כן פרסמה הנתבעת, בעילום שם הכותב, מכתב שנשלח אליה ע"י תושב אחר בכפר ובו העלה הכותב תמיהה מה גרם לתובע לפרסם את הדו"ח למרות היותו איש מקצוע האמון על בדיקת ספרים וביקורת חשבונות, והעלה אופציות כי הדבר נובע מ"אירוע פסיכולוגי" בו "נמחקה לו הלוגיקה", או שהוזרם אליו מידע מוטעה, או שמישהו "שימן" אותו, או איים על חייו, או שכל התשובות נכונות.
דיון:
מקבץ הפרסומים הינו ללא ספק בגדר לשון הרע כנגד התובע ויש בו כדי להציג את התובע באופן משמיץ ומבזה, כנוכל נטול יושרה וסטנדרטים מקצועיים אשר חבר, ממניעים אישיים ו/או כספיים לא כשרים, לועד, כדי לאחז את עיני בעלי הדירות בכפר בדו"ח לא רציני ומפוברק לגבי השימוש שנעשה בכספיהם.
יש לבחון איפוא אם עומדת לנתבעת אחת מההגנות על פי חוק איסור לשון הרע.
הנתבעת טוענת לתחולת הגנת אמת הפרסום (לגבי הרשעת התובע ועבודות השירות שנגזרו עליו) והבעת ביקורת בתום לב על עניין ציבורי (ביחס לדו"ח שערך התובע), על התבטאויותיה בפורום.
הנתבעת הוכיחה כי הפרסום אודות הרשעתו של התובע בעבירה פלילית והעובדה כי נדון למאסר בעבודות שירות הינו נכון, גם אם לא דייקה בטענה כי הינו אסיר או מבצע עבודות שירות שכן הנאשם כבר סיים זה מכבר, נכון למועדים הרלוונטיים, את עבודות השירות שהוטלו עליו. התובע הורשע ביום 22.2.11 במסגרת הסדר טיעון בת"פ 1856/09 (כ"ס) בעבירה של מסירת ידיעה לא נכונה בדו"ח המשפיעה על חיובו של אדם אחר במס, לפי סעיף 217 לפקודת מס הכנסה. זאת, במסגרת תפקידו כרואה חשבון של חברה בשם טויוטק טכנולוגיות בע"מ. במסגרת ההסדר הוסכם כי התובע ושני הנאשמים האחרים, שהיו מנהלי החברה, יבצעו עבודות שירות לתקופה של עד חודשיים.
יצויין כי מדובר בסעיף בפקודת מס הכנסה שבו היסוד הנפשי הנדרש להרשעה יכול להיות רשלנות גרידא, ולא מרמה או כוונה להתחמק ממס, ודינו מאסר של עד שנתיים. לפיכך, הרשעת הנאשם בסעיף זה אינה מלמדת עליו, בעיני האדם הסביר, שהוא "נוכל" או "מאכר בשוק" ואין להסיק ממנה כי "ידו טמונה בצלחת" ומישהו "שימן אותו", ועל כן יש להזהירו כי המשטרה תגיע אליו והוא "עמוק בבוץ".
הנתבעת העידה כי חשה מחוייבת לחשוף את "פרצופו האמיתי" של התובע כמי שלא ניתן לסמוך על אמיתות הדו"ח שערך וזאת מתוך דאגה לנעשה בכספי בעלי הדירות והצורך להחליף את הדירקטוריון שעשה בכפר ובכספים כבתוך שלו והתעמר, להשקפתה, בבעלי הדירות שדרשו לקבל נתונים על הנעשה בכספיהם. עם זאת, לא היתה בידי הנתבעת כל ראיה או בדל ראיה לטענה כי התובע קשר קשר עם מי מחברי הועד להציג "דו"ח מפוברק" או מטעה לבעלי הדירות, או כי היה לו אינטרס אישי כלשהו בעריכת הדו"ח, או כי הדו"ח אינו משקף נאמנה את המסמכים והנתונים שעמדו בפני התובע בעת עריכת הדו"ח בפרט, ומבחינת אמיתות אבסולוטית בכלל.
גם בחינת הדו"ח לגופו אינה מלמדת שהתובע פעל בניגוד לסטנדרטים מקצועיים של ראיית חשבון, מאחר שאין מדובר בדו"ח כספי כולל של חברה או עסק אחר, המוגש במסגרת ביקורת עריכת ספרים על פי חוק, אלא רק בסיכום הכנסות והוצאות של הכספים שנאספו ע"י הועד לצורך הגשת התביעה והשימושים שנעשו בהם, שערך התובע באופן וולונטרי לבקשת הועד, לצורך הצגה לדיירים (ראו עדות התובע עמ' 5 ש' 24: התבקשתי להגיש דו"ח בכדי שיתן לאדם הסביר לראות מה קרה עם הכסף. הדו"ח הזה עונה במדויק על הבקשה שהתבקשתי").
גרסת התובע, על כך שכל הנתונים בדו"ח מבוססים על מסמכים שעמדו לנגד עיניו, כגון קבלות על תשלום אגרת בית משפט, חשבוניות/קבלות של משרד עוה"ד המבורגר ונחושתן לגבי שכר הטרחה ששולם להם, ושל משרד מהנדסים ושמאים אסא זוהר לגבי סקר הנדסי שערכו עבור הועד לצורך התביעה, וכן דפי חשבון לגבי היתרות בחשבון הבנק שפתח הועד (נ/2) – לא נסתרה.
חוות הדעת שהוגשה מטעם הנתבעת, של רו"ח דורון עברי, לעניין כללי החשבונאות המקובלים בעריכת דו"ח כספי, התייחסה – כפי שניתן ללמוד מסעיף 4 לחוות הדעת ומתשובותיו לשאלות בחקירה הנגדית – לסטנדרטים לפיהם יש לערוך דו"ח כספי רשמי של ועד בית או חברת ניהול המנהלים הכנסות והוצאות של בניין או כפר דירות למשך תקופה, ולא דו"ח המתייחס לאיסוף חד פעמי של כספים מכל דייר למטרת הגשת תביעה משפטית.
גם אם הדו"ח שערך התובע לבקשת הועד היה לקוני ולא פורטו בו המסמכים שעמדו לנגד עיני התובע, והאם ערך בדיקה צולבת של הנתונים בקבלות/חשבוניות מול דפי חשבון הבנק, הרי שניתן היה לדרוש מהתובע להשלים ולמסור לדיירים פרטים אלה (היה פרק זמן של חודשיים ממועד פרסום הדו"ח ועד לכינוס האספה) או לדרוש מהועד/מהתובע לעיין בדפי חשבון הבנק ו/או לראות את החשבוניות והקבלות המוזכרות בדו"ח. הנתבעת לא הוכיחה כי היא או מי מן הדיירים האחרים ביקשו מהתובע מידע בעניין זה וסורבו. לפיכך, הדו"ח לא היה ראוי לכינוי המעליב והחוזר "רשימת מכולת", ולא הוכח עד עצם היום הזה כי נכלל בו מידע מוטעה או כוזב, בין ביודעין ובין בשוגג.
בנוסף, אין בדו"ח כדי להעיד על חוסר מקצועיות של התובע, שיהיה בו להצדיק ולו במקצת את הכינויים המעליבים "אדון כלום", להגדירו כמי שהוא ההפך מרואה חשבון מכובד ומבין עניין ("בטח לא נבט"), ולטעון ש"איך נתנו לו תעודה".
הנתבעת, כיתר בעלי הדירות שנחשפו לדו"ח והיו בעלי עניין בדבר, היתה רשאית להעביר ביקורת על הלקוניות והעדר הפירוט בדו"ח וכן לציין את העובדה שהתובע הורשע שנה קודם לכן בעבירה של מסירת ידיעה לא נכונה למס הכנסה, ונדון לעבודות שירות, אך הצבעים ה"פליליים" המרמתיים בהם צבעה את הדו"ח, וההתייחסות המעליבה והמשפילה אל התובע, שלא הוכח כי פעל ממניע פסול כלשהו או כי היתה לו טובת הנאה אישית מהמשך "שלטונו" של הועד או הדירקטוריון הקיימים, חרגו במידה רבה ובוטה מכל ביקורת הוגנת על אופן עריכת הדו"ח על ידי התובע ומסירת מידע עובדתי אודות הרשעתו בעניין הנוגע למקצועו, לידיעת ציבור בעלי הדירות.
בנוסף, נכללו בפרסומים השמצות סתם כלפי התובע, כגון "חצוף ודוחה", "עוד יצור", שאין להן כל קשר לדו"ח שערך התובע או לאמירה כלשהי שאמר/פרסם בכתב.
על פי סעיף 16(ב) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, חזקה על הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: (...)
"(2)הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3)הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15".
במקרה דנן, הנתבעת היתה יכולה לבדוק את חשדותיה לגבי מהימנות הדו"ח על ידי דרישה להצגת המסמכים שעמדו בפני התובע בעת עריכת הדו"ח (ואין מדובר במסמכים רבים מדי או בעבודה חשבונאית מורכבת שאדם רגיל אינו יכול להבינה). הנתבעת אף לא פנתה לרו"ח אחר כדי שיחווה דעתו באופן מקצועי על הדו"ח שערך התובע ויבדוק את תשתית המסמכים שמאחוריו, שהרי אישרה כי פנתה למומחה החשבונאי שהעיד מטעמה רק לאחר הגשת התביעה דנן ובמטרה להדוף אותה. הנתבעת לא עשתה כן אלא בחרה להשחיר את פני התובע ברבים בשפה בוטה ומעליבה, לא בסימני שאלה אלא בסימני קריאה, ובכך העידה על עצמה כי מטרתה היתה בעיקר הכפשת התובע והשפלתו, יותר מאשר קריאה לציבור הדיירים לפשפש בציציותיו של הדו"ח ולחקור את אמיתותו. לפיכך אין הנתבעת נהנית מהגנת הבעת ביקורת בתום לב.
לפיכך אני קובעת כי הנתבעת אינה נהנית מהגנה של אמת הפרסום או הבעת ביקורת בתום לב, ביחס לביטויים המעליבים שפורטו לעיל בהדגשה, והמייחסים לתובע מוסריות ירודה, חוסר מקצועיות וקבלת טובת הנאה מהועד כמניע לפרסום הדו"ח.
לגבי הביטויים שהינם השמצות מעליבות גרידא, כמו "אדון כלום", "חצוף ודוחה", "עוד יצור": אילו עמדו ביטויים אלה כשלעצמם, יתכן ולא היתה בהם יותר מאשר גסות רוח, בבחינת קללות וניבולי פה שבעידנא דריתחא, שאינה מהווה לשון הרע העשויה להשפיל אדם ולהשמיצו בעיני האדם הסביר (ראו: ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פורסם בנבו; ת"א (ת"א) 2433/07 עיריית אריאל נ' וואלה תקשורת בע"מ, פורסם בנבו)). ברם, ביטויים מעליבים אלה הצטרפו ונסמכו על ההשמצות החוזרות לגבי מוסריותו ומקצועיותו הירודות של התובע, והינן חלק מהמסכת של הצגתו כאדם בזוי ונקלה.
כותב המלומד אורי שנהר, בספרו דיני לשון הרע, בעמ' 131: "שאלה מעניינת היא, האם קללות וגידופים ייחשבו כלשון הרע. מצד אחד, קללות וגידופים המופנים כנגד אדם עלולים להשפילו ולבזותו בעיני הבריות לא פחות ואולי אף יותר מפרסומי לשון הרע אחרים. מצד שני, קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב'לשון הרע' תביא להצפת בתי המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות לא תגרום עוד לפגיעה ממשית. האיזון המתחייב מהשיקולים שתוארו לעיל מצא את ביטויו בפסיקה, אשר הביעה נכונות עקרונית להכיר בגידופים כבלשון הרע, וזאת במקרים בהם הכרה זו תהיה מוצדקת לאור נסיבות פרסום הגידופים".
במקרה דנן, הצטברות האמירות המעליבות דנן ללשון הרע ה"עובדתית" בדבר היות התובע נוכל, חסר יושרה, נוטל טובות הנאה לכיסו וכו', גורמות לביטויים מעליבים אלה להיות חלק מלשון הרע הכלולה בסדרת הפרסומים.
הפרסומים החוסים תחת ההגנה של אמת הפרסום הם רק ציון העובדה כי התובע הורשע וכי ביצע עבודות שירות.
התובע כלל בתביעתו פרסומים משמיצים של חברים אחרים בפורום נגדו, אשר לטענתו הושפעו מפרסומי הנתבעת, אך גם אם כך הוא, לא הנתבעת היא האחראית לפרסומים אלה.
כמו כן, לא מצאתי ממש בטענה כי הנתבעת פרסמה לשון הרע על התובע בכך שכתבה ש"אינו יודע להכנס לפייסבוק", אמירה עליה התנצלה יותר מאוחר בפורום, לפי דרישת התובע, משום שמדובר בקינטור סתמי שאין בו כדי לגרום לאדם הסביר לחשוב שהתובע הינו "רפה שכל" או "מפגר אחרי הקידמה", בין אם יש לו חשבון פייסבוק ובין אם לאו. על כן התביעה בענין פרסום זה נדחית.
לא מצאתי בסיס משפטי לטענה בדבר פגיעה בפרטיות התובע, על פי חוק הגנת הפרטיות. המידע שפורסם אודות הרשעתו בפלילים היה מידע רלוונטי לידיעת בעלי הדירות בכפר, בשוקלם אם להסתמך על הדו"ח שערך עבור הועד, ועל כן בפרסומו לא היה משום פגיעה בפרטיות שלא לצורך. לא הוכח כי המידע הושג בדרך של פגיעה בפרטיות או בכל דרך אסורה או כי מדובר במידע חסוי.
לעניין הנזק: התובע העיד שחש בושת פנים קשה בשל השתלחויותיה החוזרות והבוטות של התובעת בו במסגרת הפורום, תוך השמצת יושרתו האישית ורמתו המקצועית, הדברים עוררו הד בקרב בעלי דירות אחרים שהצטרפו להשמצות, ולאחר זמן מה מכר התובע את דירתו בכפר והפסיק להתגורר במקום עקב אי הנעימות שחש בקרב בעלי הדירות שנחשפו לפרסומים.
עדות התובע אודות הפגיעה ועגמת הנפש הרבה שחש, עד כי ביכר לעזוב את מקום מגוריו בכפר, היתה סבירה בנסיבות העניין והינה מהימנה עלי.
בית המשפט רשאי לפסוק לתובע פיצוי ללא הוכחת נזק עד לסך של 50,000 ש"ח בגין כל פרסום, וכאשר הפרסום נעשה בכוונה לפגוע – כמו במקרה דנן – עד 100,000 ש"ח.
אני מתחשבת לחומרא בריבוי הפרסומים המשמיצים ובגודל קהל היעד שנחשף פוטנציאלית לפרסומים (מעל 100 חברי הפורום, גם אם לא כולם גילו בו עניין בפועל), ובכך שהפורום הינו ציבור "מקורב" לתובע ולא אנשים זרים שאינם מכירים אותו אישית, וכן בכך שהנתבעת נדרשה ע"י התובע פעמיים לחדול מהפרסומים ולהתנצל ולא עשתה כן, גם לאחר שהתריע בפניה כי יגיש נגדה תביעה.
מנגד אני מתחשבת לקולא בכך שחלק מהפרסום שגרם לתובע עגמת נפש ורצון להתרחק מהמקום היה אמת (פרסום הרשעתו ועבודות השירות שביצע), וכי הנתבעת פעלה בסערת נפש שנבעה מתקופת הבחירות הסוערת וממניע שנתפס על ידה כהגנה על טובת ציבור הדיירים בכפר.
בשקלול הנתונים, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 40,000 ש"ח.
כן אני מחייבת אותה בהוצאות המשפט של התובע בסך כולל של 10,000 ש"ח.
ניתן היום, ח' תשרי תשע"ה, 02 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.