ע' נ' שרביט

בפני תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע כתוצאה מכך שהחליק ונפל בשעה שיצא מהמעלית בבנין המגורים בו הוא גר, בדרכו להיכנס לביתו.

תמצית המחלוקת בין הצדדים

לטענת התובע הוא החליק על שמן ששפכה הנתבעת בפתח המעלית המשמשת בלעדית את דירתו, וזאת על רקע סכסוך שכנים שהיה ביניהם. התובע צרף סרטון בו נראית הנתבעת מרססת ספריי שמן במקום, אולם זאת במועד מוקדם לארוע מושא התביעה.

הנתבעת אינה מכחישה את מעשיה במועד בו צולם הסרטון אולם היא טוענת שריססה ספריי שמן על הקיר ולא על הרצפה ושעשתה זאת רק פעם אחת וללא כוונה לפגוע בו. לטענתה, העובדה שהתובע לא הציג סרטון המתעד את הארוע עצמו, היינו את נפילתו כמו גם מעשיה הנטענים שקדמו לכך, וזאת אף שהמקום צולם על ידו כל העת, יש בה כדי להשמיט את הבסיס מתביעתו.

לענין הנזק הנתבע, יצוין כבר עתה כי התובע בחר שלא לתמוך את תביעתו לנזקי גוף בחוות דעת מומחה מטעמו, על כל המשתמע מכך.

עיקרי התביעה

כנטען על ידי התובע בכתב התביעה, ביום 3.3.15, הגיע התובע לביתו ובשעה שיצא מהמעלית, החליק על שלולית שמן או חומר מחליק אחר שהיה במקום ובסמיכות לדלת המעלית. הוא נפל ונחבל במיוחד בשורש כף ידו הימנית (להלן – התאונה) וידו הושמה בגבס.

לטענת התובע, עובר לתאונה, הוא נתקל פעמים רבות בשלוליות של שמן בסמוך לדירתו ולפתח המעלית המשמשת אותה באופן בלעדי, אלא שאז לא הבין מי מנסה לפגוע בו. רק לאחר שסרק את סרטי האבטחה ממצלמת האבטחה בסמוך למעלית ראה את הנתבעת כשהיא עולה במדרגות הבית, שופכת שמן או חומר מחליק אחר וממהרת לרדת בחזרה לביתה.

בהקשר זה ציין התובע כי קיים בינו ובין הנתבעת סכסוך שכנים שהתנהל בפני המפקח על הבתים המשותפים ואשר בסיומו חויבה הנתבעת לשלם לו פיצוי כספי.

התובע הוסיף וטען כי גם אשתו נחבלה אולם לא הוגשה תביעה בשמה וכי הוגשה על ידו תלונה במשטרה בענין שבנדון, עוד טרם ידע אודות מעורבותה של הנתבעת.

לטענת התובע, מעשי הנתבעת עולים כדי "שימוש בכח" כמשמעותו בסעיף 23 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), שנעשה על ידי הנתבעת במתכוון על מנת לגרום לו ולבני ביתו נזק גוף ועל כן יש לחייבה לפצותו על נזקיו.

בנזקיו, שנטענו כאמור ללא חוות דעת רפואית, כלל התובע הן את הנזק המיוחד שנגרם לו בעבר בדמות הפסדי שכר, הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה ועזרת הזולת, והן נזקים כללים לעתיד, לרבות פיצויי בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לו (כאב וסבל). התובע הוסיף ועתר לכך שבית המשפט יחייב את התובעת בתשלום פיצוי עונשי שיהיה בו כדי להרתיע ולשקף את חומרת מעשיה של הנתבעת.

טענות ההגנה

בכתב ההגנה מטעמה טענה הנתבעת, כי התיעוד עליו הוא נסמך, שחלקו צורף לתביעה, אינו מתייחס למועד התאונה, אלא למועדים אחרים. לטענת הנתבעת העובדה שבמקום הוצבה מצלמת אבטחה ואף על פי כן לא צורף ולא צוין כי קיים תיעוד של התאונה "שומטת את הקרקע מטענות התובע בדבר התרחשות התאונה, לרבות נסיבותיה, מועדה ומיקומה".

עוד טענה הנתבעת בכתב הגנתה, כי המועדים הנטענים על ידי התובע אינם אפשריים ואינם תואמים את העובדות לגרסת התובע עצמו. במיוחד מפנה הנתבעת לטענת התובע כי איתר את הסרטון בו נראית הנתבעת רק לאחר שנפל ביום 3.3.15, כאשר בפועל הציג אותו בביקורו במשטרה עוד ביום 1.3.15.

הנתבעת הוסיפה וטענה בכתב הגנתה, כי היא אישה מבוגרת, ילידת שנת 1930 הסולדת מאלימות. היא מבקשת לחיות את חייה בשקט, ללא כל ארועים מיוחדים, בייחוד לא ארועים כמתואר על ידי התובע, המוכחשים על ידה. לטענתה, בתביעתו מנסה התובע לעשות עושר ולא במשפט על חשבונה.

ראיות התביעה - תצהירו וחקירתו של התובע

בתצהיר העדות הראשית שהגיש מטעמו פרט התובע, בין השאר גם את הרקע לסכסוך שהתגלע בינו ובין הנתבעת עובר לארוע מושא התביעה.

לטענתו, "התקופה הבעייתית" ביחסיו עם הנתבעת החלה בעקבות תביעה שהגיש נגדה בשל סירובה להשתתף בעלויות של תיקון קו ביוב שקרס, שנדונה בסופו של דבר בפני המפקח על הבתים המשותפים והסתיימה בפשרה במסגרתה חויבה הנתבעת להעביר סכום של 860 ₪ כתרומה לארגון "עזר מציון".

לטענת התובע, בסמוך לאחר החתימה על הסדר הפשרה החלה "מסכת התרחשויות מוזרה שבה כמעט בכל בוקר הופיעו בסמוך לפתח המעלית, אשר משמשת רק את בני ביתי, שלוליות של נוזל שנראה לנו כשמן בישול או שמן מסוג אחר". כנספח ג' צורפה תמונה בה ניתן לראות שלולית של נוזל.

התובע טוען שביום 13.2.15 החליקה רעייתו בצאתה מהמעלית וביום 3.3.15 בשעות הבוקר, החליק גם הוא בעת שיצא מהמעלית, נפל ארצה וספג חבטות עזות בכל חלקי גופו ובמיוחד בשורש כף יד ימין, איתה ניסה לבלום את הנפילה וכן בברך ימין. לאחר שחלה החמרה במצבו פנה התובע, למחרת היום למוקד טר"מ בירושלים שם אובחן כסובל משבר בעצם הסקפואיד בשורש כף ידו הימנית הדומיננטית וידו הושמה בגבס. לטענתו שהה התובע בחופשת מחלה בת כחודש וחצי עד ליום 18.4.15.

לטענתו, גם כיום סובל התובע מכאבים וידו הימנית מרגישה חלשה יותר ורגישה יותר לכאב במיוחד בשינויי מזג אויר. עוד טען התובע, כי עקב התאונה נזקק לסיוע רב שניתן לו על ידי בני משפחתו, בשל הגבס בו הושמה ידו, כמו גם בסיוע בהתניידות ממקום למקום עקב חוסר יכולתו לנהוג. לטענת התובע נגרמו לו גם הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות שונות, שבגינן לא שמר קבלות.

תלונתו של התובע למשטרת ישראל, בגין שפיכת שמן בכניסה למעלית, בעקבות נפילתה של רעייתו נסגרה בנימוק של "עבריין לא נודע", שכן התובע לא סבר אותה עת כי שכן מנסה לפגוע בו.

התובע הסביר כי מצלמות האבטחה אשר הותקנו בסמוך למפתן דלת ביתו, הותקנו הרבה לפני התאונה והן מצלמות את המקום ברציפות במשך 24 שעות ביממה, כאשר המערכת מוחקת את מה שצילמה ומאפסת את עצמה בכל 20 יום. לטענת התובע (בסעיף 22 לתצהירו) הנסיון לסרוק את כל סרטי האבטחה במטרה להתחקות אחר מי ששופך שמן בכניסה לביתו לא צלח בתחילה, שכן הדבר מצריך צפיה רצופה של שעות רבות, אולם בעקבות מאמצים שהשקיע בענין הצליח לאתר קטע סרטון שבו נראית התובעת כשהיא עולה במדרגות, נראית כמי שמרססת או שופכת שמן בסמוך לדלת המעלית ויורדת במהרה לכיוון ביתה. דיסק עליו נצרב קטע סרטון זה צורף לתצהיר וסומן ז'.

לטענת התובע, לאחר שאיתר קטע סירטון, שלח הודעת טקסט לביתה של הנתבעת וביקש הפסקת המעשים לאלתר ואלה אכן נפסקו.

לאחר הגשת תצהירו ביקש התובע לתקן את הנטען על ידו בסעיף 22 לתצהירו. תחילה טען שמצא את הסרטון המדובר לאחר התאונה אולם טען גם כי מסר אותו למשטרה ביום 1.3.15, היינו יומיים לפני התאונה. מכאן, שהתובע ביקש לתקן ולטעון שהסרטון נמצא על ידו עוד לפני התאונה. יצוין, כי התובע לא התייחס באותו מועד לטענתו בתצהירו המקורי כי לאחר שאיתר את הסרטון שלח הודעת טקסט שהביאה להפסקת המעשים המדוברים.

בחקירתו הבהיר התובע, שכשנפל בדק את המקום בעזרת ידו והריח ריח של שמן בישול (עמ' 8, ש' 7). לטענתו גם מכנסיו התלכלכו משמן (עמ' 8, ש' 19) והוא אף דאג לנקות את המקום (עמ' 9, ש' 3). לטענתו ניקה שמן במקום בעבר פעמיים או שלוש (עמ' 9, ש' 9).

ביחס למצלמות האבטחה הסביר התובע כי "כל 20 יום הכל נמחק, זה נמחק כנראה יום יומיים לפני כן (לפני שחזר מטרם –מ.ה.), וגם את הסרטון תפסתי יום לפני שנמחק" (עמ' 9 ש' 24). "לא חשבתי על זה וברגע שרציתי לחפש הכל נמחק שם, זה גם היד וגם גבס וכל הבלבול הזה" (עמ' 9, ש' 34). התובע הדגיש, כי "אחרי שמצאתי את הסרטון לא היה לי משהו לחפש, הכל היה ברור לי" (עמ' 11, ש' 21). התובע טען שהמנקה של חדר המדרגות בא אליו מיוזמתו ואמר לו שיש מישהו ששופך שמן בחדר המדרגות (עמ' 4 ש' 9), אולם הוא לא הביאו לעדות משום שסבר שהסרטון שמצא "מדבר בעד עצמו" והנתבעת אף מודה שריססה שמן.

בעניינים נוספים אישר התובע בחקירתו כי פנה לטר"מ רק בערב למחרת יום התאונה, הבהיר כי הוא מתנדב ביד שרה שלוש פעמים בשבוע (עמ' 1, ש' 25 ואילך) וכי הוא אינו עובד מעבר לכך וביחס להוצאותיו הסביר: "אני לא שומר קבלות, זה לא היה משאת חיי התביעה הזאת".

ביחס לסרטון שצורף לתצהירו, עוד בדיון שהתקיים ביום 17.7.16 הבהיר התובע שהוא צולם ביום 8.2.15, היינו קרוב לחודש ימים לפני התאונה.

ראיות ההגנה - תצהירה וחקירתה של הנתבעת

בתצהירה הכחישה הנתבעת את הארוע מושא התביעה. לטענתה (בסעיף 6 לתצהיר) – "לא שפכתי שמן ו/או כל נוזל אחר על הרצפה בסמוך לפתח ביתו של התובע כנטען, ולא שפכתי שמן ושאו כל נוזל אחר על הרצפה בסמוך לפתח היציאה מהמעלית בקומה בה מתגורר התובע".

בהקשר זה הלינה הנתבעת על כך שהתובע צירף תמונות ממועדים שאינם המועד בו ארעה התאונה, לרבות רגע הנפילה הנטען על ידו, ולא צרף תמונות מזמן אמת על אף טענתו כי המקום מצולם כל העת. עוד נאחזה התובעת בתצהירה בסעיף בתצהיר התובע אותו ביקש מאוחר יותר לתקן ובאי התאמת התאריכים שעלתה מתצהירו בענין זה.

הנתבעת הוסיפה וטענה שסכסוך מסוג זה שהיה לה עם התובע נפתר ובא על סיומו והוא אינו מסוג הדברים היכולים לגרום לאדם לנסות ולפגוע בגופו של האחר, וגם התובע עצמו אמר כך במשטרה.

בחקירתה טענה הנתבעת שבפעם היחידה שריססה ספריי שמן ריססה גבוה על הקיר (ואף סימנה מקום גבוה בתמונה נ/1) (עמ' 15, ש' 1 ועמ' עמ' 16, ש' 3 ואילך). הנתבעת טענה שריססה פחות משניה ושהקפידה שהשמן לא יגיע לרצפה (עמ' 15, ש' 9) "לא רציתי הרבה כדי שלא ירד על הרצפה, כדי שלא לפגוע באף אחד" (שם, שורה 24). היא גם הסבירה את הסיבה למעשיה: "נפגעתי שהוא לא צבע לי את הדלת אמרתי אני גם אלכלך לו קצת על יד המעלית" (עמ' 16, ש'1).

סיכומי התובע 

בסיכומיו חזר וטען התובע כי מתקיימים בענייננו יסודות עוולת התקיפה: שימוש בכח (לרבות שימוש בחומר כלשהו) במתכוון ושלא בהסכמת הניזוק. לטעמו, אין מחלוקת על התקיימות היסודות הראשון והשלישי ואילו ביחס ליסוד, יסוד הכוונה, טוען התובע כי נקבע כבר שבמידה שהתוקף צפה שמעשיו יביאו לפגיעה פיזית בגופו של אדם ושתוצאה זו היתה כמעט ודאית יש להסיק שהמזיק ידע על כך וגם רצה בכך. לטענת התובע, גם אם לא היה מניע זדון בפעולת הנתבעת, הרי שהתוצאה המסתברת מהתנהגותה התממשה והביאה לפציעת התובע ובכל ניתן לבסס יסוד של כוונה.

בענייננו, ממשיך וטוען התובע, הנתבעת ידעה שהיא עושה שימוש בחומר מחליק שלא ניתן להבחין בו ובסרטון רואים אותה מרססת 8 שניות. הסרטון אף שאינו מתייחס לתאונה, בצירוף נפילת התובע, נפילת אשתו והתלונה במשטרה שבועיים קודם מלמדים שהנתבעת עשתה לה מנהג לרסס שמן וריססה שמן בפתח המעלית במספר הזדמנויות על מנת לפגוע בתובע או בבני משפחתו. זאת ועוד, בחקירתה הצביעה הנתבעת על מיקום שונה (מזה המופיע בסרטון) בו ריססה ליד ביתו לשל התובע והדבר יכול ללמד על לפחות ארוע נוסף שקרה כפי שהיא עצמה מתארת. לטענת התובע מאזן ההסתברויות מלמד שמעשי הנתבעת הם שגרמו לנפילת התובע.

העובדה שהתובע החליק על שמן מעוגנת בחומר הראיות, כך צוין במסמך הרפואי הראשון למחרת הארוע במוקד טר"מ עוד תומכת בכך נפילת אשתו והעובדה שהתובע התלונן במשטרה ביחס לשמן ששפכו במקום עוד לפני שידע התובע מי מנסה לפגוע בו.

התובע טוען שהסברה של הנתבעת בדבר רצונה ללכלך את הקיר ליד ביתו של התובע הוא בבחינת הרחבת חזית, בלי שהתבקש תיקון כתב התביעה, וכי גרסה זו עצמה מופרכת שכן לא ברור מדוע ביקשה הנתבעת ללכלך קיר בחומר בלתי נראה ובאזור נסתר יחסית.

לענין הנזק, טוען התובע כי סבל מחשד לשבר בשורש כף היד וידו הדומיננטית הושמה בגבס למשך חודש, כאשר ניתנו לו 43 ימי מחלה. מכאן, טוען התובע שהוא זכאי לפיצוי בגין נזק לא ממוני בסך של 34,000 ₪. לפיצוי בגין עזרת צד ג' בסך של 5,000 ₪ ולהחזר הוצאות ונסיעות (ללא קבלות) בסך גלובלי של 3,000 ₪.

סיכומי הנתבעת 

הנתבעת בסיכומיה הדגישה כי עוולת התקיפה דורשת יסוד של כוונה וכי מעדותה של הנתבעת עולה שלא היתה לה שום כוונה לפגוע בתובע או משפחתו.

מעבר לכך הדגישה הנתבעת בסיכומיה את החסר הראייתי בתביעת התובע כמו גם את אי ההתאמות בין המועדים השונים כפי שעלו עוד בתצהירו.

לטענת הנתבעת התובע לא עמד בנטל להוכיח את קרות הארוע במועד הספציפי לו טען כמו את המפגע הנטען ואת מעורבותה של הנתבעת. כך גם ביחס לטענה בדבר נפילת אשתו. התובע לא צרף כל ראיה המתייחסת לאותו מועד וזאת אף שקיימות מצלמות המתעדות את המקום 24 שעות ביממה. לטענת הנתבעת, ראיות אלה נמצאות בידו ובשליטתו וקל מאד לשמר אותן. הנתבעת מדגישה כי גם למשטרה הגיע התובע תחילה בידיים ריקות. לטענת הנתבעת, יש להסיק כי התובע לא הציג תיעוד המתייחס לארוע מאחר שלא קיים כזה כלל. לטענתה מודה הנתבעת שריססה בספרי שמן את המקום פעם אחת ב-8.2.15, אולם לא ניתן לבסס על כך נפילה שארעה חודש יותר מאוחר.

מוסיפה וטוענת הנתבעת בהקשר זה כי גם יתר טענות התובע אינן נתמכות בראיות. כך, התובע טוען שמוצא כמעט כל יום שלולית שמן ומצרף תמונה אחת בלבד (אף שטוען לקיומן של רבות) שגם בה לא ברור מה נראה והוא אף אינו יודע לומר מתי צולמה. הנתבעת מדגישה בהקשר זה כי התובע מבקש להוכיח טענותיו רק על סמך עדותו שלו. הנתבעת מדגישה כי לבד מהמנקה שהיה עד לשלוליות השמן לא הביא התובע לעדות גם את מי מבני משפחתו או שכנו שנטען שידעו גם הם.

בנוסף מדגישה הנתבע, כאמור, גם סתירות שהתגלו בתאריכים בהם נקב התובע שבגינם תיקן את תצהירו. לטענת הנתבעת התובע עדיין לא ידע להסביר בחקירתו מתי הודיע לביתה של הנתבעת על נפילתו ועל מציאת הסרטון. לטענת הנתבעת לא סביר שהמתין 4 ימים מאז שמצא את הסרטון ועד שהודיע לביתה של הנתבעת, לאחר שנפל, ומאחר שהתובע מציין במפורש שאחרי ההודעה המעשים הפסיקו אזי עולה שהמעשים הפסיקו עוד לפני שנפל. בהקשר זה גם מציינת הנתבעת שההודעה עצמה לא הוצגה בטענה להחלפת הטלפון.

הנתבעת מוסיפה ומצביעה עלך כך שהתובע פנה לטר"מ רק בערב למחרת היום בו נפגע אף שמדובר במצב של חשד לשבר. עוד הצביעה הנתבעת על סתירה בתאריך התיעוד הרפואי שתוקנה רק בעדותו של התובע, בה גם טען לראשונה שידו גובסה בפעם השניה.

לענין סכסוך השכנים בין הצדדים הדגישה הנתבעת כי פסק הדין ניתן עוד בנובמבר 2014 כמה חודשים קודם לפני שהחלו לטענתו הארועים המדוברים.

ביחס לנזקים הנתבעים מדגישה הנתבעת את העדר חוות הדעת הרפואית. כמו כן היא טוענת שלא הונחה ולו ראשית ראיה שיהיה בה כדי לתמוך בראשי הנזק השונים. לפיכך טוענת הנתבעת כי גם אם לא תתקבל גרסתה לענין האחריות יש להסתפק בפיצוי מינימלי המשקף כאב וסבל בלבד.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות מטעם הצדדים ובתצהיריהם, על נספחיהם, לאחר שצפיתי בסרטון שהוגש מטעם התובע ולאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ואת טיעוני באי כוחם, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל, ואפרט.

שאלת האחריות - העובדות

כנזכר לעיל, הנתבעת הכחישה את עצם התאונה כמו גם את המעשים שיוחסו לה בהקשר לתאונה. ממילא הכחישה הנתבעת גם את אחריותה לתאונה.

ביחס לעצם קיומה של התאונה, היינו העובדה שהתובע החליק כשיצא מהמעלית בדרכו לדירתו, מצאתי שעדותו של התובע, שהיתה אמינה עלי, כשהיא נתמכת גם במסמכים הרפואיים שצורפו לתצהירו, די בה על מנת להוכיח את עצם קרות התאונה. כמו כן, עצם העובדה כי בביקורו בטר"מ, יום למחרת התאונה (4.3.15) הבהיר כי החליק על שמן ("יצא ממעלית והחליק על שמן ונפל על היד והברך") יש בה כדי לתמוך בעדותו של התובע גם בענין זה.

אציין, כי לא מצאתי לייחס משמעות לעובדה שהתובע פנה לטר"מ. רק יום למחרת התאונה. התובע הבהיר בעדותו כי בעת שנפגע לא צפה שמצבו יתפתח כפי שארע וכי רק לאחר שכאביו גברו והיד התנפחה החליט לגשת לטר"מ יותר מכך, לא ברור מה מבקשת הנתבעת ללמוד מעובדה זו ביחס לעצם קרות התאונה, שהרי ממילא לא קיים תיעוד של התאונה ביום בו ארעה.

אכן, העובדה כי לא קיים תיעוד של התאונה מושא התביעה, כאשר אין חולק שהמקום היה מצולם כל העת במצלמות אבטחה של התובע, היא הטענה העיקרית שבפי הנתבעת.

בהקשר זה אף מוסיפה וטוענת הנתבעת כי התובע לא צרף את התמונות שטען שצילם בהזדמנויות אחרות, בהן ניתן להבחין בכתמי שמן על הרצפה, לרבות כתם השמן עליו החליקה, כנטען, רעייתו של התובע ובמיוחד כתם השמן הנטען עליו החליק התובע בתאונה. לענין זה צודקת הנתבעת כי קשה ללמוד דבר מה מהתמונה הבודדה שצורפה (כנספח ג' לתצהיר התובע, שהעתק צבעוני ממנה הוגש לבית המשפט). בתמונה ניתן להבחין בשלולית של דבר מה רטוב. לא ניתן לדעת מהתבוננות בתמונה באיזה חומר מדובר והתובע גם לא ידע לומר באיזה תאריך צולמה.

אכן יש ממש בטענות אלה של הנתבעת. אין בפנינו סרטון בו ניתן לראות את הנתבעת שופכת (או מרססת) שמן במקום, עובר לתאונה מושא התביעה, ויכול היה להיות בידנו כזה, גם לדברי התובע עצמו. כמפורט לעיל, התובע אישר בעדותו כי המקום מצולם כל העת וכי הוא יכול היה, עקרונית, לשמור תיעוד גם למועד נפילתו, שהיה ידוע לו במדויק.

אלא שהתובע משליך יהבו על סרטון בו נצפית הנתבעת שהיא מרססת ספריי שמן ליד פתח המעלית המובילה לדירתו, שצולם ביום 8.2.15 (כחודש לפני התאונה). לטענתו מדובר למעשה ב"אקדח מעשן" שדי בו כדי ללמד על התנהלותה של הנתבעת ללא צורך בתיעוד נוסף.

בלשונו של התובע: "אחרי שמצאתי את הסרטון לא היה לי משהו לחפש, הכל היה ברור לי" (עמ' 11, ש' 21). נימוק זה עומד גם מאחורי הסברו של התובע מדוע לא הביא לעדות את מנקה חדר המדרגות. לטעמו, הנתבעת הודתה ששפכה שמן והסרטון שמצא הרי "מדבר בעד עצמו" כלשונו.

צודק התובע בחשיבות שהוא מייחס לסרטון שצרף. אכן, גם לטעמי מדובר ב"אקדח מעשן".

יודגש, כי בסרטון (נספח ז' לתצהיר התובע) נראית הנתבעת כשהיא עולה במדרגות ומרססת דבר מה מתוך מיכל ריסוס, באלכסון, ספק לקיר ספק לרצפה במשך שניות ארוכות, בסמוך לדלת המעלית בקומת ביתו של התובע, ויורדת חזרה במדרגות ביתה.

הנתבעת מצידה הכחישה בכתב ההגנה את טענות הנתבע בתביעתו ואף לא הודתה כי ביצעה את המעשה שתועד בסרטון זה. רק בתשובה לשאלון ששלח אליה התובע (שהעתקם צורף לתצהירו) אישרה לראשונה הנתבעת את קרות הארוע המתואר בסרטון, אולם טענה כי מדובר בארוע חד פעמי.

כך, בתשובה לשאלה 7 בשאלון בה נשאלה "האם נכון שביום 3.3.15 או קודם לכן שפכת או ריססת שמן או חומר מחליק בסמוך לפתח המעלית" השיבה: "לא נכון. באחד הימים ריססתי בתרסיס שמן על הקיר הסמוך ליציאה מהמעלית, אם יוצאים מהמעלית זה בקיר בצד ימין, ואילו הכניסה לדירתו של התובע מצד שמאל מרחק של 4 מטר. השמן מתרסיס כלל לא הגיע לרצפה, אלא היה על הקיר.

בתשובה לשאלה 8 בה נשאלה "האם נכון כי קודם למועד הנ"ל ריססת או שפכת שמן או חומר מחליק בסמוך לפתח המעלית", השיבה: "לא נכון. ריססתי רק פעם אחת בלבד על הקיר".

בתשובה לשאלה 9 הבהירה כי מדובר בתרסיס שמן מסוג PAM.

בתשובות לשאלון שנשלח אליה (ולאחר מכן גם בתצהירה), הסבירה הנתבעת לראשונה גם את המניע שעמד מאחורי מעשיה בזו הלשון: "סירוב התובע לבצע תיקוני צבע גם בחדר המדרגות הסמוך לדירתי גרם לי לתחושת אפליה ופגיעה, כאשר הרגשתי שמדובר ברקע אישי בלבד ולא רקע ענייני בכלל. אני משלמת מיסי ועד בית כמו כל הדיירים בבניין, לכן הרגשתי שאני חייבת לקבל את אותו היחס כמו כל הדיירים בבניין. לאור התנהלות זו של התובע החלטתי ללכלך את הקיר בקומה שבה מתגורר התובע, כאשר חלילה לא רציתי לפגוע בתובע באופן אישי" (תשובה לשאלה 11, ס' ... לתצהיר). גם בעדותה הבהירה הנתבעת "נפגעתי שהוא לא צבע לי את הדלת אמרתי אני גם אלכלך לו קצת על יד המעלית" (עמ' 16, ש'1).

בענין זה יש טעם בטענת התובע שהנימוק בדבר "לכלוך הקיר" טומן בחובו שאלות שהנתבעת לא ידעה להשיב עליהן בחקירתה. הנתבעת לא ידעה להסביר מדוע החליטה ללכלך את הקיר במקום בלתי נראה ובחומר בלתי נראה. פעולות אלה אינן מתיישבות עם המניע למעשיה של הנתבעת, כפי שהיא הסבירה בעצמה ויש בהן כדי לעורר סימני שאלה ביחס למניע שמאחורי מעשיה.

עוד יאמר, כי טענת הנתבעת שריססה שמן "רק פעם אחת", ומתברר כי אותה פעם היא הפעם בו תועדה עושה כן בסרטון, מעלה תהיות לכשעצמה. לכך מצטרפת העובדה שכשנשאלה היכן ריססה באותו מועד, הצביעה על מקום שונה מהמקום בו רואים אותה מרססת בסרטון. בעדותה הצביעה הנתבעת על מקום גבוה הרבה יותר (כפי שסימנה מקום גבוה בתמונה נ/1) (עמ' 15, ש' 1 עמ' 16, ש' 3 ואילך). כמו כן טענה הנתבעת שריססה במשך פחות משניה (עמ' 15, ש' 9) כאשר בסרטון היא נצפית מרססת במשך כמה שניות.

לטענת התובע יש בכך כדי ללמד על ארוע נוסף שלא תועד. הסבר אחר יכול להיות נסיונה של הנתבעת להרחיק את עצמה מריסוס שמן במקום שהוא עלול לנזול לרצפה, שכן מיד לאחר דבריה אלה בעדותה הוסיפה והסבירה ש"הקפידה שהשמן לא יגיע לרצפה (עמ' 15, ש' 9) "לא רציתי הרבה כדי שלא ירד על הרצפה, כדי שלא לפגוע באף אחד" (שם, שורה 24).

מכל מקום, ריסוס במשך שניות ארוכות, כלפי מטה, גם אם הוא נעשה על הקיר בסמוך לרצפה, דומה לריסוס על הרצפה עצמה, שכן לא יכול להיות חולק על כך שבמצב דברים זה השמן נוזל על גבי הקיר ומהר מאד מוצא דרכו לרצפה.

בנסיבות המתוארות לעיל מצאתי כי הוכח בפני, בהסתברות המספקת במשפט האזרחי, כי הנתבעת שפכה (או ריססה) שמן בפתח דלת המעלית ליד ביתו של התובע גם בסמוך לפני מועד התאונה, וכי התובע החליק על השמן וכתוצאה מכך נפצע. כאמור לעיל, הסרטון שהוגש, בצירוף עדותה של הנתבעת מלמדים על כך שהנתבעת, אף לשיטתה, ביצעה "מעשה דומה" בעבר, שיש בו כדי לבסס "דפוס פעולה".

במאזן ההסתברויות סביר בעיני יותר שהנתבעת היא שריססה ספריי שמן גם במועד התאונה מאשר שקיים אדם נוסף המרסס שמן במקום זה חוץ מהנתבעת.

לאלה יש לצרף גם את עדות התובע וגם את העובדה כי התלונן במשטרה אודות כתמי שמן בסמוך לביתו עוד לפני שהחליק ולפני שידע על מעורבות כלשהי של הנתבעת בענין.

אכן יש מקום לשאול מדוע לא צרף התובע לתביעתו תיעוד של התאונה עצמה, אולם כאמור, העובדה שאין תיעוד נוסף בעניננו אין בה לדעתי כדי להעלות או להוריד. כאמור, מצאתי לקבל את טענת התובע כי סבר שדי בסרטון שמצא. בנוסף מקובלים היו עלי גם הסבריו של התובע בעדותו בענין זה, לפיהם הסרטים נמחקים בכל 20 ימים וכי כנראה מועד התאונה נמחק סמוך לאחריה. התובע הסביר כי גם את הסרטון שמצא "תפסתי יום לפני שנמחק" (עמ' 9 ש' 24). הוא הוסיף והבהיר: "לא חשבתי על זה וברגע שרציתי לחפש הכל נמחק שם, זה גם היד וגם גבס וכל הבלבול הזה" (עמ' 9, ש' 34).

בנוסף, לא מצאתי שיש לייחס משמעות לאי הדיוקים בענין לוחות הזמנים כפי שעלו מתצהירו של התובע (לפני שזה תוקן). אכן, תחילה טען התובע כי מצא את הסרטון רק לאחר התאונה, כאשר מתצהירו שלו עולה כי מצא אותו ימים ספורים לפניה, כפי שגם ביקש לתקן מאוחר יותר. יחד עם זאת, אין בטעות זו של התובע כדי לגרוע מהמשקל המצטבר של הראיות מטעמו, המצביעות כאמור על כך שהנתבעת ביצעה את המיוחס לה בתביעתו. בדומה, לא מצאתי לייחס משמעות גם לשאלה מתי בדיוק פנה התובע לביתה של הנתבעת, פניה שלאחריה הפסיקו המעשים, לטענתו. גם ענין זה אין בו, לטעמי, כדי להעלות או להוריד לעניננו.

שאלת האחריות - הדין

תביעתו של התובע מבוססת על עוולת התקיפה (ועליה בלבד).

יסודות העוולה נקבעו בסעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] המורה כדלקמן:

"(א) תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן ניסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו.

(ב) "שימוש בכוח", לענין סעיף זה - לרבות שימוש בחום, באור, בחשמל, בגאז, בריח או בכל דבר או חומר אחר, אם השתמשו בהם במידה שיש בה להזיק".

צודק התובע בטענתו כי בעניננו מתקיים יסוד ה"שימוש בכח" ("לרבות ... בכל דבר או חומר אחר") שלא בהסכמה. המחלוקת בין הצדדים נטושה בשאלת התקיימות יסוד הכוונה ("במתכוון") שבעוולת התקיפה.

בענין זה אני מקבלת את טענות התובע, לפיהן מהנסיבות שתוארו לעיל עולה שהנתבעת היתה מודעת היטב לסכנה שבמעשיה והתוצאה הצפויה שלהם, שהיתה כמעט ודאית, היתה ידועה לה היטב ועל כן יש לראותה כמי שרצתה בה לצורך קיומו של יסוד הכוונה של העוולה.

יותר מכך, לטעמי לא ניתן לשלול את העובדה שהנתבעת רצתה באופן פוזיטיבי לפגוע בתובע. כאמור, הטענה שכל שביקשה היה "ללכלך" את הקיר, אינה מתיישבת עם העובדות, ועצם השימוש בשמן, שהסכנה הודאית הצפויה מריסוסו היתה ידועה לנתבעת לדבריה שלה עצמה, יש בה כדי לתמוך במסקנה בדבר רצונה של הנבעת לפגוע בתובע.

בענין זה הפנה בית המשפט בתא (י-ם) 1244/97 חדד נ' קידר (17.11.2005) לספרו של פרופ' קרצ'מר בקובעו כדלקמן (ההדגשות – אינן במקור):

עמד על כך ד' קרצ'מר בספרו דיני הנזיקין – העוולות השונות – תקיפה וכליאת שווא (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, 1981):

"יש להבחין הבחן היטב בין יסוד הכוונה ובין יסוד הזדון. כוונה פירושה, שאדם צופה תוצאה ידועה מפעולתו וחפץ בהתרחשותה. לעומת זאת, זדון פירושו שהמניע מאחורי המעשה של הפועל הוא פסול. סעיף 23 לפקודה קובע במפורש, כי בעוולת התקיפה דרוש יסוד הכוונה. פירוש הדבר, שתהיה אחריות אם התוקף צפה שמעשהו יביא למגע פיזי בגופו של הנתקף ושרצה בתוצאה זו" (שם, בעמ' 8).

עם זאת, פרופ' קרצ'מר מעיר כי "אם הנסיבות מלמדות שתוצאה ידועה היתה תוצאה כמעט וודאית של מעשה המזיק, נסיק שהמזיק ידע על כך ומכיוון שידע, גם רצה בכך" (שם, בה"ש 36).

אולם, מקום בו לא ניתן להגיע למסקנה כי התוקף רצה בתוצאה או למצער, התוצאה היתה כמעט וודאית ויש לייחס לו רציה בשל כך, לא די בהתרשלות כדי לבסס אחריות בגין תקיפה".

משקבעתי כי הנתבעת אחראית לתאונה בה נפצע התובע מכח עוולת התקיפה, אפנה כעת לשאלת הנזק.

הנזק

כעולה מהתיעוד הרפואי שצורף לתצהירו של התובע (נספח ד'), התובע נחבל בידו והועלה חשד לשבר בסקפואיד. בהמשך הופנה התובע לצילום, אולם לא התברר מה עלה מאותו צילום והאם בוסס החשד לקיומו של שבר.

בכל מקרה, ידו של התובע הושמה בגבס. לטענת התובע ידו הושמה בגבס למשך זמן כולל של כחודש ימים. בהתאם לאישורי המחלה שצורפו, התובע שהה בחופשת מחלה למשך כחודש וחצי (מיום 4.3.15 עד 18.4.15).

בהקשר זה, וכפי שצוין עוד בפתח הדברים, התובע בחר לא לצרף לתביעתו חוות דעת רפואית.

מעדותו של התובע הסתבר כי במועד התאונה לא עבד וממילא לא נגרמו לו הפסדי השתכרות כלשהם. בסיכומיו צמצם התובע את ראשי הנזק של תביעתו לשלושה בלבד: פיצוי על נזק לא ממוני (כאב וסבל), עזרת הזולת והחזר הוצאות ונסיעות. את שני האחרונים ביקש התובע לפסוק לו עד דרך אומדן, שכן הוא לא הציג כל קבלות ביחס לעניינים אלה, אף שלא יכולה להיות מחלוקת, כי מדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בענין זה הגעתי למסקנה כי אין מקום לפסוק לתובע סכום כלשהו בגין עזרת הזולת, שכן התובע לא הוכיח שעזרת בני משפחתו, שאיש מהם לא הובא על ידו לעדות, חרגה מעזרה מקובלת שבין בני משפחה בנסיבות אלה. התובע לא טען כי נזקק לעזרה בשכר וממילא לא הציג כל קבלות בענין כאמור.

בהעדר כל ראיה בענין לא מצאתי גם לפסוק לתובע החזר בגין הוצאות רפואיות כלשהן או בגין ניידות. הוצאותיו הרפואיות של התובע מכוסות על פי דין וגם אם סייעו לו מי מבני משפחתו בהסעתו במקרה כזה או אחר, לא הוכח כי הדבר חרג, כאמור מסיוע מקובל בין בני משפחה.

ראש הנזק היחיד שמצאתי לפסוק בגינו פיצוי לתובע, הוא נזק שאינו ממוני (כאב וסבל). לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בענין זה ואת נסיבות הענין, לרבות קיומו של חשד לשבר, ובהתחשב גם בכך שמדובר בתאונה שארעה כתוצאה מביצוע עוולה של תקיפה, מצאתי לפסוק לתובע סך כולל של 15,000 ₪.

סיכומם של דברים

אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך של 15,000 ₪.

כמו כן תישא הנתבעת בהוצאות התובע (אגרת בית משפט) וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪.

ניתן היום, כ"ו אדר תשע"ח, 13 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.