שאוליאן ואח' נ' מדינת ישראל ואח'

במוקד הדיון ניצבות השאלות העיקריות שבמחלוקת - האם פגעו הנתבעות בפרטיותו של התובע 1 והאם הגישו נגדו הליך סרק בגין הפרה נטענת של צו שיפוטי.

התובעים הגישו כנגד הנתבעות תביעה כספית בעתירה לחייבן בפיצוי בסכום של 250,000 ₪. עילת התובענה מושתתת על עוולות נטענות שבוצעו כלפי התובעים על ידי הנתבעות, במסגרת הסמכות שהוענקה להן על פי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה").

רקע

1. התובעים הם בני-זוג ובעלי הזכויות המחזיקים, במשותף, בבית צמוד קרקע בן שתי קומות, הממוקם ברחוב קפריסין 14 תל-אביב, הידוע גם כחלקה 269 בגוש 6627 (להלן: הבית").

2. ניתן לחלק את המסכת העובדתית שבבסיס התובענה לשתי פרשות עובדתיות, שלהלן עיקריהן.

    

   פרשה א' - העוסקת בעיקר בפגיעה נטענת בפרטיות התובע

3. ביום 22.1.12, הגיעו לבית פקחים מטעם הנתבעות. ביום 8.8.12 ובעקבות ביקור זה, עליו נסבה עילת התביעה בפרשה זו, הוגש כתב אישום כנגד התובעת 2 (להלן: "התובעת", "כתב האישום", בהתאמה). כתב האישום ייחס לתובעת עבירה של שימוש חורג במקרקעין, לפי סעיפים 145 ו- 204(ב) לחוק התכנון והבניה.

4. על פי עובדות כתב האישום, הבית נבנה בהתאם להיתר בניה מס' 568 מיום 31.8.1950 ובהתאם להיתר שינויים מס' 227 מיום 24.6.1952. בקומת הקרקע של הבית קיימת יחידה בשטח של 120.44 מ"ר (להלן: "היחידה"). מביקור הפקחים בבית נמצא כי נעשה ביחידה שימוש הכולל שתי יחידות מגורים עצמאיות ונפרדות, בעוד שהיתרי הבניה מאפשרים לעשות ביחידה שימוש בדמות חדרי שרטוט, מחסן וחדר שירות בלבד.

   התובעת כפרה בעבירות המיוחסות לה ומטעמה העיד בעלה – התובע 1 (להלן: "התובע").

5. בהכרעת הדין מיום 25.11.13 הורשעה התובעת בעבירות המיוחסות לה (להלן: "הכרעת הדין" -ר' נספח 1 לתצהיר הנתבעות). ביום 3.1.14, נגזר דינה של התובעת והושת עליה קנס בסכום של 165,000 ₪, התחייבות בסכום של 25,000 ₪ וצו להפסקת שימוש אסור במקרקעין והתאמתם להיתרי הבניה, או השבת המצב לקדמותו.

6. התובעת ערערה על פסק הדין ובפסק הדין שבערעור מיום 17.7.14 (להלן: "פסק הדין שבערעור"), נדחה ערעורה, תוך שנקבע כי העונש שהושת עליה חרג מן הענישה המקובלת במקרים דומים ולכן, הופחת גובה הקנס לכדי סכום של 115,000 ₪. יתר רכיבי גזר הדין נותרו על כנם. בקשת רשות ערעור שהגישה התובעת על פסק הדין שבערעור, נדחתה בהחלטתו של בית המשפט העליון מיום 10.12.14 (להלן: "החלטת בית המשפט העליון" -ר' נספח 3 לתצהיר הנתבעות).

   פרשה ב' – העוסקת בעיקר בעוולת נגישה נטענת

7. ביום 16.2.03, הוגש כנגד התובע כתב אישום, במסגרת ת"פ 01/03/0002625, בו יוחסו לו עבירות של בניה ללא היתר בבית, לפי סעיפים 145 ו- 204(א) לחוק התכנון והבניה. במסגרת תיק זה, הגיעו הצדדים להסדר טיעון, הן לעניין הכרעת הדין והן לעניין העונש (להלן: "הסדר הטיעון"). הסדר הטיעון אושר על ידי בית המשפט וביום 26.1.04, הורשע התובע בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום ונקבע כי יינתן צו הריסה נדחה למשך 12 חודשים לצורך קבלת היתר לעבודות מושא כתב האישום, או לחילופין, להשבת המצב לקדמותו. כן נגזר על התובע קנס בסכום של 3,500 ₪ בצירוף אגרה בסכום של 175 ₪ (להלן: "הצו השיפוטי").

8. בשנת 2005, הוגש נגד התובע כתב אישום, במסגרת ת"פ 01/05/0005517, בגין אי-קיומו של הצו השיפוטי. התובע זוכה מהעבירה שיוחסה לו בכתב אישום זה, משהתברר כי בתיק הבניין לא קיים היתר הבניה המקורי, כך שלא היה ניתן לקבוע שהמצב לא הושב לקדמותו.

   טענות הצדדים

   תמצית טענות התובעים

9. אשר לפרשה א', התובעים טוענים כי הפקחים פעלו ללא סמכות, או הרשאה כדין. זאת, בין היתר, משום שנכנסו לבית ללא מתן התראה מראש ובניגוד להוראת סעיף 257 לחוק התכנון והבניה. עוד טוענים התובעים, כי הפקחים הפרו הוראות חוקיות מחייבות, בכך שלא העמידו את התובעים על כך שמתנהלת כנגדם חקירה פלילית ועל זכותם להיוועץ בעו"ד ולהימנע ממסירת גרסה ומהפללה עצמית. התובעים מוסיפים וטוענים, כי כניסת הפקחים לבית נעשתה ללא רשותם ובשעת הביקור, שהה התובע לבדו בדירה שבקומה העליונה בבית ובעת שנכנסו הפקחים, שהה בבית הכסא. בסמוך לכך, הפתיעו הפקחים את התובע, ששמע קולות שאינם מוכרים לו, מיהר לצאת מבית הכסא כשמכנסיו מופשלים ולתדהמתו, ראה את הפקחים בתוך דירתו שבקומה העליונה בבית, כשמצלמה בידי מי מהם. בדין ודברים שהתפתח בין התובע לבין אחד הפקחים, נמסר לתובע כי אותו פקח סיים לצלם תמונות במקום.

   לגישת התובעים, הכרעת הדין שאליה מפנים הנתבעים ובה צוין כי כניסת הפקחים לבית נעשתה כדין, מתייחסת אך לכניסתם לקומת הקרקע שבבית, שלגביה הוגשה תלונה ולא לקומה העליונה שבה גרים התובעים. כן טוענים התובעים, שהכרעת הדין אינה יכולה להוות השתק כלפי התובע, משלא היה צד לה וכי ההגנות הקבועות בפרק ג' לחוק הגנת הפרטיות, התשנ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות"), אינן יכולות להיזקף לטובת הנתבעות, בהינתן כי פעלו בחוסר תום לב, המהווה תנאי מוקדם לכינונן של הגנות אלו. כן טענו התובעים כי הגנות אלו נטענו בעלמא ולא הוכחו כדבעי.

   התובעים הוסיפו וטענו, כי כתב האישום הוגש כנגד התובעת מתוך מניפולציה של הפקחים, או של מי מהנתבעות, בכך שלא מצאו בתיקי הבניין את ההיתר המלא של המבנה ולכן שידכו באופן מלאכותי מסמכים, או תשריטים אקראיים אחרים הנושאים תאריך 02/1951, בכדי לאפשר הגשת כתב אישום כוזב ולהרשיע את התובעים "בכל מחיר". כל זאת, בעוד שמתיק הבניין עולה כי לאחר מועד זה, הוגשו תכניות מתוקנות שאינן נמצאות בו ולכן המסמך שעליו התבססו הנתבעות אינו יכול להלום את המצב התכנוני האמיתי. כן מפנים התובעים לכיתוב שהתגלה על כריכת תיק הבניין, לאחר שכוסה בפתקית ובו צוין "תכנית מתוקנת כוללת יח"ד בקומה א...".

   עוד נטען, כי הגשת כתב האישום נעשתה בשיהוי ניכר, שיש בו, לכשעצמו, משום מצג שלטוני לפיו אין בכוונתן של הנתבעות לפעול כנגד התובעים במישור זה. כן טענו התובעים שכתב האישום הוגש על ידי הועדה המקומית, בעוד שמצוין בו כי המאשימה היא מדינת ישראל ומכאן, לשיטתם, כתב האישום הוגש בהיעדר סמכות כדין.

   התובעים סבורים כי מעשיהן של הנתבעות עולים כדי הפרת הוראות חוקיות, רשלנות, הסגת גבול, נגישה, בידוי ראיות, מסירת ידיעות כוזבות ושיבוש מהלכי משפט וכדי פגיעה שלא כדין בפרטיותם. מכאן, עותרים התובעים לחיוב הנתבעות בפיצוי כספי בגין הנזקים שנגרמו להם, כטענתם. התובעים עותרים לפיצוי המרבי הנקוב בסעיף 29 לחוק הגנת הפרטיות. כן טוענים התובעים שנגרם להם נזק ממוני בסכום של 250,000 ₪, כתוצאה ממעשי הנתבעים ובנוסף, כי נגרם להם נזק שאינו ממוני, לרבות בגין נזק נפשי, חרדה, עוגמת נפש וסערת רגשות; פגיעה באוטונומיה; השפלה ו"פגיעה בהגנה" - בסכום של 200,000 ₪.

   אשר לפרשה ב', טוענים התובעים כי הנתבעות הפרו את חובת תום הלב המוגברת החלה עליהן וביצעו עוולה מסוג נגישה. התובעים מדגישים כי הנתבעות הגישו כתב אישום המבוסס על היתר בניה, מבלי שטרחו לוודא את קיומו ומבלי שבדקו, מראש, כי קיים סיכוי סביר להרשעה. נטען כי הנתבעות לא ביצעו את הבדיקות הנדרשות להגשת כתב אישום המבוסס על הפרת צו המתייחס להיתר בניה. לשיטת התובעים, כתוצאה מהתנהלות הנתבעות במסגרת פרשה זו, נגרם להם נזק ממוני, בדמות הוצאות הגנתם, ניסיונות לקבלת היתר בניה חדש ואבדן זמן יקר, בסכום כולל של 200,000 ₪. כן טוענים התובעים כי נגרם להם נזק שאינו ממוני, הנובע מכך ש"חרב המשפט" הייתה מונחת על צווארם למשך תקופה בלתי מבוטלת, בה התנהל כנגדם המשפט ואשר התבטא, בין היתר, בחרדה נמשכת, לחץ, מתחים, דכאון ותופעות מנטליות דומות. הנתבעים אומדים נזקים אלו בסכום של 100,000 ₪ לכל תובע ובסך הכל - 200,000 ₪. כבר אציין כי חרף הנזקים הנטענים וכימותם, התובעים עותרים לסעד כספי כולל בסכום של 250,000 ₪ בלבד, בגין שתי הפרשיות.

   התובעים הוסיפו וטענו, כי יש להביא בחשבון אף את התנהלותן הדיונית הבלתי ראויה של הנתבעות, המנוגדת לחובת תום הלב המוגברת החלה עליהן, בכך שניסו למנוע את בירור האמת, נמנעו מלהשיב לשאלונים ולגלות מסמכים שהתבקשו והמפקחים שהעידו מטעמן השיבו באופן סתמי לשאלות שהופנו כלפיהם. כן טענו התובעים לסתירות בגרסתם של עדי הנתבעות. התובעים סבורים כי ההחלטות השיפוטיות שהתקבלו במסגרת ההליכים הפליליים שהתנהלו כנגדם, אינן יוצרות השתק כלפיהם ואף אינן מהוות ראייה לכאורה, על פי הוראת סעיף 42א לפקודת הראיות, התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"), כי אם עדות מפי השמועה גרידא. התובעים הטעימו כי ההחלטות מושא ההליכים הפליליים הנזכרים, מתייחסות לתובעת ולכן הן אינן מהוות ראייה לכאורה לגבי התובע; כי התובע אינו חליף של התובעת, נוכח שהוא אינו חב בחובה הפסוק ואחריותו אינה נובעת מאחריותה שלה; כי הכרעת הדין ניתנה על ידי בית משפט עירוני, בעוד שהנתבעות לא הוכיחו שניתנה על ידי שופט שלום; כי ההחלטות שניתנו על ידי ערכאות הערעור אינן מהוות "פסק דין" מרשיע ואף דינן כעדות מפי השמועה וכי הממצאים והמסקנות שבהכרעת הדין לא פורטו כדבעי.

   תמצית טענות הנתבעות

10. הנתבעות טוענות כי יש לדחות את התביעה על כל רכיביה והן מוסיפות ומכחישות את הנזקים שנתבעו בשתי הפרשיות.

    אשר לפרשה א', הנתבעות טוענות כי כל טענות התובעים נדונו והוכרעו לגופן, באופן העולה כדי מעשה בית דין, שיש בו משום השתק פלוגתא. הנתבעות סבורות כי בנסיבות אלו, הגשת התובענה מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט וניסיון לעקוף הכרעת דין מנומקת ומפורטת כפי שניתנה. הנתבעות הפנו להחלטותיו של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב-יפו מיום 25.11.13 ומיום 3.1.14, בת"פ 6243/12 וכן לפסק הדין שבערעור ולהחלטת בית המשפט העליון, שבגדרן שבה ונדחתה גישת התובעים.

    הנתבעות הוסיפו והטעימו כי בהחלטות הנ"ל נקבע, בין היתר, שהן לא ביצעו כל עוולה כלפי התובעים; שכלל פעולותיהן נעשו מכוח הוראות חוק; שהבית, על שתי קומותיו, מהווה יחידה אחת; שהתובעים עשו שימוש אסור בחלקים מסוימים של הבית; שהפקחים נכנסו לבית כדין ובהסכמת הנתבעים; שהשימוש האסור שנעשה בקומה התחתונה של הבית, נלמד מהיתר הבניה המילולי והגרפי ולכן אין לקבל את הטענה שהמפקח שידך מסמך מלאכותי להיתר הבניה; שזכות הנתבעים להיוועץ בעורך דין לא קופחה ושעומדות להן ההגנות הקבועות בפרק ג' לחוק הגנת הפרטיות.

    הנתבעות הוסיפו וטענו, כי לתובעים היה ידוע שמדינת ישראל לא הייתה זו שהגישה את כתב האישום כנגדם, כי אם הנתבעות 2-3 ולכן, לשיטתן, מטרת צירופה של מדינת ישראל כנתבעת כאן, נועדה לקנות את סמכותו המקומית של בית משפט זה. הנתבעות סבורות כי הכיתוב שנמצא על גבי כריכת תיק הבניין, לפיו "תכנית כוללת יח"ד בקומה א'...", אינו יכול לסייע לתובעים. זאת, מאחר שהמסמכים שהוגשו בהליך הפלילי נעלמו מתיק הבניין, בעוד שהתובע היה האחרון שעיין בו ולא מן הנמנע כי הכיתוב הוסף על ידו. הנתבעות מוסיפות כי שלחו את הכריכה לבדיקה של מומחה ועתרו להוספת ראייה מטעמן, לפיה הכיתוב הנטען נוצר מאוחר למועד התאריך שצוין לידו. כן טענו כי התובעים נוקטים בהליך שגוי וככל שמדובר בראייה חדשה, עליהם לעתור לדיון נוסף בהליך הפלילי, או לבקשה למשפט חוזר.

    אשר לפרשה ב', הנתבעות הפנו להסדר הטיעון ולקביעות שניתנו במסגרת הכרעת הדין, לפיהן, בין היתר, הבניה הייתה טעונה היתר והתובעים פעלו ופועלים להוצאת היתר ולכן העבודות שביצעו ובגינן נחתם הסדר הטיעון, נעשו ללא היתר. לפיכך, נטען כי זיכוי התובע נבע מחמת הספק בלבד ובשל היעדר ראיה לכאורה ואין בו כדי ללמד על התנהלות בלתי תקינה מצד הנתבעות, או על עוולה כלשהי שביצעו, בעוד שהוכח כי התובעים הם שלא מילאו אחר הוראות גזר הדין.

    עוד הפנו הנתבעות להכרעת הדין בפרשה א', ממנה נלמד, לשיטתן, כי היו שני רישיונות בניה. האחד – רישיון מס' 568 מיום 31.8.50, אשר התיר את הקמתו של בנין בן 2 קומות וגדר. השני – רישיון מס' 227 מיום 24.6.52. הנתבעות מפנות אף לקביעתו של בית המשפט במסגרת הכרעת הדין בפרשה א', לפיה המצב התכנוני שלפיו מותרת רק יחידת דיור אחת, היה ידוע לתובעים כבר בשנים 2003-2004. הנתבעות סבורות כי ההיתרים הרלוונטיים אכן נמצאים בתיק הבניין, אך לא נמצאו על ידי המפקח שהעיד לפני בית המשפט בפרשה ב'. בנסיבות אלו, סוברות הנתבעות כי אין שחר לטענה שבהיעדר היתר בניה, היה עליהן להימנע מהגשת כתב האישום. בנוסף, מובהר כי בגזר הדין אף נקבע שהיה על התובעת "להשיב ללא דיחוי את מצבה הפיזי של קומת הקרקע של הבית אל המופיע בהיתרי הבניה". משלא עשתה כן, נטען כי מוצדק היה להגיש כתב אישום בנושא. הנתבעות הוסיפו וטענו, כי דין טענות התובעים להידחות אף מחמת התיישנות, שכן כתב האישום מושא פרשה ב', הוגש כנגדם לפני מעל 9 שנים ואף ממועד גזר הדין חלפה תקופה העולה כדי שיהוי ניכר. לגישת הנתבעות, התובעים מתנהלים בחוסר תום לב, באופן המלמד כי התובענה נועדה לשמש כמשקל נגד לגזר הדין שניתן בפרשה א'. בנוסף, הטעימו הנתבעות כי הפרקליט שהגיש את כתב האישום לא זומן לעדות וגם מטעם זה, אין לקבל את הטענה כי נפל פגם בהעמדת התובעים לדין. הנתבעות הוסיפו והפנו לפרוטוקול הדיון מיום 26.1.04, במסגרת פרשה ב', בו הלינו התובעים על היותם "אנשים מבוגרים שעברו מחלה קשה מאוד". נטען כי בהינתן שהתובעים מלינים על מצבם הבריאותי הירוד מזה מעל עשור, לא ניתן לקשור מצב זה להליכים שהתנהלו כנגדם.

    דיון והכרעה

11. ביום 26.8.14, הגישו התובעים והנתבעת 1 בקשה בהסכמה לדחיית התובענה כנגד הנתבעת 1 ובהחלטתי מיום 27.8.14, התביעה כנגד הנתבעת 1 נדחתה.

12. לאחר השלמת דיוני ההוכחות בתובענה, הגישו הצדדים בקשה בהסכמה, לפיה לא יקבעו ממצאים לגבי הכיתוב המוסתר שהתגלה מתחת למדבקה על קלסר תיק הבניין. כן הוסכם בין הצדדים כי הסדר דיוני זה לא יפעל לחובת מי מהם וכי כל קביעה לגבי הכיתוב מושא הבקשה, לא תמנע את הצדדים מלטעון לגביו בהליכים משפטיים אחרים, ככל שיהיו. כל זאת, מבלי להודות בטענה כלשהי הנוגעת לכיתוב הנ"ל. בהחלטתי מיום 11.1.17, נתתי להסכמת הצדדים תוקף של החלטה.

13. מטעם התובעים העידו התובע – מר יעקב שאוליאן ובנו – עוה"ד ניסן שאוליאן. מטעם הנתבעות העידו המפקחים – מר דרור שיוביץ ומר אהרון מיכאל.

14. לאחר עיון בטענות הצדדים והתחשבות בראיותיהם, באותות האמת שנחשפו במהלך הדיון ובמכלול נסיבות העניין, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה, אך ביחס לפרשה א'. להלן אבאר את הנימוקים למסקנתי זו.

15. בפתח הדיון אתייחס למסגרת הנורמטיבית הדרושה לענייננו, בנוגע להחלטות בתי המשפט בהליכים הפליליים שהתקיימו בעניינם של התובעים.

     

    מעמדם של פסקי הדין בהליכים הפליליים 

16. כידוע, הכלל בדבר השתק פלוגתא קובע כי אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסוימת, שהייתה חיונית לתוצאה הסופית והיא הוכרעה שם בפירוש או מכללא, יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי-הזהות בין העילות של שתי התביעות (ר' למשל: רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' וינשטיין (8.3.09); ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (21.2.2007)).

17. לפי הוראות סעיפים 42א-42ג לפקודת הראיות, פסק דין מרשיע במשפט פלילי, כשר לשמש כראיה במשפט אזרחי ועם הגשתו כראייה במשפט אזרחי - מוגבלת האפשרות לסתור את האמור בו. הטעמים המרכזיים שבבסיס הוראות אלו, נעוצים בכך שבמשפט הפלילי נאסף ונצטבר מטען הוכחתי ואין צידוק להתעלם ממצאיו; ביעילות דיונית וחיסכון בעלויות בנוגע לעניינים שכבר הוכרעו; בריכוז חומר הראיות בהליך התדיינות אחד, שעה שכבר ניתנה לבעל הדין שעתו בפני בית המשפט ובהימנעות מהחלטות סותרות (ר' ע"א 6267/14 גולד נ' מנהל מע"מ תל אביב (26.3.17); ע"א 4244/12 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' ברכה (31.12.12); ע"א 9057/07 אפל נ' מדינת ישראל (2.4.12)).

    ממצאים ומסקנות של פסק דין מרשיע אינן מהווים מעשה בית-דין שיש בו משום השתק פלוגתא לגבי התדיינות אזרחית, אך ככל שפלוגתא הוכרעה לפי הרף הדרוש במשפט הפלילי – "אזי מיניה וביה שהיא הוכרעה גם בהתאם לרף ההוכחה הנוהג במשפט אזרחי" ולכן יש להעניק לפסק הדין המרשיע משקל משמעותי (ר' ע"א 6267/14 הנ"ל; ע"א 350/74 מ.ל.ט בע"מ נ' ממן (23.10.7).

    על כך נאמר, כי:

    "לפסק הדין הפלילי כשלעצמו משקל סגולי "מיוחד", שהרי מדובר בפסק דין שקבילותו כראיה "נובעת מן הרעיון שחקירה ודרישה שנעשתה על ידי שופט פלילי ראויה לעמוד בחזקת אמת"; והכלל הוא "שמשקלו בדרך כלל יהא רב ולא בנקל יהפוך השופט האזרחי מסקנותיו על פיהן, אם לא נתגלתה והובאה לפניו ראיה חדשה, בין ברשות ובין בזכות" (ר' י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1156; ת"א (ת"א) 205/97 סופיוב נ' סופיוב (6.2.04)).

18. אשר למחלוקת בשאלה האם ניתן לקבל כראייה גם את פסקי הדין שניתנו במסגרת הליכי הערעור על הכרעת הדין, מקובלת עליי עמדת הנתבעות לפיה יש לקבלם כראייה לכאורה מכוח הוראת סעיף 42א הנ"ל. יפים לעניין זה דברי בית המשפט העליון ברע"א 378/96 וינבלט נ' בורנשטיין ואח' (17.7.2000) (כהפניית הנתבעות), לאמור:

    "... נראה לי, כי בעיקרון, משהוגש במשפט אזרחי פסק -דין מרשיע בהליך פלילי כנגד נאשמים המהווים בעלי-דין במשפט אזרחי, יש לאפשר את הגשת פסקי-הדין שניתנו בערעור על פסק-הדין המרשיע כראיה לכאורה נגד הנתבעים המורשעים".

19. בהתאמת הדברים לנסיבות המקרה הנדון; שוכנעתי כי יש לקבל את הכרעת הדין, את פסק הדין שבערעור וכן את החלטת בית המשפט העליון, כראייה לכאורה במסגרת תובענה זו וכי חלק לא מבוטל מממצאיהן ומסקנותיהן של החלטות אלו, יפה לעניינם של שני התובעים גם יחד.

20. כבר אציין כי אין בידי לקבל את טענת התובעים לפיה התובע לא היה צד להתדיינות המשפטית שבהכרעת הדין ולכן אין בהחלטות אלו כדי להוות ראייה לכאורה כלפיו. ניתן להתייחס לפסק הדין המרשיע כראייה לכאורה, גם כלפי מי שאינו צד ישיר להתדיינות הקודמת, על פי הוראת סעיף 42א הנ"ל, המתייחסת למקום שבו בעל-הדין בהליך השני הוא המורשע, או חליפו, או מעין חליף של אחד מבעלי הדין בהליך הראשון, או כשקיימת "קרבה משפטית" או "זהות אינטרסים" בין בעלי-הדין בשני ההליכים (השווה: ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (21.2.07)).

    בעניין שמלפניי, נקל להבחין כי התובעת היא שהורשעה בהליכים הפליליים מושא פרשה א' ובהינתן כי היא בעלת דין אף בתובענה זו – אין מניעה מלהגיש את פסק דין המרשיע כראייה כנגד שני התובעים. על כך נקבע, כי:

    "אין נפקא מינה בין האדם שהורשע לבין אדם שלא היה צד במשפט. פסק הדין המרשיע יכול לשמש ראיה גם נגד אלה שלא היו צדדים במשפט הפלילי, וזאת בתנאי שהמורשע, חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע הוא בעל דין בהליך האזרחי" (ר' ע"א 4256/91 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' שידלובסקי (15.2.96); י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי, תש"ע-2009 (עמ' 1560) והאסמכתאות שם, בהערת שוליים מס' 43).

21. יתרה מכך, התרשמתי כי קיימת קרבה משפטית בין התובע לבין התובעת וכן כי קיימת זהות אינטרסים ביניהם, ברמה שתצדיק את קבלת פסק הדין המרשיע כראייה לכאורה גם כנגד התובע, למרות שלא היה צד ישיר להליכים המשפטיים מושא פרשה א'. התובעים הם בני זוג והמחזיקים במשותף של הבית מושא אותם ההליכים המשפטיים שהתקיימו בעבר. התובע אף שימש כעד העיקרי מטעמה של התובעת במסגרת ההליך שבבסיס הכרעת הדין, בעוד שהנתבעת עצמה לא העידה. בנוסף, התובע טוען, במסגרת התובענה דנא, שנגרמו לו נזקים כתוצאה מההליכים המשפטיים הקודמים – הגם שאלו, לטענתו, התנהלו מול אשתו ואילו הוא לא היה צד להם. יתרה מכך, התובע בעצמו טען שזיכויו בפסק הדין מושא פרשה ב' יוצר השתק פלוגתא לגבי התובעת, על אף שלא הייתה צד ישיר לכתב האישום בפרשה ב' ואפילו לא העידה במסגרתו (ר' סעיף 5 להחלטת בית המשפט העליון).

    בנסיבות אלו, סבורני כי אין לאפשר לתובע לאחוז בחבל משתי קצותיו. עמדת התובע, לפיה הכרעת הדין אינה יכולה לשמש כראייה לכאורה בעניינו, אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שאשתו – התובעת, היא בעלת דין בתובענה זו וכן עם העובדה שהתובענה כוללת סעד כספי בגין נזקים שנגרמו גם לשני התובעים, לכאורה, כתוצאה מאותם הליכים משפטיים, העוסקים בבית שבו הוא ואשתו מחזיקים במשותף.

22. מנגד, אין בידי לקבל את טענת הנתבעות בסיכומיהן, לפיה התובע לא ביקש רשות להבאת ראיות לסתור, על פי הוראת סעיף 42ג לפקודת הראיות. טענה זו לא נטענה בכתב ההגנה מטעם הנתבעות ואף לא הועלתה בשלב הגשת התצהירים, או בדיון ההוכחות שהתקיים מלפניי. סבורני כי דינה של אי-התנגדות זו מטעם הנתבעות, כויתור וכהסכמה להגשת הראיה (ר' ע"א 269/82 הילמן נ' כרמי (14.10.87); י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי, תש"ע-2009 (עמ' 1571)).

23. אשר לטענת התובעים, לפיה הנתבעות לא עמדו בנטל ההוכחה כי הכרעת הדין ניתנה על ידי שופט שלום, סבורני כי היות המותב בהכרעת הדין שופט שלום, מהווה ידיעה שיפוטית ועובדה זו אף צוינה במפורש בגוף הכרעת הדין. מטעמים אלו, אין ממש בטענה הנדחית בזאת.

     

    פרשה א'

24. מצד אחד, שוכנעתי כי לא נסתר עיקרם של הממצאים והמסקנות אשר צוינו בהכרעת הדין, בפסק הדין שבערעור ובהחלטת בית המשפט העליון, כפי שהוגשו כראייה לכאורה במסגרת הליך זה. התובעים לא נשאו בנטל ההוכחה ברמה ובעוצמה הנדרשת בנסיבות העניין, להוכחת טענותיהם לפיהן עצם כניסת המפקחים לבית (להבדיל מהקומה העליונה שבו) הייתה שלא כדין, או כי הוחדרו מסמכים מלאכותיים לתיק הבניין. כן התרשמתי מהיעדר קשר סיבתי בין טענות התובעים לגבי החדרת מסמכים לתיק הבניין לבין הנזקים הנטענים על ידם. מהצד השני, התרשמתי כי יש לקבל את טענות התובעים בנוגע לכניסת המפקחים לדירה שבקומה ב' בבית, באופן המצדיק השתת פיצוי כספי על הנתבעות, בסכום מתון, ההולם את עוצמת הפגיעה ואת נסיבותיה.

    כניסת המפקחים למתחם הבית 

25. עיון בהכרעת הדין בפרשה א' (ר' נספח 1 לתצהירו של מר שיוביץ), מלמד כי הפקחים פעלו כדין וכי כניסתם לבית, נשענה על יסוד חוקי. כן נקבע בהכרעת הדין כי בסמכותם של המפקחים, בהיותם שלוחי ועדת התכנון, לבקר במקרקעין ולערוך בהן בדיקות (ר' סעיף 5 להכרעת הדין). גרסתו של התובע, אשר היה העד העיקרי מטעם הנאשמת (אשתו – התובעת 2), לפיה המפקחים נכנסו למקרקעין שלא ברשותו, בעוד הוא שהה בשירותים ובחשבו כי רעייתו היא זו המבקשת להיכנס – נמצאה על ידי בית המשפט כבלתי מהימנה ונדחתה לגופה. הכרעת הדין אימצה, למעשה, את גרסת המפקחים, לפיה התובע ירד אליהם מקומה ב' ופתח להם את השער, ליווה אותם בחלק מהסיור שערכו בקומה א' ואז חזר לדירתו שבקומה ב' (ר' סעיף 8 להכרעת הדין). כן קיבל בית המשפט את גרסת המפקחים, לפיה האנשים שהתגוררו ביחידות שבקומה א' אפשרו להם להיכנס אליהן ולצלמן וכי הרשאה זו עומדת בדרישותיו של סעיף 257 לחוק התכנון והבניה, משניתנה על ידי מי שהתגורר בנכס והחזיק בו באותה שעה (ר' סעיף 10 להכרעת הדין). עוד נקבע בהכרעת הדין, כי לאחר מכן, משסיימו המפקחים את הפעולות שנדרשו לבצע, עלו לדירתו של התובע שבקומה ב' בבית, שם הדלת הייתה פתוחה לרווחה. המפקחים קראו לתובע והבחינו שייצא מחדר השירותים והופתע לראותם. המפקחים אמרו לתובע שסיימו את הביקור וזה ליווה אותם מטה בדרכם החוצה ואף שאל אם יצטרכו לבוא פעם נוספת (ר' סעיף 9 להכרעת הדין). כן קבע בית המשפט כי לא קופחה זכותו של התובע להיוועץ בעו"ד. עוד נקבע כי התובע לא נחקר על ידי המפקחים במעמד הביקור בבית ודבר בחומר הראיות שהצטבר כנגדו, לא נסמך על דברים שנגבו מפיו (ר' סעיף 11 להכרעת הדין).

    קביעות אלו אושררו בפסק הדין שבערעור וכן בהחלטת בית המשפט העליון (ר' סעיפים 27-29 לפסק הדין בערעור; סעיף 11 להחלטת בית המשפט העליון). קביעות אלו לא השתנו בפסקי הדין מטעם ערכאות הערעור והן חלוטות.

26. ראוי להבחין, כי אין מדובר אך בקביעות בדבר מהימנות והתרשמות מעדים, אשר אינן באות בגדריה של הוראת סעיף 42א לפקודת הראיות, כטענת התובעים. כידוע, על פי הוראה זו, מתקבלים כראייה "הממצאים והמסקנות" הכוללים, בין היתר, את כלל הממצאים העובדתיים, המבוססים מטבע הדברים על ראיות, מהימנות ומשקל ראייתי וגם את המסקנות המשפטיות המתחייבות מהממצאים האמורים. לפיכך, העובדה שמסקנה עובדתית או משפטית התבססה, בין היתר, על ממצאי מהימנות, אינה מונעת את קבלתה כראייה לכאורה על פי הוראת סעיף42א הנ"ל (ר' קדמי, על הראיות, חלק שלישי, תש"ע-2009 (עמ' 1560)).

27. התרשמתי כי ביחס לעצם כניסת המפקחים לבית, התובעים לא הניחו לפניי חומר ראייתי שיש בו כדי לסתור, או להפריך את הממצאים ואת המסקנות שצוינו בהכרעת הדין ובהחלטות שניתנו במסגרת הליכי הערעור. עיון בעדות מר שיוביץ מטעם הנתבעות בהליך זה, מלמד כי עיקר השאלות שנשאל עסק במסמכים המצויים בתיק הבניין ובכניסתו לדירה המצויה בקומה ב' בבית. מר שיוביץ לא נחקר על גרסתו בנוגע לעצם כניסת המפקחים למתחם הבית ומכאן החזקה כי התובעים אינם משיגים על גרסתו זו (ר' ע"א 9010/08 מרכז רפואי רבין נ' לוביאניקר (12.7.11); י' קדמי, על הראיות (חלק רביעי; תש"ע-2009, עמ' 1949)). לבד מגרסת התובע עצמו, התובעים לא הניחו כל ראייה אחרת, שיש בה כדי לתמוך בגרסתם. בנסיבות אלו, לאורם של הממצאים והמסקנות שפורטו בהכרעת הדין והימנעות מחקירת עדי הנתבעות בנושא זה, שוכנעתי כי התובעים לא עמדו בנטל הראייה החל עליהם כדי לבסס את טענתם שכניסת המפקחים למתחם הבית נעשתה שלא כדין.

    כניסת המפקחים לקומה ב'

    מנגד, מחומר הראיות שהוצג מלפניי ומעדויות המפקחים שנחקרו לפרו' הדיון, התרשמתי כי יש ממש בטענת התובעים, לפיה מי מהמפקחים נכנס לדירה שבקומה ב' ולא עמד בפתחה בלבד. עיון בתמונות שצולמו בדירה ב', אכן מלמד כי לא ניתן לצלם את תוכן המטבח שבדירה, מבלי לצעוד מספר צעדים מכיוון הפתח אל חלל הסלון (ר' נספח 5 לתצהיר התובע). הנתבעות, מצידן, לא חלקו על תמונות אלו, לא חקרו את התובעים עליהן ומר שיוביץ העיד בחקירתו כי הן אכן צולמו על ידו (ר' פרו' עמ' 54 שו' 18-20). גם עיון במכלול עדותו של מר שיוביץ לפרו' הדיון שהתקיים מלפניי, מקשה על קבלת עמדת הנתבעות לפיה הפקחים לא נכנסו לדירה שבקומה השנייה בבית. מר שיוביץ העיד במפורש כי לא נכנס לדירה זו (ר' פרו' עמ' 56 שו' 2; עמ' 58 שו' 16-21), אך לאחר מכן, סייג את דבריו, באמרו כי אינו זוכר אם נכנס 10 ס"מ לתוך הדירה, עמד בפתח, או צילם פרט כזה או אחר (ר' פרו' עמ' 57 שו' 13-17). בהמשך, הבהיר את דבריו באופן שבו כניסתו לדירה, משמעה עלייתו לקומה ב' שבה מצויה הדירה ושם עמד בכניסה לדירה עצמה (ר' פרו' עמ' 58 שו' 9-15), משם קרא למר שאוליאן, צילם את התמונות ואז עזב את המקום בהוראת המפקחת גב' לוסטיג שאמרה לו שהביקור הסתיים (ר' פרו' עמ' 59 שו' 4-11).

    אכן, הבית מושא ביקור המפקחים מוגדר כיחידה אחת. עם זאת, מעדותו של מר שיוביץ עולה כי בעת הביקור עלה לקומה השנייה בבית ושם הבחין כי קיימת יחידת מגורים שהיא נפרדת מבחינה הנדסית ואף יש לה דלת כניסה נפרדת (ר' פרו' 53 שו' 13-17). בהמשך, ציין מר שיוביץ כי לא נכנס לדירה זו מפני שלא היה בה אדם ולכן עמד מבחוץ וקרא למר שאוליאן (ר' פרו' עמ' 58 שו' 19). בנסיבות אלו, נחזה כי מר שיוביץ ביקש להגדיר ולו מלפניי את עצם הגזרה בבית, המותרת לעריכת הביקור, בתאימות לכתב האישום הרלוונטי שהוגש, המתייחס אך לקומת הקרקע שבבית והבין שאל לו להיכנס לאותה דירה ללא מתן רשות מהתובע. בהינתן כי התמונות מלמדות שלא ניתן לצלמן אלא מבפנים – שוכנעתי כי אכן מדובר בכניסה שלא כדין לדירה שבקומה השנייה בבית, בניגוד לגרסת מר שיוביץ ובפגיעה מסוימת בזכותו של התובע לפרטיות.

    קיים קושי בקבלת טענות הנתבעות לפיה עומדות להן ההגנות המפורטות בפרק ג' לחוק הגנת הפרטיות. עיון בכתב ההגנה שאליו מפנות הנתבעות בסיכומיהן, מלמד כי הנתבעות טענו אך בעלמא שעומדות להן ההגנות שבפרק זה, מבלי לפרט באילו מהן ההתמקדות מבלי שהובא טיעון עובדתי הולם, כמתבקש. מעבר לכך, התרשמתי כי יש לדחות טענה זו אף לגופה. אין עוררין על כך שהפגיעה בפרטיות התובע לא נעשתה בדרך של פרסום ולכן ההגנה הנקובה בסעיף 18(1) לחוק הגנת הפרטיות איננה מתקיימת. הנתבעות לא הוכיחו כי הפגיעה נעשתה בתום-לב, שעה שהמפקחים העידו שעלו לקומה השנייה בבית עקב חשד לשימוש אסור בגג הבית ולא בדירה שבקומה ב'. לא נסתרה גרסת התובעים לפיה גישה לגג הבית קיימת מחוץ לדירה שבקומה השנייה. ככל שהכניסה לדירה שבקומה השנייה הייתה נעשית בתום-לב, לא ברור מדוע טען מר שיוביץ כי כלל לא נכנס לאותה דירה. הנתבעות לא הוכיחו ואף לא ניתן לקבל טענה לפיה המפקחים לא ידעו ולא היה עליהם לדעת על אפשרות הפגיעה בפרטיות, כהוראת סעיף 18(2)(א) לחוק הגנת הפרטיות.  בהינתן כי לא היה קיים חשש לשימוש אסור בקומה ב' בבית, הפגיעה לא נעשתה בנסיבות שבהן הייתה מוטלת חובה לעשותה, כהוראת סעיף 18(2)(ב) לחוק הגנת הפרטיות. הפגיעה לא נעשתה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הפוגע, כהוראת סעיף 18(2)(ג) לחוק הגנת הפרטיות, או בדרך ביצוע עיסוקו של הפוגע כדין ובמהלך עבודתו הרגיל, כהוראת סעיף 18(2)(ד) לחוק הגנת הפרטיות. בנוסף, הפגיעה לא הייתה בדרך צילום שנעשה ברשות הרבים, או בדרך של פרסום מוגן "לפי פסקאות (4)-(11)" לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, כהוראת סעיף 18(2)(ה) לחוק הגנת הפרטיות.  

28. עם זאת, בנסיבותיו הייחודיות של המקרה הנדון, אף לנוכח שאני מקבל את הטענה כי המפקחים נכנסו לדירה שבקומה ב' בבית שלא כדין, קיים קושי בהשתת הסעדים שלהם עותרים התובעים. התובעים לא טענו שהדלת בדירה שבקומה ב' הייתה סגורה במועד הביקור בה. התקבלה גרסת המפקחים, לפיה התובע אפשר להם להיכנס לבית ואף ליווה אותם בחלק מהסיור בקומה א'. מכאן יוצא כי התובע ידע בזמן אמת שהם נמצאים בבית ומסיירים בו. לא ניתן להתעלם מיכולתו להציב גבול לכניסת המפקחים לדירה שבקומה ב', בעצם נעילת דלת הכניסה ולמצער להימנע מלהותירה פתוחה לרווחה, או להודיע למפקחים שביקורם בדירה זו איננו מותר. ודוק, מי מהצדדים לא טען שבזמן הביקור הודיעו המפקחים שמטרת הגעתם נעוצה בקומה א' בבית בלבד, או כי הסיור יתוחם לקומה זו בלבד. בנסיבות אלו, אין לשלול יסוד מסוים להנחה כי הסיור יכול היה לשלוח זרועותיו אף לקומה השנייה.

29. קושי נוסף באימוץ הטענה שכניסת המפקחים לדירה בקומה ב' מצדיקה השתת פיצוי כספי בהיקף כטענת התובעים, נעוץ בעובדה שטענה זו הושמעה זה לראשונה רק לאחר מעל שש שנים מיום הביקור בבית. הגם שעילת תביעה זו לא נתקלת במחסום ההתיישנות, קשה להכיר בפגיעה כה קשה בזכויות התובעים ובפיצוי בהיקף הנתבע על ידם, שעה שהתובע עצמו המתין מלברר את טענותיו במשך מעל שש שנים ומבלי שטען לקיומה של מניעה כלשהי שבעטיה נמנע מלבררן במועד מוקדם יותר.

30. אוסיף ואציין, בבחינת למעלה מן הצורך, כי התובעים לא נשאו בנטל ההוכחה לשיעור הפיצוי הכספי שתבעו, בסכום כולל של 250,000 ₪. התובעים הבהירו כי העובדות המפורטות בפרשה א' לעיל, גרמו להם לנזקים ממוניים בדמות הוצאות משפט ומומחים בסכום של כ- 250,000 ₪ ונזקים לא-ממוניים, בדמות כאב וסבל, עוגמת נפש, השפלה, פגיעה באוטונומיה ופיצוי סטטוטורי, בסכום זהה של 250,000 ₪.

31. עיון בתצהירי התובעים מלמד כי לא צורפה ראייה חיצונית בתימוכין בהוצאות שנטען כי נגרמו כתוצאה ממעשי הנתבעות, למעט חשבונית מס מאת עו"ד חכם ז"ל – המתייחסת לפרשה ב'. כמו כן, עיון באישורים הרפואיים שצורפו, אינו מלמד על קשר סיבתי קונקרטי בין מעשי הנתבעות והאירועים שבבסיס התובענה, לבין מצבם הרפואי של מי מהתובעים. במיוחד כך, בהינתן שאין חולק כי התובעת כלל לא נכחה בבית בעת ביקור המפקחים. התובעים אף לא זימנו לעדות מומחה רפואי מטעמם, למרות שלא הייתה להם מניעה מלעשות כן ולא הועלתה לפניי כל טענה שתלמד אחרת מכך.

32. אסופת הפסיקה שאליה הפנו התובעים בנוגע לגובה הפיצוי הכספי, אין בה כדי ללמד גזירה שווה לענייננו. בע"פ 5026/97 גלעם נ' מדינת ישראל (13.6.99), המערערים נכנסו שלא ברשות לבית המתלוננת כשהם מצוידים במצלמות ותיעדו, בצילום, את המתלוננת והמתלונן כשהם עירומים במיטתה. המתלוננת נמלטה לחדר הארונות הצמוד לחדר השינה והתעטפה בשמיכה, בעוד אחד המערערים החיש פעמיו בעקבותיה וחרף מחאותיה וסערת רוחה הורה להמשיך ולצלמה. כל זאת, במטרה להשיג ראיות על קשר אינטימי של המתלוננת על מנת לגרוע מהזכויות המגיעות לה על פי הדין העברי. בת"א (י-ם) 5340/03 בן צבי נ' היס (11.3.08), נדונה פגיעה בפרטיות בנסיבות הכוללות ביצוע נתיחה שלאחר המוות, ללא הסכמת העיזבון ובני משפחתו של המנוח. בת"א (ת"א) 24514-10-09‏ ‏דור נ' בן יששכר (15.3.15), דובר על פגיעה בפרטיות ולשון הרע, כתוצאה מפרסומים באתרי אינטרנט על התובעת ועל ציבור העובדים הסוציאליים. בתמ"ש (י-ם) 13381-09‏ ‏ד.ח נ' ס.צ (18.6.13), דובר על גילוי עובדת אימוצו של אדם לצדדים שלישיים והפצת מידע זה באמצעות האינטרנט.

33. סיכומו של דבר, לאור הקביעות החלוטות שבפסקי הדין מושא פרשה א', הדופי שבגרסתו של מר שיוביץ, שאינה מתיישבת עם צילום התמונות מתוך הדירה, ידיעת התובע שהמפקחים נמצאים בבית, גם אם בקומה א' בלבד, ליווים בחלק מהביקור בקומה א', השארת הדלת בקומה ב' פתוחה והיעדר איסור להיכנס לדירה זו, כמו גם אופי הכניסה לבית התובע, משך השהייה בו ופרק הזמן הממושך שחלף מיום הביקור – סבורני כי הפגיעה בפרטיות התובע אינה בעוצמה גבוהה. עם זאת, לאור קיומה של פגיעה מסוימת בפרטיות התובע ולאור חובת תום הלב המוגברת החלה על הנתבעות, בהיותן רשות מנהלית, שוכנעתי כי ראוי לחייבן בפיצוי כספי בסכום של 10,000 ₪.

    החדרת מסמכים מלאכותיים לתיק הבניין

34. אינני מקבל את טענות התובעים בנוגע להחדרת מסמכים מלאכותיים לתיק הבניין והתרשמתי כי גם בנושא זה, ממצאי ומסקנות הכרעת הדין לא נסתרו מלפניי ולא הונח טעם ממשי מדוע לא יוענק להן משקל ראייתי מכריע.

35. בהכרעת הדין, נקבע כי:

    "...אלה הם ההיתרים היחידים, שהציג מי מהצדדים לבית המשפט בעניינו של המבנה הנדון. כל אחד מחלקיהם – המילולי והגרפי – כשהוא לעצמו ואפילו בנפרד מן החלק האחר, מעיד על כך ששימוש בקומה א' ליחידות מגורים לא הותר" (ר' סעיף 15 להכרעת הדין).

36. בנוסף, גם במסגרת פסק הדין שבערעור, סקר בית המשפט שלערעור את מכלול טענותיה של התובעת, לרבות אלו המתייחסות להיתרים המילוליים, לתכניות ולתשריטים שנמצאו בתיק הבניין ונקבע, בין היתר, כי:

    "עצם ההיתר המילולי די בו כדי ללמד על כך שההיתר מגביל את השימוש בקומה א' לשימוש כחדרי שרטוטים. גם מההיתרים המילוליים עולה כי לא ניתן היתר לשימוש בקומה א' בשתי יחידות מגורים נפרדות מהקומה העליונה ונוספות לה. לפיכך, יודגש, גם אם לא היו מוצגות התכניות הנלוות להיתר המילולי, לא היה מקום לטעון כי בקומה א' הותר שימוש לשתי יחידות מגורים נוספות ועצמאיות" (ר' סע' 18 לפסק הדין בערעור). 

    בית המשפט העליון נדרש אף הוא לטענות התובעים לפיהן "המשיבה כרכה מסמכים שונים יחד עם "ההיתר המילולי"..." ודחה אותן לגופן (ר' סעיף 9 להחלטת בית המשפט העליון).

37. גרסת עדי הנתבעות בהקשר זה לא נסתרה בחקירה נגדית. התובעים הצביעו בסיכומיהם על התכנית שלשיטתם צורפה על ידי מר שיוביץ להיתר המילולי ועל הנימוקים לפיה תכנית זו איננה התכנית הנכונה וכי קיימות תכניות מאוחרות יותר. דא עקא, התובעים לא הוכיחו כי התכניות הנוספות הקיימות בתיק הבניין, סותרות את האמור בהיתר המילולי. התובעים לא הצביעו על תכנית גרפית אחרת שבה הקומה התחתונה בבית סווגה כמגורים. לפיכך, גם אם הייתה מתקבלת טענת התובעים לפיה הוחדרה תכנית גרפית שגויה לתיק הבניין, אין כל הכרח שהיה בה כדי להאפיל על האמור בהיתר המילולי. למעלה מכך, גם אם הוגשו תכניות מתוקנות אחרות, לא הוכח מלפניי כי הן אלו שאושרו על ידי הוועדה המקומית ולא התכנית שעליה הצביע מר שיוביץ (ר' פרו' עמ' 60 שו' 4; עמ' 61 שו' 21-22; עמ' 64 שו' 1-8). בנסיבות אלו, שוכנעתי כי התובעים לא עמדו בנטל הראייה לעניין החדרת מסמכים מלאכותיים לתיק הבניין ביודעין ואף לא לעניין קיומו של קשר סיבתי בין אותה החדרה נטענת לבין הנזקים הנטענים. מטעמים אלו, דחיתי את טענות התובעים בהקשר זה.

38. ראוי להוסיף ולהבהיר, כי גם לו הייתי מתרשם שנפל פגם בהתנהלות המפקחים, בדמות צירוף תכנית כזו או אחרת ואף אם הייתי מקבל את טענת התובעים בדבר הכיתוב שהתגלה על כריכת תיק הבניין - לא היה די בכך כדי הפרכת הממצאים והמסקנות שפורטו בהכרעת הדין, לפיהם די בהיתר המילולי כדי לקבוע שהתובעים עשו בנכס שימוש שאינו מותר.

39. אין בידי לקבל את טענת התובעים, לפיה אם היה עולה במשפט הפלילי כי המפקחים התייחסו לתכנית גרפית שגויה, חרף העובדה שבתיק הבניין קיימות שתי תכניות מאוחרות – הנזק שנגרם לתובעים בהליך הפלילי היה נמנע. ראשית כך, משום שכפי שציינתי לעיל וכפי שעולה מהכרעת הדין ומפסק הדין שבערעור, החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים התבססה, בין היתר, על ההיתרים המילוליים. שנית כך, משום שעצם קיומן של שתי תכניות מאוחרות יותר, אין בו, לכשעצמו, כדי ליצור סתירה הכרחית כלפי הקביעה שלפיה נעשה שימוש המנוגד להיתר המילולי. שלישית כך, משום שהתובעים לא הוכיחו שהתכניות המאוחרות כללו היתר למגורים בקומה א'. רביעית כך, משום שמדובר בהשערה גרידא ובניסיון להסיק מה היה מתרחש אילולא סבר מר שיוביץ כי התכנית שעליה הצביע כזו התואמת את ההיתר המילולי – איננה התכנית הנכונה.

    פרשה ב'

40. שוכנעתי כי התובעים לא עמדו בנטל הראייה המונח לפתחם בנוגע לטענות שהועלו במסגרת פרשה ב' ודינן להידחות. כזכור, בהכרעת הדין, בפסק הדין שבערעור וגם בהחלטת בית המשפט העליון, נקבע כי הבית נבנה בהתאם להיתר בניה מס' 568 מיום 31.8.50 ובהתאם להיתר שינויים מס' 227 מיום 24.6.52. בנסיבות אלו, הגם שההיתר הרלוונטי לא הוצג במהלך עדותו של המפקח בפרשה ב', לא ניתן לקבל את הטענה לפיה היתר בניה לא היה קיים מלכתחילה ולכן לא היה ניתן להעמיד את התובעים לדין, או כי העמדתם לדין נגועה ברשלנות.

    על כך נקבע מפורשות בפסק הדין שבערעור, בזו הלשון:

    "...עצם העובדה שמר שאוליאן הורשע בת.פ. 2625/01/03 בביצוע עבודות בניה ללא היתר וצווה "להשיב המצב לקדמותו על פי ההיתר הקיים" מעלה מסקנה סבירה כי באותה עת דווקא הוצג היתר בניה, הכולל תכניות, וניתן היה ללמוד ממנו מהי הבניה המותרת... במסגרת ההחלטה מיום 28.9.08 ציין בית המשפט כי המהנדס הבהיר כי "לא מצא היתר שמתייחס לבניה של כתב האישום". לא ניתן להסיק מדברים אלו כי לא היו בתיק ההיתרים והתכניות הכלולים בת/5 ו- ת/6 אינם ההיתרים המחייבים לגבי הבניין" (ר' סעיף 20 לפסק הדין בערעור).

    קביעה זו של בית המשפט שלערעור, לא השתנתה בהחלטת בית המשפט העליון.

41. עיינתי בטענות התובעים ובעדויותיהם של העדים שנחקרו לפניי לפרוטוקול הדיון ולא מצאתי כל טעם של ממש, שיש בו כדי לסתור, או להפריך את ממצאי ומסקנות ההחלטה הנ"ל. כן התרשמתי כי יש לדחות את טענות התובעים בהקשר זה לגופן.

42. מעדותו של המהנדס - מר מיכאל אהרון, עולה כי הדו"ח שכתב בעניין הבית ואשר בעקבותיו הוגש כתב האישום מושא פרשה זו, נכתב על בסיס עיון בגזר הדין הקודם שבו צוין כי הבניה הבלתי-מותרת מתייחסת לקירות שנבנו בין העמודים. קירות אלו סומנו בתרשים שצורף לכתב האישום (ר' סעיף 5 לתצהירו של מר מיכאל) . מר מיכאל הסביר בתצהירו כי בדק בתיק הבניין ולא מצא היתר בנייה לקירות אלו (ר' סעיף 6 לתצהירו: "בדקתי בתיק הבניין ולא מצאתי היתר בנייה לבנייה נשוא כתב האישום" (ההדגשה במקור). בנוסף, כשהגיע מר מיכאל למקום, הבחין כי דבר לא השתנה בבניה שבגינה הורשע התובע (ר' פרו' עמ' 30 שו' 2-5) ולכן סבר כי התובע לא הרס את הבנייה מושא כתב האישום שבו הורשע ואף לא השיב את המצב לקדמותו על פי ההיתר הקיים, שכן לא בוצע כל שינוי בבנייה (ר' סעיף 10 לתצהירו של מר מיכאל: "...בביקורת שביצעתי בשטח מצאתי שלא השתנה דבר וכל הבנייה נשוא כתב האישום בפרשה ג' נותרה על כנה...").

43. בנסיבות אלו, לא הוכח כי כתב האישום מושא פרשה ב', הוגש ברשלנות, בזדון, או כי פעולת הרשות בעניין זה לקתה בחוסר סבירות המקים עילת תביעה בת פיצוי כספי. התובעים לא הוכיחו כי מדובר בהליך "נפל", או בהליך שנפתח כנגד התובעים בזדון ובלי סיבה סבירה ומסתברת (ר' סעיף 60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; השווה: ע"פ 7770/10 טורי נ' מדינת ישראל (20.9.11); ע"א 243/83‏ ‎עיריית ירושלים‎ ‎נ' גורדון (11.2.85); ע"פ (י-ם) 30636/06 מדינת ישראל נ' מטר (19.7.07)). זאת, לנוכח תשובתו של מר מיכאל בעניין קיומו של התרשים שצורף לכתב האישום; לנוכח הודיית התובע בעובדות כתב האישום שבו הורשע, שעל פיה בניית הקירות נעשתה ללא היתר; לנוכח העובדה שמר מיכאל הבחין כי הבנייה לא שונתה ולא נהרסה; ולאור העובדה כי ההחלטה אם להגיש כתב אישום בגין אי קיום צו שיפוטי אינה מסורה בידיו של מר מיכאל בלבד. הפרקליט אשר חתם על כתב האישום מושא פרשה זו, לא העיד מלפניי ואף לא זומן לעדות.

    סוף דבר

44. טענותיהם הנוספות של הצדדים לא נעלמו מעיניי, אולם גם לאחר בחינתן שוכנעתי כי אין בהן כדי לשנות ממסקנותיי.

45. לאור כל המקובץ, אני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע 1 סכום כולל של 10,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

46. אשר לסוגיית ההוצאות - בהתחשב בפער המשמעותי בין סכום התביעה לבין הסכום שנפסק לטובת התובעים, בדחייתה של מרבית התביעה, בהתנהלותם הדיונית של הצדדים, באופי הטענות שהועלו לפניי ובמכלול נסיבות העניין - אני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים הוצאות בסכום כולל של 2,500 ₪. סכום ההוצאות ישולם בתוך 30 ימים מהיום. רק ככל שלא ישולם במועד, יישא סכום ההוצאות הפרשי ריבית והצמדה כדין מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

     

    זכות ערעור – כדין.

    המזכירות תעביר עותק מפסק הדין לידיעת הצדדים.

    נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

     

     

    ניתן היום, 27 יוני 2017, בהעדר הצדדים.