ו' נ' מוחמד מחאג'נה ואח'

לפני תובענה לפיצוי נזקי גוף בשל עוולת תקיפה.

א.ההליך והצדדים לו

1.התובע, יליד 1980, הגיש נגד הנתבעים תובענה לפיצוי נזקי גוף שנגרמו לו בעקבות אירוע בו הותקף על-ידם ביום 15.12.2012 בשעת לילה, במהלך נסיעה באוטובוס (להלן אירוע התקיפה). התובענה הוגשה לאחר שהנתבעים הועמדו לדין פלילי בשל אירוע התקיפה, הורשעו במיוחס להם בכתב-האישום ודינם נגזר. הנתבעים התגוננו מפני התביעה.

2.לתמיכת התביעה הוגש תצהירו של התובע. הנתבעים לא הגישו ראיות בתצהירים במועד שנקצב לכך בהחלטה מיום 1.6.2016. בקדם-המשפט המסכם שהתקיים ביום 23.2.2017 הוסכם כי יקבע דיון הוכחות בו תישמע עדות התובע בחקירה נגדית, ולאחר מכן יסכמו הצדדים טענותיהם על-פה.

3.דיון הוכחות התקיים ביום 13.9.2017. לאחר שנשמעה בו עדות התובע סיכמו בעלי-הדין טענותיהם על-אתר. הוסכם כי ינתן פסק-דין מנומק בשאלות במחלוקת, ואולם בראש הנזק של כאב וסבל ההכרעה תהא לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט. הפניות להלן הן לפרוטוקול הדיון, אלא אם צוין אחרת.

ב.מישור החבות

יש להשית על הנתבעים את האחריות לאירוע התקיפה, ללא מרכיב של אשם תורם מצד התובע.

1.מלכתחילה הוגשה התובענה בעילות שונות בנוסף לעוולת התקיפה, ביניהן גם פרסום לשון הרע, הפרת חובה חקוקה ופגיעה בזכות חוקתית. בטיעונו לפני בסיכומים ויתר בא-כוח התובע על העילה של פרסום לשון הרע; טיעונו התמקד בעוולת התקיפה, והיא היחידה שטעונה התייחסות במסגרת התביעה לפיצוי נזק גוף.

2.נגד הנתבעים הוגש כתב-אישום בת"פ (חד') 19063-10-13, בפני כב' השופט קפלן [נספח ו' בתצהיר התובע ת/1; להלן כתב-האישום]. מפאת חשיבותו להכרעה יובא פרק העובדות בכתב-האישום במלואו (בהשמטת מספרי הסעיפים); הנאשם 1 בכתב-האישום הוא נתבע 1 כאן ואילו הנאשם 2 הוא נתבע 2:

בתאריך 15/12/12, בשעה 22:10 או בסמוך לכך במהלך נסיעה באוטובוס קו 835 לכיוון טבריה, התיישב הנאשם 1 במושב מאחורי מר ת.ו. (להלן: 'המתלונן') והחל להטרידו באמצעות רגליו באופן שבו דחף את משענת המושב של המתלונן. לאחר שהתבקש הנאשם 1 על-ידי המתלונן לחדול ממעשיו המתוארים לעיל, איים הנאשם בפגיעה שלא כדין בגופו של המתלונן בכף שהניף ידו לכיוונו של המתלונן, עד לכדי מצב בו נאלץ המתלונן להגן על עצמו ולבלום את ידו של הנאשם 1, וכל זאת עשה הנאשם 1 בכוונה להפחידו.

מיד ובהמשך לאמור לעיל, עצר הנהג את האוטובוס וביקש מהמתלונן לעבור מקום לאחור, בשל התעקשותו של הנאשם 1 להשאר ישוב במקומו. בהמשך לאמור לעיל, הבחין המתלונן, כי הנאשם 1 מחפש פטיש ביטחון באוטובוס ובתוך כך, איים הנאשם 1 על המתלונן בפגיעה שלא כדין בגופו, בכך שסימן על צווארו עם האצבע בתנועת החלקה מצד לצד וכל זאת בכוונה להקניטו ולהפחידו.

בהמשך לאמור לעיל ולאחר כרבע שעה, הגיח הנאשם 1 מקדמת האוטובוס לעברו של המתלונן אשר התיישב מאחור כאמור לעיל ותקף אותו בכך שהלם בו באפו באמצעות אגרוף. בתוך כך חבר הנאשם 2 אל הנאשם 1 אשר ישב בסמוך אליו ותקף את המתלונן בכך שהלם בו באמצעות ידיו ורגליו מכות בכל חלקי גופו של המתלונן.

כתוצאה מהתקיפה הנ"ל נזקק המתלונן לטיפול רפואי.

במתואר בסעיפים 6-5 תקפו הנאשמים את המתלונן בנסיבות מחמירות בצוותא חדא.

בהמשך לאמור לעיל, בניידת המשטרה, עת עוכבו הנאשמים לחקירה, פנה הנאשם 1 לנאשם 2 ואמר לו בעברית: 'אתה תגיד בחקירה שהוא נפל לבד על הרצפה של האוטובוס ומזה קרה לו הדם בפנים ואף אחד לא נתן לו מכה'. במתואר בסעיף 9 לעיל, שיבשו הנאשמים מהלכי משפט, בכך שעשו דבר בכוונה להכשיל הליך שיפוטי או להביא לידי עיוות דין.

3.על-יסוד מסכת עובדתית זו יוחסו לנתבעים בכתב-האישום תקיפה וחבלה ממשית על-ידי שניים או יותר – עבירה לפי סעיף 382(א) בחוק העונשין. לנתבע 1 יוחסו בנוסף עבירת איומים לפי סעיף 192 בחוק העונשין ושיבוש מהלי משפט – עבירה לפי סעיף 244 בחוק זה [למקרא כתב-האישום נחזה כי עבירת שיבוש מהלכי משפט יוחסה גם לנתבע 2, אך בטיעוני הצדדים לעונש הוברר כי עבירה זו יוחסה רק לנתבע 1; ראו נספח ו' ב-ת/1, עמ' 30 ש' 14-10 בטיעוני בא-כוח המאשימה ועמ' 35 ש' 23-21 בטיעוני הנתבע 2].

4.נגד הנתבעים התנהל הליך פלילי על-פי כתב-האישום (להלן ההליך הפלילי). לאחר שנשמעה פרשת התביעה הורשעו שני הנתבעים, על-פי הודאתם, בעבירות שיוחסו להם בכתב-האישום (להלן פסק-הדין בהליך הפלילי).

5.סעיף 42א(א) בפקודת הראיות מורה כך: "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי". הכלל שקבוע בהוראת חוק זו חל על פסק-הדין שניתן נגד הנתבעים בהליך הפלילי. הנתבעים לא חלקו על כך ולא ביקשו להביא ראיות לסתור את פסק-הדין שניתן בהליך הפלילי.

6.אכן, הנתבעים שמרו על זכותם לטעון לקיומו של אשם תורם מצד התובע, תוך ביסוס טענתם על כך בחקירתו הנגדית [עמ' 4 לפרוטוקול בש' 8-7]. מדובר בטענה שיש לדחות, תוך השתת מלוא האחריות לקרות אירוע התקיפה על הנתבעים – כל אחד על-פי חלקו בו, וללא יחוס רכיב של אשם תורם לתובע.

7.סעיף 68(א) רישא בפקודת הנזיקין שעניינו אשם תורם מורה כך: "סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק". האשם התורם הוא, אם כך, תרומתו הרשלנית של הניזוק לאירוע הנזק. כלל הוא כי "[...] כמו בכל רשלנות כן גם ברשלנות תורמת, תנאי ראשון הוא שמעשהו או מחדלו של המתרשל יהא בלתי-סביר, או, בלשון סעיף 35 לפקודה, יהא מעשה או מחדל אשר אדם סביר לא היה עושה או לא היה חדל באותן נסיבות. [...] לי נראה שמילות החוק הקובעות לענין זה הן 'באותן נסיבות': הכל תלוי בסבירות ההתנהגות באותן הנסיבות המיוחדות השוררות אותה שעה" [ע"א 897/75 ווסטצ'סטר פייר אינשורנס קומפני נ' קורן, פ"ד לא(1) 660, 666 (1976)].

8.בחקירתו הנגדית של התובע לא הונחה תשתית עובדתית שתבסס את טענת הנתבעים על-אודות אשם תורם; ראיות אחרות לא הובאו על-ידי הנתבעים בעניין זה. למעשה, מתוך הראיות שהובאו עלה כי התובע אינו נושא באשם תורם בשל אירוע התקיפה.

על-פי כתב-האישום, שבעובדותיו הודו הנתבעים בהליך הפלילי – תוך הרשעתם במיוחס להם בכתב-האישום על-בסיס הודאתם, הורכב אירוע התקיפה משני חלקים: בחלק הראשון הוטרד התובע על-ידי הנתבע 1 כשהלה ישב באוטובוס מאחוריו, והוא הסתיים עם מעברו של התובע לשבת בחלק האחורי של האוטובוס על-פי בקשת הנהג; בחלק השני הותקף התובע על-ידי שני הנתבעים בעודו יושב מאחור, בלי שקדם לכך דין ודברים נוסף בין הצדדים. בין החלק הראשון של האירוע לבין חלקו השני היה פער זמנים בן כרבע שעה. האיום שהפנה הנתבע 1 כלפי התובע, תוך סימון תנועת החלקה באצבעו על צווארו, סיים את החלק הראשון של האירוע. מעברו של התובע לשבת בחלק האחורי של האוטובוס נבע מכך שהנתבע 1 התעקש להישאר במקום בו ישב.

בהודעתו במשטרה שנמסרה סמוך לאחר האירוע תיאר התובע את מהלך העניינים בחלק הראשון של האירוע כך [נ/2 בש' 26-8]:

[...] מאז שהם עלו לאוטובוס החלו להציק לי עם הרגליים שלהם בגב שלי, אני התאפקתי ולא רציתי להעיר להם בגלל שהרחתי מהם ריח של אלכוהול ולא רציתי להכניס את עצמי לדיון עם שיכורים, אבל כשזה כבר היה בלתי נסבל אז הערתי להם וביקשתי מהם שיפסיקו. אחד מהם מיד אמר לי שאם לא טוב לי אז שאני אעבור מקום למושב אחר באוטובוס ואני אמרתי לו למה שאני אעבור ולמה שאתם פשוט לא תפסיקו להציק לי עם הרגליים שלכם בגב שלי אני ביקשת מכם יפה, אז אותם שניים התחילו לקלל ולהשתולל ואנשים שהיו באוטובוס ניסו להרגיע אותם והם קיללו גם אותם. הנהג עצר את האוטובוס ובירר מה קרה, סיפרתי לו את מה שקרה והוא שאל אם לא אכפת לי לעבור מקום באוטובוס. אני עברתי וישבתי בחלק האחורי של האוטובוס רק בשביל להרגיע את המצב כי אני ממש נבהלתי מההתנהגות שלהם, הם ממש התנפלו עלי בגלל שאני סך הכל ביקשתי לשבת כמו בנאדם באוטובוס ולהגיע הבייתה זה כל מה שרציתי.

בעדותו לפני מסר התובע כי אינו זוכר אם הנתבעים או אחד מהם ביקשו אותו לעבור לאחורי האוטובוס במהלך החלק הראשון של האירוע, ועמד על דעתו כי הוא עשה כן על-פי בקשת נהג האוטובוס – לאחר "[...] שזה הגיע לרמות של אנשים באוטובוס מגבניק וכזה התערבו וזה הגיע לרמה של כמעט ידיים" [עמ' 9 ש' 26-25].

התובע לא חלק על הגרסה שמסר בהודעתו במשטרה, וגם בעדותו לפני הטעים כי הוויכוח בינו לבין הנתבעים התעורר בשל כך שהם ישבו מאחוריו, בעטו בכיסא בו ישב ולא נענו לבקשת התובע כי יחדלו מכך. על רקע זה, ביקש נהג האוטובוס כי התובע יעבור לשבת בסוף הרכב [עמ' 8 ש' 18 עד עמ' 9 ש' 26]. עוד הדגיש התובע כי דרישת הנתבעים שהוא יעבור מקום לא באה על-רקע טענת התובע כי הדיבורים ביניהם מפריעים לו, אלא על-רקע תלונתו על הבעיטות שהם בעטו בכסאו [עמ' 10 ש' 6-5].

9.על-רקע זה יש לקבוע כי לא היה בין הצדדים במהלך החלק הראשון של האירוע 'ויכוח' הדדי או אינטראקציה שעשויים להשית על התובע אשם תורם לאירוע התקיפה. היפוכו של דבר הוא הנכון: הנתבע 1 בעט בכיסאו של התובע בעודו יושב מאחוריו, וכשהתבקש לחדול – יצר ויכוח שגרם למהומה באוטובוס, עד כדי הכרח לעצירתו על-ידי הנהג. התובע נענה לבקשת הנהג לעבור למקום אחר בחלק האחורי של האוטובוס על-מנת שניתן יהיה להמשיך בנסיעה ללא הפרעה. אילו היה האירוע מסתיים בכך, לא היה מתנהל ההליך הפלילי נגד הנתבעים ולא הייתה מוגשת נגדם התובענה דנן. דא עקא, הנתבעים לא באו על סיפוקם בכך שהתובע עבר למקום מרוחק מהם באוטובוס, פרק זמן של כרבע שעה לא צינן את רוחם, והם יזמו מגע עם התובע בעודו יושב בירכתי האוטובוס, תוך תקיפתו יחד באלימות.

לא זו בלבד שיש במסכת עובדתית זו – שהוכרעה בהליך הפלילי – כדי לשלול כל אשם תורם מצד התובע, אלא שהיא מעידה על חומרת מעשיהם של הנתבעים ועל היותם חמומי מזג שאינם יודעים לכבוש את יצרם, באופן שהביא לחלקו השני של האירוע, בו הותקף התובע ונחבל בגופו.

התובע הפחית את הסיכון שנוצר בחלק הראשון של האירוע והתרחק מן הנתבעים. בכך צריך היה המגע בין הצדדים לבוא לידי סיומו. אלא שהנתבעים לא נענו לכך והפיחו רוח חיים באירוע שגווע והסתיים, תוך הגעה אל מקום מושבו של התובע באחורי האוטובוס בצוותא ותקיפתו בצוותא. נובע מכך שאירוע התקיפה, שהתרחש בחלק השני של האירוע, נבע כל-כולו מאשמם של הנתבעים, ללא כל התגרות מצד התובע שעשויה לכונן אשם תורם.

10.התובע צירף לתצהירו את גזר-הדין שניתן בהליך הפלילי ואת טיעוני הצדדים לעונש שקדמו למתן גזר-הדין [נספח ו' ב-ת/1]. אילו ביקשו הנתבעים לטעון שמעשה התקיפה נבע מפרובוקציה מצד התובע, כי אז היה עליהם לעשות כן באורח ברור ומפורש בטיעוניהם לעונש – אגב בקשתם כי בית-המשפט ינהג בהם במידת הרחמים [ר' טיעוני הנתבע 1 שם, בעמ' 35 ש' 15, וטיעוני הנתבע 2 בעמ' 36 ש' 13-12]. אין זכר לטיעון כזה, באופן שהופך את טענת הנתבעים לאשם תורם מצד התובע, שנשמעה בהליך דנן, לטענה כבושה. בהליך דנן היה על הנתבעים להתכבד ולבאר, במתן עדות ישירה ומפורשת, את פשר כבישתה של הטענה, אלא שהם נמנעו מכך; הנתבעים לא נתנו עדות בהליך דנן ולא חשפו עצמם לחקירה נגדית. הם השליכו יהבם על חקירתו הנגדית של התובע, אך בה לא היה כדי לספק ולו גם ראשית ראיה לאשם תורם מצדו בכל הנוגע לאירוע התקיפה.

לא-זו-אף-זו, בטיעוני המאשימה לעונש בהליך הפלילי הוטעם כך: "[...] מדובר בבריונות לשמה של שני נאשמים שקמים ותוקפים מספר פעמים את אותו מתלונן אשר לא עשה להם דבר" [נספח ו' ב-ת/1, עמ' 31 ש' 3-2; ההדגשה הוספה]. עוד הטעים בא-כוח המאשימה בטיעוניו לעונש: "[...] לאחר שהנאשם הודה בביהמ"ש ולקח אחריות חלקית על עובדות כתב האישום, הוא ביצע הפחתה בחומרת העבירה והשליך חלק מהאחריות על המתלונן, אבקש מביהמ"ש בתום טיעוניי, שהנאשם יעמוד על הדוכן בפני ביהמ"ש ויקח אחריות מלאה על העובדות המיוחסות לו בכתב האישום" [שם, עמ' 31 ש' 21-18]. הדברים נאמרו לגבי הנתבע 1. או אז הצהיר בא-כוחו של הנתבע 1, בטיעוניו לעונש, כי הנתבע הודה בעובדות כתב-האישום כפי שהוא והוא לוקח אחריות מלאה על מעשיו [שם, בעמ' 32 ש' 22, עמ' 33 ש' 27 ועמ' 34 ש' 1]. בתום טיעונו של בא-כוח הנתבע 1 הצהיר הנתבע 1, הוא עצמו ובנפרד, כך: "מאחר ועלתה כאן שאלה בעקבות תסקיר שירות המבחן לעניין הודאתי - אני אומר שאני מודה במיוחס לי בלי שום הסתייגויות" [שם, עמ' 35 ש' 19-18]. גם הנתבע 2 לקח אחריות על חלקו באירוע ללא כל טענה מסייגת [עמ' 35 ש' 30, 32]. הדברים מתיישבים עם הקביעה כי אין בפי הנתבעים טענה ממשית על-אודות אשם תורם מצד התובע.

11.בגזר-הדין שניתן בהליך הפלילי נעשתה הבחנה בין חלקו של כל אחד משני הנתבעים באירוע, תוך אימוץ מלוא העובדות שגולל כתב-האישום, כמו גם העבירות השונות שיוחסו בו לכל אחד מהנתבעים [נספח ו' ב-ת/1, עמ' 31 ש' 33-18]. לאותה הבחנה ניתן ביטוי גם בעונש שהושת על כל אחד מהנתבעים: על הנתבע 1 הושת עונש מאסר למשך חמישה חודשים לריצוי בעבודות שירות, ואילו על הנתבע 2 הושת עונש זהה למשך ארבעה חודשים. על שני הנתבעים נגזר בנוסף עונש מאסר על תנאי למשך ארבעה חודשים אשר יעמוד בתוקפו לתקופה בת שלוש שנים [שם, עמ' 37 ש' 24 עד עמ' 38 ש' 14].

12.לסיכום חלק זה, אני קובעת כי האחריות המלאה לאירוע התקיפה מונחת לפתחם של הנתבעים, כל אחד מהם על-פי חלקו בו כביטויו בכתב-האישום בו הודו ובגזר-הדין שניתן על-פי הודאתם, ואין כל מקום להשית על התובע אשם תורם לאירוע התקיפה.

ג.מישור הנזק

נוכח האמור לעיל יש להידרש לטיבם של הנזקים שנגרמו לתובע באירוע התקיפה, ולחובת הפיצוי שנגזרת מהם בהתייחס לכל אחד מהנתבעים בנפרד.

1. לטענת התובע, אירוע התקיפה גרם לו לנזקי גוף בפלג גופו העליון והתחתון, לרבות שבר באפו [סע' 1 ב-ת/1]. להוכחת הטענה צורף תיעוד רפואי, עליו נחקר התובע בידי הנתבעים. בסופו של יום, עיון בתיעוד הרפואי – בפני עצמו וכן על-רקע השאלות שהתובע נשאל לגביו, מגלה כי באירוע התקיפה נחבל התובע רק בפניו, כאשר מוקד הפגיעה היה באפו.

מיד לאחר האירוע מסר התובע הודעה בתחנת המשטרה ולאחר מכן לווה על-ידי שוטר למרכז הרפואי העמק בעפולה, שם נבדק במחלקה לרפואה דחופה [נספח א' ב-ת/1 ועדות התובע בעמ' 5 ש' 25-22 ובעמ' 6 ש' 29-27]. בתיעוד מבדיקה זו צוין כי קיימת חבלת פנים שנגרמה באירוע תקיפה, וכי לפי טענת התובע הוא נחבל רק בפנים. בדיקתו של התובע העלתה כי אפו נפוח, מדמם וסוטה לימין. ממצא זה תועד גם בבדיקת התובע באותו מעמד על-ידי רופא אף אוזן גרון והוטעם שאין רגישות מעל שאר עצמות הפנים. לתובע ניתנו שלושה ימי מחלה והוא הונחה להגיע לביקורת במרפאות חוץ בתחום אף אוזן גרון.

התובע מסר שלמחרת יום האירוע הוא פנה להמשך טיפול [סע' 18 ב-ת/1 ועדותו בעמ' 6 ש' 5-3 ובעמ' 8 ש' 17-11]. בתוך כך ביאר כי השוני בין התעודה הרפואית שצירף לתצהיר [נספח א' ב-ת/1] לבין המסמך שהוצג לו על-ידי הנתבעים בחקירתו [נ/1] מתמצה בכך שעל-גבי המסמך שצורף לתצהירו הוספה הערת רופא שבדק אותו למחרת אירוע התקיפה, לפיה אותר שבר, ולכן התובע פטור מנשיאה בתשלום בגין בדיקתו במחלקה לרפואה דחופה [ר' עדותו על כך בעמ' 8 לפרוטוקול].

התובע נבדק במרכז הרפואי פוריה ביום 19.12.2012 [נספח ב' ב-ת/1]. בגוף המסמך צוין כי הוא נערך שלושה ימים לאחר אירוע התקיפה. באותו מעמד נעשתה בדיקה מקיפה לפניו של התובע והוטעם כי בשליש העליון ובשליש התחתון של הפנים אין סימני חבלה, ואין עדות קלינית לשבר בעצמות הפנים. לעומת זאת, בהתייחס לשליש האמצעי של הפנים נרשם כך: "סטייה של האף לימין, נפיחות בגשר האף, המטומות אינפרא-אורביטליות במהלך ריפוי". הומלצה מנוחה בבית למשך שבוע ימים והתובע הופנה לביקורת חוזרת לשם רפוזיציה.

על-פי המלצה זו הגיע התובע פעם נוספת למרכז הרפואי פוריה ביום 23.12.2012 [נספח ב' ב-ת/1]. כך צוין במסמך מיום זה: "מזה 8 ימים הותקף ע"י אלמונים וקיבל מכה באף. בוצע צילום רנטגן אשר הודגם שבר בעצם נזלי עם בליטה לצד ימין. כעת בא לביקורת וריפוזציה". בבדיקת התובע באותו מעמד תועד ממצא זהה: "אף - סטייה באף לצד ימין, בלט בעצם נזלי בצד ימין. מעבר אוויר תקין, אין עדון (צ"ל עדות? ק"א) להימטומה. תחת אלחוש מקומי נעשתה ריפוזציה לאף במהלך תקין - נשמע קליק. נעשה קיבוע ע"י סט גבס". תיעוד זה תומך בעדות התובע כי אירוע התקיפה גרם לשבר באפו. כך נקבע גם בתיעוד רפואי מאוחר יותר מתיקו של התובע בקופת-חולים, בו צוין בתאריך 27.4.2014 כי במיון בית-החולים פוריה אובחן שבר של האף והתובע עבר ריפוזיציה [נספח ג' ב-ת/1].

2.נובע מכך כי אירוע התקיפה גרם לשבר באפו של התובע – שבר שתועד כדבעי בתיעוד הרפואי אשר נערך סמוך לאחר האירוע. בבדיקת התובע ביום 19.12.2012 תועדו המטומות שנלוו לשבר ואשר מצויות בתהליך ריפוי. בבדיקת התובע ביום 23.12.2012 נשללה המטומה, באופן שמעיד על ריפויה בין הבדיקה המוקדמת יותר לבין הבדיקה המאוחרת. לא תועדו פגיעות אחרות בפניו של התובע מעבר לכך. השבר באפו של התובע וההמטומות שנלוו לו בימים הסמוכים לאחר האירוע הם אפוא הפגיעות שאליהן יש להתייחס בהליך דנן, מהיותן נתמכות בעדות התובע ובתיעוד הרפואי שהוצג. לא ניתן להתייחס לתיעוד רפואי נוסף שלא הוצג, וחובת הנחתו לפני בית-המשפט חלה על התובע [ר' עדותו בעמ' 6 ש' 17-16].

אין בידי לקבל את ניסיונם של הנתבעים לטעון כי לא הוכח קיומו של שבר באפו של התובע. ראשית, דבר קיומו של שבר שנגרם באירוע התקיפה הוכח כדבעי בתיעוד הרפואי שנזכר לעיל, עליו נחקר התובע באורח מקיף ללא כל הסתייגות בהתייחס למעמדו הראייתי.

שנית, לכך שאירוע התקיפה גרם לשבר באפו של התובע ניתנה התייחסות בהליך הפלילי במסגרת טיעוני הצדדים לעונש. בא-כוח המאשימה היפנה בדבריו לעדות התובע – שסיפר במהלך עדותו על כך שהנזק שנגרם לו היה שבר באף, תוך הצגת תיעוד על כך לבית-המשפט [נספח ו' ב-ת/1, בעמ' 31 ש' 9-7, ור' גם עמ' 32 ש' 15]. בטיעוניו לעונש של הנתבע 1 הוא לא חלק על כך, אלא ביקש לאבחן בין המקרה דנן – בו נגרם שבר יחיד באף, לבין פסיקה שהציג בא-כוח המאשימה לגבי מקרה שבו נגרמו כמה שברים בפנים [עמ' 33 ש' 7]. הנתבע 2 לא חלק על כך שתוצאותיו של אירוע התקיפה היו שבר שנגרם באפו של התובע, אך הצביע על כך שהשבר נגרם על-ידי הנתבע 1 ולא על-ידו. כך טען בא-כוחו: "לפי דברי עדת התביעה וגם לפי דברי המתלונן שהעיד בביהמ"ש, הנאשם 2 התנפל על המתלונן במכות לאחר שאף שלו כבר היה שבור [...]. ב"כ המאשימה מאשר" [עמ' 35 ש' 29-27]. ברי אפוא כי בהליך הפלילי לא הייתה מחלוקת על כך שאירוע התקיפה גרם לשבר באפו של התובע; אשר על כן מנועים הנתבעים לכפור בתוצאה זו של מעשה התקיפה בהליך דנן, והם מושתקים מלעשות כן.

3.התובע הוא 'המוציא מחברו' ועליו נטל ההוכחה ביחס לרכיבי עילתו, ככל שהם שנויים במחלוקת ופסק-הדין שניתן בהליך הפלילי אינו חל עליהם. הדברים אמורים בראש ובראשונה בקיומה של נכות רפואית שנובעת מן השבר באפו של התובע – בין שמדובר בנכות שיש לה משמעות תפקודית ובין שהיא בעלת נפקות אסתטית גרידא. טענה על-אודות קיומה של נכות רפואית היא עניין מובהק שברפואה, ויש להוכיחה באמצעות חוות-דעת מומחה, כהגדרתה בפקודת הראיות. חוות-דעת רפואית יש לצרף לכתב-התביעה במועד הגשתו, כאמור בתקנה 127 בתקנות סדר הדין האזרחי.

המסמך שבו ביקש התובע לראות חוות-דעת מומחה צורף כנספח ד' לכתב-התביעה ולתצהירו. הוא נערך בידי ד"ר דרור שרוני, מומחה ברפואת אף-אוזן-גרון וניתוחי ראש וצוואר, בתאריך 12.1.2015. המסמך אינו מתייחס לתיעוד הרפואי שניצב ביסודו. לא מצוין במסמך כי הוא נערך כחוות-דעת מומחה, תוך קיום דרישותיהם של סעיפים 20 ו-24 בפקודת הראיות. חסרה בו ההצהרה המתחייבת כי המסמך הוא חוות-דעת שניתנה במקום עדות בבית-המשפט, וכי נותן חוות-דעת מצהיר כי ידוע לו שלעניין הוראות החוק הפלילי בדבר עדות שקר בשבועה בבית-המשפט, דין חוות-דעתו כשהיא חתומה על-ידו כדין עדות בשבועה שניתנה בבית-המשפט. אף לא צוינו פרטי ניסיונו ופרטי השכלתו של עורך המסמך, שהכללתם בחוות-דעת רפואית מתחייבת על-פי דין. אשר על כן לא ניתן לקבל מסמך זה כחוות-דעת מומחה מכוחו של סעיף 20 בפקודת הראיות.

בכתב-ההגנה שהגיש כל אחד מן הנתבעים הוטעם כי המסמך שאותו צירף התובע ואשר התיימר להיות חוות-דעת מומחה אינו מקיים את דרישות הדין ואינו עשוי להיחשב חוות-דעת מומחה לפי דיני הראיות [סע' 16 בכתב-ההגנה של נתבע 1 וסע' 15 בכתב-ההגנה של נתבע 2]. אף-על-פי-כן לא הסיר התובע את המחדל ולא צירף חוות-דעת ערוכה כדין כמשמעה בפקודת הראיות. אשר על כן מנוע התובע מלטעון כי השבר באפו שנגרם באירוע התקיפה הותיר נכות רפואית או כי הוא יאלץ לעבור ניתוח בגינו. עניינים אלה יש להוכיח בחוות-דעת מומחה ערוכה כדין, וכזו לא הוגשה. אם לא די בכך, התובע אישר בחקירתו הנגדית כי המסמך שאותו כינה 'חוות-דעת' – נספח ד' ב-ת/1, לא נערך על-ידי מומחה שאליו פנה כדי להעריך את קיומה של נכות הנובעת מן השבר באפו, אלא ניתן במהלך הטיפול השגרתי בו [עמ' 12 ש' 27-24]. גם מבחינה זו, אין מדובר בחוות-דעת מומחה כמשמעה בדיני הראיות.

4.נובע מכך שאת הפיצוי לו זכאי התובע בשל השבר שנגרם באפו יש להעריך במסגרת ראש הנזק של כאב וסבל, לא מעבר לכך. זאת ועוד: טענת התובע כי נגרמו לו צלקות נפשיות, טראומה קשה ונזק נפשי בעקבות אירוע התקיפה לא נתמכה בתיעוד רפואי או בחוות-דעת מומחה בתחום הידע הרלוונטי [סע' 48, 51 ו-53 ב-ת/1 ועדות התובע בעמ' 14 ש' 15-12]. מקובלת עלי עדותו של התובע כי בעקבות אירוע התקיפה הוא הפך רגיש למקומות שיש בהם אלימות [עמ' 14 ש' 14], אך בהיעדר תיעוד רפואי יש להעריך את הפיצוי שנובע מכך בראש הנזק של כאב וסבל, תוך מתן ביטוי לכך שהפגיעה המדוברת נסמכה על עדות התובע לבדה ולא על תיעוד תומך.

5.מעדות התובע עלה כי לא נגרמו לו הפסדי שכר לתקופת העבר בשל אירוע התקיפה; במהלך תקופת היעדרותו ממקום עבודתו, משך 'שבוע ומשהו' לאחר האירוע, שולם לו מלוא שכרו על-חשבון ימי חופש שצבר [עמ' 12 ש' 28 עד עמ' 13 ש' 4 ועמ' 13 ש' 14-13]. התובע לא ערך בתצהירו תחשיב של נזק שנובע מצריכת ימי החופשה האמורים או מצריכת ימי מחלה – לגביהם הצהיר שכלל לא ביקשם מן המעביד, ומכאן שלא תבע פיצוי בשל כך. על-סמך עדותו זו, אין מקום לפסוק פיצוי בשל הפסדי שכר לעבר. מאחר שהתובע לא הראה שנגרמה לו נכות רפואית בשל השבר באפו, לא כל שכן נכות שיש לה משמעות תפקודית שמשליכה על כושר השתכרותו, אין מקום לפסוק פיצוי בגין הפסדי שכר לעתיד.

6.מעדות התובע עלה כי אין מקום לפצותו בגין עזרת צד שלישי. הוא מסר בהגינותו שלא נזקק לעזרה בביצוע פעילות יום-יומית בעקבות אירוע התקיפה [עמ' 13 ש' 29-15].

7.התובע לא צירף לתצהירו תיעוד על-אודות הוצאות שבהן נשא בשל אירוע התקיפה ושלא כוסו על-ידי קופת-החולים שבמסגרתה טופל. נזק בגין הוצאות שנגרמו בתקופת העבר הוא נזק מיוחד, ועל תובע חלה חובה להוכיחו באמצעות ראיות ועדות מבוררת. אלה – נפקד מקומם מתצהיר התובע, בין שמדובר בהוצאות רפואיות ובין שמדובר בהוצאות נסיעה [ור' עדותו בעמ' 13 ש' 30 עד עמ' 14 ש' 3]. לתקופת העתיד אין התובע זכאי לפיצוי בשל הוצאות שכן לא הוכיח קיומה של נכות רפואית שכרוכה בהוצאות כאלה, לרבות הוצאות שכרוכות בצורך לעבור ניתוח מתקן באפו.

8.מן המקובץ עולה כי את הפיצוי לו זכאי התובע בגין אירוע התקיפה יש לפסוק בראש הנזק של כאב וסבל, ובמסגרתו בלבד. לשם כך יש לבחון מה חלקו של כל אחד מן הנתבעים בשבירת אפו של התובע באורח מיוחד, ובתקיפתו בחלק השני של האירוע דרך כלל. בעדותו מסר התובע כי רק אחד הנתבעים היכה בפניו באגרופו, ואילו השני הצטרף אליו [עמ' 14 ש' 11-6]. מעובדות כתב-האישום, מפרוטוקול הדיון בהליך הפלילי שנסב על הטיעונים לעונש ומגזר-הדין שניתן בהליך הפלילי נהיר כי מכת האגרוף שהונחתה על פניו של התובע וגרמה לשבר באפו ניתנה על-ידי הנתבע 1, ואילו הנתבע 2 הצטרף להכאתו של התובע לאחר שאפו נשבר בידי הנתבע 1 באותה מכת אגרוף ראשונית [ר' נספח ו' ב-ת/1 שנזכר לעיל, גם בהקשר זה]. ודוק: בכתב-האישום יוחסה המכה באפו של התובע באורח ברור ומפורש לנתבע 1; הנתבע 1 הודה בעובדות כתב-האישום והורשע על-פי הודאתו.

אין מחלוקת שהתובע הוכה באירוע התקיפה גם על-ידי הנתבע 2 ולא רק על-ידי הנתבע 1; כך עולה מעובדות כתב-האישום שבהן הודו הנתבעים, ובהן הורשעו. יחד עם זאת, מן הדיון שהובא לעיל עולה כי נזק גוף ממשי בדמות שבר באף נגרם לתובע מן המכה שהיכה בו הנתבע 1, בעוד שמכותיו של הנתבע 2 ניתכו אך לא הותירו סימן שניתן היה לתעדו לאחר האירוע בנפרד מהשבר באף וההמטומות שנלוו לו. יש בכך כדי להשליך על שיעור הפיצוי בו יחוב כל אחד מן הנתבעים בראש הנזק של כאב וסבל. נובע מכך שגם אם שני הנתבעים נהגו באלימות ובריונות במרחב הציבורי – תוך פגיעה בסדר הציבורי, בתחושת הביטחון של התובע ובאוטונומיה שלו על גופו, כפי שנקבע בגזר-הדין שניתן בהליך הפלילי – יש להבחין בין חלקיהם באירוע התקיפה לצורך פסיקת הפיצוי שמגיע לתובע בעטיו.

9.בעלי-הדין הסמיכו את בית-המשפט לפסוק פיצוי בגין כאב וסבל ללא הנמקה, לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט. נוכח כל האמור לעיל, ישלם הנתבע 1 לתובע פיצוי בסך 30,000 ₪ בראש נזק זה, ואילו הפיצוי שיושת בגדרו על הנתבע 2 יוגבל לסך של 10,000 ₪. הסכומים הם בערכי יום פסק-הדין.

ד.פיצוי עונשי

דין התביעה להשתת פיצוי עונשי להידחות. כמה וכמה טעמים לכך.

1.בכתב-התביעה כלל התובע עתירה לפסיקת פיצוי עונשי בסך של 20,000 ₪, בנוסף לפיצוי הנזיקי, אלא שהוא עשה כן רק בשולי כתב-התביעה – בפרק שמנה את נזקי התובע לצרכי הפיצוי בנזיקין [שם, בסע' 71]. הפיצוי העונשי תואר שם ככזה שנמנה על רכיבי הפיצוי הנזיקי בשל 'נזק כללי'. הפיצוי העונשי לא נכלל בכותרת כתב-התביעה והיא תוארה כתביעה לפיצוי נזקי גוף, הא ותו לא. אלא שפיצוי עונשי אינו נחשב פיצוי בשל נזק גוף ואינו נכלל בסעדים להם זכאי ניזוק בתביעה להטבת נזק גוף. כפועל יוצא, תובע נדרש לנקוב בסכום אותו הוא תובע כפיצוי עונשי בכתב-התביעה ולציין את הפיצוי העונשי בנפרד מן הפיצוי הנזיקי, על-מנת שניתן יהיה לשום את האגרה בה הוא חייב בהתאם לכללים שהותוו בדין [רע"א 7644/09 תרכובות ברום בע"מ נ' פרופ' לדני (2010)]. התובע לא נהג בדרך זו ולא שילם אגרת משפט בשל הפיצוי העונשי, אלא רק בגין הפיצוי הנזיקי לבדו.

2.אפילו צוין הפיצוי העונשי בכותרת כתב-התביעה, תוך כימותו בתחשיב האגרה בה נשא התובע, לא היה מקום לתתו. פיצוי עונשי שונה מפיצוי נזיקי בכך שהוא לא נועד להשיב את מצב הניזוק לקדמותו; לפיצוי העונשי שמור תפקיד שונה – הרתעתי, עונשי או מחנך [ר' עניין תרכובות ברום בע"מ, בפסקה 6]. בפסיקת פיצוי עונשי יעשה שימוש במשורה ובמקרים חריגים בלבד; נדירותו של פיצוי כזה גדולה עוד יותר אם עילת התביעה הנזיקית שבעטיה נדרש גם פיצוי עונשי הולידה הליך פלילי שבו הורשע המעוול ונגזר עליו עונש מן הדין הפלילי. הטעם לכך בואר ברע"א 9670/07 פלונית נ' פלוני (2009); כך נומקה שם ההלכה בעניין זה [בפסקה כג לפסק-דינו של השופט רובינשטיין, אליו הצטרפו, בשינויי גוון קלים שאינם משפיעים על ההכרעה במקרה שלפני, השופט דנציגר והמשנה לנשיאה ריבלין; ההדגשה במקור]:

כיצד משפיעה סנקציה שהושתה במסגרת הליך פלילי על האפשרות לפסוק פיצוי עונשי בהליך אזרחי? סבורני, כי אם ככלל ייפסקו פיצויים עונשיים במקרים חריגים בלבד, במקרה שנגזר עונש בהליך פלילי מדובר יהיה בחריגים שבחריגים (חריגים עד שקשה לתת להם דוגמה, ויתכן שעסקינן במקרים בהם מסיבה כלשהי לא ניתן היה להשית ענישה פלילית מספקת). הטעם לכך ברור. הרציונל לפסיקת פיצויים עונשיים 'הוא עונשי והרתעתי' [...], הם 'נועדו לשקף את סלידתה של החברה מהתנהגותו של המזיק' [...]. ככלל, כאשר מנוהל הליך פלילי, מושגות תכליות אלה בהליך הפלילי - זהו מקומן הטבעי ואין להן מקום של ממש בהליך האזרחי. לפיכך, ככלל, פיצוי עונשי 'יוצדק במקרים חמורים במיוחד או של פגיעה קשה בזכויות חוקתיות, ויש בו כדי לחזק הרתעה יעילה בשעה שאין המשפט הפלילי חל' [...].

לא נעלם מעיני כי בעניין פלונית ציין המשנה לנשיאה ריבלין, בהערת אגב ותוך הותרת הדברים ב'צריך עיון', כי לצד הגישה המסורתית שמנתחת את הפיצוי העונשי לפי מטרות עונשיות קלאסיות, קיימות גישות שמשקיפות על פיצוי עונשי כמעוגן במטרות שהן נזיקיות יותר במישור ההרתעה היעילה ובמישור התרופתי. הוטעם כי "[...] תפיסות אלה (שטרם נדונו במשפטנו) עשויות להשליך על שאלת היחס בין הסנקציה הנפסקת בהליך פלילי לבין הפיצוי 'העונשי' הנפסק בהליך נזיקי; אולם נושא זה לא התעורר בענייננו והוא יוותר בצריך-עיון. ככל שמדובר בגישה המסורתית והמקובלת המתייחסת לפיצוי העונשי במונחים של גמול, חינוך וכד', סביר לומר שהנטייה לפסוק פיצוי זה תפחת במקום שתכליות אלה מוצו בהליך פלילי שהתקיים קודם לכן".

3.במקרה דנן, מטרתו הרגילה של הפיצוי העונשי – הרתעה, ענישה וחינוך, הושגה באורח מניח את הדעת באמצעות מיצוי ההליך הפלילי שהתנהל נגד הנתבעים. גזירת עונשם של הנתבעים בהליך הפלילי לא נעשתה כלאחר יד אלא בכובד ראש. בגזר-הדין דחה בית-המשפט את המלצות שירות המבחן שניתנו ביחס לרף הענישה והשית על שני הנתבעים ענישה חמורה יותר – בציינו כי הדבר נעשה בהתאם לעקרון ההלימה, שהוא העיקרון המוביל בקביעת העונש [נספח ו' ב-ת/1, בעמ' 37 ש' 16-1]. נוכח הדברים הללו, לא נותר חֶסֶר שיש לגשר עליו על-ידי פסיקת פיצוי עונשי לתובע בשל אירוע התקיפה. התביעה להשתת פיצוי עונשי על הנתבעים נדחית אפוא במלואה.

ה.סיכומם של דברים

נוכח הדברים הללו, מתקבלת התביעה בחלקה; די באמור לעיל כדי להכריע בה ואין צורך להידרש לטענות נוספות שנשמעו.

1.הנתבע 1 ישלם לתובע סך של 30,000 ₪. הנתבע 2 ישלם לתובע סך של 10,000 ₪. בנוסף ישלמו הנתבעים לתובע את הוצאות ההליך לרבות אגרת המשפט בה נשא בפתיחתו בסך של 1,200 ₪ לנתבע 1 ובסך של 400 ₪ לנתבע 2. יתרת האגרה תחול על הנתבעים על-פי חלקיהם היחסיים בפיצוי שנפסק בסעיף ה(1) לעיל, קרי, בשיעור 75% לנתבע 1 ו- 25% לנתבע 2. עוד ישלמו הנתבעים לתובע שכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) בסך של 5,265 ₪ לנתבע 1 ובסך של 1,755 ₪ לנתבע 2. מלוא הסכומים הללו הם בערכי יום פסק-הדין.

2.נוכח חלקו הנבדל של כל אחד מהנתבעים באירוע התקיפה, יהיו חיוביהם נפרדים.

3.הסכום הפסוק ישולם לתובע תוך שלושים יום ומן המועד בו יומצא פסק-הדין לנתבעים, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין ואילך עד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום, כ"ה אלול תשע"ז, 16 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.