מ.א.(המנוח) ואח' נ' איילון חברה לביטוח בע"מ

לפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי עיזבון ותלויים של המנוח מ.א. ז"ל (להלן: המנוח"), על-פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

המנוח, יליד 10.4.85, נהרג ביום 2.7.08 כתוצאה משריפה שהתלקחה ברכבו (להלן: "הרכב") והוא בן 23 בלבד (להלן: "האירוע"). האירוע נחקר במשטרה ובסופו של יום הומלץ לגנוז את התיק ללא חשד לפלילים.

רקע עובדתי וטענות הצדדים

1. התובע 1 הוא עיזבון המנוח; התובע 2 הוא אביו של המנוח, יורשו על-פי צו ירושה מיום 14.12.08 (להלן: "התובע"); התובעת 3 היא דודתו של המנוח (להלן: "התובעת") והנתבעת היא מבטחת הרכב במועדים הרלוונטיים לתביעה בפוליסת ביטוח חובה שמספרה 1-4-64-068349/07.

2. ביום 1.7.08, לאחר שהמנוח הזמין חדר במלון "אסטריל ויליג'" באילת לתקופה החל מיום 1.7.08 ועד ליום 6.7.08, הוא נסע ברכבו לאילת.

    

3. כפי העולה מסרט מצלמות אבטחה של בית עסק הסמוך לזירת האירוע (להלן: "סרט מצלמות האבטחה"), ביום 2.7.08 בשעת ערב, נהג המנוח ברכב בסמוך למסעדת "ד"ר פיתה" ומועדון "הפפרצ'י" באילת; הרכב נסע נגד כיוון התנועה פגע במכולת אשפה בצד הכביש במקום חשוך ועצר; המנוח יצא מהרכב; הגיחה למקום מונית (להלן: "המונית") וביצעה סיבוב פרסה; כעבור זמן מה הגיחה למקום מונית פעם נוספת, האטה מבלי לעצור והמשיכה בנסיעה; בהמשך, הגיעה מונית בפעם השלישית למקום ועצרה בסמוך לרכב; המנוח נעמד בצדו האחורי שמאלי של הרכב או אז, התלקחה אש בבת אחת מהחלק האחורי השמאלי של הרכב; האש אחזה בבגדיו של המנוח, הוא נכווה באורח קשה והובהל לבית-החולים, שם הוא נפטר מפצעיו. הצדדים חלוקים בדעתם באשר לגורם התלקחות השריפה.

    

4. התובעים טוענים, כי השריפה התלקחה מסיבה שאינה ידועה, עת המנוח מילא דלק ברכב באמצעות מיכל דלק שהביא מתחנת דלק סמוכה. לטענתם, פעולת מילוי דלק ברכב על-ידי המנוח היא בבחינת "תיקון דרך" כהגדרת מונח זה בחוק הפיצויים ומכאן ובהתקיים החזקות המפורטות בסעיף 1 לחוק הפיצויים, האירוע מהווה "תאונת דרכים" (ראה סעיפים 22 ו-26 לסיכומים מטעם התובעים). 

    

5. מנגד, טוענת הנתבעת, כי אין לקבל טענת התובעים בסיכומיהם, כאילו בעת האירוע היה המנוח מחוץ לרכב, שעה שטענתם הבסיסית, כפי שהיא עולה מכתב התביעה, היא כי המנוח נשרף בתוך הרכב (ראה סעיפים 8-20 לסיכומים מטעם הנתבעת).

    

6. מכל מקום לטענת הנתבעת, המנוח גרם במכוון להצתת הרכב באמצעות מיכל הדלק ובנסיבות אלו חלה החזקה הממעטת הקבועה בסעיף 1 לחוק הפיצויים בנוגע למעשה מכוון ודין התביעה להידחות (ראה סעיפים 29-100 לסיכומים מטעם הנתבעת).

    

   דיון והכרעה

   התשתית העובדתית

7. בהינתן המחלוקת העובדתית האמורה בין הצדדים, לצורך הכרעה בשאלה האם האירוע נופל לגדר "תאונת דרכים", כמשמעות מונח זה בחוק הפיצויים, אם לאו, על בית-המשפט לקבוע תחילה האם התרחיש הנטען על-ידי התובעים ולפיו, המנוח ביקש למלא דלק ברכב, מתיישב עם התשתית העובדתית שהונחה בפני בית-המשפט. בראות עיני, התשובה לכך חיובית ואפרט; גרסתם העובדתית של התובעים נסמכת על הודעתו במשטרה ועדותו של מר פייסל כיאל, נהג המונית, אשר נצפתה בסמוך לזירה עובר לקרות האירוע (להלן: "נהג המונית").

    

8. על-פי הודעת נהג המונית במשטרה, המנוח עצר את המונית בסמוך למקום בו עמד הרכב וביקש, כי יסיע אותו לתחנת דלק סמוכה על מנת להביא דלק, שעה שהוא "נתקע עם הרכב" [ההדגשה אינה במקור]; המנוח הצביע על רכב שעמד מול ד"ר פיתה באזור התעשייה בצמוד למכולת אשפה ונראה היה שהרכב פגע במכולה ומכסה המנוע היה מורם במעט; הוא הסיע אותו לתחנת הדלק סונול והמתדלקת במקום נתנה לו ג'ריקן קטן מפלסטיק בעל קיבולת של שלושה ליטרים; המנוח שטף תחילה את הג'ריקן במים, מכיוון שהיה מלוכלך בסבון ואז מילא בו דלק בסיוע המתדלקת; לאחר מכן, הסיע את המנוח חזרה אל המקום בו עמד הרכב ואולם עם הגיעם למקום, נזכר המנוח, כי הוא שכח את מפתחות הרכב בתחנת הדלק וביקש, כי יסיע אותו לשם בחזרה והתנהל משא ומתן בנוגע לתשלום עבור הנסיעה; עם חזרתם לתחנת הדלק מצא המנוח את מפתחות הרכב בדיוק במקום שקודם לכן הוא שטף את הג'ריקן, לקח אותם ואז הסיע אותו בחזרה למקום בו עמד הרכב ועזב את המקום (העתק ההודעה צורף כנספח 4 לתיק המוצגים מטעם התובעים).

    

9. נהג המונית שהוא עד אובייקטיבי לכל הדעות, הובא לעדות לפניי ומצאתי עדותו מהימנה. בעדותו, חזר האחרון על האמור בהודעתו במשטרה:

    

   "אני זוכר שעברתי משם, עצרתי את הבן אדם, היה תקוע בלי דלק, לקחתי אותו לתחנת דלק התחנה הקרובה של סונול, אני זוכר את המקרה הזה, כי הוא שכח את המפתחות והיינו צריכים לחזור. הוא תדלק את עצמו יעני, הוא שם במיכל, וחזר למונית, החזרתי אותו לרכב איפה שהוא היה תקוע קרוב לפפרצ'י, וכנראה הוא שכח את המפתחות, אז חזרנו לתחנת דלק לחפש את המפתחות, והוא מצא אותם בדיוק על המשאבה של הדלק, והוא לקח את המפתחות וחזרנו לרכב, הוא ירד מהמונית ואני נסעתי" [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 31 לפרוטוקול בשורות 13-18).

    

10. עדות נהג המונית עולה בקנה אחד עם סרט מצלמות האבטחה, בו נצפתה המונית בזירת האירוע שלוש פעמים; בפעם הראשונה ביצעה סיבוב פרסה במקום; בפעם השנייה האטה במקום והמשיכה בנסיעה ובפעם השלישית עצרה במקום. עוד עולה מסרט מצלמות האבטחה, כי לאחר שהמונית עזבה את המקום בפעם השלישית, נעמד המנוח בסמוך לצדו השמאלי האחורי של הרכב, אז התלקחה השריפה בבת אחת מהחלק השמאלי אחורי של הרכב.

     

11. בהינתן הראיות הנסיבתיות כאמור, לפיהן רכב המנוח פגע במכולת אשפה ועצר; המנוח עצר מונית וביקש כי נהג המונית יסיע אותו לתחנת דלק על מנת למלא דלק, שעה שהוא "נתקע עם הרכב"; המנוח נסע במונית לתחנת דלק; מילא שם מיכל בדלק לאחר ששטף אותו במים; חזר במונית למקום בו עמד הרכב עם מיכל הדלק ונעמד מחוץ לרכב בצדו השמאלי האחורי של הרכב- המקום בו ממוקם טנק הדלק; אני סבורה, כי התובעים הרימו הנטל להוכיח התרחיש הנטען על-ידם בהסתברות הנדרשת במשפט אזרחי.

12. אומנם, כפי שטוענת הנתבעת, טענת התובעים בכתב התביעה הייתה, כי בזמן האירוע המנוח היה בתוך הרכב (ראה סעיף 10א לכתב התביעה). עם זאת, מסרט מצלמות האבטחה עליו נסמכת הנתבעת בעצמה, לא ניתן ללמוד שהמנוח שהה ברכב בשלב כלשהו של האירוע. המנוח נצפה מחוץ לרכב בעת התלקחות האש ולאחר מכן הוא נצפה רץ מכיוון החלק האחורי שמאלי של הרכב כשהאש אוחזת בגופו. הא ותו לא.

     

13. החתירה לאמת היא מטרתו של ההליך השיפוטי ויש להעדיף עיקרון זה על פני הפרוצדורה. שהרי אם תיטול את האמת, תוצאות פסק-הדין לא תהיינה נכונות ובמצב זה לא יהיה כל טעם בהליך המשפטי [ראה בעניין זה בש"א 7984/09 רוזן שדה נ' חברת ארזי הבירה בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 9.7.09)]. דברים אלו נאמרים ביתר שאת בענייננו, שעה שכאמור מסרט מצלמות האבטחה לא ניתן ללמוד על כך שבעת התלקחות האש או לאחר מכן, שהה התובע בתוך הרכב.

     

14. די באמור כדי לקבוע שהתובעים הרימו הנטל המונח לפתחם להוכיח גרסתם העובדתית.

     

15. אין בידי לקבל טענת הנתבעת, לפיה האירוע אירע כתוצאה מ"מעשה מכוון", קרי על-ידי הצתה מכוונת של הרכב (ראה סעיפים 29-100 לסיכומים מטעם הנתבעת).

     

16. החזקה הממעטת הקבועה בסעיף 1 לחוק הפיצויים קובעת, כי "לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי..." [ההדגשה אינה במקור].

17. כבר נפסק, כי "הנטל להוכחת התקיימותה של החזקה הממעטת חל על הטוען לתחולתה... כבכל עניין אזרחי רף ההוכחה הנדרש הוא של מאזן ההסתברויות, אלא שבשל מהותה וחומרתה של הטענה, הראיות הנדרשות להוכחתה יהיו דווקניות יותר מבמקרה הרגיל... לפיכך נקבע כי-

    "בית המשפט יבחן היטב את התרחישים האפשריים, את הגרסאות המובאות בפניו ואת התשתית הראייתית, בטרם יקבע כי ב"תאונה מכוונת" עסקינן. אולם אם בסופה של בחינה זו שוכנע בית המשפט כי תרחיש התאונה המכוונת הוא התרחיש שיש בו כדי ליתן הסבר לראיות כפי שהוצגו, הוא לא יירתע מלקבוע שהתאונה באה בגדר החזקה הממעטת..." [ע"א 8313/06 פלונית נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 29.3.09)].

     

18. בהינתן האמור, על בית-המשפט לבחון האם הנתבעת הרימה הנטל להוכיח התקיימות החזקה הממעטת באמצעות ראיות דווקניות יותר מבמקרה רגיל. הנתבעת מבססת טענתה בדבר הצתת הרכב במכוון על דוחות פעולת משטרת ישראל מיום האירוע; הודעתו במשטרה של מר מוחמד אבו עיאדה, שהיה עד לאירוע (להלן: "מר אבו עיאדה" או "המודיע"); סרט מצלמות האבטחה; דו"ח חקירת אירוע השריפה של איגוד ערים לשירותי כבאות מיום 5.7.09 (להלן: "דו"ח חקירת השריפה") (העתקו הוגש וסומן נ/2); עדות חוקר השריפות והמלצת משטרת ישראל לסגירת תיק חקירת האירוע הנדון (העתקו הוגש וסומן נ/1).

     

19. לאחר שבחנתי התרחישים האפשריים, הגרסאות שהובאו בפניי והתשתית הראייתית והגם שהתרחיש הנטען על-ידי הנתבעת, לפיו המנוח הצית את הרכב במכוון, הוא אפשרי, לא שוכנעתי, כי תרחיש זה הוא המתקבל ביותר על הדעת באופן המטה את הכף לטובת הנתבעת ואפרט.

     

20. אכן, מדוחות פעולת משטרת ישראל שכותרתם "חשש לחיי אדם" ומספרם 3-001-0097-01 ו- 3-001-0097-02 (להלן: "דוחות הפעולה") עולה, כי ביום 2.7.08 בשעה 21:24:38 אדם בשם מחמד מסר למשטרת ישראל "... על אדם שמנסה להתאבד ומנסה להצית את עצמו ברכב באזור התעשייה באילת ליד מועדון פפראצ'י", תוך שצוין בדוחות, כי "המודיע נשמע לחוץ" (העתק דוחות הפעולה צורף לתיק המוצגים מטעם הנתבעת).

     

21. בהודעת מר אבו עיאדה במשטרה מסר האחרון הדברים הבאים:

    "אני היום הגעתי לבן דוד שלי שעובד כאן באתר בנייה וראיתי רכב מסוג יונדאי שהתנגש בפח אחרי שנתן בלימה, הבנתי שזו תאונה. הנהג יצא מהרכב והסתכל סביב הרכב, שאלתי אותו אם הכל בסדר והוא לא ענה... אחרי כ-10 דקות ראיתי שהוא חוזר עם מיכל ביד ושופך את התכולה בתוך כאילו בכיסא האחורי אחרי שפתח את הדלת. ואז ראיתי שהרכב בוער, הבחור נכנס לתוך הרכב הבוער, יוצא אחרי שהוא צועק ונכנס שוב פעם עד שהגיע משהו עם מטף וכיבה אותו. נראה לי שהבחור רצה להתאבד או משהו כזה. אני כאשר ראיתי שהוא שופך את הדלק הבנתי שמשהו לא בסדר והתקשרתי 100 למשטרה כי חשבתי אולי זה רכב גנוב שרוצים לשרוף אותו" (העתק הודעת מר אבו עיאדה במשטרה צורף לתיק המוצגים מטעם הנתבעת).

     

22. לאחר שנתתי דעתי למכלול, אני סבורה, כי יש ליתן משקל מופחת להודעת מר אבו עיאדה במשטרה, בשל הטעמים הבאים;

     

23. ראשית, בתמיכה להודעה האמורה, הנתבעת הביאה לעדות לפניי אדם העונה לשם מחמד אבו עיאדה. כפי העולה מעדות האחרון, הוא אינו יודע מדוע הוא זומן לעדות; אינו זוכר דבר מהאירוע הנדון ואף אינו זוכר כי מסר הודעה במשטרה בעניין הנדון. כך גם הכחיש האחרון דבר חתימתו על גבי ההודעה במשטרה וכן העיד כי מספר הטלפון של המודיע, כפי שהוא מופיע על גבי דוחות הפעולה של משטרת ישראל, אינו מספר הטלפון שלו (ראה עדותו בעמוד 34 לפרוטוקול בשורה 12 – עמוד 35 לפרוטוקול בשורה 17).

     

24. שנית ומכל מקום, לא ניתן ללמוד ממכלול הראיות, כי המודיע נכח בקרבת הרכב בזמן התלקחות האש, באופן שאפשר לו לקלוט את פרטי האירוע בצורה מדויקת.

    כך, בשני דוחות הפעולה של משטרת ישראל צוין על-ידי השוטרים, עורכי הדוחות, כי לא פגשו במהלך האירוע במודיע (העתק דוחות הפעולה צורף לתיק המוצגים מטעם הנתבעת) ובסרט האבטחה נצפה אדם אחד אשר ניגש למקום לאחר שהרכב פגע במכולת האשפה ולאחר מכן התרחק אותו אדם ולא נצפה במקום יותר.

     

    מעדות השוטרת רס"ר לימור ריימונד, חוקרת תיק המשטרה של האירוע, אשר המליצה על סגירת תיק החקירה בעניין הנדון (להלן: "השוטרת"), עלה כי המודיע לא נשאל במשטרה היכן עמד ביחס לזירת האירוע וכי הוא לא ביצע שחזור של האירוע. למעלה מכך, אישרה השוטרת, כי כפי העולה מהסרט נצפה רק אדם אחד במקום לאחר שהרכב פגע במכולת האשפה, כשהוא מגיע למקום מהכיוון הנגדי וחוזר לאותו כיוון, כאשר בינו לבין הרכב עומדת מכולת האשפה המסתירה לו את הרכב (עמוד 26 לפרוטוקול בשורות 2-10 ועמוד 27 בשורות 9-18). בעדותה, השוטרת לא ידעה להשיב האם יתכן שהמודיע עמד רחוק מזירת האירוע וראה רק חלק מהדברים (עמוד 29 לפרוטוקול בשורות 22-29) ואישרה, כי בהמלצתה לסגירת התיק נסמכה על הודעתו של המודיע, דו"ח חקירת השריפה וסרט מצלמות האבטחה (עמוד 29 לפרוטוקול בשורות 30-31).

    מהודעת נהג המונית במשטרה עלה, כי עת ירד המנוח מהמונית, לא היה אף אחד בקרבת הרכב (העתק הודעת נהג המונית צורף לתיק המוצגים מטעם התובעים) וכך גם מהודעת מר אוהד גונן, אשר הגיע לזירת האירוע בסמוך לאחר התלקחות האש (להלן: "מר גונן"), עולה, כי לא היו אנשים נוספים בזירת האירוע מלבדו לפני שהוא כיבה את האש שאחזה במנוח (העתק הודעת מר גונן במשטרה צורף לתיק המוצגים מטעם התובעים).

     

25. חיזוק לכך שהמודיע לא נכח בקרבת הרכב באופן המאפשר לו לקלוט את פרטי האירוע במדויק, ניתן למצוא בהודעתו במשטרה, לפיה המנוח "נכנס לתוך הרכב הבוער, יוצא אחרי שהוא צועק ונכנס שוב פעם עד שהגיע משהו עם מטף וכיבה אותו" [ההדגשה איננה במקור], שאיננה דרה בכפיפה אחת עם סרט מצלמות האבטחה. שם, כאמור, המנוח לא נצפה בשום שלב של האירוע כשהוא נכנס או יוצא מהרכב, במובחן מכך שהדלת האחורית הייתה פתוחה.

     

26. אומנם, גם מהודעותיהם במשטרה של מר גונן ומר יעקב קהלון, בעל העסק הסמוך לזירת האירוע (להלן: "מר קהלון"), עולה כי המנוח יצא לכאורה מהרכב כשהוא בוער. עם זאת, מהודעת קהלון גם עולה, כי הרכב עמד "מאחורי פח אשפה גדול..." וכאמור המנוח אף עמד בצד שמאלי אחורי של הרכב, כך שהן מכולת האשפה והן הרכב הסתירו אותו.

     

27. הדברים האמורים מקבלים משנה תוקף, שעה שהאירוע התרחש בשעת ערב ובמקום חשוך, בתנאים בהם הראות ממילא מוגבלת, מעבר למיקום של כלי הרכב והמקום שבו עמד המנוח.

     

28. שלישית, אף לגופו של עניין, דומה כי הדברים שמסר המודיע במסגרת הודעתו במשטרה אינם אלא פרשנותו האישית להתרחשויות, פרשנות שאינה בהכרח הולמת את המציאות.

     

29. הגם שהמודיע מסר במוקד הטלפוני של משטרת ישראל, כי הוא מבחין ב- "אדם שמנסה להתאבד ומנסה להצית את עצמו ברכב" [ההדגשה אינה במקור], בהודעה זו ובדוחות הפעולה לא נרשם מפיו, כי הוא ראה את המנוח שופך על עצמו דלק.

     

30. כך גם, נרשם מפיו, כי ראה שהמנוח "חוזר עם מיכל ביד ושופך את התכולה בתוך כאילו בכיסא האחורי אחרי שפתח את הדלת ואז ראיתי שהרכב בוער" [ההדגשה אינה במקור]. מלשון ההודעה והשימוש במילה "כאילו" ניתן להניח, כי המודיע סבר שהמנוח שפך את תכולת המיכל בכיסא האחורי, בהינתן העובדה שדלת הרכב באותו צד הייתה פתוחה והודעתו כאמור איננה אלא פרשנותו למצב הדברים המתואר. בהקשר זה יוער, כי אין בעובדה שדלת הרכב הייתה פתוחה אותה העת, כדי ללמד בהכרח על כך שהמנוח שפך דלק בכיסא האחורי של הרכב.

31. יתרה מכך, כפי העולה מההודעה, הפרשנות של המודיע, כאילו המנוח ניסה להתאבד, איננה פרשנותו היחידה להתרחשויות, שעה שבנוסף לכך נרשם מפיו, כי הוא התקשר למוקד הטלפוני של המשטרה, באשר סבר, כי "... אולי זה רכב גנוב שרוצים לשרוף אותו" [ההדגשה אינה במקור].

     

32. כאמור, הנתבעת מוסיפה וסומכת טענתה בדבר הצתת הרכב במכוון על-ידי המנוח על דו"ח חקירת אירוע השריפה, כמו גם עדותו של עורך הדו"ח, חוקר הדליקות, מר להב רמי חנן (להלן: "חוקר השריפה").

     

33. על-פי הדו"ח, הממצאים בזירת השריפה, ובכלל זה עיוות גג הרכב; סימני החריכה על פח הרכב; מוקד השריפה בחלל תא הנוסעים; גודל הנזק יחסית לזמן השריפה וקיומה של מעורבות חומר מאיץ, מלמדים על פיזור דלק בחלל תא הנוסעים ברכב. מכאן, קובע הדו"ח, כי השריפה ברכב נגרמה כתוצאה מהצתה (העתק הדו"ח הוגש וסומן נ/2 וראה גם עדות מר חנן בעמוד 37 לפרוטוקול בשורות 5-29).

     

34. דא עקא, שתיק חקירת נסיבות שריפת הרכב, לרבות תמונות הרכב מיום האירוע והסרטונים הנוגעים לחקירה, שעל בסיסם נשען הדו"ח, נמחקו נוכח תקלות טכניות במערכת המחשוב של תחנת הכיבוי באילת והחלפתה למערכת מחשוב מרכזית ברשות הארצית לכבאות (ראה עדות חוקר השריפה בעמוד 38 לפרוטוקול בשורות 2-14 והודעתו לתיק בית-המשפט) ונבצר מבית-המשפט לבחון את הבסיס הראייתי עליו נשען הדו"ח.

     

35. אף לגופם של דברים, מסקנת הדו"ח, לפיה השריפה נגרמה כתוצאה מהצתה, תוך פיזור דלק בחלל תא הנוסעים ברכב, נשענת על תשתית עובדתית חסרה.

     

36. מעדות חוקר השריפה עלה, כי על אף שיש בנסיבות הרקע של כל אירוע שריפה כדי לסייע בפענוח הגורם לאותו אירוע (ראה עמוד 43 לפרוטוקול בשורות 23-24), עובר לעריכת הדו"ח באירוע הנדון, לא עמדו בפניו ההודעות במשטרה בדבר נסיבות האירוע (עמוד 38 לפרוטוקול בשורות 33-34) ובפרט לא עמדה בפניו הודעת נהג המונית, לפיה המנוח ביקש למלא דלק ברכב (עמוד 43 לפרוטוקול בשורות 25-26).

     

37. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שהממצאים שעל בסיסם נשען הדוח מצביעים על מוקד השריפה בחלל תא הנוסעים ומעורבות של חומר מאיץ, והרי מהודעת נהג המונית עולה, כי המנוח ביקש למלא דלק ברכב ובפעולת מילוי דלק ממילא מעורב חומר מאיץ – דלק. כך גם, ניתן להסביר את הממצא לפיו מוקד השריפה נמצא בחלל תא הנוסעים בכך שקיימת סמיכות בין חלל תא הנוסעים לבין חלקו האחורי שמאלי של הרכב, שם עמד המנוח ובפרט, שעה שעל-פי העדויות, דלת הרכב באותו צד הייתה פתוחה אותה העת.

     

38. מכל מקום, מסקנת הדו"ח, לפיה מוקד האש נמצא בחלל תא הנוסעים, איננה מתיישבת עם סרט מצלמות האבטחה, ממנו עולה, כי האש פרצה בצדו האחורי השמאלי של הרכב מהחוץ כלפי פנים הרכב.

     

39. כמו כן, הגם שבדו"ח חקירת השריפה נרשם, כי אדי הדלק נספגו בבגדיו של המנוח בעת פיזור דלק ברכב, בשים לב להודעת נהג המונית, לפיה המנוח אחז בידיו מיכל דלק במהלך הנסיעה מתחנת הדלק אל זירת האירוע, אישר חוקר השריפה בעדותו, כי יתכן ואדי הדלק נספגו בבגדי המנוח במהלך נסיעה זו (עמוד 40 לפרוטוקול בשורה 26 – עמוד 41 לפרוטוקול בשורה 3).

     

40. חוקר השריפה אישר בעדותו, כי מיכל הדלק נמצא בחלק האחורי של הרכב, ואולם משנשאל באיזה צד של הרכב נמצא מיכל הדלק השיב - "לא נכנסתי לעומק בעניין הזה של איזה צד זה. אנחנו יודעים שכל העשייה נעשתה מצד שמאל" [ההדגשה איננה במקור] (עמוד 40 לפרוטוקול בשורות 4-8). מכאן שאף לא נבחנו תרחישים אפשריים אחרים עובר לעריכת הדו"ח, כגון התלקחות בעת מילוי דלק ברכב.

     

41. בהינתן העובדה שהדו"ח נשען על תשתית עובדתית חסרה, שאינה כוללת נסיבות עובדתיות, העשויות להביא למסקנה אחרת המתיישבת אף היא עם הממצאים בזירת האירוע, ממילא לא ניתן לסמוך על המסקנה העולה ממנו.

     

42. לא זו בלבד, אלא שעל-פי עדות חוקר השריפה, לא נמצא גורם הצתה כלשהו בזירת האירוע (עמוד 37 לפרוטוקול בשורות 30-31), ולמעלה מכך, עלה מעדותו, כי יתכנו גורמים אפשריים נוספים להתלקחות האש, כדוגמת חשמל סטטי או מעורבות טלפון סלולארי. כך, על-פי עדותו, כאשר נגמר הדלק במיכל הדלק ברכב, אדי דלק מתערבבים עם האוויר, תערובת זו היא נפיצה בחוץ (עמוד 40 לפרוטוקול בשורות 9-15); חשמל סטטי במקום שהוא רווי באדי בנזין יכול לגרום לבעירה או פיצוץ (עמוד 41 לפרוטוקול בשורות 9-10) וכך גם טלפון סלולארי פועל יכול להצית אדי דלק (עמוד 42 לפרוטוקול בשורות 29-31).

     

43. מהמפורט לעיל ובהינתן הנסיבות העובדתיות, כפי שהן עולות מהודעת נהג המונית במשטרה, אשר אף נחקר על הודעתו כאמור ומצאתי עדותו אובייקטיבית ומהימנה, אני סבורה, כי אין לסמוך על מסקנת הדו"ח, לפיה השריפה נגרמה כתוצאה מהצתה.

     

44. נוכח קביעותיי דלעיל, ממילא אין בהמלצה לסגירת תיק המשטרה, הנסמכת על דוחות הפעולה של משטרת ישראל; הודעת המודיע במשטרה; דו"ח חקירת השריפה וסרט מצלמות האבטחה (עדות השוטרת בעמוד 29 לפרוטוקול בשורות 29-31), כדי לסייע בידי הנתבעת בסוגיה זו.

     

45. זאת ועוד, הטענה האמורה בדבר הצתה מכוונת של הרכב אף אינה מתיישבת עם מכלול הנסיבות כפי שהן עולות מתיק החקירה, ובין היתר עם הודעת נהג המונית, לפיה המנוח היה רגוע לחלוטין במהלך הנסיעה; בתחנת הדלק מילא המנוח את מיכל הדלק בדלק לאחר ששטף אותו במים וביקש לחזור לתחנת הדלק לאחר שהבחין, כי שכח שם את מפתחות הרכב.

     

46. הנתבעת טוענת, כי קיים מניע כספי להצתת הרכב, שעה שבמועדים הרלוונטיים היה הרכב מבוטח בפוליסת ביטוח מקיף (ראה סעיפים 80-82 לסיכומים מטעם הנתבעת). הגם שהיה בידי הנתבעת לדלות מידע בעניין זה בנקל, היא לא הוכיחה הטענה בדבר קיומה של פוליסת ביטוח מקיף לרכב. כך או אחרת, בעובדה שקיים מניע אפשרי להצתה אין בהכרח כדי ללמד שהאירוע הוא תוצאת הצתה מכוונת.

     

47. כמו כן, לא נמצא כל מניע להתאבדות הגם שסוגיה זו נבדקה במהלך חקירת האירוע במשטרת ישראל (עדות השוטרת בעמוד 25 לפרוטוקול בשורות 16-23 וראה גם מזכר של משטרת ישראל מיום 3.7.08 אשר העתקו צורף כנספח 8 לתיק המוצגים מטעם התובעים) ולא נמצא אף עבר רפואי פסיכיאטרי, המתיישב עם טענה זו. המנוח אף התמיד בעבודתו שנים רבות לשביעות רצונם המלאה של מעסיקיו וגילה יציבות תעסוקתית על אף גילו הצעיר (ראה עדות הגב' בעמוד 20 לפרוטוקול בשורה 31 – עמוד 23 לפרוטוקול בשורה 24). יודגש בהקשר זה, כי לא מצאתי בעובדה שהמנוח נסע בגפו לאילת מבלי שהודיע על כך לאיש, כדי לתמוך בטענת הנתבעת בדבר הצתה מכוונת של הרכב.

     

48. מנימוקים אלו, מצאתי לקבל טענת התובעים ולדחות טענת הנתבעת בדבר תחולת החזקה הממעטת בחוק הפיצויים.

     

49. אבחן עתה האם נסיבות האירוע, כפי שהוכחו, חוסות תחת הגדרת "תאונת דרכים" בחוק הפיצויים. בבוא ביהמ"ש לבחון האם אירוע כלשהו נכנס לגדר חוק הפיצויים, עליו להידרש לסעיף 1 לחוק זה, המגדיר "תאונת דרכים" מהי, וכאמור להלן:

    'תאונת דרכים' - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי...".

     

50. ההגדרה האמורה כוללת הגדרה בסיסית, שלוש חזקות חלוטות מרבות וחזקה חלוטה ממעטת אחת. בבחינת תחולת חוק הפיצויים על מאורע כלשהו, יש לבדוק תחילה האם ההגדרה הבסיסית מתקיימת, קרי האם עסקינן במאורע שבו נגרם לאדם נזק עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה. רק אם אפשרות זו נשללת, יש לעבור ולבדוק את החזקות המרבות. ככל שאחת מהן מתאימה, יש לוודא כי המקרה אינו נופל בגדרה של החזקה הממעטת, קרי האם המאורע אירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם (ראה ע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נ(3) 532).

     

51. להלן יישום הדברים בענייננו.

     

    ההגדרה הבסיסית – "שימוש ברכב מנועי" – "תיקון דרך"

52. כאמור, התובעים טוענים, כי בנסיבות העניין, פעולת מילוי הדלק ברכב היא בבחינת "שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה".

     

53. תאונת דרכים היא כל "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". אחת מצורות השימוש הכלולות בהגדרת המשנה של "שימוש ברכב מנועי" מתייחסת ל"טיפול דרך או תיקון דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו..." [ההדגשה אינה במקור].

     

54. "ההבחנה בין תיקון דרך או טיפול דרך לבין תיקון או טיפול שאינם תיקוני דרך או טיפולי דרך – עוררה קושי של ממש בפסיקה. בית המשפט העליון נדרש לשאלה זו, לראשונה, אגב אורחא, בפרשת דראושה. הטיפול הוא טיפול דרך – כך נפסק שם – "אם הוא נועד למנוע או להקטין את הסיכון התחבורתי והוא נעשה אגב הנסיעה או לצורך המשכתה המידית" [ההדגשה אינה במקור] [ע"א 4469/95 דראושה נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 475; ראה גם אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים (מהדורה 4, 2011) בעמודים 217-218].

     

55. בפסק-הדין המנחה בסוגיה זו ברע"א 5099/08 חסן נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 4.2.09), מנה בית המשפט העליון מספר מבחנים אפשריים המסייעים במלאכת האבחנה בין "טיפול דרך" ל- "טיפול בית" ובין "תיקון דרך" ל- "תיקון בית", ובכלל זה "המבחן הגיאוגרפי", על-פיו "טיפול דרך" חייב להיעשות בדרך, במובנה הגיאוגרפי; "מבחן הזמן" הקושר בין פעולת הטיפול ברכב לפעולת הנסיעה בו ומציע כי רק הטיפולים הנעשים בסמיכות לפעולת הנסיעה מהווים "טיפול דרך" וכן "מבחן המהות" הבוחן את סוג הטיפול שבוצע ברכב. על-פי מבחן זה "טיפול דרך" ו"תיקון דרך" הם טיפול ותיקון שנוהגים לעשות בדרך ולא נזקקים בו בדרך כלל למוסכים ולבעלי מקצוע, היינו – תיקון וטיפול שצפוי מכל נהג ברכב לעשותו ואין מצפים ממנו להזמין בעל מקצוע לתיקון כזה או להביא את הרכב למוסך לשם תיקונו. שם נפסק גם, כי "החלפת גלגל, מילוי מים, הוספת שמן, החלפת נורה ואולי גם החלפת חגורה הם טיפולים ותיקונים שנהגים נוהגים לעשות בעצמם, ולא נזקקים בהם למוסכים דווקא".

     

56. הלכה למעשה. בחינת עובדות המקרה שלפניי על רקע המבחנים האמורים מובילה למסקנה, כי פעולת מילוי הדלק ברכב עומדת במבחנים אלו, ובכלל זה "במבחן הגיאוגרפי", שהרי אין חולק, כי פעולה זו נעשתה בצד הדרך; "במבחן הזמן" שעה שהפעולה נעשתה בסמיכות לפעולת הנסיעה וכן במבחן המהות, באשר מדובר בפעולה שנהגים נוהגים לעשותה בעצמם.

     

57. כמו כן, אני סבורה, כי פעולה זו נועדה למנוע או להקטין את הסיכון התחבורתי, באשר, כפי העולה מסרט מצלמות האבטחה, הרכב נעצר בצד הדרך, בנתיב הנגדי, באופן אשר יש בו כדי לסכן את התנועה, ובפרט בשים לב לעובדה שהמקום היה חשוך אותה העת, וכך גם נעשתה למטרות תחבורה, לצורך המשכתה המידית של הנסיעה.

     

58. לפיכך, האירוע נופל להגדרה הבסיסית שבחוק הפיצויים. מכאן, ובהינתן מסקנתי דלעיל, לפיה לא הורם הנטל להוכיח התקיימות החזקה הממעטת, ממילא יש לראות באירוע "כתאונת דרכים" על-פי חוק הפיצויים.

    סוגיית הנזק

    בסיס השכר

59. התובעים טוענים, כי בשים לב לשכרו של המנוח ערב התאונה מעבודתו במכון להעתקות אור ספידיגרף (להלן: "ספידיגרף") בסך של 4,847 ₪ (נטו); הכנסותיו מעיסוקיו הנוספים במלצרות, ספרות ושיפוצים אשר לא דווחו לרשויות המס; בהיותו שאפתן וחרוץ ונוכח כוונתו ללמוד מנהל עסקים, יש לחשב ההפסדים בתקופה החל ממועד התאונה ולמשך חמש שנים, קרי עד ליום 2.7.13, על-פי בסיס שכר בסך של 8,386 ₪ (שכר ממוצע במשק נכון לשנת 2008 לאחר ניכוי מס הכנסה ומשוערך להיום) ובתקופה החל מתום חמש שנים ועד ליציאת המנוח לגמלאות על-פי בסיס שכר בסך של 10,969 ₪ (150% מהשכר הממוצע במשק נכון לשנת 2013 לאחר ניכוי מס הכנסה) (ראה סעיפים 31-34 לסיכומים מטעם התובעים).

     

60. מנגד, טוענת הנתבעת, כי בהינתן שכרו של המנוח ערב התאונה מעבודתו בספידיגרף בסך של 4,746 ₪ (נטו) והעובדה שהחל עבודתו שם כבר בחודש ינואר 2003, כך שצבר די וותק תעסוקתי אשר יש בו כדי ללמד על פוטנציאל ההשתכרות שלו מחד גיסא, ובשים לב לגילו הצעיר ערב האירוע מאידך גיסא, נכון וראוי להעמיד בסיס השכר על סך של 6,000 ₪. הנתבעת טוענת, כי דין הטענה בדבר ההכנסות מעיסוקים נוספים להידחות, בהעדר הוכחה ובהינתן עדות התובע בהקשר זה (ראה סעיפים 133-151 לסיכומים מטעם הנתבעת).

     

61. מנתוני השכר של המנוח עולה, כי שכרו מעבודתו בספידיגרף עמד על סך של 4,805 ₪ (על-פי דו"ח תקופות ביטוח במוסד לביטוח לאומי אשר העתקו הוגש וסומן ת/1), ובשערוך להיום סך של 5,564 ₪..

     

62. אין בידי לקבל טענת התובעים בסיכומיהם באשר להכנסות נוספות של המנוח מעיסוקים שונים לרבות בתחום מלצרות, ספרות ושיפוצים. התובעים לא הביאו ולו בדל ראיה להוכחת הטענה האמורה ולמעלה מכך, הטענה האמורה נסתרה בעדות התובע בעצמו (עמוד 14 לפרוטוקול בשורות 23-26, בעמוד 15 לפרוטוקול בשורות 12-16 ובעמוד 16 לפרוטוקול בשורות 29-31).

     

63. מכאן, ששכרו של המנוח ערב התאונה עמד על סך של 5,564 ₪ (בשערוך להיום).

     

64. אומנם, במועד האירוע היה המנוח צעיר בן 23 שנים ועל-פי ההלכה הפסוקה, "אין להגביל את החזקה בדבר השתכרות בגובה השכר הממוצע במשק לקטינים בלבד, והגיונה עשוי להיות יפה גם ביחס לאדם צעיר שטרם ביצע בחירות עצמאיות של ממש. עם זאת, הפסיקה לא שללה הישענות על אינדיקציות ממשיות הנוגעות לנפגע הספציפי, במיוחד מקום בו מדובר בבחירות תעסוקתיות שביצע באופן עצמאי" [רע"א 7490/11 חטיב פחרי נ' מוחמד חאג' (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 28.12.11)].

     

65. בענייננו, קיימת אינדיקציה לכך שעובר למותו ביצע המנוח בחירות עצמאיות של ממש בפן התעסוקתי. הוא עזב את הלימודים בסביבות גיל 15 ללא תעודת בגרות וללא מקצוע, עבד למחייתו משך ארבע שנים ברציפות עד למותו באותו מקום עבודה ובאותו תחום עיסוק (עדות התובע בעמוד 14 לפרוטוקול בשורות 9-22), כאשר מעדות המעסיקה אף עלה, כי אותם שני עובדים שעבדו עם המנוח בספידיגרף עובדים שם עד היום (עמוד 22 לפרוטוקול בשורות 2-5). בהינתן האמור, אני סבורה, כי עובר למותו, המנוח כבר החל לכתוב את סיפור חייו התעסוקתי.

     

66. ברם, והגם שהדרך הנכונה לחשב את צעדיו של אדם היא נוכח התנהגותו בעבר, "ניסיון החיים מלמד, כי ניסיון וותק בעבודה גורמים במקרים רבים לקידום בתפקיד ובהכנסה" [ע"א 1249/04 רבאח אדהם נ' רבאח רביע (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 8.11.16)].

     

67. דברים אלו נאמרים ביתר שאת בעניינו של המנוח, שעה שעל אף גילו הצעיר, כפי העולה מתצהיר העדות הראשית של המעסיקה, האחרון התמיד בעבודתו ברציפות משך שנים לשביעות רצונם המלאה של מעסיקיו, תוך שהפגין "כישורי תפיסה טכנית מהירה", "יכולת ניהול מצוינת", רצינות, הקפדה על קשרי לקוחות טובים ומקצועיות וכן היה בעל פוטנציאל לקידום בתחום עיסוק זה.

     

68. מכאן, שאין להתעלם מהסיכוי שהכנסת המנוח הייתה גדלה עם השנים ויש לקחת בחשבון סיכוי זה בחישוב הפסד השכר "בשנים האבודות".

     

69. בשים לב לאמור, מצאתי לקבוע, כי עד לתום חמש שנים מיום מותו יש להעמיד שכרו של המנוח על ממוצע שכרו ערב התאונה משוערך להיום בסך של 5,564 ₪. מתום חמש שנים ממועד האירוע ואילך יעשה חישוב אובדן כושר ההשתכרות על-פי שכר גלובאלי מוערך בסך של 8,000 ₪.

     

    תביעת התלויים

70. הצדדים חלוקים בדעתם בשאלה האם יש לראות בתובע, אביו של המנוח, ובתובעת, דודתו של המנוח כ"תלויים" במנוח, אם לאו. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים בסוגיה זו, מצאתי, כי דין הטענה בדבר תלות של מי מהתובעים במנוח, להידחות. להלן אדון בעניינו של כל אחד מהתובעים בנפרד.

     

    התובע– אביו של המנוח

71. סעיף 5(א) לחוק הפיצויים מגדיר את המונח "תלויים" לצורך פרק ב' של החוק כ- "מי שזכאי לפיצויים לפי סעיף 78 לפקודת הנזיקין". סעיף 78 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), שכותרתו "זכותם של תלויים לפיצויים" קובע, כי "גרמה עוולה למותו של אדם, והיה אותו אדם, אילולא מת, זכאי אותה שעה לפיצויים לפי פקודה זו בעד חבלת גוף שגרמה לו העוולה – יהיו בן זוגו, הורו וילדו זכאים לפיצויים מן האדם האחראי לעוולה".

     

72. סעיף 80 לפקודת הנזיקין מורה, כי "בתובענה לפי סעיף 78 יש למסור פרטים בדבר האנשים שלטובתם היא מוגשת ובדבר הפסד הממון שסבל כל אחד מהם עקב מות הנפגע, והפיצויים ינתנו בעד הפסד הממון שסבלו למעשה, או עתידים לסבול אותו למעשה..."

     

73. הנה כי כן, על הטוענים לזכות לפיצוי עקב מעמדם כתלויים מוטל נטל להוכיח את קיומה של התלות הלכה למעשה, היינו להוכיח את הפסד התמיכה והממון שסבלו עקב פטירת המנוח. בהקשר זה יוער, כי תלות של הורים בילדיהם אינה דבר שבשגרה, כפי התלות הקיימת בין בני זוג או בין ילד קטין להוריו למשל, ודומה כי לשם הוכחת תלות מסוג זה נדרשים התובעים לבסס תשתית ראייתית ממשית בדבר התלות הנטענת.

     

74. הלכה למעשה. בענייננו, התובע לא הביא כל ראיה חיצונית להוכחת טענתו בדבר קיומה של תלות ובתצהיר עדותו הראשית כמו גם בעדותו, הוא אף נמנע מלנקוב בסכום מדויק בו לשיטתו הסתייע במנוח. כך על-פי עדותו, המנוח שילם את חשבונות הדירה ובנוסף העביר לו מידי חודש סך של 1,000 ₪. די באלו כדי לדחות טענת התובע בדבר תלותו במנוח.

     

75. למעלה מכך, אף לגופו של עניין, טענת התלות האמורה נסתרה בעדות התובע בעצמו. תביעת התובע כתלוי, מבוססת על כך שהמנוח לכאורה "... סייע... לשלם את שכר הדירה ואת יתר הוצאות המחיה, כי אני מקבל מביטוח לאומי קצבת נכות כללית בסך של כ- 2,200 ₪ בלבד..." [ההדגשה אינה במקור] (סעיף 6 לתצהיר העדות הראשית).

     

76. דא עקא, שעל אף זאת, אישר התובע בעדותו, כי הוא אשר נשא בתשלום שכר הדירה (עמוד 18 לפרוטוקול בשורות 31-32). כמו כן, בניגוד לעדותו, לפיה המנוח שילם את חשבונות המים בדירה (עמוד 18 לפרוטוקול בשורות 26-28), אישר התובע, כי הוא "לא משלם עבור מים, בעל הבית משלם..." [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 19 לפרוטוקול בשורות 18-19).

     

77. מעבר לכך, וכפי העולה מעדותו, התובע אינו משלם דמי ארנונה, וועד בית או אגרת טלוויזיה, אלא רק הוצאות חשמל בסך של כ- 150-160 ₪ פעם בחודשיים, הוצאות גז בסך של 140 ₪ פעם בחצי שנה, תשלום עבור שירותי לווין בטלוויזיה פעם בשנה ואין לו הוצאות בגין ניקיון הדירה (עמוד 19 לפרוטוקול בשורות 12-30). לעומת זאת, הכנסותיו כוללות קצבה מהמוסד לביטוח לאומי בסך של 2,600 ₪ בגין 100% נכות כללית; סיוע מהמדינה בסך של 750 ₪ בשכר הדירה (עמוד 20 לפרוטוקול בשורות 1-3) ושכר לא מדווח בסך של 20 ₪ לשעה מעבודתו כמוכר ביצים ושימורים בשוק (עמוד 15 לפרוטוקול בשורה 19 – עמוד 16 לפרוטוקול בשורה 16). מכאן, שעה שלתובע הכנסה קבועה, אשר על פניו מכסה הוצאותיו הבסיסיות המפורטות לעיל, הטענה בדבר תלותו במנוח אינה סבירה ובפרט בהינתן כי שכרו של המנוח עמד ערב האירוע על סך של 4,805 ₪ בלבד (לפני שערוך).

     

78. בהקשר זה יובהר, כי גם הטענה, כאילו מעבר לחשבונות בגין הדירה, נהג המנוח להעביר לתובע מידי חודש סך של 1,000 ₪ (עמוד 18 לפרוטוקול בשורות 29-30), נותרה ללא כל תימוכין ויתרה מכך, תצהיר העדות הראשית של התובע שותק בעניין זה.

     

79. כך או אחרת, אף בהנחה שהמנוח אכן העביר סכומי כסף כלשהם לידי התובע, אני סבורה, כי אין מדובר בסכומים העולים כדי "תלות". בהינתן גילו של המנוח ערב האירוע והעובדה שהוא נהנה מקורת גג על כל הנלווה לכך, ניתן להניח, כי לכל היותר מדובר בהשתתפות רגילה בהוצאות המינימליות של הדירה, אשר שימשה אף את המנוח בעצמו.

     

80. חיזוק למסקנה בדבר העדר תלותו של התובע במנוח ניתן למצוא בעדות התובע, לפיה המנוח העביר לו לכאורה סכומי הכסף מיוזמתו המלאה וללא כל דרישה מצדו (עמוד 18 לפרוטוקול בשורות 24-30), ומכאן שהסכומים הנטענים לא היו כה נחוצים עד כדי תלות של התובע במנוח.

     

81. חיזוק נוסף לכך ניתן למצוא גם בעובדה, כי שלושת ילדיו האחרים של התובע לא תמכו בו כלכלית, הגם ששלושתם עובדים (עמוד 20 לפרוטוקול בשורות 5-6). התובע נשאל בעדותו מדוע שלושת ילדיו האחרים לא תמכו בו והשיב, כי "בן אחר חולה לגמרי" זאת מבלי להתייחס לבנותיו. בשים לב לכך שאותו בן עבד במועדים הרלוונטיים כמלצר, נשאל התובע מדוע אם כך המנוח סייע ואותו בן לא סייע, והשיב "אני לא רוצה" [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 20 לפרוטוקול בשורות 11-14). התובע לא נתן כל הסבר המניח את הדעת לכך שדווקא המנוח מבין כל ילדיו הוא אשר תמך בו לכאורה ודומה כי ככל שאכן העביר לו המנוח סכומי כסף, הסיבה לאמור נעוצה בכך שהוא, להבדיל מאחיו, התגורר בדירתו של התובע.

     

82. מכאן ובהעדר הוכחה, דין תביעת התובע כתלוי במנוח להידחות וכך אני מורה.

     

    התובעת– דודותו של המנוח

83. מלשון סעיף 78 לפקודת הנזיקין המצוטט לעיל עולה, כי "תלויים" הם בני משפחה מדרגה ראשונה של המנוח, לרבות בן זוגו, הורו וילדו של המנוח, והם בלבד זכאים לפיצוי מהמזיק. מכאן שדין תביעת התובעת, דודתו של המנוח, להידחות בהעדר עילת תביעה.

     

84. למעלה מן הצורך ומכל מקום, התובעת לא הוכיחה התלות הנטענת על-ידה במנוח, באשר לא הובאה כל ראיה חיצונית לכך ודי באמור כדי לדחות טענה זו.

     

85. הטענה האמורה אף איננה עולה בקנה אחד עם עדות התובעת בעצמה, ולפיה משנת 2008 בה אירע האירוע ועד היום "ההכנסות שלי כן כיסו את ההוצאות, כי גם אמי קיבלה קצבה ואני גם הרווחתי כסף, לא היינו רעבים וכיסינו את ההוצאות" [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 11 לפרוטוקול בשורות 12-14).

     

86. חיזוק להעדר תלותה של התובעת במנוח, ניתן אף למצוא בעדות התובע, לפיה המנוח "... עזר לכולנו. הוא עזר לי ולסבתא ז"ל המנוחה" [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 15 לפרוטוקול בשורה 8). מעדות זו ניתן ללמוד כי הסיוע, ככל שניתן, ניתן לסבתא של המנוח, אימם של התובעים, עמה התגוררה התובעת.

     

87. מכאן ובהעדר הוכחה דין תביעת התובעת להידחות אף היא וכך אני מורה.

     

    תביעת העיזבון

88. התובעים עותרים לחישוב ההפסד בגין התקופה הראשונה החל ממועד האירוע ועד לתום חמש שנים על-פי בסיס שכר בסך של 8,386 ₪ (ממוצע השכר במשק נכון לשנת 2008 נטו ומשוערך להיום) ולפי שיטת הידות וסה"כ להפסד בסך של 377,370 ₪ (ראה סעיפים 44-45 לסיכומים מטעם התובעים). כן עותרים הם להפסד פנסיה בתקופה האמורה בסך כולל של 31,147 ₪ (חושב לפי שיעורי ההפרשות הנכונים לכל שנה ושנה בתקופה האמורה) (ראה סעיפים 44-46 לסיכומים מטעם התובעים).

     

89. בגין התקופה החל מתום חמש השנים ממועד האירוע ועד ליציאת המנוח לפנסיה בגיל 70, עותרים התובעים לחישוב ההפסד על-פי בסיס שכר בסך של 10,969 ₪ (150% מהשכר הממוצע במשק נכון לשנת 2013 נטו) ולפי שיטת הידות עד גיל 70 וסה"כ להפסד בסך מהוון של 2,473,810 ₪. כן עותרים התובעים לפיצוי בתקופה האמורה בגין הפסד פנסיה בסך מהוון של 473,253 ₪ (ראה סעיפים 47-50 לסיכומים מטעם התובעים).

     

90. הנתבעת טוענת, כי בהינתן שבעת האירוע היה המנוח רווק, אין לחשב ההפסד בגין "השנים האבודות" על-פי שיטת הידות, כי אם בהתאם להלכת פינץ, קרי לפי 30% מהכנסתו ומכאן שההפסד בגין תקופת העבר עומד על סך כולל של 110,565 ₪ וההפסד בגין תקופת העתיד עומד על סך כולל של 467,614 ₪ וסה"כ הפסד בראש נזק זה בסך של 578,279 ₪ (ראה סעיפים 152-156 לסיכומים מטעם הנתבעת).

     

91. הלכה פסוקה היא, כי "שיטת החישוב מושפעת ממצבו הקיים של הניזוק. אם אין לו תלויים, יש לפסוק לו פיצוי כניזוק חסר-תלויים, לאמור: על-פי שיעור גלובאלי של 30%" (ע"א 10990/05 דוד פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 11.4.06) (להלן: "פינץ")].

     

92. בענייננו, שעה שמדובר במנוח ללא תלויים יש לנקוט לגביו את שיטת החישוב הנוהגת לגבי "ניזוק חסר-תלויים" ולפיכך, הפסדיו יחושבו על-פי שיעור גלובאלי של 30% ולהלן.

     

    • תקופה ראשונה [ממועד התאונה, 2.7.08, עד תום חמש שנים, 2.7.13 - 60 חודשים]: 

      שכרו של המנוח	5,564 ₪ (שכרו הממוצע ערב התאונה משוערך להיום)
      ההפסד החודשי	5,564 ₪ X 30% = 1,669 ₪
      ההפסד עבור כל התקופה, משך 60 חודשים, עומד על סך של 100,140 ₪- בצירוף ריבית והצמדה ממחצית התקופה, סך כולל של 113,063 ₪

       

    • תקופה שנייה [מתום חמש שנים ממועד האירוע, 2.7.13, עד היום– 45.5 חודשים]:

      שכרו של המנוח	8,000 ₪ (שכר גלובאלי מוערך)
      ההפסד החודשי	8,000 ₪ X 30% = 2,400 ₪
      ההפסד עבור כל התקופה, משך 45.5 חודשים, עומד על סך של 109,200 ₪- בצירוף ריבית והצמדה ממחצית התקופה, סך כולל של 111,589 ₪

       

    • תקופה שלישית [מהיום ועד יציאת המנוח לגמלאות בגיל 67, 10.4.52]:

      הכנסת המנוח	8,000 ₪ (שכר גלובאלי מוערך)
      ההפסד החודשי	8,000 ₪ X 30% = 2,400 ₪
      ההפסד עבור כל התקופה עומד על סך כולל של 626,129 ₪ [לפי מקדם היוון 260.8873]

       

    • מכאן, שאובדן ההכנסה "בשנים האבודות" מסתכם בסך כולל של 850,781 ₪.   

      הפסדי פנסיה

93. כאמור, התובעים עותרים לפיצוי בראש נזק זה בסך כולל של 31,147 ₪ בתקופה עד לתום חמש שנים ממועד האירוע, לפי שיעורי הפרשות המעביד בתקופות השונות הקבועים בצו ההרחבה לביטוח פנסיוני במשק, וסך כולל של 473,253 ₪ בתקופה שמתום חמש שנים ועד הגיע המנוח לגיל 70, לפי שיעור של 12% הפרשות מעביד. מנגד, טוענת הנתבעת, כי על-פי הלכת פינץ, אין מקום לפסיקת הפסדי פנסיה או תנאים סוציאליים כלשהם בנוסף לפיצוי בגין הפסד השכר בשנים האבודות.

     

94. בת.א. (מחוזי-ירושלים) 2265/08 עזבון המנוח זהר דפן ז"ל נ' המאגר לביטוח חובה "הפול" בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 20.1.10) נדונה סוגיית הפיצוי בגין הפסדי פנסיה בעניינו של ניזוק חסר תלויים. בית-המשפט הבהיר שם, כי בהינתן פסיקת העליון והשינוי החקיקתי בכל הנוגע לזכויות הכלכליות של האדם העובד בהגיעו לגיל פרישה, קרי חתימת צו הרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז – 1957, הלכת פינץ בהקשר של הפסדי פנסיה הפכה ללא רלוונטית:

     

    "... אם במועד מתן פסק הדין בהלכת פינץ, תגמולי הפנסיה היו בגדר נעלם ואפשרות לא ודאית הדורשת הוכחה, הרי שהחל מיום 1.1.2008 תגמולי הפנסיה אינם שונים מקצבת הזקנה, ומהווים נכס ודאי לו היה זכאי המנוח, לולא מצא את מותו בטרם עת. לאור שינוי המצב החקיקתי ולאור הפסיקה המפורשת בסוגיה דנן, אני קובע כי יש לפצות את התובעים גם בגין אובדן ההכנסות בשנים שתחילתן בהגיע המנוח לגיל פרישה וסופן בתום תוחלת חייו ..." [ראה גם ת.א. (מחוזי-ירושלים) 3050/09 פרלמן גלינה נ' ארגון "החמאס" (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 15.6.15)].

     

95. בענייננו, הנתבעת לא חלקה על שיעורי הפרשות המעביד לפנסיה בתקופות השונות כנטען על-ידי התובעים. ממוצע שיעורי ההפרשות הנטענים בתקופה הראשונה, קרי עד תום חמש שנים ממועד האירוע, עומד על 5.845% (ראה סעיף 46 לסיכומים מטעם התובעים). מכאן שהפסד הפנסיה בתקופה האמורה עומד על סך של 6,608 ₪ (113,063 ₪ X 5.845%), בתקופה החל מתום חמש שנים ועד הגיע המנוח לגיל 67 עומד הפסד הפנסיה על סך של 88,526 ₪ (737,718 ₪ X 12%). הפסדי הפנסיה עומדים על סך כולל של 95,134 ₪.

    אובדן שירותי המנוח [כבן]

96. פיצוי בראש נזק זה הוא פיצוי לתלויים ולא לעיזבון. בהינתן שתביעת התלויים נדחתה, אין מקום לפסוק פיצוי ראש נזק זה, כאשר ממילא לא הוכח, בראיות אובייקטיביות כלשהן, שהמנוח העניק שירותי בן לתובע.

    הוצאות קבורה ומצבה

97. התובעים עתרו בראש נזק זה לפיצוי בסך משוערך של 21,493 ש"ח, בעוד הנתבעת טוענת, כי בהעדר הוכחה אין מקום לפיצוי בראש הנזק האמור (ראה סעיפים 166-170 לסיכומים מטעם הנתבעת). מצאתי לפסוק בראש נזק זה על דרך האומדנה הסך של 10,000 ₪..

    נזק לא ממוני

98. הצדדים מסכימים, כי בהתאם לתקנות יש לפסוק פיצוי בראש נזק זה בסך של  43,820 ש"ח וכך אני פוסקת.

    סיכום

    תביעת העיזבון –

     

    אובדן השתכרות "בשנים האבודות"	850,781 ₪
    הפסד פנסיה	95,134 ₪
    נזק לא ממוני – כאב וסבל	43,820 ₪
    הוצאות קבורה ומצבה	10,000 ₪
    סך הכל	999,735 ₪

     

     

     

     

     

    סוף דבר

99. דין תביעת התלויים להידחות ודין תביעת העיזבון להתקבל.

100. הנתבעת תשלם לעיזבון המנוח פיצוי בסך כולל של 999,735 ₪, כמפורט לעיל.

101. כמו כן, תשלם הנתבעת לעיזבון המנוח החזר אגרת בית-משפט והוצאות משפט, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתם בפועל וכן שכר-טרחת עו"ד כדין.

102. סכומים אלו ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד ליום תשלומם המלא בפועל.

      

      

      

      

     המזכירות תשלח העתק פסק-הדין לבאי-כוח הצדדים

      

      

      

     ניתן היום, י"ד אייר תשע"ז, 10 מאי 2017, בהעדר הצדדים.