פלוני נ' משה בן דוד חברה לבניה בע"מ

לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת עבודה שאירעה ביום X/X/2014.

רקע להליך, הצדדים לו והגדרת המחלוקת

1. התובע יליד X/X/1981, ובמועדים הרלבנטיים לתביעה עבד בשירות הנתבעת - משה בן דוד חברה לבניה בע"מ (להלן: "הנתבעת"), באתר בניה ברחוב אלברט איינשטיין בחיפה (להלן: "אתר הבניה").

    

2. על-פי המתואר בכתב התביעה, ביום X/X/2014 בזמן ביצוע עבודות על הקרקע באתר הבניה האמור, נפל חפץ כבד מגובה ופגע בראש התובע (להלן: "התאונה").

    

3. כתוצאה מהתאונה, התובע נחבל בחלקים שונים בגופו. עיקר הפגיעה כאמור בראשו. הבדיקות הראשוניות שלאחר התאונה הדגימו מספר שברים בגולגולת שפגעו במוחו של התובע וגרמו לצניחתו. בנוסף, נגרם לתובע דימום תת דורלי ותת עכבישי. כתוצאה מפגיעתו האמורה אושפז התובע במשך 5 ימים בבי"ח רמב"ם. במהלך ימי אשפוזו התובע עבר ניתוח להרמת השברים בגולגולת והחזרת המוח למקומו. לאחר שחרורו מביה"ח המשיך התובע במעקב רפואי שהעיד על פגיעה נוירולוגית ונפשית-פסיכיאטרית.

    

4. בעוד התובע טוען כאמור כי נפל חפץ כבד על ראשו מהלך עבודתו, סבורה הנתבעת כי עד היום לא ברור מה פגע בראש התובע עת התרחשה התאונה, באשר בתיעוד רפואי ראשוני נרשם כי היה מעורב בקטטה, והן כי מדובר בעדות יחידה של בעל דין. עוד טענה הנתבעת כי התובע לא הוכיח כיצד ועל שום מה נפגע, ולא ברור מדוע לא חבש קסדה שסופקה לו. לעמדתה, לא הוכח מה הם האמצעים הסבירים שהיה עליה לנקוט במקרה דנן, והמעביד אינו אחראי בכל מקרה של תאונה לעובד באופן מידי ומוחלט. לטענתה יש לתובע אשם תורם משמעותי ביותר, שכן לא חבש קסדה שהועמדה לרשותו וחרף הנחיות שקיבל לחבוש אותה בכל עת.

    

5. להשלמת התמונה יצויין כי לצד המחלוקת שנתגלעה בין התובע לבין הנתבעת, שעל חלקה עמדתי לעיל ועל חלקה האחר אעמוד בהמשך, מחלוקת נוספת התגלעה בין הנתבעת לבין צדדי ג', שצורפו בתור קבלנים מבצעים ו/או קבלני משנה שביצעו עבודות באתר הבניה במועד התאונה. המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), הצטרף בשלב מסויים כצד תובע בתיק. הצטרפותו האמורה והמחלוקת שנתגלעה בין הנתבעת לבין צדדי ג' הוסיפו פלוגתאות על אלה שכבר היו קיימות בתיק, עם זאת, בשלב זה של ההליך שבו ניתנו שני פסקי-דין חלקיים שבמסגרתם נדחו ההודעה לצד ג' ותביעת המל"ל, בימים9/3/2021 ו- 19/5/2021, חזית המחלוקת חזרה לחזית הראשונית שנתחמה עוד בכתבי התביעה וההגנה המקוריים, לאמור – החזית שבין התובע לבין מעסיקתו (הנתבעת)- וזו בלבד.

    

   על צד העיקר יצויין כי במוקד המחלוקת שבין הצדדים שאלת הנזק, ולרבות שאלת גובה נכויותיו, הרפואית והתפקודית, של התובע.

    

6. להשלמת התמונה יצויין בנוסף שהתאונה הוכרה ע"י המל"ל כתאונת עבודה. ועדה רפואית שהתכנסה ביום 24/6/2019 קבעה לתובע נכות צמיתה ומשוקללת בשיעור 63.28% המורכבת מ-: 10% בגין צלקת בגולגולת; 20% בגין ליקוי בעצם הגולגולת; 15% בגין הפרעות קוגניטיביות פוסט-חבלתיות; 40% בגין תסמונת לאחר חבלת ראש עם שינויים רגשיים וקוגניטיביים. עוד החליטה הוועדה הרפואית הנ"ל להפעיל את תקנה 15 במלואה, והעמידה את שיעור נכותו הצמיתה של התובע על 94.92% החל מיום 1/7/2016.

    

7. במסגרת ההליך הוגשו מטעמו של התובע שתי חוות דעת רפואיות – האחת, בתחום הנוירולוגי שניתנה ע"י ד"ר מחאג'נה (להלן: "ד"ר מחאג'נה"), והשנייה, בתחום הנפשי שניתנה ע"י הפסיכיאטר ד"ר קראקרה ( להלן: "ד"ר קראקרה"). ד"ר מחאג'נה בחוות דעתו האמורה קבע לתובע נכות נוירולוגית צמיתה בשיעור 40% בגין הליקויים הקוגניטיביים בהתאם לסעיף 32א(1)(ד) לתקנות המל"ל, וכן 10% נכות צמיתה בגין חוסר עצם שעבר תיקון פלסטי לפי סעיף 36(2)(ג)(3) לתקנות המל"ל. ד"ר קראקרה בחוות דעתו קבע לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור 40% בהתאם לסעיף 34(ב)(4-5) לתקנות המל"ל.

    

8. מטעם הנתבעת הוגשו שתי חוות דעת רפואיות, נגדיות - האחת, בתחום הנוירולוגי והשניה בתחום הפסיכיאטרי. פרופ' בלה גרוס (להלן: "פרופ' גרוס"), שנתנה את חוות הדעת בתחום הנוירולוגי קבעה בחוות דעתה, כי היא מסכימה עם אחוזי הנכות הנוירו-קוגניטיבית שנקבעו ע"י ד"ר מחאג'נה, אך לשיטתה מחצית מהנכות נובעת מיכולתו הבסיסית ו/או נתוני אישיות קודמים של התובע טרם חבלת הראש שנגרמו לו בתאונה הנדונה. משום כך העמידה את שיעור הנכות הרפואית על 20% (מחצית מהנכות המותאמת לסעיף 32א(1)(ד) לתקנות המל"ל). נכות זו לשיטתה כוללת גם את ליקויי ההתנהגות שבגינן התובע נמצא במעקב פסיכיאטרי. בנוסף, קבעה פרופ' גרוס לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% בגין מצב לאחר שבר דחוס בגולגולת עם צלקת ותיקון פלסטי לפי סעיף 36(3)(ג) לתקנות המל"ל. ד"ר אמיר בן אפרים שנתן את חוות הדעת הנגדית השנייה, בתחום הנפשי, העריך את נכותו הפסיכו-קוגניטיבית של התובע בשיעור 40% לפי סעיף 32א(1)(ד) לתקנות המל"ל, והדגיש כי אחוז זה כולל את אחוז הנכות שהעריכה פרופ' גרוס.

    

9. לאור הפערים שהתגלו בין ממצאי חוות הדעת שהוגשו מטעמם של הצדדים, מונו שני מומחים רפואיים מטעם בית המשפט, האחד בתחום הנוירולוגי- ד"ר חנא רואשדה (להלן: "ד"ר רואשדה") והשני - ד"ר טארק פאהום, בתחום הפסיכיאטרי (להלן: "ד"ר פאהום"). ד"ר רואשדה קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור 25% בגין הפגיעה האורגנית שמתבטאת בהפרעות פסיכיאטריות לפי סעיף 32א(1)(ג) לתקנות המל"ל, וקבע בנוסף 10% נכות צמיתה בגין צלקת מכוערת. ד"ר פאהום קבע לתובע נכות נפשית צמיתה בשיעור 20% בגין הפרעה הסתגלותית לפי סעיף 34(ב)(3) לתקנות המל"ל. בחוות דעתו הבהיר ד"ר פאהום שהנכות שנקבעה על ידו, כאמור, אינה כוללת את הסימנים שלאחר פגיעת ראש, כולל כאבי ראש, סחרחורת וקשייו הקוגניטיביים של התובע, ולפיכך הומלץ על ידו למנות מומחה נוסף בתחום הנוירולוגי כדי לקבוע את שיעור הנכות הצמיתה שנותרה לתובע לאחר פגיעת הראש.

    

10. התובע, אימו ואחיו הגישו תצהירי עדות ראשית מטעם התובע, ונחקרו עליהם בדיון מיום 9/3/2021. הנתבעת בחרה שלא להגיש תצהירי עדות ראשית. שני המומחים מטעם בית המשפט נחקרו על חוות דעתם בדיון שהתקיים לפניי ביום 19/5/2021. למחרת מועד חקירתו, ועל פי הוראה שניתנה לו על ידי בית המשפט, הגיש ד"ר רואשדה השלמה לחוות דעתו בעניין החסר בעצם הגולגולת. במסגרת הודעתו המשלימה הנ"ל חיווה ד"ר רואשדה את דעתו שלפיה אין מקום להעניק לתובע אחוז נכות נוסף בגין רכיב זה, ולפיכך הוא השאיר את ממצאי חוות דעתו בעניין מהות הנכויות ושיעורן בעינם.

    בקשה שהגיש התובע לפסילת חוות דעתו של ד"ר רואשדה ולחילופין למינוי מומחה נוסף בתחום מומחיותו, נדחתה בהחלטה מנומקת מיום 5/8/2021.

     

11. לאחר דחיית הבקשה האחרונה הנ"ל ולאחר שניסיון בית המשפט לסייע בידי הצדדים להגיע לפתרון מוסכם של הסכסוך העלה חרס, ניתן צו להגשת סיכומים.

     

    דיון והכרעה

12. נסיבות התרחשות התאונה ושאלת אחריות הנתבעת: התובע צירף לתצהירו הכרעת הדין שניתנה על ידי בית הדין האזורי לעבודה בחיפה במסגרת ת"פ 5289-12-16 (נספח ג' לתצהיר), שלפיה הורשעו בדין הנתבעת והבעלים והמנהל הרשום שלה, מר משה בן דוד, בשל אי ניהול פנקס הדרכה ואי מתן הדרכה לעובד במקום העבודה. במסגרת הכרעת הדין הובאו העובדות מושא כתב האישום כנגד השניים שלפיהן: "ביום 28.10.14 או בסמוך לכך, עת שהה העובד בקומת הקרקע באתר הבנייה, נפל חפץ על ראשו וגרם לו לשברים בגולגולת". ובהמשך נקבע כי: "הנאשמים לא חלקו על עצם קרות התאונה בהתאם לעובדות כאמור בכתב האישום, אך חלקו על סוג הפציעה שנגרמה לעובד".

     

    מלבד הודאתם הנ"ל בענין נסיבות התאונה, בטופס דמי הפגיעה למל"ל (נספח ב' לתצהיר) פורטו נסיבות התאונה, שמהן לא הסתייגה הנתבעת. זאת ועוד, מהלך חקירתו הנגדית התובע כלל לא נשאל אודות נסיבות התאונה.

     

    בעניין נסיבות התאונה ובשעה שהנתבעת בחרה שלא להגיש תצהירי עדות ראשית מטעמה, נותרנו עם גרסת התובע בעניין הנסיבות האמורות ואין מקום לקבלת טיעוני הנתבעת בסיכומיה שבמסגרתם ביקשה זו להטיל ספק בנוגע לאירוע התאונתי, עצם התרחשותו ונסיבותיו. משכך אני מקבלת את גרסת התובע לעניין התרחשות התאונה ונסיבותיה של זו ומכאן קצרה הדרך לקבוע את אחריותה של הנתבעת כלפי התובע ברשלנות שמתבטאת בכך שהנתבעת לא נתנה לתובע הדרכה ולא סיפקה לו כלי עבודה הולמים שיכלו להגן עליו מפני הפגיעה, ולמצער להפחית באופן משמעותי מחומרתה. אחריותה של הנתבעת קמה מתוקף היותה מעסיקתו של התובע, אשר חובת הזהירות המושגית המוטלת עליה, במסגרת יחסים בין מעביד לעובדו, היא חובה ידועה ומושרשת היטב בהלכה הפסוקה. מתוקף היותה מעסיקתו של התובע נושאת הנתבעת, באחריות עיקרית להבטיח תנאי עבודה הולמים ובטיחותיים לעובדיה, להדריך את העובדים, לספק להם כלי עבודה הולמים, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע העבודה ולפקח על נקיטה באמצעי זהירות נדרשים (ראו ע"א (נצ') 28888-06-16 מ.ש.א. פגודה בע"מ נ' מור-בורמילסקי קבלני בניין (פורסם בנבו, 5/12/2016). בפרט קמה חובת הזהירות על הנתבעת בנסיבות הקונקרטיות מאחר ולא הוכח שהנתבעת נתנה לתובע כלי עבודה מתאימים, ובעיקר קסדה שיכלה אולי להגן על ראשו, ולא הוכיחה כי סיפקה תנאי עבודה בטיחותיים או הדריכה את עובדיה ופיקחה על נקיטת אמצעי זהירות נדרשים או הזהירה את עובדיה מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע העבודה. הדברים נאמרים ביתר שאת מקום שהנתבעת הורשעה כאמור בגין מחדליה המפורטים לעיל. משכך, התרשלה הנתבעת כלפי התובע, וכתוצאה מאותה התרשלות נפגע התובע בתאונה ונגרם לו נזק משמעותי.

     

13. אשם תורם, האומנם? - בנסיבות העניין, אינני מוצאת כי יש להטיל על התובע אשם תורם כלשהו בגין אירוע התאונה. ככלל, הנטייה בהלכה הפסוקה לעניין פגיעת עובד בתאונת עבודה להקל עם העובד ולדקדק עם המעסיק בכל הנוגע לשמירה על אמצעי בטיחות הולמים בעבודה. לעניין זה נפסק כי "קיימת נטייה במדיניות השיפוטית שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל 'אשם תורם', אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין" (ראו ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז (3) 232).כן נפסק כי "ראוי להטיל אחריות בגין רשלנות תורמת על עובד, רק אם הוא נטל סיכון בלתי מחושב וממשי, כתוצאה מהחלטתו החופשית, ואותו סיכון הוא אשר גרם לנזק ... מקום שנמצא כי העובד סטה באופן ממשי מרמת הזהירות הנדרשת, כך שחטא ברשלנות של ממש, כי אז תוטל עליו אחריות בגין רשלנות תורמת" (ע"א 7895/08 קלינה אליעזר טבניו הנדסה תכנון וביצוע עבודות חשמל בע"מ ואח' נ' יאסין ואח' (פורסם בנבו, 31.08.2011)).

     

14. בחינת הנסיבות הקונקרטיות מלמדת כי אין זה המקרה להטיל על התובע אשם תורם, מאחר ומדובר בעובד חדש שהתחיל את עבודתו אצל הנתבעת כ- 3 חודשים בלבד לפני התאונה, מבלי שהוכח כי קיבל הדרכה על אופן ביצוע העבודה, ומבלי שהוכח כי סופקו לו כלי עבודה מתאימים ובטיחותיים, מה גם שמנגנון הפגיעה שקשור לנפילת חפץ כבד על ראשו מלמד כי אין מדובר בהתרשלות של התובע או סטייה מרמת זהירות או לקיחת סיכון בלתי מחושב, אלא שמדובר בפגיעה מפתיעה שהתובע לא היה יכול לצפות או למנוע באמצעים שסופקו לו.

    שאלת הנזק

     

15. עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגע למהות ושיעור נכויותיו הרפואיות של התובע וההשלכה שיש לנכויות אלה על תפקודו. במחלוקת זו ובעוד שהתובע מבקש לסטות מקביעתו של ד"ר רואשדה, מבקשת הנתבעת לאמץ את מסקנתו של האחרון גם ביחס לשיעור הנכות הרפואית וגם בנושא החפיפה עם הנכות בתחום הנפשי.

     

16. בטרם אכריע במחלוקת האמורה, ולמען תושלם התמונה, אביא להלן סקירה בעניין החבלה שנגרמה לתובע והמעקב הרפואי שהתובע היה בו לאחר התאונה. סקירה זו עשויה לסייע במתן הכרעה במחלוקת הרפואית הנ"ל ויש לה השלכה על שאלת גובה הפיצויים להם זכאי התובע בעקבות התאונה.

     

17. מעיון במסמכים הרפואיים הרלבנטיים (צורפו כנספח ד' לתצהיר התובע), עולה כי לאחר התאונה התובע הועבר ע"י צוות מד"א לחדר הלם של בי"ח רמב"ם. הצוות הטיפולי של מד"א דיווח כי בעת העברתו, התובע היה מבולבל ובאי שקט. בהגיעו לבי"ח רמב"ם, התובע היה עדיין מבולבל ובנוסף הוא דימם מהקרקפת. התובע עבר בדיקת CT מוח שהדגימה שברים דחוסים באזור פרונטלי ופריאטלי משמאל עם קונטוזיות מתחת לשבר. עוד באותו יום התובע קיבל טיפול אנטיביוטי וטיפול פנטואין כדי למנוע התקפים פירכוסיים, והוא עבר ניתוח להרמת שני השברים והפרדת המוח הקונטוזיוני הפריטאלי. לאחר הניתוח התובע אושפז במחלקה הנוירוכירורגית. בבדיקת CT מוח חוזרת נמצא שהשברים תוקנו והוצאו מהמוח והדימום נמצא בספיגה. במהלך אשפוזו בבי"ח רמב"ם בוצע לתובע ניתוח קרניו-פלסטיקה שבמהלכו הותקנה פלטת טיטניום. מצבו של התובע השתפר בהדרגה, הוא חזר להכרה מלאה ושוחרר לביתו ביום 2/11/2014 לאחר 5 ימי אשפוז, עם המלצה לאנלגטיקה לפי הצורך, מנוחה בבית, המשך מעקב רפואי, ביצוע CT מוח חוזר והוצאת תפרים לאחר 5 ימים.

     

    לאחר שחרורו במועד האמור, התובע היה נתון במעקב רפואי במסגרת קופ"ח והרבה לפנות לבתי החולים עקב תלונות על כאבי ראש וסחרחורת. ביום 7/12/2014 התובע אושפז שוב בבי"ח רמב"ם עקב הרעלת פנטואין, התרופה הופסקה והומלץ על תרופה אחרת למניעת התקפים פירכוסיים. התובע אושפז לצורך השגחה ושוחרר לביתו ביום 11/12/2014, לאחר 4 ימי אשפוז. בהמשך, התובע המשיך בקבלת טיפול תרופתי ובמעקב רפואי במסגרת קופ"ח ומרפאות חוץ של בתי החולים, ואף נרשמו מספר ביקורים בבתי החולים רמב"ם ואנגלי עקב כאבי ראש, סחרחורת, חולשה כללית, עייפות עצבנות, נדודי שינה וסיוטים.

     

    התובע המשיך במעקב רפואי רציף בתחום הנוירולוגי ובתחום הפסיכיאטרי במסגרת קופ"ח מידי חודש בחודשו במשך שנים, ומסר סיכומי ביקור מאת הנוירולוג והפסיכיאטר עד בסמוך למועד הגשת תצהירו. על פי המסמכים הרפואיים שהוגשו התובע המשיך לקבל טיפולים תרופתיים שונים, עבר מספר בדיקות CT אשר הדגימו צלקת מוחית, והמשיך לסבול מכאבי ראש, חוסר יציבות, עצבנות יתר, הפרעות התנהגות, קשיי שינה, סיוטי לילה, דיכאון וחולשה כללית.

     

18. לאור מצבו הרפואי דלעיל, התובע הגיש את תביעתו דנן שאליה צירף חוות דעת רפואיות מטעמו. על פי חוות הדעת האמורות נכותו הרפואית המשוקללת של התובע עומדת על 67.6% וזו משקפת את פגיעת התובע בשני התחומים – הנוירולוגי והפסיכיאטרי, וכן משקפת את שיעור הנכות בגין החסר בעצם הגולגולת לאחר תיקון.

     

    מומחי הנתבעת, בחוות הדעת שהוגשו על ידם, העריכו את שיעור נכויותיו הרפואיות של התובעת אחרת ובהתאם לחוות הדעת שהוגשו על ידם שיעור נכותו הרפואית המשוקללת של התובע עומד על 46% וזאת בין היתר לאור קיומה של חפיפה נטענת בין שני התחומים הנוירולוגי והפסיכיאטרי. נכות משוקללת זו כוללת את שיעור הנכות בגין השבר בעצם הגולגולת עם צלקת ותיקון פלסטי.

     

19. בשונה מקביעותיהם הברורות של המומחים שהגישו חוות דעת רפואיות מטעם שני הצדדים, הרי שקביעת הנכות המשוקללת בהתאם לחוות הדעת של המומחים שמונו מטעם בית המשפט מורכבת יותר, שכן בעוד שד"ר פאהום, קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור 20% בהתאם לתקנה 34(ב)(3) לתקנות המל"ל, והבהיר כי מדובר בנכות נפשית בלבד שאינה משקפת את הנכות הנוירולוגית, ד"ר רואשדה קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור 25% בהתאם לתקנה 32א(1)(ג) לתקנות המל"ל וקבע כי נכות זו כוללת גם את הנכות הנפשית. בנוסף, ד"ר רואשדה לא קבע לתובע נכות צמיתה בגין חסר העצם לאחר תיקון, והסתפק בקביעת נכות בשיעור 10% בגין צלקת מכוערת.

     

    אבחן את טענות הצדדים לעניין הנכות הנוירולוגית, החפיפה בין הנכות הנוירולוגית והפסיכיאטרית ועניין החסר העצם. בשלב ראשון אעמוד על המחלוקות ובשלב שני אכריע במחלוקות אלה.

    הנכות הנוירולוגית:

20. לטענת התובע, ד"ר רואשדה חרג מתחומי מינויו, וזאת משלא מונה כמומחה בתחום הנוירולוגי – נפשי, ולא נתבקש לחוות דעתו בתחום הנפשי-פסיכיאטרי. עוד טען כי חרג מגדר המחלוקות שבין הצדדים, מששני המומחים מטעם הצדדים אמדו את הנכות הנוירולוגית ב- 40% ולפי אותו סעיף ליקוי, ואת חסר העצם ב- 10%, הרי שאין מחלוקת בנוגע לנכות הנוירולוגית של התובע, והמחלוקת היחידה שקמה היא בשאלה האם יש ליחס חלק מהנכות למצב הקודם וכפי שסברה מומחית הנתבעת, פרופ' גרוס.

     

21. התובע התייחס להגדרה שנתן ד"ר רואשדה מהלך חקירתו למחלת הדמנציה המופיעה בתקנה 32א(1) לתקנות המל"ל, תוך שהתובע מפנה להגדרה שב- DSM4, ומסיק כי ההגדרה ב- DSM4 שונה לחלוטין מההגדרה שציין ד"ר רואשדה בחקירתו, וקלה בהרבה מהמצב אותו הגדיר המומחה כמצב דמנטי. עוד הסיק כי מצב התובע תואם להגדרת הדמנציה לפי ה- DSM4, ולאחר שהמומחה הנוירולוגי הבהיר בחקירתו כי התובע סובל מירידה בזיכרון, מהפרעת קשב, ומהפרעה בתפקודים הניהוליים. מכאן שלפי שיטת התובע לא ניתן להעריך את נכות התובע על פי תקנה 32א(1)(ג). התובע מבהיר כי תקנה זו אינה תואמת את מצב התובע שכן זו מדברת על הרעה קלה בלבד בהתנהלות וללא פגיעה בעצמאות. לטענתו עיון בחוו"ד המומחים מטעם הנתבעת ומטעם התובע ותיעוד התנהגותו שם, עדויות העדים שלא נסתרו, ואף קביעת המל"ל לזכאות לקצבה מיוחדת – מלמדים אחרת ומצביעים כי התובע סובל מהפרעה קשה בהתנהגות וקיימת פגיעה של ממש בעצמאותו.

     

22. אשר לטענת ד"ר רואשדה, ביחס להתחזות התובע, תוך שהוא מבסס בין היתר בכך את הנכות הנמוכה שקבע לתובע, הרי שהיה לטענת התובע על המומחה, כידו הארוכה של בית המשפט, לציין בחוות דעתו כי ניכה חלק מהנכות עקב התחזות, ולא היה מקום להודיע רק מהלך עדותו כי החליט להוריד מאחוזי נכותו עקב כך. עוד טען כי טענת ההתחזות לא מצאה ביטוי אצל אף אחד מהמומחים האחרים. יתרה מזאת, מומחה בית המשפט מהתחום הנפשי, ד"ר פאהום, דאג להדגיש כי לא מצא אצל התובע סימני התחזות.

     

23. כמו כן הוסיף כי בהתאם לעדות ד"ר רואשדה העניק נכות של 25%, שכן זו "האמצע באחוזי הנכות" (כלשון המומחה בעדותו). משכך גם לשיטת המומחה עומדת הנכות המלאה על 50%, ומשמסולקת טענת ההתחזות, הרי שנותרת קביעת המומחה לנכות נוירולוגית – נפשית בגובה 50%.

     

24. מנגד, טענה הנתבעת כי ד"ר רואשדה בחקירתו עמד מאחורי חוות דעתו, תוך שלעמדתה מומחה בית המשפט הינו מהימן, מקצועי ומוסמך, והפעיל בבדיקתו שיקול דעת עצמאי כשהוא נסמך על בדיקותיו שלו ולא על אחרים, ואין בעובדה כי בחר להפעיל תת סעיף שונה בחומרתו ממומחה התובע בכדי להוות נימוק לסטייה ממסקנותיו. הנתבעת מפנה לפסיקה שמדגימה כי קיום פערים בין חוות דעת המומחה מטעם בימ"ש ובין חוות דעת מטעם מומחי הצדדים אין בה כשלעצמה טעם לפסילת חוות דעת המומחה (ת.א. (נצרת) 131-12-19; ת.א. (עכו) 51303-06-13).

     

25. עוד הוסיפה הנתבעת כי תקנה 32א(1)(ד) עליה מבקש להסתמך התובע טומנת בחובה שיקול דעת רחב מאד למומחה. כך מחקירת ד"ר רואשדה עלה כי אינו סבור שמדובר בתובע בעל הפרעה משמעותית בתפקודו בעבודה ובקשרים חברתיים ו/או מסוגלות לתפקוד ברמת תפקודו הקודמת, כפי שדורשת תקנה זו, ולכן בחר לקבוע נכות בדרגה נמוכה יותר.

     

26. הנתבעת מפנה להסברי ד"ר רואשדה לעניין המלצתו לקביעת נכות לפי תקנה 32א(1)(ג) כפי שבאו מהלך חקירתו, ובמיוחד לקביעתו של המומחה כי בין היתר לתובע אין דימנציה, וכן לקביעת המומחה כי מצא התחזות והגזמה אצל התובע.

     

    החפיפה בין הנכויות:

27. לטענת התובע, סעיף 32א(1), בגינו העניק ד"ר רואשדה וכן יתר המומחים הנוירולוגים בתיק את הנכות הנוירולוגית, דן בפגיעה נוירולוגית, אורגנית, הכוללת דימנציה והפרעות קשב. הפגיעה באה לידי ביטוי בהפרעות התנהגות והפרעות קוגניטיביות, כגון פגיעה בזיכרון, חוסר ריכוז, ליקויי קשב, כאבי ראש, הפרעה בתפקודים הניהוליים ועוד. התובע סבור שניתן לכלול בסעיף זה את ההפרעות הנפשיות שנובעות באופן ישיר מהפגיעה הנוירולוגית האורגנית, אך אין הוא כולל התייחסות להפרעות הסתגלות ו/או לדיכאון ו/או לחרדה, אשר הינן לטענתו הפרעות נפשיות נפרדות ללא קשר לבעיה נוירולוגית אורגנית, ויכולות להופיע ללא קשר לפגיעה נוירולוגית. לטענתו ד"ר פאהום, אכן העניק נכות נפשית בגין סעיף ליקוי שונה, ומכאן היעדר החפיפה בין הלקויות. עוד הוסיף התובע, כי ד"ר פאהום קבע מפורשות שהנכות עליה המליץ אינה חופפת לנכות הנוירולוגית.

     

28. הנתבעת דוחה את עמדת התובע כי אין חפיפה בין הנכות הנוירולוגית ובין הנכות הפסיכיאטרית, שוב תוך הפנייה לדברי ד"ר רואשדה מהלך חקירתו (עמ' 11 ש' 22-28 לפרוט' מיום 19.5.21), אשר הסביר את עניין החפיפה, ועמד על ההסבר גם לאחר שהוצגה לו חוות דעת ד"ר פאהום. הנתבעת סבורה כי גם מחקירת ד"ר פאהום עלה כי קיימת חפיפה בין הנכויות (עמ' 24, ש' 5 לפרוט').

     

    חסר עצם בגולגולת:

29. לעמדת התובע יש לקבוע נכות בגובה 10% בגין חוסר עצם, ומשהמומחים מטעם שני הצדדים היו תמימי דעים כי זה הוא שיעור נכותו של התובע בגין פגימה זו. לחיזוק טענתו הפנה התובע גם להחלטת רופאי המל"ל, שקבעו 20% בגין פגימה זו. לטענתו לאור המצב הרפואי בו חדרו חלקים מעצם הגולגולת לתוך מוחו; הניתוח שעבר להרמת העצמות; היות הדורה פתוחה; הוצאת פירורי עצם מתוך המוח; וביצוע שיחזור של העצם, לא מובנת התעקשות ד"ר רואשדה שלא לזכות את התובע בנכות בגין חוסר עצם בגולגולת.

     

    עוד הוסיף התובע, כי מהלך חקירתו עלה שד"ר רואשדה כלל לא היה מודע למחסור בעצם, ולא יכול היה לספק תשובה לעניין גודל העצם החסרה. לטענתו היה מצופה כי בשלב זה יציע המומחה לבדוק בשנית את התובע על מנת לקבוע גודל שטח העצם החסרה, או יבקש לעיין בבדיקות CT מתאימות על מנת לבצע הקביעה. ברם ד"ר רואשדה התבצר בעמדתו ולא היה מוכן להודות שטעה. עם זאת החליט להעניק נכות בגין סעיף ליקוי העוסק בצלקת ומבלי שהזכיר את חסר העצם בחוות הדעת. בסופו של יום הסכים ד"ר רואשדה לשוב ולעיין בחומר הרפואי בכדי לאמוד שטח העצם החסרה, אולם כבר למחרת היום הודיע לבית המשפט כי אין שינוי בעמדתו בנוגע לשיעור אחוזי הנכות.

     

30. לטענת הנתבעת, ד"ר רואשדה שב ובדק את נושא חסר העצם בגולגולת, והגיע למסקנה כי אין עדות לחסר העצם, ולכן לא קבע נכות בגין ליקוי נטען זה. תחת זאת, קבע ד"ר רואשדה 10% בגין צלקת, ובאופן שאינו מקפח את התובע, שכן ככל שהיה מתייחס לנכות בעניין חוסר העצם היה מקנה לתובע 2.5% ואילו בגין הצלקת הקנה 10%.

     

31. אדון במחלוקת שבין הצדדים בעניין מהות הנכויות הרפואיות ושיעורן. אקדים ואציין שמעמדה של חוות דעת מאת מומחה בית המשפט נדון פעמים רבות בפסיקה, וכבר נפסק כי:

    "בית משפט זה חזר והדגיש לא פעם את חשיבות מינויו של מומחה מטעם בית המשפט. המומחה הוא ידו הארוכה של בית המשפט. ישנה חשיבות רבה לעדות מומחה ממונה נטרלי, ככלי מתווך בין עולם הרפואה לאולם בית המשפט ומאפשר לבית המשפט לקבל חוות דעת ברורה מטעמו שלו בנושאים הטעונים מומחיות, בבחינת "אל נא תעזב אותנו...והיית לנו לעיניים" (במדבר, י, לא). המשנה אומרת "אין מודדין אלא מן המומחה" (משנה עירובין, ה). רוצה לומר, כי מדידת התחום נעשית על ידי מומחה הבקי בתחום." (ע"א 916/05 שרון כדר נ' פרופ' יובל הרישנו (פורסם בנבו, 28.11.07)).

     

32. עם זאת יש לשים לב כי - "מסקנותיו של עד מומחה אינן מחייבות את בית המשפט, אף אם המומחה מונה מטעמו. בית המשפט נשאר תמיד הפוסק האחרון, גם בעניינים שבמומחיות. עליו מוטלת הסמכות (והחובה) להחליט "אילו מסקנות יש להסיק מחוות הדעת"(ע"א 8937/08 מ"י מנהל מקרקעי ישראל נ' סלים מוחמד חביב אללה (פורסם בנבו, 1.12.11)).

     

33. בענייננו, לאחר בחינה זהירה של חוות הדעת מאת ד"ר רואשדה, מצאתי כי אמנם המדובר במומחה שמונה מטעם בית המשפט על כל המשתמע מכך, אולם קיימות נסיבות מצטברות אשר אינן מאפשרות לקבל חוות דעתו. אפרט:

     

    א.החפיפה בין הנכויות: ד"ר פאהום המליץ בחוות דעתו על נכות נפשית צמיתה עקב הפרעה הסתגלותית ממנה סובל התובע כתוצאה מהשלכות רגשיות שנגרמו מהתאונה לפי תקנה 34(ב)(3). ד"ר פאהום קבע כי "נכות זו לא כוללת את הסמנים לאחר פגיעת הראש ואשר צוינו, כולל כאבי ראש, סחרחורת וקשייו הקוגניטיביים". עוד המליץ על מינוי מומחה מתחום הנוירולוגיה בכדי שיחווה דעתו בכל הקשור לסמנים לאחר פגיעת ראש כולל תלונות קוגניטיביות, קשיי זיכרון וריכוז, כאבי ראש וסחרחורת וכי יהיה על אותו מומחה לקבוע האם יש לבצע בדיקה נוירוקוגניטיבית עדכנית. בחקירתו הסביר באופן ברור וחד כי התמקד בתחום הפסיכיאטרי – הרגשי – הנפשי ולא בחלק הקוגניטיבי ותלונות נוספות של התובע כגון כאבי ראש וסחרחורת (עמ' 24 ש' 1-5 לפרוט'). כמו כן הסביר כי הפגיעה הפרונטלית בתובע "יכולה לגרום לדכאון וחרדות, אז התמונה היא לא חד משמעית, ולכן אני גם בשיקול הדעת שלי בקביעת אחוז הנכות לקחתי בחשבון את כל המורכבות הזו" (עמ' 25 ש' 11-12 לפרוט'). לכך הוסיף כי בחר להמליץ על תקנה 34(ב)(3) ולא(4) תוך שהוא לוקח בחשבון כי יש פגיעה קוגניטיבית אורגנית אליה צריך להתייחס מומחה נוירולוג (עמ' 25 ש' 29-32 ועמ' 26 ש' 1-6 לפרוט').

     

    נוכח דברי ד"ר פאהום מומחה בית המשפט, קיים קושי לקבל את המלצת ד"ר רואשדה לעניין החפיפה בין הנכויות. אמנם ד"ר רואשדה הסביר כי הוא רואה את עניין הדכאון של התובע כחלק מהפגיעה המוחית הפרונטלית (עמ' 12 ש' 5-6 לפרוט'), וכך גם את סימני הדיכאון, חוסר היוזמה והאפטיות תוך שהוא מתייחס לאמור בחוות דעתו של ד"ר פאהום (שם ש' 15-31 לפרוט'). אולם עיון בתקנה עליה המליץ המומחה ד"ר רואשדה מעלה שזו אינה כוללת בחובה תסמיני דיכאון, אלא ליקוי קוגניטיבי בשניים לפחות מבין התחומים: קשב, זיכרון או תפקודים ניהוליים. עוד אוסיף כי על פי התקנה על הליקויים הללו להיות מודגמים בהערכה נוירו-קוגניטיבית או נוירופסיכולוגית. עיון בחוות דעתו של ד"ר רואשדה מלמד כי בדיקה נוירו-קוגניטיבית שעבר התובע מ- 13.11.16 לא היתה בפניו, שכן זו אינה מופיעה ברשימת המסמכים שעמדו לרשות המומחה עת ערך חוות דעתו. עם זאת התייחס בקצרה לאותה בדיקה מ- 13.11.16, תוך קביעה שיש ללמוד ממנה על האפטיות של התובע. המומחה לא מצא לנכון להסביר בחוות דעתו כיצד הסתמך על בדיקה שלא היתה לנגד עיניו, וכן מדוע לא מצא לנכון לבצע בדיקה מעודכנת (וכפי שהציע המומחה ד"ר פאהום) אלא ניסה לערוך "טסטים קוגניטיביים ע"י מבחן על שם +MMTE ּ"MOCA כלשונו בחוות הדעת, כאשר אינו מסביר האם שתי בדיקות אלה מהוות בדיקה נוירו-קוגניטיבית מלאה כפי שנדרש בתקנה. ד"ר פאהום מתייחס בעדותו לבדיקה שערך ד"ר רואשדה והסביר: "רואשדה ביצע בעצם מינימנטל סטטוס, בדיקה קוגניטיבת קצרה, אבל התובע לא שיתף פעולה, כך שמעתי ממנו. בכדי להבין טוב יותר את יכולותיו הבסיסיות ומצבו העדכני, האמת, ואני כותב את זה .... אני משאיר לשיקול דעת הנוירולוג האם לבצע בדיקה נוירוקוגניטיבית עדכנית, שזה יכול לתת לנו הרבה יותר אינדיקציה ליכולותיו." (עמ' 27 ש' 8-12 לפרוט').

    מהאמור עולה כי אין מקום לקבוע כי יש חפיפה בין הנכויות.

     

    ב.התחזות התובע: בעוד ד"ר רואשדה קבע בחוות דעתו "רמזים ל CONVERTION אשר באים על ידי ביטוי בשאלות פשוטות...", קבע ד"ר פאהום בחוות דעתו "לא התרשמתי מהתחזות או התנהגות מגמתית". מהלך חקירתו התייחס ד"ר רואשדה לשאלות בנוגע לנושא ההתחזות- "... את הנושא של חילוקי הדעות בין המומחים אני בשיחה עם החולה, בבדיקה שלו, הייתה לי את הדילמה בין מצבים של התחזות לבין משהו אורגני, ולכן ניסיתי לקבוע את האמצע באחוזי הנכות, 25%, בנוסף לצלקת שקבעתי אותה" (עמ' 18 ש' 4-6 לפרוט'). בהמשך הסביר כי הדילמה בעניין ההתחזות הינה שיקול חלקי במכלול שיקוליו להמלצה על נכות לפי תקנה 32א(1)(ג) (שם ש' 7-14 לפרוט'). איש מהרופאים האחרים שבדק את התובע לא העלה חשד להתחזות מצד התובע. אמנם פרופ' גרוס סברה כי התנהגות התובע הינה מוזרה, אולם מוזרות אינה התחזות. לכך מצטרפת התרשמותי מהתובע מהלך ניהול התיק וכן מהלך עדותו בפניי, כי מדובר באדם פגוע ובוודאי שאינו מתחזה.

    לכן איני יכולה לקבל את קביעתו של ד"ר רואשדה בעניין זה.

     

    ג.חסר בעצם הגולגולת: ד"ר רואשדה לא התייחס בחוות דעתו לחסר בעצם, אלא התייחס לצלקת שנותרה בראשו של התובע. בעדותו הסביר כי עשו לתובע שחזור פלסטי של העצם, ואף אמר כי "חוסר עצם שמחזירים אותו, זה 5%..." (עמ' 14 ש' 12-19 לפרוט'). עם סיום חקירתו של ד"ר רואשדה ביום 19.5.21 נקבע כי עליו להודיע האם יש מקום לשינוי או השלמת חוות דעתו בעניין חסר העצם בגולגולת. כבר למחרת הודיע ד"ר רואשדה, כי לאחר עיון בחומר הרפואי אינו מוצא עדות לחסר עצם בגולגולת של התובע ולכן אינו משנה את שקבע בחוות דעתו. מנגד קבעו שני המומחים של הצדדים כי יש לתובע חסר בעצם הגולגולת והעריכו את הפגיעה ב- 10%.

     

    ההיגיון נותן כי משבוצע לתובע שחזור של חלק בגולגולת הרי שהעצם המקורית איננה שם יותר, לכן קיים קושי במסקנת ד"ר רואשדה כי אין חסר בעצם הגולגולת. לכך מתווספת העובדה כי המומחים מטעם הצדדים בתחום הרלבנטי סברו כי התובע סובל מנכות בשיעור זהה בגין חסר עצם לאחר ניתוח, והקנו לתובע אותו אחוז של נכות בגין ליקוי זה (אם כי תוך שימוש שנעשה על ידם בסעיפי חוק שונים). גם רופאי הביטוח הלאומי סברו שלתובע חסר בעצם הגולגולת ומצאו לנכון לפסוק לו נכות גם בשל כך. כפועל יוצא מקביעתי זו, אני קובעת כי הנכות בגין חסר בעצם הגולגולת לאחר תיקון תעמוד על 10%.

     

34. קביעת הנכות הנוירולוגית: כאמור, איני מקבלת את המלצת ד"ר רואשדה לנכות בגובה 25% בהתאם לתקנה 32א(1)(ג). אני סבורה כי יש לקבוע לתובע נכות נוירולוגית בהתאם לתקנה 32א(1)(ד), וכפי שסברו ד"ר מח'אגנה מצד התובע ופרופ' גרוס מצד הנתבעת. ביחס לשאלת הפחתת חלק מהנכות בעקבות יכולת בסיסית ו/או נתוני אישיות קודמים של התובע – איני מוצאת כי יש מקום לבצע הפחתה שכזו. מעדות ד"ר פאהום עלה כי התובע היה אמנם תלמיד חלש וסיים כפי הנראה שבע או שמונה כיתות לימוד, אך הוא אינו לוקה בפיגור שכלי, הצליח לתפקד ולעבוד בשיפוצים ולפרנס את עצמו, ולמיטב זכרונו אף מסר שהצליח לבנות בית מעבודתו (עמ' 27 ש' 13-15 לפרוט'). לאור האמור איני מוצאת בסיס להפחתת הנכות של התובע על בסיס מצד קודם. לכן אני קובעת כי נכותו הנוירולוגית של התובע הינה 40% בנוסף ל- 10% בגין תיקון חסר בעצם הגולגולת. בנסיבות העניין ומשלא מצאתי מקום לקבלת ממצאי חוות דעתו של ד"ר רואשדה, לא ראיתי מקום לקבלת בקשת התובע בסיכומיו להכיר לו בנכות נוספת בגובה 10% בגין הצלקת. זאת גם לאור העובדה שהמומחים משני הצדדים בכלל לא נתנו נכות עבור הליקוי הזה.

     

35. קביעת הנכות הפסיכיאטרית: לא מצאתי לשנות מהמלצת המומחה ד"ר פאהום, ואני קובעת כי נכותו של התובע בגין ליקוי זה הינה 20% בגין הפרעה הסתגלותית לפי תקנה 34(ב)(3).

36. מכאן שהנכות הרפואית המשוקללת של התובע הינה 56.8%, המורכבת מ- 40% נכות נוירולוגית, 20% נכות נפשית, ו- 10% בגין תיקון חסר בעצם הגולגולת.

     

37. הנכות התפקודית של התובע –הפגיעה התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. בבוא בית המשפט לקבוע את דרגת נכותו התפקודית של תובע, מתבסס הוא על הנכות הרפואית כנקודת מוצא, ומתייחס למהותה של הנכות, בנוסף לראיות קונקרטיות הנוגעות לתובע הספציפי העומד לפניו, ובכללן גיל התובע, תפקודו, כישוריו, השכלתו, ותחומי עיסוקו (ראו ע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, פ"ד נב (3) 792).

    וכן - "כידוע, הנכות התפקודית משקפת את מידת ההשפעה של הנזק על תפקוד הניזוק בדרך כלל, ולא רק בקשר ליכולת התפקוד של הניזוק להמשיך לעבוד במקצועו" (ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' מוחמד יאסין (פורסם בנבו, 31.8.11)).

     

38. בענייננו, התובע, יליד 1981, מאז התאונה לא שב לעבודה מכל סוג עד היום. מחקירתו של ד"ר פאהום עלה כי התובע צריך לעבור אבחון שיקומי והכשרה מקצועית מחדש. עם זאת מצבו שמאופיין בחוסר יוזמה, חוסר מוטיבציה, דיכאון וכדומה, יפריע לתובע למצוא עבודה, גם אם מדובר בעבודה קלה. עוד הסביר כי תרופות אנטי דיכאוניות שהתובע נוטל היו אמורות לשפר את מצבו, אך לא תמיד זה קורה. יחד עם זאת סייג דבריו, כי יתכן שלא תמיד נטל את התרופות כסדרן (עמ' 27 ש' 21-31 – עמ' 28 ש' 1-3 לפרוט').

     

    התובע לא עבר מעולם הכשרה מקצועית והוא בעל השכלה בסיסית ביותר. עיון בדו"ח רציפות ביטוח מאת המל"ל (מוצג ת/1) מלמד כי התובע עבד מהלך השנים בעבודות פיזיות בלבד (ובין היתר – בחקלאות, גננות, במפעלים ובניה).יש לזכור כי ברקע העובדה כי ועדה של המל"ל הפעילה את תקנה 15 במלואה תוך העמדת שיעור נכותו הצמיתה של התובע על 94.92%.

     

39. לעמדת התובע הוא משולל כושר עבודה באופן מוחלט ולכן נכותו התפקודית עומדת על 100%. מנגד הנתבעת סבורה כי לתובע נכות תפקודית נמוכה מזו הרפואית, ובנוסף אין להביא בחשבון את הנכות בגין הצלקת (שממילא לא נלקחה בחשבון בעת קביעת נכותו הרפואית המשוקללת של התובע), ולכן לטעמה נכותו התפקודית הינה 25%.

     

40. בהתחשב במכלול הראיות, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים בעניין, והבאתי בחשבון את העבודה שהתובע במשך השנים הרבות שמאז התאונה לא הצליח לעבוד בעבודה כלשהי, בשים לב למגבלותיו, נתוניו וכישוריו, ובשים לב לעדותו של ד"ר פאהום שעליה עמדתי לעיל, אני קובעת את נכותו התפקודית של התובע בשיעור של 100%. אחרי ככלות הכול מדובר בנכות רפואית מורכבת שהשלכותיה על התובע עליהן עמד ד"ר פאהום בחקירתו (ובין היתר חוסר יוזמה, חוסר מוטיבציה, דיכאון וכדומה), רבות ומחלקן אף ניתן היה להתרשם במישרין מן התובע עצמו מהלך עדותו. השלכות אלה, כפי שציין ד"ר פאהום, עלולות להפריע לתובע למצוא עבודה, גם אם מדובר בעבודה קלה ובנסיבות העניין נראה כי לא בכדי הוחלט במסגרת הליכי המל"ל להעמיד את נכותו של התובע על שיעור הקרוב ל- 100% לאחר הפעלת תקנה 15.

     

    בסיס השכר:

41. הצדדים מסכימים כי שכרו הממוצע של התובע נכון למועד התאונה היה 5,800 ₪ לחודש. בצירוף הפרשי הצמדה להיום – 6,000 ₪ בקירוב.

     

    לעמדת התובע לכך יש להוסיף את פוטנציאל ההשתכרות של התובע, שכן במועד תאונה היה בן 33, והיה צפוי להמשיך לעבוד אצל הנתבעת ולהתקדם בעבודתו, וכך להגיע אל השכר הממוצע במשק או קרוב אליו, באופן שלאחר שנתיים היה שכרו עולה ל- 7,500 ₪ ולאחר מכן מתייצב על 9,000 ₪. הנתבעת דחתה טענה זו, וטענה כי לתובע יכולות בסיסיות נמוכות: כך נכון למועד התאונה התגורר בבית הוריו, למד עד כתה ט', ואף מעדות ד"ר פאהום ומחוות דעתה של פרופ' גרוס עלה שלתובע יכולת בסיסית נמוכה. לכך יש להוסיף לטענתה את המסקנות העולות מעיון בדו"ח הרציפות (מוצג ת/1) ממנו עולה כי תקופות ארוכות התובע כלל לא עבד.

     

42. אכן, עולה מכלל הנתונים אשר לפני כי לתובע יכולת בסיסית נמוכה, וכך גם נלמד מההיסטוריה התעסוקתית של התובע המשתקפת בדו"ח הרציפות. לכן אני סבורה כי המשכורת בה השתכר נכון למועד התאונה משקפת את בסיס השכר של התובע וזאת אף בשים לב לגילו של התובע במועד התאונה. על פי בסיס הנתונים שנקבעו להלן, שירוכזו למען הנוחות להלן, אגש לחישוב נזקיו של התובע.

     

43. נתוני יסוד

    תאריך לידה – 17/2/1981

    מועד התאונה –28/10/2014

    גיל התובע במועד התאונה – 33 שנה ו- 8 חודשים

    גיל התובע כיום – 41 שנים

    מקדם היוון רלבנטי (26 שנים) – 216.4590

    נכות רפואית – 56.8%

    נכות תפקודית – 100%

    בסיס שכר – 6,000 ש"ח

     

    הפסדי שכר לעבר:

44. לעמדת התובע עליו לקבל פיצוי עבור נזקיו לעבר ועד היום ומשלא שב לעבוד. הנתבעת סבורה כי אין כל הצדקה רפואית להיעדרותו הארוכה של התובע מעבר לשנה, וכי הוא יושב בבית בחוסר מעש כפי שנהג לעתים לעשות לפני התאונה.

     

45. על מנת שהתובע יזכה בפיצויים בגין הפסדי שכר לעבר יש להוכיח כי קיימת סיבה רפואית שמנעה מבעדו לעבוד משך תקופת הזמן הנטען, כאשר עבור תקופת זמן זו מגישים לרוב תעודות מחלה. בנוסף יש להציג את הגריעה בפועל מהשכר. אין חולק כי החל ממועד התאונה התובע לא שב לעבודה מכל סוג. מעיון בנספח ד' לתצהיר התובע, המכיל עשרות רבות של סיכומי ביקור אצל רופאים ובעיקר ביקורים תדירים חודשיים אצל הנוירולוג והפסיכיאטר שטיפלו בתובע לאורך שנים, למדים כי לא חלה הטבה במצב התובע, והוא התלונן מהלך כל השנים על אותו מצב רפואי כמפורט לעיל.

     

    מכאן משך 88 חודשים בהם לא עבד התובע 88 * 6000 ₪= 528,000 ₪, ובצרוף ריבית מאמצע התקופה – 548,057 ₪ עבור הפסד שכר לעבר.

     

    הפסדי שכר לעתיד:

46. התובע יליד 17.2.1981. על פי מכפלת בסיס שכרו (6000 ₪) במקדם ההיוון ל- 26 שנים (216.4590), הפסד שכר לעתיד הוא 1,298,754 ₪

     

    הפסד תנאים סוציאליים:

47. בהתאם לפסיקה עבור ראש נזק זה יש לחשב את הפסדי התובע בגין פגיעה בפנסיה ובתנאים סוציאליים בשיעור 12.5% מסך הפגיעה בשכרו, ומכאן: 230,851 ₪ במעוגל.

     

48. איני מקבלת טענת התובע כי יש להחיל על התובע את התנאים המצויים בצווי ההרחבה של ענף הבנייה. כבר הוכח כי התובע נהג להחליף מקומות עבודה מסוגים שונים, ובמקום עבודתו האחרון אצל הנתבעת היה בתחילת דרכו.

     

    עזרת צד ג' לעבר ולעתיד:

49. לטענת התובע מהלך שנה ראשונה לאחר התאונה היה מוגבל ותלותי לחלוטין. בתקופה זו נכנס ויצא בתכיפות מבתי חולים, והיה זקוק להשגחה כמעט מלאה, ולסיוע אפילו בפעולות פשוטות ויומיומיות. עוד הוסיף כי עדות אחיו לעניין זה לא נסתרה.

     

    בהמשך ועד עתה, פיתח התנהגויות מוזרות ובכלל זאת ישנוניות, אפטיה, חוסר יוזמה, דכאון ובילבול, אשר הצריכו עזרה אינטנסיבית מבני משפחתו. לטענתו הוא זקוק עד היום להשגחה במקלחת שכן הוא סובל מסחרחורות וזקוק לליווי לטיפולים רפואיים, לסידורים ובכל פעם שהוא יוצא מביתו. לטענתו לא יכול היה לשכור עזרה עקב חסרון כיס, ולכן העזרה שהוענקה

    ומוענקת לו היא באמצעות בני משפחתו ובעיקר אימו ואחיו. לטענתו זו עזרה החורגת באופן משמעותי מזו המוענקת על ידי בני משפחה באופן רגיל ולכן זכאי לפיצוי בגינה, ועל בסיס 50 ₪ לשעה. התובע הוסיף כי בעובדה שהוא מתגורר בבית הוריו יחד עם אח נוסף מרותק לכיסא גלגלים שזקוק גם הוא לעזרה, אין כדי לשלול או לשנות מהיקף הזדקקותו לעזרה שקיבל ומקבל מהמשפחה.

     

    התובע סבור כי יש לפצותו בגין ראש נזק זה לפי שלוש תקופות – השנה הראשונה לאחר התאונה במסגרתה נזקק לעזרה כמעט בכל פעולות היום יום לרבות תמיכה וסיוע נפשיים ובסך של 72,000 ₪ (4 שעות ביום, 50 ₪ לשעה); מתום השנה (חודש 10/15) ועד היום – כאשר היקף הסיוע מצומצם לשעתיים ביום ובסך הכל 225,000 ₪; לעתיד – כיון שהתובע יזדקק לסיוע בהיקף דומה לו הוא נזקק כיום עד סוף תוחלת חייו (80), ולאחר היוון – 838,025 ₪. ובסך הכל – 1,135,025 ₪.

     

50. הנתבעת סבורה כי בנסיבות וסוג הפציעה של התובע אינן דורשות עזרה מעבר למקובלת בין בני משפחה. עם זאת ובשל הצורך בעזרת קרובים בתקופה הסמוכה לאחר התאונה, יהיו מוכנים לפצותו בסך של 30,000 ₪. הנתבעת טענה כי אימו של התובע הינה עקרת בית. עוד הוסיפה כי על פי הפסיקה ככל שמדובר בעזרת בני משפחה, אין לפסוק כל פיצוי שהוא חורג מהיקף הרגיל.

     

51. בנסיבות, לאחר ששקלתי את מהות פגיעתו של התובע, השלכותיה, מהות וכמות הטיפולים וביקוריו אצל הרופאים בעקבות התאונה, ממועד התאונה ועד היום (או ליתר דיוק – מועד הגשת תצהיר התובע שכן המסמכים הרפואיים שסיפק הינם עד לאותו מועד), העובדה כי אכן בסמוך לתאונה נזקק לטיפול צמוד, ובהמשך היקף הטיפול פחת משמעותית, הליווי של אחי התובע לטיפוליו, העובדה כי אם התובע דואגת כי יטול את תרופותיו כעולה מחוות הדעת השונות וכדומה, אני מעמידה את הפיצוי בגין ראש נזק זה לעבר ולעתיד בסך של 60,000 ₪ גלובלי.

     

    הוצאות לעבר ולעתיד:

52. התובע טוען לקיומם של הוצאות רפואיות שאינן מכוסות בסל הבריאות, כגון רכישת תרופות ומשככי כאבים, הוצאות השתתפות במסגרת קופ"ח, והוצאות בגין ביקורים אצל רופאים מומחים בתחומי פגיעותיו. התובע הודיע כי לא שמר קבלות בגין אלה. עוד טען כי יזדקק למשחות וקרמים לטיפול בצלקת שעל ראשו, שעלותם גבוהה. כך גם בעתיד יזקק להוצאות רפואיות ניכרות.

    בנוסף טען כי אינו מסוגל לנהוג והוא נזקק ויזקק לשירותי הסעה עד לסוף חייו.

    התובע מעריך ראש נזק זה בכ- 200,000 ₪.

     

53. לטענת הנתבעת התובע לא הציג ולו קבלה אחת לתמוך בטענותיו ויש בכך כדי ללמד על היקף התיק. כמו כן המדובר בתאונת עבודה שהוכרה, ולכן כל הוצאה הקשורה לתאונה על התובע לפנות למל"ל למיצוי זכויותיו. כן על פי עדות התובע הוא אינו מקבל כיום טיפול רפואי. לכן הנתבעת תהא מוכנה לפצות את התובע בגין ראש נזק זה בסך של 3,000 ₪.

     

54. כאמור התובע לא צירף כל הוכחה על הוצאות שהיו לו. עם זאת מצאתי להעריך את הפיצוי לראש נזק זה באופן גלובלי בסך של 20,000 ₪ תוך שהבאתי בחשבון את הצורך של התובע בהסעות נוכח טיב פגיעתו.

     

    כאב וסבל:

55. לטענת התובע מאז התאונה ועד היום סבל וסובל מכאבי ראש וממיחושים כפי שפורט בחוות הדעת המצויות בתיק זה. אלה פגעו קשות באיכות חייו והפכו את התובע מאיש בריא וחזק לאיש חולה, כאוב, בודד ופגוע ראש ונפש. בעקבות התאונה התובע החל לסבול מהפרעות התנהגות קשות, הפרעות קוגניטיביות משמעותיות, והפרעות נפשיות, וזאת עד לסוף חייו. כמו כן נשללה מהתובע היכולת להקים משפחה עקב מצבו הנפשי והנוירולוגי הנובע מהתאונה. התאונה התרחשה כשהתובע צעיר בגילו, ויהיה עליו להמשיך ולחיות עם פגיעותיו וסבלו עוד שנים ארוכות. לכן סבור התובע כי עבור ראש נזק זה יש לפצותו ב- 500,000 ₪.

     

56. הנתבעת סבורה כי הפיצוי שיש לקבוע לתובע עבור ראש נזק זה הוא 100,000 ₪.

     

57. לאחר ששקלתי בדבר והבאתי בכלל שיקוליי את חומרת הפגיעה בתובע, ההשלכות על עתידו, ובהתחשב בגילו ובהיותו מאושפז 9 ימים במצטבר כתוצאה מן התאונה, אני קובעת כי הפיצוי יעמוד על סך של 200,000 ₪.

     

    סיכום הפיצוי:

58. הפסד שכר לעבר-548,057 ₪

    הפסד שכר לעתיד-1,298,754 ₪

    הפסד תנאים סוציאליים-230,851 ₪

    עזרת צד ג' לעבר ולעתיד-60,000 ₪

    הוצאות לעבר ולעתיד-20,000 ₪

    כאב וסבל-200,000 ₪

    סה"כ:2,357,662 ₪

     

59. מסך זה יש לנכות תגמולי המל"ל ששולמו לתובע בהתאם לחוות דעת אקטוארית שהוגשה מטעמה של הנתבעת (מוצגים נ/1 ו- נ/2), וכנטען בסעיף 60 לסיכומי הנתבעת, ובסך הכל: 2,143,920 ₪ .

    סוף דבר:

     

60. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לידי התובע פיצוי בסך- 213,742 ₪ לאחר ניכוי תגמולי המל"ל. לסך זה יש להוסיף: החזר אגרה בסך של 710 ₪, שכר חקירת המומחים – 5,000 ₪, חלקו של התובע בחוות דעת מומחי בית המשפט – 5,000 ₪, עלות חוות הדעת של המומחים מטעם התובע – בהתאם להצגת חשבוניות מס לעיון הנתבעת בתוך 15 ימים, שכר טרחת עו"ד ומע"מ בסכום כולל של 35,000 ₪.

     

    הסכומים ישולמו לידי התובע באמצעות בא כוחו בתוך 30 ימים מהיום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

    המזכירות תמציא עותק של פסק הדין לצדדים, באמצעות באי כוחם.

     

    ניתן היום, כ"ט אדר א' תשפ"ב, 02 מרץ 2022, בהעדר הצדדים.