לפניי בקשה מטעם עיריית הרצלייה למתן חסינות לפי סעיף 7ג לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] לנתבע 2 – מהנדס העיר.
- התובעים הם בעלי המקרקעין הידועים כחלקה 227 בגוש 6532 בהרצלייה (להלן: המקרקעין). ביום 23.1.12 קיבלו התובעים מהוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הרצליה (להלן: הוועדה) היתר בנייה לבניית בניין מגורים משותף במקרקעין. מדובר היה בבניין בן 7 קומות מעל קומת מסחר, שיכלול שני מרתפי חנייה (להלן: הבניין). בחודש אפריל 2014 נתגלתה טעות תכנונית קונסטרוקטיבית בתוכנית הבנייה, ולפי חוות דעת המהנדס מטעם התובעים הם נדרשו לבצע עבודות חיזוק נוספות בבניין למניעת קריסה. התובעים טוענים כי עדכנו הוועדה במאי 2014 אודות התפתחות זו.
לשיטת התובעים, כשנה לאחר מכן, בישיבת הוועדה מיום 27.5.15, ציין מהנדס העיר הרצלייה, הנתבע 2 (להלן: מהנדס העיר) כי התובעים, מבלי להתייעץ עם הוועדה, לקחו על דעת עצמם קונסטרוקטור ושינו את הבנייה לצורך תיקון הליקויים. הוא הסביר שבעקבות הוספת עמודי החיזוק במסגרת השינוי, נפגעה מידת השמישות של חלק מהחניות.
התקיימה הידברות בין התובעים לבין נציגי הוועדה ומהנדס העיר לשם מציאת פתרון תכנוני, שיאפשר את תיקון היתר הבנייה וצמצום הפגיעה במספר החניות שיאושרו בבניין. התובעים טוענים בעניין זה כי שיקול הדעת המינהלי בו נתקלו היה שרירותי ומתעמר. דרישת הוועדה להוסיף עמודי חיזוק למבנה עלולה הייתה להוביל לצמצום רוחבן באופן שהעמידן בסטייה מהנחיות משרד התחבורה. כך החל דין ודברים ארוך ומייגע. בעוד שביום 6.9.14 היו הדירות מוכנות וראויות למגורים, לא ניתן אישור אכלוס מהוועדה, ותחת זאת היא העמידה דרישות בלתי סבירות, שהובילו לדחייה משמעותית בקבלת האישור המיוחל.
התובעים טוענים לכמה טעויות שטעתה בהן הוועדה. היא התעלמה מכך שניתן לסטות מהנחיות משרד התחבורה; מהנדס העיר הפנה את התובעים להיפגש עם יועץ התנועה, אך זה התנגד למתן האישור מטעמים החורגים ממומחיותו; גם פגישה אצל ראש העיר לא הועילה; התובעים, שהיו מעוניינים לקבל את האפשרות לאכלס הבניין, ונמצאו בין הפטיש לסדן, נאלצו להגיש בקשה חדשה להיתר הכוללת ביטול עמודים ותשלום כופר עבור חניות שהוועדה סברה שאינן עומדות בהנחיה, אלא שגם הטיפול בבקשה זו עלה על שרטון. התקיימו הליכים מינהליים נוספים, שלא כאן המקום לפרט את כולם. אלה כללו פניה לוועדה המחוזית ואף פנייה לבית משפט זה (עת"מ 16580-07-16), וגם אחרי כל אלה הוועדה המקומית החליטה לאשר החניות רק במסגרת תכנית נקודתית, באופן שפגע שלא לצורך בתובעים.
בהמשך הגישו התובעים ערר על החלטת הוועדה המקומית (הר/ 5065/17). ועדת הערר ביצעה בדיקה מקצועית, שהתובעים טוענים שהיה על הוועדה המקומית לבצע מלכתחילה. והנה, המומחה מטעם ועדת הערר קבע כי למרות הקושי היחסי בתמרון אל מקומות החניה, או מהן, עדיין ניתן לעשות שימוש סביר בכל מקומות החניה. על בסיס חוות הדעת הכשירה ועדת הערר את כל מקומות החניה שביקשו התובעים.
- התובעים טוענים כי העיכובים הרבים באכלוס הבניין, בקבלת היתר הבנייה המתוקן, וההוצאות הרבות שנדרשו להוציא בעבור ההליכים, גרמו להם לנזקים רבים ומיותרים. לפיכך הגישו (ביום 26.4.18), את התביעה שבנדון, נגד הוועדה ונגד מהנדס העיר, בעילות נזיקיות, ועתרו לקבלת פיצוי בן 2,514,844 ₪. התובעים טענו בתביעתם, בין היתר, להתעמרות, לשרירות לב, לרשלנות, להפרת חובה חקוקה, להתנהגות במשוא פנים ובחוסר תום לב, והכול במסגרת טיפול הנתבעים בעניינם.
לטענת הוועדה, יש לדחות את התביעה שהוגשה נגדה על הסף בשל התיישנות, ולחילופין לגופה. בנוסף, הגישה הוועדה הודעת צד ג' נגד מתכנני השלד (להלן: מתכנני השלד).
כאמור וכזכור, התביעה הוגשה גם נגד מהנדס העיר.
- ומכאן לבקשה שלפני, שהוגשה על-ידי עיריית הרצליה.
לטענת העירייה, יש להעניק למהנדס העיר חסינות לפי סעיף 7ג לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה), מאחר שהמעשים המיוחסים לו בכתב התביעה בוצעו על-ידו בעת מילוי תפקידו כעובד העירייה. תכלית הפקודה היא להרחיב את חסינות עובדי הציבור כדי להגן על תפקודם ועל פעילותם. לטענת העירייה, התנגדות התובעים למתן חסינות למהנדס העיר נגועה בחוסר תום לב, והיא הפנתה לפסיקת בית המשפט העליון לפיה התעקשות של תובע לתבוע באופן אישי עובד ציבור חשודה מלכתחילה, כאשר הרשות מוכנה להכיר בחסינות ולקחת אחריות לפיצוי התובע, ככל שזה ייפסק לזכותו. לשיטת העירייה התביעה האישית נגד מהנדס העיר הוגשה מתוך נקמנות אישית של התובעים, וכי התיאור העובדתי שלהם בכתב התביעה הוא חלקי ומגמתי. מוסיפה העירייה וטוענת שלא מתקיימים החריגים המצומצמים למניעת החסינות מעובד הציבור, הקבועים בסעיף 7א לפקודה, מאחר שכל מעשי המהנדס נעשו בענייניות, במקצועיות ובאחריות, ללא כוונה לגרום נזק לתובעים וללא שוויון נפש לאפשרות של גרימת נזק כאמור. נטל הראיה לסתירת החסינות מוטל על התובעים, והם לא הרימוהו. מהנדס העיר דיבר ונפגש רבות עם התובעים וניסה במקצועיות למצוא פתרון תכנוני לליקויים התכנוניים המסוכנים שנתגלו במהלך הבנייה.
לפיכך, עתרה העירייה לדחיית התביעה נגד המהנדס, ובנוסף ובמידת הצורך לצירוף העירייה כצד לתביעה במקומו. עוד עתרה העירייה, בהתאם לתקנה 12 לתקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור), תשס"ו-2006 (להלן: תקנות הנזיקין), להארכת המועד להגשת כתב הגנה, על-ידי המהנדס או על-ידי העירייה, בהתאם לתוצאות ההחלטה בבקשה. לטענתה, כתב התביעה לא הומצא למהנדס העירייה בהמצאה אישית, וגם לא נמסרה הודעה ליועצת המשפטית של העירייה על הגשת התובענה נגד עובד העירייה, לפי טופס 1 הקבוע בתקנות הנזיקין. העירייה צירפה לבקשת החסינות שהגישה תצהיר של מנכ"ל העירייה, וכן את אישור היועצת המשפטית שלה להתקיימות תנאי החסינות בעניין מהנדס העיר.
לטענת המשיבים (הלוא הם התובעים), אין להעניק למהנדס העיר את החסינות שבסעיף 7א(א) לפקודה, שכן הוא פעל מתוך כוונה לגרום להם נזק או לפחות מתוך שוויון נפש לאפשרות לגרימת נזק כאמור. להוכחת טענתם, הם הצביעו על התבטאותו של מהנדס העיר בדיון הוועדה (מיום 27.5.15); התבטאות צינית שלו כלפיהם בפגישה שקיים עמם (ביום 7.1.15); חוסר התבססותו על חוות דעת מקצועית לבחינת שמישות החניות (לטענתם, הוא עצמו לא טרח לבחון שימושיות זו בפועל ותחת זאת נסמך על חוות דעת יועץ התנועה העירוני שחרג מגבולות מומחיותו); הוא דחה את הצעת התובעים לערוך בדיקה מקצועית משלימה למידת שמישות החניות; הוא סירב לפתרונות שהציעו המשיבים לבעיית הפגיעה בחניות, ותחת זאת הציע הצעות הרסניות לאטום חלק מהדירות או להרוס חלק מהקומות; המשיבים למדים על גישה מזלזלת כללית מצד המהנדס נוכח דבריו ב"כנס צלול", שם התבטא באופן מעליב בתגובה לדברי עורכת דין שהביאה את דברם של מרשיה, תושבי העיר; ועוד הם נשענים על טענות בהליך אחר שם נטען כי המהנדס נקט בסחבת מיותרת. המשיבים טוענים כי מהנדס העיר הוא דומיננטי מאד בעבודת הוועדה והמלצתו מכרעת באשר להחלטותיה. לכן עליו לשאת באחריות, שאחרת תסוכל תכלית החוק הבאה להטיל אחריות אישית בנזיקין במקרים המתאימים, וכזה הוא המקרה שלפנינו. מתן חסינות במקרה זה תוביל לאדישות מצד עובדי רשות ציבורית דומיננטיים דוגמתו.
באשר לטענת העירייה כי המשיבים לא המציאו למהנדס את כתב התביעה באופן אישי וכי לא המציאו ליועצת המשפטית של העירייה הודעה על הגשת התביעה נגדו, טענו המשיבים כי הם המציאו שני עותקים של כתב התביעה ללשכה המשפטית של הוועדה באמצעות שליח, בהתאם לחוק, כך שהיועצת המשפטית של העירייה קיבלה את התביעה לידיה. עוד טענו שאין להיעתר להארכת המועד שביקשה העירייה שתינתן לה או למהנדס להגשת כתב הגנתם. אם ייקבע על-ידי בית המשפט כי החסינות על המהנדס חלה, הרי שאין צורך שהעירייה תגיש כתב הגנה, שהרי הוועדה המקומית כבר הגישה אותו. אולם אם בית המשפט יקבע כי החסינות לא חלה על המהנדס, הרי שממילא, ולפי תקנות הנזיקין, הוא יוכל להגיש כתב הגנתו מאוחר יותר.
- עד כאן טענות הצדדים ומכאן להכרעה בבקשה.
- נקודת המוצא הראויה לדיון היא החוק, וגיבורי היום הם סעיפים 7א(א) ו- 7ג לפקודה הקובעים כך:
7א.(א) לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור.
7ג.(א) הוגשה תובענה נגד עובד רשות ציבורית על מעשה שנעשה בעת מילוי תפקידו כעובד הרשות הציבורית, רשאים הרשות הציבורית או העובד לבקש, בתוך תקופה שתיקבע בתקנות, כי בית המשפט יקבע שמתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א לגבי מעשה העובד, אם נעשה המעשה; הוגשה בקשה כאמור, תצורף הרשות הציבורית להליך, אם לא צורפה אליו כנתבעת, ובית המשפט יקבע האם התקיימו תנאי החסינות לפי סעיף 7א [ההדגשה הוספה].
סעיפים אלו הוספו לפקודה בשנת 2005 במסגרת תיקון מספר 10, ושינו את ההסדר הקודם ביחס לחסינות עובדי הציבור. וכך תיאר שינוי זה פרופ' יצחק זמיר הסמכות המנהלית 639, ה"ש 121 (כרך ראשון; 2010):