ת"א 4457-10-11 ש.א. נ' עלי עודה ואח'

מבוא

1. לפניי תביעת התובע, יליד 31.08.1995, בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, בתאונה שאירעה ביום 12.09.08, בהיותו כבן 13 שנים (להלן: "התאונה"). לטענת התובע, הוא נפגע מקצוות חשופים של מוטות ברזל של עגלת ברזל שהייתה במים (להלן: "העגלה"), אשר חדרו לרגלו הימנית, בעת שרחץ במי הכינרת (להלן: "החוף"), שם נפש ביחד עם בני משפחתו.

    

2. התביעה הוגשה כנגד הנתבע 1 – עלי עודה (להלן: "הנתבע"), אשר על פי הנטען הפעיל בחוף, באמצעות חברת כפר נחום - מסעדה וחוף פרטי 2003 בע"מ, שהוא מנהלה ובעל המניות בה (להלן "החברה"), אזור רחצה למבקרים ומסעדה (להלן: "החוף"); הנתבעת 2 – הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, אשר על פי הנטען ביטחה את הנתבע בפוליסת ביטוח כנגד כל חבות שהוא עשוי לחוב בה כלפי המבקרים בחוף, ובכללם התובע (להלן: "הפניקס"); הנתבעת 3 – מועצה אזורית עמק הירדן (להלן: "המועצה"); והנתבעת 4 – מנהלת הכנרת, אשר על פי הנטען הינן תאגידים שהוקמו על פי דין וכי החוף ותחום המים היו בשטח שיפוטן, ועל כן הן אחראיות לתחזוקת החוף ולבטיחותם של המבקרים בחוף. לבקשת התובע במהלך שמיעת סיכומי הצדדים, תוקנה התביעה ע"י צרופה של רשות הניקוז כנרת כנתבעת נוספת, בלא צורך בהגשת כתבי טענות מתוקנים. (מנהלת הכנרת ורשות הניקוז כנרת תקראנה להלן יחדיו לשם הקיצור: "המנהלת").

   (הנתבע, הפניקס, המועצה והמנהלת יקראו להלן יחדיו לשם הקיצור: "הנתבעים").

    

3. הנתבעים הגישו כתבי הגנה ודחו את כל טענות התובע כלפיהם. הפניקס והמנהלת הגישו הודעה לצד שלישי כנגד הורי התובע, שהיה קטין בעת התאונה – מר י. ש. (להלן: "האב") והגב' א.ש. (להלן: "האם"), בנימוק כי לא פעלו כהורה סביר למניעת התאונה ופיקוח על התובע. בהתאם למוסכם בין הצדדים בישיבת יום 06.07.14, ההודעה לצד שלישי שנשלחה על ידי הפניקס והמנהלת, תחשב כמתוקנת באופן שבו שאר הנתבעים יצורפו כשולחי הודעה, וזאת בלא צורך בהגשת הודעה מתוקנת וכתבי הגנה מתוקנים להודעה לצד שלישי. באותה ישיבה ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים.

    

4. פסק-הדין ניתן לאחר שהובאו לפניי הראיות כדלקמן:

   ראיות התובע: תצהירי עדויותיהם הראשיות וחקירותיהם הנגדיות של התובע והאב. ראיות הנתבע: תצהיר עדותו הראשית וחקירתו הנגדית של הנתבע.

   ראיות הפניקס והמנהלת: תצהיר עדותו הראשית וחקירתו הנגדית של מנהל מנהלת הכנרת מר פנחס גרין (להלן: "גרין").

   ראיות המועצה: תצהיר עדותו הראשית וחקירתו הנגדית של מנהל רישוי עסקים במועצה, מר רמי אוחנה (להלן: "אוחנה").

   כן הגישו הצדדים תיעוד, חוות דעת רפואיות מטעמם וחוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט פרופ' גנאל א.תופד. כמו כן, שמעתי את סיכומיהם בעל פה של באי כוח בעלי הדין.

   בנוסף, הוגשו סיכומים בכתב של רשות הניקוז כנרת וסיכומי תשובה מטעם התובע, מבלי שנשמעו ראיות נוספות בעקבות צירופה כנתבעת נוספת.

    

5. כל ההדגשות להלן אינן מופיעות במקור אלא אם יאמר אחרת.

    

   הכרעה בשאלת החבות

   נסיבות אירוע התאונה

    

6. אין חולק כי הנתבע הפעיל בחוף, באמצעות החברה שהוא מנהלה ובעל המניות בה אזור רחצה למבקרים ומסעדה וכי החברה אף גבתה תשלום עבור השירותים שספקה. אין חולק כי התובע ומשפחתו הגיעו לחוף יום עובר לתאונה, ביחד עם משפחה נוספת של חברים. כן אין חולק כי החוף אינו חוף מוכרז. הוכח כי ביום השני לשהותם, התובע, אחיו וחבריהם נכנסו למים למרחק של כ-7 מ' מקו החוף, עלו על העגלה וקפצו ממנה מספר פעמים.

   האב אישר בפגישתו ביום 15.1.12 עם החוקר מטעם הפניקס שהתקיימה בנוכחות התובע, כי בעת שהגיעו בשעות אחה"צ אל החוף, הזהירם הנתבע כי "...יש איזה עגלה תקועה במים, אתם לא רואים אותה עכשיו כי קצת חשוך, בבוקר תשימו עין על הילדים כי כבר שברו פה ידיים ורגליים...". כן מסר לחוקר כי למחרת, בבוקר יום התאונה, הילדים נכנסו למים ועלו על העגלה, ודגו דגים בעזרת חכות. האב אישר בפגישתו עם החוקר, כי המדובר בעגלת טרקטור אשר בלטה בחלקה מעל פני המים. (עמ' 5 לתמליל השיחה נ/3, עמ' 5-6 לפרוטוקול ישיבת יום 15.4.15).

    

7. האב מסר בשיחתו עם החוקר כי בקצה העגלה היו "שיפודי" ברזל שבלטו, וכי המחזיקים בחוף ראו שהילדים קופצים מהעגלה כדבר שבשגרה. בתשובה לשאלה האם העגלה הייתה במרחק של כ-7 מ' מקו המים השיב האב: "בערך כן. איך שאתה נכנס למים אתה כבר רואה אותה" (עמ' 17 לתמליל).

   בשלב כלשהו, אחיו של התובע דג דג גדול, האב שהיה אותה עת במים סובב את פניו לאחור, בשל ההמולה שקמה בעקבות זאת, והבחין בתובע שוכב במים כשרגלו תפוסה בין מרווח הברזלים שחלקם חדר לרגלו. לאחר פרק זמן של כ-20 דקות, במאמצים משותפים של הנופשים בחוף, חולץ התובע לחוף. לאחר החילוץ הוזמן אמבולנס שפינהו מהחוף.

   בהזמנת הנתבע, עוד באותו יום הגיע לחוף שופל שהוציא את העגלה מהמים. מהתמונות שהוגשו על ידי התובע ניתן אכן לראות כי המדובר ברשת המורכבת מברזלים היוצרים משטח, וכי חלקם אכן בולטים (ת/1-ת/3).

    

8. יאמר כי התובע ומשפחתו נהגו להגיע לחוף מידי שנה. כאמור, הוכח כי התובע ומשפחתו שילמו לנתבע עבור הכניסה לחוף והשימוש במתקנים, וכי נהגו לרחוץ במי הכנרת. בתמונה שפורסמה באתר החברה נראים ילדים רוחצים במים, ונופשים היושבים על כיסאות פלסטיק בתוך המים (נ/2). משמע, כי החברה הציגה מצג בפני לקוחותיה שניתן בין היתר, להיכנס למים ולרחוץ בהם.

    

9. התובע והאב לא נדרשו בתצהירי עדויותיהם הראשיות לשאלה, האם עובר לכניסתם למים נמסר להם על המצאה של העגלה במים ועל הסיכון הטמון בה. בחקירתו הנגדית נשאל האב בעניין זה והוא השיב: "לא, עד כמה שאני זוכר לא" (עמ' 10 לפרוטוקול). כאשר נשאל האם היה מתיר לילדיו להיכנס למים לו היה מוזהר על ידי הנתבע מפני הסיכון הטמון בעגלה, השיב: "אני לא הייתי נותן לילדים להיכנס", ובהמשך: "...אני הייתי נותן לו, אבל בכלל לא בחלק איפה שהייתה העגלה הזאת" (עמ' 12 לפרוטוקול). כאשר עומת האב עם תמליל שיחתו עם החוקר במהלכה מסר כי הנתבע הזהירם במפורש מפני הימצאות העגלה במים, סתר האב את עצמו, בנסותו להתחמק ממתן תשובות. יחד עם זאת, אישר כי ראה את הילדים עומדים על דבר מה, אך טען כי לא ידע שהמדובר בעגלה. כן אישר כי לא ביקש מהנתבע להראות לו היכן נמצאת העגלה. בנוסף אישר כי בעת שארעה התאונה רחץ במים בסמוך לתובע.

    

10. יאמר כי התובע נכח באולם ביהמ"ש במהלך עדותו של האב, ועל כן היה מודע להקלטת השיחה שהתקיימה בין החוקר לתובע ואביו, וכן לדברי האב בחקירתו הנגדית. לדברי התובע, האב רחץ עמם במים, אולם "...כשהוא היה במים אני הייתי במים, כשהוא היה מגיע אני הייתי יורד מהעגלה הזאת. הוא לא היה יודע" (עמ' 31 לפרוטוקול). ברם, דבריו אלו עומדים בסתירה לדברי האב בפגישתו עם החוקר.

     

11. בתצהירו, הצהיר הנתבע כי הוצב שילוט בחוף האוסר על כניסה למים וכי הרחצה הינה באחריות המתרחצים, כפי שניתן לראות מהתמונות שהוגשו על ידיו (נ/1 - תמונות 1-12). מהתמונות עולה כי השלטים הוצבו ע"י המנהלת וגורם נוסף. כן הצהיר כי החברה, או מי מטעמה, לא ידעו על הימצאות העגלה במים וכי כאשר חפץ מסוג זה היה נגלה לעיניו - היה מדווח על כך למנהלת אשר שלחה מי מטעמה לסילוק המפגע.

     

12. לסיכום: שוכנעתי כי התובע נפגע בעת שעמד על העגלה. כן שוכנעתי כי האב היה מודע למעשיו של התובע והילדים הנוספים אשר עמדו על העגלה וקפצו ממנה מפעם לפעם. אף כי האב הוזהר ע"י הנתבע מפני העגלה- לא מנע מהתובע ושאר הילדים לעלות עליה. לא שוכנעתי כי התובע עצמו הוזהר ע"י הנתבע מפני הסיכון בעליה על העגלה.

     

    האם הנתבע חב בחבות כלפי התובע?

     

13. כאמור, החברה היא זו שהחזיקה בפועל בחוף ובמסעדה והיא זו שסיפקה את השירותים לנופשים במקום ולסועדים במסעדה. היא זו שגבתה את התשלום מהנופשים עבור החנייה והשימוש במתקנים שסופקו להם כדוגמת חשמל, מים, שירותים, מתקני משחקים ועוד. החברה פעלה בדרך זו במשך כ-17 שנים החל משנת 1996 ועד אשר ביהמ"ש הורה על סילוקה מהמקום.

     

14. בתצהירו, ביקש הנתבע להרחיק עצמו ואת החברה מכל ידיעה בדבר המצאה של העגלה במים. הנתבע הגיש תמונות בהן נראים שלטים האוסרים על כניסה למים ורחצה בו. לדבריו, החברה "...פעלה לסילוק המכשולים שנראו במים, על מנת למנוע תאונות ו/או מציאת חפצים במים, אבל מנהלת כנרת שלחה פקחים אשר מנעו המשך הפעולות בטענה כי הדבר אסור היות ומדובר באזור דייג" (ס' 10 לתצהיר). כן הצהיר הנתבע "...כי בכל פעם שהיה מתגלה חפץ לעיני מי מטעם החברה, היו מתקשרים למנהלת הכנרת שמספר פעמים, שלחה מי מטעמה לסילוק המפגעים שהתגלו ודווח עליהם מטעם החברה" (ס' 7 לתצהיר).

     

15. לטענת הנתבע, "לא ראיתי כיצד נפגע התובע, אלא לאחר מכן התבקשתי למשוך המכשול ועשיתי למרות האיסור כדי לדעת מה קרה! היות והמכשול היה בתוך המים ונערך חיפוש כדי למצאו ולמשכו משם" (ס' 9 לתצהיר). בחקירתו הנגדית טען הנתבע כי אינו אחראי לכל פעילות ימית המתבצעת מקו החוף לכיוון המים, אך אישר כי לאחר התאונה הזמין שופל אשר הוציא את העגלה מהמים, כפי שנראה בתמונות שהוגשו על ידי התובע (ת/3).

     

16. כאמור, בפגישתו של האב עם החוקר מסר האב כי הנתבע הזהירם מפני העגלה, ומהעדויות עלה כי חלקה נראה מעל פני המים. בנסיבות אלו ומשהעגלה הייתה במרחק של כ-7 מטר מהחוף, ברי כי הנתבע ידע על מקום המצאה, ועל היותה מקור משיכה לנערים שעלו עליה וקפצו ממנה. נוכח התאונות הקודמות שאירעו במקום כפי שמסר הנתבע לאב – מוטלת הייתה אחריות על החברה לדאוג לשלומם של הנופשים בחוף.

    החברה, הייתה מסיגת גבול בחוף ועשתה בו כבתוך שלה, תוך שהיא גובה תשלום מהנופשים עבור החניה והשימוש במתקנים שהוצבו על ידה והשירותים שסופקו על ידה, ביודעה כי הם רוחצים במים ותוך שהיא מציגה מצג באתר החברה כי אין מניעה להיכנס למים. על כן, מבלי לגרוע מחבותם, אם בכלל, של הגורמים הנוספים - מוטלת הייתה על החברה החובה לדאוג לסילוק העגלה מהמים כפי שעשתה מספר שעות לאחר קרות התאונה, ואין די באזהרה שהזהיר הנתבע את האב.

     

17. כאמור, הנתבע שימש כמנהל החברה ובעל המניות בה, הוא היה הרוח החיה והפעילה בתפעול החברה והחוף. משכך, חב הנתבע באחריות אישית כלפי התובע בגין אירוע התאונה.

     

    האם המועצה חבה בחבות לקרות התאונה?

     

18. לטענת אוחנה, במועד קרות התאונה איגוד ערים כנרת היה האחראי על רצועת החוף מכוח חוק הסדרת הטיפול בחופי כנרת, תשס"ח-2008 (להלן: "חוק הסדרת חופי הכנרת"). לדבריו, השטח בו ארעה התאונה לא שייך ו/או מוחזק על ידי המועצה; רצועת המים של החוף, כמו כל מי הכנרת, הינם שטח גלילי שאינו בשטח השיפוט של המועצה; ואין לה סמכות לפעול בתוך תחום המים; כן הוסיף כי המדובר בחוף שאינו מוכרז, אינו מוגדר כחוף רחצה והוא הוחזק על ידי החברה.

     

19. התובע ביקש להדוף את טענות המועצה באמצעות מסמך מיום 13.6.10 שנערך על ידי המפקח הארצי לאתרי רחצה במנהל לשלטון מקומי במשרד הפנים. המדובר בדוח ביקורת שהופנה למועצה, בו נכתב כי: המדובר בחוף שאינו מוכרז לרחצה; הנתבע הינו מנהל החוף; אין מצילים במקום; במקום יש שירותים ומקלחות נקיים, מקום מסודר למשחקים, מגרש משחקים ופארק; שלטי הכוונה והדרכה; סככות צל ופקחים; נגבים דמי כניסה ליממה בסך של 50 ₪; קיים שילוט בכניסה לחניון ובכל הגישות לחוף, בו נכתב כי החוף אינו חוף מוכרז והרחצה היא על אחריות הרוחצים.

    לדברי אוחנה, שהמסמך הוצג לו במהלך חקירתו הנגדית, המסמך אינו מוכר לו, מה גם שעסקינן במסמך שנערך בשנת 2010.

     

20. מטרת חוק הסדרת חופי הכנרת שנכנס לתוקף ביום 10.6.08 "...להסדיר את הטיפול בחופי הכנרת בראייה כוללת ואחידה, בהתחשב בהיבטים הייחודיים של הכנרת, ולהגביר את האכיפה של חיקוקים שנועדו למנוע ולצמצם את הפגיעה בכנרת" (ס' 1 לחוק הסדרת חופי הכנרת). לשם כך הוקם איגוד ערים כנרת שהוסמך לפעול לשם ביצוע הוראות החוק לשם ביצוע סמכויותיו כמפורט בסעיף 7 לחוק. במסגרת סמכויותיו, על האיגוד לדאוג בין היתר, להקמת, החזקת, ניהול וניקיון החופים; מילוי תפקידיה של רשות מקומית בתחום האיגוד לפי חוק הסדרת מקומות רחצה, התשכ"ד-1963 ועוד. לשם ביצוע תפקידיו הוסמך האיגוד להתקשר עם רשות הניקוז כנרת.

     

21. סעיף 54 (ד) לחוק הסדרת חופי הכנרת מורה: "האיגוד יחל במילוי תפקידיו לפי חוק זה בתום שלושה חודשים מיום התחילה, וכל עוד לא החל בפעילותו כאמור יוסיפו למלא תפקידים אלה הרשויות המקומיות בתחום האיגוד; השר רשאי, בצו, לדחות את המועד האמור בתקופה שלא תעלה על שלושה חודשים".

    בהתאם לסעיף 54 (א) לחוק, תחילתו הינה 60 יום מיום פרסומו ביום 10.4.08, דהיינו, ביום 10.6.08.

     

22. צא ולמד כי עד ליום 10.9.08 אחראיות הרשויות המקומיות על המשך ביצוע סמכויותיהן על פי דין כפי שהיו עד אותה עת, וממועד זה אחראי האיגוד לביצוע חוק הסדרת חופי הכנרת. משלא הובאה ראיה כי שר הפנים דחה בצו את המועד בו אמור היה האיגוד להתחיל במילוי תפקידיו – האיגוד הוא זה שהיה אחראי לביצוע החוק במועד התאונה.

     

23. בחקירתו הנגדית הבהיר אוחנה כי אחריות המועצה הינה מקו המכונה 208.8 הוא קו הרום העליון של הכנרת, וממנו מערבה. משמע, במועד התאונה המועצה לא הייתה אחראית ובעלת סמכויות לפעול בתוך מי הכנרת.

     

24. לסיכום: לא. האמור לעיל, לא הוכחה חבותה שבדין של המועצה, ועל כן דין התביעה כנגדה להידחות.

     

    האם המנהלת חבה בחבות כלפי התובע

    טיעוני הצדדים

     

25. לטענת המנהלת, הינה גוף סטטוטורי אשר היקף תפקידיו וסמכויותיו הוגדרו ב חוק הניקוז וההגנה מפני שיטפונות תשי"ח-1957 (להלן: "חוק הניקוז") ובחוק רשויות נחלים ומעיינות, התשכ"ה – 1965. לטענתה, תפקידיה כוללים הסדרה של זרימת הנחל וניקוזו, כאשר בסעיף 3 (4) לחוק רשויות נחלים ומעינות, צוין במפורש כדלקמן: "הסרת מפגעי תברואה הכרוכים בזיהום הנחל, את מקור המים או בזרימתם המשתנית של מימיו". סעיף 12 לחוק הניקוז, מגדיר את תפקיד המנהלת "...לדאוג לניקוזו הסדיר של התחום שנקבע לה בצו המקים, ולשם כך להקים, לשנות ולהחזיק ולפתח מפעלי ניקוז באותו תחום; במילוי תפקידיה אלה תפעל רשות הניקוז גם למניעת מפגעי בריאות".

    לטענתה, בעקבות חשש ודאגה לשמירה על הכנרת כמקום מים אסטרטגי של מדינת ישראל הוענקו למנהלת סמכויות נרחבות באשר למניעת זיהום מי הכנרת, וזאת בהתאם לצו מיום 10.9.97 שהוצא ע"י נציב המים (נ/5).

    לטענת המנהלת, לא. כל האמור לעיל, ברי כי תפקידיה התמצו במניעת זיהום מי הכנרת בלבד, כפי שגם ניתן ללמוד מהמכתב מיום 27.10.11 (נ/4) שנשלח לנתבע על ידי גרין, מספר שנים לאחר התאונה. עוד נטען כי המנהלת לא ידעה על דבר קיומה של העגלה, מה גם שהשטח שייך לרשות הטבע והגנים ומנהל מקרקעי ישראל.

    לטענתה, לא. האמור לעיל, דין התביעה כנגדה להידחות.

     

26. לטענת התובע, חוק הניקוז מורה כי תפקידי המנהלת הינם: "(4) הסרת מפגעי תברואה הכרוכים בזיהום הנחל או מקור המים או בזרימה המשתנית של מימיו. (5) שמירת הנוף ומתנות הטבע לא.ך הנחל בשתי גדותיו או מסביב למעיין...

    (7) הסדרת דרכי השימוש בנחל או במקור המים...".

    לטענתו, תפקידי המנהלת הינם להרחיק מפגעים לשם "שמירת הנוף ומתנות הטבע" בחופי הכנרת וכן להכשיר את החוף המסוים שבו קרתה התאונה "לצורך נופש וספורט", כמו גם נקיטת אמצעים לשם הסדרת השימוש בחופי הכנרת על ידי המעוניינים. התובע נסמך בטיעוניו גם על הוראות הצו. לטענתו, העגלה מזהמת את מי הכנרת ובמסגרת אחריותה היה על המנהלת לדאוג לסילוקה ולו רק בשל היותה גורם מזהם.

     

27. מטעם המנהלת העיד גרין, המש. כמנהל המנהלת שהינה אגף בתוך התאגיד הסטטוטורי "רשות ניקוז כנרת" שהוקם מכוח חוק הניקוז. בתצהירו הצהיר כי המנהלת פועלת מכוח החוק כזרוע של רשות המים, ותפקידה הוא לשמור על איכות מימיה של הכנרת ומקורותיה, וכי פעולותיה הן אך ורק בקשר למניעת זיהום מי הכנרת ומקורות המים שלה. כן הצהיר כי המנהלת פועלת בין היתר, "...למנוע ולטפל בתקלות ובאירועי זיהום, פיקוח כללי על המערכות ומתקנים המש.ים למניעת זיהום ואין זה מתפקידה ומסמכותה לאתר מפגעים בטיחותיים שיש בהם כדי לפגוע במתרחצים" (ס' 4 לתצהיר).

    לדברי גרין, הכנרת מלאה בשברי מתכת וחפצים שונים, אשר תנודות וזרמי המים מעבירים אותם ממקום למקום באופן תדיר. גם במקרה בו מגיעה לידי נציגי המנהלת ידיעה כי יש להוציא חפץ כלשהו מתוך מי הכנרת, הרי שנציגיה מתקשרים עם המפעיל בחוף ו/או בעליו על מנת שיוציא את החפץ מהמים.

    בחקירתו הנגדית עמד גרין על טענתו כי אחריות המנהלת הינה אך ורק למניעת זיהום מי הכנרת.

     

    הכרעה

     

28. כאמור, חוק הסדרת הטיפול בחופי הכנרת, נכנס לתוקף ביום 10.9.08, ומאותו מועד אחראי האיגוד על ביצוע החוק. בהתאם לסעיף 10 (א) לחוק זה, לשם ביצוע תפקידיו לפי החוק, "... יתקשר האיגוד עם רשות הניקוז כנרת, לרבות לצורך מינוי פקחים...", דהיינו, בין יתר תפקידיו, על האיגוד, באמצעות המנהלת, לדאוג בין היתר, ל"הקמה, ניהול, החזקה, הפעלה וטיפוח החופים, לרבות נקיונם" (סעיף 7 (א) (2) לחוק).

     

29. כאמור, התאונה אירעה כשלושה חודשים לאחר שהחוק נכנס לתוקף, ולא הובאה ראיה כי האיגוד אכן התקשר עם המנהלת עובר לתאונה, לשם ביצוע החוק ועל כן לא ניתן להטיל על המנהלת חבות מכוח חוק הסדרת הטיפול בחופי הכנרת.

     

30. במסגרת תפקידיה היה על המנהלת בין היתר, לשמור על הנוף ומתנות הטבע ובמסגרת זו היה עליה לאתר מפגעים כדוגמת העגלה ולסלקם מהמים. משכך, באחריות המנהלת היה לדאוג בין היתר, למניעת זיהום מי הכנרת ובמסגרת זו היה עליה לגרום, בין בעצמה ובין באמצעות הנתבע, לאיתור העגלה ולהוצאתה מהמים. משעסקינן בעגלה העשויה ברזל שמטיבו וטבעו מחליד במים - טמון בה סיכון לזיהומם. אוסיף ואציין למעלה מהדרוש כי ידוע היה למנהלת כי מתנהל במקום ע"י הנתבע אתר נופש.

     

31. גרסתו של גרין בדבר תפקידי המנהלת, נסתרה על ידי מכתבו מיום 27.10.11 שנשלח לנתבע (נ/4), בו נדרש הנתבע בין היתר, לנקות ניקוי יסודי את כל שטח רצועת תנודת מפלס המים מפסולת, מתקנים ומפגעים לקראת החורף ובמיוחד "צמיג, פח צבע, ברזלים ושולחן על החוף". איני סבור כי ניתן לאבחן בין שולחן לעגלה העשויה מברזל שמטיבו ומטבעו מחליד, ועלול לגרום לזיהום המים.

     

32. מעדותו של הנתבע עלה כי כאשר הבחין במפגעים שיש להוציאם מהמים דיווח על כך למנהלת אשר לא אחת הורתה לו להוציאם מהמים. אין בכך כדי להפחית מאחריותה של המנהלת לאיתור מפגעים, במיוחד בחוף נשוא התביעה בו התקיימה פעילות במשך שנים רבות בידיעת המנהלת.

     

33. אשר לטענת המנהלת כי עסקינן במפגע שנסתר מעיניה - משהפעילות במקום הייתה ידועה לה, משהתנודות במים היו בידיעתה, ומשהעגלה בלטה בחלקה מעבר למפלס המים - היה עליה להיות מודעת לקיומה ולדאוג להוצאתה מהמים, בין בעצמה ובין ע"י גורם אחר, או להפעיל שירותי פיקוח בחוף שיגלו מפגעים כדוגמת העגלה וידאגו לסילוקם. משלא עשתה זאת - לא מלאה אחר תפקידיה עפ"י הדין.

     

     

     

    האם הפניקס חבה בפיצוי התובע?

     

34. הצדדים חלוקים בשאלה האם פוליסת הביטוח שהופקה ע"י הפניקס והמבטחת בין היתר, את אחריות החברה כלפי השוהים בחוף, מכסה את חבות הנתבע בגין התאונה.

     

35. עובר להפקת הפוליסה נערך לבקשת הפניקס דוח סוקר, מיום 11.3.03, המהווה חלק בלתי נפרד מהפוליסה (להלן: "הדוח"). ברשימה לפוליסה נכתב: "מוצהר ומוסכם בזה כי כל כיסוי בגין פעילות ימית ו/או שימוש במתקנים ימיים מוחרגים כגון: סירות, כמו כן, מוחרגת כל פגיעה כתוצאה מתביעה ו/או פעולה שאינה קשורה ישירות למסעדה. מצ"ב עותק דוח אשר מהווה חלק בלתי נפרד מהפוליסה".

     

36. בדוח צוין: "העסק שבנדון קיים בכתובת זו כ-7 שנים. המקום מופעל כמסעדה וכאתר נופש הנותן שירותי חוף ומרגוע לנופשים וא.חים כנגד דמי כניסה לאתר..." (עמ' 1 לדוח). הסוקר המליץ על ההחרגה שאומצה כאמור ברשימה לפוליסה.

     

37. בחקירתו הנגדית טען הנתבע כי חל איסור על כניסה למים וכי הרחצה הינה באחריות הרוחצים. כן הצהיר בתצהירו כי הנופשים משלמים עבור החנייה בחוף והשירותים המסופקים בחוף, אך לא במים.

     

38. בחקירתו הנגדית נשאל הנתבע על ידי ב"כ הפניקס האם נכון כי מבחינתו אין כל קשר בין הימצאותו בחוף לבין פעילות ימית כלשהי, כדוגמת שחיה וגלישה. בתשובה השיב הנתבע: "פעילות ימית אני לא אחראי בכלל, אין לי שום קשר בין הים לגדר שנמצא על המסלעה, הים לא שלי" (עמ' 38 לפרוטוקול יום 15.4.15).

     

39. בסיכומיו אוחז הנתבע בשני קצוות החבל. מחד טען כי אין לו כל אחריות וכל קשר לפעילות במים, לרבות לעגלה, אך מנגד טען כי הפוליסה מכסה את חבותו כלפי התובע, כפי שנטען גם על ידי התובע. יאמר כי הנתבע לא הגיש הודעה לצד שלישי כנגד הפניקס.

     

40. שוכנעתי כי הפוליסה והדוח המהווה חלק בלתי נפרד ממנה, החריגו במפורש את הפעילות במים וכי הכיסוי ניתן לפעילות הקשורה למסעדה בלבד שהופעלה על ידי החברה. זאת ועוד, הנתבע עצמו לא ראה את עצמו כמי שאחראי לפעילות במים כפי שהעיד. על כן, הנני לקבוע כי דין התביעה כנגד הפניקס להידחות בהיעדר כיסוי ביטוחי.

     

    חלוקת החבות בין המנהלת לנתבע

     

41. הנתבע, באמצעות החברה, אפשר לנופשים בחוף לרחוץ במים ואף גבה תשלום על כלל השירותים שסופקו על ידיו לנופשים. שוכנעתי כי הנתבע ידע על קיומה של העגלה במים ועל הסיכון הטמון בה, כפי שאף הזהיר את האב מפניו.

     

42. כאמור, מעדותו של הנתבע עלה כי כאשר הבחין במפגעים שיש להוציאם מהמים דיווח על כך למנהלת אשר לא אחת הורתה לו להוציאם מהמים. אין חולק כי לא הודיעה על המצאות העגלה במים.

     

43. סבורני כי האשם העיקרי וכן המוסרי רובץ בעיקר לפתחו של הנתבע אשר אף גבה תשלום, מהנופשים בחוף. משכך, מצאתי כי על הנתבע לשאת ב-70% מהחבות והמנהלת ב-30% הנותרים. יחד עם זאת, החיובים כלפי התובע יהיו ביחד ולחוד.

     

    אחריות האב והאם

     

44. כאמור, הנתבעים שלחו הודעה לצד שלישי כנגד האב והאם בטענה שאם וככל שייקבע שעליהם לפצות את התובע בגין התאונה – עליהם לשפותם. לטענתם, ההורים לא פעלו כהורה סביר בכך שלא פיקחו על התובע שהיה אותה עת כבן 13; לא דאגו להזהיר ו/או להתריע ו/או להרחיק את התובע מהמים; התרשלו ו/או התעלמו מהסכנות.

     

45. הוכח כי האב היה מודע להימצאות העגלה במים, אף כי לטענתו לא ידע על מיקומה המדויק במים. מהראיות שהובאו עולה בבירור כי עובר לתאונה האב היה מודע היטב למעשיהם של הילדים במים, לרבות התובע, וכן הם עולים על העגלה וקופצים ממנה. בחקירתו הנגדית אף אישר האב כי לו היה יודע על הימצאות העגלה במים לא היה מאפשר לילדים להיכנס אל המים ולחילופין, היה אוסר עליהם את הכניסה לאזור בו נמצאת העגלה. על האב היה לדאוג לכך שהתובע לא יימצא בקרבת העגלה ומשלא עשה כן, עליו לשפות את הנתבע ואת הנתבעות 4-5 בגין חלקו בחבות.

     

46. סבורני כי האשם המוסרי רובץ בעיקרו על הנתבע ולא על האב אשר הגיע לחוף עם בני משפחתו על מנת בין היתר, לרחוץ למים. אשר על כן, מצאתי לחייב את האב לשפות את הנתבע והנתבעות 4-5 ב-35% מכל סכום שישולם בפועל לתובע ע"י מי מהם, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד כל תשלום לתובע ועד לתשלום המלא בפועל. אשר לאם – לא שוכנעתי כי הייתה מודעת להימצאות העגלה במים ולא הובאה כל ראיה הקושרת אותה למתרחש במים ועל כן, דין ההודעה כנגדה להידחות.

     

    שיעור הנזק

     

    הנכות הרפואית

     

47. ממקום התאונה הועבר התובע באמבולנס לחדר המיון בביה"ח "פוריה" בטבריה. בבדיקתו בחדר המיון נמצאו חתכים בשוק ימין. בהרדמה מקומית בוצעו שטיפת הפצעים, הטרייתם ותפירתם. צילומי רנטגן של הברך והשוק לא הדגימו סימנים לחבלה גרמית. התובע שוחרר לביתו עם הוראות למנוחה והמשך טיפול ומעקב רפואי.

     

48. מטעם התובע הוגשה חוות דעתו מיום 24.08.11 של ד"ר קלצ'קו, א.תופד, אשר מצא כי נגרמה לתובע נכות לצמיתות בשיעור של 10% בגין צלקות, לפי סעיף 75(1)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956, (להלן: "התקנות") ו-7.5% בהתאמה לסעיף 35(1)(ב) לתקנות, בגין הפרעות תפקודיות קלות ותלונות התובע כי הינו מתקשה בהליכה, עמידה וריצה ממושכות.

     

49. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של פרופ' נרובאי, א.תופד, אשר בחוות דעתו מיום 20.09.12 מצא כי נגרמה לתובע נכות בשיעור של 10% בגין צלקות אסתטיות שאינן תפקודיות.

     

50. נוכח המחלוקת שבין מומחי הצדדים, מונה פרופ' גנאל כמומחה רפואי מטעם בית המשפט. המומחה בדק את התובע ביום 04.02.13. בבדיקתו התלונן התובע כי אינו יכול לשחק כדורגל בשל כאבים בשוק ימין בחלקה העליון הפנימי הקרוב למפרק הברך; כאבים בעת עליה במדרגות, בגינם הוא חייב לנוח מידי פעם; מוטרד ממראה הצלקות ומסתירן. המומחה מצא, בין היתר, כי התובע הלך היטב ולא צלע, הלך היטב על קצות האצבעות והעקבים ובכריעת ברכיים מלאה הגיע עם עכוזו עד העקבים. פרופ' גנאל לא מצא רגישות יתר במגע בצלקות. המומחה קבע לתובע נכות לצמיתות בשיעור של 10% בגין צלקות בגוף, תוך קביעה כי נכות זו הינה בתחום האסתטי וכי תפקודו של התובע אינו מוגבל.

    הצדדים לא זימנו את המומחה לחקירה ולא שלחו לו שאלות הבהרה.

     

    נזק לא ממוני

     

51. כאמור, נקבעה לתובע נכות לצמיתות בשיעור של 10% בגין צלקות שנותרו ברגלו הימנית של התובע. מצאתי לפסוק לתובע ברכיב זה, בהתחשב בין היתר, בגילו הצעיר, ובזמן שחלף ממועד התאונה, פיצוי בסך של 60,000 ₪.

     

    הנכות התפקודית

     

52. בעת התאונה היה התובע כבן 13, תלמיד כיתה ז'. בהמשך, למד התובע בבית ספר תיכון "א.ט סינגלובסקי" בת"א במגמת ניהול עסקי, השלים לימודיו ובחודש אוגוסט 2014 התגייס לשירות חובה בצה"ל, על אף שהינו סובל מליקוי שמיעה מולד. לטענת התובע בתצהירו, כתוצאה מהפציעה הוא מוגבל בכל פעילות המחייבת מאמץ. לטענתו, הוא סובל מכאבים בעת הליכה ועמידה ממושכות, ובעת עליה וירידה במדרגות. מוסיף וטוען התובע, כי הכאבים מופיעים לאחר מאמץ או תנועה חדה, וכי בשל הצלקות המכוערות הוא נמנע מללבוש מכנסיים קצרים ולבלות בחוף הים.

     

53. בחקירתו הנגדית טען התובע כי בעת פעילות מאומצת בחדר כושר, כדוגמת ריצה על הליכון, הוא חש כאב ונאלץ להפסיק האימון. כן טען כי רגלו כואבת בעת עמידה ממושכת.

     

54. עסקינן במי שטרם החל לספר את סיפור חייו ועל כן ככלל, הנכות התפקודית זהה לנכות הרפואית. ברם, במקרה דנן נקבע על ידי פרופ' גנאל כי עסקינן בצלקות מכערות, שאינן רגישות ואינן תפקודיות. יחד עם זאת, שוכנעתי כי בעת מאמץ ניכר סובל התובע מכאבים ברגלו. משכך, סבורני כי נותרה לתובע נכות תפקודית שעלולה לבוא לידי ביטוי בעת מאמץ ניכר. יחד עם זאת, נכון יהיה שלא לכמת את נכותו התפקודית של התובע הנמוכה באופן ניכר מנכותו הרפואית, ונכון יהיה לפסוק לו פיצוי גלובלי ונמוך בגין אובדן כושר השתכרות לעתיד.

     

    הפסד כושר השתכרות לעתיד

     

55. כאמור, נכותו של התובע הינה אסתטית בעיקרה. לדעתי, במהלך עבודה מאומצת עלול התובע לחוש לעיתים בכאב. משכך, מצאתי לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בסכום של 30,000 ₪ בגין אובדן כושר השתכרות לעתיד.

     

    עזרת צד שלישי

     

56. בחודשיים הראשונים שלאחר התאונה, נזקק התובע לעזרה ברחצה ובהלבשה. כן, נדרש לליווי הוריו לקבלת טיפול רפואי, ועקב כך האב והאם נאלצו להיעדר מפעם לפעם מעבודתם. מצאתי לפסוק לתובע על דרך של אומדנה, פיצוי בסך של 8,000 ₪ בגין עזרת קרובים מוגברת לאחר התאונה.

     

    הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לטיפול רפואי

     

57. לאחר התאונה נדרש התובע לביקורות במרפאות קופ"ח, לצורך מעקב, הוצאת תפרים, החלפת תחבושות וטיפול פיזיותרפי. כן נשא התובע בהוצאות האמבולנס ונגרמו לו הוצאות נסיעה לטיפול הרפואי. מצאתי לפסוק לתובע על דרך של אומדנה, פיצוי בסך של 5,000 ₪ לפי ערכו נכון למועד פסק הדין.

     

    סיכום

     

58. להלן סיכום רכיבי נזקי התובע:

    הפסד כושר השתכרות לעתיד-30,000 ₪

    נזק לא ממוני-60,000 ₪

    עזרת צד שלישי-8,000 ₪

    הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה-5,000 ₪

    סה"כ 103,000 ₪

     

    סוף דבר

     

59. אשר על כן, הנני מחייב את הנתבעים 1, 4-5, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסך של 103,000 ₪, בצירוף שכר טרחת עו"ד בשיעור של 23.6%, כשסכומים אלה נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל. כן, הנני מחייבם לשלם לתובע את שכר טרחת המומחים ואגרת בית משפט, כאשר כל הוצאה תישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד כל הוצאה ועד לתשלום המלא בפועל.

    הנני מחייב את הצד השלישי י. ש., להשיב לנתבע 1 ולנתבעים 4-5 35% מכל סכום שישולם בפועל על ידי מי מהם, בתוספת אגרת ביהמ"ש בגין ההודעה לצד שלישי על ידי מי שיישא בפועל בתשלומה, כשהסכומים נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.

    משההודעה לצד שלישי כנגד האם נדחית- איני עושה צו להוצאות כנגד האב מעבר לחיוב הנ"ל.

     

60. משהתביעה כנגד המועצה נדחית ובהתחשב בקושי בבירור זהות הגורמים האחראים לחוף הנני מחייב את התובע לשלם למועצה הוצאות בסך של 3,000 ₪.

     

61. משהפניקס והמנהלת יוצגו ע"י אותו משרד עורכי דין- איני עושה צו להוצאות לטובת הפניקס.

     

62. למען הסר ספק הריני להבהיר את שברור, כי חיובי הנתבעים כלפי התובע הינם נפרדים מחיובי האב כלפי הנתבעים.

     

     

    ניתן היום, כ"ה אייר תשע"ה, 14 מאי 2015, בהעדר הצדדים.

     

    חתימה