פלוני נ' בזמן שירותי הובלה בע"מ ואח'

עסקינן בתביעה לפיצוי כספי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע עקב תאונת עבודה מיום 23.12.12 .

הצדדים ומסכת הראיות

1. התובע יליד XX/XX/1968, בן 43 במועד התאונה, כבן 50 כיום. במועדים הרלוונטיים עבד התובע כנהג משאית עבור הנתבע 2.

   התובע הגיש תצהיר מטעמו (סומן ת/1) וכן תצהיר מטעם אשתו (להלן – בתי- סומן ת/2). שניהם נחקרו בדיון מיום 10.4.18.

2. הנתבעת מס' 1 הינה חברה בבעלות הנתבע מס' 2, אשר לטענת התובע היתה המעסיקה שלו. במסגרת ניהול ההליך התברר כי הנתבע מס' 2 (להלן – פייסל) היה המעסיק של התובע בפועל ולכן הוסכם למחוק את התביעה כנגד הנתבעת מס' 1 (ראו דיון מיום 10.5.17).

   פייסל הגיש תצהיר מטעמו (נ/5) ונחקר בדיון מיום 30.4.18.

3. הנתבעת מס' 3 (להלן – CPC) הינה חברה העוסקת בתחום האלקטרוניקה והמחשבים, אשר בחצריה ארעה התאונה נשוא תביעה זו.

   מטעם CPC הוגשו תצהירים של המנכ"ל והבעלים, מר הרפז דב (להלן – הרפז- נ/2) ושל מנהל המחסנים, מר יבגני חנס (להלן – יבגני- נ/3). השניים נחקרו בדיון שנערך ביום 10.4.18.

   בנוסף, הוגשו חוות דעת אקטואריות אשר נערכו ביום 25.12.17 על ידי מר וליד דבור (מטעם משרד גד שפירא, אקטוארים, כלכלנים בע"מ).

4. הנתבעת מס' 4 (להלן – שפי) הינה חברה לייצור אריזות קרטון.

   שפי הגישה את תצהירו של מנכ"ל החברה, ליעד שגב (להלן – ליעד) אשר נחקר בדיון מיום 10.4.18.

   כמוכן הוגשו חוות דעת אקטואריות אשר נערכו ביום 14.3.18 על ידי השמאים אייל בוכבינדר ומעיין רפפורט-שפירא.

     

   התאונה נשוא התביעה

    

5. ביום 23.12.12 , במהלך יום עבודתו אצל פייסל, ביצע התובע הובלה של סחורה משוהם לחצרי CPC בA . את הסחורה אסף התובע משפי, שם נארזה והוצבה על גבי משטחי עץ שהועמסו למשאית התובע באמצעות מלגזה של שפי. מדובר בשני משטחים אשר לשיטת התובע שקלו 50 עד 70 ק"ג ולשיטת שפי משקלם נע בין 85 ל -125 ק"ג (ראו סעיף 10 לתצהיר תובע ועדותו בעמ' 15 ש' 29 וסעיף 11 ותצהיר ליעד).

6. התובע הגיע למתחם פריקת הסחורה אצל CPC ונדרש לפרוק את שני המשטחים על גבי במת בטון במקום. מכולת המשאית היתה גבוהה מגובה הבמה לפריקה (עמ' 9 לפרוטוקול ש' 20-24 וכן ש' 33-31 ועמ' 10 ש' 9). המשטחים אותם נדרש התובע לפרוק מוקמו בקצה האחורי של המשאית, על מנת להקל על הפריקה (סעיף 12ד ל-ת/1 וכן עמ' 9 לפרוטוקול ש' 26-25). התובע פרק את המשטחים ידנית, על ידי משיכתם בידיו, כפי שתיאר בעדותו (עמ' 10 לפרוטוקול ש' 10-5) – "המשטח היה טיפה רחוק הכנסתי את הידיים מתחת עם כפפות כמובן, משכתי אותו לקצה בערך 10 ס"מ שהוא נעמד ואז נתתי לו משיכה קלה ועזבתי. אני מדגים, שתי ידיים כמובן עם כפפות ומשכתי ואז משיכה מהירה ועזיבה, והוא נפל על הרצפה היתה שם רמפה מביטון שהמשאית היתה גבוהה ממנה. ושמשכתי את המשטח הוא נפל ישר על הרמפה".

   בצורה זו התובע פרק משטח אחד ואז עבר לשני (עמ' 9 לפרוטוקול ש' 30-29).

   התובע מתאר כי הכניס ידיו בין דפנות התחתית הכפולה של המשטח לצורך משיכת המשטח אל מחוץ למשאית, במסגרת פעולה זו ננעץ בכף ידו מסמר אשר היה מחובר למשטח ובלט ממנו וחדר לאצבע 3 בידו השמאלית של התובע (ס' 12ו' ו-12ח' לתצהיר התובע וכן סעיף 3 לתצהיר יבגני).

7. לאחר הפגיעה הגיעו למקום עובדי CPC אשר הזעיקו למקום אמבולנס, אולם הפרמדיקים לא הצליחו לחלץ את המסמר והזמינו כוחות כיבוי אש. אלה ניסרו את המשטח והתובע הובהל באמבולנס לבית החולים רמב"ם בחיפה, שם הוצא המסמר מידו של התובע בהליך כירורגי .

    

   הפגיעה והטיפול הרפואי

    

8. התובע אושפז בבית החולים ביום התאונה. בסיכום האשפוז נרשם כי "מסמר נכנס דרך כפפה לצד כפי של האצבע, יוצא מקצה האצבע ללא מעורבות ציפורן...בצילום מסמר חודר פלנגה... תחת הרדמה דיגיטלית הוצא המסמר לאחר חיטוי". התובע קיבל חיסונים נדרשים וטיפול אנטיביוטי ושוחרר לביתו למחרת (נספח ת/9 לתצהיר התובע).

   מסמכים על הטיפול הרפואי השוטף לאחר התאונה הוגשו במסגרת נספח ת/10 לתצהיר התובע ותוכנם יפורט בתמצית להלן.

9. התובע המשיך מעקב סדיר בקהילה והופנה לפיזיותרפיה אותה ביצע החל מיום 3.1.13.

   הוא התלונן על רגישות והגבלה בתנועה.

   לאור הגבלה ניכרת בתנועה, ביום 17.1.13 הומלץ להפנותו גם לריפוי בעיסוק וכן למומחה כף יד.

   לאור הפניה מטעם מומחה כף יד, ד"ר וולובלסקי, ביצע התובע ביום 14.2.13 בדיקת דימות US אשר מצאה "מעט בצקות ברקמות הרכות באצבע 3 משמאל".

10. בסיכום טיפול פיזיותרפיה מיום 21.2.13 נכתב כך –

    "כאבים והגבלה מתגברת בתנועות שכ"י ואצבעות, מדווח על זרמים העולים לזרוע.

    נפיחות ושינויי צבע עור. מציעה לשקול הפניה למרפאת כאב עקב חשש ל CPRS".

    בבדיקה מיום 11.3.13 אישר ד"ר וולובלסקי כי "יש סימנים של CPRS".

    ביום 21.3.13 ,במעקב אצל רופאת המשפחה, נרשם כי "מאוד דכאוני עקב המצב הזה".

11. התובע ביצע טיפול ריפוי בעיסוק החל מיום 8.4.13 בגין פגיעה בתנועתיות אצבעות עם נפיחות ניכרת, רגישות וכן פגיעה בתפקוד כל הגפה העליונה. על פי סיכום טיפול מיום 2.5.13, לא חל שיפור במצבו.

12. בביקור מיום 27.5.13 קבע ד"ר וולובלסקי כך – "בריפוי בעיסוק ובפיזיור.. העלתה השאלה לטיפול בביח רעות שיש צוות רב מקצועי לטיפול בבעיה CPRS לא יכול עבוד" (כך במקור – אה"ט).

13. התובע אושפז ביום 24.6.13 לצורך שיקום בבית החולים 'רעות' שם שהה עד ליום 22.8.13. במהלך האשפוז עבר התובע טיפולים שונים לרבות ריפוי בעיסוק, טיפול פסיכולוגי, מעקב פסיכיאטרי וכו'. התובע שוחרר בסופו של דבר ללא התקדמות משמעותית לעניין תפקוד היד. התובע המשיך במעקב רפואי דומה למעקב בו היה נתון עובר לאשפוז, תלונותיו לא השתנו. ביום 20.1.14 פנה התובע למרכז הרפואי לבריאות הנפש 'מזרע' עקב מצב רוח ירוד. בעקבות האבחון שם ניתן המשך טיפול תרופתי.

14. משלא חל שיפור במצבו, המשיך התובע בטיפולים שונים אשר כללו המשך מעקב אצל מומחה כף יד, ביקור במרפאת כאב, ריפוי בעיסוק וכן מעקב פסיכיאטרי. התובע המשיך בטיפול בתרופות פסיכיאטריות וכן בקנביס רפואי בגין הכאבים בידו.

     

    דיון בסוגיית האחריות

     

    התובע טוען לאחריות הנתבעים השונים לנסיבות התרחשות התאונה. נפריד את הדיון בין הנתבעים השונים מכיוון שעל יסוד הראיות שהוצגו, אין מקום לגזירה שווה ביניהם.

     

    אחריות המעסיק – פייסל

     

15. חובתו המושגית של המעביד כלפי העובד היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. ראו ע"א 663/88 שיריזיאן נ. לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מ"ז (3) 225, 229 (1993). חובת הזהירות של המעסיק כוללת הן את החובה למניעת סכנות בפועל ויצירת מקום עבודה בטוח ככל שניתן והן את החובה להדריך עובדים ולהזהירם מפני סכנות קיימות בעבודה. ראו ע"א 663/88 בעמ' 230-229 וכן ע"א 5850/10 חברת דפרון בע"מ נ' עזבון המנוח יבגני גולובין (פורסם במאגרים, 15.04.2012) בפס' י"ח. ראו גם ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו, 15.7.13) בס' 14-13 לגבי היעדר הצורך בהוכחת חובת הזהירות בעניינים אלו.  על כן יש לבחון האם בענייננו פייסל התרשל והאם התרשלות זו מקיימת קשר סיבתי לתאונה ולנזק שנגרם בעקבותיה.

16. התובע טוען כי ביום התאונה השתמש במשאית השייכת למעסיק אשר משטח ההרמה שלה (להלן – רמפה) לא היה תקין. כמו כן, לטענתו לא היו במשאית כל כלי עזר כמו עגלה או מלגזה ידנית, אשר יסייעו לו בביצוע פריקת הסחורה.

17. פייסל הכחיש זאת וטען כי הרמפה של המשאית היתה תקינה וכי במשאית היו כלים וציוד לצורך העברת משטחים (ס' 12 לתצהיר ראו גם עמ' 52 לפרוטוקול ש' 17-15). בנוסף נטען כי אין קשר בין תקינות הרמפה להתרחשות התאונה, שכן בכל מקרה התובע לא היה צריך למשוך את המשטח ידנית, כפי שבוודאי היה ידוע לו נוכח ניסיונו הרב של התובע בתחום ההובלות עובר לעבודתו אצל פייסל.

18. במצב דברים בו כל צד מחזיק בגרסתו, יש להסתייע בראיות נוספות, אובייקטיביות לכאורה, בכדי לבחון את סוגיית קיומה של התרשלות מצד המעסיק. יובהר כבר עתה כי צירוף מכלול הראיות שהוצגו במישור זה פועל לחיזוק עמדת התובע בדבר התרשלות מצד המעסיק.

19. ראשית, התובע טען כי הרמפה במשאית לא היתה תקינה. אין חולק כי מדובר במשאית של המעסיק ולכן בידיו נמצאים מלוא הנתונים אודות תקינות המשאית והטיפולים שעברה לשם שמירתה על מצב כשיר לעבודה. למרות זאת, פייסל לא מצא לנכון להציג כל אסמכתא בדבר תקינות המשאית על מתקניה. במהלך חקירתו התייחס לנושא כך -

    "ש. למה לא צירפת אישור שהרמפה היתה תקינה?

    ת.יש אישור בתיק, אם אתה אומר לי שאין אולי זה נשמט בתום לב, אם שוטר עוצר ואין אשור לרמפה יש הורדה מהכביש ואפשר לבדוק את חוקי התעבורה." (ראו עמ' 49 לפרוטוקול ש' 26-28).

    כלומר, פייסל הודה כי עליו להחזיק אישור לתקינות הרמפה וכי אישור שכזה אכן נמצא ברשותו שהרי מדובר בעניין מהותי, אולם האישור לא צורף ולא הוצג כל מסמך אחר לתמוך בעמדתו. נזכיר כי פייסל עצמו נחקר בדיון שהתקיים כשלושה שבועות לאחר חקירת התובע, כלומר היה מודע לחלוטין לטענות ויכול היה בנקל להמציא כל נתון נדרש לתמוך בגרסתו, אם אכן נמצא ברשותו. ודוק, פייסל צירף לתצהירו אישורים בדבר תקינות המשאית, כגון אישור כיול על פי בדיקה מיום 5.6.16, אולם מדובר באישור תקף לטכוגרף בלבד, רכיב שאינו רלבנטי לענייננו וכן לא הוכח כי זו המשאית בה נהג התובע ביום התאונה. אישור נוסף מתייחס להחלפת פנס ועבודות צבע במשאית אחרת שבוצעו בשנת 2015 ואינו רלבנטי כלל לנושא הדיון. בנוסף, פייסל אישר כי היה לו ממונה בטיחות בעסק, אולם גם כאן בחר שלא להביא תצהיר או עדות מטעמו (ראו עמ' 51 לפרוטוקול ש' 9-7). לא הוצגו יומני עבודה, יומן טיפולים של המשאית ואף לא כל מסמך אחר המקים ראשית ראייה לכך שהמעסיק אמנם סיפק לתובע את הציוד הנדרש כשהוא תקין וכשיר לצורך ביצוע עבודתו.

    כידוע, אי הבאת ראיות ועדים רלוונטיים מחזק את עמדת הצד שמנגד וממילא פועל לחובת פייסל בנסיבות (ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (פורסם במאגרים, 27.7.08), בס' 27-26).

    ודוק, פייסל והתובע אישרו כי התובע ביצע את העבודה לבדו, למעט תקופה קצרה בה היה לתובע מתלמד, לשיטתו. כלומר, על אף שהוכח כי מדובר במשאית לא תקינה ולא סופק ציוד עזר על מנת לאפשר פריקת סחורה, היינו העיסוק העיקרי של פייסל, לא מצא לנכון המעסיק לצרף לתובע כוח עזר בדמות מלווה קבוע אשר יכול היה לסייע בעדו במקרים מסוג זה.

20. שנית, נסיבות התרחשות התאונה, בצירוף עמדתו של פייסל הטוען כי התובע היה נהג משאית מיומן, פועלת דווקא לחיזוק עמדת התובע. העובדה שהתובע ביצע את פריקת משטחי העץ באופן ידני, על אף היותו נהג מיומן ובעל ניסיון, מחזקת את עמדתו לפיה הרמפה לא היתה תקינה ולא עמד לרשותו כל ציוד מסייע אחר בכדי לבצע את העבודה. ההסברים שנתן פייסל לעובדה שהתובע בחר לבצע כך את העבודה אינם מגובים במסמך כלשהו המשקף את הבירור שבוצע מטעם המעסיק ונחזים קלושים למדיי (ראו עמ' 50 לפרוטוקול ש' 26-25) –

    "ש.אם הרמפה תקינה איזה סיבה יש לתובע לדחוף בידיים?

    ת.מהעצבים שלו."

    בהמשך, ראו בעמ' 53 ש' 29 – עמ' 54 ש' 1 –

    "ש. אתה אומר שאחרי התאונה אתה ביררת עם הנהג מה קרה והוא הסביר לך שמה שקרה קרה כי הוא מיהר ?

    ת.כן

    ש.ובגלל זה הוא לא פתח את הרמפה ההידרואלית?

    ת.נכון

    ש. ובגלל זה הוא לא השתמש בעגלה, הוא אמר נעשה את זה זריז נמשוך המשטחים ונתקדם לנקודה הבאה?

    ת.ככה הבנתי."

21. שיקול נוסף המטה את הכף לטובת התובע בהוכחת התרשלות המעסיק נוגע לעניין של הדרכות עובדים. הבסיס לחובת הזהירות החלה על מעסיק הינה הדרכת העובד ודאגה לציוד הדרוש לעובד לצורך ביצוע עבודתו בצורה בטוחה (ראו ע"א 663/88 הנזכר בסעיף ‎16 לעיל בעמ' 229, ע"א 5850/10 חברת דפרון בע"מ נ' עזבון גולובין (פורסם במאגרים , 15.04.2012) בפס' י"ח; ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' יאסין (פורסם במאגרים , 31.08.2011) בס' 17). פייסל טען בעדותו כי הדריך את התובע לגבי אופן ביצוע העבודה ולגבי הציוד הנמצא במשאית ועומד לרשותו. ראו עמ' 50 לפרוטוקול ש' 17-20 -

    "ש.דיברת לפני הפגיעה עם התובע?

    ת.ביום קבלתו לעבודה תדרכתי אותו והראיתי לו כל הציוד שנמצא במשאית והסברתי לו גם איפה מתקנים אם יש תקלה.

    ש. היו עוד תדריכים שעשית לו?

    ת.פעם בשנה צריכים לתת הדרכה, הוא היה בתקופת נסיון"

    פייסל לא צירף ראיה כלשהי לעריכת התדריך הנטען ולא הביא את ממונה הבטיחות למתן עדות שתתמוך בעמדה זו. אף בהינתן העובדה שנטען כי מדובר בנהג מיומן, אזי אין בכך לפטור את המעסיק מחובת קיום הדרכה, חובה שלא הוכח כי קוימה כאן .

22. טענה נוספת שהעלה התובע הינה כי דיבר עם פייסל ביום התאונה, הסביר לו את המצב אולם פייסל אמר לו בפירוש לבצע את העבודה באופן ידני (עמ' 11 לפרוטוקול ש' 8-1). פייסל מכחיש זאת (עמ' 50 לפרוטוקול ש' 11-9 וש' 24-21). אין צורך להכריע בעניין זה, שכן די בנימוקים הקיימים וצוינו לעיל על מנת להוביל למסקנה לפיה פייסל התרשל בהתנהלותו באופן שתרם תרומה ניכרת להתרחשות התאונה. עם זאת ובבחינת למעלה מן הדרוש, אמינה עליי יותר עמדת התובע במחלוקת שנוצרה ואסביר. התובע סיפר כי עבד אצל פייסל במשך שבעה חודשים, החל מיום 1.5.12 ועד למועד התאונה. במהלך תקופה זו עבד בעיקר בהובלות למפעל סודה סטרים באלון תבור, שם היה ציוד עזר של מלגזות אשר באמצעותו ביצע פריקה של הסחורה למפעל. לכן, על אף שבמשאית שהועמדה לרשותו לא היה ציוד תקין לביצוע העבודה, עלה בידו להסתדר עם הציוד הנמצא במתחם המפעל. טענה זו נתמכת בדו"ח הפירוט החודשי שבוצע על ידי התובע בזמן אמת, מדי חודש, וצורף לתצהיר פייסל. מהחישוב לחודשים ספטמבר עד נובמבר 2012 עולה כי מרבית ימי החודש עבד התובע באלון תבור. כלומר, הוכח כי התובע לא ביצע הובלות קבועות למתחם CPC וכי ההובלה בה אירעה התאונה היתה הובלה בודדת, או אחת הבודדות, שביצע למקום. נתון זה תומך בעמדת התובע לפיה לא היה ערוך לבצע את הפריקה במקום ואף התעמת עם מעסיקו בנושא עקב כך, אך למרבה הצער לא קיבל פתרון לבעיה.

23. לאור האמור, אני קובעת כי התובע הוכיח שפייסל לא פעל בהתאם לחובתו כמעסיק סביר.

    הוכח כי רמפת המשאית בה נהג התובע ביום התאונה לא היתה תקינה וכי המעסיק לא סיפק לתובע את אמצעי העזר להם נדרש לצורך ביצוע העבודה באופן ראוי. התרשלותו זו של המעסיק היא שהובילה, בין יתר המחדלים, לתאונה ביסוד התביעה דנן.

     

    אחריותה של CPC

24. חובת הזהירות של בעלים ומחזיק במקרקעין, בדומה לחובתו של מעסיק, כבר אינה דורשת הוכחה (ראו למשל ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' עמרם מימוני (פורסם במאגרים, 14.12.06), על היקפה של החובה ובצירוף הפסיקה המוזכרת בפרק הקודם לגבי היעדר הצורך בהוכחת חובת הזהירות בעניינים אלו). על כן יש לבחון האם התרשלה CPC בנסיבות והאם התרשלותה קשורה בקשר סיבתי לנזק.

25. כאמור, התובע הגיע למתחם הפריקה של CPC עם משאית ללא רמפה תקינה וללא כל ציוד עזר לביצוע הפריקה. התובע טוען כי מחסנאית מטעם CPC הפנתה אותו למקום פריקת הסחורה אך סירבה לספק לו אמצעים לפריקת המשטחים מהמשאית. ראו לעניין זה את עדותו בעמ' 10 לפרוטוקול ש' 10-2 – "מרגע שהגעתי לשטח המפעל הנתבעת 3 סביבות הצהריים 12:00, נגשתי שם למשרד ושאלתי מי המחסנאי, היתה מחסנאית אמרתי לה שלום ואמרתי לה שהבאתי סחורה משפי היא אמר יופי תפרוק את זה שם, שאלתי אם יש מלגזה או אמצעי כלשהו לעזור בפריקה והיא אמרה לי שאין, וחזרתי חזרה לפרוק כמו שתודרכתי על ידי בעל הבית..." (ראו גם ס' 12ה לתצהיר התובע וכן התייחסות נוספת בעמ' 12 ש' 28-26).

26. יבגני בתצהירו מכחיש את הטענה האמורה של התובע (ס' 4 לתצהירו), אולם בעדותו התברר כי הוא יודע לאיזו מחסנאית התכוון התובע ואף נקב בשמה. עוד התברר כי עבדה משך תקופה מסוימת כסגניתו ועברה לעבוד בחברה אחרת (ראו בעמ' 36 לפרוטוקול ש' 28-23). הרפז בעדותו אישר את עמדת יבגני במישור זה (ראו בעמ' 32 לפרוטוקול ש' 7-3). אף שאין מחלוקת כי מחסנאית זו כבר לא עובדת בשורות CPC, שני העדים מטעם CPC אישרו כי הינם מכירים אותה ולכן ניתן היה לזמנה לעדות. בנסיבות אלה, אי-הבאתה עומדת לחובת CPC ומחזקת את טענות התובע.

27. זאת ועוד. יבגני והרפז שניהם הבהירו כי CPC אינה נוטלת חלק כלשהו בפריקת סחורה. כל תפקידה מתמצה בקבלת הסחורה המיועדת אליה, באמצעות קבלני הובלה שונים וסידור הסחורה במחסניה. הא ותו לא.

28. לשיטתו של הרפז, הימנעות עובדי CPC מלקחת חלק כלשהו במשימת הפריקה, מסירה מעליה כל אחריות לתאונה המתרחשת במתחם החברה לעובד שאינו נמנה על שורותיה. בהקשר זה, הרפז הבהיר כי אף שהתאונה התרחשה בתחומי CPC , לא נערך דו"ח אירוע, מאחר שלא מדובר בעובד של החברה (עמ' 31 לפרוטוקול ש' 6-4). כלומר, לדידה של החברה ומנהליה, העובדה שהתאונה התרחשה בתחומיה הינה מקרית לחלוטין, בלתי תלויה בה לחלוטין ומשום כך, אין מקום להטיל אחריות כלשהי על החברה בגין תאונה זו.

29. אין בידי לקבל עמדה זו.

    מחומר הראיות עולה כי CPC נמצאת בשטח הממוקם באזור A . מתחם הכניסה לאזור פריקת הסחורה אינו מגודר, אין במקום שער ואין כל גורם מכוון מטעם CPC המנחה את המובילים המגיעים לספק סחורה לחברה. כלומר, משלוחים המיועדים לחברה מגיעים למתחם באין מפריע ובאין גורם מכוון, בכל שעה משעות הפעילות, ופורקים את הסחורה כמיטב הבנתם. אם נהג שואל לאן לגשת, מכוון אותו הנשאל הרנדומלי לרמפה, מנחה אותו לפרוק שם ולהשאיר תעודת משלוח. לא ברור מעדותו של הרפז האם קיימים יומני עבודה המתעדים כניסת משלוחים למתחם החברה. עוד עולה מעדותו כי על פי רוב מגיעות 2-3 משאיות לאספקת סחורה מדי יום וכן משלוחים מחברת UPS (ראו עמ' 30 לפרוטוקול).

    הוכח כי לחברת CPC אין נוהל כלשהו הנוגע לפריקת סחורה ואף לא נוהל לגבי כניסת ספקים לשטחה או לגבי בדיקת הציוד והסחורה שמביאים הספקים (ראו בעדותו של הרפז) –

    "ש. יש נוהל כתוב לגבי פריקה והעמסה ?

    ת.אני משער שהיה. אנחנו לא מפרקים משאיות, מביאים לנו את הסחורה וזהו. אין נוהל כתוב, בגלל שאנו לא עוסקים בפריקה.

    ...

    ש. לגבי נוהל כניסה אין נוהל המסדיר כניסה?

    ת.אין נוהל כזה

    ש.בשרשרת ברמה תאורטית של משאית מרגע שהיא מגיעה למפעל, יש שלב שבודקים את הסחורה שעליה או את תקינות המשאית מבחינת מתקני העמסה?

    ת.לא.

    ש. גם אישורי תקינות אתם לא דורשים ממי שמגיע כמו נהג?

    ת.לא."

30. הנני נכונה לקבל את עמדתו העקרונית של מנכ"ל CPC לפיה תחום עיסוקה של החברה אינו נוגע לפריקת סחורות, היקף הסחורה המסופקת לחברה הינו מתון והמובילים למיניהם הינם קבלנים עצמאיים ומיומנים, אשר לחברה אין כל עניין לסייע להם במלאכת הפריקה ולא בכדי. יחד עם זאת, אין בידי לקבל עמדת CPC, כבעלת המקרקעין, כי מתחם הפריקה שבשטחה מאפשר גישה חופשית לכל דיכפין, ללא קיומו של נוהל עבודה כלשהו בהקשר זה ומבלי שיינקטו כללי זהירות בסיסיים וראשוניים, בהיותה המחזיקה והבעלים של המקרקעין.

    אין זה סביר כי המובילים ייכנסו ללא כל בקרה למתחם הפריקה, יבצעו את מלאכתם ללא כל פיקוח, הכוונה או השגחה מצד עובדי CPC ויעזבו את המקום תוך הותרת תעודת משלוח בלבד. התנהלות זו משקפת שגרה התלויה ברצונם הטוב ואחריותם הסובייקטיבית של המובילים בלבד, ללא כל יד מפקחת או מכוונת מצד החברה המחזיקה במקרקעין. התנהלות מעין זו אינה סבירה בכל קנה מידה.

31. גם ביחס לנסיבות התרחשות התאונה עצמה הוכח כי יבגני, מנהל המחסן אותה עת, הגיע למקום לקראת סוף הפריקה (ובסמוך לפגיעה). טרם הגעתו התובע הספיק למשוך את המשטח הראשון מהמשאית מבלי שהיה פיקוח או השגחה מטעם עובד של CPC, אף שהוכח כי היו מחסנאים במקום באותו יום (עמ' 36 לפרוטוקול ש' 3-2). נתון זה אינו מתיישב עם עדותו של יבגני לפיה, הגם שאין לו כל אחריות לפקח על פריקת סחורה המתבצעת על ידי מובילים עצמאיים ואין לו כל חובה לסייע בכך, אזי במקרה בו מגיע מוביל שאינו נושא ברשותו אמצעים לפריקת הסחורה בצורה ראויה, עליו לפנות לגורם ששלח אותו למצוא פתרון, כאשר לעיתים הפתרון כרוך בוויתור על הפריקה במועד זה (ראו דבריו בעמ' 37 לפרוטוקול ש' 8-13). כלומר, בעת הפריקה שביצע התובע, לא היה נוכח בשטח כל גורם מטעם CPC אשר הודיע לו כי אין מקום לבצע את הפריקה כאשר אין ברשותו ציוד מתאים לכך.

32. הפועל היוצא מהאמור לעיל הוא כי על אף שמדובר במפעל אשר מקבל סחורה מספקים שונים, הפורקים סחורה באופן תדיר וקבוע בחצריו, והגם שלכאורה קיים נאמן בטיחות במפעל (אשר לא הובא למתן עדות), אין בחברת CPC הוראות בטיחות כלשהן לגבי פעולות אלה המתבצעות בשטח הנמצא בבעלותה ואשר היא בעלת השליטה המלאה בו.

    יותר מכך. מדבריו של הרפז עולה כי עובדי CPC מודרכים על ידי ההנהלה להימנע מליצור קשר עם מי שפורק סחורה, מתוך סברה כי 'ניתוק מגע' מסוג זה מונע הטלת אחריות עליהם לכל נזק שייגרם.

33. חובתו של מחזיק מקרקעין למנוע סיכונים פוטנציאליים מן המבקרים במקרקעין. אין הוא יכול 'לטמון ראשו בחול' ולהתעלם מן הסכנות האפשריות ובכך להתנער מאחריות.

    התנהלות סבירה של מחזיק במקרקעין מחייבת פעולה אקטיבית למניעת סיכונים למבקרים.

    בענייננו, על CPC מוטלת חובה לדאוג לקיומו של נוהל בטיחות לפריקת סחורה בתחומיה וכן לדאוג שעובדיה אינם מאפשרים לספקים או לשליחיהם לפרוק סחורה בשטחה מבלי שיעמדו בהוראות הבטיחות הנדרשות. CPC לא פעלה כך ולכן היא התרשלה, כאשר התרשלותה מקיימת קשר סיבתי לפגיעה שנגרמה לתובע בתאונה בה עסקינן.

      

     

    אחריותה של שפי

     

34. שפי הינה 'הספק' אשר שיגר את הסחורה ל-CPC בהתאם להזמנתה. שפי היא שהזמינה את פייסל לבצע את הובלת המשטחים ליעדם. אריזת המשטחים והעמסתם על המשאית לשילוח בוצעה על ידי שפי ובשטחה.

    הוכח כי לא מדובר במשטחים המיוצרים על ידי שפי וכי היא רוכשת אותם מספק חיצוני. הוכח כי אחד המשטחים היה פגום בכך שבלט ממנו המסמר אשר נתקע בידו השמאלית של התובע וגרם לפגיעה. המסמר הבולט היה ממוקם בחלקו התחתון של המשטח, בחלל שבין שני שלביו. האם יש בכך להצביע על התרשלות מצד שפי אשר הובילה לפגיעה ביסוד התביעה?

35. הוכח כי העמסת סחורה על גבי המשטחים מתבצעת בטכנולוגיה ללא מגע יד אדם (ס' 7-4 לתצהיר ליעד).

    ליעד ציין בעדותו כי המשטחים עוברים בדיקה ויזואלית בלבד כשהם מגיעים לשפי ולפני יציאתם (ראו עמ' 42 לפרוטוקול ש' 19 – עמ' 43 ש' 17) –

    "ש. סעיף 4 לתצהירך, מישהו בודק את המשטח עצמו לפני שנארז?

    ת.כל המשטחים המגיעים אלינו נבדקים ויזואלית לראות שהם לא שבורים אבל אנו לא חוקרי משטחים

    ש.יש מישהו שהתפקיד הייעודי שלו זה לבדוק משטחים?

    ת.זה מספר תהליכים של ביקורות קבלה אצלנו של משטחים שמגיעים. לאחר מכן יש ביקורת בתהליך עצמו שהסחורה נארזה במשטחים הנכונים והביקורת הסופית המוודא ויזואלית שהקרטונים והמשטחים הם תקינים כשהם יוצאים.

    ש. יש נוהל מוסדר כתוב במפעל?

    ת.כן. נוהל באיזו שכתבתי לפני 20 שנה.

    ...

    ש. האם יכול להיות שיגיעו 1000 משטחים ואדם יגיע ויתבונן ?

    ת.לא. הוא מתבונן ויזואלית על המשטחים ורואה שאין מפגעים. המשטחים מונחים בעת קבלתם בחבורות. אבל בעת השחרור להפצה מתסכלים עליהם כשמלגזן מעמיס הוא רואה שהוא לא מעמיס משטחים שבורים.

    ש.מסתכל גם על מסמרים?

    ת.מסמרים או בליטות, שבבים גדולים של עץ יכולים להיווצר בכל שלב, יכולים תוך העמסה עצמה ותוך תנועה יכול להשתחרר עץ מסמר משהו לפול על משטח, אנו בודקים כשהוא יוצא הוא נראה בסדר "

    נוהל הבטיחות אליו התייחס ליעד לא הוצג במסגרת הליך זה.

36. הגם שנוהל הבטיחות אליו התייחס ליעד לא הוצג כראייה, איני רואה מקום להטיל ספק בתיאור זה של ליעד ולא עלה בידי מי מהצדדים לקעקע את גרסתו העובדתית, הנחזית אמינה ומשקפת את התנהלות שפי בשטח. תאור זה מתיישב גם עם גרסת הצדדים הנוספים לפיה הסחורה שהוביל התובע נארזה והועמסה על המשאית על ידי שפי.

37. יש הגיון רב בהסבריו של ליעד אשר הבהיר כי הינם בודקים את תקינות המשטחים בהיבט של בטיחות להעמסת סחורה, איני מוצאת כל התרשלות מצד שפי בביצוע הבדיקה האמורה ואיני רואה כיצד יש להטיל על שפי חובה לבצע בדיקה אחרת. בשים לב לעובדה שמדובר במשטחי עבודה, שאינם מיוצרים על ידי שפי; לבדיקות שהוכח כי שפי מבצעת עובד לאריזה ולהעמסת הסחורה על משאית המוביל ולכך שמדובר במסמר אשר נמצא בין שלבי תחתית המשטח, באופן שמנע גם מהתובע עצמו להבחין בו, לא מצאתי עילה להטיל על שפי אחריות כלשהי בגין התאונה המצערת.

     

    אשם תורם וחלוקת אחריות

     

38. הוכח כי התובע היה נהג הובלה מנוסה.

    הוכח כי התובע ביצע משיכה ידנית של משטח אשר נועד להעמסת משקלים כבדים, בניגוד להיגיון הבריא ולכללי העבודה הנהוגים בתחום זה, אף לדידו. עצם ביצוע המשיכה באופן זה יוצר סיכונים שונים, מעבר לסיכון שהתממש בפועל. הבחירה לבצע את הפריקה באופן ידני הינה בחירה שגויה וראוי היה כי התובע יפעיל שקול דעת לאור ניסיונו ומקצועיותו בתחום ויימנע מביצוע הפריקה באופן זה.

    גם אם נניח כי לא היה מנוס מביצוע פריקה ידנית בנסיבות, אזי הוכח כי גם פריקה ידנית ניתן לבצע בדרכים בטוחות יותר – ראו בעמ' 16 לפרוטוקול ש' 14-12 –

    "ש. נכון שהיתה לך אפשרות לפרוק את הקרטונים מהמשטח ולא לקחת את כל המשטח?

    ת.יש אלף אפשרויות. אני לא יכול לפתוח סחורה כי כל הקרטונים היו על המשטח ארוזים בניילון, אני לא פותח את זה. זה לא שלי."

39. על כן, אף שהנטייה בפסיקה הינה להימנע מהטלת אשם תורם על עובד, דומני כי בנסיבות שהוכחו במקרה זה, התנהלות התובע מחייבת הטלת אחריות להתרחשות התאונה גם לפתחו, הגם שהדבר יתבצע באופן מדוד ומתון בשים לב למכלול הנתונים שהוכחו. מדובר בענייננו בנזק אחד אשר נגרם עקב התרשלות של מספר גורמים. חלוקת הנזק משקפת את מידת האחריות המוסרית של כל אחד מהאחראים (ע"א 5666/14 סמעאן נ' מועצה מקומית עילבון בס' 5 (פורסם במאגרים, 15.4.15) ולעניין חלוקה של מעוול מול אשם תורם של נפגע ראו ע"א 16/85 עזרא נ' ועקנין, פ"ד מא (1) 649, 655 (1987)).

     

    בנסיבות שהוכחו, יש מקום לחלק את האחריות באופן הבא –

    המעסיק, פייסל (הנתבע מס' 2), יישא באחריות ל - 75%

    בעלת המקרקעין , היא חברת CPC (הנתבעת מס' 3) תישא באחריות ל- 15% .

    על התובע יושת אשר תורם בשיעור 10%.

     

    הנכות הרפואית

     

40. מטעם התובע הוגשו שתי חוות דעת.

    חוות דעת של פרופ' שטהל בתחום כירורגיית כף היד, אשר נערכה ביום 7.10.14.

    פרופ' שטהל מצא כי ידו השמאלית של התובע כלל לא מתפקדת (הגבלות תנועה מגובה הכתף), רגישה וכאובה מאוד. לטעמו יש לראות את המצב כאבדן הגפה בפרק הכתף. על כן, פרופ' שטהל קבע נכות אורתופדית בשיעור 70% לפי פריט 40(12)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן –תקנות הנכות).

    חוות דעת של ד"ר מזור בתחום רפואה תעסוקתית, אשר נערכה ביום 2.7.14.

    בחוות דעתו התייחס ד"ר מזור לתיעוד הרפואי וקבע כך –

    "במצבו הנוכחי מר פלוני אינו מתאים לשיקום המקצועי. בעתיד, במידה ומצבו היפואי ישתפר, הוא יזדקק לשיקום מקצועי המותאם למגבלותיו הרפואיות והתפקודיות.

    עד אז יש לראותו כבלתי כשיר מוחלט בשיעור של 100% לעבודתו ועבודה מפרנסת בכלל."

41. מטעם CPC הוגשו שתי חוות דעת. חוות דעתו של ד"ר גד ביאליק בתחום האורתופדי, אשר נערכה ביום 17.7.16. ד"ר ביאליק לא הסכים עם קביעת פרופ' שטהל בדבר אבדן תפקוד של כל היד. לעמדתו, קיים תפקוד של הכתף והמרפק. כמו כן, השינויים בכף היד כתוצאה מתסמונת כאב אזורית מורכבת, אינה נראים באמה ובזרוע. לכן, לטעמו יש לקבוע שיעור נכות של 50% בהתאם לאובדן יד שמאל בשורש כף היד, לפי פריט 40(14) לתקנות הנכות.

    חוות דעת מטעמו של ד"ר חיים כהן בתחום הרפואה התעסוקתית, אשר נערכה ביום 21.3.16.

    ד"ר כהן סבר כי הקביעות ביחס לתפקוד ידו השמאלית של התובע אינן קבילות שכן התובע לא איפשר למי מן הרופאים שבדקו אותו לבדוק את ידו הפגועה. לכן לטעמו לא ניתן להעריך את נכותו הצמיתה. אולם, גם אם יתקבלו כל טענות התובע בנוגע למצבו, עדיין הוא מועמד ראוי לשיקום מקצועי (אם יראה מוטיבציה לכך) וגם במצבו, קיימות עבודות שונות בהן יוכל לעסוק (ד"ר כהן מפרט כ-15 עבודות בהן יוכל התובע לעסוק גם במצבו, כאשר חלקן דורשות הכשרה ספציפית).

    יש לציין כי המוסד לביטוח לאומי העמיד את נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בשיעור 100% החל מיום 1.1.15 וזו מורכבת מ-60% בגין CRPS, 20% בשל מצב נפשי וכן הפעלת תקנה 15 באופן מלא.

42. נוכח הפער בין חוות דעת המומחים בתחום האורתופדי, מונה ד"ר מיכה רינות כמומחה מטעם בית המשפט (להלן – המומחה). ד"ר רינות ערך חוות דעתו ביום 26.2.17 ובה קבע כי מבחינה תפקודית, ידו השמאלית של התובע "כמוה כקטועה בגובה הזרוע", כאשר נכות זו כוללת את המגבלות בנוגע למרפק ולכתף.

    המומחה העריך את נכותו של התובע בשיעור של 60% לפי פריט 40(12)(ג) לתקנות הנכות. אף אחד מהמומחים לא נחקר.

     

     

43. כידוע, קביעת הנכות הרפואית מסתמכת על חוות דעתם של מומחים רפואיים, כאשר בית המשפט הינו הפוסק העליון בקביעת הנכות הרפואית ורשאי לסטות מהמלצת המומחים (ע"א 2541/02 לנגר נ' יחזקאל, פ"ד נח(2) 583, 588, 593 (2004)). עם זאת, נטיית בית המשפט הינה להימנע מלסטות מקביעות מומחים שמינה (ע"א 3398/05מכתשים מפעלים כימיים בע"מ נ' מריומה(פורסם במאגרים, 15.7.07), בס' 16).

    מומחה מטעם בית המשפט נהנה מחזקת מקצועיות ואובייקטיביות (רע"א 5161/00שיכון עובדים בע"מ נ' אופק אריה וטוני(פורסם במאגרים, 30.10.00), בס' 2(ב)). הפסיקה מדגישה כי יש לאמץ את המלצות המומחה,"בהיעדר סיבה משמעותית ובולטת שלא לעשות כן"(ע"א 2099/08עיריית אשקלון נ' תשלו"ז השקעות והחזקות בע"מ(פורסם בנבו, 28.10.10), בס' 22).

44. בענייננו, נראה כי הן פרופ' שטהל והן ד"ר רינות אחידים בדעה שהתובע כלל אינו יכול להשתמש בידו השמאלית. המחלוקת ביניהם היא אם להחיל את אבדן התפקוד בגובה הזרוע (כדעת ד"ר רינות) או בגובה הכתף (כדעת פרופ' שטהל).

    ד"ר חיים כהן מטיל ספק בליקויים המתוארים וטוען כי הערכות שונות שבוצעו לידו השמאלית של התובע בוצעו ללא בדיקה קלינית של היד, לאור סירובו של התובע לגעת בידו.

    לאחר שבחנתי את חוות הדעת, דומה כי לספקותיו של ד"ר כהן לא נותר מקום נוכח תיאור בדיקתו של ד"ר רינות אשר מתעד כי "הנבדק משתף פעולה היטב בעת הבדיקה. במהלך הבדיקה הגופנית המכוונת ובהיסח הדעת אינו משתמש ביד שמאל ולו גם כיד עזר."

    נראה כי המומחה הצליח לבצע בדיקה קלינית בשיתוף פעולה של התובע. בדיקה זו אפשרה לו לקבוע ממצא פוזיטיבי בדבר היעדר תפקוד של היד. בנוסף, מדובר בבדיקה העדכנית ביותר מבחינת ציר הזמן, המתבצעת פרק זמן ניכר לאחר התאונה. המומחה מצא לנכון לקבוע נכות בשיעור 60% כאיבוד גף עליונה (לא דומיננטית) בזרוע, לפי פריט 40(12)(ג) לתקנות הנכות. יש לשים לב שקביעותיו של ד"ר רינות בדבר היעדר התפקוד של היד מתאימות יותר לקביעת הנכות בחוות דעתו של ד"ר שטהל. יחד עם זאת, ד"ר רינות קבע כי קיים תפקוד של המרפק (עם הגבלה תנועתית ניכרת) וכן תפקוד מוגבל של הכתף. לטעמו של ד"ר רינות הגבלות אלה נכללות בקביעת הנכות שבחוות דעתו.

    בהקשר זה יוער, כי ד"ר כהן התייחס ליכולתו של התובע לנהוג ברכב שלא הותאם לנהיגה עם יד אחת, כך שיש מקום להעריך כי קיים תפקוד מסוים, גם אם מאוד מוגבל, לידו השמאלית של התובע.

45. לאור האמור, לא מצאתי בנימוקי הצדדים כל טעם לסטות מהמלצותיו של המומחה ולכן יש להעמיד את הנכות הרפואית של התובע בתחום האורתופדי בשיעור 60%.

46. בעקבות הגשת חוות דעתו של המומחה, עתר התובע למינוי מומחה בתחום הפסיכיאטריה. CPC התנגדה לבקשה לאור העובדה שהתובע לא תמך כתב תביעתו בחוות דעת רפואית בתחום זה.

    אכן, כטענת CPC, התובע לא הגיש חוות דעת רפואית מטעמו בתחום הפסיכיאטריה. עם זאת חוות דעתו של ד"ר מזור מטעמו (בתחום הרפואה התעסוקתית) התייחסה למצבו הנפשי ולטיפול בתחום זה, ושם אף נקבעה דרגת נכות בתחום זה בשיעור 20%.

    ד"ר חיים כהן התייחס באופן מצומצם ועקיף למצבו הנפשי של התובע, אך לא קבע דבר בעניינים אלה.

47. תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, קובעת כי הוכחת עניינים שברפואה מחייבת הגשת חוות דעת רפואית. אולם, שאלת מומחיותו של הרופא אשר ערך את חוות הדעת אינה שאלה של קבילות קביעתו, אלא של משקלה (ע"א 676/88 חונדיאשווילי נ' בידרמן חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים, 31.12.88) בס' 8 וכן ת"א (מח'-נצ') 50875-11-14 אוחיון נ' משרד הבריאות (פורסם במאגרים, 28.5.15)).

48. קביעתו של ד"ר מזור בתחום הפסיכיאטרי לא נסתרה על ידי הנתבעות והינה נתמכת במסמכים הרפואיים שהוגשו ואשר תוכנם לא נסתר.

    כבר ביום 21.3.13 ,בבדיקה של רופאת משפחה, צוין כי התובע דכאוני עקב מצבו.

    במהלך אשפוזו של התובע במרכז רפואי 'רעות' הושם דגש על טיפול בבריאות הנפש (מעקב פסיכולוגי ופסיכיאטרי) וניתנה המלצה להמשך טיפול.

    החל מינואר 2014, החל התובע במעקב פסיכיאטרי במרכז הרפואי לבריאות הנפש 'מזרע' ובקהילה והוא מקבל טיפול תרופתי קבוע.

    בפניה ל'מזרע' ביוני 2014 תוארה גם השפעת מצבו הנפשי של התובע על הקשר עם אשתו (נושא זה חזר על עצמו בביקורים נוספים ואף צוין גם בחוות דעתו של ד"ר כהן מטעם הנתבעות).

49. לאור האמור לעיל, על אף שלטעמי הוכח קיומה של פגיעה נפשית לתובע עקב התאונה, אין צורך לקבוע מסמרות בדבר שיעור הנכות הרפואית שיש לייחס לפגיעה זו ומכלול הנתונים שהוכחו גם במישור זה יקבל ביטוי במסגרת קביעת הנכות התפקודית והפגיעה בכושר העבודה.

     

    הנכות התפקודית והפגיעה בכושר ההשתכרות

     

50. פסיקת בתי המשפט מבחינה בין הנכות הרפואית לנכות התפקודית ולגריעה מכושר השתכרות. הלכה היא כי "...אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע, וייתכנו פערים ביניהן, אם למעלה ואם למטה...".

    תפקידו של בית המשפט לבחון את השפעת הנכות הרפואית שנגרמה לנפגע על תפקודו ויכולתו להשתכר (ראו ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (פורסם במאגרים, 11.1.15), בס' 6).

    הנכות התפקודית אינה זהה בהכרח לנכות הרפואית, אולם היא נגזרת שלה שכן מהווה הערכה של הפגיעה התפקודית שניתן לייחס לאותן לקויות רפואיות שנקבעו.

51. הפגיעה הנפשית שנגרמה לתובע בעקבות הפגיעה אינה חלק מהערכת נכותו הרפואית של התובע. עם זאת, פגיעה זו הוכחה לפניי במסמכים רבים וברור כי יש להתייחס אליה כגורם נוסף המשפיע על מצבו התפקודי של התובע. לכן, הערכת יכולת התפקוד וההשתכרות של התובע יכללו גם את הפגיעה הנפשית ממנה הוא סובל בעקבות התאונה, על אף שאומדנה המדויק מבחינת אחוזי הנכות שיש לייחס לה לא הוכח.

52. בענייננו, הוצגו ראיות למכביר בדבר יכולתו התפקודית של התובע, זאת הן בחוות דעת בתחום הרפואה התעסוקתית, שהוגשו מטעם הצדדים והן במסמכים שונים שנערכו במסגרת הטיפול בתובע.

    כאמור, התובע אושפז במרכז רפואי רעות בחודש יוני 2013 במטרה לשקמו. בבדיקה עם קבלת התובע לאשפוז צוין כי הוא מטופל תרופתית וביצע טיפולים שונים. לגבי תפקודו היום יומי, נקבע כי "עצמאי בתפקוד יום יומי. מהלך באופן חופשי". כמו כן בטופס יעוץ פסיכולוגי מיום 22.8.13 נכתב כך ביחס לתפקודו –

    "כעת, במחלקה, רמבם אינו משתמש בידו השמאלית כלל. הוא עצמאי בתפקודים הבסיסיים, אך מבצע מטלות באיטיות ובאיכות ירודה".

    בטופס השחרור הסיעודי מיום 22.8.13 צוין כי התובע עצמאי בכל הפעולות הנדרשות לתפקוד יום יומי.

    בטופס השחרור לעניין ריפוי בעיסוק ושיקום מאותו יום לא מצוין שום תחום בו התובע נדרש לעזרה, אולם קיימות הערות שונות בדבר הקושי מקום בו הפעולות דורשות מגע עם יד שמאל או פעולה של אותה יד. לסיכום עניין התפקוד נכתב כך –

    "תפקוד – מבחינה תפקודית עושה שימוש מופחת עד חוסר שימוש בגפה. לרוב נמנע ללבוש חולצה קצרה/ארוכה ובעת אשפוזו הרבה להסתובב בגופיה ללא שרוולים. במהלך הטיפולים לבש חולצה קצרה למשך כחצי שעה וכאשר יצא לביתו (בדרך בלבד). בטיפולים תרגל שתיה מכוס, כאשר הצליח לשתות עד כרבע כוס. עשה שימוש בגף שמאל לפתוח דלתות מגירות וארונות, תרגל ניגוב היד לאחד הרחצה, שימוש בסכו"ם, חיתוך סלט (שמאל כיד תומכת), אחיזת טלפון בזמן חיוג. בתחילה נצפתה דינמיקה חיובית אך במהלך אשפוזו חלה ירידה בשת"פ ותרגול מעבר לשעות הטיפול. כיום לאחר כחודשיים ללא דינמיקה משמעותית בתפקוד גפה זו.

    תחושתית – קיימת אולודיניה למגע סטטי ודינמי לכל אורך הגפה, בעיקר באזור פלמרי בכף היד. בנוסף, מתואר כאב כל הזמן מתגבר במאמץ ובמגע. בתרגול תחושת מגע נצפה ליקוי משמעותית ביכולת למיקום מגע ללא פיצוי ויזואלי. כמו כן, ניכר קושי בלטרליזציה (זיהוי תמונה של יד שמאל) העשוי להעיד על ליקוי בייצוג של יד שמאל ובסכימת הגוף."

53. מהתיאור דלעיל ניכר כי ככל שמצבו הגופני של התובע מאפשר לו לבצע פעולות יום יומיות, אזי נראה כי מצבו הנפשי מונע פעילות אמיתית עם היד הפגועה ומוביל אותו לחידלון משמעותי בהיבט התפקודי. חידלון זה מונע ממנו לקחת חלק פעיל בניהול משק הבית (ראו למשל את התיאור בעמ' 3 לחוות דעתו של ד"ר כהן), החידלון מנע ממנו את האפשרות לחזור ולשקם עצמו, כפי העולה ממכתביה של המרפאה בעיסוק (ראו למשל מכתב מיום 5.6.14), מהם עולה כי על אף שהתובע הפגין נכונות ורצון לחזור ולהשתלב בשוק התעסוקה ואף הופנה לתכנית שיקום, נבצר ממנו להמשיך בה עקב מצבו הנפשי.

    ד"ר מזור סבור כי התובע אינו כשיר לחזור לעבודה כנהג משאית ולאור מצבו הנוכחי (נכון למועד עריכת חוות הדעת), אזי אינו כשיר לעסוק בכל עבודה שהיא ואף לא לעבור שיקום מקצועי.

    ד"ר כהן סבור כי התובע מתאים לשיקום ומתייחס למגוון עבודות אפשריות התואמות את מצבו, לרבות שוער, שומר, מפעיל חניון, איש מכירות, נהג אישי, מנהל מחסן, ממונה בטיחות וכו'.

    בשים לב לקביעותיו של ד"ר רינות במישור הרפואי, בשים לב לעובדה שהתובע מובטל מזה כשש שנים וכל הניסיונות שעשה על מנת לשקם עצמו כשלו, ובשים לב לכך שלא השתכנעתי כי מצבו הגופני של התובע מאפשר עבודה בכל העבודות שמונה ד"ר כהן, הרי שמצבו הכולל מצדיק קביעת פגיעה בכושר השתכרות בשיעור גבוה מנכותו הרפואית, הגם שאין בידי לקבל טענה לפגיעה מוחלטת.

    מדובר באדם שבעברו התעסוקתי הוכשר לעבוד בחילוץ רכבים. התובע איבד חלק ניכר מהיכולת לעשות שימוש בידו השמאלית. אמנם, מדובר ביד שאינה דומיננטית אולם גם אם נניח כי במצב זה היה יכול לתפקד כשומר, כשוער או כממונה בטיחות, אזי יש לתת את הדעת לגילו, להיצע שוק התעסוקה בגילאים אלה, להכשרתו המקצועית ולעובדה שהוכח כי הוא מטופל באופן קבוע בקנאביס ובתרופות פסיכיאטריות, נתון אשר מעמעם את יכולת ההשתלבות במנעד רחב של תפקידים.

    עם זאת, אין בידי לקבל את עמדת ד"ר מזור בדבר חוסר יכולתו של התובע לעסוק בכל עבודה שהיא. ההיפך מכך. טוב וראוי כי התובע יעשה מאמץ נוסף, אף לאחר סיום המחלוקת נשוא התביעה, על מנת להתערות שוב בשוק העבודה ככל יכולתו וזאת לא רק למען תמורה כלכלית כי למען שיפור תדמיתו האישית ולמען תהליך שיקום אפקטיבי. לא מצאתי כי עומדת לתובע מניעה אמיתית לעבוד למשל כסדרן בתחנת מוניות, או בתפקיד פקידותי אחר, אשר מבודד ממגע פיזי עם אנשים נוספים, אינו מחייב הפעלת יד שמאל ולא מצאתי כי התובע עשה די מאמצים על מנת למצות את האפשרויות הניצבות בפניו למען השתלבות זו. נוכח מכלול השיקולים האמורים, אני סבורה כי יש להעמיד את נכותו התפקודית של התובע והפגיעה בכושר ההשתכרות בשיעור 85%.

     

    חישוב הנזק

     

    הפסד השתכרות

     

    קביעת השכר

     

54. קיימת מחלוקת בשאלת שכרו של התובע עובר לתאונה, שכן לעמדתו תלושי השכר שהונפקו על ידי המעסיק אינם משקפים נכונה את השכר שהרוויח בפועל. הסכם העבודה עם המעסיק מתייחס לשכר עבודה בערכי נטו ובהתאם לו, השכר האחרון עובר לתאונה עמד על 8,500 ₪ נטו. מאידך, תלושי השכר שצורפו מצביעים על כי במהלך החודשים בה עבד אצל המעסיק, קרי מחודש מאי עד דצמבר 2012, השתכר בממוצע 7,500 ₪ ברוטו לחודש. בנוסף, הוכח כי השכר המדווח לביטוח הלאומי עמד על שכר חודשי ממוצע ברוטו של 7,500 ₪ ובהתאם לכך מומשו זכויות התובע לדמי פגיעה וגמלת נכות בהיקף לא מבוטל שנאמד בסך העולה על 2.3 מיליון ₪. לא הוכח כי התובע ביצע פניה כלשהי למוסד לביטוח לאומי על מנת לשנות מקביעה זו (ראו עדות התובע בעמ' 18 לפרוטוקול ש' 20-26).

55. התובע טוען כי שכרו החודשי לפני התאונה עמד על סך 8,500 ₪ נטו, דהיינו משכורת ברוטו בסך 10,540 ₪. לטענתו, אף שתלושי השכר שקיבל מפייסל מצביעים על סכומים נמוכים יותר, אזי הן הסכם ההעסקה שלו והן אישורי ההפקדות שביצע לחשבונו מראים כי הסכומים שקיבל בפועל גבוהים יותר. לעמדתו, החישובים שביצע מדי חודש בדבר השכר המגיע לו עבור שעות העבודה בפועל אושרו על ידי המעסיק ושולמו בהתאם (ראו עמ' 23 לפרוטוקול ש' 33-34).

56. פייסל טוען כי שכר העבודה החודשי שנקבע בהסכם מתייחס לעבודה של 12 שעות ביום, חמישה ימים בשבוע. הוא מסכים כי התובע היה זכאי לשכר נוסף בגין שעות נוספות שביצע מעבר לכך. פייסל טוען כי התובע ביצע חישובים של שעות עבודתו והיה מוסר לו את החישובים הללו אשר בהתאם להם שולם שכרו. פייסל מצרף את החישובים כנספח ב לתצהירו. לפי חישובים אלה, עבור חודשים אוגוסט עד דצמבר 2012 זכאי התובע לשכר חודשי ממוצע של 9,873 ₪ בערכי נטו. באותה נשימה מציין פייסל כי שילם לתובע את שכרו במזומן וכי השכר שולם בהתאמה לתלושי השכר שהונפקו. מדובר בשתי טענות סותרות, שכן אין התאמה בין החישובים לתלושים. נשאלת השאלה האם סתירה זו מסייעת לתובע בהוכחת עמדתו.

57. ההלכה בטענות אלו ברורה ומורה להיזהר מהתחשבות בהכנסה לא מדווחת בקביעת שכר הנפגע וכי נפגע הטוען לכך ניצב בפני רף ראייתי גבוה לעניין זה (ע"א 2648/11 אסייג נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) (פורסם במאגרים, 25.09.2011), בס' 5).

58. לא מצאתי כי התובע עמד ברף הראייתי הנדרש על מנת להוכיח מה היה היקף שכרו החודשי בפועל. עיון בחישובים שמצרף המעסיק לתצהירו מעלה תמיהות באשר לאופן החישוב שבוצע. כך , למשל, בחישוב חודש אוגוסט 2012 נרשם כי התובע עבד בפועל 327 שעות חודשיות ומבקש שכר עבור 11 ימי עבודה נוספים. אין חולק כי עבודה במשרה מלאה לפי ההסכם מעמידה את סך השעות החודשיות של התובע על כ 260 שעות ולכן, ההפרש, אף בהנחה שביצע שעות נוספות, אינו מגיע לכדי 11 ימי עבודה נוספים. על כך מתווספת העובדה שחישובים אלה מצביעים על שכר נטען נטו הגבוה מדרישות התובע עצמו.

59. זאת ועוד. התובע מפנה להפקדות שביצע לחשבונו (נספח ב' לתחשיב מטעמו). ראשית, מדובר בחשבון הנחזה להיות חשבון עסקי של התובע, במסגרת עיסוקו במתן **** בעבר כך שהגם שנתתי דעתי להסבריו של התובע במישור זה, עדיין לא ברור האם ההפקדות שבוצעו בו אמנם מהוות הפקדות שכר. שנית, עיון בהפקדות מראה כי אינן מתיישבות לא עם הסכומים להם טוען התובע לפי 8,500 ₪ נטו ולא עם החישובים שבוצעו על ידו ומשקפים סכומים שונים לחלוטין מאלו שהופקדו לחשבון בפועל. (ראו למשל בחודש ספטמבר 2012- בוצעה הפקדה של 11,000 ₪ אל מול חישוב של 10,100 ₪).

60. מכלול נתונים אלה אינו מתיישבים עם גרסאות הצדדים, לא של התובע ולא של המעסיק. לא מצאתי כי יש בסתירות בעמדתו של המעסיק כדי לסייע לתובע בהרמת הנטל הנדרש.

61. אמנם, ספק אם תלושי השכר משקפים את השכר שקיבל התובע בפועל. עם זאת, משעה ששני הצדדים נטלו חלק פעיל בערבוביה שנוצרה בסוגיית השכר, ומאחר והדיווח לרשויות המדינה בוצע בהתאם לנתוני תלושי השכר, לא הורם הנטל הנדרש להוכיח כי בפועל שולם השכר לו עותר התובע ולא הוכח כלל מה היקף השכר ששולם בפועל.

62. למעלה מן הדרוש יוער כי אילו ניתן היה לקבל את גרסת התובע, היה צורך לבצע את ההתאמה הנדרשת במישור הניכויים. ממילא לא הוכחו הנתונים המאפשרים ביצוע חישוב זה ואף מטעם זה דין טענות התובע להידחות.

63. לאור האמור, השכר לצורך עריכת חישוב הנזק יעמוד על סך של 7,500 ₪ ברוטו. שיערוך השכר באמצעות הצמדתו מיום התאונה ועד כה מעמיד את השכר החודשי הממוצע על סך 7,700 ₪, במעוגל.

     

    הפסד השתכרות לעבר 

     

64. על פי חוות דעתו של ד"ר רינות, בשנה הראשונה לאחר הפגיעה סבל התובע מנכות רפואית של 100%. יש לקבל את המלצתו של המומחה בשים לב לטיב הפגיעה, למסמכים הרפואיים ולהנחה שבתקופה סמוך לאחר התאונה אמנם סבל התובע מחוסר תפקוד מלא. הפיצוי בגין כך יועמד על 92,400 ₪.

    בהתאם לנכות התפקודית שנקבעה ומאחר והוכח כי בפועל לא שב התובע לעבודה כלשהי מאז התאונה ועד עתה, הפסדי שכרו מאז ועד עתה יועמדו על 392,700 ₪.

     

    סך כל ההפסדים לעבר, בצירוף הפרשי ריבית כחוק מאמצע התקופה, עומדים על סך

    505,000 ₪, במעוגל.

     

    הפסד השתכרות לעתיד –

     

65. גיל פרישה – התובע מפנה בסיכום טענותיו לתחשיב הנזק מטעמו, שם ביקש לחשב את הפסדי ההשתכרות לעתיד עד גיל 70. החישוב המבוקש, קרי עד גיל 70, מתאים לעצמאים (ע"א 8488/08 עזבון המנוחה רננה סושרד ז"ל נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, 5.6.12) בס' 17).

66. בענייננו, התובע עבד כשכיר, ולכן יש להחיל עליו את גיל הפרישה הקבוע בסעיף 3 לחוק גיל פרישה, תשס"ד-2004, קרי עד גיל 67 (ע"א 3398/05 מכתשים מפעלים כימיים בע"מ נ' מריומה (פורסם במאגרים, 15.7.07) בס' 19).

67. היוון – התובע טוען כי יש לבצע היוון לפי 2% ולא 3% , כמקובל. אף שמספר בתי משפט הראו נכונות לסטות משיעור ההיוון הנהוג בפסיקת בתי המשפט (3%), אין בכוונתי לעשות כן.

    אמנם , בתי משפט אחרים כבר 'העזו' לסטות מהלכות אלו. כך היה גם בת"א (מרכז) 53580-05-12 פלוני (קטין) נ' שירותי בריאות כללית (פורסם במאגרים, 15.3.18) אליו התייחס התובע בסיכום טענותיו. שם קבע בית המשפט כי שיעור ההיוון יהיה 2% על בסיס חוות דעת שהוגשו מטעם הצדדים. אולם קביעה עובדתית זו של בית המשפט אינה בבחינת ראיה קבילה בהליך כאן (ע"א 989/03 חטר-ישי, משרד עורכי-דין נ' חיננזון, נט(4) 796, 815 (2005) ויעקב קדמי על הראיות – חלק שלישי 1549 (תש"ע-2009)). בפניי לא הוגשו חוות דעת בנושא שיעור ההיוון הראוי והדבר בוודאי שלא נמצא בתחום הידיעה השיפוטית, ועל כן לא הוכח כי יש מקום לסטות מן ההלכה הנוהגת.

    בנוסף, נושא זה ממתין להכרעתו של בית המשפט העליון בימים אלה במסגרת ע"א 3751/17 המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ נ' פלוני, אשר טרם ניתנה בו הכרעה. נראה כי עד לקבלת החלטה זו, הצפויה להינתן לאחר שקילת מכלול הנתונים, אין לסטות מן ההלכות הקיימות המורות כי יש להסתמך על שיעור היוון של 3% וזאת ללא קשר להיוון הנהוג במוסד לביטוח לאומי (ראו ע"א 830/76 סעדה נ' חמדי, לג(1) 589, 598-596 (1979) וע"א 2099/94 חיימס נ' איילון חברה לביטוח בע"מ, נא (1) 529, 542-539 (1997)).

    אשר על כן, אין מקום לטעמי לסטות משיעור ההיוון הנהוג של 3%. לאור האמור, הפסדי השכר לעתיד יועמדו על סך 1,080,000 ₪ , במעוגל.

68. זכויות סוציאליות – בהתאם לפסיקה, בהיעדר ראיות בדבר תנאים סוציאליים ספציפיים להם היה התובע זכאי, יש לפסוק פיצוי בגין הפסד תנאים סוציאליים על בסיס הפרשות המעסיק לפי צו הרחבה לפנסיה חובה [נוסח משולב] (ראו למשל ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טוויג (פורסם במאגרים, 31.7.14) בס' 7 וכן ת"א (מח'-נצ') 18560-03-12 זיאדאת נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (פורסם בנבו, 16.11.14) בס' 18).

    לפי צו ההרחבה האמור ועדכוניו במהלך השנים, נעים שיעורי הפרשות המעסיק לפנסיה בתקופות הנדונות בין 10% לבין 12.5% מהיקף השכר, לפי מדרג מובנה. חישוב לפי נתוני התובע מעמיד את רכיב ההפסד בגין אובדן זכויות סוציאליות על סך 190,000 ₪, במעוגל.

     

    סך ההפסד לעתיד יועמד על 1,270,000 ₪.

     

    הוצאות רפואיות

     

69. מן המסמכים שצורפו לתצהיר התובע וכן מעדותו (עמ' 24 לפרוטוקול ש' 9-8) עולה כי הוא טופל רק במסגרת הרפואה הציבורית.

    עם זאת, הוכח כי הוא מקבל טיפול רציף ממועד התאונה ועד היום. טיפול זה כלל אשפוז של חודשיים במוסד שיקומי, מעקב במרפאת בריאות הנפש, מעקב אורתופדי, מעקב מרפאת כאב ומעקב רפואי בקהילה. במסגרת הטיפולים מקבל התובע מספר תרופות שונות, לרבות קנאביס, תרופות פסיכיאטריות ומשככי כאבים שונים.

    עוד צוין בחוות דעתו של כהן כי לצורך נהיגה נדרש התובע לבצע התאמות אשר יאפשרו לו לנהוג, על אף חוסר היכולת להשתמש ביד שמאל. אף שלא הוכח כי התובע ביצע התאמות כאמור (עמ' 19 לפרוטוקול ש' 7-8) יש לשקלל במסגרת הפיצוי את ההתאמות הנדרשות לשם כך.

    אשר על כן, הפיצוי בגין הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד יועמד על סכום של 40,000 ₪, על דרך האומדנה.

     

    עזרת הזולת

     

70. התובע לא הציג ראיה כלשהי שתבהיר מהי העזרה שנדרשה לו, אף שעליו נטל הראיה לעשות כן. התובע הסביר כי מאז התאונה כלל אינו מסוגל לעשות שימוש בידו הפגועה ולכן אינו יכול לבצע פעולות יומיומיות בבית.

    התובע לא הראה כי בעקבות התאונה נאלץ להעסיק עזרה בשכר. עם זאת העובדה שמדובר באדם שכלל אינו מסוגל להפעיל אחת מידיו בוודאי מחייבת עזרה משמעותית וחריגה מן הסובבים אותו. העובדה שעזרה זו ניתנת על ידי בני משפחה, ללא תשלום, אין משמעה כי לא ניתן לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה (ע"א 1164/02 קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בן חיון (פורסם במאגרים , 4.8.05) בס' 11). קל וחומר יש מקום לפסיקת פיצוי המגלם את הסיוע לו יזדקק התובע גם בעתיד.

    אשר על כן, הפיצוי בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד יועמד על סך 250,000 ₪ .

     

     

    כאב וסבל

     

71. בהתחשב בשיעור הנכות הרפואית של התובע ובפגיעה בכושר ההשתכרות שנגרמה לו, בטיב הפגיעה שספג, בימי האשפוז להם נזקק ובתקופת ההחלמה הממושכת בה היה נתון, יש מקום להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק לא ממוני זה בשיעור 400,000 ₪.

     

    לסיכום, סך הפיצוי לתובע יעמוד על סך 2,475,000 ₪, לפי ערכם כיום. 

     

    ניכוי תגמולי מל"ל ואשם תורם

     

72. בהתאם לחוות הדעת האקטואריות שהוגשו מטעם CPC (מיום 25.12.17), יש לנכות את הסכומים ששולמו לתובע מהמוסד לביטוח לאומי בגין קצבת נכות וקצבאות מיוחדות בסך כולל של 2,309,321 ₪.

    יוער כי שפי הגישו חוות דעת אף הם אולם אלה הוונו לפי ריבית בשיעור 2% ואילו הסכומים בחוות הדעת מטעם CPC הוונו לפי ריבית בשיעור 3%. לאור נתיב ההיוון שנומק לעיל בפסיקת הפיצוי, יש לנקוט גזירה שווה גם לעניין אופן ביצוע הניכוי ומשום כך להעדיף את חוות הדעת מטעם CPC.

    הפועל היוצא מהאמור לעיל, הוא כי הפיצוי לתובע לאחר ביצוע הניכוי יועמד על סך של 165,680 ₪.

    לאחר ניכוי חלקו של התובע בגין אשם תורם עומד הפיצוי על סך 150,000 ₪. 

     

    סוף דבר

     

    הנתבע 2 ישלם לתובע סך של 112,500 ₪.

     

    הנתבעת 3 תשלם לתובע סך של 22,500 ₪.

     

    בנוסף, ישלמו הנתבעים 2-3 לתובע, ביחד ולחוד, שכר טרחת עו"ד בסך 35,000 ₪ והוצאות משפט אשר יורכבו מהחזר הסכומים בהם נשא התובע עבור חוות דעת המומחים מטעמו ומטעם בית המשפט וכן מהחזר אגרה בה נשא התובע, כל זאת על פי קבלות שיוצגו.

     

    התביעה נגד הנתבעת 4 נדחית. התובע יישא בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לנתבעת זו בסך 12,000 ₪.

    המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

73. ניתן היום, י"ד כסלו תשע"ט, 22 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.