אלהואשלה נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ

עניינינו בתביעה לתגמולי ביטוח בסך 358,771.6 ₪, מכוח פוליסת ביטוח מקיף לרכב, בגין נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים, שהנתבעת סירבה לשלם לתובע בטענה למסירת עובדות כוזבות בכוונת מרמה.

רקע עובדתי ויריעת המחלוקת

1. ביום 25.3.2019, בשעה 12:34 או סמוך לכך, רכבו של התובע, טויוטה לנד קרוזר שנת ייצור 2018, מ"ר 447-27-301 (להלן: "הרכב") בעת נסיעה בכביש 25, סמוך ליציאה מהכביש לכיוון פזורת קסר א-סר שבה מתגורר התובע, סטה מן הכביש והתהפך (להלן: "התאונה").

2. התובע היה בן 72 במועד התאונה.

3. כתוצאה מהתאונה, נגרמו לרכב נזקים רבים, והוא הוגדר כאובדן מוחלט.

4. אין מחלוקת באשר להתרחשות התאונה, ואף הוסכם בין הצדדים שגובה הנזק הוא 326,156 ₪ (הודעה מטעם הנתבעת לענין הסכמות דיוניות, מיום 2.3.2022).

5. לגרסת התובע, התאונה התרחשה ביום גשום עם ראות נמוכה. עובר לתאונה, הוא סיים תפילה בבאר שבע ונסע לביתו. במהלך הנסיעה בכביש 25, התובע נאלץ לטענתו לסטות מנתיבו עקב כך שהבחין בחמורים שצעדו בכביש, וכך התהפך לתעלה. סמוך לאחר מכן, הגיעו למקום מספר בני משפחה שראו את התאונה, או את הרכב הפוך בתעלה, סייעו לו להיחלץ מהרכב ההפוך והסיעו אותו לביתו. לאחר מכן, התובע פנה להגיש תלונה במשטרת ישראל ולבדיקה במוקד רפואי.

6. יצוין עוד שלמקום התאונה הוזעקו מד"א ושירותי כבאות והצלה (דו"חות הוגשו ביום 14.4.2022 וביום 26.4.2022, בהתאמה).

7. תביעתו של התובע לחברת הביטוח, הנתבעת, נדחתה ע"י הנתבעת. לטענת הנתבעת בהודעת הדחייה, נמסרו לה "פרטים כוזבים אודות נסיבות האירוע הנטענות, לרבות זהות נהג" (הודעת הדחייה מיום 13.5.2019, נספח ב' לכתב התביעה).

8. במסגרת ההודעה על הסכמות דיוניות, הבהירה הנתבעת שהיא חולקת על טענת התובע שהוא נהג ברכב, וסבורה שנמסרו לה פרטים כוזבים על זהות הנהג.

   מחלוקת זו, והיא לבדה, עומדת אפוא בבסיס התביעה הנוכחית.

9. כאמור בעמוד 4 לפוליסת הביטוח (נספח 1 לתצהירי הנתבעת), זו מכסה את המבוטח וכל נהג שנוהג לפי הוראתו או רשותו, למעט נהגים שטרם מלאו להם 24 שנים, או נהגים בעלי רישיון נהיגה לסוג הרכב במשך פחות משנה.

10. מטעם התובע העידו התובע עצמו, נאסר אלהואשלה, סלימאן אלהואשלה, עלי הואשלה ואברהים הואשלה (להלן: "נאסר", "סלימאן", "עלי", ו-"אברהים", בהתאמה). יצוין שסלימאן הוא בנו של התובע, ויתר העדים הם אחייניו. עלי אף נשוי לבתו של התובע, נוסף על היותו אחיינו. מטעם הנתבעת הוגש דו"ח חקירה ותמלילי הקלטות שנערכו על ידי חוקר מטעם הנתבעת, מר עזיז אבו רג'ב, עם התובע ועלי. התובע ויתר על חקירת החוקר.

    דיון

    המסגרת הנורמטיבית

11. סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח תשמ"א – 1981 (להלן: "החוק"), קובע כך (הדגשות בציטוטים בקו תחתון אינן במקור):

    "הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסר למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחובתו".

12. כוונת מרמה מוגדרת ככוללת שלושה יסודות:

    • מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות.

    • מודעות של המבוטח לאי נכונות או כזב של העבודות שנמסרו.

    • כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הלא נכונות או הכוזבות.

      (סעיף 4 לרע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נסרה [פורסם בנבו, 19.5.1998])

13. משהוכיח מבוטח את התרחשותו של האירוע הביטוחי, הנטל הוא על המבטחת להוכיח את קיומו של החריג (ע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מז(5) 661 וע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ פ"ד סא(3) 18). בעניין זה נקבע ברע"א 9215/10 פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ:

    "אכן, הנטל להוכיח את שלושת יסודותיו של סעיף 25, לרבות כוונת המרמה, מוטל על המבטחת, כמי שטוענת לפטור מאחריות ביטוחית. מאחר שמדובר בהטלת "סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית" ומאחר שמדובר בתוצאה קשה ומרחיקת לכת – של שלילת תגמולי הביטוח מהמבוטח – דרושות ראיות כבדות משקל להוכחת כוונת המרמה (ע"א 475/81 זיקרי נ כלל חברה לביטוח, פ"ד מ(1) 589, (1986); אליאס, בעמ' 556). יחד עם זאת, מקום בו הוכיחה המבטחת את התקיימותם של היסוד הראשון והשני, לאמור: כי המבוטח מסר עובדות בלתי נכונות או כוזבות וכי הוא עשה כן ביודעין , ואין ידועות העובדות הנכונות לאשורן, הרי שיש לראות במבטחת כמי שהוכיחה לכאורה את קיומה של כוונת המרמה. במקרה כזה, יעבור נטל הבאת הראיות אל כתפי המבוטח, שיצטרך להציג את המניע לכך שמסר פרטים כוזבים ולגלות את העובדות הנכונות..."

    (הדגשות בקו תחתון לאורך כל פסק הדין, אינן במקור. מ"ש)

    (ראו גם: פסקה 16 ל ע"א 9096/11 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות נ' ג'בארין [פורסם בנבו, 10.7.2012], להלן: "עניין ג'בארין")

14. ביהמ"ש העליון קבע לא פעם שיש לפרש בצמצום את תחולתו של סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח (ראו: ע"א 846/76 עטיה נגד אררט חברה לביטוח בע"מ פ"ד לא(2) 780, רע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית הכנסת נגד סהר חברה לביטוח בע"מ פ"ד נ(3), 281 וע"א 10199/09 אוריון נ. המגן חב' לביטוח בע"מ [מופיע באתר נבו, 1.4.2012]). בנוסף, נקבע לא פעם כי בעת שתועלה טענת מרמה הנטל על הטוען אותה הוא נטל מוגבר (ראו: ע. הרמן דיני ביטוח 55-52 (1989) וש. ולר חוק חוזה ביטוח 558-556 (1981)).

15. לכך יש להוסיף כי קיימת חזקה שהנוהג ברכב הוא בעליו, או מי שנוהג ברשותו, והנטל הוא על המבטחת לסתור חזקה זו (פסקה 4 לע"א 31/85 בדיר נ' לסה פ"ד מג(2) 81 ופסקה 12 בעניין ג'בארין).

    יישום ההלכה על המקרה דנן

16. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים וראיותיהם, מצאתי כי דין התביעה להתקבל.

17. הנתבעת טוענת לסתירות וקשיים משמעותיים בגרסתם של התובע ועדיו. חלק מן הסתירות הן בין גרסאותיהם של התובע ועלי בבית המשפט לבין גרסאותיהם מול החוקר מטעם הנתבעת; חלק מהסתירות הן בין גרסאות העדים השונות וחלק נוסף הוא קשיים בגרסת התובע מול העובדות שאינן במחלוקת לגבי התאונה.

18. סעיף 57 לפקודת הראיות [נוסח חדש], ה'תשל"א-1971, קובע בעניין זה:

    "סתירות בעדותם של עדים אין בהן, כשלעצמן, כדי למנוע את בית המשפט מקביעת עובדות שלגביהן חלו הסתירות."

19. על כך נכתב על ידי קדמי בספרו:

    "משמעותה המעשית של ההוראה האמורה היא : שאין בכוח קיומן של סתירות – הן "פנימיות" והן "חיצוניות" – כדי לאיין את דברי העדים הנוגעים בדבר; תפקידו וחובתו של בית-המשפט לקבוע ממצאים על אף קיומן של סתירות כאמור, והוא נעזר למעשה בקיומן על מנת למלא חובתו זו." (יעקב קדמי על הראיות-הדין בראי הפסיקה 1842 [נבו, מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009], להלן: "קדמי").

    ובהמשך הוסיף קדמי וציין:

    "הכלל שעל-פיו נוהגים בתי-המשפט, הלכה למעשה, בהקשר זה הוא: סתירות שאינן מהותיות רשאי בית-המשפט שלא לראות בהן גורם הנוטל ממהימנות העדות; רק סתירות מהותיות היורדות לשורשו של עניין – כוחן עמן לפגום פגימה של ממש במהימנותו של עד, ובלבד – שאין בנמצא הסבר מתקבל על הדעת לקיומן." (קדמי, 1843)

    עוד נאמר בעניין זה:

    "מטיבו של המין האנושי שאין בן-תמותה מכשיר דיוק אוטומטי... לא ייפלא, איפוא, שסתירות ואי-דיוקי-לשון שכיחים הם לא רק בדברי עדים שונים, אלה בהשוואה לאלה, כי אם גם בדבריו של עד אחד גופו, בתשובותיו בחקירה הראשית ובחקירה הנגדית, ובהתחשב בדברים אשר בא-כוח הצד האחד או הצד האחר משתדלים לשים בפיו" (ע"פ 100/55 מאיר נ' היועץ המשפטי פ"ד ט 1218, 1224, צוטט גם בע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נה(2) 918).

20. בהתאם לאמור לעיל, יש לבחון את הסתירות הנטענות ולקבוע האם מדובר בסתירות, האם הן מהותיות, והאם יש הסבר מתקבל על הדעת לקיומן. כפי שיפורט להלן, מצאתי שחלק מהסתירות והקשיים שהציגה הנתבעת מהותיות, אך רובן הן סתירות לא מהותיות, או למצער כאלה שקיים הסבר לקיומן שמתקבל על הדעת ומכל מקום הן אינן כאלה המבססות די הצורך את דחיית התביעה ובשים לב להלכה הנוהגת לעניין תגמולי ביטוח, כאמור.

21. כפי שצוין, התובע ויתר על חקירתו של החוקר מטעם הנתבעת, ואף לא טען בעניין זה במסגרת סיכומיו. משכך, בהתחשב גם באישורו של התובע את השתתפותו בשיחה המוקלטת עם החוקר וזיהויו את קולו בה (עמוד 3 שורות 30-32 ועמוד 4 שורה 30 עד עמוד 5 שורה 6 לפרוטוקול) וכן אישורו של עלי לכך ששוחח עם החוקר פעמיים – בטלפון ופנים אל פנים (עמוד 14 שורות 31-34 לפרוטוקול), מקובל עליי שתמלילי ההקלטות משקפים את גרסתם המוקדמת של התובע ועלי לתאונה ונסיבותיה מנקודת מבטם.

22. הסתירה הראשונה, כרונולוגית, שהנתבעת הציגה, מתייחסת למועד יציאתו של התובע מבאר שבע לכיוון ביתו. התובע גרס באופן עקבי שיצא לביתו מבאר שבע מיד לאחר תפילת הצהריים המוסלמית. דע עקא, בעת חקירתו על ידי החוקר מטעם הנתבעת, הוא ציין שתפילת הצהריים התקיימה בשעה 12:45 (עמוד 6 למוצג נ/1), ואילו בעדותו בבית המשפט ציין התובע שהתפילה התקיימה בשעה 11:45 לערך (עמוד 1 שורות 22-28 לפרוטוקול). יתרה מכך, לפי גרסתו של התובע בשיחתו עם החוקר, לא ייתכן שהתובע היה במקום התאונה בשעה 12:34 - מועד התרחשותה של התאונה לפי נתוני איתוראן, שאינם במחלוקת. הקושי בגרסה אינו במחלוקת. השאלה היא האם מדובר בסתירה מהותית, בשקר ביודעין או שמא בבלבול או קושי בזיכרון בלבד.

23. זמני תפילות מוסלמיות וזמני החמה הם בגדר ידיעה שיפוטית (ראו: (שומרון) 1974/11 התביעה הצבאית נ' אחמד רסמי סמיח חפש [פורסם בנבו, 26.12.2012]). תפילת הצהריים מתקיימת בחצות היום או סמוך לאחר מכן. במועד התאונה, חצות היום בבאר שבע היה בשעה 11:46, ומכאן שהתפילה התקיימה סמוך לשעה זו. גם פלט השיחות ממכשיר הסלולר של התובע, שכולל את מיקום האנטנה הסלולרית ששימשה לקליטת השיחה, מלמד שהתובע היה באזור באר שבע בשעות הבוקר, כששלוש שיחות טלפון התנהלו באמצעות אנטנה בשם "צומת בית אשל באר שבע", ואילו סמוך לאחר התאונה, החל בשעה 12:40 והלאה, התנהלו שיחות הטלפון באמצעות האנטנה "דימונה_1", היינו, באזור דימונה רבתי, שעל פניו כולל גם את הפזורה ואת מקום התאונה (נספח 3 לתיק המוצגים של הנתבעת). גרסת התובע בשיחתו עם החוקר אינה מתיישבת עם נתונים אלו. בהתחשב בעקביות גרסתו של התובע כי התפלל בבאר שבע ומיד לאחר מכן יצא לביתו, והתרשמותי מעדותו לפני, אני סבור שהודעתו לחוקר בעניין זה היא שגגה בתום לב, ולא שקר מכוון או סתירה בגרסה. במילים אחרות, התובע התבלבל בעניין זה כשדיבר עם החוקר מטעם הנתבעת. ממילא, מדובר בסתירה שקיים לגביה הסבר מתקבל על הדעת, הן בין הגרסאות השונות של התובע והן בין גרסת התובע לעובדות כפי שניצבות לפנינו. קביעה זו אף מסתברת, שכן אין לתובע עניין להציג שקר זה, שפוגם בגרסתו, מבלי שיש מאחוריו אינטרס או תועלת לתובע. שנית, אמנם החוקר דיבר עם התובע רק עשרה ימים לאחר האירוע, אך במהלכם התרחש המעבר לשעון קיץ, בלילה שבין 28.3.2019 ל-29.3.2019, שבעקבותיו השתנתה שעת התפילה והתאחרה בשעה לעומת זמנה במועד התאונה. על פניו, לא מן הנמנע שהתובע הציג לחוקר את שעת התפילה, כפי שהיה זכור לו מהימים האחרונים לפני השיחה עמו, מבלי לזכור את שינוי השעון שהתרחש מספר ימים קודם לכן.

24. סתירה נוספת נוגעת לשאלה האם החמורים שהכריחו את התובע, לטענתו, לסטות ממסלולו נעו על הכביש שמאלה (עמוד 13 למוצג נ/1, עמוד 2 שורות 34-31 ועמוד 3 שורות 19-14 לפרוטוקול) או ימינה (עמוד 9 למוצג נ/1). כך גם טענה הנתבעת לסתירה בגרסאות העדים לשאלה כיצד יצא התובע מהרכב, האם מדלת הנהג או מדלת הנוסע (ראו סעיף 9 לסיכומיה), ולקשיים בעדות איברהים בנוגע לחילוצו של התובע מהרכב (סעיף 11 לסיכומיה). איני סבור שסתירות אלו הן סתירות מהותיות, שיש בהן כדי לפגום בליבת גרסתו של התובע. את החמורים ראו התובע ואברהים לרגע קצר בטרם התרחשה התאונה, ואילו הגעתו של איברהים למקום התאונה ואופן ההוצאה של התובע מהרכב שהוא נלכד בו, ברגעים של לחץ ומהומה, עשויים להיות מבלבלים ומטעים, כאשר תשומת הלב נתונה בראש ובראשונה לאירוע התאונה עצמו ולצורך לנקוט פעולות סיוע לנפגעים אפשריים. לא ניתן להתעלם בהקשר זה מכך שתאונת דרכים היא אירוע חירום שמתרחש במהירות ובפתאומיות, על כל המשתמע מכך. אכן, לא פעם ענו העדים בהקשרים אלו שאינם זוכרים בבירור את מהלך הדברים המדויק (ראו לדוג': עמוד 3 שורה 32, עמוד 5 שורה 17, עמוד 16 שורה 31, עמוד 17 שורה 3 לפרוטוקול), ונאסר אף ציין במפורש שהיה מבוהל באותה העת (עמוד 10 שורות 35-34 לפרוטוקול). בנוסף, משצמצמה הנתבעת את המחלוקת לזהות הנהג בלבד, הרי שהסתירה בעניין מיקום החמורים שגרמו לתאונה אינה מהותית לנושא שלפנינו. יש לזכור בעניין זה כי העדות בבית המשפט הושמעה שנים לאחר חקירת החוקר את העדים.

25. קושי נטען נוסף, שאיני סבור שיש ליתן לו משקל מרכזי, הוא היעדר הפגיעה הגופנית בתובע. הנתבעת טענה שאין זה הגיוני שהתובע לא נפגע כלל מתאונה שבה הרכב התהפך (סעיף 6 לסיכומי הנתבעת). בהיעדר חוות דעת מומחה רפואי מתאים, אין בידי לדעת האם תאונה מהסוג שהתרחשה אכן מחייבת פגיעה גופנית, ואיני סבור שמדובר בעניין שמתחייב בהכרח ממצבו של הרכב, אף אם הוא סביר. לא למותר לציין, בזהירות המתבקשת בהיעדר חוות דעת מומחה בעניין זה, שמן התמונות שהוצגו לא ניתן לראות פגיעה בחלל הפנימי של הרכב, אלא רק בחלקים החיצוניים, וכך גם ציין השמאי מטעם התובע ש"הרכב נפגע בכל היקפו", ללא התייחסות לחלקים הפנימיים (נספח ג' לכתב התביעה).

26. סתירה נטענת נוספת, שלא מצאתי להתייחס אליה ככזו המבססת כוונת מרמה מצד התובע, היא בשאלה מי הגיע אל התובע ראשון וחילץ אותו (סעיף 7 לסיכומי הנתבעת). לחוקר אמר התובע שאינו יודע מי הוציא אותו מהרכב (עמוד 10 למוצג נ/1). לעומת זאת, בחקירתו בבית המשפט אמר התובע מספר פעמים שהוא הוצא ע"י אברהים (עמוד 4 שורות 8-20 לפרוטוקול). כאמור בפסיקה שהובאה לעיל אדם אינו מכשיר דיוק אוטומטי. אדם, עשוי להיזכר בדיעבד, במועד מאוחר, אולי בסיוע וריענון של בני משפחתו, בחלקים מן האירוע, ולא מן הנמנע כי התובע דנן נזכר בדיעבד בפרטים נוספים, כולל הוצאתו ע"י אברהים מהרכב. גם הטעות של התובע, שהתעקש שאמר לחוקר שאברהים הוציא אותו, אף שמן ההקלטה עולה בפירוש להיפך, ניתנת להסבר על ידי בלבולו של התובע או שכחה, בהתחשב בזמן הרב שחלף ממועד השיחה עם החוקר ועד להגשת התצהירים והחקירות בבית המשפט. אשר לטענה שנאסר ואברהים העידו שקרוב משפחה נוסף, מנזל, הגיע לפני אברהים למקום התאונה, איני סבור שהדבר סותר משמעותית את העדויות האחרות. אברהים עצמו העיד שמנזל הגיע לפניו (עמוד 17 שורה 17 לפרוטוקול). מבחינת העדויות עולה שיש להבחין בין השאלה מי הגיע ראשון לזירת התאונה, לעומת השאלה מי הגיע ראשון אל התובע עצמו, בתוך הרכב. התובע, נאסר ואברהים העידו כולם שאברהים הגיע ראשון אל התובע עצמו (עמוד 4 שורות 14-20, עמוד 5 שורות 7-15 לפרוטוקול, עמוד 10 שורות 17-18), ואין כל גרסה אחרת בעניין. הדברים עולים בבירור מעדותו של אברהים (עמוד 16 שורות 24-35 לפרוטוקול), שלפיה מנזל הגיע לפניו למקום התאונה (על פניו בהפרש של שניות אחדות, לאור העובדה שאברהים העיד שראה את התאונה מתרחשת), אך הוא, היינו אברהים, ניגש אל הרכב ושחרר את התובע מחגורתו. ממילא, הטענה לסתירה באשר לזהות האדם הראשון שהגיע אל התובע וחילץ אותו אינה נכונה, ועל כן אף אין צורך לבחון האם ניתן לתרצה.

27. סתירה נטענת נוספת נוגעת לשאלה האם אברהים היה עד לתאונה עצמה אם לאו. הסתירה אינה מתייחסת לגרסאות של אברהים – אברהים נקט בגרסה עקבית, הן בתצהירו והן בחקירתו הנגדית, ולפיה הוא צפה בהתרחשות התאונה מצדו הנגדי של הכביש - אלא לגרסתו של התובע בעניין זה, שבתצהיר תשובות לשאלון השיב שלא ידוע לו על מישהו שראה את התאונה מתרחשת (שאלה 1 בנספח 2 לתצהיר הנתבעת), בתצהיר העדות הראשית (סעיף 6) הצהיר שכחצי שנה קודם לכן גילה שאברהים ראה את התאונה מתרחשת, ואילו בעדותו ציין שאברהים אמר לו שראה את התאונה בסמוך להתרחשותה (עמוד 5 שורה 18 עד עמוד 6 שורה 7 לפרוטוקול). בהתחשב בכך שעדות התובע בעניין זה היא עדות שמיעה בלבד, שמלכתחילה משקלה נמוך, אם בכלל, איני סבור שיש בקשיים בעדותו, כדי לייצר סתירה מהותית, בפרט מול עדותו הקוהרנטית של אברהים בנושא זה. אף לא למותר לציין שתשובותיו של התובע בעניין היו במקרים רבים בלשון תמיהה, ולא קביעה עובדתית, כגון: "איך הוא יגיע אלי אם הוא לא ראה את התאונה?" (עמוד 5 שורות 21-21 לפרוטוקול), "אם הוא לא יראה אותה איך הוא יבוא?" (עמוד 5 שורה 31 לפרוטוקול) וכן ציין בשלב מסוים בעת חקירתו בעניין זה: "אני לא זוכר. תשאלי אותו... תשאלי אותו" (עמוד 5 שורות 31-33 לפרוטוקול). כל אלו מובילים למסקנה שעדותו של התובע בעניין זה אינה מבוססת על ידיעה אישית, ויש בה לכשעצמה כדי להסביר חולשת הזיכרון בנושא, ולכן שינויי הגרסה אינם מהותיים בעיניי.

28. הנתבעת אף ביקשה להפריך את עדותו של התובע בהתבסס על אמירתו לחוקר שהוא מסר עדות במשטרה (עמוד 12 למוצג נ/1), כשבפועל נמסר מהמשטרה שכלל לא נפתח תיק ולא נגבתה עדות. בעניין זה העיד עלי שהם פנו למשטרה, אך זו השיבה שבהיעדר נפגעים, הם אינם מתערבים בתאונה, וממילא לא נפתח תיק במשטרה (עמוד 19 שורות 14-8 לפרוטוקול). הנתבעת התבססה על כך שהתובע לא ציין שפנה למשטרה, אלא השתמש במונח "מסר עדות", שמשמעותו הפורמלית היא שעדותו נרשמה במשטרה, אך ספק רב בעיניי אם ניתן לייחס משמעות ניכרת לשימושו של התובע במונח. התובע אינו איש מקצוע בתחום המשפט והקרימינולוגיה, וספק אם הוא מודע להבדל בין מונחים אלו. מונחים משפטיים עשויים לשמש בידי מי שאינו איש מקצוע בתחום, כמעין ביטוי גנרי להתרחשויות עובדתיות שונות. ממילא, איני סבור שמדובר בסתירה שאינה ניתנת ליישוב, ומקובל עליי שהתובע ניגש למשטרה, אך נדחה על ידה מבלי שנפתח תיק ונרשמה עדותו בעניין.

29. לעומת זאת, קיימות מספר סתירות וקשיים מהותיים בגרסאות העדים, שלא עלה בידי התובע ליישבן באופן שמתקבל על הדעת.

30. ראשית, קיימת סתירה בין גרסתו של עלי בשיחתו עם החוקר (עמוד 11 למוצג נ/3) לבין תשובתו של התובע בחקירתו בבית המשפט (עמוד 3 שורה 10 לפרוטוקול) בשאלה האם ירד גשם במועד התאונה. מדובר במצב שהיה קיים עובר לתאונה, ואין זה מסתבר שהעדים ישכחו האם מדובר היה ביום גשום או לא, בפרט כשנשאלו על כך בחקירה שנערכה אך 10 ימים לאחר מכן.

31. שנית, עלי הציג שתי גרסאות סותרות לשאלה כיצד גילה על התאונה ומתי הגיע למקום. בשיחה עם החוקר, אמר עלי שאחד מאחיו הודיע לו על התרחשות התאונה, ובעקבות זאת הוא הגיע למקום, כעשרים דקות ויותר לאחר שהתרחשה התאונה (עמוד 2 למוצג נ/2). בשיחה השנייה של עלי עם החוקר, הוא טען שראה את ההתקהלות והרכב ההפוך בעת שהיה בדרכו חזרה לביתו ולכן עצר במקום, מבלי שהודיעו לו על כך, ושם פגש את התובע כשהוא מחוץ לרכב (עמודים 4, 7-6 למוצג נ/3). בתצהיר העדות הראשית של עלי (סעיף 2) ובחקירתו הנגדית (עמוד 13 שורות 10-7 לפרוטוקול) חזר עלי על גרסה זו. התובע, לעומת זאת, העיד בחקירתו הנגדית שעלי הגיע מוקדם יותר, והיה מעורב בחילוצו מהרכב (עמוד 4 שורות 20-8 לפרוטוקול). בנוגע לגרסתו של התובע בעניין זה, אחזור על כך שמדובר בהתרחשות שמיד לאחר התרחשות התאונה, במסגרת חילוץ של התובע מהרכב, ולכן איני סבור שיש לתת משקל משמעותי לסתירה זו מול עדותו של עלי. מנגד, מקובל עליי שקיימת סתירה מהותית בין שתי גרסאותיו של עלי בעניין זה.

32. שלישית, לא עלה בידי התובע ליישב את המצג העובדתי שתואר על ידו עם פלט השיחות שנערכו בסמוך לשעת התאונה בטלפון שלו. מפלט השיחות עולה התמונה הבאה: בשעה 12:40:53, היינו כשש דקות לאחר התאונה, קיבל התובע שיחה, שאורכה 34 שניות, מהמספר xxxxxxx. בשעה 12:42:36 הוצאה שיחה באורך של 35 שניות ממכשירו של התובע, לסלימאן. בשעה 12:47:36 הוצאה שיחה באורך של 9 שניות למספר הטלפון של עלי. סמוך לאחר מכן נערכו שתי שיחות טלפון נוספות לסלימאן.

33. הנתבעת טוענת שהשיחה הראשונה התקבלה מעומר, בנו של התובע, אך לא אימתה זו באמצעות הצגת המספר לתובע או לאחד מהעדים הנוספים, כפי שנעשה בעניין מספרי מנוי אחרים. התובע נשאל אמנם על בנו, אך לא אישר שזה מספר הטלפון שלו. גם כשנשאל על השיחה מעומר, שהוצגה כעובדה במסגרת השאלה, ענה התובע: "יכול ועומר התקשר לשאול אותי מה שלומי. את חושבת שאני זוכר מה היה לפני 4 שנים, מי התקשר, למה וכמה..." (עמוד 8 שורות 22-21 לפרוטוקול). אין מדובר באישור של העובדה, אלא הצגת אפשרות בלבד. בהיעדר ידיעה לגבי זהות המתקשר ואימות השיחה ותוכנה עמו, לא ניתן לפסול את האפשרות שמי מן השוהים במקום התאונה ענה לטלפון כשזה צלצל והסביר למתקשר את שהתרחש, בעוד התובע מתאושש בקרבת מקום, בין אם מדובר בעומר ובין אם מדובר באדם אחר.

34. השיחה לסלימאן אינה מעוררת קושי, ואף לא נטען אחרת על ידי הנתבעת, שכן לכל הדעות סלימאן לא נכח במקום התאונה והגיע לסייע לאביו לאחר מכן בביתו.

35. הקושי המשמעותי ביותר הוא השיחה לעלי, שהתרחשה 13 דקות לאחר התאונה, שמשתלב עם הקשיים בגרסתו של עלי למועד הגעתו לתאונה. קיום שיחת הטלפון אינו מתיישב עם גרסת התובע, שטען שעלי הגיע למקום בשלב מוקדם וסייע בחילוצו, והגרסה המאוחרת הדומה של עלי, שלפיה התובע ועלי היו באותו מקום ולא היה כל צורך בשיחת טלפון ביניהם. אף קשה לקבל את טענתו של עלי בעניין זה, שבתוך 13 דקות הספיק עלי לסייע בחילוצו של התובע, לפנות אותו לביתו ולצאת בחזרה למקום התאונה (עמוד 13 שורות 35-33 לפרוטוקול), גם אם התאונה הייתה במרחק קצר יחסית מביתו של התובע. השיחה עשויה הייתה להתיישב עם הגרסה המוקדמת של עלי, על כך שהגיע למקום התאונה כ-20 דקות לאחר התרחשותה, ושנמסר לו מאחד מאחיו על התאונה, שעשוי היה לבצע את השיחה מהטלפון של התובע שנמצא לידו, אלא שעלי טען בחקירתו הנגדית שמדובר בכלל בשיחה של אשתו, בתו של התובע, שהתקשרה אל התובע (עמוד 13 שורות 30-29 לפרוטוקול). פלט השיחות סותר מיניה וביה טענה זו, שכן מדובר בשיחה יוצאת ולא בשיחה נכנסת.

36. בנוגע לפלט השיחות, הנתבעת טענה שקיים קושי נוסף, במקרה זה בגרסתו של סלימאן, שטען כי היה זה הוא שלקח את התובע לבדיקה רפואית בבית החולים סורוקה, שכן התובע התקשר לסלימאן בשעה 15:26:58, כשבאותה שעה בדיוק התקבל התובע במיון בבית החולים סורוקה (מוצג 4 למוצגי התובע). סלימאן העיד שאינו זוכר את ההתרחשות המדויקת באותו הרגע (עמוד 19 שורה 35 עד עמוד 20 שורה 1 לפרוטוקול). איני סבור שמדובר בקושי מהותי. ראשית, אין מחלוקת על כך שהתובע אכן היה בבית החולים במועד הנקוב. שנית, העובדה שסלימאן ליווה את התובע לבית החולים, אין משמעה שבהכרח הוא היה צמוד אליו בכל רגע. ייתכן, למשל, שסלימאן הוריד את התובע בכניסה לבית החולים, פנה לחפש חניה, ואז התקשר אליו כדי לאתר אותו ולחבור אליו, או שיצא לזמן מה לכל צורך אחר, התקשר לתובע כדי לברר מה מצבו, והאפשרויות מרובות כיד הדמיון. העובדה שאדם מלווה אדם אחר אין משמעה שהוא בהכרח צמוד אליו בכל רגע ורגע.

37. יוצא אם כן שקיימות שלוש סתירות מהותיות, בעיקר בעדותו של עלי.

    עם זאת, גם בהנחה שאין לקבל את עדותו של עלי כלל כמהימנה, עדיין אין בכך כדי לפגום בהכרח בממצאים העובדתיים שעולים מדברי העדים הנוספים, היינו התובע עצמו, אברהים, סלימאן ונאסר, שלא מצאתי מקום לדחות את עדותם. יתרה מכך, גם אם אניח שסתירות אלו פוגעות בגרסת האירועים של כלל העדים, עדיין יש לבחון מה משקלן של סתירות וקשיים אלו.

38. בהקשר זה, לצד ראיות התובע, יש להתייחס גם לשלושה קשיים שעולים מגרסת הנתבעת.

39. ראשית, הנתבעת טענה שהתובע לא נהג ברכב במועד התאונה, והשיחה הראשונה שקיבל התובע, בשעה 12:40, הייתה השיחה שבה נמסר לתובע על התאונה. אעפ"כ, הנתבעת לא ביקשה לזמן לעדות את בעל הטלפון (שלטענתה הוא עומר, בנו של התובע) ולברר את מקום הימצאו באותה העת.

40. שנית, הנתבעת לא הציגה הסבר משלה לתהייה מדוע יבקש התובע לשקר בעניין זהות הנהג. הביטוח של התובע כיסה כל נהג, פרט למי שגילו נמוך מ-24 או שאין לו ותק בנהיגה של שנה לפחות. הנתבעת לא הציגה כל גורם שייתכן ונהג ברכב, שאינו עונה לקריטריונים אלו, והן התובע והן אברהים העידו שרק התובע נוהג ברכבו (עמוד 5 למוצג נ/1, עמוד 8 שורות 13-11 ועמוד 18 שורות 10-9 לפרוטוקול). אף שהנתבעת לא נדרשת להוכיח מי נהג בפועל ברכב, ומדובר בעובדה שנמצאת בידיעתו של התובע, ולא של הנתבעת, לא ניתן להתעלם מכך שהנתבעת כלל לא הצביעה על מישהו שייתכן ונהג ברכב, ושהביטוח אינו חל לגביו.

    לא למותר לציין שאחד מהתנאים לפטור המבטח מחבותו לפי סעיף 25 לחוק הוא שהעובדות הכוזבות נמסרו בכוונת מרמה, היינו, שהמידע המוטעה, לשיטת הנתבעת, בעניין זהות הנהג, נועד לכסות על קיומו של נהג שכלפיו לא חלה הפוליסה. לעומת זאת, אם הנהג שיקר באשר לזהות הנהג, אך הנהג האמתי אף הוא מכוסה בפוליסה, לא מתקיים התנאי השלישי להחלת סעיף 25 לחוק של כוונה להוציא כספים שלא כדין מכוח העובדות הכוזבות.

41. שלישית, לפי טענת הנתבעת, התובע פעל במרמה וטען שנהג ברכב כדי להסתיר את זהות הנהג האמתי ברכב. כבר בדו"חות כיבוי והצלה ומד"א, שהגיעו למקום התאונה בשעות 13:01 ו-13:10 בהתאמה (ראו דו"חות שהוגשו ביום 14.4.2022 וביום 26.4.2022 לתיק), דווח שהפצוע פונה על ידי בני משפחתו לפני הגעתם של כוחות ההצלה. לפי שיטתה של הנתבעת, התאונה בוצעה על ידי נהג אחר, והמעורבים, כולל התובע עצמו, תיאמו גרסאות בעניין זה בצורה ברורה בתוך זמן קצר ביותר, שבמהלכו בוצעו אך 6 שיחות, שהארוכה שבהן הייתה באורך 35 שניות. אף שהדבר אינו בגדר הבלתי אפשרי, קיים ספק ניכר בדבר התרחשותו בפועל.

42. רביעית, אין חולק כי התאונה התרחשה. המחלוקת היא אודות זהות הנהג. בהנחה שזו מצב הדברים, איזה יתרון ראייתי השיג התובע בכך שהביא עדויות רבות מצדו, אשר לכשעצמן מגדילות את הסיכוי להמצאות סתירות בינן לבין עצמן? על פניו, ככל שביקש התובע לשקר, ולשכנע כי הוא זה שנהג ברכב בזמן התאונה ולא צד ג', טוב היה עושה אם היה מסתפק בעדות שקר שלו עצמו ולכל היותר עדות אחת נוספת לחיזוק. עצם בחירת התובע להביא כסיוע עדויות רבות מחזקת במובן זה את עמדתו ביחס להיות הנהג בתאונה, ומרחיקה את האפשרות שמסר מידע כוזב בכוונת מרמה.

43. לאחר בחינת כל הראיות והנימוקים הנוספים שהוצגו לעיל, אני סבור שאף שהקשיים שתוארו ונותרו על כנם בסופו של יום אינם זניחים, אין די בהם כדי להטות את הכף לטובת הנתבעת. במילים אחרות, קשיים אלו אומנים פוגמים, במידה מסוימת, בראיותיו של התובע, אך לא במידה מספקת כדי לקבוע שהתובע מסר פרטים כוזבים בכוונת מרמה.

44. מקובל עליי אפוא שהתובע הוא שנהג בעת התרחשות התאונה, ופוליסת הביטוח של הנתבעת חלה.

45. לעניין הנזק, התובע ביקש בסיום סיכומיו לפסוק לטובתו סך 358,771.6 ₪, כאמור בכתב התביעה. יחד עם זאת, ביום 22.3.2022 הגישה הנתבעת הסכמה דיונית שסכום התביעה יעמוד על סך 326,156 ₪ בלבד, לאחר הפחתה של 5% בגין שרידים שנותרו בידי התובע, ואף ויתרה על חקירת השמאי בשל כך. הסכמה זו לא קיבלה תוקף של החלטה, בשגגה, בשל הגשתה במצורף עם ראיות הנתבעת, ולא בבקשה נפרדת, אך משלא טען התובע נגד הסכמה נטענת זו בסמוך למועד הגשתה, ולמעשה בכל שלב עד למועד הגשת הסיכומים, ומשהסתמכה הנתבעת על כך לשם ויתור על עדות השמאי, איני סבור שהתובע רשאי לחזור בו מהסכמה זו. משכך, זכאי התובע לסכום התביעה המוסכם, בסך 326,156 ₪.

46. לעניין הוצאות המשפט, התובע אמנם זכה בתביעתו, אולם בנסיבות איני סבור שיש הצדקה לזכותו בהוצאות. כפי שצוין, עלו קשיים מהותיים וסתירות רבות בראיות שהוגשו מטעם התובע, ובנסיבות אלו ניתן להבין את עמדת הנתבעת שכפרה בחובתה לשלם לו את תגמולי הביטוח. הסתירות והקשיים הנ"ל גרמו להתארכות ההליך הנוכחי והעצימו את מורכבותו, וממילא הגדילו את משאבי הזמן והממון שנדרשו לצורך ניהולו, הן מצד הנתבעת והן מצד בית המשפט. מצב דברים זה מצדיק הימנעות מפסיקת הוצאות לתובע, חרף התוצאה.

     

    תוצאה

    על יסוד כל האמור אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע באמצעות באת כוחו סך 326,156 ₪, כשהוא משוערך כדין מיום הגשת התביעה.

    ככל שלא ישולם הסכום בתוך 45 ימים הוא ישוערך כדין מהיום.

    כאמור, אין צו להוצאות.

    בתיק פיקדון שהופקד לטובת חקירת בוחן מטעם התובע, שעדותו לא נשמעה בסופו של יום. המזכירות תשיב את הפיקדון ופירותיו לתובע באמצעות בא כוחו.

    זכות ערעור כדין.

     

     

    ניתן היום, כ"א אדר תשפ"ג, 14 מרץ 2023, בהעדר הצדדים.