1.כללי
פסק דין בתביעה להשבת ארנונה שנגבתה, לטענת התובעת, שלא כדין, וזאת על רקע נסיבות ומטעמים שיפורטו.
באשר אין הפטור מלא, הועמדה התביעה על הסך של 11,731,361 ₪, הוא הסכום הנומינאלי שנטען שמחויבת הנתבעת בהשבתו.
2.פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פיטורין), 1938
העיקרי, אם כי לא היחיד, מבין דברי החקיקה הרלוונטיים לעניינה של תביעה זו הינו הפקודה הנ"ל [להלן - "הפקודה"], שעיקר עניינה, מתן פטור מחובת ארנונה או חלקה בנסיבות מסוימות, ובמסגרת זאת נתונה החשיבות לחלקים מסעיפים 4, 5 ו – 14 לפקודה
א.סעיף 4 לפקודה
(א) ארנונה כללית לא תוטל על כל בניין או קרקע תפושה אשר: -
(I)...
(II) הבעלות והחזקה עליהם הן בידי כל עדה דתית או מוסד דתי, בתנאי שהבניין או הקרקע התפושה משמעים לאותה עדה דתית או לאותו מוסד דתי:
(א – ג) ...
(ד) כגן ילדים, בית ספר, בית יתומים, סמינר, או בית ספר מקצועי או ... [ההדגשה שלי , א.ר.]
(ה-ט)...
(III)...
(IV) הבעלות והחזקה עליהם הן בידי כל מוסד חינוך, בתנאי שהבניין או הקרקע התפוסה משמשים לאותו מוסד חינוך: -
(א) כגן ילדים, בית ספר, סמינר או בית ספר מקצועי או
(ב-ג).....
ב.סעיף 5 לפקודה
הנכסים דלקמן יהיו פטורים מהארנונה הכללית, דהיינו:
(א-ט)...
(י) -
(1) – כל רכוש שמוסד מתנדב לשירות הצבור משתמש בו אך ורק לשירות הצבור, בתנאי שאותו מוסד קיבל את אישור מועצת הרשות המקומית לצורך פיטורין עפ"י סעיף זה ואולם מתן פטור על פי סעיף זה למוסד מתנדב שעיקר פעילותו בענייני בריאות, בענייני רווחה או בענייני חינוך לתלמידים עד גיל 25, לא יותנה בכך שפעילותו משרתת בעיקר את תושבי הרשות המקומית שבה הוא פועל, ולעניין מוסד שעיקר פעילותו בענייני חינוך כאמור – מתן פטור כאמור לא יותנה גם בקיומו של רישוי; הוראות פסקה זו לעניין מוסד שעיקר פעילותו בענייני חינוך כאמור, יחולו גם על מוסד חינוך כמשמעותו בסעיף 4 או 5ג שאינו מקבל פטור מארנונה לפי אותם סעיפים, בשל אי עמידה בתנאים שנקבעו בהם; לעניין זה, "רישוי" – כל אחד מאלה: רישיון או פטור כמשמעותו בחוק פיקוח על בתי ספר, התשכ"ט-1969, אכרזה או הוראת פטור – לפי חוק לימוד חובה, התש"ט-1949, רישיון או הכרה – לפי חוק מוסדות תרבותיים יחודיים, התשס"ח-2008, ורישום או פטור – לפי פקודת החינוך [נוסח חדש], התשל"ח-1978;
(2) פטור מארנונה כאמור בסעיף קטן זה יהיה לתקופה שלא תפחת משלוש שנים, ובלבד שהחל מהשנה השנייה למתן הפטור ימסור המוסד, בתחילת כל שנה, תצהיר ולפיו לא חל שינוי במטרותיו ופעילותו מעת קבלת הפטור;
(3) הוראות סעיף קטן זה יחולו לגבי כל הרשויות המקומיות המתוקצבות בתקציב המדינה;
(4) מועצת הרשות המקומית תאשר מתן פטור לפי סעיף קטן זה רק בהתאם לתנאים וכללים שקבע המנהל הכללי של משרד הפנים ולאחר שהונחה לפניה חוות דעתה של ועדת ההנחות של הרשות המקומית לעניין בקשה שהוגשה למתן פטור; תנאים וכללים כאמור אינם טעונים פרסום ברשומות;
(5) לא אישרה מועצת רשות מקומית מתן פטור לפי סעיף קטן זה, יאשר שר הפנים את מתן הפטור אם התקיימו במבקש הפטור התנאים והכללים כאמור בפסקה (4);
(6) בסעיף קטן זה, "ועדת הנחות" –
(א)בעירייה – כמשמעותה בסעיף 149ד לפקודת העיריות;
(ב)במועצה מקומית – כמשמעותה בהוראות לפי סעיף 12 לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992".
(יא)...
ג.סעיף 14 לפקודה
"כל שאלה באם איזו עדה דתית או אם איזה מוסד או מוסד דתי או אם איזו אגודה היא אגודת צדקה או אם איזה מוסד הוא מוסד חינוך, יחליט בה הממונה על המחוז שבו נמצא הנכס אשר ביחס אליו נתבעים הפיטורין ע"י אותה עדה או אותו מוסד דתי או אותה אגודת צדקה או אותו מוסד חינוך".
3.המסכת העובדתית כסדרה הכרונולוגי (תשתית עובדתית מוסמכת בעיקרה)
העובדות דלהלן מהוות את הבסיס לדיון ונכללות בהן הן עובדות הנוגעות למערכת היחסים בין התובעת לנתבעת והן רכיבים נוספים, כשהעיקרי שבהן, הינו פסיקת בית המשפט העליון ביחס למוסד אחר שנזכר רבות ושעניינו אנלוגי לעניינה של התובעת – עטרת בנות ירושלים [להלן: "עטרת"; "עניין עטרת"; "דנ"מ עטרת" – לפי העניין].
א.התובעת פועלת בירושלים משנת 1983. עד שנת 2003 היתה פטורה מתשלום ארנונה. אלא, שבשנה זו, הוחלט על הפסקת הענקת הפטור מארנונה לתובעת. בנקודת ציון זו, מתחילה פרשתנו.
ב.משנה זו, התפתח שיג ושיח מורכב וענף בין התובעת לבין הנתבעת ולבין הממונה על המחוז במשרד הפנים שכלל מכתבים רבים, השגות ושאר מהלכים רבים ושונים שנועדו לפתרון הבעיה. לשלב זה אסתפק בכך שאציין שנועדו דבריי אלה כדי ללמד בבירור על כך שהתובעת לא שקטה על השמרים, ועל כפל הגופים שעימה נאלצה להתמודד – הרשות המקומית ומשרד הפנים.
ג.בפרטי ההתכתבות לא מצאתי טעם להרחיב, אך במקביל, לנושאים העיקריים שעלו בשנים אלה במסגרת זאת, אתן מעט ביטוי.
1.ניכר שהטענה העיקרית שחוזרת ומעלה הנתבעת, בין היתר על בסיס מכתבי הממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים, ואשר נשלחו לתובעת, הינה הטענה שמרבית תלמידות התובעת אינן תושבות ירושלים, רבות מהן תושבות מדינות אחרות. כמעט המחזיק את המרובה אזכיר את מכתב מנהל המחוז מיום 4.7.2007 (נספח ה לתצהיר הנתבעת), שפותח בפסקאות הבאות: -
"בהמשך לפנייתכם שבסימוכין בה ציינתם כי רק 'כ - 200 מתוך כ – 1000 תלמידות הינן תושבות ירושלים והשאר מחו"ל' אי עמידה בקריטריון הקובע כי על המוסד לשרת בעיקר את תושבי הרשות.
עובדת התנדבותם של התלמידות אינה משנה את עובדת היותן של כ – 80% מהן תושבות חו"ל המגיעות לירושלים לתקופה מוגבלת.
באשר לתרומתם הכלכלית לעיר של התלמידות ושל המוסד אינה נכללת בין הקריטריונים לבחינת זכאותו של המוסד.
לצורך הכרה כמוסד חינוך לקבלת פטור מארנונה, הנכם נדרשים לעמוד בתנאים הר"מ ולהגיש את המסמכים המעידים על עמידה בהם כאשר התנאים הינם תנאים מצטברים..."
ברוח זו נשלחו מכתבים נוספים במהלך השנים. ביום 8.4.2013 הובהר במפורש שזהו הטעם לדחיית בקשות התובעת (נספח י"ח לתצהיר הנתבעת). בסעיף 2 למכתב זה שגם מקורו במשרד הפנים, נכתב כדלקמן:
"המוסד נדחה בעבר מספר פעמים על רקע אי עמידה בקריטריון מספר 5 – קרי, אינו משרת בעיקר את תושבי ירושלים...".
היינו לנו, הודאת בעל דין, אשר לסיבת דחיית טענות התובעת. גם בשלהי אוקטובר 2013 נצמד משרד הפנים לאותה טענה: -
"לצערי, על פי רשימת התלמידות הסמינר שהועברה לידינו ביום 3 באפריל 2013, ניתן להבחין כי הסמינר מעניק את שירותיו בעיקר לתושבות חו"ל (למעלה מ 60% ממקבלות השירותים אינן תושבות ירושלים). העמידה בקריטריון מחייבת הענקת שירותים ליותר מ 50% מתושבי הרשות המקומית". (נספח כ"א לתצהיר הנתבעת).
ד.דא עקא, בנקודה זו, אין מנוס מפנייה לפסיקת בית המשפט העליון שמצביעה על כשל כפול לפתחה של הנתבעת, כבר בשלב זה של הדיון. ביום 30.11.2011, היינו עוד לפני שיצאו חלק מהמכתבים, אשר, לא בכדי, בחרתי לצטטם לעיל, כבר פורסם פסק דינו של בית המשפט העליון שקובע ששיקול זה, שכאמור, הוא השיקול שנתפס כעיקרי לדחיית בקשות התובעת, אינו מעוגן בדין:-
"אלא שבחינה של לשון הפקודה מעלה כי סעיפי הפטור הקבועים בסעיף 4 לפקודה מונים במפורש מהם התנאים אשר בהתמלאם ייכנס הנישום בגדרם, ובלשונם של תנאים אלה אין עיגון לקיומו של קריטריון נוסף הבוחן האם המוסד תורם בעיקר לתושבי הרשות המקומית. [עע"מ 8360/08 משרד הפנים נ' היברו יוניון קולג' מכון למדעי היהדות (30.11.11)].
מכאן, אפוא, מסקנתי שעל הפרק כשל כפול: הן שנאחז משרד הפנים בהתנגדותו לפניות התובעת בשיקול שנפסל, והן שהוסיף ונאחז בכך גם לאחר שידע בפועל שגם בית המשפט העליון כבר אמר את דברו בעניין, ודי שאשוב ואזכיר את מועדי מכתביו האחרונים בנושא.
ה.בשולי האמור נטען על ידי הנתבעת במהלך הדיון, שחוזרים מכתבי משרד הפנים ומציינים פניות לתובעת להשלים מסמכים, שלא נענו. אסתפק בנקודה זאת בכך שאעיר, שאין במכתבים אלה פירוט קונקרטי של אותם מסמכים שנדרש להשלימם ושלא נענו, ושאין בטענה זו כדי לבטל את המסקנות העולות ממכלול המכתבים לפיהם הסיבה לסירוב נעוצה היתה בטענה שאין מרבית התלמידות נמנות עם תושבי ירושלים, היא הטענה שנפסלה על ידי בית המשפט העליון. על רקע זה, תתבהר בהמשך טענת ב"כ התובעת בסיכומיה שללא קשר לשאלת המסמכים, ממילא סבר משרד הפנים לדחות את טענות התובעת בנימוק שלימים עתיד היה להיפסל על ידי בית המשפט העליון בפרשת היברו יוניון קולג'.
ו.נוכח זאת, החליטה התובעת לעתור לבית המשפט העליון – בג"צ 808/14. כמשיבים נרשמו הממונה על המחוז במשרד הפנים ועיריית ירושלים.
ז.ואולם, לא היה זה המקרה היחיד בו נדרש בית המשפט העליון לנושא. עוד בשנת 2008 נדרש בית המשפט העליון לנושא בראשונה במסגרת ערעור שהוגש על ידי 'עטרת' [ - עע"מ 5251/08]. פסק הדין צידד בעמדת המשיבות. ברם, על פסיקה זו, הוגשה בקשה לדיון נוסף שאושרה, ובעקבותיה נדרש בית המשפט העליון לנושא בשנית בהרכב של שבעה שופטים. ביום 23.3.2015, ניתן בדעת רוב פסק הדין בבקשת 'עטרת' במסגרת דנ"מ 6673/12. בתמצית הדברים, נקבע בדעת הרוב, שמגולמת בפסק דינו של כבוד השופט דנציגר, שלא היה הממונה על המחוז רשאי לדרוש מ'עטרת' אישור ממשרד החינוך כתנאי להענקת הפטור ובכלל זה לנסות לברר את השאלה האם בוגריו עוזבים את הארץ בתום לימודיהם. משכך, עומדת המבקשת, עטרת, בכל תנאי סעיף 4(א)(IV) לפקודת הפיטורין.
כהערה רבת חשיבות שתקדים את המשך הדיון יצוין שבעקבות פסיקה זו, הושבה הארנונה לעטרת ששילמה ביתר בשנים קודמות, לאחר שנקבע שנדרשה ממנה ארנונה זאת, שלא כדין.
ז.במועד בו ניתן פסק הדין בעניין 'עטרת', היתה, כאמור, עתירת התובעת דנן מונחת על שולחן בית המשפט העליון. מטבע הדברים הבינו כל הנוגעים בדבר שאין כל טעם בדיון, לאחר שבית המשפט העליון בהרכב מורחב כבר אמר את דברו. לפיכך, ביום 30.6.2015 ביקש בית המשפט העליון לברר אם יש עוד טעם להיזקק לעתירת התובעת, ובהחלטתו נכתב: "בשים לב להודעה המעדכנת מטעם המשיבה 1 מיום 27.5.2015, לסעיף 4 לתגובה מטעם העותרת מיום 9.6.2015 ולתגובת המשיבה 2 מיום 28.6.2015, תודיע העותרת, עד יום 8.7.2015, האם עודנה עומדת על עתירתה". ביום 9.7.2015 השיבה העותרת לבית המשפט העליון כדלקמן:-
"1. כאמור, ביום 09/06/2015 הודיע הממונה על המחוז כי החליט לשנות את דעתו ולאשר את בקשת העותרת להכיר בה 'כמוסד חינוך' לצרכי פטור בארנונה לפי סעיף 4 לפקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פיטורין), 1938 (להלן: 'הפקודה').
2. לאור הודעת הממונה על המחוז פנתה ובהתאם להחלטת בית המשפט ביקשה העותרת את התייחסות עיריית ירושלים ליישום החלטת הממונה.
3. ביום 28/06/5015 הודיעה עיריית ירושלים כי 'העיריה תפעל ליישום הפטור החל ממועד מתן האישור'.
4. כמו כן, במקביל עיריית ירושלים הודיעה לעותרת כי 'בהתאם אישור של הממונה על המחוז הוענק פטור (67%) לפי סעיף לפוקדת מסי העירייה ומסי הממשלה (פיטורין) 1938, לשנת 2015.
5. כפי שניתן להיווכח עיריית ירושלים בחרה להחיל וליישם את החלטת הממונה רק החל משנת 2015 ולא משנים קודמות כנדרש. לטענת העותרת עמדתה של עיריית ירושלים תמוהה ואינה מיישמת את אישור הממונה כנדרש, וכי היה עליה להחיל וליתן לעותרת פטור גם לגבי שנים קודמות.
6. למרות זאת, ומבלי לפגוע בזכויותיה, סבורה העותרת כי במתכונת הנוכחית, העתירה מיצתה את עצמה ודינה להימחק.
7. אשר על כן, ובכפוף לשמירה על זכויותיה למיצוי ההליכים המשפטיים ליישום החלטת הממונה, מתבקש בית המשפט הנכבד להורות על מחיקת העתירה וללא מתן צו להוצאות".
ח.ואכן, ושלא במפתיע, הגיע ביום 6.10.2015 גם בית המשפט העליון לכלל מסקנה שהעתירה מוצתה, והורה על מחיקתה – שימת לב בנקודה זו לפסק דינו של כבוד השופט סולברג בבג"צ הנ"ל, על נימוקיו.
ובפשטות הדברים, הבינו הכל שדין אחד ל'עטרת' ולתובעת דנן.
ט.ואמנם, משנת 2015, הוכרה גם התובעת כבעלת פטור המקביל בטיבו לזה בו זכתה 'עטרת', אלא שבניגוד ל'עטרת', לא זכתה בהשבה רטרואקטיבית. מכאן, כאמור, תביעתה.
4.בין הטפל לבין העיקר
הגם שהשאלות שבפני בית המשפט, ככל שנותרו עדיין שאלות של ממש לאחר שבית המשפט העליון כבר דן והכריע, הן שאלות שבמשפט ולא שאלות שבעובדה, סברתי שהליך מוסדר שנועד להביא לסיום הפרשה, צריך לאפשר גם שלב של הוכחות, אם גם תמציתי, וכך נעשה. מטעם התובעת נחקר מנהלה לשעבר, מר דוד מילגרום, ומטעם הנתבעת, מנהל הארנונה בעיריית ירושלים, מר משה לוי. בשלהי חקירתו נתבקש על ידי מר לוי לשאלה האם יש הבדל מהותי כלשהו בין 'עטרת' לבין התובעת [ראה מעמוד 26 לפרוטוקול הדיון]. בתחילה, השיב כדלקמן:
הבדל מהותי שאני מבין הוא שבעטרת היה הסכם שמה שיחול בבית המשפט יחול גם על העררים, היה פה תהליך רצוף שהתחיל ב- 2006 או 2007 והסתיים ב- 2015 ואילו כאן לא היה תהליך רצוף, התהליך הרצוף התחיל ב- 2012 שב- 2015 הסתיים. אני יכול להגיד שבמו"מ שהיה מזמן, לפני 4 – 5 שנים אנחנו הצענו לעורכי הדין שיושבים פה ולעורכי הדין הקודמים להגיע לפשרה, מ- 2012 יוצאת ההנחה ונעשה גם פשרה על שנים עברו והם לא הסכימו בשום פנים ואופן" [עמוד 27, שורות 6-1 לפרוטוקול].
ספק אם יש בתשובה זאת כדי להצביע על הבדל מהותי כלשהו, ואין בו אלא כדי ללמד על המשא ומתן שהתנהל בין הצדדים, על הצעות העירייה לעורכי הדין ושאר טעמים שבשולי המהות. נוכח זאת, ביקשתי לחדד, ושב ונדרש נציג הנתבעת לנושא – כך נשאל, וכך השיב:-
"ש.כשהתכוונתי להבדל מהותי לא התכוונתי להסכמות כאלה או אחרות שהיו למשל בין עטרת או לא אלא לליבת המהות. ליבת המהות זה לא הסכמות כי הסכמות צריכות 2 צדדים אלא לליבת המהות מבחינת טיב המבנה והשימושים, האם יש הבדל?
ת.אנחנו לא יכול לתת תשובה חד משמעית אבל לדעתי לא. ההבדל הוא בגודל של הנכס" [שם, שורות 10-7].
ובפשטות הדברים, לדברי מר לוי הנכבד, שלדידי אינה אלא הודאת בעל דין לכל דבר ועניין, וזו הודאה ברורה ומלאה, אין בידו כדי להצביע על כל הבדל מהותי בין עניינה של 'עטרת' לבין עניינה של התובעת, מלבד גודל הנכס, נושא שאינו מתכתב עם השאלות שבמהות, וממילא, ישאל השואל מאיזה טעם הגיעה ל'עטרת' השבה רטרואקטיבית, ולנווה ירושלים – לא מגיעה. זהו כל עניינה של תובענה זאת, זהו עיקר הדיון, וכל שנותר לבית המשפט הוא למצות את הדיון במספר טענות נלוות שנכרכו בטענות הצדדים.
5.טענת הנתבעת בדבר "מיסים ומסיימים"
אין חולקין שחתמה התובעת על הסדר לפיו כנגד תשלומים כמפורט בהסדר זה המתבסס על מבצע גבייה שיזמה הנתבעת, ויתרה לכאורה על כל טענותיה. לטענת הנתבעת, משחתמה על מסמך זה, מושתקת התובעת מכל טענותיה. לדברי הנתבעת, אף הרשתה התובעת לעצמה להפר הסכם זה על רקע טענותיה דנן. לדברי הנתבעת, אף התגבשה יתרת חוב לטובתה שמקורה בחובות ארנונה מהמועד שלאחר הגשת התביעה ושגם אותם מבקשת התובעת לקזז. ברם, לדידי, אין בטענות אלה של הנתבעת כדי לשנות דבר. ההסדר שנחתם ושמתבסס על מבצע 'מיסים ומסיימים', נועד למישור הגבייה. אין בו כדי לקבוע חבויות מהותיות או פטורים מהותיים, ובוודאי שאין בו כדי לעקוף את פסיקת בית המשפט העליון. אם לנתבעת לא הגיעו כספי ארנונה בשיעור מסוים, אין היא יכולה להכשיר גביה זו רק בשל כך, שבלית ברירה, נכונה היתה התובעת להסדר גביה שהוצע לה במסגרת מבצע שנועד לתמרץ חייבים בתשלומים לפרוע את חובותיהם כנגד הפחתה מסוימת שנקבעה. רק לצורך עידוד הגביה, יצא לדרכו 'מבצע' זה. ואשר לטענות הנוגעות לחובות שמקורן לאחר הגשת התביעה, אין בדעתי להתייחס אליהם, באשר מתגבשת תביעה במועד הגשתה. אך במאמר מוסגר אציין שנעשה מאמץ של ממש לגשר בין הצדדים תוך רגישות לטענות התובעת מכאן, ולקופה הציבורית שבאחריות הנתבעת מכאן, ובמסגרת מאמציי אלה, אף נלקחו בחשבון חובות הארנונה המאוחרים של התובעת והוצע בין היתר לקזזן. דא עקא, לא היה במאמציי אלה כדי להוביל לפתרון ממצה, ומעבר לכך, במישור זה, לא ארחיב עוד.
6.לשאלת ההתיישנות
באשר הוגשה התביעה ביום 25.4.2018, ובאשר, כאמור בפתיח לפסק דין זה, נתבעת השבה גם לתשלומים לשנת 2010, על הפרק, מצד הנתבעת, טענת התיישנות לפחות כלפי סכום ההשבה הראשון שנתבע. ברם, טענה זו, לדידי, שגויה מיסודה. מבחינה מהותית ואמיתית, התגבשה העילה רק מיום בו ניתן פסק הדין הסופי בעניין 'עטרת' בשנת 2015. לא יכלה התובעת לנקוט בטענה אפקטיבית לזכותה להשבה קודם שנתקבל פסק דין זה:–
-
"אמנם כן, על פי סעיף 6 לחוק ההתיישנות, 'יריית הפתיחה' למרוץ ההתיישנות מתחילה במועד שבו התגבשה עילת התובענה...כפי שנפסק פעמים רבות, למשל בע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, פ''ד סב(4) 525, פסקה 21 (2008)): 'המבחן המקובל לבירור קיומה של 'עילת תובענה' לצורך התיישנות מחייב, קודם לכל, את קיומם של המרכיבים הנדרשים לגיבוש העילה על פי הדין המהותי. אולם לצורך ההתיישנות, עשוי מבחן זה לחייב קיומם של נתונים נוספים, אשר התקיימותם מהווה תנאי מוקדם ליכולתו של בעל הדין לפנות לערכאות, ולממש בפועל את זכות התביעה הנתונה בידו. שילוב מרכיבי התביעה הנדרשים לצורך גיבוש העילה בדין המהותי, ביחד עם אותם נתונים נוספים המכשירים את אפשרות פנייתו בפועל של התובע לבית המשפט, יוצרים את 'כח התביעה' שבידו, אשר עם היווצרותו, מתחיל מניין ההתיישנות לפעול. 'כח תביעה' כאמור, פירושו קיום אפשרות ממשית להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש, באם יעמוד התובע בנטל ההוכחה העובדתי, ובנטל הביסוס המשפטי של תביעתו'. כפי שנאמר לא אחת, גישה זו עולה בקנה אחד עם הרצון למנוע מתדיינים מהגשת תביעות שאינן בשלות (ראו: רע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' חן גל השקעות ומסחר בע"מ [פורסם בנבו] (24.5.2010); ע"א 573/12 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' גולדסיל בע"מ [פורסם בנבו] (29.8.2012)) (ע"א 1414/21 יהושוע נגר נ' תמיר פייגנבוים (14.2.2022))
-
-
סמוך לאחר פסק הדין הנ"ל, הוסיפה הפסיקה וביססה כלל זה:-
-
"ככלל, יש להשעות את תקופת ההתיישנות מקום בו אדם אינו יכול להגיש תביעה. מקורו של כלל זה כבר במשפט הרומי – agere non valenti non currit praescriptio – והוא בא לידי ביטוי במספר הוראות בחוק ההתיישנות... לצד הוראות סטטוטוריות אלה, הכירה הפסיקה בכך שיש לבחון גם אם היה בידי התובע כוח תביעה מהותי-ממשי המאפשר לו לעתור לבית המשפט ולזכות בסעד המבוקש ...כוח תביעה זה מותנה בקיומה של עילה קונקרטית וביכולתו הממשית והדיונית של התובע לפנות לבית המשפט ולקבל את מבוקשו, ללא מניעה אובייקטיבית להגיש התובענה וללא צורך להמתין להכרעה שיפוטית קודמת בעניין קשור" (ע"א 7589/13 establishment adoko נ' מכון ויצמן למדע (8.6.15)).
ופשיטא, שעילת תביעה שהתגבשה בשנת 2015, אינה עשויה להוות בסיס לטענת התיישנות כלפי תביעה שהוגשה כשלוש שנים לאחר מכן. למיטב הידיעה, גם, כלפי עטרת שביקשה וקיבלה השבה רטרואקטיבית, לא נטען להתיישנות כלשהי. נוכח זאת, הטענה – נדחית.
7.טענתה החלופית של הנתבעת היא, כי, מכל מקום, לא חל הפטור על הפנימיות
כאמור בכותרת סעיף זה, נטען לחילופין על ידי הנתבעת שאין הפנימיות פטורות. ברם, בנסיבותיו של הליך זה, אין לטענה זו מקום מכל סיבה שניתן להעלותה על הדעת. ראשית, על הפרק טענה 'שנולדה' בשלב מתקדם של ההליך; שנית, וחשוב מכך, אישר מר לוי ברורות ומפורשות שביחס ל'עטרת' מעולם לא בוצעה אבחנה שכזו. אף אין חולקין שעד שנת 2003, היינו כ – 20 שנה בה פעלה התובעת עד שנשלל ממנה הפטור, לא העלה איש על דעתו לבצע אבחנה כזו, וראה בעמוד 24 שורה 24 לפרוטוקול; ולאחר זאת עוד אוסיף שבסיכומיו אף הפנה ב"כ התובעת לאסמכתאות משנים שלאחר מועד שלילת הפטור בראשונה, שגם בהן אין זכר לאבחנה שכזו, שככל הנראה לא באה לעולם, אלא רק סמוך למועד בו החלה הנתבעת לחשוש שתידרש להשבה בסכום שלא נראה לה.
8.טענת הנתבעת לאבחנה כלפי עטרת על רקע הסכם שנחתם עם 'עטרת' בהמשך להליכי ערר
א.פעם אחר פעם, בנסיון להצדיק את עמדתה, נקטה הנתבעת בטענה, בפרט באמצעות דברים שעלו מעדות מנהל הארנונה, מר לוי, לפיהם "בזכות" הסכם שנכרת בין 'עטרת' לבין עיריית ירושלים, הגיעה לה השבת הסכומים ששילמה ביתר ושלא כדין, בשנים קודמות. על הפרק, בנסיבות העניין, טענה שטוב שלא נטענה לה, משנטענה. אין חולקין שיש בפני בית המשפט ראיות למאמץ רציף של התובעת להתמודד עם דרישות הנתבעת ועם המצב אליו נקלעה. זאת, בין היתר, באמצעות עורכי דין נכבדים ועוד, פניות והשגות. עצם העובדה שמצאה 'עטרת' דרך להגיע לסוג של הסכמה עם הנתבעת, אינה משנה דבר וחצי דבר במישור המהותי. אף טוב ייעשה, אם ישאל השואל, האם, אלמלא אותו הסכם, לא היתה זוכה 'עטרת' בהשבת כספי הארנונה שנגבו ממנה שלא כדין, כאשר ברקע פסק הדין בו זכתה בבית המשפט העליון. אין הדעת נותנת, שבשל כך שמצאו עורכי הדין של 'עטרת' ושל הנתבעת את הדרך להסכמה מסוימת, גם בהינתן שכך, ואף דבר זה אינו מוכח, תזכה 'עטרת' בהשבה מהותית ניכרת, בעוד שהתובעת, שגם היא עשתה כל שיכלה, אולי באמצעות עורכי דין אחרים, ובדרכים אחרות, לא תזכה בכך. זאת, הגם שאין חולקין, שמצבה של התובעת אנלוגי בכל דבר ועניין מהותי למצבה של 'עטרת'. בית המשפט העליון, הרי, גם הוא, סבור כך.
ב.בנקודה זו אבקש להוסיף ולהעיר כדלקמן. הנתבעת הינה הרשות המקומית הזכאית לארנונה. בפועל, מתבססות רבות מטענותיה על הנחיותיו, נהליו, ושיקול דעתו של הממונה על המחוז במשרד הפנים, שבמישור המנהלי, אף נרשם, ולא בכדי, כמשיב לכל העתירות בבג"צ. בתשובה לרבות מהשאלות עליהן נשאל, השיב מר לוי שעושה הוא את דברו של הממונה על המחוז, היינו, שלמעשה, בשאלות רלוונטיות לא מעטות, נעדר הוא שיקול דעת והכתובת הינה במשרד הפנים. בנקודה זו אתן ביטוי לבעייתיות הגלומה בכך, שנישומי ארנונה, כדוגמת התובעת, יידרשו, באותו נושא, להתנהלות במקביל, הן כלפי הרשות המקומית והן כלפי הממונה על המחוז, תוך שמטיל גורם אחד את האחריות על האחר. ער אני לכך, שמתבסס מצב דברים זה, לפחות חלקית, על סעיף 14 לפקודת הפיטורין שביחס ל"כל שאלה" מבין אלה שפורטו בסעיף זה, יחליט הממונה על המחוז, אך גם האבחנה בסמכויות אינה חד משמעית תמיד, אלא שלכך מחיר מבחינת נישומי הארנונה, שבמקרים מסוימים נדרשים לשלם את המחיר על כך.
9.סעדים וסכומים
א.כתב התביעה טוען במקביל לסעד הצהרתי ולסעד כספי.
ב.אשר למישור ההצהרתי, ברורה התמונה לחלוטין מכל האמור לעיל, ובתמצית הדברים, זכאית התובעת להשבת שני שלישים מהארנונה ששילמה ושלגביה חלה הלכת עטרת בנות ירושלים.
ומכאן, למישור הכספי.
ג.באשר התמקדו הצדדים בטענותיהם המשפטיות, נשתכח להם לחלוטין הדיון בסכומים שבמחלוקת, מצב דברים בו נתקל בית המשפט מעת לעת, כאשר מרב המאמץ ממוקד למיצוי הדיון המשפטי, ושאלת הסכומים, נשתכחת. הגם שיש לכך התייחסות בתצהירי שני הצדדים, וההבדלים ניכרים הם, לא ביקש אף צד לחקור את העד שמנגד בשאלת הסכומים, וגם בשלב הסיכומים הניחו שני ב"כ לחלוטין לשאלות שבעניין.
ד.על פי סעיף 15 לכתב התביעה, החופף לחלוטין לסעיפים 140.1 – 140.8 לתצהיר נציג התובעת, אלה הסכומים והמועדים בהם נגבתה הארנונה, מושא הליך זה: -
ב – 1.9.2010 סך של 3,000,000 ₪;
ב – 23.11.2011 סך של 350,000 ₪;
ב – 1.2.2012 סך של 154,000 ₪;
ב – 2.5.2012 סך של 500,000 ₪;
ב – 20.9.2012 סך של 150,000 ₪;
ב – 22.11.2012 סך של 14,206 ₪;
בשנת 2013 סך של 5,000,000 ₪;
בשנת 2014 סך של 3,000,000 ₪.
מצרף הסכומים ששולמו עד לשנת 2015, לטענת התובעת, מגיע לסך של 12,168,206 ₪. מאחר ועל כך נמנעה הנתבעת מלחקור את התובעת, ואף לא טענה כנגד סכום זה בסיכומיה, ובהיעדר הקושי שאליו אתייחס להלן ביחס לסכום נטען נוסף, אהיה נכון ביחס לאמור לעיל, לאמץ את גרסת התובעת. שני שלישים מסכום זה, טעון השבה.
ה.מורכב שבעתיים הדיון בתשלום נוסף המיוחס על ידי התובעת לשנת 2017. סעיף 15 בו פורטו הסכומים דלעיל, אינו מזכיר כלל סכום נוסף של 6,920,866 ₪. סכום זה, בניגוד לקודמיו, נזכר רק בשלהי כתב התביעה, ולראשונה שמענו עליו כשהגענו לסעיף 68, ובתצהיר התובעת, לסעיף 141. מצב דברים זה חייבני לזהירות, שהובילה לבקשת הבהרה ממוקדת לשאלה זו (מיום 31.3.22). ברם, ההבהרות שנתקבלו – יותר ממה שיש בהן, אין בהן. בעיקר נכתבו בתגובות לעניין זה (שמעמדם הוגדר על ידי כסיכומי השלמה ממוקדים לשאלה שעל הפרק), טענות מצד כל אחד מבעלי הדין כלפי חברו, אך לא הצבעה על ראיות שעשויות להוות בסיס לפסיקה בנקודה זו. בולטת בהקשר זה תגובת התובעת מיום 11.4.22 שמלאה טענות כרימון כלפי הנתבעת (וראה בפרט מסעיף 3 ואילך), כשהנטל מוטל, מדרך העולם, על התובעת עצמה.
ו.זאת, למעט נקודה אחת שבה אראה את התשובה לשאלת הסכום ששילמה התובעת בשנת 2017. לפי דברי התובעת עצמה, בסעיף 7 לתגובתה מיום 11.4.2022, אם לטענת הנתבעת יש לייחס ערך ראייתי מכריע למחשביה, כך נכון לעשות אף בשאלה שעל הפרק. ובהמשך לכך הופנה בית המשפט לנספח ל"ה לתצהיר הנתבעת, ועיון בנספח זה, מאושש את טענתה, אם גם חלקית בלבד.
ז.וכך אכן נעשה בממוקד ביחס לתשלומים שבוצעו בשנת 2017. על פי עמודים 247-248 לנספחי תצהיר הנתבעת, שולם בשנה זו במצטבר סך של 614,000 ₪. ואולם, בסעיף 12 להודעת הנתבעת מיום 10.4.2022, גבתה הנתבעת מהתובעת 900,895 ₪, ולדידי אין כל סיבה מדוע לא אראה בכך הודאת בעל דין מצד הנתבעת, לפחות ביחס לסכום זה. במקביל, לפי נספח ל"ה לתצהיר הנתבעת, יש לנכות חיוב שנתי בגין ארנונה לשנת 2017 בשיעור של 772,870 ₪. סכום זה לא נסתר בחקירת עדות נציג הנתבעת (אך במאמר מוסגר אציין שלא נעלמה מעיני השאלה האם לא עומדת לנתבעת זכות קיזוז, למשל, ביחס לארנונה הנוגעת לשנת 2015, והאם אין על הפרק נתון שנכון היה לקחתו בחשבון המתאים. ברם, תצהיר הנתבעת שותק בנקודה זו, אין לבית המשפט, אלא, הראיות שהונחו בפניו, ובנסיבות אלה אניח לשאלה זו).
ח. מן המקובץ עולה שהראיות הקשיחות שבפניי והמתייחסות ספציפית לשנת 2017, היא השנה לגביה קיימת אי בהירות ראייתית כפי שפורטה לעיל, מלמדות על גביית יתר בסך של 128,025 ₪. יש, אפוא, לייחס סכום זה, לסכומים הטעונים השבה כאמור לעיל.
ט.הסכום הנומינאלי הטעון השבה משנת 2010 ואילך, יורכב, אפוא, מהסכומים עליהם הצהירה התובעת מהשלב הראשון של ההליך בו נקטה ושלגביהם לא נחקרה ולא נסתרו, בתוספת יתרה משלימה משנת 2017 שנתבהרה בהתאם לאמור לעיל – 12,296,234 ₪ בסך הכל. ושני שלישים מתוך זה מתכנסים לסך של - 8,197,489 ₪ בסך הכל. כנקודת מוצא לחישוב הפרשי ריבית והצמדה, אקבע מטעמי נוחות את מועד האמצע (כשאקח בחשבון את הסכומים העיקריים ולא את היתרה הצנועה משנת 2017; ובהטיה למועד המאוחר). ובהמשך לאמור, אוסיף ואקבע שיחושבו הפרשי הריבית וההצמדה מיום 1.1.2013. בשים לב לטענות שהשתמעו מדברי ב"כ התובעת בשלהי סיכומיה, באשר על הפרק תביעת השבה אזרחית, גם הריבית שתחושב תהא 'ריבית אזרחית'.
נוכח האמור, תשלם הנתבעת לתובעת את הסך של 8,197,489 ₪ שיישא הפרשי ריבית והצמדה ויחושבו החל מיום 1.1.2013 ועד לתשלום המלא בפועל.
10.סוף דבר:-
על רקע כל האמור לעיל, בדגש על פסיקתו הכפולה של בית המשפט העליון – בדנ"מ עטרת, ובהחלטת כב' השופט סולברג בעתירת התובעת, המשקפת בבירור שדין אחד לעטרת ולתובעת דנן, התביעה – מתקבלת. הנתבעת תשא בסכום האמור בסעיף 9(ט) לעיל, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כאמור, לחישוב עד ליום התשלום בפועל.
כמו כן, תשיב הנתבעת לתובעת את אגרת בית המשפט בסך של 293,284 ₪, ותשא בהוצאות התובעת בסך של 75,000 ₪, כשסכום זה משקף גם את שכר טרחת באי כוחה.
ניתן היום, ט' סיוון תשפ"ב, 08 יוני 2022, בהעדר הצדדים.
