לפני תביעה בסך 1,945,000 ₪ שעניינה השקעה בפרוייקט תמ"א 38.
גרסת התובע וראיותיו
בתביעה ובתצהיר התובע נטען כי נתבע 1 (להלן: ארדיטי) שימש כעו"ד של התובע.
ארדיטי פנה אל התובע בשנת 2012 ובידו הצעה לקנות דירה במסגרת פרוייקט תמ"א 38 ברח' רכסים 30 רמת גן (להלן: הפרוייקט).
נתבע 2 (להלן: טורובסקי) היה הרוח החיה בפרוייקט, החתים את הדיירים, ניהל את היזמות ואת כספי הפרוייקט.
נתבעת 3 הינה חברה בע"מ שהוקמה לצורך ניהול הפרוייקט (להלן: החברה).
נתבע 4 (להלן: ברגר) היה רשום כבעל מניות ודירקטור יחיד בחברה, ולא ברור מה היה תפקידו מלבד זאת.
נטען כי בהציגו את היזמות, התובע הבין מארדיטי כי מדובר ברכישת דירה לכל דבר ועניין (צורף מייל נספח 1 מיום 8.4.12 בו שלח ארדיטי לתובע את הסכם הרכישה מיום 5.4.12 (נספח 2) וכתב "מצ"ב הסכם רכישת דירה וחמישים אחוז מניות"). ארדיטי טען כי לצורך הבטחת הכספים הוא ירשום עצמו כרוכש זכויות החברה בפרוייקט. בדיעבד ולאחר דרישת התובע, שלח ארדיטי הסכם חתום שערך, כי הוא אשר רכש את זכויות החברה והוא בעל מניותיה, מאותו התאריך בו נחתם ההסכם עם התובע. לפי ההסכם בין התובע לחברה, ששניהם מיוצגים ע"י ארדיטי, רכש התובע מחצית ממניות החברה (שנרכשו ע"י ארדיטי) וזכות לקבל דירה בפרוייקט בשווי 1.5 מליון ₪.
נטען כי באותה עת היו המניות רשומות ע"ש ברגר.
הוסכם כי אם לא יתקבלו היתרי בניה, החברה תשיב לתובע את כל כספי ההשקעה.
ארדיטי רשם שעבוד ע"ס 500,000 ₪ על מניות החברה על שמו ולא על שם התובע, אף על פי שהתובע העביר לו סכום של 650,000 ₪.
התובע כתב לארדיטי עוד לפני חתימת ההסכם כי יוכל לשלם 500,000 ₪ בחודשים אפריל-מאי, ולגבי היתרה יפנה לקבלת הלוואה בנקאית ומאמין שיקבל "את שאר הסכום בכפוף לאישור בניה עקרוני" (נספח 3).
בהציגו את היזמות הסביר ארדיטי לתובע כי מדובר בעסקה מאד כדאית כאשר התובע ישלם בשלבים סך של 1,100,000 ₪, כשערכה של דירה כזאת הוא 1,500,000 ₪ ובסיום הבניה ערכה המשוער יהיה 2,000,000 ₪.
נטען כי ארדיטי הציג את עצמו כמומחה לענייני תמ"א והוא החזיק אתר אינטרנט ופרסם את עצמו ככזה. ארדיטי אמר לתובע כי הוא עצמו משקיע כספים בחברה. במהלך העברת הכספים לארדיטי ע"י התובע, הלה הציג לתובע את הסכם ההלוואה שערך מול החברה ע"ס 500,000 ₪, ואמר כי ירשום שעבוד על החברה בסכום זה כדי להגן על זכויות התובע.
נטען כי לאחר שהשקיע 650,000 ₪, התברר לתובע כי לא יוכל לקבל הלוואה או משכנתא מהבנק. התובע הבין כי אינו יכול לעמוד בהסכם וביקש לקבל את כספו בחזרה. ארדיטי הסביר לו כי מכירת זכויותיו בדירה לצד ג' היא מסובכת ולכן הגיעו הצדדים להסכמה כי התובע יקבל מהחברה החזר של 800,000 ₪. ארדיטי הכיר לתובע את טורובסקי וטען כי הוא מפעיל את המערכת.
בהתאם לכך נערך ביום 7.5.14 הסכם שותפים (נספח 6) בו הוקצו מניות לתובע ולארדיטי באופן שכל אחד מהם הפך לבעל שליש ממניות החברה, ואילו טורובסקי נשאר בעל השליש הנותר (עם מניה אחת מחלקו לברגר). הוסכם כי לאחר שהתובע יקבל את ההחזר של 800,000 ₪ הראשונים מרווחי החברה יקבלו ארדיטי וטורובסקי סכומים זהים, ואם יישאר עוד כסף כל הצדדים יחלקו באופן שווה.
ביום 5.2.15 נערך פרוטוקול של החברה (נספח 5) בהשתתפות שלושת השותפים, ובו נדונו הכספים הנדרשים לקידום היתר הבניה. סוכם כי כל אחד מהצדדים ינסה לגייס את הסך של 120,000 ₪. התובע עשה מאמצים רבים ואילו ארדיטי וטורובסקי הודיעו כי אין להם אפשרות לגייס כספים. נטען כי התובע חשש שהפרוייקט וכל השקעתו ירדו לטמיון ולכן נאלץ להשקיע 120,000 ₪ נוספים שהועברו לטורובסקי. סה"כ השקיע התובע בחברה 770,000 ₪.
ב-27.9.16 נערכה ישיבת שותפים (בה נכח התובע טלפונית לבקשתו) ובה הועלתה הצעה למכירת הפרוייקט בהפסד בסך 500,000 ₪ כי להציל חלק מההשקעה. התובע הסכים לכך. הוסכם כי לצורך המכירה יוסר השעבוד (נספח 10). בפועל המכירה לא צלחה.
התובע טען כי בניגוד לכתוב בפרוטוקול ארדיטי סרב להסיר את השעבוד מבלי שיקבל סך של 250,000 ₪ עבור משקיע בשם אסייג.
נטען כי הנתבעים לא הגישו דיווחים מכל סוג שהוא לאן הועברו הכספים. התובע לא קיבל חשבוניות וקבלות ולא ידע לאן הועברו הכספים. בדיעבד התברר לו כי לארדיטי, טורובסקי וברגר היו פרוייקטים נוספים שחולקו ביניהם (נספחים 7-9) והכספים הגיעו לחברה בשם "מאש קידום פרוייקטים" שבבעלות ברגר.
נטען כי ארדיטי העביר 150,000 ₪ מכספי התובע, שהועברו לחשבונו בהעברה בנקאית, לכיסו ולא נתן הסבר לגביהם.
התובע הכחיש כי מכר את מניותיו בחברה וטוען כי הנסיון למכירת החברה לא צלח. התובע צרף מייל שכתב לעו"ד איזקסון (מטעם יורו סיטי), לאיציק עמר ולטורובסקי ביולי 2017 לפיו הוא מתנגד לעסקה מאחר שנחתמו הסכמים שונים, חלף זמן והכספים לא שולמו. בניגוד לכך, טען התובע בתצהירו כי טורובסקי מכר את החברה לאיציק עמר ללא ידיעתו ועקף את החברה (צרף תצהיר של עמר, בו כתוב דווקא כי הכספים הועברו לטורובסקי ולתובע גם יחד)!
הסעד המבוקש מביהמ"ש:
1. להרים את מסך החברה ולחייב את הנתבעים לשלם עלות דירה במיקום דומה בסך 2,000,000 ₪.
2. דמי שכירות ראויים משנת 2014 ואילך - 275,000 ₪.
3. להפחית סך 330,000 ₪ שנותר לתובע לשלם בהתאם להסכם.
ובסה"כ 1,945,000 ₪.
גרסת ארדיטי וראיותיו
בכתב ההגנה ובתצהיר של ארדיטי נטען כי התובע הינו מזכיר בית דין באלעד. התובע רחוק מלהיות תמים או נעדר נסיון עסקי ומשפטי, ויש לו קשרים ליועצים, אנשי עסקים ועו"ד. בין התובע לארדיטי היו קשרים ותכתובות בנושאים משפטים ומיזמים עסקיים, לרבות עסקאות תמ"א, וההתייעצויות היו הדדיות (הוצגה תכתובת). נטען כי לאורך כל הדרך פעל התובע בידיעה מלאה של העובדות ובצורה מושכלת.
ביום 5.4.12 נחתם הסכם בו רכש ארדיטי, כמשקיע, את מניות החברה וזכויותיה תמורת השקעה של שני מליון ₪ בחברה. העסקה נעשתה מול טורובסקי. נקבע לוח זמנים לתשלום הסכום, מתוכם מליון ש"ח עד חודש יוני, ומליון נוסף תוך 30 יום אחרי קבלת היתר הבניה. נקבע כי אם החברה, ע"י טורובסקי, לא תשיג היתר בניה, היא תחזיר למשקיע את הכסף וההסכם יבוטל.
באותו יום נערך הסכם בין ארדיטי בשם החברה לבין התובע, כמשקיע, בו רכש התובע תמורת 1.1 מליון ₪ מחצית מהמניות והזכויות של החברה. הוסכם כי התובע לא יהיה זכאי לשותפות ברווחי החברה למעט דירה בגודל 75 מ"ר בשווי 1.5 מליון ₪ ביום קבלת ההיתר לפני בניה. כן יהיה זכאי ל-50% ממניות החברה, מבחינת מוניטין, בתום הפרוייקט. ככל שהחברה לא תשיג היתר בניה, היא תהיה חייבת להחזיר לתובע את ההשקעה. התובע מסר במעמד ההסכם שיק ע"ס 54,000 ₪ שהועבר ע"י ארדיטי לטורובסקי. מלוא ההשקעה היתה אמורה להשתלם עד חודש יוני 2012. בפועל העביר התובע 650,000 ₪ בלבד.
כספי ההשקעה – שמהעמדת ההסכמים זה מול זה, עולה כי בשלב טרום ההיתר היו כולם של התובע – נועדו לרכישת שירותי אנשי מקצוע וניהול מול הדיירים. יצויין כי ארדיטי הציג ושלח לתובע גם את ההסכם שלו מול החברה מאותו יום (מיילים נספח י"ד 3).
התובע ידע כי ארדיטי אינו אחראי כלפיו על ההשקעה בחברה, אלא רק לסך של 100,000 ₪ וזאת עד לרישום השעבוד על החברה (מיילים נספח י"ח).
התובע ידע כי אינו יכול לקבל מהבנק הלוואה מגובה במשכנתא, אלא ביקש לקבל מהבנק הלוואה כנגד החזקתו במניות החברה, ולצורך כך ביקש מארדיטי במאי 2012 לדאוג לכך שמניות החברה יועברו על שמו של התובע כפי שהתחייבה כלפיו בסעיף 6.1 להסכם (נספח י"ז).
ביום 7.5.12 נרשם שעבוד על מניות החברה בגובה 500,000 ₪, שנועד למנוע העברת המניות ללא הסכמת בעל השעבוד. ארדיטי נרשם כמלווה/נאמן על השעבוד (נספח ג'). ארדיטי טען כי השעבוד נועד להגן על השקעת התובע בחברה.
ב-22.8.12, לאחר שהתברר כי התובע אינו יכול לעמוד במלוא התחייבות ההשקעה שלו, והשקיע 650,000 ₪ בלבד (שהועברו לטורובסקי לצרכי החברה), הוסכם כי ההסכם יבוטל, וכי החברה תרכוש את זכויותיו של התובע תמורת 800,000 ₪ שישולמו חודשיים אחרי קבלת היתר בניה. הוסכם כי השעבוד על מניות החברה לטובת התובע יישאר בעינו עד החזרת הכספים הנ"ל (מיילים נספח י"ד 4).
בשלב זה חיפשו הצדדים משקיע שיוכל להעמיד כספים נוספים לחברה לצורך קידום הפרוייקט וקבלת ההיתר. במהלך שנת 2013 התנהל מו"מ מול יזם שהיה מיוצג ע"י משרד עו"ד הרצוג לרכישת החברה והפרוייקט, בידיעת התובע (נספחים י"ט) אך בשל עתירה מנהלית של עמותת אדם טבע ודין נגד תכנית התמ"א ברמת גן (עת"מ 20386-09-13) הודיע היזם בסוף 2013 כי לא ימשיך בעסקה נוכח הקפאת התכנית ע"י בית המשפט. התובע הוא שעדכן את ארדיטי על כך (נספח כ').
בהמשך לכך, עיריית רמת גן הציגה מדיניות חדשה לאישור תכניות תמ"א (נספח כ"א) והצדדים הגיעו להסכמות חדשות לגבי החברה:
לפי הסכם מיום 7.5.14 (נספח 6 לתצהיר התובע) יוקצו 2,000 מניות חדשות בחברה, מתוכן 1,000 לתובע ו-1,000 לארדיטי, וזאת בנוסף למניות הקיימות שהן 999 לטורובסקי ו-1 לברגר. כל אחד משלושת הראשונים יהיה דירקטור או ימנה דירקטור מטעמו. התובע יתן לחברה הלוואה בסך 300,000 ₪ לקידום הוצאת ההיתר. הרווחים בחברה יחולקו בחלקים שווים בין השלושה, אך לתובע תהיה זכות ראשונים בקבלת רווחים מהחברה עד לסך של 800,000 ₪ בגין החזר השקעתו לפני חתימת ההסכם.
נטען כי התובע לא עמד בהתחייבותו להלוות לחברה 300,000 ₪. בשנת 2015 היתה תכתובת בין שלושת השותפים בחברה לגבי מאמצים להשגת משקיע/יזם, תוך הבנה שיקשה לקבל הצעה רצינית לפני אישור של הוועדה לבקשת ההיתר.
ארדיטי טען כי התובע פעל מאחורי גבו למכירת הפרוייקט במחיר של 1.1 מליון ₪ ליוסף בן סימון, והתובע הודיע לו באוגוסט 2015 על כך שנחתם עם בן סימון זכ"ד וגם טורובסקי חתם עליו. ארדיטי טען בתשובה כי בדק זאת מול טורובסקי והלה הכחיש שהמו"מ עם בן סימון התקדם מעבר להצעה. התובע טען כי עדכן את ארדיטי וכי הסיבה שהוא וטורובסקי הסכימו למכור במחיר הפסד הוא כדי לצמצם את נזקיהם. התובע הלין על העסקה הכושלת אליה הכניס אותו ארדיטי, שהבטיח בשנת 2012 כי התובע יקבל את כספו חזרה תוך זמן קצר, ובפועל חלפו שנים והוא קרס כלכלית בשל השקעתו בפרוייקט, ואף נאלץ יחד עם טורובסקי להשקיע כספים נוספים כדי שכל ההשקעה לא תרד לטמיון, זאת שעה שארדיטי לא השקיע מאומה מכיסו. ארדיטי דרש ממנו לבטל את הזכ"ד עם בן סימון וטען כי יש לו משקיע בסכום גבוה יותר (מיילים נספחים כ"ב). לאחר מכן ארדיטי הסיר את התנגדותו. צורף ע"י ארדיטי הסכם עקרונות למכירת הפרוייקט ל"מוקד מהדרין בע"מ" (בן סימון) לגביו נטען כי נערך ללא ידיעתו. כן צורף תצהיר שהגיש התובע בהליך אחר (הקשור בבן סימון, בו האשים את בן סימון כי גנב וזייף שיקים שלו) בו טען כי בן סימון חתם על זכ"ד לרכישת הפרוייקט (בשם חברת מוקד מהדרין) אך השקיע בפועל רק 20,000 ₪ שהועברו לטורובסקי. מנגד טען בן סימון (בתצהיר שהוגש מטעם ארדיטי) כי התובע קיבל ממנו בנוסף שיקים (של אחרים) בסך 300,000 ₪ אותם פרט בן סימון למזומן במועדי פרעונם.
ב-28.12.16 ניתנה החלטת ועדת התכנון והבניה המאשרת את בקשת ההיתר. בסמוך לכך התקיימה פגישה בין התובע וטורובסקי בה ניהלו פרוטוקול של החברה בהעדר ארדיטי והחליטו על העברת מניותיו בנאמנות לשותפו של עו"ד יאיר שלו, המייצג את הדיירים (נספח כ"ב 8) . החלטה זו בוטלה בהסכמה לבקשת עוה"ד שלו, שרצה למנוע סכסוכים בין שלושת השותפים בחברה כדי שלא יכשילו את הפרוייקט, ונקבעה ישיבה חדשה משותפת אצל עו"ד שלו, בה סוכם כי ארדיטי יעביר את מניותיו בחלקים שווים ללא תמורה לתובע ולטורובסקי ומסיר אחריות לחברה, בכפוף לכך שטורובסקי ישלם מחלקו סך של 210,000 ₪ למשקיע יוסף חיים אסייג.
במרץ 2017 התקיים מו"מ למכירת מניות החברה לחברת יורו סיטי רכסים 30 בע"מ (להלן: יורו סיטי) בבעלות רפי דיוק, ע"י המנכ"ל איציק עמר. לצורך כך, ארדיטי חתם על מסמך בקשה להסרת השעבוד על מניות החברה, והעביר את מניותיו ללא תמורה לתובע ולטורובסקי. התובע וטורובסקי נרשמו כבעלי המניות בחברה (1,500 לתובע ו-1499 לטורובסקי). כן נערך הסכם בין ארדיטי לטורובסקי (נחתם ע"י ארדיטי בלבד) לפיו מתוך התמורה שיקבל טורובסקי מיורו סיטי עבור המניות, יעביר טורובסקי 210,000 ₪ לאסייג. ההסכם של יורו סיטי עם הדיירים נחתם בנובמבר 2017. הוצגו מיילים והסכמים (נספחים כ"ג). יצויין כי מהמסמכים שהוצגו אין ראיה לחתימת הסכם לרכישת הפרוייקט או החברה ע"י יורו סיטי, אלא רק מו"מ ותכתובת בהכנה לכך.
עוד יצויין, כי הוגש תצהיר איציק עמר מטעם ארדיטי (אשר צורף גם לתצהיר התובע כנספח 14), לגבי תשלום כספים לתובע ולטורובסקי, אך הלה לא התייצב לעדות ולפיכך תצהירו נמשך מהתיק.
ארדיטי הדגיש כי הפרוייקט הינו אמיתי ואין בו אבק תרמית. הוצגו מסמכים רבים הקשורים לפרוייקט – הסכם הריסה ובניה של הדיירים מול החברה, והארכת ההסכם; מסמך הנחיות של העיריה לפיו היתה היתכנות תכנונית לפרוייקט; הגשת בקשת היתר בשנת 2015 ע"י החברה ואישורה בכפוף לתנאים באפריל 2016; סירוב הבקשה במרץ 2018 בעקבות אי העמידה בתנאים; הגשת בקשה מחודשת להיתר ע"י יורו סיטי ואישורה בכפוף לתנאים בינואר 2020 (נספחים ט"ז 1-7).
לאור מכלול המסמכים טען ארדיטי, כי התובע וטורובסקי מכרו את זכויותיהם לחברת יורו סיטי ובכך קיבל התובע תמורה מלאה עבור השקעתו בחברה. לעומת זאת, ארדיטי ויתר על מניותיו ללא כל תמורה.
כן נטען לשיתוף פעולה לאורך כל הדרך בין התובע לטורובסקי וכי גם צירופו של טורובסקי כנתבע הוא מלאכותי והתובע הוא שניסח עבורו את כתב ההגנה (סעיף 7 לתצהיר טורובסקי: "אני חוזר על מה שנכתב בכתב ההגנה שלי שלמעשה הוכן על ידי התובע שגם לא מבין מדוע העו"ד שלו הכניס אותי ואת נתבע מס' 3 ו-4 לכתב התביעה").
גרסת טורובסקי וראיותיו
בכתב הגנה של טורובסקי ובתצהירו נטען כי אין עילת תביעה כנגדו.
נטען כי הוא וברגר היו שותפים בחברה. בפרוייקט הושקע סך של מעל חצי מליון ₪ בטרם כניסת התובע (הוצגה טבלת פירוט הוצאות). ארדיטי רכש מהם את הפרוייקט תמורת סך של 1.5 מליון ₪. בפועל שילם ארדיטי 550,000 ₪ שהוכנסו לחשבון החברה. בהמשך הודיע ארדיטי כי אינו יכול להשלים את הסכום שהתחייב להשקיע, ולכן הוסכם כי יהיה שותף במספר פרוייקטים ולא בעלים יחיד של החברה. נחתם הסכם שותפות לפיו לארדיטי יהיו 30% בחברה, ונרשם שעבוד על שם ארדיטי בחברה ע"ס 500,000 ₪. באותו שלב לא ידעו טורובסקי וברגר על קיומו של התובע ועל העסקה בינו לבין ארדיטי. אחרי שנודע להם עליו, הוא הוכנס כבעל מניות והשקיע בחברה 120,000 ₪ נוספים. טורובסקי השקיע עוד 190,000 ₪. למרות זאת חסרו להם כספים לתשלום לבעלי המקצוע והיועצים השונים. לבסוף בקשת ההיתר סורבה עקב אי עמידה בזמנים. בשלב זה (3/18) כבר אי אפשר היה למכור את הפרוייקט. קודם לסירוב היה מו"מ מול יורו סיטי וגם התקבלו כספים על החשבון, בהם התחלקו התובע וטורובסקי, אך המו"מ פסק בגלל סירוב ארדיטי להסיר את השעבוד ודרישתו להעביר 250,000 ₪ מהתקבולים לכיסוי חוב פרטי שלו (לאסייג).
בחקירתו הנגדית הציג טורובסקי את ההסכם שנחתם ביום 12.11.17 בינו לבין רפי דיוק ו/או חברה מטעמו (נ/1) לפיו ישלם דיוק סך של 935,000 ₪ לטורובסקי עבור שירותי ייעוץ וקידום לפרוייקט. צויין בו כי עד תאריך ההסכם שולמו 173,000 ₪. כן הוצגו חשבוניות (נ/2) שהוציא טורובסקי באמצעות חברה מטעמו על הסך של 173,000 ₪ + מע"מ.
לאחר סירוב הבקשה ע"י ועדת התכנון והבניה, פנה רפי דיוק (יורו סיטי) לדיירים והם חתמו מולו הסכם חדש והוא מקדם את הפרוייקט.
אין לטורובסקי כל ידיעה כמה כסף התובע שילם לארדיטי ומה ארדיטי עשה בכסף.
הוצגה תכתובת מסרונים בין התובע לטורובסקי ממנה עולה כי אין לתובע כל טענות נגד טורובסקי וגם אינו מבין מדוע עורך הין שמונה לו מהסיוע המשפטי תובע "את החברה שלנו" (נתבעת 3) והבטיח כי ינסה לשכנעו לרדת מהתביעה נגד טורובסקי. במקביל, סייע לו התובע לנסח את כתב ההגנה והתצהיר "כדי שלא יפגעו בסיכויי תביעתו".
גרסת ברגר וראיותיו
בכתב ההגנה ובתצהירו של ברגר נטען כי בכל המועדים הרלוונטיים ועד שנת 2019 ברגר לא הכיר את התובע, לא נפגש עמו ולא ניהל עמו מו"מ. יתר על כן, התובע מעולם לא פנה אליו, עובר להגשת התביעה, בין בנוגע לחברה וניהול כספיה ובין בכל עניין אחר.
ברגר הצהיר כי החברה הוקמה על ידו בשנת 2011 לצורך מימוש הפרוייקט, נערך הסכם בינה לבין דיירי הבניין, והושקעו כספים בקידום הפרוייקט, שהוחזרו ע"י החברה באמצעות ההלוואה שנתן ארדיטי (נספח 4 לכתב התביעה – הסכם הלוואה מיום 6.5.12 ע"ס 500,000 ₪ בין ארדיטי לחברה, בחתימת ברגר, כאשר ההלוואה תועבר במאי-יוני 2012 ותוחזר תוך שנה). ברגר לא ידע כי ארדיטי מימן את ההלוואה באמצעות התובע, ולא היה מודע להסכמים שחתמו טורובסקי ו/או ארדיטי עם התובע בשם החברה. במקביל היה ברגר פעיל יחד עם טורובסקי וארדיטי בפרוייקטים אחרים של תמ"א, שאף הם היו בשלבים ראשוניים. מעורבותו של ברגר בפרוייקט פסקה בדצמבר 2012, בהתאם להסכם בינו לבין ארדיטי וטורובסקי לחלוקת הפרוייקטים הפוטנציאליים המשותפים ביניהם (הוצגו הסכמים לפיהם הפרוייקט יהיה בבעלותם וטיפולם של ארדיטי וטורובסקי בלבד, וברגר יחתום על כל מסמך שיתבקש לצורך כך. במסגרת ההיפרדות, אף שילם ברגר סך של 320,000 ₪ לשותפים האחרים).
טענתו היחידה של התובע כלפי ברגר היא כי ברגר לא ערך או הגיש דיווחים, כאשר ברור כי אין בטענה זו כל ממש ואין היא מקימה עילה להרמת מסך, וכך גם הטענה הכבושה כי קיבל מהחברה כספים.
נטען כי דפי החשבון שצרף התובע כנספח 15 לתצהירו אינם של ברגר אלא של חברה בשם מ.א.ש קידום פרוייקטים אשר נתנה מימון ביניים לחברה, ולחשבונה הופקדו כספי ההלוואה של ארדיטי, כהחזר הוצאות עבור החברה.
מאז ההיפרדות, לא היתה לברגר כל פעילות או מעורבות בחברה, הגם שמניה אחת נותרה על שמו.
דיון
הוכח מכל הראיות כי אין מדובר בקנוניה כלשהי בין מי מהצדדים, אלא בפרוייקט תמ"א 38 אמיתי שהושקעו בו כספים ומאמצים רבים, אך כפי שקורה בהרבה מקרים, השקעת הצדדים, בין בכסף ובין בעבודה ומאמצים, לא צלחה, לא גוייסו משקיעים או כספים נוספים ובסופו של דבר ההיתר שניתן לחברה בוטל עקב אי עמידה בזמנים, ויזם אחר התקשר עם הדיירים ומימש את הפרוייקט בשלב מאוחר יותר.
ביום 5.4.12 נחתם הסכם בו רכש ארדיטי, כמשקיע, את מניות החברה וזכויותיה תמורת השקעה של שני מליון ₪ בחברה. העסקה נעשתה מול טורובסקי. נקבע לוח זמנים לתשלום הסכום, מתוכם מליון ש"ח עד חודש יוני, ומליון נוסף תוך 30 יום אחרי קבלת היתר הבניה.
ארדיטי לא עמד בסופו של דבר בהסכם זה.
באותו יום שחתם ארדיטי על ההסכם עם החברה, חתם בשם החברה (כבעל מניותיה) הסכם מול התובע, לפיו מחצית מניות החברה יימכרו לתובע תמורת 1.1. מליון ₪.
בפועל, כל הכספים שהשקיע ארדיטי בחברה היו כספי התובע, שהועברו לטורובסקי. במקביל נחתם הסכם הלוואה מיום 6.5.12 ע"ס 500,000 ₪ בין ארדיטי לחברה, בחתימת ברגר, לפיו ההלוואה תועבר במאי-יוני 2012 ותוחזר תוך שנה. אותם כספים שהיו אמורים להיות השקעה של ארדיטי (ושל התובע) תמורת מניות החברה, היו גם הלוואה בין ארדיטי לחברה. כנגד ההלוואה נרשם שעבוד על מניות החברה לטובת ארדיטי.
התובע היה מודע לרכישת מניות החברה ע"י ארדיטי ולכך שהוא רוכש מארדיטי במקביל מחצית המניות, כך ששניהם שותפים שווים בחברה.
בהסכם של התובע עם ארדיטי אין התחייבות לרישום שעבוד על מניות החברה לטובת התובע, ולמעשה ההסכם היחיד בו מוזכר השעבוד הוא הסכם ההלוואה של ארדיטי לחברה, שבהתאם לו נרשם שעבוד על סכום ההלוואה.
התובע טוען ששילם לארדיטי סך של 650,000 ₪, והציג את הראיות הבאות (נספחי 3 לכתב התביעה, נספחי ט"ו לתצהיר ארדיטי):
שיק (מס' 447) ע"ס 54,000 ₪. חתום על צילומו כי נתקבל ע"י טורובסקי.
שיק (מס' 321) ע"ס 46,000 ₪. חתום על צילומו כי נתקבל ע"י טורובסקי יחד עם 70,000 ₪ במזומן.
העברה בנקאית ע"ס 100,000 ₪ מיום 20.4.12 לחשבון ארדיטי.
שיק (מס' 326) ע"ס 10,000 ₪. חתום על צילומו כי נתקבל ע"י טורובסקי.
שיק (מס' 327) ע"ס 54,000 ₪. חתום על צילומו כי נתקבל ע"י טורובסקי.
שיק (מס' 116) ע"ס 36,000 ₪. חתום על צילומו כי נתקבל ע"י טורובסקי.
שיק (מס' 329) ע"ס 60,000 ₪. חתום על צילומו כי התקבל יחד עם 50,000 ₪ במזומן.
שיק (מס' 117) ע"ס 20,000 ₪. חתום על צילומו כי התקבל ע"י טורובסקי.
שיק (מס' 118) ע"ס 50,000 ₪. חתום על צילומו כי נתקבל ע"י טורובסקי.
שיק (מס' 331) ע"ס 50,000 ₪ שהופקד בחשבון ארדיטי.
שיק (מס' 332) ע"ס 50,000 ₪. חתום על צילומו כי נתקבל ע"י טורובסקי.
היינו, לגבי 500,000 ₪ מכספי התובע יש ראיה כי הועברו לטורובסקי. לגבי 150,000 ₪ שהופקדו בחשבון ארדיטי, אין ראיה כזו.
שיק של ארדיטי ע"ס 54,000 ₪ לגביו יש חתימת אישור כי התקבל עבור החברה.
כן הועברו לטורובסקי ע"י ארדיטי (בנספחי ט"ו): שיק של ארדיטי ע"ס 10,000 ₪; העברת מזומן ממשיכה מחשבונו בסך 20,000 ₪; העברת מזומן בבנק הדואר ע"ס 10,000 ₪; העברות מזומן בסך 13,000 ₪. סה"כ: 53,000 ₪. ברם לגבי סכומים אלה לא הוכח כי הועברו בקשר לחברה, ואין תואם בין מועדיהם לבין מועד הסכם ההלוואה או הסכם הרכישה של ארדיטי את מניות החברה.
מכאן, שעדותו של טורובסקי כי קיבל מארדיטי/התובע סך של 550,000 ₪, הינה נכונה. את יתרת ה-100,000 ₪ שהעביר התובע לחשבון ארדיטי, לא העביר ארדיטי לטורובסקי/לחברה, וככל הנראה סבר כי עקב הפער בין מחיר קניית המניות על ידו (2 מליון ש"ח עבור כל המניות) לבין המחיר בו מכר את מחצית המניות לתובע (1.1 מליון ₪), הוא רשאי להשאיר אצלו את ההפרש בסך 100,000 ₪.
גרסת התובע, לפיה הוצגו לו מצגי שווא והאמין לארדיטי כי הוא רוכש דירה שניתן לרשום עליה משכנתא, לא היתה מהימנה עלי כלל. עולה מהראיות כי התובע היה בעל נסיון עסקי ומשפטי לא מבוטל, וגילה עניין בהשקעה בפרוייקטי תמ"א. התובע ידע כי ההסכם הראשון נחתם מול ארדיטי בשם החברה, בהיותו בעל מניות החברה (בהתאם להסכם הרכישה שנשלח ע"י ארדיטי אל התובע) ולא כעורך דין המייצג אותו ואת החברה. התובע ידע כי מדובר בפרוייקט הנמצא בשלבים ראשוניים וטרם קבלת היתר בניה והתקשרות עם קבלן מבצע, וכי יהיה צורך להשקיע עוד כספים רבים בפרוייקט עד להשלמתו. התובע ידע כי אין מדובר בהסכם לרכישת דירה אלא השקעה בפרוייקט וכי הדירה המוזכרת בהסכם היא רק התקבול המירבי שיקבל מהשקעתו אם הפרוייקט יסתיים בהצלחה. לימים, אחרי שהתובע וארדיטי לא עמדו בהתחייבויותיהם כלפי החברה ולא הזרימו את מלוא הסכומים להם התחייבו, נערך ההסכם המשולש בו הוסכם כי מניות החברה יהיו בחלקים שווים בין התובע, טורובסקי וארדיטי. במסגרת אותו הסכם הוסכם כי מתוך רווחי החברה יוחזרו ה-800,000 ₪ הראשונים לתובע. במועד זה היה התובע מודע לכל העובדות הרלוונטיות וחתם על ההסכם מרצונו החופשי. היה ביכולתו לברר מול טורובסקי בדיוק כמה השקיע ארדיטי בחברה, שכן לטורובסקי לא היה כל אינטרס לתת לארדיטי מתנות חינם בדמות מניות מחלקו בחברה, ומכאן שההסכמה היתה על דעת שלושת השותפים.
מעולם לא היתה התחייבות אישית של ארדיטי לערוב לכספים שהשקיע התובע בחברה. השעבוד שנרשם על שמו של ארדיטי עקב ההלוואה הגן גם על הכספים שהשקיע התובע בחברה, כי מדובר באותם כספים (לא הושקעו כספים אחרים ע"י ארדיטי). השעבוד נועד למנוע דיספוזיציה במניות, היינו למנוע העברת מניות החברה לצד שלישי ללא הסכמת התובע (דילול החזקות), והתרשמתי כי אכן ארדיטי הציג בפני התובע כי השעבוד נועד להגן על כספו.
אשר לטענה כי ארדיטי לא הסכים להסיר את השעבוד כדי לאפשר מכירת הפרוייקט ליורו סיטי, קיימות ראיות הן בעדויות התובע וטורובסקי והן במסמכים שצרף ארדיטי, כי הוא דרש לקבל סך של 210,000 ₪ מיורו סיטי, אשר יועברו לאסייג (נספחים עמ' 437, 456 לתצהירו), כתנאי להסרת השעבוד. בכך, עשה ארדיטי שימוש שלא בתום לב בשעבוד שנרשם על שמו, שכן בפועל כל הכספים שהשקיע/הלווה ארדיטי לחברה היו כספי התובע, ולא היתה לו זכות להשתמש בשעבוד כמנוף לחץ לטובת החזרת הלוואה שנתן משקיע אחר (אסייג) לפרוייקט תמ"א אחר שאינו קשור לחברה. לא הוכח כי ארדיטי פעל בהתאם לדרישת התובע בעניין זה. (צורף מסמך חתום ע"י ארדיטי המופנה לרשם החברות ומבקש הסרת השעבוד אך הוא החתים את עו"ד איזקסון, נציג הקונה יורו סיטי, כי לא יעשה במסמך שימוש ללא אישורו). עם זאת, לא הוכח כי דרישה זו היא שטרפדה את ההסכם מול יורו סיטי. כאמור, הוצג הסכם בין טורובסקי ליורו סיטי (נ/1) והוכח כי התקבלו כספים כמקדמה, אלא שההסכם קרס ברגע שההיתר בוטל.
עם זאת, בשלב המוקדם יותר של יולי 2012, משבוטלו שני הסכמי הרכישה, זה של ארדיטי מול החברה וזה של התובע מול ארדיטי, עב אי עמידתם בהתחייבות ההשקעה במסגרת הזמן שנקבעה בהסכמים, היה על ארדיטי להחזיר לתובע את הסך של 100,000 ₪ שלקח לכיסו כרווח מעסקת מכירת מחצית המניות לתובע.
לגבי יתר הסכום, הוכחה העברתו לטורובסקי לצרכי החברה ולא היתה כל בעיה של אי הגנה על כספים אלה, ששימשו למטרות החברה.
לפיכך אני מחייבת את ארדיטי להחזיר לתובע סך של 100,000 ₪ שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.7.12 ועד לתשלום בפועל.
לא מצאתי כל עילת תביעה נגד ברגר. לא היתה כל התקשרות חוזית בינו לבין התובע ואף לא הכרות. ברגר העביר את הזכויות בפרוייקט, ובהתאם בחברה, לטורובסקי ולארדיטי בשלהי שנת 2012, ומאז לא היתה לו כל מעורבות בה. הכספים שהועברו ע"י התובע דרך ארדיטי לטורובסקי הושקעו בחברה ושימשו להחזר הוצאות אשר נצברו בחברה עובר לכניסת התובע, כמפורט במסמך שהוגש ע"י טורובסקי. לתובע, ארדיטי וטורובסקי היתה שותפות פעילה ממושכת בחברה, במסגרתה השקיעו כספים וניסו לקדם את הפרוייקט, ומעולם לא הועלתה ע"י התובע טענה לגבי מה שנעשה בכספים שהשקיע, למי שולמו וכיו"ב. כבעל מניות ודירקטור היתה לו זכות מלאה לעיון בהנהלת החשבונות של החברה, הסכמים, התקשרויות עם בעלי מקצוע, חשבון בנק וכיו"ב, אך הוא לא מימש את זכותו ולא ביקש מסמכים. לפיכך, הטענה אודות העברת כספי החברה לברגר או לאחרים שלא כדין, היא טענה בעלמא שאין לה כל ביסוס ראייתי ושהועלתה שנים רבות בדיעבד. לא הוכח כי דפי החשבון הקטועים שהציג התובע הם של ברגר.
לא מצאתי כל עילת תביעה נגד טורובסקי. התובע עצמו כתב לטורובסקי כי אינו יודע מדוע צורף טורובסקי לתביעה ע"י בא כוחו. ניכר כי יחסיהם נותרו טובים לאורך כל השנים, שרר ביניהם אמון, הם פעלו בצוותא חדא ובניגוד לדעת ארדיטי (לגבי העסקה עם בן סימון, לגבי העברת מניות ארדיטי אליהם) והתובע אף סייע לטורובסקי לנסח את כתב ההגנה והתצהיר מטעמו... אין כל ראיה כי טורובסקי נטל כספים לכיסו או העביר כספים מהפרוייקט לפרוייקטים אחרים. טענת התובע בתצהירו כי טורובסקי מכר את החברה לדיוק/עמר ללא ידיעתו, נסתרת הן מתצהירו של עמר והן מהיחסים הלבביים בין התובע לטורובסקי כפי שעלו מהמסרונים ביניהם לאחר הגשת התביעה.
לא מצאתי עילת תביעה נגד החברה, ואף התובע לא ידע להסביר בהתכתבותו עם טורובסקי, מדוע עורך הדין תבע "את החברה שלנו". התובע היה בעל מניות ודירקטור בחברה וכל ניהולה מאז היה על דעתו.
לסיכום:
התביעה נגד ארדיטי מתקבלת על סך 100,000 ₪ בצירוף החלק היחסי של האגרה. מאחר שהתובע היה מיוצג על ידי הסיוע המשפטי ולא באופן פרטי, אני פוסקת שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.
התביעה נגד טורובסקי והחברה נדחית ללא צו להוצאות.
התביעה נגד ברגר נדחית והתובע ישא בהוצאותיו בסך 20,000 ש"ח.
ניתן היום, כ' אדר ב' תשפ"ב, 23 מרץ 2022, בהעדר הצדדים.
