פלוני נ' עיריית תל אביב יפו

לפניי תביעת נזקי גוף שנגרמו על פי הנטען לתובע יליד 1984, נהג מונית במקצועו, אשר נפגע לטענתו ביום 9/5/2014 בשל מעידה לתוך בור במדרכה בשטחה המוניציפלי של הנתבעת (להלן: "התאונה").

לטענת התובע, הלה נפגע הן בקרסול והן בברך שמאל בתאונה הנדונה. כבר עתה אציין כי מומחה בית המשפט אמנם הכיר בקשר סיבתי בין התאונה לבין החבלה בקרסול שמאל, אך שלל קשר סיבתי זה בין התאונה לבין הפגיעה בברך, ועל כך עוד יורחב הדיון בהמשך.

הצדדים חלוקים ביניהם הן בסוגיית החבות והן בסוגיית גובה הנזק. נפתח הדיון בפרק החבות;

רקע כללי וטענות הצדדים

1. התובע יליד X/X/1984 , נשוי ואב לשניים, בן 37 כיום, נהג מונית במקצועו. במועד התאונה היה בעלים של מכולת שכונתית ברחוב ----- בתל אביב בסמוך למקום פגיעתו הנטען. בכתב התביעה גורס התובע כי ביום 9.5.14 עת התהלך ברחוב הנגרים מול בניין 21 : " מעד התובע כתוצאה מבור אשר היה במדרכה, רגלו נתקעה והסתובבה".

    

2. לטענת התובע, התאונה ארעה בשל רשלנותה של הנתבעת בגין תחזוקה לא נאותה והיעדר פיקוח של המדרכה, ומשכך ומאחר שמדובר במפגע המהווה סיכון בגינו נפגע התובע ונפל, אזי יש לקבל את התביעה במלואה. לטענת התובע, עצם קיומו של המפגע מקום בו צועדים תושבים רבים על המדרכה, מהווה רשלנות של ממש והפרת חובה חקוקה שיש להטיל בגינן חבות על הנתבעת, בהיותה הרשות המוניציפלית שאחראית על בטיחותן ותקינותן של המדרכות בשטחה. לחילופין טוען התובע כי במקרה דנן יש להפוך את נטל השכנוע בהתאם לסעיף 41 לפקודת הנזיקין.

    

3. מנגד, מכחישה הנתבעת בכתב ההגנה את עצם קרות התאונה וטוענת להיעדר יריבות והיעדר עילת תביעה כנגדה. לדידה, התאונה כלל לא התרחשה או שהתרחשה בנסיבות אחרות, שאינן מקימות חבות לפתחה. עוד טוענת הנתבעת כי עסקינן, אם בכלל, בתאונה עצמית של התובע שלא שם ליבו לתוואי הדרך כמצופה מהולך רגל סביר. עוד טוענת הנתבעת כי אין כל מקום בנסיבות דנן להעביר את נטל הבאת הראיות בהתאם לסעיף 41 לפקודת הנזיקין.

    

   דיון והכרעה- המסגרת הנורמטיבית

4. הלכה פסוקה שנקבעה עוד בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פד"י לז (1) 113, (להלן: " הלכת ועקנין") כי ביחסי השכנות בין בעל מקרקעין לבין מוזמן בר רשות המבקר במקרקעין, קיימת חובת זהירות. עוד נקבע כי חובת זהירות נבחנת על פי מבחן הציפיות. מבחן זה מחייב את ההבחנה בין "סכנה רגילה" לבין "סכנה בלתי רגילה", שכן רק בגין זו האחרונה מוטלת חובת זהירות קונקרטית.

    

5. הלכת ועקנין קבעה כי לא כל נזק הצפוי מבחינה פיזית, הוא נזק שיש לצפותו במישור הנורמטיבי, שכן חיי היומיום מלאים בסיכונים ולא על כל סיכון, הנובע מפעילות אנושית שכיחה יש להטיל אחריות. הטלת אחריות רק בגין סיכון בלתי סביר, באה לאזן בין שני אינטרסים; חופש הפעולה והאינטרסים החברתיים או הכלכליים בפעילות יוצרת הסיכון מזה, והצורך להגן על הרכוש והגוף מזה. דהיינו, רק בגין סיכון בלתי סביר, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, מוטלת אחריות. ראה בהלכת ועקנין עמ' 126: "חיי היומיום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין, הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת, סיכונים אלו סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון." (הדגשה אינה במקור- א.ב.(. ראה גם ע"א 862/80 עירית חדרה נ' זוהר פ"ד לז(3) 757, ע"א 343/74 גרובנר נ' עיריית חיפה פ"ד ל(1) 141, וע"א 915/91 מ"י נ. לוי פ"ד מח (3) 45 .

    

6. בע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו] מיום 15/7/2013 (להלן: "הלכת פלוני") הוצע מודל עדכני להלכת ועקנין בכל הנוגע לניתוח עוולת הרשלנות, כאשר עיקרו של מודל זה הוא: "לבחון תחילה את ההתנהגות שגרמה לנזק, קרי, ההתרשלות עצמה, במסגרתה להפעיל את מבחן הציפיות, ורק לאחר מכן לבחון את קיומה של חובת הזהירות במובן של מסננת של שיקולי מדיניות השוללים את האחריות חרף קיומה של התרשלות" (הלכת פלוני עמ' 11).

    

7. וראה דבריו של כב' השופט עמית בעמ' 16-17 לפסק הדין: "בעוד שעל פי המודל המסורתי סדר הדברים הוא תמיד "חובה תחילה", הרי שהמודל המוצע של "התרשלות תחילה", לא יחול בכל מקרה ומקרה, אך יחול במרבית המקרים הנידונים באופן שכיח בבתי המשפט והמשתייכים ל"ליבת דיני הנזיקין" (גלעד, גבולות האחריות עמ' 469). הכוונה לאותם נזקים פיזיים של ניזוקים ישירים המהווים את חלק הארי של תביעות הנזיקין הנידונות בבתי המשפט, שלגביהם כבר התפתחה מעין חזקת חובה בפסיקה. לכן, אין טעם לחזור ולהידרש מבראשית לשאלת חובת הזהירות של מעביד-עובד, רופא-חולה, מורה-תלמיד, נותן שירות-לקוח, בעלים ומחזיק במקרקעין וכיו"ב. במקרים מעין אלה, המהווים את מרבית תביעות הנזיקין המתנהלות בבתי המשפט, נתחיל בבחינת ההתרשלות, לאחר מכן בקשר הסיבתי, ובסוף הדרך נבחן אם קיימים שיקולי מדיניות בגינם יש לשלול את החובה (מה שחריג כשלעצמו בסיטואציות הנמצאות בליבת דיני הנזיקין)" (הגדשה אינה במקור- א.ב.)

    

8. לשון אחר, סדר הדברים בבואו של בית המשפט לבחון קיומה של עוולת רשלנות לפי המודל המוצע הוא "התרשלות תחילה ולאחר מכן החובה". (הלכת פלוני עמ' 12). וכלשונו של כב' השופט עמית בעמ' 16 לפסק הדין: "על פי המודל המוצע, תרשים הזרימה הוא כלהלן: בחינת ההתרשלות (ההתנהגות העוולתית) – קשר סיבתי (הזיקה בין ההתנהגות העוולתית לבין הנזק) – שיקולי מדיניות (בהינתן התרשלות וקשר סיבתי האם רצוי לשלול את האחריות)". בהמשך הניתוח, מזקק כב' השופט עמית ומגדיר מה ייראה כהתנהגות עוולתית= כהתנהגות היוצרת סיכון צפוי ובלתי סביר. מן ההן אתה שומע לאו: התנהגות היוצרת סיכון צפוי וסביר או סיכון לא צפוי ולא סביר, הינה התנהגות שאינה עוולתית. ראה סעיף 21 עמ' 17 להלכת פלוני.

    

9. באשר למקרי נפילה, נאמר בהלכת ועקנין כדלקמן: "מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעיתים למעוד ולהחליק. "נפילה" או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים...אלה הם סיכונים סבירים אשר יש להכיר בהם ולחיות עימם בחיי היומיום" (הדגשה אינה במקור- א.ב.(

    

10. ראה בעניין זה גם ת.א. (הרצליה) 2663/94 סולימן נ. מועצה מקומית רמה"ש פסק דינו של כב' השופט גורפינקל מ- 22/10/95 שם ציין: " מדרכה ברחוב אינה משטח החלקה, אינה חייבת להיות בנויה כמו ריצפת מוזיאון או ריצפה בבית מגורים. במדרכה ציבורית אין זה בלתי סביר שימצאו מרצפות שקועות מעט במשך השנים...אזרח ההולך במדרכה ברחוב צריך לקחת בחשבון שאינו מהלך על רצפת שיש בבניין, ועליו לצפות לאפשרות של תקלות."

11. ומן הכלל אל הפרט; כפי שהצבענו לעיל, דומה שאין צורך להכביר מילים בקיומה של חובת זהירות במערכת היחסים שבין בעלים או מחזיק במקרקעין לבין מוזמן המבקר בשטחם, ובמקרה דנן, בין רשות מוניציפלית לבין תושבים ועוברי אורח, העושים שימוש תדיר במדרכותיה של העיר. חובה זו כחובה מושגית נקבעה מקדמת דנא בפסיקה ענפה והינה בבחינת הלכה פסוקה שאינה צריכה ראיה, שהרי יחסי שכנות שבין רשות עירונית לבין הולך הרגל הפוסע ברחובותיה, נמצאים בליבת דיני הנזיקין.

     

12. עם זאת, בפסיקה עליה הצבענו לעיל נקבע גם כי ככלל, נפילה, מעידה, או החלקה הינם סיכון טבעי ורגיל בפעילות בני האדם ושכיחותו בלתי מבוטלת בשגרת היומיום, ועל כן לא כל נפילה או החלקה תקים חבות אוטומטית של בעל המקרקעין/הרשות המוניציפלית בשטחו ארעה הנפילה/החלקה, כלפי המבקר/עובר האורח. משכך, השאלה הנשאלת אשר סביבה יסוב הדיון היא: האם בנסיבות המקרה דנן ועל בסיס המסכת הראייתית שנפרשה בפני בית המשפט, עמד התובע בנטל השכנוע להוכיח קיומו של סיכון צפוי ובלתי סביר, אשר הוא בלבד מקים התנהגות עוולתית ביחס לנתבעת? בשאלה זו יעסוק הפרק הבא;

     

    ניתוח עובדתי על בסיס המסכת הראייתית 

13. בתצהירו מפרט התובע את נסיבות התאונה וטוען כי בבוקר התאונה בקש מבן הזוג של אמו שיסיע אותו למכולת בבעלותו, וזאת מכיוון שהייתה תקלה ברכבו. כך מתאר התובע בתצהירו את נסיבות התאונה:" ביום 9.5.14 בשעה 07:00 לערך ירדתי מרכבו של ----- בצומת הרחובות סלמה שלבים, בת אביב, והלכתי ברגל לכיוון המכולת, במעבר חצייה ברחוב אליפלט פינת רחוב הנגרים 21, בתל אביב, רגל שמאל נכנסה לתוך בור שהיה במדרכה , הסתובבה, נפלתי ונחבלתי". (סעיף 2 בתצהיר התובע). התובע צירף לראיותיו תמונות צבע של המפגע הנטען לפני ואחרי שתוקן, ואף צירף תמונות של מראה הרגל הפגועה שצולמו יום לאחר התאונה. (נספח א'-ד' לתיק הראיות ומוצגי התביעה).

     

14. במעמד חקירתו, סימן התובע בעיגול על גבי תמונה (נספח א' בתיק הראיות מטעמו) את מיקום המפגע הנטען במדרכה וסימן בחץ את נתיב הליכתו מרחוב שלבים לרח' נגרים שם ארעה התאונה. לדבריו: "אני מצביע על גבי המפה. הנגרים 21 זה פינת שלבים. בדיוק בפניה הזו נפלתי. יש שם מעבר חציה ששם היה הבור". (פרוטוקול, עמ'14). בחקירתו השיב כי התמונה צולמה לאחר האירוע, אך לא ידע לנקוב בתאריך ספציפי בו צולמה. כאשר נשאל התובע בחקירתו הנגדית מדוע לא מצא לעדכן את המוקד העירוני בדבר התאונה באופן מיידי, טען: "סבלתי מכאבים, ולא חשבתי בהתחלה לעדכן את העירייה. אחרי זה דיברתי עם עו"ד פנתה לעירייה והעירייה ידעה מזה. היא דיווחה שיש מפגע אבל אתם שללתם את זה".(פרוטוקול, עמ' 14).

15. מטעם התובע הוגשו תצהירים של שלושה עדים: אימו, בן זוגה וחברו הטוב. בנוסף, הוגשו תצהירים של שני עדים נוספים אשר לא התייצבו לישיבת ההוכחות, ומשכך נמשכו תצהיריהם מתיק בית המשפט בהסכמת התובע. העד -----, בן זוגה של אם התובע, תמך בחקירתו הנגדית בגרסתו של התובע והעיד כי ביום התאונה הסיע את התובע לעבודה והוריד אותו ברח' שלבים. העד לא היה עד ראיה לתאונה אך סיפר כי שמע על שארעה בשעות הערב באותו היום. אמו של התובע, העידה כי בנה הגיע כאוב לארוחת ליל שבת כאשר לאור סבלו ומראה רגלו הנפוחה, היא ניסתה לשכנעו לפנות לטיפול רפואי עוד באותו היום, אולם התובע חשב שאולי הכאבים יחלפו ולכן פנה לקבלת טיפול רפואי רק למחרת היום. העד ----- , חברו של התובע, העיד כי הוא זה שליווה אותו למחרת התאונה לבית החולים. לדבריו: "הוא סיפר שהחליק ונפל. סיפר הכל. אני לא זוכר בדיוק מה אמר עבר זמן רב". (פרוטוקול, עמ' 11). הגם ששלושת העדים סיפרו על קורותיו של התובע ביום התאונה לפני שארעה ואחריה, ובעדותם זו תמכו בגרסת התובע בעצם העובדה כי הוא סיפר להם על אשר ארע והתלונן באוזניהם על כאביו תוצאת התאונה, אף לא מי מהם היה עד ראיה לתאונה וממילא לא יכול לשפוך אור בנוגע לנסיבותיה. עם זאת, לאור ניתוח מכלול הראיות, סבורתני כי התובע צלח להרים את נטל השכנוע בקשר להתרחשות התאונה, אפרט טעמיי:

     

16. ראשית, התובע צירף לתיק ראיותיו מכתב תשובה מיום 28.5.14 ששלחה עיריית ת"א לבא כוחו הקודם של התובע, בו מעדכנת העירייה כי נסיבות המקרה נבדקות על ידה. ביום 30.6.14 נשלח מכתב מאת ב"כ העירייה אשר מוען לב"כ הקודם של התובע הדוחה את פנייתו בקשר למפגע הנטען. ( ספח ה'1-ה'2 לראיות התביעה). בא כוחו הנוכחי של התובע, שלח מכתב נוסף לנתבעת בבקשה לבדיקה נוספת של נסיבות המקרה, אולם גם הפעם נשלח מכתב תשובה בו דחתה העירייה תלונתו ונותרה איתנה בעמדתה כי לא נמצא כל מפגע שיש בו כדי לחייבה בדין. (נספח ו' בראיות התביעה). אין זאת אלא כי פנייתו הראשונה של התובע לעירייה נעשתה ימים בודדים בלבד לאחר האירוע ובסמוך אליו. מכאן, שאין מקום לטענת הנתבעת לפיה התובע לא דיווח על נסיבות התאונה בזמן אמת או בסמוך לאחר האירוע.

     

17. שנית, העד היחיד מטעם העיריה, אייל חכים הנדסאי בניין בהשכלתו ומשמש כרכז תביעות הנזיקין של עיריית תל אביב החל משנת 2007, ציין בסעיף 4 לתצהירו הקצר ולאקוני כדלקמן: "לאחר קבלת מכתב הדרישה יצאתי לבדוק את השטח וניתנה פקודה לביצוע תיקון אשר בוצע על ידי קבלן משנה של העירייה". בחקירתו תיאר את סדר הפעולות המבוצעות על ידו עת מתקבל דווח על מפגע בשטח העירייה: "יש לי סדר פעולה. ברגע שאני מקבל מכתב דרישה או תביעה, שזה התחום שלי, אני יוצא לשטח ובודק את המדרכה או הכביש. רושם תשובה ושולח חזרה למחלקה המשפטית". כאשר נשאל בחקירתו היכן, אפוא, התיעוד שנרשם בגין האירוע הנ"ל אשר את הפניה לגביו קיבל כאמור עוד בשנת 2014 בסמוך לאחר התאונה, השיב: " צריך להיות אצלם...לא יודע. אני הגשתי. יש כזה מסמך". בהמשך העיד: " אמורה להיות תמונה של המקום ואבחון שלי מה שהיה שם... חשבתי שזה בתוך התיק של התביעה". (פרוטוקול, עמ' 31). כאשר נשאל חכים על ידי בית המשפט מתי בדק את המקום השיב: " בסמוך להגשת כתב הדרישה. לא זוכר בדיוק תאריכים". בהמשך העיד: " אני לא יכול לזכור כעת מתי הדוח נרשם. זה היה בסמוך להגשת הדרישה. זה בערך תוך 7 ימים או עד 7 ימים מיום שאני מקבל את מכתב הדרישה, אם אין חגים. אז אני עונה למחלקה המשפטית בחזרה או לגוף שמנהל את התביעות. זה התפקיד שלי ללא התקשרות עם עורכי הדין. הכל נמצא בתוך ה"בית" ההתכתבויות שלנו". (פרוטוקול, עמ' 31). כאשר נשאל האם במסגרת הבדיקה או תחקיר האירוע שהוא מבצע נעשים רישומים, מדידות או מצולמות תמונות כלשהן על ידו, השיב: "אמרתי שהגשתי את הדוח למחלקה המשפטית. אני נותן את כל המסמכים למחלקה המשפטית... עד כמה שזכור לי זה צולם". (פרוטוקול, עמ' 32). בהמשך חקירתו נשאל העד על ידי בית המשפט מדוע לא צורף צילום המקום מהביקור שערך בסמוך לאחר קבלת מכתב הפניה והלה השיב: "את צודקת. אני לא הייתי אחראי לשליחת הצילומים שביצעתי". לעניין המועד בו בוצע התיקון על די קבלן משנה מטעם העירייה לעבודות תשתית, השיב: "בסמוך לביקור שלי במקום. תוך 7 ימים זה סודר" (עמ' 34 לפרוטוקול).

     

18. בהמשך חקירתו העיד חכים כי כל האזור שופץ בשלוש השנים האחרונות: "כל האזור שופץ והכל היום חדש. כולל המדרכה וללא קשר למקרה. זה הוחלף בשנתיים שלוש האחרונות. הכל חדש במסגרת עבודות תשתית ושיקום הרחובות וזאת ללא קשר למקרה". כאשר התבקש להתייחס למפגע כפי שנצפה בתמונות שצירף התובע לתיק הראיות, העיד: " זה קילוף של האספלט. אני לא ראיתי "בור" ולא ראיתי מפגע. אין פה אפילו ס"מ וחצי". (פרוטוקול, עמ' 34). בהמשך ציין את התרשמותו מהמפגע הנטען: "זה לא מפגע מסוכן שמהווה סכנה להולכי רגל וזה לא מעבר חצייה זה שולי הדרך בצמוד לאבן שפה ולא מרכז המדרכה" (פרוטוקול, עמ' 37). כאשר נשאל מדוע היה צורך לתקן את המדרכה אם לשיטת העיריה לא מדובר במפגע, השיב: "זה שירות שעושים לתושב ללא קשר לאירוע. בשוטף לא היינו מטפלים בזה אבל ברגע שהגיעה תלונה אז התייחסנו לפנים משורת הדין טיפלנו בזה כשירות ולא כמפגע. שתהיה התייחסות". (פרוטוקול, עמ' 34).

     

19. לאור כל האמור לעיל, עולה כי גם אם יטען הטוען כי התובע נדרש לסיוע ראייתי בשל היות עדותו עדות בעל דין יחידה, הרי שעדות הנציג מטעם הנתבעת מספקת סיוע זה די והותר, ואסביר כוונתי: ראשית אינני שותפה להתרשמות נציג הנתבעת מהמפגע כנצפה בתמונות, אותו מתאר הנציג "כקילוף אספלט" גרידא ובכך מגמד את עומקו. מעיון בתמונות שצירף התובע, ניתן להתרשם במעין גומחה או שקע בתוך אספלט המדרכה, גם אם לא בור של ממש, בצורת עיגול כאשר הינו ממוקם בשולי המדרכה באופן שיוצר פער גבהים של ממש אשר בהחלט יכול להוות מכשול להולכי רגל הצועדים במדרכה, שכן כף רגלו של אדם בנקל יכולה להיכנס לאותה גומחה ולהיכשל בדרכה.

     

20. שנית, אי צירוף דו"ח הבדיקה שערך נציג הנתבעת בקשר לאירוע לראיותיה, אשר אין חולק כי נמצא ברשותה כעולה מעדותו של העד מטעמה, פועל בנסיבות דנן לחובתה. ההלכה בנוגע למשמעות של אי הבאת ראיה רלוונטית לגבי הסוגיה שבמחלוקת ידועה והינה בבחינת הלכה פסוקה. ראה בעניין זה בספרו של קדמי, על הראיות - חלק שלישי (תשס"ד, 2003), 1649: "דין ההימנעות כדין ההודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובת הנמנע". דברים אלו נפסקו עוד בע"א 27/91 קבלו נ. שמעון עבודות מתכת, פ"ד מט(1) 450, 457 שם נאמר:"הימנעות מלהביא ראיה רלוונטית תוביל את בית המשפט למסקנה, שאילו הובאה, היא הייתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה".

     

21. לשון אחר, בעוד שהנתבעת לא צרפה דבר לראיותיה על מנת לתמוך בגרסתה, התובע הציג תמונות צבע ברורות של המדרכה בה ארעה התאונה לפני התאונה ולאחריה, מהן ניתן ללמוד הן על התיקון המהיר והנקודתי שבוצע במדרכה בסמוך לאחר התאונה (מילוי אספלט בגומחה), והן על שיפוץ כללי ומקיף יותר שבוצע מספר שנים לאחר מכן: החלפת כל האספלט הישן הבנוי טלאים טלאים ממנו הייתה בנויה המדרכה לאבנים משתלבות. וראה בעניין זה דבריו של נציג העירייה: "במסגרת שיקום רחובות עיריית ת"א ובהתאם לתקציב העירייה משקמים רחובות כולל החלפת מדרכות כבישים ותשתיות. ובזמן שהיה צריך לשקם את הרחוב הזה החליפו לפי תוכנת העבודה" (עמ' 37 לפרוטוקול). מחסור ראייתי זה, יש לזקוף לחובת הנתבעת, במובן זה שהינו מחזק את גרסת התביעה.

     

22. שלישית, העד חכים אישר כי המפגע מושא התובענה תוקן על ידי העירייה בסמוך למועד הדיווח של המפגע לעירייה. מהתמונות עולה כי מדובר במילוי אספלט בתוך הגומחה (צבעו שחור וכהה יותר מהאספלט הישן שמסביב). מכאן כי אין המדובר "בקילוף של האספלט" גרידא אלא בשקע שנוצר בשל חסר אספלט. סבורתני כי עצם התיקון עצמו בסמוך לקבלת פניית התובע, מלמד שגם לשיטת העירייה השקע הנ"ל היווה סיכון להולכי הרגל הצועדים במדרכה. לאור כל המקובץ דלעיל, באתי למסקנה כי התובע עמד בנטל השכנוע הנדרש במאזן ההסתברות במשפט האזרחי על מנת להוכיח כי התאונה ארעה כנטען על ידו וכי המיקום במדרכה עליו הצביעה כמפגע, אכן מהווה "סיכון בלתי סביר וצפוי" שיש להטיל חבות בגינו על העירייה.

     

    אשמו התורם של התובע

23. עם זאת, דומני כי בנסיבות דנן גם התובע לא יכול לצאת "פטור בלא כלום", שכן שומה היה גם עליו לנקוט משנה זהירות בעת ההליכה במדרכה, לא כל שכן כאשר התאונה אירעה בשעות הבוקר (אור יום) בסמוך למקום עבודתו אליו מגיע מידי יום ביומו ומשכך מכיר את תוואי הדרך. כמו כן, מיקום המפגע היה בשולי המדרכה קרוב לכביש ולא ברור מדוע היה צורך לרדת לשולי המדרכה חלף צעידה במרכזה, קל וחומר לאור פער הגבהים הנחזה בתמונות, שלא ניתן להגדירו כנסתר מהעין. בהתחשב בנסיבות המקרה דנן, באתי לכלל מסקנה כי אשמו התורם של התובע בנסיבות המקרה דנן, יועמד על 20%.

     

    סוגיית הנזק

    טיב הפגיעה והנכות הרפואית

24. התובע פנה לקבלת טיפול בבית החולים "וולפסון" יום לאחר התאונה, שם אובחן כי סובל מנקע בקרסול שמאל, ושוחרר לביתו. התובע גורס כי מלבד הקרסול נחבל בתאונה זו גם בברכו. סביב שאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הפגיעה הנטענת בברך, התגלעה מחלוקת של ממש בין הצדדים, אשר היוותה אבן נגף מרכזית בכל הנוגע לסוגיית הנזק כפי שיבואר להלן. ואולם נפתח תחילה בתיאור קביעות מומחי הצדדים;

     

25. מומחים מטעם הצדדים- התובע צרף לכתב התביעה חוות דעת בתחום האורטופדי ערוכה ע"י ד"ר תומר קרבאל מיום 26.1.16 אשר קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור של 19% (משוקלל): 10% בגין קרע רצועה מייצבת מדיאלית בקרסול שמאל ו- 10% בגין קרע במניסקוס המדיאלי בברך שמאל. הנתבעת הגישה חוות דעת רפואית נגדית בתחום האורטופדי ערוכה על ידי ד"ר הראל סטקוביץ מיום 23.10.16, אשר קבע כי לתובע לא נותרה נכות רפואית כלשהי בקשר לתאונה. עוד קבע מומחה הנתבעת כי בכל מקרה, אין כל קשר סיבתי בין הפגיעה בברך לתאונה דנן.

     

    מומחה בית המשפט- פרופ' קוסאשוילי

26. נוכח פערים אלו, מונה תחילה ד"ר אברהם ביין כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי. הלה הגיש את חוות הדעת ואולם בהחלטה מאוחרת נעתרתי לבקשת התובע והוריתי על ביטול מינויו בשל העובדה כי נמנע מלהשיב לשאלות הבהרה שהפנה אליו בית המשפט. (החלטה מיום 17.10.17). במצב דברים זה, מונה מומחה חלופי, פרופ' יונה קוסאשוילי, שערך חוות דעתו ביום 21.5.18. המומחה קבע כי בבדיקת MRI שנערכה לתובע ביום 19.3.15,קרי, כ-10 חודשים לערך לאחר התאונה נמצאו ממצאים חבלתיים בקרסול ובברך:" טנוסינוביטיס קלה של גיד הטיביאליס פוסטריור, עיבוי של רצועה ה-SPRING" ואילו בברך נמצא: "קרע במניסקוס הפנימי ונזק ללא קרע מלא ברצועה הצולבת". בסיכום חוות דעתו קבע המומחה: "קיימת הגבלה קלה בתנועות פרומציה בכף רגל שמאל ורגישות על פני המניסקוס הפנימי, ללא עדות להינעלות הברך... אני מסכים לגבי הקושי לשייך את ממצאי הפציעה בברך שמאל, קרי, הקרע במיניסקוס הפנימי, לתאונה דנן".

     

27. המומחה נימק בחוות דעתו מדוע לא הכיר בקשר סיבתי בין הפגיעה בברך לבין התאונה הנדונה וכך קבע בעמ' 8 לחוו"ד: "במידה והקרע אכן (צ.ל. "קשור"-א.ב) לפציעה, הייתי מצפה לראות ניפוח בברך אשר אופיינית להופיע כ-12-24 שעות לאחר קרע במיניסקוס וכן תסמינים מתאימים כגון כאבים, הגבלת יישור ותיעוד פנייה לקבלת טיפול רפואי בגין תסמינים אלה. התמונה העולה מתיקו הרפואי של מר אבייב שונה מתכלית מהתרחיש הסביר והאופייני המתואר לעיל. לפיכך, איני יכול לקבל את הקשר בין התאונה דנן והימצאותם של ממצאים אלה אשר יכולים היו להופיע גם בגין חבלה אחרת לפני או אחרי התאונה הנ"ל". אשר לפגיעה בקרסול מציין המומחה: "אין ספק כי קיימת מגבלת תנועה של 10 מעלות בתנועת הפרונציה של כף רגל שמאל והיא משקפת רק באופן חלקי את הפגיעה בכף הרגל".

     

28. המומחה קבע כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 5% בגין הפגיעה בכף רגל. עוד קבע המומחה כי לתובע נכות צמיתה בשיעור 5% בגין פגיעה מזערית עד קלה במניסקוס הפנימי בברך שמאל, אולם כאמור לעיל, שלל קשר סיבתי בין התאונה לנכות זו. כמו כן, המומחה קבע לתובע תקופה אי כושר מלאה שהוערכה על ידו ב- 42 יום. עוד ציין המומחה בחוות דעתו כי נכותו הרפואית של התובע אינה בעלת משמעות תפקודית ושב וחזר על כך בחקירתו. (פרוטוקול, עמ' 28).

     

29. התובע שלח למומחה שאלות הבהרה עליהן השיב ביום 24.6.18 ולא מצא לשנות קביעותיו בחוות דעתו. בהחלטה מיום 9.12.18 התרתי לתובע להגיש שאלת הבהרה נוספת למומחה, וזאת לאור האמור בתשובתו של המומחה לשאלה 25 בשאלות ההבהרה ממנה ניתן היה (אולי) להבין כי לתובע הייתה פגיעה נוספת בברך לאחר התאונה. בתשובתו לשאלה זו הבהיר המומחה, כי לא נמצא תיעוד לחבלה נוספת בברך לאחר התאונה.

     

30. התובע אשר סירב לקבל את הדין ולהשלים עם קביעת המומחה בדבר שלילת הקשר הסיבתי בין הפגיעה בברך לתאונה, זימן המומחה לחקירה על חוות דעתו. בחקירתו עימת התובע את המומחה עם בדיקת מיפוי עצמות מיום 16.12.14 שהצביעה, כך לטענתו, על נזקים במיניסקוס שאובחנו כבר סמוך לאחר התאונה. המומחה שלל תאוריה זו באומרו:" מיפוי עצמות היא בדיקה שלא נועדה להדגים פגיעה במיניסקוס. היא בדיקה לא מהימנה דיה כדי להדגים את הנזקים במיניסקוס...מה שנצפה שיש שינויים ניווניים בשתי הברכיים שיכולים להתאים לתהליך ניווני בשתי הברכיים בתוכו גם מעורבים המניסקוסים" (פרוטוקול, עמ' 19). התובע שלא היה שבע נחת מתשובת המומחה, שב והתעכב סביב הממצאים בבדיקת מיפוי העצמות, אולם המומחה חזר על דבריו והסביר: " לא. אני לא מסכים כי הבדיקה לא נועדה להדגים את המיניסקוס והלשון שזה נכתב היא "לא ניתן לשלול" ולכן זו שפה שמכירה במוגבלות הבדיקה, ולכן המוגבלות שאתה מסיק אינה נכונה". (פרוטוקול, עמ' 20).

     

31. בהמשך חקירתו, פירט המומחה את השתלשלות האירועים הרפואית שעבר התובע מאז התאונה: " הוא נבדק על ידי אורתופד פעמיים: הראשונה ביום 13.11.14 מציין האורתופד שמדובר בבדיקה של נקע של קרסול. בבדיקה הגופנית הוא מציין שיש רגישות מפוזרת בקרסול. אין שום אזכור של הברך בבדיקה. התובע נבדק על ידי האורתופד ונשלח למיפוי עצמות בגין הפציעה בקרסול. בדיקת מיפוי עצמות בודקת את כל הגוף. ולכן ראו גם את ברך שמאל את ברך ימין ואת שתי הכתפיים. ברך שמאל לא הייתה עד לבדיקת מיפוי העצמות. לכן הממצא הוא מקרי ולאחר מכן מתחילים "לרוץ" אחריו. לאחר שהאורתופד ראה את מיפוי העצמות הוא שלח אותו לMRI- ביום 5.1.15. גם שם אין בדיקה גופנית של הברך. כלומר לא היה שום חשד למשהו משמעותי בברך מאז הפגיעה במאי 14' עד לינואר 15'. זה פרק זמן מאוד ארוך". (פרוטוקול, עמ' 20-21). לשאלת בית המשפט, איזו בדיקה מאבחנת נזק במיניסקוס השיב המומחה:"MRI. אציין כי לו רופא אורתופד היה חושב שיש קרע במיניסקוס לא היה שולח את התובע למיפוי עצמות אלא ל-MRI אבל לא הייתה אפשרות כזו. כי חושפים את האדם לקרינה גדולה ללא צידוק. חבל לחשוף אותו לדבר כזה. לכן לא היה חשד קליני על ידי אורתופד לקרע במיניסקוס". (פרוטוקול, עמ' 21).

     

32. בהמשך החקירה העלה ב"כ התובע לפני המומחה תזה לפיה הרופא שבדק את התובע במיון טעה ואף התרשל, שכן בבדיקת MRI נמצאו ממצאים חמורים מנקע בקרסול שרק הוא אובחן במיון. על כך השיב המומחה: "האדון נבדק והוערך כנקע בקרסול, ויש מספר פגיעות בקרסול שהם באזור כף הרגל שמפוספסות אבל זה לא משמעותי. זה שראו בבדיקת MRI נזק בכף הרגל, זה לא אומר שהרופא במיון טעה. כי הייתה חבלה שנראתה ואין לזה משמעות. לא עושים MRI במיון על כל חבלה, אחרת למדינת ישראל לא יישאר כסף לטנקים ולדברים אחרים. ולכן הטענה שלך שהרופא במיון טעה אינה מבוססת. הוא פנה למיון ועבר הדמיה כמקובל ושוחרר כמקובל. אם היה משהו משמעותי שפוספס הוא היה אמור להגיע בחצי השנה שהייתה לו לרופא משפחה אבל לא הגיע. לא זו בלבד, שהיו לו שתי הזדמנויות לספר על הפגיעה בברך, גם אצל רופא המשפחה וגם אצל האורתופד. ובשתי הזדמנויות אלו לא נאמרה מילה על הברך". המומחה המשיך וציין בעניין זה בשלב מאוחר יותר בחקירתו כי :" אם הייתה פגיעה שהייתה מפוספסת בברך, הייתי מצפה לראות שהתובע יפנה כפי שהומלץ לו ... על ידי אורתופד במיון לפנות לרופא המטפל בקופ"ח למעקב, והיה לו זמן של חצי שנה להגיע לשם. וכאשר הוא פנה הוא התייחס אך ורק לפגיעה בקרסול, אצל רופא המשפחה. אצל האורתופד הוא גם התייחס רק לפגיעה בקרסול. בחלוף חצי שנה לא הייתה קליניקה מתאימה לפגיעה בברך. אז הוא פנה לרופא והפגיעה של הברך לא הועלתה. (פרוטוקול, עמ' 24).

     

33. ב"כ התובע לא אמר נואש וניסה שוב ושוב לקשור את הממצאים שאובחנו בברך באיחור של חצי שנה לתאונה, תוך שמציג למומחה השערות וספקולציות בדבר הסתברות תיאורטית לפגיעה בברך שפוספסה או ייתכנות לפגיעה תיאורטית בברך כתוצאה מפגיעה זהה לפגיעת התובע. על כך המומחה השיב: "אני אומר שלאור החבלה של מר אבייב, יכולה הייתה להיפגע גם הברך במידה ודברים נוספים היו קורים. לא רק דבריו או בדיקתMRI בדיעבד. ואני חזור על תשובתי בפעם רביעית: כיוון שהפגיעה לא התבטאה בהתנהלות כמו פגיעת ברך. פגיעת ברך היא פגיעה במיניסקוס בקרע של הרצועה הצולבת וחייבת לתת ביטוי משמעותי, נפיחות כאבים מגבלת הליכה, ופניה לצוות רפואי. וחצי שנה הברך כלל לא הייתה בתמונה. חצי שנה אין תיעוד רפואי על הברך. ומעבר לכך שהוא מגיע לרופא פעמיים בתנאים נוחים לא של מיון, של מרפאה אצל רופא משפחה, וגם אצל אורתופד במרפאה, ושם שוטח את תלונותיו והברך לא עולה בשיחה. ולכן אין יסוד סביר שהברך נפגעה באירוע דנן. (פרוטוקול, עמ' 25).

     

34. עת נשאל המומחה מה, אפוא, הסיבה האפשרית לאבחון ממצאים הקליניים שנמצאו בברך חצי שנה לאחר התאונה, השיב: "פגיעה בברך כמו שהתובע סובל יכולה להיגרם גם בפעילות פשוטה כמו כניסה ויציאה מהמונית, רגל מסתובבת בין המדרכה והמונית, עליה וירידה מהמדרגות, ירידה לשפת הכביש. זה בהחלט יכול לקרות". (פרוטוקול , עמ' 28).

     

35. בהמשך החקירה מעלה התובע טרוניה כלפי המומחה בטענה כי הממצאים שנמצאו בבדיקת MRI (פגיעה ברצועת ספרינג ובגיד האכילס), לא קיבל ביטוי בחוות הדעת. על כך השיב המומחה בזו הלשון: " רצועת הספרינג זו רצועה בכף הרגל. והתייחסתי אליה דרך אגב בעמוד 7 (מצטט). בנוסף בבדיקה התייחסתי לרגישות (מפנה לעמוד 4 שורה 4 בדיקה גופנית – מצטט). זה המיקום של רצועת הספרינג. ולכן בחוות הדעת יש התייחסות מאוד מדוקדקת לפגיעה הזו. לפגיעה באכילס אין שום משמעות קלינית. ולכן היא לא קיבלה שום אחוזי נכות כי היא לא רלוונטית פה". (פרוטוקול, עמ' 26).

     

36. אשר לעניין הסעיף הרלוונטי בתקנות המל"ל בו השתמש המומחה לקביעת הנכות, הסביר המומחה בחקירתו: " הנכות הצמיתה שקבעתי היא אי התאחות עצמות הטרסוס, או המטא טרסוס, או פציעות אחרות המשפיעות על כושר התנועות בכף הרגל. ולכן הסעיף הזה הוא הסעיף היחידי שיכול להתאים למצבו של מר אבייב, היחידי. וגם כאן הלכתי כברת דרך כדי לתת לו את האחוזים האלה כי המגבלה היחידה שלו היא הגבלה בתנועות של הפרש של 10 מעלות בפרונציה. ולכן, הלכתי לסעיף שהוא סעיף יחסית כללי, שמכיל בתוכו את כל הפציעות האלה, כי אין סעיף שיכול לתאר את הפציעות האלה שנמצאו בMRI- וכך זה נקבע. ולכן הסעיף הזה קובע בצורה ברורה ונכונה את מצבו, בנדיבות, הייתי אומר".

     

37. מעיון בחוות דעתו של המומחה, תשובותיו לשאלות ההבהרה בשני סבבים וחקירתו בבית המשפט, באתי למסקנה כי המומחה ענה בפירוט רב על כל השאלות שהפנה אליו התובע, ונימק קביעותיו בצורה מפורטת ועניינית, וזאת בהתאם להתרשמותו המקצועית. יש לדחות מכול וכול טענתו של התובע בסיכומיו הטוען כי חוות דעתו של המומחה וחקירתו אינם חד משמעיים, או שנותרו "שאלות משפטיות רבות עמומות" בקשר לחקירתו של המומחה. דומני כי ההיפך הוא הנכון. העובדה שהמומחה לא שלל אפשרות תיאורטית לפגיעה בברך בשל נפילה במדרכה, אינה קשורה כלל ועיקר לסיבה בעטיה שלל המומחה קשר סיבתי בין הממצאים הקליניים שנמצאו בברך לבין התאונה. ניתוק הקשר הסיבתי אותו קבע התובע נשען על ריחוק זמנים בלתי סביר בין התאונה לממצאים הראשוניים שנמצאו בברך, היעדר תלונות על הפגיעה, והיעדרה של אנמנזה אופיינית לסוג הפגיעה שלא נמצאה אצל התובע, כגון: נפיחות כאבים מגבלת הליכה, ופניה לצוות רפואי. אינני מקבלת טענותיו של התובע בסיכומיו בדבר התעלמות המומחה ממצאים שנמצאו בבדיקות, ולא מצאתי כל בסיס לטענתו כי המומחה: "דוגל באסכולה המחמירה עם הנפגע בלשון המעטה". כאמור, המומחה הסביר בחקירתו כי דווקא נקט בדרך "בית הלל" לצורך קביעת נכותו של התובע והשתמש בסעיף כללי בתקנות על מנת להכיר לו באחוזי נכות, וזאת לפנים משורת הדין, הגם שההגבלה המזערית בטווח התנועות שנמצאה ברגל כשלעצמה אינה מצדיקה זאת. במאמר מוסגר ולמעלה מן הצורך, אציין כי גם ד"ר ביין, המומחה הראשון שמונה והוחלף, שלל קשר סיבתי בין הממצאים בברך לתאונה, בדומה למל"ל שאף הוא שלל קשר זה כעולה מהצהרת ב"כ התובע לפרוטוקול במעמד הדיון. (תיק מל"ל לא הומצא שכן הבירור טרם הסתיים)

38. עינינו הרואות כי המומחה נותר איתן בדעתו הן בכל הנוגע לשיעור הנכות הרפואית שקבע לתובע, והן בנוגע לשלילת הקשר הסיבתי בין הנכות בברך לבין התאונה, ולא מצא לנכון לסטות מקביעותיו אלו. בעניין זה יפים הדברים שנקבעו בע"א 293/88 יצחק ניימן בע"מ נ' מונטי רבי (פורסם בנבו) בנוגע למומחה בית משפט: "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת.אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהיעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן..." (הדגשה אינה במקור-א.ב).

     

    עיסוקיו של התובע ונתוני השתכרותו עובר לתאונה ואחריה:

39. התובע יליד 8/12/1984, נשוי+2, כיום בן 37, נהג מונית במקצועו. התובע מציין בחקירתו כי בשנת 2010 רכש מכולת שכונתית ברחוב אילת 18 בתל אביב, והיה בעליה עד שנת 2015 (פרוטוקול, עמ' 18 ,12). בתצהירו גורס התובע כי בשל כאביו ומגבלותיו תוצאת התאונה נאלץ לסגור את המכולת ובשל כך שינה נתיב תעסוקתי, ובשנת 2016 החל לעבוד כנהג מונית, בהתחלה כשכיר, ובשלוש השנים האחרונות כעצמאי.

     

40. התובע צירף לראיותיו נתוני השתכרות לשנים 2012-2016. אין כל הסבר מדוע לא צורפו נתוני השתכרות משנת 2017 ועד מועד חקירתו במשך 4.5 שנים (ראה עמ' 18 לפרוטוקול), מה שלא מונע מהתובע לטעון לנזקים המתקרבים לגבול סמכותו העניינית של בית משפט זה, 2.4 מליון ₪ ליתר דיוק כנטען בסעיף 43 לסיכומיו. ויוזכר, עסקינן בנכות בשיעור 5% לפי קביעת מומחה בית המשפט. אדרבא, אף אם הייתה מתקבלת טענת התובע לנכות גבוהה יותר ואפילו בהתאם לקביעת המומחה מטעמו בהתעלם מקביעת מומחה בית המשפט- גם אז אין כל מקום לחישובים המופרזים, המופרכים וחסרי כל בסיס במסד הראייתי להם טוען התובע פעם אחר פעם, הן בתחשיב הנזק מטעמו והן במסגרת סיכומיו.

     

41. מכל מקום, מנתוני ההשתכרות שצירף התובע לתצהירו עולה כי עובר לתאונה, בשנים 2012-2013 עת עבד כבעל מכולת עצמאי, השתכר שכר של 10,000 ₪ ברוטו בקירוב ואילו משנת 2014 (שנת התאונה) ועד שנת 2016 כולל, משתכר שכר שנע בין 4,500-5,500 ₪ כנהג מונית עצמאי. אינני מקבלת את הזיקה אותה מנסה התובע לבסס בסיכומיו בין החלפת מקצוע מבעל מכולת לנהג מונית בשנת 2015, וכפועל יוצא אין לקבל את הטענה לקיומו של קשר סיבתי בין הירידה בהכנסות בשנים 2015-2016 לנכותו תוצאת התאונה. ראשית וכאמור לעיל, לא הונחו בפניי נתוני השתכרות עדכניים לחמש השנים האחרונות. שנית, נכות רפואית בשיעור 5% בגין פגיעה בכף רגל בהתאם לתיאור המומחה, אינה מצדיקה החלפת מקצוע או סגירת עסק כפי שטוען התובע ואינה מסבירה את הירידה בהכנסות התובע, קל וחומר כאשר מומחה בית המשפט קבע במפורש כי אין לנכות הרפואית כל משמעות תפקודית. אדרבא, התובע בעצמו בחקירתו, ייתכן ובלי משים, מאשר כי הנכות ברגל שמאל הינה למעשה חסרת נפקות תפקודית מבחינתו כנהג מונית. ראה דבריו: " אני נוהג ברכב אוטומט. הרגל שלי שנפגעה היא רגל שמאל. היא משוחררת. הרגל שעובדת היא רגל ימין". לשאלה האם סובל מכאבים בעת עבודתו השיב: "אם לא מתאמצת, לא. הכאבים אך ורק בזמן מאמץ. בהתחלה זה כאב עכשיו לא". (פרוטוקול, עמ' 18). יש לציין כי דברים אלו שנשמעו "מפי הגבורה", קרי מפיו של התובע אינם מתיישבים כלל ועיקר עם סעיף 19 לתצהירו שם טוען כי "סובל מכאבים והגבלת תנועה ברגל שמאל קשה" ובאים בסתירה חזיתית עם הנטען בסיכומיו, מה שאך מחזק את הרושם כי לדאבון הלב, טענות התובע בסיכומיו מנותקים מהמסד הראייתי שהונח לפניי.

     

    הפסדי שכר לעבר

42. לאור האמור לעיל, מצאתי לנכון לפצות התובע בגין הפרש השכר של חודשיים, וזאת בהסתמך על תקופת הנכות הזמנית שקבע מומחה בית המשפט, בהתאם להפרש החודשי המצטבר בין השנים 2013-2014. סכום הפיצוי בראש נזק זה יעמוד על סך 10,000 ₪ .

    פגיעה בכושר השתכרות לעתיד

43. על פי הפסיקה הנוהגת, בנכות נמוכה כפי שנקבעה לתובע, אין כל מקום לבצע חישובים אקטואריים כלשהם. דברים אלו מקבלים משנה תוקף לנוכח קביעתו של מומחה בית המשפט אשר שלל נפקות תפקודית לנכות הרפואית בכף הרגל בה הכיר בקשר סיבתי לתאונה, וזאת בהצטרף לעדות התובע בעצמו בעניין זה, כאמור לעיל. לאחר ששקלתי השיקולים הצריכים לעניין, הריני מעמידה את סך הפיצוי בראש נזק זה בסך של 40,000 ₪. (ראו בעניין זה רע"א 7798/18 פלונית נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (22.11.18)).

     

    עזרת הזולת

44. הלכה פסוקה, כי פיצויים בשל עזרה ייפסקו רק בהסתמך על ראיות שיובאו בפני בית המשפט, כאשר עזרה של בן משפחה אינה מזכה כדבר שבשגרה בפיצוי, ויש להוכיח כי חרגה מהעזרה המקובלת בין בני משפחה. עקרון זה נקבע בשורה ארוכה של פסקי דין וביניהם בע"א 103/82, גדיר נ' מ"י, [פורסם בנבו] המאוזכר בספרו של המלומד קציר, "פיצויים בשל נזק גוף" (מהדורה שלישית הוצאת תמר), בע"מ 416 : "אמת נכון הוא, שכאשר בן משפחה נקלע למצוקה יש לצפות מבן זוגו, ואולי אף מבני משפחה אחרים, לעזור ולסייע לו ככל יכולתם. כאשר עזרה זו אינה חריגה מבחינת היקפה ומהותה מהעזרה המושטת על ידי בן זוג אחד לרעהו או בין בן משפחה אחד למשנהו במהלך חיים היום יום על תהפוכותיהם, ייתכן שאז אין לתרגם זאת למונחים כספיים". הלכה זו בה נדרש: 'מאמץ יוצא דופן וחריג מעבר למקובל בין בני משפחה' כדי לזכות בפיצוי חזרה על עצמה גם בענין פלונית" (רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (6.1.2015).

     

45. ולענייננו, התובע לא הציג בדל ראיה לעזרה בשכר או בכלל. ודוק, עיון בתצהירי בני משפחתו של התובע: אימו אצלה התגורר במועד התאונה (עמ' 11 לפרוטוקול), בן זוגה של אימו ואחותו (שכלל לא התייצבה לדיון ועל כן נמשך מהתיק), מעלה שאין בהם קצה קצה של טענה להגשת עזרה כלשהי לתובע, לא כל שכן עזרה חריגה בהיקפה המצדיקה בפיצוי במועדים הסמוכים לאחר התאונה בתקופת ההחלמה, כפי שמצופה מבני משפחתו של ניזוק המגישים תצהירים מטעמו. אם לא די בכך, התובע שנישא לפני שנה וחצי לאחר התאונה (עמ' 16 לפרוטוקול), לא טרח לזמן את אשתו כעדה מטעמו בנוגע לראש נזק זה. בהיעדר הנחת תשתית ראייתית התומכת בדרישה לפיצוי בראש נזק זה הנותרת כטענה בעלמא ללא כל תימוכין, לא מצאתי לפסוק לתובע כל פיצוי בראש נזק זה.

    הוצאות נסיעה לטיפולים והוצאות רפואיות

46. לאור ההלכה שנפסקה בע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא (2) 742, זכאי התובע לקבל את הטיפול הרפואי הדרוש לו במסגרת קופת החולים בה הוא חבר וזאת מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשמ"ד-1984. הפן השני של הלכה זו מחייב את הנפגע, למצות זכאותו לקבלת טיפול רפואי, במסגרת הרפואה הציבורית, ראה לעניין זה; ע"א 10/89 שבו נ' אילוז, פ "ד מו (21) 456, 462. יתרה מזאת, אין חולק כי התאונה הינה תאונת עבודה המוכרת ע"י המל"ל. בהתאם לסעיף 87 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה-1995, ומכוח תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח- 1968, זכאי היה התובע לתבוע ולקבל מהמל"ל הוצאות נסיעה לשם קבלת טיפולים רפואיים והוצאות הטיפולים הרפואיים.

     

47. ובענייננו- התובע לא צירף לראיותיו ולו בדל ראיה להוכחת הוצאות כלשהן בראש נזק זה, הגם שחלפו קרוב לשש שנים ממועד התאונה, מה שלא מפריע לתובע לעתור בסיכומיו לסכום כולל של 110,00 ₪. לאחר ששקלתי מצאתי לפסוק לתובע סכום גלובאלי בעניין זה הן לעבר והן לעתיד בסך של 5,000 ₪ עבור הוצאות עודפות שהוציא או ייתכן וייאלץ להוציא לצרכי טיפול ואשר אינן מכוסות בסל הבריאות או במסגרת זכאותו מהמל"ל כנפגע עבודה.

    כאב וסבל 

48. בראש נזק זה מצאתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי בסך של 25,000 ₪.

    האם יש ניכויי מל"ל?

49. אין חולק כי תאונה דנן הוכרה במל"ל כתאונת עבודה שהרי התובע היה בשכרו למקום עבודתו (מכולת אותה ניהל במועדים הרלוונטים). דרכו של התובע לא הייתה קלה לעניין ההכרה שכן הלה נאלץ לנהל הליך בבית הדין לעבודה, אשר ביום 17.2.20 פסק כי יש להכיר בתאונה כתאונת עבודה.

     

50. ואולם הבירור בנוגע לשיעור הנכות הרפואית טרם הסתיים בוועדות המל"ל. במסגרת זו, אישר התובע כי גם המל"ל לא קשר את הפגיעה הנטענת בברך לתאונה ובשל כך הגיש בא כוחו ערר על קביעת ועדת המל"ל שטרם התברר. באשר לקרסול אשר על פי קביעת מומחה בית המשפט נפגע בתאונה, טרם הסתיים הבירור וטרם נקבעה נכות, הגם שאליבא ב"כ התובע, הקרסול הוכרה על ידי המל"ל כקשורה לתאונה ואולם בגלל הערר התלוי ועומד, הורה ב"כ התובע למרשו שלא להתייצב לבדיקה בפני הועדה הרפואית במל"ל עד לבירור הערעור בנוגע לשלילת הקשר הסיבתי בין התאונה לברך (ראה עדות התובע והצהרת בא כוחו בעמ' 17 לפרוטוקול). בסוף חקירתו ולמען הבהר ספק, נשאל התובע על ידי בי המשפט האם קיבל גמלאות כלשהן מאת המל"ל בקשר לתאונה הנדונה והלה השיב בשלילה ("לא קיבלתי כלום"- עמ' 38 לפרוטוקול).

     

51. משכך אין מקום לניכויים כלשהם, גם לא לניכוי רעיוני, שהרי זה צריך להיעשות בהתאמה לכות הרפואית שקבע מומחה בהמ"ש ומאחר והלה קבע 5%, הרי ששיעור זה אינו מזכה במענק.

     

     

    סיכום לפי ראשי הנזק:

    • הפסדי שכר לעבר 10,000 ₪.

    • פגיעה בכושר השתכרות לעתיד40,000 ₪

    • הוצאות רפואיות גלובלי מעבר לסל בריאות5,000 ₪.

    • כאב וסבל 25,000 ₪.

    • סה"כ:80,000 ₪.

    • לאחר הפחתת אשם תורם(20%) 64,000 ₪.

52. בשולי הדברים, אך לא בשולי חשיבותם, מצאתי להעיר ההערה הבאה: חרף החלטה מפורטת מיום 11.5.19 בה ניתנה התייחסותי להתנהלות התובע בכל הנוגע להגשת תחשיבי נזק מנופחים ובלתי מידתיים ביחס לנכות הרפואית שנקבעה, וזאת בהצטרף לאי הצגת נתוני שכר עדכניים, שלא אפשרו לבית המשפט להכין הצעת פשרה מושכלת, בחר התובע גם הפעם להתנהל בדיוק באותו האופן, להפליג למחוזות רחוקים ולהעמיד תביעתו על סך של 2.4 מיליון ₪, בגין נכות צמיתה רפואית של 5%. גם הפעם בחר התובע שלא להציג נתוני שכר רציפים ועדכניים לתיק הראיות. לא זו אף זו, התובע הגיש סיכומיו ללא רווחים כלל בכתב צפוף גופן 10, וזאת בניגוד להנחיה מופרשת שניתנה בעניין זה בתום פרשת שמיעת הראיות, דבר שהקשה עד מאוד על קריאתם. אם לא די בכך, התובע הגיש סיכומי תשובה באורך של 5 עמודים באותה צפיפות ובניגוד להנחיות, אותם לא התרתי להגשה. גם לגופו של עניין, סיכומי התשובה מלאים בחזרות מיותרות שאין בהם כל תוספת וללא כל הצדקה. מדובר בהתנהלות בלתי מידתית בעליל, אשר אינה חפה מהשלכות. לאור התנהלות זו כפי שפורטה לעיל, מצאתי לנכון לפסוק לתובע החזר שכ"ט עו"ד בשיעור 15% בלבד. לא בלי ספקות, לא נתתי צו להוצאות לטובת אוצר המדינה לנוכח התנהלות בלתי מידתית ושיטתית זו, בהתעלם במופגן ובמפגיע מהחלטות שיפוטיות.

     

    סוף דבר

53. לאור כל המקובץ דלעיל, הנתבעת תשלם לתובע סך של 64,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 15% בתוספת מע"מ ואגרה.

     

    5129371

54. 54678313סכום פסק הדין, ישולם לתובע על ידי הנתבעת בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית, מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

     

    המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

     

    ניתן היום, כ"ז אדר א' תשפ"ב, 28 פברואר 2022, בהעדר הצדדים.