1.בפני תביעה ותביעה שכנגד בעילה של לשון הרע על רקע סכסוך, שהתגלע בין הנתבעים לצד ג' שהתובעת הייתה מעורבת בו, מה שהביא לחליפת דברים בין בעלי הדין שבפני בפרסומים נשוא התביעות.
רקע:
2. כנגד הנתבע 2 והתובע שכנגד 2 (להלן-"הנתבע") הוגשה תביעה כספית בבית המשפט לעניינים מקומיים אריאל בת.ק. 31023/02/14 ע"י לקוח של הנתבע, העד חיים בורק (להלן-"תביעת בורק"). במסגרת תביעת בורק העידו התובעת והנתבעים בעוד הנתבעים טענו כנגד התנהלות התובעת בניסיונה ליישב לכאורה את הסכסוך בין הנתבע ובין מר בורק.
3. התביעה שבפני, היא בגין אמירות מכפישות של הנתבעים כנגד התובעים שהושמעו מחוץ לאולם בית המשפט בהפסקה בדיון ומאוחר יותר, בסמוך למשרד תיווך שבבעלות התובעים.
4. התביעה שכנגד הוגשה בגין אמירות של הנתבעים שכנגד שפגעו בשמם הטוב גם זאת משהתגלע הסכסוך בין מר בורק לנתבע.
טענות התובעים:
5.התובעים, בעלים של משרד תיווך בעיר אריאל. הנתבעים, תושבי העיר אריאל ומוכרים לתובעים. במסגרת תביעת בורק נשמעה ביום 12/5/14 עדותם של התובעת 1 (להלן-"התובעת") והנתבעים. טוענת התובעת, כי לאחר שהסתיימה פרשת העדויות והנוכחים יצאו מאולם בית המשפט, קרא הנתבע לעברה "את גנבה, נוכלת, רמאית, אני אשרוף לך את הבית". הנתבעת 1 והתובעת שכנגד 1 (להלן – "הנתבעת") צעקה גם לעברה שהא שמעה עליה כי היא "גונבת קרטונים של עניים".
הנתבעים, שניהם, צעקו לעבר התובע "נרקומן, מסומם, צריך את הכסף לסמים" וכי התובעים "גנבים , רמאים ונוכלים". הדברים נא בנוכחות אחרים ששהו באותה העת בחצר בית המשפט. בנוסף, הנתבעת קראה לעבר התובעת: "יש לך סכרת, יחתכו לך את הרגליים , את תשבי בכיסא גלגלים". הנתבעת אף הטיחה בתובעת : " את גנבת לי 100 שקל מהארנק" וכלפי התובע: "גנבת לי כבל מאריך" (להלן – "הפרסום הראשון").
6.הפרסום השני, נעשה ימים ספורים לאחר הדיון בתביעת בורק בהכפשות של הנתבעת כנגד התובעת באזני בעלי עסקים סמוכים למשרד התיווך של התובעים ולקוחותיהם לפיהם היא "גנבת, רמאית ונוכלת" (להלן-"הפרסום השני").
7.התובעים טוענים כי שני הפרסומים מהווים לשון הרע ונעשו בזדון על מנת לפגוע בשמם הטוב ובמשלח ידם. על כוונת הזדון, ניתן ללמוד בין היתר מהישנות הפרסום ומתוכנם של הדברים שנאמרו ברבים. מכאן התביעה לפיצוי שהועמדה לצרכי אגרה על סך של 100,000 ₪.
טענות הנתבעים:
8.הנתבעים טענו מנגד, כי התובעת התערבה בסכסוך לא לה, בין הנתבע למר בורק ושמשה מעין 'בוררת' אף שלא הוזמנה לעשות כן. הרקע לסכסוך עם התובעת הוא כפי עדותה של הנתבעת בתביעת בורק. שם, טענה הנתבעת כנגד ההתנהלות של התובעת, שקיבלה ממנה שיק בסך של 5,000 ש"ח (להלן-"השיק") לסיום הסכסוך בין בעלה, הנתבע, ובין מר בורק. השיק נמסר לתובעת בתנאי שהיא תבטל את תביעת בורק עם העברתו לידיה. התובעת, הפרה את התחייבותה משלא בוטלה התביעה ואף לא הוחזר לה השיק. יתירה מכך, שעה שמר בורק עמד על תביעתו, היה על התובעת להשיב לה את השיק ולא להעבירו לבורק, כפי שעשתה בפועל. בנסבות אלו, הורה בית המשפט בפסק הדין כי על בורק להשיב לנתבע את השיק שהתובעת העבירה לידיו.
9. הנתבעים טענו כי התקוממו כנגד התנהלותה של התובעת כמובא בסעיף 8, אך הכחישו את דבר האמירות שיוחסו להם בשני הפרסומים. לעניין האירוע בחצר בית המשפט טענו כי היו אכן חילופי צעקות הדדיים אך לא קולניים מידי אך דחו כאמור את הטענה בדבר אמירת הביטויים הפוגעניים. בהתאם לכך אף לא התעורר צורך בהתערבות של משמר בתי המשפט או מי מעורכי הדין שנכחו בחצר, מה שמעיד כי האירוע לא היה חמור. יתירה מכך, הסכם הפשרה שהושג עם מר בורק והיעדר הערה כלשהי של בית המשפט בפרוטוקול הדיון כנגד אמירות כדוגמת אלו המיוחסות להם בכתב התביעה, מלמדים כי לא נאמרו הדברים המיוחסים להם בפרסום הראשון.
10.הנתבעת, הכחישה את האמירות שיוחסו לה בפרסום השני. לשיטתה, אילו הייתה משמיעה את אותן אמירות חמורות כנגד התובעת, צפוי היה שהאחרונה תמהר להוציא נגדה צו הרחקה, מה שלא נעשה על ידה.
11. בנוסף טענו הנתבעים להגנת "אמת דיברתי" ולהגנת תום לב . לא הייתה להם כל כוונה לפגוע בתובעים וההיפך הוא הנכון, התובעים הם אלו שקיללו את הנתבעת כפי שטענו בתביעה שכנגד.
12. לעניין הסעד הכספי נטען כי אין לו כל בסיס והוא מופרז בנסבות העניין.
13. בתשובתה טענה התובעת כי היא הודיעה לבית המשפט על מחיקת תביעת בורק. עם זאת, הנתבעת חזרה בה מההסכמה לתשלום לבורק ולפיכך, התביעה התבררה לגופה. עם זאת, לא היה בידה להחזיר לנתבעת את השיק הואיל והוא נמסר כבר על ידה למר בורק. לפיכך דחתה את הטענה להגנת אמת בפרסום וכל הגנה אחרת מכוח החוק.
התביעה שכנגד:
14.בתביעה שכנגד נטען כי התובעים קללו והשמיצו את הנתבעים ברבים במסגרת חילופי דברים מחוץ לאולם בית המשפט ביום 12/04/14. התובעת, צעקה לעבר הנתבעת כי בכוונתה לפרסם בעיר אריאל שהיא נישאה לדרוזי וכי היא ערבייה וילדיה ערבים. בכך היה כדי לפגוע בשמה הטוב ובצנעת הפרט שלה ושל בני משפחתה. בנוסף היא כינתה אותה "זונה" ואמרה שבנה "עבריין ופושע" וכי היא תדאג שלא תהיה לנתבע פרנסה שכן היא תכפיש את שמו.
התובע אמר גם הוא כי ידאג לפרסם שהנתבע "עושה עבודה קלוקלת ורשלנית" ולא יוכל עוד לעבוד כקבלן איטום.
15. הנתבעים, העמידו את תביעתם בסך של 100,000 ₪ וטענו לחומרת הפגיעה בשמם הטוב בפרט בשל רגישות האמירות כמו גם בגין פגיעתם בפרנסתו של הנתבע בעיר אריאל.
16.התובעים, הכחישו את האמירות שיוחסו להם בתביעה שכנגד וטענו כי התביעה הוגשה כמשקל נגד לתביעתם וללא כל יסוד עובדתי. לחלופין טענו כי עומדת להם הגנת אמת בפרסום והגנת תום הלב בהתאם לסעיפים 14 ו-15 (1-5) ו-15 (8).
דיון והכרעה:
המסגרת הנורמטיבית:
17.בירור תביעה בעילה של לשון הרע, טעון בחינה אם הביטוי נשוא התובענה מהווה לשון הרע כהגדרתו בחוק וכן בשאלת פרסומו. בנוסף, יש לבחון אם קמה הגנה הפוטרת את הנתבע מאחריות בגין הפרסום ולהידרש לשאלת גובה הפיצוי (ע"א 4534/02רשת שוקן בע"מ ואח' נ' הרציקוביץ, 4.3.04).
18.סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע התשכ"ה -1965 קובע מהו לשון הרע:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול:
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה ולבוז או ללעג מצידם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו או במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;".
מבחנו של הפרסום, אם הוא מהווה לשון הרע, הוא על פי מבחן אובייקטיבי. האם האדם הסביר היה רואה בו משום לשון הרע (ע"א740/86 תומרקין נ. העצני, פ"ד מג (2) 333,337). בחינת הביטוי תיעשה על פי מובנן הטבעי והרגיל של המילים שפורסמו (ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' חברת החשמל בע"מ ואח', פ"ד לא (2)281,300).
19. הזכות לשם טוב "כוללת את האינטרס לכבוד האישי, לגאווה אישית ולהכרה אישית בין בני-אדם ומשתרעת על יחס הכבוד וההערכה כלפי האדם מן הסובבים אותו" (ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840,856). בפסק הדין של כב' השופטת פרוקצ'ה ברע"א10520/03 בן גביר נ' דנקנר , 12.11.06 , נאמר על אותה הזכות:
"הזכות לשם טוב היא מיסודות הקיום האנושי של האדם כיצור חברתי. הצורך בהגנה על כבודו האנושי של האדם בהתייחסותו לסביבתו היא תנאי הכרחי לחיים בצוותא, להגשמתו העצמית המלאה של הפרט, וליכולתו למצות את חייו החברתיים והרוחניים. הזכות לשם טוב כחלק מהכבוד האנושי טבועה עמוק ביסודות ההווייה האנושית של האדם, ומקרינה על מערך היחסים בינו לבין הסביבה העוטפת אותו. היא תנאי הכרחי להגשמת האוטונומיה האישית ולמיצוי יכולותיו של האדם ותרומתו לחברה. היא מהותית לגיבושו של כבוד עצמי שאדם חש כלפי עצמו, ולכבוד שהסביבה רוחשת כלפיו. היא מקור כח עשייה לאדם, ותנאי למיצוי יכולתו, כישרונותיו והישגיו לטובת החברה. סביבה אנושית הנשלטת על ידי תרבות של השמצות, גינויים ומתקפות מילוליות הדדיות שלוחות רסן סופה שתביא הרס חברתי פנימי, ובלימה של התפתחות תרבותית וערכית..."(פסקה 12).
בחינת הפרסומים:
20. מן הכלל אל הפרט. בחנתי את האמירות בפרסומים נשוא התביעה והתביעה שכנגד אם הם בגדר לשון הרע בהתאם לסעיף 1 לחוק. בעלי הדין, לא הכחישו במסגרת הסיכומים כי תוכנם של הביטויים והאמירות בפרסומים השונים, מהווים לשון הרע. ברי, כי הפרסומים – הראשון והשני, כנגד התובעים או מי מהם יש בתוכנם כדי לפגוע בשמם בעניין היושרה ובהגינות שלהם. בנוסף, היה בהם כדי להטיל דופי בשמם כאנשים נורמטיביים ושומרי חוק. הדברים, עלולים להשפיל, לבזות ולשים אותם ללעג בעיני אחרים ומהווים לשון הרע.
21. נכונים הדברים גם בעניין הפרסום נשוא התביעה שכנגד. הן בנוגע להתנהגות של הנתבעת
בעניין מעמדה האישי ואורח חייה והן בהטחת דברים כנגדה בהטלת דופי בבנה כפורע חוק מה
שעלול לפגוע בשמה הטוב. האמירות כנגד הנתבע כאיש מקצוע, לא מותירות ספק בפני
השומע כי אין לתת בו אמון כלשהו בעבודתו.
המסכת העובדתית:
22. בתצהירה של העדה מטעם התובעים, הגב' גלינה קופיבלוב נאמר כי היא שמעה את הנתבעת מקללת את התובעים ואילו בעדותה נאמר כי לא זיהתה כלל את הנתבעת בחילופי הדברים להם היא הייתה עדה בחצר בית המשפט. לדבריה: "לא זיהיתי. גם כשצלצל העורך דין ושאל אותי אם אני מכירה אותך, אחר כך הייתי מופתעת שזו את שמדובר עליך, אתי" (עמ' 6 שורות 6-7). לדבריה, היא מכירה היטב את הנתבעת במשך שנים, עובר לאירוע נשוא התביעה.
לאור הסתירות בגרסאות העדה מה שמשליך על מהימנותה שעה שהוכח כי העדה הכירה היטב את הנתבעת עובר למועד הפרסום הראשון ועם זאת, לא זיהתה אותה כמי שהטיחה דברים בתובעת בחצר בית המשפט לא הוכח מעדותה כי הנתבעת קללה או אמרה דברי גנאי לתובעת.
אוסיף ואומר כי בניסיון ליישב את הסתירות בגרסתה, אמרה העדה במפתיע כי היא סובלת מבעיות זיכרון, ללא כל תימוכין לכך לרבות באישור רפואי מטעמה (עמ' 6 שורות 14-16) ואין גם לידע שמא כבר במועד הגשת תצהירה היא סבלה לכאורה מבעיה בזיכרון. גם לפיכך, אין ליתן משקל לעדותה.
23. מר ברוק העיד מטעם התובעים על ההתפרצות של הנתבעים בקללות כנגד התובעים במהלך ההפסקה עליה הוכרז בדיון בתביעתו. הנתבעים הטיחו בהם בין היתר כי הם גנבים ; גונבים חבילות של אנשים לחגים וכן שמע את הנתבעת מקללת את התובעת ואומרת לה שהיא תהיה בכיסא גלגלים (עמ' 7 שורות 11-13). לדבריו, התובעים לא השיבו בגידופים לנתבעים גם לא כאשר הוטח בהם שי התובע הוא "נרקומן ידוע באריאל" והתובעת "גנבת מפורסמת" (עמ' 7 שורות 16-17).
24.בעוד העד ברוק נחקר על תצהירו ותוך כדי דבריו כי הנתבע, צעק לעבר התובע כי הוא נרקומן ומוכר סמים לילדים נשמעה הנתבעת אומרת ממקום מושבה באולם בית המשפט, כי זו אכן האמת בעניין התובע (עמ' 12 שורות 22-26). בכך, יש כדי לחזק את גרסתו של העד לפיה הדברים אכן הוטחו על ידם בתובע.
25. העד ברוק אינו עד ניטראלי שכן הוא היה מסוכסך עם הנתבע. סכסוך, שהביא להגשת תביעתו כנגדו. עם זאת, תביעתו הגיעה לסיום במתן פסק דין בפשרה, ללא כל טענה מצד העד לאי כיבוד הפסק ע"י הנתבע ומבלי שהוכח כי יש לו אינטרס בתוצאות ההליך. בנסבות אלו, נתתי משקל לעדותו תוך בחינת מהימנות גרסתו.
לדברי העד, הנתבעת הטיחה בתובעת כי היא גנבת, רמאית ונוכלת. עדותו, מתיישבת עם רוח הדברים וטענות הנתבעים בעדותם בתביעתו. עיון בפרוטוקול הדיון בתביעתו (נספח א' לתביעה שכנגד , להלן-"הפרוטוקול הקודם") מלמד כי הנתבעת השמיעה טענות קשות כנגד היושרה של התובעת בנטילת השיק והעברתו למר ברוק. העברה, שאפשרה לדידה גניבה של השיק ע"י מר ברוק (עמ' 4 שורות 24-29 בפרוטוקול הקודם). בנוסף, תיארה הנתבעת מסכת הפחדות של התובעת ושל מר ברוק באוזניה (עמ' 4 שורות 13-18 בפרוטוקול הקודם) שעשוי שהביא אותה אכן, להטיח קללות כנגד התובעת מחוץ לאולם בית המשפט. הנתבע טען בתביעת ברוק כי התובעת פברקה מכתבים בכתב ידה (עמ' 3 שורות 23-24 בפרוטוקול הקודם) מה שמתיישב עם תוכן האמירות הקשות שלו כנגד התובעת בפרסום הראשון, עליהם העידו התובעים ומר ברוק.
26. בחקירה של התובעת, לא נסתרה גרסתה בנוגע לאמירות בפרסום הראשון והיא חזרה ואמרה שהנתבעים קללו אותה. לדבריה, הקללות לא היו הדדיות ולא באו מצידה בשלב כלשהו בעימות בחצר בית המשפט (עמ' 12 שורות 2-4).
27. מנגד הנתבעים, שלא היו מיוצגים עד לאחר ישיבת ההוכחות, לא הגישו תצהירי עדות ראשית בתביעה ובתביעה שכנגד. לפיכך, לא הוכחה גרסתם בראיותיהם. במסגרת הסיכומים שהוגשו באמצעות בא כוחם שייצג אותם בשלב הסיכומים בלבד, הם ביקשו להתיר להם להגיש את ראיותיהם. בקשה, לה התנגדו בדין התובעים.
28. הנתבעים, לא תמכו את בקשתם זו בתצהיר כמצוות תקנה 168(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן-"התקנות"). אין גם בבקשה, טעם מוצדק להתיר שינוי מסדרי הראיות בהבאת הראיות לאחר שהוגשו הסיכומים כי אם כדי ללמד על רשלנות החמורה מצידם בניהול הגנתם. אילו נעתרתי לבקשה, היה חשש לפגיעה בניהול ההליך ע"י התובעים בין השאר בהיעדר גרסה בכתב ההגנה לדברים שנאמרו מפי הנתבעים בחצר בית המשפט ומשנשמעו כבר התובעים והעדים מטעמם.
29. "ככלל, ניהולו של התקין של ההליך הדיוני אכן מחייב כי בית המשפט ישמור על הכללים הקובעים את סדר הבאת הראיות , ובכללם העיקרון לפיו אין להגעיש ראיות חדשות לאחר שנסתיים שלב ההוכחות. על הצדדים , ככלל, מוטלת החובה הדיונית להגיש את ראיותיהם כ"חבילה אחת" , כך שבסיומו של שלב ההוכחות יוכל בית המשפט לפסוק בתובענה ולהביא את ההתדיינות לסיומה" (רע"א 1297/01 מיכאלוביץ' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ , פ"ד נה(4)577). לפיכך, בחלוף פרק זמן ארוך שעמד לנתבעים להגשת ראיותיהם מבלי שביקשו הארכת מועד עובר לישיבת ההוכחות, אין להיעתר לבקשתם להביא כיום את ראיותיהם.
לא עסקינן בראיה טכנית שעשוי שתותר הגשתה באיחור כי אם, בפתיחת ההליך מחדש לאחר שהוגשו הסיכומים (ע"א 579/00 רוזין נ' בן נון, פ"ד מו(3)738,744) ואין להסיג את ההליך לאחור ולהאריך את שמיעתו (ע"א 103/71 נורדיה נ' בכר, פ"ד כו(1)320,325). אין לנתבעים להלין אלא על עצמם על אי הסתייעות בעורך דין לניהול ההליך שעה שמכתבי הטענות שהגישו ניראה כי היה להם סיוע משפטי כמו גם לצורך הגשת הסיכומים.
30. לאחר בחינת הראיות הגעתי לכלל מקנה כי האמירות בפרסום הראשון אכן נאמרו ע"י הנתבעים. בשים לב למקום ההתרחשות במסגרתה נאמרו הדברים , קרי: במקום פתוח לצבור ובנוכחות אחרים כמובא בעדותו של מר ברוק ובהיות השיחה קולנית גם לדברי הנתבעים בכתב ההגנה, אני קובעת כי עסקינן בפרסום כהגדרתו בסעיף 2 לחוק משנשמעו הדברים לא רק באוזני התובעים.
קביעותי בעניין הפרסום הראשון, מתיישבות עם התנהגות הצדדים בדיון בתביעת ברוק, בחליפת דברים סוערת ובצעקות הדדיות (עמ' 5 שורות 16-17 לפרוטוקול הקודם) שהביאו להפסקת הדיון.
31. לפיכך אני קובעת כי הוכח דבר הפרסום הראשון נעשה ע"י הנתבעים.
ההגנות:
32. אמת בפרסום: הנתבעים, לא הוכיחו בחקירת התובעים ועדיהם כי חלה הגנת אמת בפרסום בהתאם לסעיף 14 לחוק. לא הוכח כי התובע נרקומן או סוחר סמים וכן לא הוכח כי התובעים, או מי מהם גנבים ואף לא גנבו חבילות מזון המיועדות לעניים. לא הוכחה האמת המשפטית והעובדתית על התנהגות עבריינית של התובע (דנ"א 2121/12/12 פלוני נ' אילנה דיין אורבך , 18.9.14 , פסקה 25 בפסק הדין מפי כב' הנשיא גרוניס).
33. הנתבעים לא הוכיחו כי התובעת נהגה בתרמית או בנוכלות בנוגע לתביעת ברוק וביטולה. לא נסתרה גרסתם של העד ברוק והתובעת לפיה ביטול התביעה לא היה עוד בשליטה של התובעת נוכח התנגדותו של ברוק למחיקת התביעה (עמ' 10 שורות 27-34, עמ' 11 שורות 1-3). מה גם, שמר ברוק הוא ה'שליט' על תביעתו ולא התובעת למרות התחייבותה בפני הנתבעת להביא לביטולו עם קבלת השיק ו/או התשלום ממנה. אוסיף כי הנתבע התנגד למסירת השיק למר ברוק ומשסרב מר ברוק להשיב לו את השיק, הוא בוטל ע"י הנתבע (עמ' 5 שורות 2-6 בפרוטוקול הקודם).
34. בנסבות אלו, לא השתכנעתי כי התובעת עשתה יד אחת עם מר ברוק על מנת להערים על הנתבעים באי החזרת השיק לידיהם בעת שמר ברוק עמד על ניהול התביעה. אף אם היה בידי התובעת להבטיח את מסירת השיק בד בבד עם הבטחת קיומה של התחייבות של ברוק לביטול התביעה, אין באי החזרת השיק כדי ללמד על תרמית מצידה בשים לב לכך שמר ברוק הוא מי שסרב לתתו לה על מנת להעבירו לנתבעים.
35. לפיכך, לא חלה על הפרסום הראשון הגנת 'אמת דיברתי'.
36. תום לב בפרסום: הגנת תום הלב לא הוכחה בהתחשב בסדר הזמנים, בהטחת העלבונות בתובעת. זאת, לאחר שנשמעו העדויות של התובעת ומר ברוק בתביעתו , בעניין נסיבות אי השבת השיק לנתבעים שעה, שהנתבעים עצמם טענו שם כי הוא מי שהונה אותם הוא מר ברוק דווקא, בסירובו להשיב את השיק.
בנסבות אלו, גם אם סברו הנתבעים עובר לדיון בתביעת ברוק, כי התובעת הונתה אותם הרי שנימצא בעדותו של מר ברוק כי הוא מי האחראי לאי החזרת השיק, השמעת דברי גנאי על התובעת לאחר הדיון, לא תחסה בצילה של הגנת תום הלב.
הפרסום השני:
37. נטל השכנוע מוטל על התובעים להוכיח את דבר הפרסום השני בבחינת "המוציא מחברו עליו הראייה" (תקנה 158 לתקנות, ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקמית לתכנון ולבנייה, פ"ד מו (4) 627). התובעים לא נקבו בתביעתם ובתצהירם במועד בו נעשה הפרסום השני ואף לא טרחו לציין מי הם בעלי העסקים ששמעו את הנתבעת מגדפת את התובעת מחוץ למשרדה. התובעים, גם לא הביאו לעדות מאן דהוא, ששמע לכאורה את האמירות מפיה של הנתבעת ולא השתכנעתי מעדותה של התובעת כי הדברים הגיעו לאוזני אחרים. יתירה מכך, עדותו של מר ברוק בנדון היא עדות שמיעה כפי שהודה בחקירתו כי לא שמע את הדברים מפיה של הנתבעת כי אם התובעת, סיפרה לו עליהם (עמ' 7 שורות 19-22).
38. חזקה על התובעים, שהיו מביאים לעדות את בעלי העסקים אילו עדותם עמדה לטובתם על מנת להוכיח כי האמירות המיוחסות לנתבעת בפרסום זה נעשו בפרהסיא והגיעו לאוזניהם. שכן, בעלי העסקים מוכרים היטב לתובעת כאמור בתביעתה ובתצהירה ולא הוכחה מניעה מהבאתם להעיד על מנת לתמוך בגרסתה (ע"א 565/88 בנק למימון וסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד נה(4)651,658). לא הובאה הקלטה ממנה ניתן ללמוד כי הפרסום היה קולני ואף לא הוכח כי התובעת, יצאה ממשרדה תוך כדי ההתפרצות של הנתבעת מחוץ למשרדה. מה שמתיישב אם היעדר פרטי בעלי העסקים שנטען ששמעו את אותן אמירות כנגדה.
39. בנסבות אלו, לא הוכח כי האמירות באירוע השני בסמוך למשרד התיווך, היה בהן משום פרסום משלא הוכח כי הדברים הגיעו לאוזני אחרים זולת התובעת.
לפיכך, נדחית התביעה בעניין הפרסום השני.
הפיצוי:
40. לאור המסקנה אליה הגעתי בנוגע לפרסום הראשון שנעשה ע"י הנתבעים, בחנתי את שיעור הפיצוי המגיע לתובעים בגינו.
41. סעיף 7 א. לחוק קובע בעניין פיצוי ללא הוכחת נזק:
...
(ב) במשפט על עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק.
(ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן א".
בע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי , 4.8.08 נקבע: " הסעדים בגין פגיעה בשם הטוב נגזרים מהאיזון החוקתי שברקע הערכים המתנגשים בתחום זה- הזכות לשם טוב ולפרטיות אל מול חופש הביטוי. בקביעת הסעדים , נלקח בחשבון אופייה של הפגיעה ונסיבותיה , ומעמדם של הפוגע והנפגע". כמו כן, בקביעת הסעד יש להתחשב בתפוצה של הפרסום ובהתנהגות הנפגע והפוגע כמו גם חומרת הפגיעה בנפגע בגינו (ע"א 552/73 רוזנבלום נ' כץ, פ"ד ל (1) 589, 594).
42. בקביעת גובה הפיצוי התחשבתי בתוכנן של האמירות החמורות והפוגעניות יש לומר, שהוטחו בתובעים בפרסום הראשון. פגיעתן, קשה גם לאור העובדה שנכחו באמירתם לא רק בעלי הדין בתביעת בורק כי אם גם עורכי דין וכן עוברים ושבים, גם אם לא בהיקף של עשרות אנשים כנטען. יוער כי ההכפשות פגעו ביושרה של התובעים ופגיעתם יכול שתהיה גם בקשר לעיסוקם. מה גם שכל חטאה של התובעת בהיותה עדה בתביעת ברוק ובניסיונה ליישב את הסכסוך בינו ובין הנתבעים.
43. עם זאת, בקביעת גובה הפיצוי אין להתעלם מנסיבות אמירת הדברים על רקע תביעת ברוק בה התלהטו הרוחות הדדית בין אותם בעלי דין (כמובא בפרוטוקול הקודם) עד כדי צורך להפסיק את הדיון. זאת לאחר שהתובעת העידה מטעם ברוק ושמא מיוזמתה, כפי שעולה מהפרוטוקול הקודם, בעת שהיה חשש בלב הנתבעים לעניין מעורבותה לכאורה בסכסוך לטובת מר ברוק ולא לטובתם משלא דאגה להשיב להם את השיק.
בכך, היה כדי להשליך על בחינת האמירות לגביהן לא קמה הגנה כאמור אך עם זאת, לא השתכנעתי כי הדברים נאמרו בכוונה לפגוע כאמור בסעיף 7.א. (ג) לחוק כי אם עקב ההסלמה בסכסוך בין ברוק לנתבעים שהתובעת היתה מעורבת בניסיון ליישבו. חיזוק לכך מצאתי משנאמרו הדברים באירוע זה ולא עוד לאחריו. כמו כן, נתתי דעתי לכך שהפרסום נעשה בעל פה בלבד בעוד חלק מהנוכחים הם מי שנטלו חלק בדיון בתביעת ברוק וידעו על הרקע לדברים, רק מחמת מסירת השיק למר ברוק.
44. לאחר ששקלתי את הדברים אני מחייבת את הנתבעים , ביחד ולחוד, בתשלום פיצוי לתובעים, ביחד ולחוד, בסך של 18,000 ₪.
45. משלא הוגשו תצהירי התובעים שכנגד , לא הוכחה תביעתם שאף נזנחה בסיכומיהם.
לפיכך, דינה להידחות.
46. אף שדחיתי את התביעה שכנגד, יש להעיר על כך שהנתבעת שכנגד הילכה רכיל באוזני העד ברוק על נישואיה בעבר של התובעת שכנגד (עמ' 9 שורות 21-22 ). מוטב היה לה להימנע מאותה אמירה אומללה גם אם היה לה יסוד ואף אם הדברים היו ידועים כבר (עמ' 10 שורות 12-33).
47. לאור התוצאה אליה הגעתי, משהתקבלה התביעה בחלקה ולאור הערותיי בעניין התביעה שכנגד כמובא בסעיף 46 , אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, בהוצאות לאגרת בית משפט לפי חלקה היחסי לפי חיובם בפסק הדין וכן בשכר טרחת עו"ד בסך של 7,000 ₪.
עותק יישלח לצדדים.
ניתן היום, י"ז שבט תשע"ז, 13 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.
