ת"א 42344-12-17 מולדובן ואח' נ' *****

לפניי תביעה במסגרתה מבוקש להצהיר כי חתימת הצדדים על זיכרון הדברים ביום 7.11.17 (להלן: "זיכרון הדברים"), למכירת הזכויות בנחלה מס' **** במושב מ' (להלן: "המשק"), מהווה "'עסקה במקרקעין' על פי סעיף 6 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969". מתוך שכך, מבוקש להורות על אכיפת זיכרון הדברים ולחייב את הנתבע בתשלום הפיצוי המוסכם.

רקע עובדתי

התובע 1 (להלן: "התובע") והתובעת 2 (להלן: "התובעת"), הם זוג נשוי המתגורר במושב מ'.

הנתבע, בן 69, רווק, מתגורר בגפו במושב מ' במשק נפרד מהמשק מושא התביעה. הנתבע סובל מאפילפסיה מגיל 10. בחודש יולי 2007 נקבעה לו במוסד לביטוח לאומי נכות בשיעור 20% בגין פיגור גבולי, 25% בגין הפרעת הסתגלות ו-20% נוספים בגין אפילפסיה. בחודש אוגוסט 2007 נקבעה לו דרגת אי כושר 75%, תוך שצוין כי דרגה זו מזכה אותו בקצבה מלאה בשיעור 100%.

זכויות בר הרשות במשק מושא התביעה רשומות על שם מר **** **** ז"ל, אביו המנוח של הנתבע. בהתאם לצו קיום צוואה מיום 25.10.15, ירש הנתבע את מלוא זכויותיו של אביו המנוח במשק, ולפיכך, הוא זכאי להירשם כבעל מלוא הזכויות במשק.

ביום 7.11.17 נחתם זיכרון דברים בין הנתבע לבין התובעים למכירת הזכויות במשק לידי התובעים. זיכרון הדברים נחתם במשרדו של עורך דין באשקלון. לחתימת זיכרון הדברים קדמה השתלשלות עובדתית, שבחלקה שנויה במחלוקת בין הצדדים. עיקריה יובאו להלן.

מספר חודשים טרם חתימת זיכרון הדברים, נפגשו הצדדים יחד עם מר דרור בלבן, תושב מ', בעל קרבת משפחה רחוקה לתובע (להלן: "דרור"), וכן עם מר אהרון בלבן ז"ל, אביו המנוח של דרור, בבית שבמשק. הורתה של הפגישה נעוצה בשיח מוקדם שהוחלף בין הנתבע לבין המנוח בלבן, כאשר בהקשר זה טענו התובעים כי הנתבע ביקש להיוועץ במנוח ביחס לעסקה מסוימת שהוצעה לו אותה עת למכירת המשק, ואילו הנתבע טען כי המנוח "לחץ" עליו למכור את המשק, תוך שאיים כי אם לא יסכים לכך, "הוא יפנה למנהל ויגיד שיש לי שתי נחלות" (ס' 9 לתצהירו). מכל מקום, ככל הנראה, בעקבות הפגישה החלו הצדדים לבחון היתכנות קידום עסקת מכירת המשק לתובעים.

לשם כך, אחר זמן מה נסע הנתבע יחד עם דרור לפגישה במשרדו של עוה"ד אבנר הקר באשקלון. לאחר שהוברר בפגישה כי הנתבע צפוי להיות בן 65 בחלוף חודשים אחדים, ציין עוה"ד הקר כי מכירת המשק לאחר שהנתבע יהא בן 65, תזכה אותו בהנחת מיסוי. לפיכך, הנתבע סירב לקדם את עסקת מכירת המשק אותה עת. הוא אף סירב להצעת דרור לחתום על זיכרון דברים.

לאחר שמלאו לנתבע 65, התובע יצר עמו קשר על מנת לבחון האם הוא מוכן לבצע את העסקה. הנתבע צירף הסכמתו, אף כי ראוי לומר כבר בשלב זה שהצדדים חלוקים באשר לשאלה האם הסכמתו היא פרי רצונו החופשי כטענת התובעים, או שמא נשללה יכולת בחירתו ולמצער אולץ להסכים לכך כטענת הנתבע.

מכל מקום, אחר שהתובע תיאם עם עוה"ד הקר מועד להגעת הצדדים למשרדו, הנתבע נסע יחד עם התובעים ברכבם למשרדו של עוה"ד הקר, כאשר הוא מצויד במסמכים רלוונטיים. עוה"ד הקר עבר על המסמכים השונים, ולאחר מכן הדגיש בפני הצדדים כי מאחר שהמשק אינו רשום על של הנתבע, כי אם על שם אביו המנוח, הרי מאחר שהנתבע הוא בעל זכויות במשק אחר במושב, הוראות רשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י") אינן מאפשרות רישום המשק הנוסף על שם הנתבע. נוכח זאת, ציין עוה"ד הקר כי יש להסדיר תחילה עניין זה מול המחלקה המשפטית של הבנק, שככלל דורשת אישור זכויות על שם המוכר.

נוכח הקושי האובייקטיבי האמור, הציע עוה"ד הקר כי הצדדים יחתמו תחילה על זיכרון דברים, וכי ייחתם הסכם סופי 30 יום לאחר מכן, כאשר בתווך יפעלו התובעים מול הבנק לקבל אישור לביצוע העסקה. כפי אשר הציע, כך נעשה: הצדדים חתמו על זיכרון דברים במשרדו של עוה"ד הקר, אחר שהקריא להם את סעיפיו השונים, וכן וידא הבנתם את תוכנו.

באותו מעמד הנתבע עמד על כך שעוה"ד הקר יחזיר לו את המסמכים שמסר לו. עוה"ד הקר השיב כי עליו לצלם תחילה את המסמכים, וכי יחזיר אותם לנתבע בהמשך. ואולם, נוכח התעקשותו של הנתבע, הסכימו התובעים להמתין עמו במשרד עד גמר צילום המסמכים. לאחר מכן, חזרו הצדדים יחדיו למושב.

בעקבות שיג ושיח שנוהל בין התובע לבין נציגת בנק לאומי ביום 9.11.17, יומיים לאחר חתימת זיכרון הדברים, פנה התובע לעוה"ד הקר וציין כי מאחר שהמשק אינו רשום על שם הנתבע, נציגת הבנק ביקשה לקבל מכתב מפורט בנדון. עוה"ד הקר שלח לבנק מכתב מתאים.

בו ביום התקשר הנתבע לתובע. הצדדים חלוקים ביחס לתוכנה של השיחה, ולהכרעה בעניין זה אדרש בהמשך. לגרסת התובע, הנתבע טען בפניו שעוה"ד הקר "לא ישר" (ס' 26 לתצהיר התובע), וכי לא החזיר לו את כל המסמכים שמסר לו, ואילו הנתבע טען כי אמר לתובע שאינו מעוניין בעסקה. בין כך ובין אחרת, בעקבות השיחה התובע בירר מול עוה"ד הקר האם נותרו בחזקתו מסמכים השייכים לנתבע, אך זה השיב כי החזיר לו את כלל המסמכים. התובע הודיע זאת לנתבע.

בחלוף יומיים נוספים, ביום 11.11.17, התקשר הנתבע פעם נוספת לתובע. לדברי התובע, שוב טען הנתבע בפניו כי עוה"ד הקר "אינו אדם ישר", אלא שהפעם הוסיף כי הוא "ייקח את הכסף ויברח לנו, ושלא נעשה אצלו כלום, ושהוא לא בוטח בו" (ס' 30 לתצהיר התובע). התובע השיב כי אין יסוד לחשש זה, וכי מבדיקה שערך מדובר בעו"ד "טוב וישר". מאמר התובע לא הפיס דעתו של הנתבע. בהקשר זה טען התובע: "רובי לא השתכנע והמשיך ואמר למה צריך אותו, ובוא נעשה את זה בלעדיו (ללא עו"ד). אני אמרתי שאיני מוכן, ושאי אפשר לבצע את העסקה בלי עורך דין. ואז אמר רובי אז אולי לא נבצע את המכירה ? יש מישהו שנפטר במושב וימכרו את המשק שלו גם. אז אולי תלך לקנות ממנו ולא ממני, ושאל מה אני אומר. הסברתי לו שאנחנו כבר בתהליך וכבר חתמנו על זיכרון דברים, ואני לא מכיר ולא יודע מי נפטר ומתי יציעו את הבית למכירה, ואם הבעיה היא עו"ד הקר, אני יכול לבדוק עליו שוב, ושאני לא חושב שיש מה לחשוש מעו"ד הקר. כך הסתיימה השיחה" (ס' 31-30 לתצהיר התובע).

חרף טענותיו החריגות והבלתי שגרתיות של הנתבע, יומיים בלבד לאחר חתימת זיכרון הדברים ויומיים נוספים לאחר מכן - הן לגבי יושרו של עוה"ד הקר הגם שלא היה נימוק מבורר לחשוד בתומתו, והן לגבי האפשרות שהעלה לסגת מהמשך ביצוע העסקה - טען התובע כי הדבר לא עורר בקרבו סימני שאלה, ובכל מקרה, כי לא עדכן את עוה"ד הקר על כך.

ימים אחדים לאחר מכן, ביום 16.11.17, שלח התובע הודעה לעוה"ד הקר, במסגרתה ציין כי טרם התקבלה תשובת הבנק. ביום 19.11.17 שלח התובע הודעה נוספת לעוה"ד הקר, בה ציין כי נציגת הבנק הציעה שתי חלופות על מנת להתגבר על העדר רישום המשק על שם הנתבע. נוכח בקשת נציגת הבנק, עוה"ד הקר שוחח עמה ולאחר מכן הודיע לתובע כי ישנו מסמך לדוגמה מרמ"י כיצד לבצע עסקאות מעין אלו, וכי עליו לגשת לפקידה ולהביא ממנה את המסמך, "ואז נדבר איך מתקדמים" (ס' 32 לתצהיר התובע). למחרת היום גם נציג בנק אחר הודיע לתובע מה הדרך בה עליו לילך כתנאי לביצוע העסקה. התובע ועוה"ד הקר סיכמו להיפגש ביום 21.11.17 על מנת להביא לעוה"ד הקר את המסמכים משני הבנקים.

בפגישה שנערכה בין התובע לעוה"ד הקר, הבטיח זה האחרון לבחון כיצד לבצע העסקה. ביום 3.12.17 שלח עוה"ד הקר טיוטת הסכם לתובע, תוך שהוסיף במייל "כאמור, קיבלתי "הודעה" מאת המוכר, ואני תקווה כי פניו עדיין לחתימת הסכם". בשיחה עוקבת שניהל עם התובע, הסביר עוה"ד הקר כי הנתבע "השאיר הודעה במשרד שהוא לא רוצה למכור" (ס' 34 לתצהיר התובע). משכך, נתבקש התובע לשוחח עם הנתבע ולהבין לאן פניו מועדות. התובע טען כי אותה עת הבין "שיש לנו בעיה", וכי הוא עלול להיגרר להליך משפטי. על כן, החל להקליט השיחות עם הנתבע (שם, ס' 35).

ביום 5.12.17 התקשר התובע לנתבע אך לא היה בכך כדי להועיל לחתימה על ההסכם. בחלוף יומיים נוספים, ביום 7.12.17, התקשרה התובעת לנתבע, אך גם בעקבות שיחה זו לא הסכים הנתבע לקדם חתימה על הסכם.

הקורות והמוצאות את ההליך מראשיתו

בעקבות בקשה שהגישו התובעים, בדיון שנערך ביום 16.1.18 נקבע, בהסכמה, כי הסעד הזמני שניתן בהליך האוסר ביצוע דיספוזיציה במשק, יעמוד בעינו עד למתן הכרעה בתביעה העיקרית.

ביום 3.5.18 הגישו ב"כ הנתבע בקשה לעיכוב ההליכים בתיק עד למינוי אפוטרופוס לנתבע. לבקשה צורף מכתבה של הגב' אביבית אטיאס, עו"ס לסדרי דין באגף לשירותי רווחה במועצה האזורית חוף אשקלון, ממנו עולה כי הוגשה בקשה ללשכה המשפטית במשרד הרווחה והשירותים החברתיים לצורך ייזום הליך למינוי אפוטרופוס לנתבע. עקב כך, בהחלטה מיום 8.5.18 בוטל הדיון שהיה קבוע אותה עת. בהמשך, ביום 7.10.18 נמסר כי ביהמ"ש לענייני משפחה באשדוד הורה על מינויו של עוה"ד אריאל ממן כאפוטרופוס לדין עבור הנתבע. לצד זאת, אף בהליך דנא הורה ביהמ"ש בהחלטתו מיום 26.11.18 על מינויו של עוה"ד ממן כאפוטרופוס לדין לנתבע.

בדיון שנערך לפני כב' השופטת י. רז-לוי ביום 10.1.19, טענו באי כוח הנתבע כי בנסיבות העניין דין ההסכם להתבטל מחמת עושק, כפייה וכן נוכח הלכת 'האפסות' (עמ' 5 לפרו' שו' 5-4). בדיון העוקב שנערך לפניי ביום 30.4.19 חזרה ב"כ הנתבע שוב על טענותיה, ובכללם "לעניין עילת האפסות" (עמ' 8 לפרו' שו' 18). ב"כ התובעים, מצדו, טען כי אין מקום להתיר לנתבע להרחיב חזית בדרך של העלאת 'הלכת האפסות', שכן, לדבריו הטענה לא מצאה מקומה בכתב ההגנה. בהחלטתי מאותו היום לא באתי לכלל הכרעה ממצה במחלוקת זו, בפרט על רקע רצון ב"כ הנתבע לשקול האפשרות להגיש בקשה לתיקון כתב ההגנה. לצד זאת, ציינתי כי לפי הנטען הנתבע בעל זכות בשני משקים נפרדים במושב מ'. נוכח זאת, ובהינתן הטענה כי בהתאם להחלטות מועצת מקרקעי ישראל אין בכוחו להיות בעל זכות בשני משקים, הוריתי לרמ"י למסור עמדתה בנדון ולהודיע האם היא מבקשת להצטרף כבעלת דין בהליך דנא.

בתגובת רמ"י מיום 13.5.19, צוין כי הנתבע רשום בספרי הרשות כבעל הזכויות בנחלה מס' 36 במושב מ', ואילו הזכויות בנחלה מס' 37 במושב מ' רשומות על שם אביו המנוח, מר **** ****. כן צוין כי לא הוגשה כל בקשה להעברת הזכויות בנחלה מס' 37. רמ"י הוסיפה וטענה כי אין לה עניין במחלוקת הניטשת בין הצדדים. עם זאת, בדעתה לוודא שכל דיספוזיציה בנחלה מס' 37 תעמוד בקנה אחד עם החלטות מועצת מקרקעי ישראל, נהלי הרשות והוראות האגף החקלאי הרלוונטיות. בכלל זאת, סעיף 6 להחלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 1, קובע: "מתנחל ובני משפחתו הסמוכים על שולחנו, לא יהיו זכאים להחזיק יותר מנחלה אחת על מקרקעי ישראל. הגיעה כדין לידי חוכר כאמור יותר מנחלה אחת, יהיה הוא חייב להותיר בידו נחלה אחת בלבד והיתר להחזיר למחכיר...". לאור זאת, אדם אינו יכול להיות רשום כבעל הזכויות בשתי נחלות, בו זמנית. אומנם, לפי הוראות חוזה המשבצת שנחתם בין רמ"י לבין אגודת מושב מ', במקרה שבו הזכויות בנחלה עוברות על פי צוואה, ניתן לאפשר ליורש להיות רשום כבעל הזכויות בשתי הנחלות במשך שנה (רמ"י רשאית להאריך התקופה, בהתאם לשיקול דעתה), ובלבד שזכויותיו באחת מהן תועברנה לאחֵר תוך שנה, או תוך פרק זמן ארוך יותר אם הוארכה התקופה. מטעם זה, רמ"י ציינה כי הנתבע רשאי להירשם כבעל הזכויות בשתי הנחלות במקביל, אך יהא עליו להעביר הזכויות לאחֵר תוך פרק הזמן כאמור.

נוכח עמדת רמ"י, לא מצאתי להורות על צירופה כבעלת דין בהליך, אך בה בעת הוריתי לנתבע להודיע האם יש באמור כדי להקרין על עמדתו ביחס להמשך ההליך. ביום 29.5.19 הודיעו ב"כ הנתבע כי יש מקום לערוך הבחנה בין היחסים "הפנימיים", כהגדרתם, הנוגעים למערך היחסים שבין הצדדים בהליך דנא, לבין היחסים "החיצוניים", כהגדרתם, הנוגעים למערך היחסים שבין הנתבע לבין רמ"י. לטענת ב"כ הנתבע, אין התובעים יכולים להיבנות מהשאלה האם הנתבע עומד בהוראות רמ"י. סוגיה זו חורגת מגדר המחלוקת בין הצדדים בהליך זה. ממילא, רמ"י רשאית להאריך המועד בו יוכל הנתבע להחזיק בשתי הנחלות גם יחד. בהקשר זה צוין כי הנתבע אינו מוכן למכור את משק 37 "מסיבות רגשיות. הנחלה היא הזיכרון שנותר לנתבע מאביו, ולכך יש להוסיף את מצבו הנפשי והקוגניטיבי של הנתבע, בעטיו אף מונו לו אפוטרופסיות".

לצד זאת, ביום 5.6.19 הגיש הנתבע בקשה לתיקון כתב ההגנה, במסגרתה עתר להוסיף "טענה משפטית, טענת "לא נעשה דבר"/טענת האפסות, המבקש "לא עשה דבר" ולחתימתו על זיכרון הדברים אין נפקות משפטית. מצבו של המבקש גרע מתוקפו המשפטי של זיכרון הדברים עליו חתם, והוא חסר כל ערך מלידתו" (ס' 10.1 לבקשה). כן עתר להוסיף כי לאחר שהוגשה התביעה מונו לו אפוטרופסיות. אחר הבהרה נוספת שניתנה על ידי הנתבע, לפיה הוא חפץ בהעלאת טענה משפטית בלבד הנסמכת על העובדות הכלולות בכתב ההגנה, בהחלטתי מיום 13.6.19 קבעתי כי בנסיבות אלה אין מקום להתיר תיקון כתב ההגנה. ככל שהנתבע מבקש להסתמך על העובדות שבכתב ההגנה, בכוחו להעלות טענות משפטיות הנגזרות מכך בשלב הדיוני המתאים.

ביום 16.8.19 הגישו התובעים תצהירי עדות ראשית מטעמם. כן עתרו לזמן לעדות ראשית את דרור, אשר לפי הנטען היה מעורב במו"מ בין הצדדים, וכן את עוה"ד אבנר הקר, אשר ערך את זיכרון הדברים ונפגש עם הצדדים. כן ביקשו התובעים להגיש חוות דעת רפואית נגדית לזו שצירף הנתבע לכתב ההגנה, ביחס למצבו הרפואי הנטען של הנתבע. ביום 25.9.19 הגישו התובעים חוות דעת ערוכה על ידי ד"ר ודים אהרונוביץ', מומחה בפסיכיאטריה, לגבי מצבו הנפשי של הנתבע.

ביום 26.9.19 הגיש הנתבע תצהיר עדות ראשית מטעמו בצירוף תיק מוצגים, וכן חוות דעת רפואית של ד"ר קופילוב מיכאל, פסיכיאטר מומחה, ביחס למצבו הנפשי (חוות הדעת צורפה גם לכתב ההגנה).

בשים לב להסכמת ב"כ הצדדים בדיון מיום 4.11.19, ומבלי לגרוע מזכותם לשמור על חוות הדעת מטעמם, בהחלטה נפרדת מאותו היום הוריתי על מינויו של פרופ' צבי זמישלני, מומחה לפסיכיאטריה, כמומחה מטעם בית המשפט. במסגרת ההחלטה הוריתי למומחה לבחון מידת כשירותו של הנתבע לנהל ענייניו כיום, כמו גם מידת כשירותו בעת חתימתו על זיכרון הדברים ביום 7.11.17. בפרט קבעתי כי על המומחה לחוות דעתו בעניין השאלה האם באותם מועדים היה הנתבע כשיר לביצוע פעולות משפטיות, וכן בדבר מצבו הנפשי-הקוגניטיבי.

ביום 1.3.20 נסרקה לתיק ביהמ"ש חוות דעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש, פרופ' זמישלני. במסקנות חוות דעתו מיום 27.2.20, ציין המומחה כי במועד חתימת זיכרון הדברים בתאריך 7.11.17, מצבו הקוגניטיבי של הנתבע היה תקין במגבלות הפיגור, וכי אין הוא סובל מדמנציה, הגם שהוא סובל מהפרעת הסתגלות שהחמירה על רקע חתימת זיכרון הדברים וההליך דנא. עם זאת, לדבריו "מדובר באדם אשר עקב הפיגור השכלי הגבולי והפיגור הרגשי המשמעותי, מתקשה בהבנת סיטואציות חברתיות, שיפוטו החברתי פגום והוא נתון לאפשרות של השפעה בלתי הוגנת... לא ניתן לשלול כי חתם על זיכרון הדברים עקב האיומים כי ידווחו שיש לו 2 נחלות וכך יפסיד את הנחלה של אביו, וזאת ללא שהתייעץ עם כל גורם משפטי או אחר. התנהלותו ביום שאחרי החתימה (פנייה למשטרה, לפרקליטות, אי הסכמתו לקבל את דמי הקדימה) ומצב הלחץ בו היה נתון, מעידים כי לא חתם על זיכרון הדברים מתוך רצון והסכמה למכור, אלא בעקבות לחצים" (ההדגשה בקו תחתי במקור).

לשאלת ביהמ"ש האם היה הנתבע כשיר לביצוע פעולות משפטיות במועד חתימת זיכרון הדברים, ציין המומחה בחוות הדעת כי לא ניתן לכך להשיב בצורה גורפת. לטעמו, "מבחינה קוגניטיבית היה כשיר לפעולות משפטיות. אולם, נראה כי מכירת דירה היא פעולה הגדולה למידותיו וליכולת השיפוט ההתמודדות שלו. התרשמתי כי פעל תחת לחץ והשפעה בלתי הוגנת, לא התייעץ, לא הבין כראוי את משמעות החתימה והתחרט על כך מיד לאחר החתימה. עפ"י מבחן ההיגיון, עקב מצבו הנפשי-הקוגניטיבי והשיפוט החברתי הלקוי לא היה כשיר לביצוע הפעולה המשפטית של מכירת דירה בצורה שנעשתה".

ביום 31.12.20 נחקר המומחה מטעם ביהמ"ש. בסיום חקירתו הודיעו ב"כ הצדדים כי אינם עומדים על חקירת המומחים מטעמם, "אך מבקשים כי חוות הדעת יישמרו בתיק בית המשפט ומבלי שיהיה בכך כדי לחוות דעה בעניין עמדתנו לגבי תוקף חוות הדעת" (עמ' 22 לפרו' שו' 31-30). באותו דיון נחקרו גם דרור ועוה"ד אבנר הקר. אחר שתוצרי חקירות אלו לא הניבו הגעה להסכמות (ראו, למשל, עמדת האפוטרופוס לדין מיום 18.1.21 ומיום 19.1.21), בדיון ההוכחות הנוסף שנערך ביום 5.4.21 נחקרו התובעים, ובתום פרשת התביעה נחקר הנתבע.

בסיום דיוני ההוכחות סיכמו הצדדים טענותיהם בכתב. נוכח בקשה מאוחרת מצד ב"כ התובעים, התרתי לכל אחד מהצדדים להוסיף ולהגיש סיכומי תשובה וסיכומי תגובה קצרים.

טענות התובעים

בכתב התביעה טענו התובעים כי זיכרון הדברים הרי הוא כהסכם מחייב. לפי הנטען, הנתבע מבקש לסגת מהעסקה בשל "שיקולים עסקיים ולא ענייניים" (ס' 23 לכתב התביעה). לדבריהם, חתימת זיכרון הדברים לא נעשתה "כלאחר יד". קדמו לכך פגישות של הצדדים עם עוה"ד הקר, ורק בחלוף מספר שבועות מאז נערכו הפגישות, נחתם זיכרון הדברים. לפי הנטען, יש בכך כדי ללמד על גמירות דעתם של הצדדים בעת חתימת זיכרון הדברים. לצד זאת, נטען כי זיכרון הדברים מסוים די צורכו, נוכח העובדה שהוא כולל את מרבית הפרטים המהותיים לביצוע עסקת המכר: התמורה; לוח התשלומים; מועד מסירת החזקה; מועד רישום הזכויות; סכום הפיצוי המוסכם; שכ"ט עו"ד; מועדי תשלום המסים; זהות משלם תשלומי מים, חשמל וגז; זהות משלם דמי חכירה ודמי הסכמה.

כן נטען כי אף אם יימצא לומר שחסרים פרטים מסוימים, אין בכך כדי לגרוע מגמירות הדעת של הצדדים ומהמסוימות הנדרשת, וניתן להשלים הפרטים החסרים מכוח הדין או הנוהג.

בהינתן העובדה שדיני החוזים ביצרו את מעמדתה של תרופת האכיפה כתרופה העיקרית לה זכאי הנפגע בעקבות הפרת חוזה, נטען כי יש מקום שבית המשפט יורה על אכיפת זיכרון הדברים, תוך מינוי ב"כ התובעים ככונס נכסים לביצוע כל הפעולות הנדרשות ביחס למשק. מסקנה זו מתעצמת נוכח העובדה שבהתאם להוראות רמ"י, הנתבע אינו רשאי להחזיק בשני משקים. לצד זאת, עתרו התובעים לחייב את הנתבע בשיעור הפיצוי המוסכם שנקבע בזיכרון הדברים בסך 10% מהתמורה החוזית, בשל כך שבמעשיו הפר את זיכרון הדברים הפרה יסודית.

בסיכומיהם הוסיפו וטענו התובעים כי גרסתו של הנתבע בדבר הלך הרוח שליווה אותו בעת חתימת זיכרון הדברים, השתנתה במרוצת ההליך המשפטי. בכלל זאת, בתצהיר עדותו הראשית טען הנתבע, לראשונה, כי הופעלו עליו איומים מצד מר אהרון בלבן ז"ל, שנפטר לאחר שהוגשה התביעה. אשר לטענת 'לא נעשה דבר', נטען כי מדובר בדוקטרינה חריגה שאומנם נקלטה במשפט הישראלי, אך נקבע שיש להחילה במקרים קיצוניים בלבד. ענייננו אינו נמנה על אותם מקרים חריגים.

לצד זאת, נטען כי טענות התובע אינן מתיישבות האחת עם רעותה. לאמור, התובע טען במקביל לאיומים, עושק ולכך ש"לא נעשה דבר". ואולם, טענה בדבר איום מניחה כי החותם הבין על מה חתם, אלא שאולץ לעשות כן, בעוד אשר טענת 'לא נעשה דבר' משמעה כי אין למסמך כל תוקף והוא חסר ערך מאז לידתו. בנסיבות אלה, היה על התובע להחליט בלבבו איזה מבין הטענות תִכשר בעיניו, שכן, מכולן גם יחד לא יוכל להיבנות.

טענות הנתבע

בכתב ההגנה טען הנתבע כי הוא יליד שנת 1952, רווק, חי בגפו ואין לו אחים ואחיות. אמו נפטרה לפני זמן רב, ואף אביו נפטר לאחר שהנתבע עצמו סעד אותו במשך שנים רבות. הנתבע בעל נכות צמיתה בשיעור 100% מהמוסד לביטוח לאומי בשל פיגור גבולי, קשיי הסתגלות, אפילפסיה וחדות ראייה. אחר מות אביו, "חש הנתבע כי חרב עליו עולמו ונכנס לחרדה מאוד קשה המתבטאת בהתפרצויות בכי, עצבנות, מחשבות אובדניות, דאגנות יתר, הפרעות שינה ומצבי דיכאון" (ס' 5 לכתב ההגנה).

מכל מקום, בטרם הגיעו לגיל 65, פנה אליו מר אהרון בלבן המנוח, וביקש ממנו למכור את המשק. הנתבע פגש את בנו, דרור, וזה "הסיע" אותו לעוה"ד הקר על מנת לחתום על הסכם. ההסכם לא נחתם. לאחר שהגיע הנתבע לגיל 65, שוב נערכה אליו פנייה ממשפחת בלבן, לאחריה "הוסע" למשרדו של עוה"ד הקר, ושם חתם על זיכרון הדברים.

הנתבע טען כי סבר שזיכרון הדברים הוא בגדר "מסמך הבנות בלבד", אשר את תוכנו לא קרא. כן טען כי סבר שבכוחו לחזור בו מחתימתו (שם, ס' 11), וכי ממילא לא קיבל כל תמורה. למחרת היום קרא הנתבע את זיכרון הדברים, ופנה לפרקליטות מחוז דרום על מנת שיסבירו לו את תוכן ההסכם. לדבריו, בפרקליטות נאמר לו כי מדובר בהסכם חד צדדי אשר אינו מעגן את זכויותיו.

בחלוף יומיים מחתימת זיכרון הדברים, ביום 9.11.17, שוחח הנתבע עם התובע וטען בפניו כי הוא חש ברע ומצוי במצוקה נפשית מאז מות אביו, ועל כן, "איננו מסוגל להשתחרר מהנכס של אביו המנוח" (שם, ס' 16). עוד טען בפני התובע כי מצבו הרפואי אינו שפיר, ולכן, ביקש "שלא לחתום על הסכם סופי ומחייב" (שם, שם). לדבריו, התובע מאן להטות אוזן קשבת לדבריו, ובאותו יום התובע אף פנה לעוה"ד הקר על מנת להוציא מכתב לבנק לאומי לצורך אישור הלוואה.

הנתבע פנה לעוה"ד הקר מספר פעמים, וביקש לבטל את ההסכם.

ביום 10.12.17 קיבל הנתבע מכתב התראה, חתום על ידי ב"כ התובעים. לאחר שהצדדים נפגשו ולא הסתייע בידם להגיע להסכמות, הוגשה התביעה דנא.

בסיכומיו הוסיף וטען הנתבע כי זיכרון הדברים בטל, נוכח העובדה כי לא היה כשיר לחתום על זיכרון הדברים. לחלופין, נטען כי זיכרון הדברים בטל בשל כך ש"לא נעשה דבר". לחילופי חילופין, נטען כי זיכרון הדברים בטל בשל פגמים בכריתתו, עושק וכפייה.

הנתבע נסמך על מסקנות חוות דעת המומחה מטעם ביהמ"ש, כמו גם על תצרף כלל העדויות, כמבססות את העילות המשפטיות השונות, ובכלל זאת בדבר ניצולו בשל חולשותיו. כן ניתנה הדעת לטענה לפיה המנוח בלבן ובנו דרור היו "הדמויות הדומיננטיות" בעסקה (ס' 34 לסיכומים). במערך היחסים שבין התובעים לבין הנתבע, נטען כי האחרון היה פסיבי, בעוד התובעים הם אשר עמדו בקשר הדוק עם עוה"ד הקר, לרבות בכל הנוגע לטרוניות שהעלה הנתבע בפני התובע באשר למסמכים שלטענתו עוה"ד הקר הותיר בחזקתו, כמו גם עת קיבלו לבדם את טיוטת ההסכם.

אשר לטענת התובעים לפיה חלק מהעילות המשמשות יסוד לטענותיו המאוחרות לא נכללו בכתב ההגנה, לרבות טענת האיומים וטענת 'לא נעשה דבר', נטען כי הטענה אינה הולמת מציאות. העובדה כי הוראות דין שונות לא פורטו בכתב ההגנה, אינה גורעת מזכותו של הנתבע להסתמך על אותן עילות משפטיות, עת העובדות המהותיות פורטו כיאות.

יתר טענות הנגד שהעלה הנתבע בסיכומיו, יפורטו להלן במקומן הראוי, בהתאם לדיון שייערך בעילות השונות.

דיון והכרעה

שני ענפים משתרגים מטענות הנתבע, ומבחינה משפטית משמעותן שונה בתכלית. טענתו האחת היא כי "לא נעשה דבר", ולמעשה כי מעולם לא היה מפגש רצונות אמיתי בכריתת החוזה, ולכן, לחתימתו על זיכרון הדברים אין כל נפקות משפטית. טענתו האחרת היא כי נפל פגם בכריתה, ובכלל זאת עושק וכפייה, המצדיקים את ביטול זיכרון הדברים (משלא הועלתה טענה מפורשת כי אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין, בהתאם לסעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, והצדדים לא באו לכלל ניתוח יסודות הסעיף, לא אדרש לכך).

בדרך הילוכנו, אפוא, נעמוד תחילה על מעמדו של זיכרון הדברים שנחתם. לאחר מכן, ניתן הדעת ל'הלכת האפסות' תוך ניתוח גדרי העילה ותנאיה בנסיבות ומאפייני המקרה דנא, על רקע ההלכות הנוהגות. אחר זאת, נשים פעמינו לעבר בחינת הטענות בדבר הפגמים בכריתה, תחילה עילת העושק ולאחריה עילת הכפייה. בסופם של דברים, תתפרש המסקנה המשפטית בנסיבות מקרה נתון זה.

פרק א' - מעמדו של זיכרון הדברים

טרם כניסה לטרקלין, ראוי תחילה לעמוד על מעמדו וקנקנו של זיכרון הדברים שנחתם, עת הצדדים לא חתמו על הסכם לאחריו.

בהלכה הפסוקה נקבע כי על מנת שזיכרון דברים ייחשב כהסכם, נדרש לעמוד בשני מבחנים מצטברים: המבחן האחד הוא כוונתם של הצדדים ליצור ביניהם קשר חוזי מחייב עם החתימה על זיכרון הדברים, והמבחן האחר הוא קיומה של הסכמה בזיכרון הדברים בדבר הפרטים המהותיים והחיוניים של העסקה ביניהם.

אשר למבחן הראשון, המבטא למעשה את כוונתם של הצדדים להתקשר ביניהם, נקבע בפסיקה כי "על כוונה זו יש ללמוד על פי אמות המידה של האדם הסביר, מהתנהגותם של הצדדים לפני, בשעת ולאחר ההסכמה על זיכרון הדברים, ומתוכן זיכרון הדברים עצמו" (ע"א 158/77 רבינאי נ' מן שקד בע"מ, פ"ד לג(2) 291). בחינת זיכרון הדברים מחייבת, אפוא, ליתן הדעת ליסודות שהצדדים קבעו בתוכן המסמך, כמו גם ב"נוסחת הקשר" שנקבעה בזיכרון הדברים בינו לבין ההסכם שאמור להיחתם בעתיד.

עיון בזיכרון הדברים שלפנינו, מלמד על פניו כי התנאים היסודיים לעסקה - פרטי הצדדים, תיאור הממכר, המחיר, תנאי התשלום, המועדים הרלוונטיים והחיובים הכספיים - הוסכמו בין הצדדים. מכך לכאורה יש להסיק כי כוונתם הייתה להגיע לקשר משפטי מחייב, וכי לא התכוונו רק לשלב ביניים במשא ומתן. בפרט נכון הדבר מקום בו צוין בזיכרון הדברים כי הצדדים יחתמו על הסכם סופי אשר יכלול את התנאים האמורים עד ליום 20.12.17, "אולם, הצדדים קשורים בהסכם החל מרגע חתימת זיכרון דברים זה. לא ייחתם הסכם, יהווה מסמך זה הסכם מחייב לכל דבר ועניין".

לכך יש לצרף את הפגישה המוקדמת שנערכה במשרדו של עוה"ד הקר, טרם הגיע הנתבע לגיל 65, ואת הפגישה הנוספת שנערכה במשרדו לאחר הגיע הנתבע לגיל 65.

אשר למבחן השני לתוקפו המשפטי של זיכרון הדברים, שעניינו הסכמה על הפרטים המהותיים והחיוניים של העסקה, כבר עמדנו על כך שזיכרון הדברים מפורט ומסוים די צורכו, וכי תוכנו מכיל את הפרטים המהותיים הדרושים ליצירת הוודאות לקיומו של הסכם בר ביצוע. יתר על כן. דרישת הכתב רוככה ברבות הזמן, ועל כן, אף אילו הייתי בא לכלל מסקנה כי לא כל היסודות המהותיים והחיוניים כתובים בזיכרון הדברים, אפשר כי ניתן היה להשלים פרטים חסרים בהתאם להוראות הדין (ע"א 9255/11 דניאל נ' פלונית - פסקה 20; 692/12 פרידמן נ' שפירא - פסקה 34).

בהפעילנו מבחנים אלה בנסיבות המקרה דנא, ניכר כי זיכרון הדברים נועד ליצור קשר משפטי מחייב בין הצדדים.

אכן. זיכרון הדברים מכיל "תנאי מתלה לעסקה, אישור ועדת הקבלה של המושב", וכן מתיר לתובעים "להודיע על ביטול עד יום 20.12.17, במקרה שלא מקבלים אישור משכנתא". לטענת הנתבע, עצם קיומו של התנאי המתלה מעיד כי זיכרון הדברים לא השתכלל, מאחר שתוקפו היה מותנה בהשגת אישור ועדת הקבלה של המושב על ידי התובעים. מאחר שאין מחלוקת כי התובעים לא קיבלו את אישור ועדת הקבלה עד למועד שנקבע לחתימת ההסכם ביום 20.12.17, ממילא זיכרון הדברים התבטל.

לכאורה, מדובר בטענה שובת לב. הצדדים עצמם נקטו בזיכרון הדברים במונח 'תנאי מתלה', ובכך גילו דעתם כי תוקפו של זיכרון הדברים מותנה בהשגת אישור ועדת הקבלה. לפי סעיף 29 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), אם לא התקיים התנאי תוך התקופה שנקבעה לכך - דהיינו, עד ליום 20.12.17, המועד המאוחר ביותר שנקבע בזיכרון הדברים לחתימת ההסכם הסופי - הרי אם זה תנאי מתלה, מתבטל החוזה (ראו עוד: סעיף 27(ב) לחוק החוזים; ע"א 1363/04 צאלים החזקות בע"מ נ' "דלק" חברת הדלק הישראלית בע"מ).

בחקירתו טען התובע כי חרף הנוסח הברור בזיכרון הדברים, הוא סבר שיש להשיג את אישור ועדת הקבלה לאחר חתימת ההסכם הסופי (עמ' 63 לפרו' שו' 3-1; עמ' 62 שו' 24-23). למעשה, לגרסתו, מדובר בחיוב חוזי רגיל שאת ביצועו נטלו על עצמם התובעים (השוו: ע"א 1581/98 חברת נתיבי איילון נ' בשורה ייזום וקידום פרויקטים, פ"ד נד(4) 209, 216).

טענת התובע ראויה לדחייה. לפי לשונו של זיכרון הדברים, השגת אישור ועדת הקבלה של המושב הוגדרה כ"תנאי מתלה לעסקה", להבדיל מתנאי שניתן למלא לאחר החתימה על ההסכם הסופי. ממילא, טענת התובע אינה מתיישבת עם הרציונל הגלום בהסכמות הצדדים. לדבריו, אף אם ההסכם הסופי היה נחתם עד ליום 20.12.17, עדיין אפשר שההסכם היה מתבטל לאחר מכן, אילו לא היה עולה בידי התובעים להשיג את אישור ועדת הקבלה (כאשר לדידם המועד להשגת האישור לא נקבע בזיכרון הדברים ונותר בלתי ידוע). ואולם, בזיכרון הדברים נקבעו מועדי תשלום, ובכלל זאת, כי תשלום הסך האחרון יבוצע תוך 90 ימים ממועד חתימת ההסכם, כנגד מסירת חזקה בדירה. יוצא, אפוא, כי לעמדת התובעים, אפשר שהם היו משלמים את התמורה במלואה, מקבלים חזקה במשק, וכל זאת עוד בטרם הוברר האם התנאי המתלה שעניינו אישור ועדת הקבלה, ניתן בידם. אין לכך תימוכין פרשניים בלשון זיכרון הדברים, והדבר אף לא מתיישב עם תכליתו.

אף אם לא היה מדובר בתנאי מתלה, כי אם בחיוב חוזי רגיל, הרי משלא השיגו התובעים את האישור עובר למועד שנקבע לחתימת ההסכם, על פניו יש בכך משום הפרת חוזה מצדם (ראו עוד: ע"א 2821/91 מרכזי שליטה בע"מ נ' משיאן, פ"ד מח(4) 107, 114; ע"א 4445/10 ישיבה וכולל אבן חיים נ' חברת צמרות המושבה יזום והשקעות בע"מ).

מעבר לכך. בתביעה דנא עומדים התובעים על מתן תוקף לחתימת הנתבע על זיכרון הדברים ככתבו. משכך, קשה להלום כי ביחס לעניינו של התנאי המתלה, יטען לפתע התובע כי אין להיצמד לנוסח שמצא ביטויו בזיכרון הדברים, כי אם להבנתו בעל פה את פרשנותו של עוה"ד הקר בנדון (עמ' 62 לפרו' שו' 36-25).

חרף כל האמור. טענה שובת לב אמרנו, אך רק למראית עין. לאמור, הנתבע טען כי כבר בחלוף יומיים ממועד חתימת זיכרון הדברים, הוא פנה לתובע וביקש הימנו לבטל את זיכרון הדברים. למצער, אין מחלוקת כי בתחילת חודש דצמבר 2017, הוברר באופן נחרץ כי הנתבע מסרב לחתום על הסכם סופי. בנסיבות אלה, כאשר הנתבע מגלה דעתו כי אינו חפץ בחתימה על ההסכם, ברי כי לא ניתן לזקוף לחובת התובעים את העובדה שלא המשיכו לפעול להשגת אישור ועדת הקבלה. סעיף 28(א) לחוק החוזים, קובע: "היה חוזה מותנה בתנאי מתלה וצד אחד מנע את קיום התנאי, אין הוא זכאי להסתמך על אי קיומו".

מסקנה זו אף נלמדת מעיקרון תום הלב, החולש על המשפט האזרחי בכללותו ועל חובתו של צד למלא אחר החיובים החוזיים שנטל על עצמו. דוקטרינת תום הלב הוחלה על "כלל המערכת המשפטית בישראל" (ע"א 700/81 פז נ' פז, פ"ד לח(2) 736, 742), והיא "חותכת את משפט ישראל כולו לאורכו ולרוחבו. מלוא כל הארץ כבודה" (רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, 230). אין צריך לומר כי חובתו של הנתבע להפעיל את כוחותיו המשפטיים-הדיוניים בתום לב, ולפעול כפי שבעל דין הגון וסביר היה פועל במקומו (בר"ע 305/80 שילה ואח' נ' רצקובסקי, פ"ד לה(3) 449). לאור זאת, לא תישמע טענה כי תנאי מתלה לא התקיים, כאשר הנתבע עצמו פעל לדבריו לבטל את זיכרון הדברים מיד לאחר שנחתם.

פרק ב' - כשרות משפטית וגמירות דעת

על פני הדברים, בהתאם לאמור לעיל, נוסח זיכרון הדברים, כמו גם התנהגות הצדדים עובר לחתימה ובמהלכה, מלמדים מבחינת מראית עין חיצונית על קיומה של כוונה ליצור קשר חוזי מחייב בין הצדדים עם חתימתם על זיכרון הדברים. ואולם, בחינת התנהגות הצדדים ותוכן זיכרון הדברים, כוחם יפה שעה שמדובר במי שהיה בעל כשרות משפטית לעשות את הפעולה אשר בשמה התחייב. במובחן מכך, כאשר מתחוור כי כושרו הנפשי או השכלי של אדם נפגמו, עשוי הדבר להניב מסקנה כי החוזה לו היה צד, כלל לא נכרת. במקרה כזה, לא יהא צורך לבטל החוזה, שכן, הוא בטל מאליו. שאלת יישום גדרי הלכה זו במקרה דנא, היא הטעונה ליבון עובדתי והכרעה מתאימה.

תנאי סף לתוקפה של פעולה משפטית, מחייב כי מי שעשה אותה היה בעל כשרות משפטית לעשותה. סעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, קובע: "כל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית משפט".

לאור זאת, אדם אשר לא הוכרז פסול דין, חזקה עליו כי הפעולות המשפטיות אשר ביצע הן בנות תוקף. בענייננו, למיטב הידיעה, בעת חתימת הנתבע על זיכרון הדברים הוא לא הוכרז כפסול דין. בחלוף כשמונה חודשים מאז נחתם זיכרון הדברים, הודיעה ב"כ הנתבע במסגרת ההליך דנא, כי בית המשפט לענייני משפחה באשדוד מינה לנתבע אפוטרופוס לדין, בין היתר לאור חוות דעת רפואית בדבר מצבו ועל רקע תסקיר עו"ס לסדרי דין (תיק א"פ 70677-07-18). מינויו המאוחר של האפוטרופוס לדין עבור הנתבע, אין בו לכשעצמו כדי להקים חזקה כי חתימתו המוקדמת של הנתבע על זיכרון הדברים אינה פעולה משפטית בת תוקף (הגם שלעתים יש בה כדי לחזק מבחינה ראייתית את מצוקתו השכלית וחוסר ניסיונו המוקדם. השוו: ת.א. (מחוזי חיפה) 60762-06-18 אדם שמונה לו אפוטרופוס נ' ר.מ. ואח' - סעיף 60(א) לפסק הדין).

מכל מקום, ברי כי חוק הכשרות המשפטית אינו מוציא את תחולתן של הוראות חוק החוזים. בע"א 8163/05 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית (להלן: "פרשת הדר") נקבע: "עיקרון העל של דיני החוזים בישראל הוא חופש החוזים. עקרון זה מבטא, בין היתר, את החופש להתקשר בחוזים - חופש ההתקשרות, והחופש לעצב את תוכנם - חופש העיצוב. המלומדת גבריאלה שלו מגדירה את חופש ההתקשרות כ"חופש לבחור את סוג החוזה הרצוי לצד המתקשר והחופש להחליט אם בכלל להתקשר בחוזה ועם מי להתקשר"... במילים אחרות: על מנת שחוזה יחייב מבחינה משפטית נדרש שיתקיים בו היסוד ההסכמי, קרי, הסכמה מודעת ומכוונת של הצדדים ליצור קשר משפטי מחייב..." (סעיף 23 לפסק הדין) (ההדגשות אינן במקור).

הרציונל ברור: ביסוד החוזה מונחת האוטונומיה של הרצון הפרטי, ובכלל זאת, אפשרות הבחירה המודעת האם להתקשר בחוזה. ואולם, דרכו של עולם כי לעתים, אין צד לחוזה יודע כי הצד האחר עמו חתם על החוזה, היה אותה עת לוקה בשכלו או בנפשו. בפסיקה נקבע שככלל יש לבכר את הגילוי החיצוני של ההסכמה על פני הכוונה הסובייקטיבית הנעלמת של החותם (ע"א 392/80 קדר נ' אתרים, פ"ד לו(2) 162; ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח בראשי, פ"ד נב(2) 582).

משכך, ייתכן מקרה בו חוזה ייחשב בר תוקף, חרף העובדה כי מבחינה סובייקטיבית אחד הצדדים לא גמר אומר בדעתו להתקשר בחוזה, בכפוף לכך שניתן היה להסיק באורח סביר מדבריו או מהתנהגותו גמירת דעת להתקשר עם הצד השני בחוזה. בכך ניתן משקל לוודאות החוזית ולאינטרס ההסתמכות, חלף בחינת כליות ולב.

בענייננו, עוה"ד הקר לימד בעדותו כי הנסיבות האובייקטיביות והתנהגותו החיצונית של הנתבע בעת חתימת ההסכם, שיוו על פניו גמירות דעת מצדו. לכך יש לצרף את העובדות הבאות: זיכרון הדברים נחתם לאחר שמלאו לנתבע 65, בחלוף חודשים אחדים מאז נפגשו הצדדים לראשונה; עוה"ד הקר העיד כי הסביר לנתבע שמבחינת דיני המס יש רבותא לחתימה לאחר גיל 65, ולכן, סירב הנתבע לחתום על זיכרון הדברים בראשונה; זיכרון הדברים נחתם במשרדו של עורך דין; החתימה נעשתה לאחר שהנתבע שאל את עוה"ד הקר שאלות ענייניות באשר למשמעויות הכלכליות הניבטות מחתימתו על זיכרון הדברים; נאמנים עליי דבריו של עוה"ד הקר כי הקריא לצדדים את תוכנו של המסמך, וכי ניכר היה שהבינו את תוכנו; חתימת הנתבע יש בה כדי להעיד חיצונית-אובייקטיבית על גמירות דעתו בהתקשרות ההדדית.

זהו הכלל, אך חריג בצדו.

פרק ג' - "לא נעשה דבר" ('הלכת האפסות')

על אף חוסנו של המבחן האובייקטיבי במשפט הישראלי בכל הנוגע לגמירות דעת הצדדים, המשפט לא יוכל - ובוודאי לא יחפוץ - להתעלם ממקרים בהם מתחוור בבירור כי החזות החיצונית הייתה ככלי ריק, וכי בפועל נשללה יכולת הבחירה של המתקשר, לרבות על יסוד מחלתו הנפשית (השוו: ע"א 162/74 פרידמן נ' בדריאן, פ"ד כט(2) 724). הקונסטרוקציה המשפטית הרלוונטית שהוכרה בפסיקה בנדון, במסגרתה הועדפה "תורת הרצון" - הכוונה הסובייקטיבית, על פני "תורת ההכרה" - החזות האובייקטיבית, היא טענת "לא נעשה דבר", הקרויה גם "הלכת האפסות". הסעד הניתן על פי "הלכת האפסות" הוא בטלות החוזה ולא נפסדותו. לכן, אין גם כל צורך בהודעת ביטול (פרשת הדר, פסקה 32; דנ"א 7595/07 הדר חב' לביטוח בע"מ נ' פלונית ואח'; ע"א 413/79 אדלר נ' מנצור, פ"ד לד(4) 29).

לאמור. בהתקיים התנאים הנדרשים, אף אם יימצא שהנסיבות החיצוניות העידו על גמירת דעתו של החותם, ייתכן כי יהא מקום לראות את החוזה כבטל.

תנאי לתחולת ההלכה מחייב עמידה בשני תנאים מצטברים: הוכחת קיומו של שוני מהותי בין המסמך עליו חתם הנתבע לבין המסמך עליו האמין שחתם, וכן העדר רשלנות מצדו של הנתבע. מאליו מובן כי "הלכת האפסות" מחייבת התאמת תנאיה לסוג הטענה המועלית. דהיינו, כאשר צד מבקש לטעון כי "לא נעשה דבר" בשל כך שהוטעה, הוא נדרש להוכיח כי סבר שקיים שוני קיצוני בין המסמך עליו חתם לזה אשר סבר כי הוא חותם עליו, וכן כי לא התרשל בעצם החתימה על המסמך, כך שטענה לפיה לא קרא את המסמך, לא תוכל לחלצו מציפורני חיוביו החוזיים.

ואולם, בכל הנוגע למי שטוען כי "לא נעשה דבר" בשל מצבו הנפשי, שני תנאים אלו מתפרשים בפריזמה מותאמת כפי שנקבע בהלכה הפסוקה. אשר לתנאי הראשון הנוגע להוכחת שוני משמעותי, יש להוכיח את "שלילת רצונה החופשי" של החותמת, אפילו הבינה על מה חתמה (פרשת הדר, סעיף 37). באותו מקרה נקבע כי המערערת הונעה לחתום באופן ש"ניתן לראותו כשולל ממנה את יכולת הבחירה" (שם, שם; השוו: סעיף 13 לפסה"ד בת.א. (מחוזי ת"א) 1523/05 ירדני נ' פור, שם נקבע כי יש להוכיח כי "יסוד ההסכמה להתקשרות בחוזה נעדר לחלוטין"). אשר לתנאי השני, שעניינו העדר רשלנות מצד החותם, ככלל, אדם שחתם על מסמך מוחזק כמי שחתם והבין את תוכנו. עם זאת, "הדבר תלוי בנסיבות, ובעניין זה יש להתחשב בנתוניו האישיים של החותם" (שם, סעיף 38).

דווקא בשל כך, כאשר צד לחוזה מבקש לקעקע את אדני קיומו של החוזה עליו חתם, נטל ההוכחה להשתחרר מכבלי החוזה בטענה ש'לא נעשה דבר', מוטל על כתפיו. הנטל הוא כבד יותר מהנטל הרגיל במשפט האזרחי, ונדרשות ראיות חזקות יותר (ע"א 36/99 ראובן נ' עיזבון המנוחה גלזר; ע"א 1333/14 מיטרי נ' דוברונסקי - סעיף 29 לפסק הדין).

אכן. מבחינה עיונית ניתן להבין את החשש עליו מצביעים התובעים, לפיו קבלת טענת "לא נעשה דבר", מעוררת חוסר נוחות. לבד מהעילות המוגדרות הכלולות בחוק החוזים כמסד לביטול החוזה, קבלת טענה זו, "עלולה להוביל לתוצאות קשות החל בהעלאת מחירי הפרמיה, דרך דרישת הוכחת מצבו הנפשי של החותם בטרם יחתום, וכלה בפגיעה בוודאות החוזית". בה בעת, עלול הדבר "לפגוע באינטרס ההסתמכות של הצד שכנגד" (סעיף 33 לפרשת הדר; השוו: סעיף 33 לפסק הדין בע"א 483/16 חביבה יהודאי נ' חלמיש חב' ממשלתית עירונית לדיור שיקום ולהתחדשות שכונות בתל אביב בע"מ).

התובעים טענו כי באין נסיבות חיצוניות שאפשרו להסיק אודות העדר רצונו החופשי של הנתבע לחתום, ראיית החוזה כבטל לחלוטין עלולה להשית את הנזק עליהם, בלא "אשם" מצדם.

לא ניתן להקל ראש בחששות אלו (אף כי הטענה שהתובעים לא ידעו דבר, צריכה בחינה אמפירית שתובא להלן). עם זאת, בפרשת הדר קבעה כב' השופטת עדנה ארבל: "ערה אני לכל האמור, ויחד עם זאת, דומה כי בסופו של יום, אין מנוס מלקבל את "טענת לא נעשה דבר" במקרים מסוימים ובכפוף לדרישות האמורות. יש ולעיתים נראה בקיום החוזה משום חוסר הוגנות כלפי אותו צד שהוטעה או שנכפה, שהרי אם נחייב אותו בחוזה יהיה בכך משום שלילת חופש החוזים שלו... ומשום כפירה באמת הסובייקטיבית. חוסר הוגנות זה יתפוגג רק אם נראה באותו חוזה כבטל..." (סעיף 34 לפסק הדין).

מכל מקום. בשל המתח הקיים בין הוודאות החוזית המתחייבת לבין החשש כי המצג האובייקטיבי לא תאם את הכוונה הסובייקטיבית של החותם, נקבע כי על ביהמ"ש לבחון פרמטרים נוספים, שאינם בגדר 'רשימה סגורה': האם יש בידי הטוען לבטלות החוזה אפשרות תביעה למתן סעד חלופי כלפי גורם אחר, שאינו הצד השני לחוזה; מהו פרק הזמן שחלף מיום כריתת החוזה ועד ליום בו התבקש ביטולו של החוזה; מה הם הגורמים שהניעו את הצד שתובע את בטלות החוזה לטעון את טענת "לא נעשה דבר" בנקודת הזמן בה הועלתה הטענה; זהות הצדדים, הבאה לידי ביטוי במעמדם החברתי, בניסיונם, בכוחם הכלכלי, בחוסנם העסקי ועוד; האם שינה הצד השני את מצבו לרעה כתוצאה מהסתמכותו על החוזה; מה הנזק שייגרם לתובע את בטלות החוזה אם לא יבוטל החוזה, לעומת הנזק שייגרם לצד השני אם יבוטל החוזה; מהותו של החוזה הנדון (פרשת הדר, סעיף 36).

לפיכך, עלינו לבחון האם חתימת הנתבע על זיכרון הדברים, נכנסת לגדרי המקרים החריגים והפתולוגיים המלמדים כי רצונו החופשי נשלל לחלוטין וכי לא היה מפגש רצונות אמיתי לצורך כריתת החוזה, באופן המצדיק לסוכך מעל כנפי המקרה את "הלכת האפסות".

נדגיש כבר בשלב זה כי כאשר מועלית טענת אפסות ביחס למתקשר הסובל ממחלת נפש, אין די בהוכחת מחלת הנפש כדי להרים את נטל הראיה, שכן, "...(ו)יכול חולה נפש להבין על מה הוא חותם" (סעיף 37 לפרשת הדר; סעיף 21 בת.א. (מחוזי ב"ש) 57443-03-15 סעדה נ' א.כ.). גם בעניינם של חולי נפש או בעלי פיגור גבולי, ההכרעה בטענת האפסות תיעשה על פי מכלול הראיות, הן הראיות בדבר מצבו הנפשי והן הראיות בעניין נסיבות החתימה. בכלל זאת, תינתן הדעת להתנהגות המתקשר לפני ואחרי החתימה, מעורבותו בגיבוש ההסכם והפעולות שעשה לשם מימושו.

לשם התחקות אחר ההיבטים העובדתיים הרלוונטיים, בכוחו של ביהמ"ש להסתייע גם בחוות דעת מומחים שהגישו הצדדים או בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט. כידוע, בהתאם להלכה הנוהגת, בהעדר נימוק בולט לעין שלא לעשות כן, ככלל יאמץ ביהמ"ש את ממצאי המומחה מטעמו (בר"מ 5171/07 אלי מנשה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון; ע"א 558/96 שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל ואח'; ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי). אומנם, ביהמ"ש איננו כבול לממצאי המומחה מטעמו, ועליו ליתן הדעת לכלל הנתונים שייפרסו בפניו.

מן הכלל אל הפרט

עיקרי חוות דעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש, פרופ' צבי זמישלני

כפי שפורט, הנתבע בן 69, רווק, מתגורר בגפו במושב מ' במשק נפרד מהמשק מושא התביעה. הנתבע סובל מאפילפסיה מגיל 10. בחודש יולי 2007 נקבעה לו במוסד לביטוח לאומי נכות בשיעור 20% בגין פיגור גבולי, 25% בגין הפרעת הסתגלות ו-20% נוספים בגין אפילפסיה. בחודש אוגוסט 2007 נקבעה לו דרגת אי כושר 75%, תוך שצוין כי דרגה זו מזכה אותו בקצבה מלאה בשיעור 100%.

בחוות דעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש, פרופ' צבי זמישלני, סקר המומחה תחילה את מצבו הרפואי של הנתבע כאמור, תוך שציין כי הנתבע אינו עובד משנת 2006. בכלל זאת, פורט כי לדברי הנתבע, באותה שנה עבר לדירת אביו וסעד אותו במשך עשור עד פטירתו בשנת 2015. בכל השנים לא היה בקשר זוגי, אין לו חברים ולא היה במגע עם גורמים טיפוליים עד לאירוע מכירת המשק.

אשר לאירוע חתימת זיכרון הדברים, ציין המומחה כי בבדיקתו סיפר לו הנתבע כי "אהרון בלבן, תושב המושב, עבריין, קרוב משפחה של משפחת מולדובן, הגיע אליי הביתה והכתיב לי למכור את הבית של אבא ב-3 מיליון ש"ח. איים שילך להלשין עליי שאני מחזיק 2 נחלות. בנוסף, יש אצלנו שני ברנשים שעובדים אצל העבריין דומרני. אחד מהם ניסה להוציא ממני 2,000 ₪, חובותיו ליישוב. גם עוה"ד שלהם איים עליי במשרד שלו שהוא יקפיא את הנחלה ל-10 שנים. לא רציתי למכור. חתמתי על זיכרון דברים כי הייתי מאוים. מכרתי רק כי הייתי מאוים... לדבריו, פנה למשטרה למחרת החתימה על זיכרון הדברים (אך לא התייחסו אליו) וגם פנה באותו היום לפרקליטות בקניון גירון באשקלון כדי לברר אם חתם כשורה, ועו"ד אמרה לו כי רימו אותו" (עמ' 3-2 לחוות הדעת). בהמשך, ציטט המומחה מדברי הנתבע: "לא רציתי בכלל למכור את זה. אבא לא הספיק ללכת לעולמו וכבר רדפו אותי. כשאתה מאוים ע"י עבריין, מה אני אמור לעשות ואין לצדי אף אחד. הוא בא אליי הביתה מספר חודשים לאחר הפטירה. איים שילך למוסדות וילשין, פחדתי שייקחו לי את הבית". לאור זאת, טען הנתבע כי פנה למשטרה להגיש תלונה נגד המנוח בלבן, וכי המנוח עצמו התנצל בפניו חצי שנה לפני שנפטר "שהוא מצטער שהפיל אותו בפח" (שם, עמ' 3).

בכל הנוגע למצבו הנפשי, ציין המומחה כי ביום 10.1.18 נבדק הנתבע על ידי פסיכיאטר במרפאה לבריאות הנפש בבית החולים 'ברזילי', והתלונן על חרדה, עצבנות ובכי, תוך שצוין כי "הגיע כדי לקבל עזרה לבית משפט". הומלץ על טיפול בכדורים בגלל מצב חרדתי.

כן ציין המומחה כי ביום 22.10.18 נדונה בבית המשפט לענייני משפחה באשדוד, בקשת ב"כ היועמ"ש ושירותי הרווחה למינוי אפוטרופוס לנתבע. לבקשה צורף תסקיר עו"ס לסדרי דין, ממנו עולה כי ככל הנראה הנתבע חשוף לאפשרות ניצול על ידי תושבי המושב בו הוא מתגורר. לתסקיר צורפה חוות דעתו של ד"ר קופילוב. בית המשפט ציין כי מעיון בתסקיר עולה תמונה המאשרת את התרשמות הפסיכיאטר, ובכלל זאת, מתפרשת תמונה מדאיגה לפיה הנתבע מצליח אומנם לבצע חלק מתפקודי היום השוטפים באופן עצמאי, אך למעשה, ככל הנראה הוא חי במערכת בדידות ומצוקה נפשית גדולה מאז פטירתו של אביו, וכי "ככל הנראה קיים חשש לניצולו על ידי גורמים ביישוב בו הוא מתגורר. כך, למשל, התברר כי הוא מקיים קשר שטיבו לא מוגדר עם אישה עובדת זרה מסרילנקה, אשר לטענתו הבטיחה להינשא לו, וזאת על אף שעל פי בירור שנערך על ידי בני המשפחה מתברר כי היא נשואה ובעלת משפחה בארץ המקור שלה. מר **** מאשר כי על פי בקשתה, סייע לה בסכומי כסף גדולים (על פי תסקיר עו"ס לס"ד, מדובר בסכום של 100,000 ₪)...". לאור זאת, מצא ביהמ"ש כי מתקיימים התנאים למנות לנתבע אפוטרופוס על ענייניו האישיים, הרפואיים והרכושיים (עמ' 4-3 לחוות הדעת).

בבדיקת הנתבע, ציין המומחה כי הנתבע טען שמונה לו אפוטרופוס "כי עורך הדין רצה, כדי להקשות על התובעים. הם מחפשים אותי בכל מקום עכשיו". עוד ציין הנתבע בפניו: "יש לי ידידה מסרילנקה שמטפלת בקשיש. מבקשת ממני כספים. נתתי לה כסף פעם אחת. האפוטרופסית טוענת שהיא אישה נשואה. אני רוצה אותה כבת זוג. לא צריך מטפלת. הבטיחה לי להתחתן איתי" (עמ' 5 לחוות הדעת). אשר למצבו הקוגניטיבי, ציין המומחה כי אין עדות להפרעה בזיכרון או לירידה קוגניטיבית משמעותית, אך ניכר כי הנתבע פועל ברמה קוגניטיבית-רגשית נמוכה, עם תמימות של ילד, מתקשה בהבנת סיטואציות חברתיות, לרבות התמודדות עם מכירת הדירה והמשפט. שיפוטו החברתי לקוי.

אחר שערך דיון בהתייחס לעברו של הנתבע, מצבו הנפשי, תוצרי בדיקתו וחוות הדעת שהוגשו בעניינו, במסקנותיו ציין המומחה כי במועד חתימת זיכרון הדברים בתאריך 7.11.17, מצבו הקוגניטיבי של הנתבע היה תקין במגבלות הפיגור, וכי הוא אינו סובל מדמנציה, הגם שהוא סובל מהפרעת הסתגלות שהחמירה על רקע חתימת זיכרון הדברים וההליך דנא. עם זאת, המומחה ציין כי "מדובר באדם אשר עקב הפיגור השכלי הגבולי והפיגור הרגשי המשמעותי, מתקשה בהבנת סיטואציות חברתיות, שיפוטו החברתי פגום והוא נתון לאפשרות של השפעה בלתי הוגנת... לא ניתן לשלול כי חתם על זיכרון הדברים עקב האיומים כי ידווחו שיש לו 2 נחלות וכך יפסיד את הנחלה של אביו, וזאת ללא שהתייעץ עם כל גורם משפטי או אחר. התנהלותו ביום שאחרי החתימה (פנייה למשטרה, לפרקליטות, אי הסכמתו לקבל את דמי הקדימה) ומצב הלחץ בו היה נתון, מעידים כי לא חתם על זיכרון הדברים מתוך רצון והסכמה למכור, אלא בעקבות לחצים" (עמ' 7 לחוות הדעת).

אשר לשאלה האם היה הנתבע כשיר לביצוע פעולות משפטיות במועד חתימת זיכרון הדברים, ציין המומחה בחוות הדעת כי לא ניתן להשיב בצורה גורפת. לדבריו, "מבחינה קוגניטיבית היה כשיר לפעולות משפטיות. אולם, נראה כי מכירת דירה היא פעולה הגדולה למידותיו וליכולת השיפוט ההתמודדות שלו. התרשמתי כי פעל תחת לחץ והשפעה בלתי הוגנת, לא התייעץ, לא הבין כראוי את משמעות החתימה והתחרט על כך מיד לאחר החתימה. עפ"י מבחן ההיגיון, עקב מצבו הנפשי-הקוגניטיבי והשיפוט החברתי הלקוי לא היה כשיר לביצוע הפעולה המשפטית של מכירת דירה בצורה שנעשתה" (שם, שם) (ההדגשות אינן במקור).

תוצרי חקירת המומחה, הנתבע ומר דרור בלבן באשר לנסיבות חתימת הנתבע על זיכרון הדברים

בתחילת חקירתו בבית המשפט, ביקש המומחה לתמצת עיקרי חוות דעתו. לדבריו, "מדובר באדם שהוא בן להורים ניצולי שואה. לא עם הרבה חום וחינוך בבית. אין ספק כי בשנת 2007 הוא קיבל מביטוח לאומי הכרת אחוזי נכות על פיגור גבולי, הפרעות הסתגלות ואפילפסיה שפחות קשורה. כל חייו הוא חי חיים מאוד מצומצמים בתוך הבית. כל מה שהוא עשה עד שאביו נפטר זה לטפל באביו. מעולם לא הייתה לו בת זוג ואין לו חברים, והחיים שלו מאוד מצומצמים... ומטבע הדברים הוא נתון להשפעות מצד כל מיני אנשים בממשל" (צ.ל. "במושב" - הערה שלי) (עמ' 13 לפרו' שו' 30-25).

בהמשך ציין המומחה, "מצד אחד ברור שהאיש קונה מצרכים במכולת ויודע מה מחירם ויודע שצריך לשלם עבורם. דרגת הפיגור שלו היא לא עד כדי כך והוא לא דמנטי" (עמ' 14 שו' 2-1). משכך, "הוא יודע מה זה למכור דירה באופן עקרוני" (שם, שו' 4-3). לדבריו, מבחינה רגשית יש לנתבע פיגור הרבה יותר גדול מאשר מבחינה קוגניטיבית, שכן, "הכישורים החברתיים שלו שואפים לאפס" (שם, שו' 6).

מאחר שמסקנות המומחה נשענות בעיקרן על ענפי משנה עובדתיים מצרפיים, ראוי לעמוד על תמצית דבריו לצד תוצרי עדויותיהם של הנתבע ודרור, יו"ר ועד המושב, על מנת להניח את המסד העובדתי המצטבר הנדרש בעניינה של ההכרעה השיפוטית שתינתן בהמשך יריעה זו. כבר בשלב זה ראוי להדגיש כי עדותו של המומחה מטעם ביהמ"ש הייתה סדורה, קוהרנטית, מהימנה והשתלבה היטב עם מארג המסמכים ויתר הראיות המצויים בתיק ביהמ"ש. מצאתי ליתן אמון מלא בעדותו של המומחה מטעם ביהמ"ש, בפרט עת מסקנות חוות דעתו לא נסתרו בחקירתו.

הענף הראשון - היות הנתבע נתון להשפעות ולחצים

לדברי המומחה, "... (ו)אמרתי שמבחן ההיגיון על רקע הזה כולל ההתחרטות מיד אחרי, כולל שלא התייעץ, ולדבריו הוא אוים בצורה ישירה ועקיפה גם על ידי מר אהרון בלבן וגם אנשים אחרים, שאם הוא לא ימכור ולא ימכור עכשיו מיידית, אז ילשינו וייקחו לו את הנחלה. ברגע החרדה ולא התייעץ עם אף אחד, הוא חתם על זיכרון הדברים שאני לא מבין עד כמה אם הוא מבין עד הסוף את המשמעות של זיכרון הדברים. הוא לטענתו כבר באותו יום ולמחרת הוא היה לחוץ, פנה למשטרה. לטענתו, אמרו לו, דחו אותו, פנה לפרקליטות באותו יום ונכנס לחרדה קשה, וזה לא עולה בקנה אחד עם מכירה חופשית, ובבדיקה באמת יש לו תמימות שלא מתאימה גם לילד וחששות, והשיפוט שלו בכל עניין חברתי לקוי, אין שום ספק שגם ברמז עקיף אפשר להשפיע עליו" (שם, שו' 14-6). בהמשך הוסיף וציין המומחה כי הנתבע "לא בדיוק מסוגל להתנגד ללחץ שלדבריו הופעלו עליו לחצים, ולדבריו כמו שהוא תיאר את זה ולהתרשמותי בצורה אותנטית, מיד עם ביצוע החתימה הוא נכנס לחרדה והרגיש שזה לא מה שהוא רצה לעשות. לדבריו, הוא פנה כבר באותו יום למשטרה ולפרקליטות בקניון וכן ברור שהתחילו הפרעות חרדה על הרקע שהוא הרגיש שהוא עשה מעשה שלא רצה בו" (עמ' 16 שו' 35 עד עמ' 17 שו' 2).

בעניין זה, העיד עוד המומחה נחרצות כי ניתן "להשפיע עליו בהחלטות ישירות או עקיפות" (עמ' 16 שו' 17). לדבריו, מסקנה זו ניבטת במובהק אף מהעובדה שבבדיקתו את הנתבע, ציין הלה בפניו, כאמור, כי יש לו ידידה מסרילנקה. למרות שהאפוטרופסית של הנתבע ציינה בפניו כי אותה אישה נשואה, אמר הנתבע כי הוא "רוצה אותה כבת זוג, לא צריך מטפלת. הבטיחה לי להתחתן איתי" (עמ' 5 לחוות הדעת). בהקשר זה, הוסיף המומחה בחקירתו כי על רקע הבטחת אותה ידידה (אישה נשואה במקום מושבה, כטענת האפוטרופסית) להתחתן עם הנתבע, הוא שילם לה 100,000 ₪. לפיכך, בא המומחה למסקנה כי "אז אני יכול להבין שאין פה יחסים מאוד סימטריים, אבל זה מצטרף לכל שאר הדברים שפוטנציאל הניצול שלו הוא גבוה" (עמ' 15 שו' 10-9; ראו דבריו הנוספים של המומחה כי "אותה אישה שהוא רוצה להתחתן איתה, אין שום בסיס. אפשר לראות את הנאיביות וחוסר ההבנה" - עמ' 14 שו' 19-18). אשר לאינדיקציות נוספות ששימשו יסוד למסקנת המומחה בדבר היות הנתבע "קרקע בולטת לניצול", ראו עדותו בעמ' 19 שו' 24-20.

עוד ראו בהקשר זה קביעת המומחה כי הנתבע "לא ראה בעוה"ד הקר את היועץ האישי ובעל הברית, אלא עו"ד משותף" (עמ' 18 שו' 27-26). כך, נחזה בעיני הנתבע כי הוא נתון בגפו בעניין העסקה (עוה"ד הקר אף העיד כי שלח לתובע את טיוטת ההסכם, אך אינו זוכר אם העביר לנתבע, וכי "אם היה מבקש היה מקבל" - עמ' 40 שו' 28-27).

הענף השני - האיומים שנחוו בעיניו של הנתבע כבסיס לחתימתו על זיכרון הדברים

כחלק מהיות הנתבע נתון ללחצים, אך לא בהכרח בזיקה הדוקה לכך, ציין המומחה הן בחוות דעתו והן בחקירה, כי הנתבע חווה, כהבנתו, איום מצדו של מר אהרון בלבן המנוח, בצורה ישירה ועקיפה, בכך שעובר לפגישה במשרדו של עוה"ד הקר, נאמר לו כי מאחר שלפי הוראות רמ"י אין בכוחו להחזיק בשתי נחלות גם יחד, הרי שאם לא יצרף הסכמתו למכירת המשק לתובעים, המנוח ידווח על כך לרמ"י, אשר תיקח חזרה לרשותה את המשק. המומחה ציין כי הרושם שלו הוא שהאיומים נחוו על ידי הנתבע כמרכיב משמעותי בחתימה על זיכרון הדברים (ראו, למשל, עמ' 16 שו' 27-24 ושו' 31; עמ' 21 שו' 15; השוו: דברי הנתבע בפני המומחה, "מכרתי רק כי הייתי מאוים" - עמ' 3 לחוות הדעת). אומנם, המומחה הוסיף כי לוּ היה מסתבר שהמפגש עם עורך הדין נעשה מרצונו החופשי של הנתבע, וכי לא אוים על ידי מר בלבן המנוח, אזי לא ניתן היה לפסול את כשירותו לחתימה (שם, שו' 21-19). ואולם, המומחה ציין כי "ההתנהגות החרדתית" של הנתבע לאחר החתימה על זיכרון הדברים (עת הלך למשטרה ולפרקליטות להתלונן על העניין, יום בלבד לאחר החתימה, וכן הפרעות החרדה שהחלו אצלו כעולה מהמסמכים הרפואיים - שם, שו' 5-4), "לדבריו היא גם מחזקת שלא בדיוק זה מה שהוא רצה לעשות, שכן, באותו יום הוא התחרט" (שם, שו' 27-26).

הנתבע עצמו, העיד בחקירתו בכל הנוגע לאיומים שלטענתו חווה עובר לחתימה על זיכרון הדברים. לדבריו, בפגישה הראשונה שנערכה במשרדו של עוה"ד הקר, הוא סירב לחתום על זיכרון הדברים, "ושמחתי שנפטרתי מהם" (עמ' 70 שו 8). לאחר שחצה את גיל 65, התובע יצר עמו קשר טלפוני, והציע לו להידרש שוב לעסקת המכירה. לטענתו, "בגלל האיומים של בלבן שחזר על עצמו, נאלצתי ללכת, אחרת לא הייתי הולך, כי היו כבר ביית (כך במקור) אנשים ומבחינה בריאותית הקשר שליוויתי ובכיתי אצלו במשרד, והוא אמר לי שאם לא אחתום, הוא מקפיא את הנחלה ל-10 שנים" (עמ' 70 שו' 10-12; ראו עוד עמ' 75 שו' 13). עוד הוסיף וטען כי "אותו אדם שבעקבות זה הלכתי למשרד עורכי דין. אני מתכוון לאהרון בלבן" (עמ' 70 שורות 31-32), וכי הוא היחיד שהיה אצלו בבית, אף כי גם אנשים אחרים איימו עליו (עמ' 71 שו' 3-7; עמ' 78 שו' 11-7 ושו' 25-24). הנתבע טען כי האיום מצד מר בלבן המנוח נעשה מספר פעמים עובר לחתימת זיכרון הדברים (עמ' 64 שו' 20-13), וכי "הוא (הכוונה למנוח - תוספת שלי) היה אצלי בבית. פרץ את הדלת, התיישב על כיסא ואיים עליי" (עמ' 82 שו' 18), וכי אלמלא המנוח, "לא היינו יושבים כאן היום" (עמ' 80 שו' 10). עת נשאל הנתבע מה היה תוכן האיום, השיב: "הלכתי ביום שישי לבית הכנסת. ביום שישי עשו את זה לפני בית הכנסת. אז היו איומים. כואב לאנשים שירשתי את אבא. אנחנו משנת 1957. לא עברתי את מה שעברתי עם אותו אדם שנפטר בינתיים (אהרון בלבן)" (שם, שו' 13-15; ראו עוד: עמ' 64 שו' 24-22).

אשר לסיבת האיום, טען הנתבע כי חתם על זיכרון הדברים לאחר שאיימו עליו, והוא חשש כי בשל נהלי רמ"י, המשק יילקח מידיו (עמ' 76 שו' 23-24).

כבר בשלב זה אציין כי עדותו של הנתבע נחוותה כאותנטית בעיניי. סימני התנהלותו, מצבו הרגשי והחרדתי בדיונים, השינוי התכוף של טון הדיבור בצד ההתפרצויות הבלתי מוסברות, התזזיתיות שגילה (לרבות שינוי מקום מושבו באחד הדיונים, ללא הרף), היותו מכונס בעצמו בחלקים נרחבים של הדיון והעוינות בצורה התמוהה שגילה כלפי התובעים ולפרקים כלפי בא כוחם - תאמו את מסקנות המומחה בדבר מצבו הנפשי-הקוגניטיבי. מצאתי ליתן אמון מלא לטענות הנתבע בדבר האיומים שחווה כהבנתו הסובייקטיבית. כן התרשמתי מעדותו של הנתבע כי בעת החתימה לא יכול היה להימנע מלחתום על ההסכם, וכי נוכח כושר שיפוטו הלקוי נשללה ממנו יכולת הבחירה.

התובעים טענו בסיכומיהם כי אין אמת בטענת הנתבע לפיה חווה איומים. זאת, מאחר שאם כנים דבריו, לא הוברר כיצד בסמוך לאחר מכן הוא חזר בו מהסכמתו לחתום על ההסכם, כאשר על פניו האיום עדיין היה רלוונטי (שם, ס' 26). ואולם, בהקשר זה טען המומחה כי בהחלט ייתכן שהנתבע מפרש התרחשות עובדתית כאיום, על אף שמבחינה אובייקטיבית לא כך הם פני הדברים (עמ' 20 שו' 5-3). במובן זה, בחינת טענות התובעים אינה יכולה להיות מנותקת מהווייתו הקונקרטית של הנתבע, אשר על מצעה יש לבחון טענת 'לא נעשה דבר'. בחינת ההיבטים העובדתיים במשקפי 'האדם הסביר' בעיני התובעים, חורגת מתחום מחייתה של הלכת האפסות.

מטעם זה, אין רבותא לעובדה כי מבחינה חיצונית לא נחזה התובע בעיני עוה"ד הקר, כסובל מאי כשירות לחתום על זיכרון הדברים. נאמנים עליי דבריו של עוה"ד הקר כי לא זיהה "שמשהו לא בסדר" (עמ' 33 שו' 2; השוו: עמ' 34 שו' 15), אחרת - לא היה מבצע את העסקה. כך, גם ביחס לטענת עוה"ד הקר כי נתן ייעוץ "כולל הכל" לגבי מכירת המשק (עמ' 33 שו' 35-36; עמ' 34 שו' 1-2), וכי הסביר "כל סעיף ומילה שכתובים פה ורובי הבין כל מה שאמרתי" (עמ' 41 שו' 9). ואולם, אין בחזות האובייקטיבית שנדמתה בעיניו של עוה"ד הקר, כדי לגבור על הכוונה הסובייקטיבית של הנתבע תולדת מצבו הרפואי, כפי שנגלה מפורשות מדרך הילוכו לאחר החתימה, לרבות בדרך של פנייה למשטרה ולפרקליטות והגעה למרפאה ולחדר מיון עם מצב חרדתי קשה, כפי שציין המומחה.

לאור האמור, לא ברורה טענת התובעים בסיכומיהם, כי ענייננו סב אחר "מקרה בו מתקיים רקע של צורך למכור את המשק בשל הוראות החוק..." (פסקה אחרונה בעמ' 1 לסיכומים). מבחינת הנתבע, "הצורך" הנטען נולד בעקבות האיומים שנחוו בעיניו, ולא בשל פניית רמ"י אליו.

להשלמת התמונה בעניין האיומים, יצוין כי בחקירתו של דרור, הוא טען כי אינו מכיר איום כלשהו שנעשה על ידי אביו בנדון. עם זאת, לדבריו, הנתבע סיפר לו לפני "חודשים" כי אדם אחר במושב פנה אליו בבקשה לרכוש את המשק עבור ילדיו, אך הנתבע סירב. בתגובה, אותו אדם איים על הנתבע כי "ילשין עליו למנהל שיש לו שני משקים" (עמ' 24 לפרו' שו' 21). בצד זאת, דרור הודה כי "סביר להניח" שאמר לנתבע כי לא יוכל להיות בעלים של שני משקים (עמ' 28 שו' 1), אם כי סייג דבריו באומרו כי לא הזהיר אותו שאם לא ימכור המשק, רמ"י תיטול המשק חזרה לרשותה (שם, שו' 3-2). נוכח זאת, בין בשל דבריו של האדם האחר במושב ובין בשל דבריו של דרור עצמו, מתחוור כי החשש הכרוך בהחזקת שני משקים, קינן בליבו של הנתבע זה מכבר. הנתבע טען כאמור כי נוסף לכך, מר בלבן המנוח איים עליו למכור את המשק לתובעים, תוך שהוא "תפס אותי בכביש ליד הבית שלי שאחתום שהם יקבלו כסף מהבנק. הוא גם התקשר לבן שלו המבוגר יותר וניסו לשכנע אותי שאחתום שהם יקבלו כסף מהבנק" (עמ' 64 שו' 24-22).

אשר לטענת התובעים, כי טענת האיומים כלל לא נזכרה בכתב ההגנה, וכי זו נולדה לראשונה בתצהיר הנתבע לאחר פטירתו של המנוח בלבן (ס' 15-9 לסיכומים; ס' 3 לסיכומי התשובה), ייאמר כי בסעיף 44 לכתב ההגנה טען הנתבע "כי חש כי הופעל עליו לחץ מצד התובעים, שכניו ואחרים, למכור את הנחלה של אביו". אומנם, המונח "איום" לא נזכר במפורש, אך הפעלת הלחץ מצד "שכניו" קיבלה ביטוי ברור. לעניין זהות הפונים אליו, המנוח בלבן ו"משפחת בלבן", ראו סעיפים 7 ו-9 לכתב ההגנה.

זאת ועוד. לכתב ההגנה צורפה חוות דעתו של ד"ר מיכאל קופילוב, פסיכיאטר מומחה, במסגרתה פירט המומחה תחילה את טענות הנתבע, ובכלל זאת, כי דיווח "כי לא הבין על מה הוא חותם, חשב שמדובר על משהו זמני ומיד התחרט. לדבריו, לא היה מסוגל להתמודד עם הלחץ שהופעל עליו לחתום על המסמך...". עוד ציין ד"ר קופילוב כי "הנבדק חתם על המסמך הנ"ל מתוך לחץ רב אשר הופעל עליו וגרם למצבו הסטרסוגני... מרגיש שרימו אותו וניצלו את חולשתו הקוגניטיבית בכדי לשדל אותו לחתימה על מסמך בניגוד לרצונו" (עמ' 2 לחוות הדעת). מאחר שחוות הדעת צורפה כחלק אינטגראלי מכתב ההגנה, ממילא תוכנה מלמד כי בניגוד לנטען על ידי התובעים, כבר באותו שלב טען הנתבע כי חתימתו ניתנה בשל "לחץ רב אשר הופעל עליו", וכי הרגיש "שרימו אותו וניצלו את חולשתו הקוגניטיבית בכדי לשדל אותו לחתימה על מסמך בניגוד לרצונו".

בהלכה הפסוקה נקבע שככלל בתי המשפט ייטו לנקוט גמישות ופרשנות מרחיבה בכל הנוגע להבחנה הנטענת בין העובדות אשר מצאו ביטויים בכתב הטענות המקורי לבין העובדות שפורטו מאוחר יותר. בהקשר זה נקבע: "...הגבול בין יריעת מחלוקת מפורטת יותר או פחות הוא גמיש, כמובן; וכל עוד באותה יריעת מחלוקת עצמה עסקינן, באותו סכום נתבע ובאותם יסודות של סיפור המעשה, ניתן לנתבע להתמודד עם פירוט פלוני או אלמוני, גם בעדויות עצמן או בתצהירי העדויות, תוך שבית המשפט עושה מלאכתו לשמור על הגינות כלפי כולי עלמא. כדברי המלומד קשת..."כאשר הטענות והעדויות שהיו בפני בית המשפט לא חרגו מהנטען במפורש, וכל שנטען נועד אך ורק לאמת את העילה שנטענה במפורש, הרי עצם הזכרתן של עובדות נוספות כלשהן - אין בהן כדי ליצור 'שינוי חזית'..." (רע"א 2874/08 עיריית הרצליה נ' אברהם יצחק בע"מ).

לפיכך, "...אם בעלי הדין פורשים לפני בית המשפט, למעשה, את המחלוקת האמיתית שהתעוררה לפניהם, כפי שאכן אירע כאן, אין לראות את כתבי הטענות המקוריים כמעין סד, הכובל את בית המשפט והמונע פנייתו של בית המשפט אל החומר והטיעונים, אשר הובאו בפניו במסגרת ההליכים..." (ע"א 311/83 פינקלשטיין נ' פלבסקי, פ"ד לט(1) 496, 503). אף באותו מקרה הועלתה טענה בדבר שינוי חזית בתצהיר לעומת כתב התביעה. ביהמ"ש העליון דחה טענה זו אחר שקבע כי אין המדובר בשינוי חזית מובהק המחריג את הנטען בתצהירים מגדרי המחלוקת למחוזות חדשים. המחלוקת היסודית נותרה כפי שהוצבה בכתבי הטענות.

לאור זאת, אינני סבור כי מילוי תוכן הטענה בתצהירים, מצדיק לקרוא מסקנה כי מדובר "כמעין סד הכובל את בית המשפט..." להידרש לטענה.

יתר על כן. אף בתמלול ההקלטה שצירפו התובעים, במסגרתו הקליטה התובעת את הנתבע ללא ידיעתו, טען הנתבע, בין היתר: "...פעם שעברה היה עבריין אצלנו בבית. את חושבת שזה הולך ככה ? פעם שעברה היה עבריין אצלנו בבית מעורב בזה. לא ככה" (עמ' 66 לראיות התובעים שו' 14-12). מאחר שההקלטות בוצעו לפני הגשת התביעה (ס' 35 לתצהיר התובע), ממילא, טענת הנתבע אודות "עבריין" שהיה אצלו בבית בקשר למכירת המשק, הייתה ידועה לתובעים ובוודאי שלא "נולדה בדיעבד לאחר כניסת עורכי הדין לתמונה" (ס' 76 לסיכומי התובעים; ראו, שם, ס' 49).

הענף השלישי - דרך התנהלות הנתבע בקשר לחתימה, מלמדת במובהק כי לא היה כשיר לביצוע פעולה משפטית של מכירת המשק

עובר לחתימת הנתבע על זיכרון הדברים, המומחה ראה להבליט את העובדה כי הנתבע לא התייעץ עם אחרים לגבי מכירת המשק, באופן שאיננו הולם התנהגות סבירה של אדם אחר: "...אמרתי לדבריו לדברי האפוטרופוס שלו הוא לא התייעץ כחלק ממצבו. רוב האנשים היו מתייעצים" (עמ' 15 שו' 21-20).

בחקירת המומחה, ביקשו התובעים לבחון האם אפשר כי הנתבע חתם על זיכרון הדברים מתוך הסכמה מודעת, ורק לאחר מכן התחרט. על כך השיב המומחה נחרצות: "לא. התיאור, וזה לב ליבו של העניין מבחינתי, התיאור הוא שחודשיים קודם לא רצה למכור. להרגשתו לחצים כאלו ואחרים. הוא נלקח על ידי בני הזוג מולדובן לעו"ד הקר, שם הוא חתם. לדבריו, כבר מיד שהוא יצא זה לא נראה לו נכון מה שהוא עשה ונכנס למצב חרדתי. לדבריו, פנה למשטרה וראוי להדגיש אבל אם היה יותר מתוחכם היה מביא אישור מהמשטרה. זה רק מראה את עניין התחכום. לדבריו הלך למשטרה להתלונן, הלך לפרקליטות להתלונן ומהר מאוד גם הגיע למרפאה ולמיון עם מצב חרדתי קשה וזה מצטרף לכל ההקשר" (עמ' 20 שו' 10-16) (בהקשר זה ראו עוד טענת הנתבע בחקירתו כי בפרקליטות נאמר לו " שזה מרמה, שזה זיכרון דברים חד צדדי..." - עמ' 74 שו' 29).

המומחה הוסיף וציין כי העובדה שהנתבע לא הביע התנגדות מפורשת לאכיפת ההסכם, אינה רלוונטית בנסיבות העניין. לדבריו, "אמרתי את זה יותר מצורה אחת. באותו יום הולך להתלונן גם למשטרה וגם לפרקליטות ונכנס למצב חרדתי, זה על רקע העסקה. זה מראה שהוא לא רצה את העסקה" (עמ' 21 שו' 11-12).

קיבוצם של אלו ילמדנו כי עובר לחתימה על זיכרון הדברים, הנתבע לא התייעץ עם אדם אחר, הגם שמדובר בפעולה משפטית רבת משמעות, באופן שאיננו הולם התנהלות סבירה התואמת דרך הילוכו של אדם מן היישוב. בהמשך, יום בודד בלבד לאחר החתימה, פנה הנתבע להגיש תלונה במשטרת ישראל ולאחר מכן בפרקליטות, אודות זיכרון הדברים שנחתם. ככל הנראה, לאחר שהוברר לו כי אין יסוד לבחינה פלילית בנדון, מצבו הרפואי של הנתבע התדרדר עד אשר הגיע לחדר מיון עם מצב חרדתי קשה. מקובלת עליי מסקנת המומחה כי תצרף האמור, בצד הנימוקים שהובאו לעיל בדבר היות הנתבע נתון ללחצים והשפעות והאיומים שנחוו בעיניו כמסד לחתימתו על זיכרון הדברים, "מראה שהוא לא רצה את העסקה" (עמ' 21 שו' 12-11).

הפער בין כשירות הנתבע לביצוע פעולות מסוימות לבין כושר שיפוטו לגבי "כספים יותר גדולים"

המומחה העיד כי הנתבע כשיר לחתום על הסכם שכירות (עמ' 18 לפרו' שו' 2-1; בהקשר זה העיד התובע כי הוא משכיר את אדמותיו לדרור - עמ' 67 לפרו' שו' 31-28); כי הוא כשיר להשתתף בישיבות האגודה (עמ' 18 שו' 6-3; התובע העיד כי לעתים הצביע באספות האגודה - עמ' 68 שו' 1); כי הוא זכאי לבחור בבחירות כלליות, שכן, במסגרת זו לא בודקים כלל כשירות נפשית (עמ' 18 שו' 6-5); כי הוא יכול לנהל חשבון בנק "במגבלות מסוימות" (עמ' 18 שו' 29; התובע העיד כי הוא מנהל חשבון בנק החל מגיל 19-18, וכי לא היו לו שותפים בחשבון - עמ' 66 שו' 35-26, אף שלדבריו התייעץ עם הוריו ועם קרובי משפחתו כיצד לנהל את החשבון - עמ' 67 שו' 9-1); כי עריכת צוואה על ידי הנתבע מותנית בתוכנה - עמ' 18 שו' 34-30; עמ' 19 שו' 9-1; עמ' 22 שו' 9-7); כי הנתבע יכול להבין את תוכנו של תצהיר עליו הוא חותם (עמ' 19 שו' 16-10).

להבדיל מכך, לגבי חתימה על הסכם למכירת דירה, המומחה חזר על קביעתו בחוות הדעת לפיה "מכירת דירה היא פעולה הגדולה למידותיו וליכולת השיפוט ההתמודדות שלו", תוך שהבהיר כי לטעמו, "למכור דירה אין ספק שגדול עליו, מבחינת כישוריו" (עמ' 15 שו' 14). לפיכך, לדבריו, "בעניין כספים יותר גדולים כנראה שצריך איזה שהוא פיקוח" (עמ' 17 שו' 35-34). בהמשך ציין כי כוונתו ל"אפוטרופוס מטעם ביהמ"ש" (עמ' 18 שו' 20). כן ציין כי "כל דבר הוא נתון להשפעה. רק בדברים הקטנים הוא מכיר אותם", וכי לא ניתן לנטרל את אותה השפעה (שם, שו' 17-16). מטעם זה סבר כי גם לגבי המלצה על בעל זכות למגרש בהרחבה, הדבר "גבולי. למי לתת בהחלט הוא נתון, יכול להיות נתון בהשפעה בלתי הוגנת" (עמ' 18 שו' 13). בחקירת דרור, יו"ר ועד מושב מ', הוא טען כי חבר נחלה במושב מ' זכאי לקבל במצטבר אפשרות לבנות "שלושה בתים ושני צימרים" (עמ' 25 שו' 30). משכך, בוודאי שעסקה זו באה בגדר "כספים יותר גדולים", כמאמר המומחה. בפרט כאשר דרור העיד כי הנתבע לא ביצע עסקה כזו בעבר (עמ' 28 שו' 5-4).

ב"כ התובעים המשיך והציג למומחה את טענתו, לפיה כחודשיים עובר לחתימת זיכרון הדברים, נפגש הנתבע עם עוה"ד הקר ושאל שאלות רבות באשר לעסקה, תוך הצגת מסמכים מרובים, ולאחר מכן החליט שלא לחתום על זיכרון הדברים בשל העובדה שטרם הגיע לגיל 65. לאור זאת, נשאל המומחה האם יש בנתונים אלה כדי להשפיע על קביעתו כי מכירת דירה "גדולה ממידותיו" של הנתבע, או כי לא הבין ולא התייעץ. על כך השיב המומחה: "גם אם התרחיש שהצגת התקיים בדיוק כך, אין דין הימנעות מפעולה כמו פעולה... החשש שלו, להימנע ממכירה זו לא החלטה, זו החלטה אך מבחינתו זה לא כמו למכור שבו הוא נפרד מהנכס" (עמ' 16 שו' 9-6; שם, שו' 14). בכל מקרה, המומחה ציין כי "...בחוויה הלא בדוקה עובדתית שלי, הרושם הברור הוא שרובי לא ראה בעו"ד הקר את היועץ האישי ובעל הברית אלא עו"ד משותף" (עמ' 18 שו' 26-27).

אשר לעובדת מינוי אפוטרופוס לדין עבור הנתבע, כזכור, ביום 7.10.18 נמסר כי ביהמ"ש לענייני משפחה באשדוד הורה על מינוי אפוטרופוס לדין עבור הנתבע, בין היתר, לאור חוות דעת רפואית בדבר מצבו ועל רקע תסקיר עו"ס לסדרי דין (תיק א"פ 70677-07-18). המומחה טען בהקשר זה כי העובדה שהנתבע התנגד למינוי אפוטרופוס, מלמדת על כושר השיפוט שלו ועל פוטנציאל ניצולו (עמ' 17 שו' 8). במסגרת הדיון ציינה האפוטרופוס לדין, כי הנתבע סירב אף למינוי 'תומך החלטות' עבורו, והדבר "מעיד על חוסר ההבנה של המצב שבו הוא נמצא" (עמ' 17 שו' 18). כן ציינה, כי "האחייניות שמשמשות כאפוטרופסיות, לא מבצעות את תפקידן כראוי, ולא בדיוק דאגו לרכישות, ולכן, ביהמ"ש שאל עצמו האם נכון לפעול בטקטיקה קיצונית של מינוי אפוטרופוס חיצוני או לחלופין לבטל את האפוטרופוס ולהגן על רובי. אז הוא שקל את זה. ייתכן בסופו של דבר כי ביהמ"ש ימנה אפוטרופוס חיצוני" (שם, שו' 25-22).

המומחה בתיק דנא סבר כי הנתבע לא זקוק למינוי אפוטרופוס, שכן, הוא יודע לנהל מרבית ענייניו היומיומיים, אך "בעניין כספים יותר גדולים, כנראה שצריך איזה שהוא פיקוח כדי שיוכל להוציא מעל סכום מסוים" (עמ' 17 שו' 35-34).

בהקשר זה יצוין כי בסיכומיהם טענו התובעים כי תכלית מינוי האפוטרופוס לנתבע, נועדה לשם "הצגת המינוי בהליך זה והשפעה על דעת ביהמ"ש והמומחה מטעמו" (ס' 56-52 וס' 84 לסיכומים), וכי המינוי "היה למראית עין בלבד" (ס' 1 לסיכומי התשובה מטעמם), ומכל מקום, כי בביהמ"ש לענייני משפחה לא ניתנה להם זכות להתנגד להליך מינוי האפוטרופוס. בכל ההערכה, הגם שמהתרשמותי מהתובעים ובא כוחם, אני משוכנע כי לא לכך כיוונו, הרי מדובר בטענה חמורה, שחלילה עלולה להטיל דופי באגף לשירותי רווחה במועצה האזורית חוף אשקלון, במשרד הרווחה והשירותים החברתיים ובמלאכתו של בית המשפט לענייני משפחה.

לאמור. הבקשה שהוגשה לבית המשפט לענייני משפחה באשדוד למינוי אפוטרופוס עבור הנתבע, לא נעשתה ביוזמת הנתבע. הגב' אביבית אטיאס, עו"ס לסדרי דין באגף לשירותי רווחה במועצה האזורית חוף אשקלון, הגישה בקשה ללשכה המשפטית במשרד הרווחה והשירותים החברתיים, לצורך ייזום הליך למינוי אפוטרופוס עבור הנתבע (ראו הבקשה מיום 3.5.18). בעקבות זאת, היועץ המשפטי לממשלה הגיש לבית המשפט לענייני משפחה בקשה למינוי אפוטרופוס לנתבע, בין היתר לאור חוות דעת רפואית בדבר מצבו ועל רקע תסקיר עו"ס לסדרי דין (תיק א"פ 70677-07-18). על יסוד האמור, בהחלטתו מיום 22.10.18 הורה ביהמ"ש על מינוי אפוטרופוס לנתבע (ראו פרוטוקול הדיון החסוי שנלווה להודעת האפוטרופוס לדין בתיק דנא מיום 28.10.18) .

בנסיבות אלה, הטענה כי העו"ס לסדרי דין באגף לשירותי רווחה במועצה האזורית והיועץ המשפטי לממשלה חברו יחדיו, לשם הגשת בקשה שכל תכליתה הייתה להשפיע על דעת ביהמ"ש והמומחה מטעמו בתביעה זו, מהווה טענה מרחיקת לכת הנסמכת על הנחות יסוד לא מבוססות. מכל מקום, חזקה על ביהמ"ש לענייני משפחה שנטל במניין שיקוליו את כלל הטעמים הרלוונטיים, וכי החלטתו להורות על מינוי אפוטרופוס מבוססת על טעמים ראויים וטהורים.

התובעים טענו כי בינתיים ביהמ"ש לענייני משפחה הורה על ביטול האפוטרופסות לנתבע (ס' 84 לסיכומי התובעים), ויש בכך כדי ללמד כי כל הליך המינוי היה "מעושה, מלאכותי ונועד למטרה אחת בלבד, להשפיע על ההליך הזה" (שם, שם). ואולם, באי כוח הנתבע טענו מנגד כי מבירור שנערך מול האפוטרופוס לדין, מתחוור כי מינוי האפוטרופוס עודנו בתוקף (ס' 8 וס' 58 לסיכומים: השוו: דברי האפוטרופסית לדין בדיון בעמ' 83 לפרו' שו' 31-29). מאחר שלא הוכח כי המינוי בוטל, לא ברור על מה נסמכת טענת ב"כ התובעים בנדון (ראו עוד טענתם בס' 7 לסיכומי התשובה, ללא הפניה לאסמכתא כלשהי, כי "יש החלטה על הביטול, וגם אם היא טרם בוצעה הלכה למעשה משיקולי בירוקרטיה כאלה ואחרים, חבל שבאי כוח הנתבע מנסים להציג מצג של מינוי דה פקטו...").

למעלה מן הצורך, ייאמר כי אף אם בהמשך יבוטל מינוי האפוטרופוס לנתבע, יש לזכור כי בדיון מיום 31.12.20 ציינה האפוטרופוס לדין, כי לשם מינוי 'תומך החלטות' היה צורך לקבל אישור הנתבע, אך זה סירב לכך, והדבר "מעיד על חוסר ההבנה של המצב שבו הוא נמצא" (עמ' 17 שו' 18). כן ציינה, כי "האחייניות שמשמשות כאפוטרופסיות לא מבצעות את תפקידן כראוי, ולא בדיוק דאגו לרכישות, ולכן, ביהמ"ש שאל עצמו האם נכון לפעול בטקטיקה קיצונית של מינוי אפוטרופוס חיצוני או לחלופין לבטל את האפוטרופוס ולהגן על רובי. אז הוא שקל את זה. ייתכן בסופו של דבר כי ביהמ"ש ימנה אפוטרופוס חיצוני" (שם, שו' 25-22; השוו: דבריה הנוספים בעמ' 83 שו' 35-31). ככל שמטעמים אלו יורה ביהמ"ש על ביטול האפוטרופסות לנתבע, בוודאי שאין לומר כטענת התובעים כי הביטול יעיד שכל המינוי מלכתחילה היה למטרה זרה.

אשר לטענת התובעים כי בהליך דנא, בית משפט זה לא אפשר להם לקבל את המידע הרלוונטי מבית המשפט לענייני משפחה (ס' 53 לסיכומים), ייאמר כי הטענה אינה מובנת. אחר שביהמ"ש לענייני משפחה קבע בהחלטתו הנזכרת כי אין מקום למסור לב"כ הצדדים פרטים בדבר ההליך המתנהל בפניו, וכן אסר לחשוף את פרוטוקול הדיון שנוהל בפניו, לא ברור מדוע סברו התובעים כי בית משפט זה יהפוך ההחלטה, כאשר אינו יושב כערכאת ערעור על החלטת ביהמ"ש לענייני משפחה. ממילא, ככלל, הדיונים בפני בית המשפט לענייני משפחה נשמעים בדלתיים סגורות, ואינו דין כי במסגרת הליך אזרחי אחר, ייחשף צד שלישי למידע חסוי מתיק בית המשפט לענייני משפחה.

סיכום ביניים בכל הנוגע לטענת 'לא נעשה דבר'

המומחה מטעם ביהמ"ש קבע כי ניתוח מצבו ודרך הילוכו של הנתבע, מניב מסקנה כי עקב מצבו הנפשי-הקוגניטיבי ושיפוטו החברתי הלקוי, הוא לא היה כשיר לביצוע הפעולה המשפטית של מכירת המשק. לעמדת המומחה, הנתבע לא חתם על זיכרון הדברים מתוך רצון והסכמה למכור, כי אם בשל לחצים שהופעלו עליו. בכלל זאת, המומחה עמד על כך שהנתבע נתון ללחצים והשפעות, ולמעשה כי הוא מהווה "קרקע בולטת לניצול". כן הסיק המומחה כי האיומים שנחוו בעיניו של הנתבע, שימשו כר לחתימתו. לבד מכך, המומחה נשען במסקנותיו אף על דרך התנהלות הנתבע בקשר לחתימה, לרבות העובדה כי לא התייעץ עם אחרים לגבי מכירת המשק, ובעיקר, כי מיד לאחר החתימה ניגש למשטרה ולפרקליטות על מנת להגיש תלונה אודות זיכרון הדברים שנחתם, ובסמוך לכך הגיע לחדר מיון עם מצב חרדתי קשה.

מסקנות המומחה, שלא נסתרו, מקובלות עליי ומעוגנות היטב בראיות ובתוצרי העדויות. יש בכל אלה ללמד על פגיעה בכושר שיפוטו של הנתבע, באופן שפגע בגמירות דעתו וביכולתו להבין כראוי את משמעות חתימתו על זיכרון הדברים על כל צדדיו והשלכותיו. לפגיעה בכושר השיפוט יש להוסיף את העובדה כי המומחה התרשם - וכך אף אני התרשמתי מעדותו של הנתבע ומיתר המסמכים שצורפו לתיק ביהמ"ש - כי הנתבע לא פעל באופן עצמאי, על דעתו, כי אם תחת לחץ והשפעה, ובכלל זאת, על רקע האיומים שנחוו בעיניו הסובייקטיביות מצדו של המנוח בלבן.

היטיב לסכם זאת המומחה בסעיף 3 למסקנות חוות הדעת: "לשאלת בית המשפט האם במועד החתימה, קרי, ביום 7.11.17, הנתבע היה כשיר לביצוע פעולות משפטיות, הערכתי היא כי לא ניתן לענות בצורה גורפת. מבחינה קוגניטיבית היה כשיר לפעולות משפטיות, אולם, נראה כי מכירת דירה היא פעולה הגדולה למידותיו וליכולת השיפוט ההתמודדות שלו. התרשמתי כי פעל תחת לחץ והשפעה בלתי הוגנת, לא התייעץ, לא הבין כראוי את משמעות החתימה והתחרט על כך מיד לאחר החתימה. עפ"י מבחן ההיגיון, עקב מצבו הנפשי-הקוגניטיבי והשיפוט החברתי הלקוי, לא היה כשיר לביצוע הפעולה המשפטית של מכירת דירה בצורה שנעשתה".

בהתאם להלכה הנוהגת, ובשים לב להתרשמותי מאותנטיות גרסתו של הנתבע, הרי שבהעדר נימוק בולט לעין שלא לעשות כן, מצאתי לאמץ ממצאי המומחה במלואם.

בהקשר זה יצוין כי התובעים טענו שהמסד העובדתי עליו נשען המומחה בכל הנוגע ללחצים והאיומים, לא הוכח. לפיכך, לטענתם, אין לקבל קביעות מקצועיות הנשענות על אדנים עובדתיים שלא הוכחו (ס' 42-40 לסיכומים). טענה זו ראויה לדחייה. ראשית, מצאתי ליתן אמון מלא בגרסת הנתבע בדבר מסכת הלחצים וההשפעות בהן היה נתון, כמו גם בכל הנוגע למסכת האיומים שנחוו בעיניו. שנית, בכל מקרה, מסקנות המומחה נשענות על אגד רב של אינדיקציות מוכחות, ובכלל זאת: התרשמותו המקצועית האישית מבדיקתו את הנתבע, ומכך שהוא סובל מפיגור שכלי גבולי ופיגור רגשי משמעותי, מתקשה בהבנת סיטואציות חברתיות ושיפוטו החברתי פגום; מתן משקל לכך שהנתבע פעל תחת לחץ והשפעה בלתי הוגנת (לרבות על יסוד התנהלות קודמת, בין היתר, בהתייחס לאישה מסרילנקה), וכי לא הבין כראוי את משמעות החתימה; מצבו הנפשי ומסמכים רפואיים מזמן אמת, כולל תגובתו החרדתית הקשה סביב אירוע החתימה; פניית הנתבע למשטרה ולפרקליטות בסמוך לאחר החתימה, וכן העובדה כי לא התייעץ עם אחרים. לצד זאת, להבנתו המקצועית, פרי ניסיונו, המומחה אף מצא את טענת הנתבע בדבר האיומים כמהימנה ומתיישבת עם דרך התנהלות הנתבע בכלל הנסיבות.

פרמטרים ומאפיינים נוספים תומכים במסקנה, לפיה "לא נעשה דבר"

בפרשת הדר נקבע כי בנסיבות בהן מתקיימים יסודות טענת "לא נעשה דבר", ייתכן ויהיה בקיום החוזה משום פגיעה בצד שנכפה או הוטעה, ובאי קיום החוזה משום פגיעה בצד שכנגד. אם המצג האובייקטיבי לא תאם את הכוונה הסובייקטיבית של החותם, שני הצדדים הם תמימים וחסרי אשמה, ועל כן, לגבי שניהם אין הצדקה להשית עליהם את הנזק.

לאור זאת, עת ביהמ"ש בוחן איזה צד להעדיף - לבד מהצורך לבחון האם נשלל רצונו החופשי של החותם והאם מעשיו נעדרו רשלנות מצדו - עליו ליתן הדעת כאמור למכלול השיקולים הרלוונטיים בהתאם לנסיבות המקרה הניצב בפניו. בכלל זאת, ומבלי לראות בכך משום 'רשימה סגורה' ומחייבת, נקבע כי יש לבחון האם יש בידי הטוען לבטלות החוזה אפשרות תביעה למתן סעד חלופי כלפי גורם אחר, שאינו הצד השני לחוזה, שנושא ב"אשמה כלשהי לסכסוך המשפטי"; כמו כן, יש ליתן הדעת לזמן שחלף מיום כריתת החוזה ועד ליום בו התבקש ביטולו. ככל שתארך התקופה האמורה, תיחלש ההצדקה לקבל את טענת "לא נעשה דבר"; לצד זאת, על בית המשפט לעמוד על הגורמים שהניעו את הצד שתובע את בטלות החוזה לטעון את טענת "לא נעשה דבר" בנקודת הזמן בה נטענה; שיקול נוסף שיש בכוחו להשפיע על תוצאת הדיון הוא זהות הצדדים, הבאה לידי ביטוי במעמדם החברתי, בניסיונם, בכוחם הכלכלי, בחוסנם העסקי ועוד; נוסף לכך, יש להתחשב בשאלה האם הצד השני לחוזה שינה לרעה את מצבו בהסתמך על החוזה; אף סוגיית מאזן הנוחות עשויה להיות רלוונטית, דהיינו, הנזק שייגרם לצד שנכפה או הוטעה אם לא יבוטל החוזה לעומת הנזק שייגרם לצד שכנגד אם יבוטל החוזה (סעיף 36 לפסק הדין בפרשת הדר).

בכל הנוגע ליסוד הראשון, כבר ראינו כי נשללה יכולת הבחירה של הנתבע. הוכח כי זה מוכר כנכה בגין פיגור גבולי, הפרעת הסתגלות ואפילפסיה; כי לא התייעץ עם אחרים; כי היה נתון במצב של לחץ ולא הבין כראוי את משמעות החתימה; כי האיומים שנחוו בעיניו שימשו יסוד לחתימתו; כי הוא בעל כושר שיפוט חברתי לקוי; לאור זאת, עקב מצבו הנפשי-קוגניטיבי וכושר שיפוטו הלקוי, לא היה כשיר לביצוע הפעולה המשפטית של מכירת המשק. אף מינויו המאוחר של האפוטרופוס לדין בבית המשפט לענייני משפחה באשדוד, בין היתר לאור חוות דעת רפואית בדבר מצבו ועל רקע תסקיר עו"ס לסדרי דין, עשוי לחזק מבחינה ראייתית את מצוקתו השכלית וחוסר ניסיונו המוקדם, אף אם אינו מקים בהכרח חזקה שחתימתו המוקדמת על זיכרון הדברים אינה פעולה משפטית בת תוקף. בהקשר זה יש לזכור כי לא בנקל נשללת מאדם כשירותו המשפטית. הכשרות תישלל או תוגבל רק כאשר יש צורך להגן עליו מפני עצמו, מפני מעשיו או מחדליו שמקורם בשיפוט מציאות לקוי, ומפני הזולת העלול לנצל לרעה את כושר שיפוטו הלקוי (השוו: ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק, פ"ד מח(3) 705, 716).

אשר ליסוד השני, העדר רשלנות מצדו של הנתבע, לטעמי, הנתבע עמד בנטל להוכיח זאת. בעת החתימה לא היה ביכולתו להבין את משמעות מעשיו, מפאת מצבו הנפשי, הלחצים וההשפעות להן היה נתון והאיומים שנחוו בעיניו. המומחה ציין כי "מכירת דירה היא פעולה הגדולה למידותיו וליכולת השיפוט ההתמודדות שלו" (סעיף 3 למסקנות חוות הדעת), ולכן, "בעניין כספים יותר גדולים כנראה שצריך איזה שהוא פיקוח" (עמ' 17 שו' 35-34), "אפוטרופוס מטעם ביהמ"ש" (עמ' 18 שו' 20). מסקנות המומחה, שלא נסתרו, מקובלות עליי, לרבות נוכח התרשמותי מעדותו של הנתבע כי לא הבין כיאות את משמעות חתימתו, אף אם אפשר שהדברים נחזו חיצונית אחרת.

אחר שהגענו למסקנה כי התקיימו שני היסודות הנדרשים בטענת "לא נעשה דבר", יש לפנות ולבחון את יתר השיקולים הרלוונטיים בענייננו.

תחילה, יש להידרש לפער בין התובעים לנתבע. מהצד האחד, ניצבים התובעים, חוקרת במדעי הרפואה ומנהל מוצר בחברת היי טק. מהצד האחר, הנתבע הוא אדם ערירי, בעל מגבלות רפואיות אובייקטיביות, ובכלל זאת פיגור שכלי גבולי ופיגור רגשי משמעותי, מתקשה בהבנת סיטואציות חברתיות, שיפוטו החברתי פגום, נתון להשפעות ולחצים זרים, וככלל אינו יוצא מביתו כפי המפורט בחוות דעת המומחה. ברי, אפוא, כי במערך יחסי הכוחות בין הצדדים, לתובעים כוח עודף, לרבות מבחינת ניסיונם, כושרם האינטלקטואלי ומעמדם החברתי.

אשר לזמן שחלף מאז מועד חתימת זיכרון הדברים, אין חולק כי חלף זמן קצר בלבד מאז החתימה עד למועד הביטול. אומנם, לא מצאתי לקבוע כי הנתבע הודיע על הביטול ימים אחדים לאחר החתימה, אלא אך הציף אפשרות זו. ואולם, אין חולק כי הביטול הודע לתובעים לכל המאוחר פחות מחודש לאחר החתימה, בטרם נחתם ההסכם הסופי. עוה"ד הקר העיד בהקשר זה כי הנתבע הודיע לו שהוא מעוניין בביטול, "זה לא היה למחרת. אנחנו מדברים לדעתי על משהו כמו שבועיים-שלוש אחרי זה... הוא לא התקשר אליי באותו ערב ולא למחרת ולא אחרי יומיים, אלא אחרי שבועיים-שלוש..." (עמ' 37 שו' 32-29). עוה"ד הקר העיד כי הכין את ההסכם "בשלישי לדצמבר" (שם, שו' 33), אך מיד לאחר מכן ציין כי הנתבע מסר לו הודעת ביטול "לפני השלישי לדצמבר" (עמ' 38 שו' 5-4).

התובעים לא שילמו לנתבע סכום כלשהו בגין עסקת המכירה, אף לא מקדמה. מבלי להידרש לשאלה האם נסיבות חתימת זיכרון הדברים הצדיקו שלא לחייב את התובעים לשלם לנתבע מקדמה, ולו בדרך של הפקדת סכום אצל עוה"ד הקר כבא כוח הצדדים, הרי משלא שילמו סכום כלשהו, זיכרון הדברים לא בא לכלל מימוש מעשי. נוסף לכך, התובעים בוודאי שלא הוכיחו כי בעקבות החתימה שינו מצבם לרעה. בכלל זאת, לא הוכח כי התובעים נטלו בינתיים משכנתא או כי נקטו בפעולות משמעותיות בהסתמך על חתימת זיכרון הדברים. משכך, לא נגרמו להם נזקי הסתמכות.

לצד זאת. אף אם נכונה טענת התובעים כי אותה עת לא עמד משק אחר למכירה במושב מ', יש לזכור כי התובעים התעקשו לעמוד על התביעה, לרבות לאחר שניתנה חוות דעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש, ואף לאחר חקירתו. זאת, חלף ניסיון לבחון עמדתם בצורה מפוכחת על רקע תוצרי חוות הדעת, תוך בחינת אפשרויות חלופיות העומדות לרשותם. כזכור, המומחה קבע מפורשות כי הנתבע "לא חתם על זיכרון הדברים מתוך רצון והסכמה אמיתית למכור, אלא בעקבות לחצים" (ס' 2 למסקנות חוות הדעת), וכי "על פי מבחן ההיגיון, עקב מצבו הנפשי-הקוגניטיבי והשיפוט החברתי הלקוי, לא היה כשיר לביצוע הפעולה המשפטית של מכירת דירה בצורה שנעשתה" (שם, סעיף 3). לאחר שהתובעים נוכחו לדעת זאת, לרבות לאחר חקירת המומחה בבית המשפט, ניתן היה לצפות כי ישקלו עמדתם. בחירתם להעמיק נזקיהם תחת בחינת המציאות המשפטית, אינה יכולה להיזקף לטובתם בשיקולי "מאזן הנוחות". מן העבר האחר, באי כוח הנתבע טענו כי הנתבע אינו מוכן למכור את המשק "מסיבות רגשיות. הנחלה היא הזיכרון שנותר לנתבע מאביו" (הודעה מיום 29.5.19). טענה זו הועלתה כבר בסעיף 21 לכתב ההגנה (ראו עוד, שם, ס' 16; כן ראו דבריו של הנתבע בפני המומחה מטעמו, ד"ר קופילוב, כי הנתבע "מפחד מאוד לאבד את הבית של אביו כי זהו הזיכרון האחרון שנשאר לו ממנו" - עמ' 2 סיפא לחוות הדעת אשר צורפה לכתב ההגנה; השוו: ס' 20-18 לתצהיר הנתבע), ולא נסתרה בחקירת הנתבע. ממילא, לא הוכח שהמניע שהוביל את הנתבע לביטול חתימתו, נבע כתוצאה מרצונו להפיק הנאה כלכלית מרובה יותר בדרך של מכירה לאחרים או כתוצאה משיקול זר אחר.

נוכח כל האמור, באתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את טענת הנתבע, כי זיכרון הדברים מבוטל בהתאם להלכת "לא נעשה דבר".

טרם סיום פרק זה ייאמר כי התובעים טענו שהנתבע כלל לא העלה את 'טענת האפסות' בכתב ההגנה, וכי מדובר בטענה שעלתה "לאחר שבית המשפט הקשה על ב"כ הנתבע" (ס' 7 לסיכומים). טענה זו לוקה בשניים: ראשית, המסד העובדתי המרכיב את הטענה, נכלל בכתב ההגנה. התובעים עצמם מודים כי טענת הנתבע בכתב ההגנה היא כי לא הבין על מה חתם (ס' 9 לסיכומיהם; השוו: ס' 34-33 לכתב ההגנה). במובן זה, ככל שבעל דין מפרט בכתב טענותיו את העובדות המהותיות המייסדות את עילת התביעה, ובכלל זאת כי רצונו החופשי נשלל בשל מצבו, אין הוא מנוע מהסתמך על הוראת דין מחמת שלא הביא אותה בכתב טענותיו. שנית, כבר בדיון שנערך ביום 10.1.19 בפני כב' השופטת רז-לוי, טענו ב"כ הנתבע כי בנסיבות העניין דין ההסכם להתבטל, בין היתר, נוכח הלכת 'האפסות' (עמ' 5 לפרו' שו' 5-4). התובעים לא טענו באותו דיון להרחבת חזית ולא העלו כל הסתייגות אחרת בנדון. רק בדיון העוקב שנערך לפניי ביום 30.4.19, לאחר שהתיק הועבר לטיפולי, עת חזרה ב"כ הנתבע על טענותיה, ובכללם "לעניין עילת האפסות" (עמ' 8 לפרו' שו' 18), טען לפתע ב"כ התובעים כי אין מקום להתיר לנתבע להרחיב חזית בנדון. מאחר שהתובעים לא התנגדו לטענה בדיון הקודם שנערך בפני כב' השופטת רז-לוי, הרי שאף מטעם זה נתפסים הם על דרך הילוכם ואינו דין לאפשר להם להעלות הטענה מאוחר יותר.

בכך עוד טרם נתתי דעתי לטענת הנתבע בסעיף 49.2 לסיכומיו, לפיה גם התובעים השמיטו פרטים עובדתיים רבים ומשמעותיים מכתב התביעה, לרבות השיח שנוהל עם הנתבע יומיים לאחר חתימת זיכרון הדברים, וכן את כלל מעורבותו של דרור בהליך חתימת זיכרון הדברים.

פרק ד' - טענות העושק והכפייה

נוכח מסקנתי כי יש להורות על ביטול זיכרון הדברים בשל 'הלכת האפסות', על פניו מתייתר הצורך להיזקק לטענותיו הנוספות של הנתבע כי נפל פגם בכריתה, ובכלל זאת בשל עושק וכפייה. עם זאת, על מנת שהשלם לא יימצא חסר, ומאחר שממילא סבורני כי נכון להידרש לשאלת ידיעת התובעים אודות מצבו הנפשי של הנתבע, מצאתי להיזקק בתמצית אף לעילות אלו.

עילת העושק

סעיף 18 לחוק החוזים, קובע: "מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה".

התקשרות חוזית חייבת להיות מבוססת על רצון חופשי להתקשר. לפיכך, בהתקיים התנאים הגלומים בהוראת הסעיף, מורה המחוקק כי למתקשר החוזי הזכות לבטל החוזה בשל פגמים שנפלו ברצונו בעת כריתת החוזה. לאמור, עשוק לעניין סעיף 18 לחוק החוזים אינו בעל מום הפוסל אותו, ואינו חסר דעה שחסרונו עושה את פעולתו כאין וכאפס, אלא הוא בגדר "מעין בעל מום", הקרוב, או דומה, לשני אלה מבחינת הפגם בשיקול דעתו, אשר "מומו" פוגם בהתקשרות החוזית, הניתנת לביטול בהתקיים יתר יסודות עילת העושק (ע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון, פ"ד לו(1) 762, 767). עם זאת, בשל הצורך להבטיח וודאות חוזית מחד, לעומת הרצון לאפשר לצד הנפגע לכאורה להוכיח כי רצונו נפגם, נדרש להוכיח מספר תנאים מצטברים: ראשית, מצוקה, חולשה שכלית או גופנית של המתקשר, או חוסר ניסיון; שנית, ניצול מודע של מצב זה על ידי הצד השני; שלישית, התקיימות היסוד האובייקטיבי-החיצוני, ולפיו תנאי החוזה 'גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל' (ראו, למשל: ע"א 8222/19 פרץ חנניה נ' קוואלטי קרדיט פאנד).

נוסף על היסודות הללו, נדרש גם שיתקיים קשר סיבתי בין ההתקשרות בחוזה לבין ניצול המצוקה, דהיינו, עילת העושק מתגבשת רק כאשר ההתקשרות לא הייתה קמה אלמלא ניצול המצוקה, החולשה, או חוסר הניסיון (ע"א 719/78 איליט בע"מ נ' אלקו בע"מ, פ"ד לד(4) 673, 679).

שלושת התנאים מצטברים, אך השילוב ביניהם מלמד כי עוצמת קיומו של תנאי אחד עשויה להכשיר את היות התנאי האחר מובהק פחות. בע"א 3156/98 בן ישי נ' ויינגרטן, פ"ד נה(1) 939, נקבע: "... קיומו הברור ואופיו החמור של כל אחד מן היסודות האלה עשויים לשמש סימן וראיה לכך כי נתקיימו בו, בהסכם, היסודות האחרים, המקימים את עילת העושק" (ראו עוד: רע"א 617/08 מלון עדן נהריה בע"מ נ' יוסף קסל).

אשר לתנאי הראשון, מצבו של העשוק, בפרשת מלון עדן נהריה, נקבע כי מצוקה היא מצב של צרה ודחק שאליו נקלע המתקשר. על המצוקה, במובניה השונים ("מצוקה", "חולשה שכלית או גופנית", או "חוסר ניסיון") להיות כבדת משקל ומשמעותית. עם זאת, אין שיעור לכובד משקלו של כל אחד מן הרכיבים הנזכרים, ועל בית המשפט לקבוע אותו בכל מקרה נתון בהתאם לנסיבותיו, ובשים לב לטיבה ומאפייניה של העסקה הנדונה.

הגם שדי בהוכחת אחד מרכיבי התנאי הראשון ("מצוקה", "חולשה שכלית או גופנית", או "חוסר ניסיון") כדי להוכיח את דרישת הפגם ברצון לפי סעיף 18 לחוק החוזים, לטעמי, במקרה דנא שלושת רכיבי התנאי מתקיימים. לאמור, עקב האיומים שנחוו בעיניו והלחצים וההשפעות בהן היה נתון, יש לומר כי הנתבע היה "במצוקה" בעת החתימה על זיכרון הדברים. נוסף לכך, ניכר כי מצבו הנפשי של הנתבע - הסובל מפיגור שכלי גבולי, הפרעת הסתגלות ואפילפסיה - עולה בגדר 'חולשה שכלית'. לצד זאת, אף יש לומר כי הנתבע חסר ניסיון בעסקאות מעין אלו. דרור נשאל בהקשר זה האם הנתבע ביצע עסקה כזו בעבר, והשיב: "לא. עסקה כזו בטוח שהוא לא עשה" (עמ' 28 לפרו' שו' 5). אומנם, העובדה כי אדם לא ביצע עסקה קודמת בחייו, בוודאי שאינה מכשירה מסקנה כי היה חסר ניסיון במובנה של המצוקה הגלומה בסעיף 18. ואולם, במקרה דנא ציין המומחה כי "בעניין כספים יותר גדולים, כנראה שצריך איזה שהוא פיקוח כדי שיוכל להוציא מעל סכום מסוים" (עמ' 17 שו' 35-34), וכי "למכור דירה אין ספק שגדול עליו, מבחינת כישוריו" (עמ' 15 שו' 14). עוה"ד הקר הוסיף והדגיש כי מכירת משק היא בגדר "עסקה מורכבת" (עמ' 29 שו' 18-17; עמ' 32 שו' 11, 15). לפיכך, כאשר אדם בעל פיגור שכלי גבולי ופיגור רגשי משמעותי מבצע "עסקה מורכבת", ללא פיקוח של אדם אחר הגם שהוא נדרש לכך, וכאשר הוא לא מתייעץ עם אדם אחר עובר לחתימה על זיכרון הדברים, ואף אינו נדרש להערכת שווי המשק טרם מכירתו ובכך הוא נעדר נתונים מהותיים ובסיסיים כדי לקבל בחירה מושכלת טרם חתימתו, בפרט מקום בו אין לו מעגל תמיכה משפחתי וחברי קרוב - מתקבלת המסקנה כי מכלול הדחק האמור בא בגדר "חוסר ניסיון" כמובנו בסעיף 17 לחוק החוזים.

אשר לתנאי השני, מודעות של הצד האחר למצוקה, בפרשת מלון עדן נהריה, נקבע כי דיני הפגמים ברצון, ועושק בכלל זאת, מהווים חריג לתפיסה האובייקטיבית של דיני החוזים, לפיה את גמירות הדעת של הצדדים יש להסיק מתוך הנסיבות החיצוניות הגלויות, ולא מתוך חקר נפשו של האדם. "לכן, נדרש כי הצד העושק יהיה, לכל הפחות, בעל מודעות לפגם ברצונו של הצד שנעשק, גם אם לפגם זה לא היה ביטוי חיצוני ברור... יחד עם זאת, משמעות הדבר איננה כי לא ניתן להגיע למסקנה בדבר קיומה של מצוקה, או בדבר ניצול המצוקה, מתוך הנסיבות, במקום שהיא עולה מהן... אף "עצימת עיניים ברשלנות גסה", מצדו של העושק, בדבר מצבו של העשוק עשויה לעלות כדי "ניצול" מצוקתו של העשוק (ראו: עניין סאסי, 769). ודוק: מהמילה "ניצול" – "משתמעת גם מידה של אי-מוסריות" מצדו של העושק המנצל (ראו: עניין סאסי, 768). מכאן, שגם התנהלות לא מוסרית מצד העושק (ולאו דווקא לא חוקית) עשויה לעלות כדי ניצול מצוקה של הצד האחר" (סעיף 38 לפסק הדין).

לאור זאת, יש לבחון האם התובעים ידעו על הפגם ברצונו של הנתבע, לרבות על דרך של "עצימת עיניים ברשלנות גסה", תוך מתן הדעת לשאלה האם ניתן לזהות "התנהלות לא מוסרית מצד העושק (ולאו דווקא לא חוקית)".

במקרה דנא, טענו התובעים כי לא היו ערים כלל ועיקר למצבו של הנתבע, שכן, במהלך השיח שהוחלף עמו לא זיהו נכוחה מצבו. בחינת תוקף הטענה מחייבת להידרש לשני רבדי משנה: ברובד האחד, נבקש לתור אחר מידת ידיעתו של דרור אודות מצבו של הנתבע. ככל שיתחוור כי ידע על מצבו, תעמוד השאלה האם סיפר על כך לתובעים. עניין זה ראוי לבחינה נוכח העובדה כי דרור, יו"ר ועד מושב מ', הוא בעל קרבה משפחתית רחוקה לתובע (כעדותו של דרור, עמ' 23 לפרו' שו' 5-4), והוא אשר יצר קשר בין הצדדים. ברובד האחר, נבקש להתחקות אחר השאלה האם במסגרת כלל המגעים שבין התובעים לבין הנתבע, הם זיהו את קשייו האובייקטיביים, ולפיכך, ידעו על מצבו עובר לחתימה על זיכרון הדברים.

הרובד האחד - ממצאי עדותו של מר דרור בלבן

דרור טען בעדותו כי הוא מכיר את הנתבע שנים רבות, מאז שנולד (עמ' 23 שו' 2-1; עמ' 24 שו' 28-27). דרור הוסיף וטען כי ידע "שמצבו קצת יותר מורכב משל אנשים אחרים" (עמ' 24 שו' 30; השוו: דבריו בעמ' 26 שו' 5-4), וכי היה מודע "למצבו החברתי, רגשי, קוגניטיבי, שכלי, נפשי, בגדול כן" (עמ' 25 שו' 1). אמנם, לטענתו "לא התייחסתי אליו כאדם שלא מבין מה קורה אתו" (שם, שו' 4-3), ואף "לא ידעתי שיש לו בעיה שכלית" (עמ' 26 שו' 1). לא ברור כיצד הטענה האחרונה לפיה לא ידע שיש לנתבע "בעיה שכלית", מתיישבת עם דבריו המוקדמים, לפיהם היה מודע, בין היתר, למצבו השכלי והנפשי של הנתבע. בפרט כאשר דרור הודה כי "אני מבין שיותר קשה לו מאנשים להבין את הדברים יותר זמן...אני במהלך השנים מעבר לדברים שנאמר פה לא ראיתי משהו קיצוני" (עמ' 26 שו' 21-20). מכל מקום, דרור הוסיף וטען כי שמע "פה ושם" על טענות בדבר ניצולו של הנתבע, אך לא ראה כי נעשה דבר בנדון (שם, שו' 6). לטענתו, אנשים רצו לרכוש מהנתבע חלק מנכסיו בשל היותו ערירי (שם, שו' 13-11).

דרור הוסיף, "במושב מ' יש אנשים שמבינים יותר מהר ויש שיותר לאט" (עמ' 26 שו' 15). כן טען כי ראה התנהגויות מוזרות מצד הנתבע, (שם, שו' 25-27). בהקשר זה יש לזכור כי בין דרור לבין הנתבע קיימת היכרות רחבה יותר על רקע היבטים עסקיים, הקשורים בכך שדרור שוכר מהנתבע את קרקעותיו (עמ' 67 שו' 29-28). על רקע הקשר העסקי, אך טבעי כי דרור בוודאי נחשף לנתבע יותר מאשר חברי מושב אחרים שאינם באים עמו תדיר במגע. העולה מן המקובץ, אפוא, כי דרור היה ער למצבו החברתי והרגשי "המורכב", כהגדרתו, של הנתבע. הוא אף ידע כי "יותר קשה לו מאנשים להבין את הדברים יותר זמן", וכי מאחר שברמה החברתית הוא "עם קשיים יותר מאחרים", יש צורך "להסביר לו את הדברים כמו שצריך" (עמ' 26 שו' 35-34). אפשר אומנם כי דרור לא היה ער די הצורך למגבלות הרפואיות המדויקות מהן סובל הנתבע, אך התפתלויותיו בחקירתו לנסות להבהיר כי ידע שמצבו של הנתבע "מורכב יותר", בין היתר, על רקע מצבו "השכלי, נפשי", וכי "יותר קשה לו מאנשים להבין את הדברים יותר זמן", ובכל זאת "לא ידעתי שיש לו בעיה שכלית" (עמ' 26 שו' 1), מעוררת קושי רב.

בפרט נכון הדבר מקום בו דרור משמש יו"ר ועד המושב, וכי הוא והנתבע מתגוררים יחדיו במושב, מכירים עשרות שנים זה את זה (ס' 60 לסיכומי התובעים), קיימת ביניהם היכרות גם במישור העסקי כאמור, ומזה כ-14 שנים מוכר הנתבע כבעל נכות בגין פיגור גבולי.

כך או אחרת. כאשר נשאל האם סיפר לתובעים כי יש לנתבע בעיה נפשית-חברתית, טען דרור כי ציין בפניהם "שהוא ערירי, לא התחתן וברמה החברתית הוא עם קשיים יותר מאחרים וצריך להסביר לו את הדברים כמו שצריך, על מנת שהעסקה תצא כמו שצריך" (עמ' 26 שו' 34-36). מכאן מתפרש בבירור כי נאמר לתובעים שלנתבע יש קשיים יותר מאשר לאחרים, ולכן, כי יש להסביר לו את הדברים היטב. חרף זאת, באופן שאיננו מתיישב עם גרסתו של דרור, התובע טען בחקירתו כי "מבחינתי לא שמתי לב למשהו חריג" (עמ' 55 שו' 7-8).

הרובד השני - מערך היחסים בין התובעים לבין הנתבע

התובעת, חוקרת במדעי הרפואה ( עמ' 43 שו' 15-18; עמ' 49 שו' 15-18), והתובע, מנהל מוצר בחברת היי טק (עמ' 50 שו' 31-33), חתמו כאמור על זיכרון דברים עם הנתבע, אשר מצבו הרפואי פורט לעיל. התובע העיד כי לא הבחין בהתנהגות מוזרה כלשהי מצד הנתבע (עמ' 52 שו' 1-7), וכי לא שם לב "שמשהו לא בסדר, לא" (עמ' 55 שו' 7).

אשר לנסיבות חתימת זיכרון הדברים, בסעיף 26 לתצהירו טען התובע כי יומיים לאחר החתימה, ביום 09.11.2017, התקשר אליו הנתבע וציין בפניו כי עורך הדין הקר "לא ישר", וכי לא השיב לו את כלל המסמכים, לרבות תעודת הזהות. התובע השיב כי איננו יודע אם נותרו מסמכים אצל עוה"ד הקר, אך ככל שיידע, יעדכן אותו. בתום השיחה שלח התובע הודעה לעוה"ד הקר, במסגרתה שאל אותו האם נותרו אצלו מסמכים כפי טענת הנתבע. עוה"ד הקר השיב כי אין ברשותו מסמכים נוספים. התובע התקשר לנתבע ומסר לו את תשובתו של עוה"ד הקר.

בחקירתו, התקשה התובע להבהיר מדוע לא ביקש מהנתבע כי יתקשר בעצמו לעוה"ד הקר וישאל אותו האם נותרו מסמכים ברשותו, שכן, אך טבעי כי אם אדם סבור ששכח מסמכים אצל עוה"ד שערך עבורו את העסקה, הוא לא יידרש לתיווך הצד האחר לחוזה לשם יצירת קשר עם עוה"ד. התובע אף ציין כי לא חשב על כך באותו רגע, וכי "לא נדלקה לי נורה אדומה" (עמ' 52, שו' 12-17).

לטענת התובע, בחלוף יומיים נוספים, ביום 11.11.2017 שוב התקשר אליו הנתבע וטען בפניו כי עוה"ד הקר "אינו אדם ישר ושהוא ייקח את הכסף ויברח לנו ושלא נעשה אצלו כלום, ושהוא לא בוטח בו" (סעיף 30 לתצהיר). התובע טען כי אמר לנתבע שמבדיקתו עולה כי עוה"ד הקר הוא אדם ישר. ברם, דברים אלו לא שכנעו את הנתבע אשר טען תחילה כי יש מקום לערוך את ההסכם שלא באמצעות עו"ד, ומשסירב לכך התובע, "אמר רובי, אז אולי לא נבצע את המכירה? יש מישהו שנפטר במושב וימכרו את המשק שלו גם, אז אולי תלך לקנות ממנו ולא ממני, ושאל מה אני אומר" (סעיף 31 לתצהיר). התובע טען כי אמר שאיננו יודע מי נפטר ואימתי יוצע הבית למכירה, וככל שהחשש נוגע לעוה"ד הקר, הוא יכול לערוך בירורים נוספים.

באופן מעורר קושי, גם בעניין זה טען התובע בחקירתו כי אף הפעם זה "לא הדליק לי שום נורה אדומה" (עמ' 53, שו' 19). התובע טען כי חשב שהנתבע נסער מאחר שלא איתר את המסמכים שלו (שם, שו' 14-15), אך הדבר איננו מתיישב עם העובדה שהנתבע לא הסתפק בכך שאמר לתובע שאיננו מוצא את המסמכים, אלא בחשש הלא שגרתי והלא מבוסס שהעלה בפניו, לפיו עוה"ד הקר ייקח את כספי המכירה "ויברח לנו" (ס' 30 לתצהיר), תוך שגם הציע לשקול לבטל את המכירה.

התובע העיד כי אילו המסמכים שלו היו נשארים אצל עוה"ד הקר, הוא "לא חושב" שהיה אומר לנתבע כי עוה"ד הקר לא ישר וכי יברח עם כספי המכירה (עמ' 53 שו' 35), אלא שלמרות זאת לא ראה בתגובתו של הנתבע כתגובה שאיננה סבירה בנסיבות העניין (עמ' 54 שו' 1-3 ושורה 13).

בהקשר זה ראו עוד דברי הנתבע בתמלול ההקלטה שצורפה כנספח ח' לכתב התביעה. במסגרת ההקלטה טען הנתבע, אשר לא ידע כי הוא מוקלט ולכן שח לפי תומו: "אני פניתי אליך כבר אחרי יומיים שמשהו לא בסדר כאן" (עמ' 1 שו' 25-24), כי "יש לי סיבה בריאותית, יש לי בעיה, קרה לי משהו..." (עמ' 2 שו' 14), וכי "עפר, נקלעתי לבעיה בריאותית, מבחינה בריאותית אני לא בסדר, הסברתי לך אחרי יומיים משהו קרה לי, אני לא בסדר, אתה לא מוכן לקבל את זה... (שם, עמ' 3 שו' 3-1; שם, שו' 10). במהלך השיחה התובע לא התעניין לדעת מה טיב הבעיה הבריאותית אותה הזכיר הנתבע ללא הרף, אלא רק ניסה לשכנע את הנתבע לקדם את החתימה על ההסכם הסופי. ממילא, עיון בשיח שהוחלף בין הצדדים כמשתקף במלל המצורף, מלמד כי הנתבע העלה טענות בלתי מובנות, שגם התובע התקשה להבין את פשרן, ובכל זאת, כאמור, לטענת התובע "לא נדלקה לי נורה אדומה" (עמ' 52 שו' 17; השוו גם תמלול ההקלטה שבוצעה בין התובעת לבין הנתבע. התמלול צורף לתצהיר התובעת; עם זאת, ראוי ליתן הדעת לעובדה שהתובע העיד כי אינו יודע במדויק אימתי בוצעו ההקלטות - עמ' 60 שו' 35-31, ועל פניו ספק אם תמלולי ההקלטות הוגשו תוך עמידה בתנאי הקבילות הטכנית, לרבות הוכחת מהימנות ההקלטה - השוו: ע"פ 4481/14 פלוני נ' מדינת ישראל).

תמציתו של דבר. לטענת התובע, הוא לא שם לב "למשהו חריג" בהתנהלות הנתבע (עמ' 55 שו' 8), הגם שדרור אמר לו כי יש לנתבע קשיים יותר מאחרים. בחלוף יומיים מחתימת זיכרון דברים, התקשר אליו הנתבע ואמר לו כי עוה"ד הקר "לא ישר" וכי הותיר בידו מסמכים של הנתבע. הגם שעל פניו מדובר בטענה בלתי שגרתית וחריגה, טען התובע כי הדבר לא עורר בקרבו סימן שאלה כלשהו לגבי הנתבע. כעבור יומיים, שוב התקשר אליו הנתבע וחזר על טענתו לפיה עוה"ד הקר לא ישר, והפעם הוסיף כי עוה"ד הקר "ייקח את הכסף ויברח לנו". הנתבע אף העלה אפשרות כי העסקה תבוטל. אף שיחה זו לא עוררה אצל התובע "שום נורה אדומה" (עמ' 53 שו' 30), כדבריו.

לטעמי, ניסיונו של התובע לטעון כי לא היה מודע למורכבות האובייקטיבית המלווה את הנתבע, אינה מתפרשת מתוך השיח שנערך ביניהם ומעדותו של התובע. קיים קושי לקבל את הסברו של התובע, לפיו היה נתון בלחץ בשל העסקה הגדולה, ולכן, לא נתן דעתו לשיח החריג והלא אופייני שנערך בינו לבין הנתבע (עמ' 55 שו' 32-26). דווקא בשל טענת התובע כי מדובר ברכישה העולה כדי "משהו שמעולם לא עשיתי. מעולם לא התקרבתי למשהו בסדר גודל כזה..." (עמ' 55 שו' 30-29), הדעת נותנת כי כאשר הנתבע העלה בפניו אפשרות לסגת מהעסקה (שם, שו' 2-1), ובה בעת, העלה טענות בלתי מבוססות בדבר יושרו של עוה"ד הקר, לרבות כי ייקח לעצמו את כספי המכירה "ויברח לנו", הדבר עורר סימני שאלה בולטים בקרב התובעים ביחס לזהות המתקשר עמם.

הנתבע, מצדו, טען בחקירתו כי בשיחות שניהל עם התובע "אני אמרתי שירדו ממני ואני במצב בריאותי לא בסדר" (עמ' 73 שו' 10). לדבריו, לא טען כי עוה"ד הקר "לא בסדר", אלא "שזה לא בסדר וזה חד צדדי" (עמ' 75 שו' 30-32). הנתבע טען עוד כי אמר לתובע שבפרקליטות ובמשטרה נאמר לו כי זיכרון הדברים "לא בסדר" (שם, שורה 35), וכי "אמרתי לו בטלפון גם מבחינה בריאותית לא הייתי כשיר" (עמ' 76 שו' 4).

לשאלת בית המשפט מדוע שהתובע ימשיך לשלוח לעוה"ד הקר את המסמכים החסרים, מקום בו לטענתו הוא כבר הודיע לתובע שאינו חפץ עוד בעסקה, השיב הנתבע כי התובע אמר לו שהוא "ממשיך בהליך" (שם, שו' 9).

בכל הנוגע לתוכן השיחות שהוחלפו בין הצדדים לאחר החתימה על זיכרון הדברים, מצאתי לבכר את עדות התובע, לפיה בשלב זה הנתבע לא חזר בו באופן מוחלט מחתימתו על זיכרון הדברים, אלא רק הציף האפשרות לבטל העסקה תוך ציפייה כי דבריו יובנו כבקשה לבטל חתימתו (השוו: עדות התובע בעמ' 54 שו' 22-21; דבריו של הנתבע בתמליל שיחתו המוקלטת עם התובעת - עמ' 70 לראיות התובעים, שו' 7-5; דבריו של עוה"ד הקר בעמ' 37 שו' 33-27). אם אחרת נאמר, אין זה סביר שהתובעים היו ממשיכים להשיג המסמכים החסרים ולנקוט בפעולות המתחייבות מול הבנק. עם זאת, רצף ההתנהלות העוקבת מעידה כי הנתבע כבר גילה דעתו שאינו מעונין עוד בעסקה.

תמציתו של דבר בעניין ידיעת התובעים אודות מצבו של הנתבע, דרור פירט טפח מתוך היכרותו רבת השנים עם הנתבע, אך בכל הנוגע לטפחיים החסרים לגביהם נשאל בחקירתו, תשובותיו המפותלות מציפות מתוך עצמן סימני שאלה בולטים. בפרט נכון הדבר על רקע היכרותו רבת השנים עם הנתבע, אשר מזה כשנים רבות מוכר כבעל נכות בגין פיגור גבולי.

מכל מקום. דרור העיד כי סיפר לתובעים ש"ברמה החברתית הוא (הנתבע - תוספת שלי) עם קשיים יותר מאחרים", ולכן, "צריך להסביר לו את הדברים כמו שצריך, על מנת שהעסקה תצא כמו שצריך" (עמ' 26 שו' 35-34). לאור זאת, התובעים היו ערים לכך שהמתקשר החוזי עמם הוא בעל קשיים מסוימים, שבגינם "צריך להסביר לו את הדברים כמו שצריך". נוכח ידיעה מוקדמת זו, בשילוב התנהלותו החריגה של הנתבע בשיחות התכופות שניהל עם התובע בסמוך לאחר החתימה, מצאתי קושי לקבל טענת התובע כי לא שם לב "שמשהו לא בסדר" (עמ' 55 שו' 7). התרשמתי כי התובעים היו מודעים לכך שהמתקשר החוזי עמם בעל קשיים אובייקטיביים, אף אם לא היו ערים למגבלותיו הרפואיות המדויקות, ובהקשר זה אין נפקות אם "לפגם זה (לא) היה ביטוי חיצוני ברור" (ראו, פרשת מלון עדן נהריה). למצער, שילוב כלל האמור מלמד כי יש לקרוא מסקנה לפיה התובעים "עצמו עיניים ברשלנות גסה" בכל הנוגע למצבו של הנתבע, ובהקשר זה יש לזכור כי "מהמילה "ניצול" - "משתמעת גם מידה של אי מוסריות" מצדו של העושק המנצל... מכאן, שגם התנהלות לא מוסרית מצד העושק (ולאו דווקא לא חוקית) עשויה לעלות כדי ניצול מצוקה של הצד האחר" (פרשת מלון עדן נהריה, סעיף 38 לפסק הדין; לעניין הדרישה המופחתת בנדון, לפיה די להוכיח כי צד לחוזה עצם עיניו ברשלנות גסה מלראות את מצבו של הצד האחר העשוק, ראו עוד: פרשת סאסי, עמ' 769). בכך יש גם כדי לדחות טענת התובעים ברישא לסיכומים, לפיה שאלת המוסריות אינה בגדר משתנה רלוונטי בבחינת שאלת ניצול המצוקה של הנתבע. זאת, הגם שלא על כך מבוססת מסקנתי בפסק הדין (לקביעה לפיה מן המילה ניצול משתמעת ידיעה כזאת, "כשם שמשתמעת ממנה גם מידה של אי מוסריות מצדו", ראו עוד: פרשת סאסי, עמ' 768).

לאור האמור, אף שוכנעתי כי מתקיים קשר סיבתי בין ההתקשרות בזיכרון הדברים מצד הנתבע לבין ניצול מצוקתו במובנה הרחב.

אשר לתנאי השלישי, לפיו תנאי החוזה 'גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל', על הנפגע להוכיח כי התמורה הכספית שסוכמה בין הצדדים אינה משקפת את שוויו הריאלי של המשק במועד החתימה על זיכרון הדברים, עד כי התמורה גרועה "במידה בלתי סבירה" מן המקובל.

התובעים צירפו חוות דעת שמאית של הגב' אביגיל ביטון, במסגרתו העריכה את שווי השוק של מלוא הזכויות במשק, נכון לחודש נובמבר 2017, על סך שלושה מיליון ₪, סכום זהה לזה שנכתב בזיכרון הדברים (חוות הדעת צורפה כנספח יא' לתצהיר התובע). אומנם, ספק אם עסקאות השוואה אחרות שפירטה המומחית תומכות בטענתה בדבר שוויו הריאלי של המשק אותה עת. ואולם, ב"כ הנתבע לא צירפו חוות דעת נגדית, ולא ביקשו לזמן את המומחית לחקירה. אילו היו מבקשים לזמנה, אפשר כי היה בפיה מענה מניח את הדעת לטענותיהם בנדון. בנסיבות אלה, אין לנתבע, באמצעות באי כוחו, אלא להלין על עצמו שלא פעל לברר את סימני השאלה עליהם עמד במסגרת סיכומיו. משכך, אינני רואה סיבה מבוררת לסטות ממסקנות המומחית מטעם התובעים לפיה שוויו של המשק נכון לחודש דצמבר 2017, אקוויוולנטי לסכום עליו הסכימו הצדדים בזיכרון הדברים.

בחקירתו, טען עוה"ד הקר כי "נכון למועד שבו העסקה הזאת נחתמה, המחיר שלה בעיניי כעו"ד, המחיר היה נראה סביר" (עמ' 30 לפרו' שו' 30). עוה"ד הקר נשאל הכיצד ניתן לומר כי התמורה סבירה, בשים לב לעובדה שהזכויות במשק מאפשרות בניית שלושה בתי מגורים ושני צימרים. על כך השיב כי "בחודש נובמבר 2017 זה עדיין לא אושר סופית", ומכל מקום, "אני ממליץ לכל לקוחותיי לקנות נחלות כי זה עסקה טובה מאוד" (שם, שו' 35-32). גרסתו של עוה"ד הקר לא נסתרה. על כן, נוכח ניסיונו הרב במקרקעין (עמ' 29 שו' 5), בשילוב תוכנה של חוות דעת המומחית מטעם התובעים, מצאתי לקבוע כי לא הוכח שתנאי החוזה שנקבעו או תנאי העסקה, גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, נכון למועד חתימת זיכרון הדברים.

ויודגש. דרור העיד בחקירתו כי לבעל משק זכות לבנות "שלושה בתים ושני צימרים" (עמ' 25 שו' 30), וכי ניתנות לו גם "זכויות באגודה לקבלת דיבידנדים שנתיים בסדר גודל של כמה עשרות אלפי שקלים בשנה. חלוקת רווחים של האגודה, לאגודה יש נכסים" (שם, שו' 19-18). משכך, ולאור טענת הנתבע בסיכומיו כי תכנית הרחבת מושב מ' אושרה ופורסמה בילקוט הפרסומים ביום 3.11.05, היה בכוחם של באי כוח הנתבע לעמת את המומחית מטעם התובעים אף עם עובדות אלו, על מנת להוכיח טענותיהם בדבר שוויו של המשק על רקע תצרף הזכויות הנלוות לזכויות בהחזקתו. מאחר שוויתרו על חקירת המומחית (עמ' 22 לפרו' שו' 31-30), לבית המשפט בוודאי שאין ידיעה שיפוטית מה שווים של נכסים אלו גם יחד, כפי טענת הנתבע (ס' 43.2 לסיכומיו).

לצד האמור. התובעת העידה כי סברה שהיא ובן זוגה רוכשים משק עם בית רעוע בלבד וקרקע נוספת בעלת פוטנציאל בנייה. לאור זאת, ב"כ הנתבע הוסיפו וטענו כי מאחר שמעדותו של דרור נמצאנו למדים על זכויות נלוות נוספות למשק, ברי כי שוויו של המשק רב יותר מזה אשר נקבע בזיכרון הדברים (ס' 43.4 לסיכומים). ואולם, גם בהקשר זה ייאמר כי העלאת תרחיש בסיכומים, אינו יכול לבוא בגדר תחליף הולם להוכחת השווי הריאלי של המשק על דרך של צירוף חוות דעת נוגדת, ולמצער, באמצעות חקירת המומחית מטעם התובעים. הוא הדין ביחס למסקנות שהנתבע ביקש לחלץ מתוך חוות דעת המומחית (שם, ס' 43.5 וס' 51). לבד מכך שטענות הנתבע בנדון אינן עולות בהכרח מחוות הדעת, הדרך הנאותה להתמודד עם תוכנן מחייב היה לחקור את המומחית.

בכל מקרה, הנתבע לא פירט מה שוויו הריאלי הנטען של המשק, להבנתו, וממילא לא צירף תימוכין אחרים בנדון. בוודאי שלא הוכח קיומו של הפרש משמעותי בין המחיר עליו סיכמו הצדדים לבין שוויו של המחיר הראוי.

לסיכום עילת העושק, אומר כי התרשמתי שהוכחה מצוקתו של הנתבע בעת החתימה על זיכרון הדברים, בדרגת החומרה וברמה הראייתית הנדרשת. כן שוכנעתי כי התובעים היו מודעים לקשייו האובייקטיביים של הנתבע, אף אם לא למגבלותיו הרפואיות המדויקות. לכל הפחות, שילוב העדויות מלמד כי התובעים נהגו ברשלנות גסה כאשר עצמו עיניהם מראות את מצבו של הצד האחר העשוק, וכי מתקיים קשר סיבתי בין ההתקשרות בזיכרון הדברים לבין ניצול מצוקת הנתבע במובנה הרחב. עם זאת, לא הוכח כי תנאי החוזה 'גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל'. לאור האמור, לא עלה בידי הנתבע להוכיח כי יש לבטל את זיכרון הדברים בשל עילת העושק.

עילת הכפייה:

סעיף 17 לחוק החוזים קובע:

"(א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה.

(ב) אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לעניין סעיף זה".

עילת הכפייה קרובה במהותה לעילת העושק, שכן, הצד השווה ביניהן שהן מושתתות על פגם ברצונו החופשי של המתקשר. עם זאת, להבדיל מעילת העושק, בעילת הכפייה אין בוחנים את תוכנו של החוזה ותנאיו. הנטל להוכיח את קיומה של הכפייה, מוטל ככלל על הטוען. כבר נקבע כי "... המקרה הרגיל שמקים עילת כפייה הוא מקרה שבו הוכח כי הופעל אמצעי כופה בלתי-חוקי אשר גרם לאדם להתקשר בחוזה ... ואולם, השאלה אם הופעל בנסיבות המקרה הספציפי על אדם לחץ פסול שעולה כדי כפייה תלויה, כמובן, במכלול הנסיבות המאפיינות את המקרה (עניין ארביב, בעמ' 198). בהקשר זה ראוי לציין כי "הפסיקה אינה רואה... בעין יפה העלאת טענות כפיה ועושק לאחר שהצד שמבקש את ביטול החוזה מיצה את טובות ההנאה שצמחו לו מהחוזה"..." (ע"א 731/17 מראות ירושלים בע"מ נ' עיריית ירושלים).

על המתקשר החוזי להראות כי קיים קשר סיבתי בין הכפייה לבין התקשרותו בזיכרון הדברים, וכי אלמלא הכפייה - לא היה מתקשר בזיכרון הדברים.

כבר ציינו כי הנתבע חווה בעיניו הסובייקטיביות איום, שעל פניו שימש יסוד לחתימתו על זיכרון הדברים. ואולם, אינני סבור כי האיום הסובייקטיבי שנחזה בעיניו, עולה כדי כפייה. אין טענה כי מר בלבן המנוח איים על הנתבע בנקיטת אמצעים בלתי חוקיים. אף אם כפי הנטען, מר בלבן המנוח ובנו דרור "איימו עליו שילשינו לרמ"י שיש לו שתי נחלות ואז רמ"י ייקח לו את הנחלה" (ס' 32 לסיכומי הנתבע), על פניו לפי הוראות רמ"י, שפורטו לעיל (לפיהן, ניתן לאפשר ליורש להיות רשום כבעל הזכויות בשתי הנחלות במשך שנה, אף שרמ"י רשאית להאריך התקופה בהתאם לשיקול דעתה), תוכן "האיום" תואם מציאות משפטית קיימת, ולכן, לא מדובר על אמצעי כופה בלתי חוקי.

הנתבע רשאי להירשם כבעל הזכויות בשתי הנחלות במקביל, אך עליו להעביר הזכויות לאחֵר תוך פרק הזמן כאמור. בנסיבות אלה, הכפייה הנטענת מתייחסת לשימוש באמצעי חוקי. לא זו הכפייה מושא סעיף 17 לחוק החוזים (השוו: ע"א 3230/14 פלוני נ' קיבוץ מעברות אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית).

יתר על כן. להבדיל מטענת "לא נעשה דבר", טענת הכפייה מחייבת להוכיח כי הכפייה באה מצדו של הצד האחר לחוזה או מטעמו. אין טענה בפי הנתבע כי התובעים איימו עליו, ובוודאי שאין לקרוא מסקנה כי התובעים הסמיכו את מר בלבן המנוח או את בנו דרור לנקוט מטעמם בדרכי כפייה כלשהם, בכוח או באיום, כלפי הנתבע, או כי ידעו אודות פועלם הכופה הנטען של בני משפחת בלבן. אין בעובדת קיומה של קרבה משפחתית רחוקה בין התובע לבין משפחת בלבן, כדי לשנות מסקנה זו (באופן דומה, בפרשת הדר קבעה כב' השופטת ארבל כי מאחר שהכפייה בוצעה על ידי המשיב ולא על ידי העותרת, שהיא הצד האחר להסכם, אין המשיבה יכולה להסתמך לשם ביטול ההסכם על עילת הכפייה הקבועה בסעיף 17 לחוק החוזים; ראו עוד: סעיפים 1 ו-3 להחלטה בדיון הנוסף בפרשת הדר, כנזכר; השוו: ס' 39 לסיכומי הנתבע).

נוכח זאת, מתייתר הצורך להידרש לטענת התובעים, לפיה עילת הכפייה מהווה הרחבת חזית (ס' 2 לסיכומי התשובה מטעמם). זאת, הגם שכבר בדיון מיום 10.1.19, שנערך בפני כב' השופטת רז-לוי, טענו ב"כ הנתבע, בין היתר, לעילות הכפייה והעושק (עמ' 5 לפרו' שו' 5-2), ולא הועלתה בדיון כל טענה נוגדת בדבר הרחבת חזית (ראו עוד דבריו של המומחה מטעם הנתבע, ד"ר מיכאל קופילוב, אשר פירט בחוות דעתו את טענות הנתבע, ובכלל זאת, כי "לא היה מסוגל להתמודד עם הלחץ שהופעל עליו לחתום על המסמך", וכי הנתבע חתם על זיכרון הדברים "בשל לחץ רב אשר הופעל עליו". חוות הדעת צורפה לכתב ההגנה).

סוף דבר

עיקר בדיני החוזים הוא כושרו של אדם לשפוט כראוי את המציאות הסובבת אותו, יכולתו לגבש כוונה ורצון, ולבסוף כוחו ובחירתו המודעת לכוון את התנהגותו לחתימה על פי אותה מציאות ובהתאם לאותה כוונה ולאותו רצון. בנסיבות העניין, התרשמתי כי לנתבע לא הייתה את הכשירות הנדרשת על מנת לחתום על זיכרון הדברים למכירת המשק, אשר מהווה "עסקה מורכבת" כהגדרת עוה"ד הקר. מסקנה זו עלתה בבירור מחוות דעתו של המומחה מטעם בימ"ש ומתוצרי חקירתו, וכן מכלל המסמכים, הראיות והעדויות האחרות שנפרסו בהליך זה.

לאור זאת, עלה בידי הנתבע להוכיח טענתו כי 'לא נעשה דבר', ולכן, מצאתי להורות על ביטול זיכרון הדברים לאור 'הלכת האפסות'.

אשר להוצאות ההליך, ככלל, בעל דין שזכה זכאי לקבל הוצאותיו מבלי שייצא שכרו בהפסדו (ראו עוד: תקנות 155-151 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). בפרט נכון הדבר שעה שהתובעים עמדו על המשך ניהול התביעה במתכונתה, חרף מסקנות המומחה מטעם בית המשפט בחוות דעתו, ועל אף שגם חקירתו לא הועילה לשינוי מסקנותיו, ובכלל זאת, כי עקב מצבו הנפשי-הקוגניטיבי והשיפוט החברתי הלקוי של הנתבע, במועד חתימת זיכרון הדברים הוא לא היה כשיר לביצוע הפעולה המשפטית של מכירת המשק.

עם זאת. הנתבע חתם על ההסכם, כאשר מבחינת החזות האובייקטיבית נאמנה עליי עדותו של עוה"ד הקר כי התרשם שהנתבע חתם מרצונו (אף שמבחינת הכוונה הסובייקטיבית של הנתבע המסקנה היא אחרת). אין טענה כי התובעים הם אשר איימו או כפו עליו את החתימה, או כי ידעו על האיום שנחווה בעיניו כבסיס לחתימה. במובן זה, חרף 'עצימת העיניים' מצד התובעים באשר למצבו של הנתבע, סבורני כי בנסיבות העניין השתת הוצאות לחובתם לא תאזן נכוחה בין תורת ההכרה שנגלתה בפניהם לבין תורת הרצון שהתפרשה בדיעבד.

טרם סיום, אציין כי בתגובת רמ"י מיום 13.5.19 היא הבהירה, כאמור, שבהתאם לנהליה אדם אינו יכול להיות רשום כבעל זכויות בשתי נחלות, בו זמנית. אומנם, לפי הוראות חוזה המשבצת הרלוונטיות, ניתן לאפשר ליורש להיות רשום כבעל הזכויות בשתי הנחלות במשך שנה, או תוך תקופה ארוכה יותר לפי שיקול דעת רמ"י. מטעם זה, על פניו, לא יוכל הנתבע להיוותר כבעל שתי הנחלות לפרק זמן בלתי מוגבל. חרף זאת, ולמרות שחלפה התקופה לפי נהלי רמ"י, לא מצאנו כי רמ"י מימשה עמדתה בתגובה, ואף ביקשה לא להצטרף כבעלת דין בתיק זה (ס' 25 לתגובתה).

אכן. אין הדבר גוזר מסקנה לפיה יש מקום להורות על אכיפת זיכרון הדברים, שכן, מערך היחסים שבין רמ"י לבין הנתבע אינו מקרין על מערך היחסים החוזי שבין התובעים לבין הנתבע. בהקשר זה, יש לזכור כי בתגובתה ציינה רמ"י כי היא אדישה לזהות הגורם אליו יועברו הזכויות במשק (ס' 17 לתגובתה מיום 13.5.19). חרף האמור, בהתחשב בכך שהנתבע לא יוכל להמשיך לאחוז במשק הנוסף לאורך זמן - שכן, חזקה על רמ"י כי תפעל בהתאם לנהליה, ולאור ההשתלשלות העובדתית כאמור - במהלך ניהול התביעה ביקשתי לבחון האפשרות להגיע להסכמות שיהא בכוחן לייתר מתן הכרעה לגופו של עניין, תוך שבכך יקיים הנתבע את המאמר "למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור" (משלי ב, כ). משלא הסתייע בידי הצדדים להגיע להסכמות, הרי על אף שאין בפסק דין זה כדי לגרוע מתוקף שיקול דעתו של הנתבע (והאפוטרופוסית לדין מטעמו) להביא הדברים פעם נוספת במניין שיקוליהם, ברי כי המשאלה שהייתה עמדי במסגרת ניהול ההליך שיושג הסדר בין הצדדים, אינה חלק מפסק דין זה ואין בכוחה לחייב הנתבע לעשות מעשה.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לידי הצדדים, ותסגור ההליך ברישומי ביהמ"ש.

ניתן היום, כ"ד אלול תשפ"א, 01 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.