ת"א 50623-06-11 פלוני נ' פז חברת נפט בעמ ואח'

התביעה, טענות הצדדים וראיותיהם

1. התובע, יליד 1982, הנדסאי חשמל, עובד כעוזר טכנאי מעליות. בתקופה הרלבנטית, לאחר שחרורו מהצבא, עת עבד כמתדלק ומוכר בתחנת הנוחות YELLOW שבתחנת הדלק פז שבהחזקת נתבעת 1 וניהול ופיקוח נתבע 2, במסגרת "עבודה מועדפת", נפל קרבן לשני מעשי שוד במהלך עבודתו: ביום 20/07/05 וביום 08/08/05.

   התובע עותר בתביעתו לחייב את הנתבעים בנזקיו הנפשיים כתוצאה מהאירועים לעיל.

    

2. לענין הנסיבות, טוען התובע בתצהיר עדות ראשית ת/3 כי ביום 20/07/05 במהלך משמרת הלילה, בעת שניקה שולחנות ליד הכניסה לחנות, והיה עם הגב לעמדת התדלוק, חש בחפץ המוצמד לצלעותיו. הוא הסתובב והבחין ב-3 רעולי פנים. הם צעקו לעברו, אחד מהם היכה אותו בחזה, והוא הוכנס לחנות וננעל במחסן, עד שחולץ ע"י המשטרה.

   לטענת התובע, מעסיקו/הנתבע 2 (להלן: "זילברמן") הגיע לתחנת הדלק מיד לאחר מכן, שאל את התובע לשלומו והבטיח לו כי ידאג שתוסדר תאורה בסמוך, יוצבו מצלמות אבטחה, ויותקנו סורגים למניעת מקרים דומים. למחרת אף התייצב מאבטח חמוש בתחנה לעבודה במשמרות הלילה.

   כעבור כשבועיים הופסקה עבודתו של המאבטח והוא לא הוחלף באחר.

   הנתבע אף לא קיים אף אחת מהבטחותיו ביחס למיגון המקום.

    

   ביום 08/08/05 עבד התובע שוב לבד במשמרת הלילה. הוא נעל את דלתות הכניסה של החנות מיוזמתו מאחר ועמד לנקות את המקרר ולא רצה להיות עם גבו לכניסה. או אז שמע דפיקות בדלת, כשהסתובב הבחין בשני רעולי פנים שאחד מהם החזיק אקדח. הם צעקו לעברו. בתגובה, רץ לקופה רוקן אותה, נעל את עצמו במחסן החנות, יצר קשר עם המשטרה ודיווח על השוד. לטענתו, במהלך הדקות עד שהגיעה המשטרה, ניסו השודדים לפרוץ את הדלת בה התבצר והוא חש סכנה ממשית לחייו.

3. התובע טוען כי לאחר השוד השני ניסה לחזור לשגרת העבודה אך לא הצליח להתמודד עם התחושות הקשות והלחצים הנפשיים והחל לסבול מסיוטים. ביום 25/09/05 הופנה ע"י רופאת המשפחה לטיפול נפשי בבי"ח טירת הכרמל. שם הומלץ על טיפול נוגד דיכאון.

   לטענתו, בשל הטראומה לא הצליח להתמיד במקום העבודה והחליט לעבור לעיר אילת כדי להיות רחוק ממקום האירועים. לאחר תקופה קצרה חזר לחיפה. באוגוסט 2006 השתלב בעבודה כעוזר טכנאי מעליות ומאז ועד היום עובד שם ברם בשל קשיים בריכוז, הוא לא יכול להתקדם בתפקיד.

    

4. התובע טוען כי הנתבעים פעלו בחוסר זהירות עת הפקירו את עובדיהם, בהם התובע, בתחנה ללא אמצעי הגנה מספיקים בהם סורגים על הדלתות, תאורה היקפית מספקת, מצלמות אבטחה ומאבטח חמוש. הם התעלמו מהצורך לשמור על בטחון העובדים גם אחרי אירוע השוד הראשון וסיכנו את חיי התובע.

    

5. התובע תמך את תביעתו בחוות דעת של הפסיכיאטרית ד"ר איזבלה גרינברג שקבעה כי הוא סובל מתסמונת בתר חבלתית כתוצאה מהאירועים הטראומתיים ונכות בשיעור 30%.

    

6. הנתבעים לא כופרים בעצם אירועי השוד. לטענתם, את מעשי השוד לא יכלו למנוע אך עשו כל שביכולתם להגן על עובדיהם, לא הפרו את חובת הזהירות כלפי התובע ולא התרשלו בכל דרך. הם התקינו אמצעי זהירות על מנת למנוע אירועים חריגים במהלך העבודה בהם התקנת לחצן מצוקה המחובר למוקד חברת האבטחה, הוראה לעובדים לנעול את החנות ולפתוח רק באמצעות שַלָט רחוק שנמצא בידי העובד, פרישת מצלמות במעגל סגור, הוראה לעובדים כי במידה ויש מזומן רב בקופה להעבירו במעטפה לחדר המנהל הנעול ברב בריח. כן הנחו את עובדיהם לא להתנגד במידה ויש שוד ולמסור את הכסף ובמקרה חירום להינעל במשרד מנהל התחנה.

   נתבע 2 אף טוען בתצהירו (נ/12) כי המשטרה שהגיעה לתחנה אחרי השוד הראשון לא מצאה דופי בהתנהלות הנתבעים ו/או באמצעי הבטיחות. בתצהירו של זילברמן (נ/12) מעיד הנ"ל בסעיף 11 כי על מנת להגביר את בטחון העובדים הוא אף הורה להתקין סורגים בכניסה לחנות ובנוסף הוצב מאבטח.

    

7. אשר למצבו הנפשי של התובע הגישו הנתבעים חוות דעת מומחה של הפסיכיאטר פרופ' טיאנו. בחוות דעתו הוא סבור כי חוו"ד התובע לא התייחסה לרצף התכנים של הטיפולים השונים, המעידים על השינוי בעוצמת התסמינים, לא התייחסה למוטיבציה הנמוכה של התובע לטיפול, ולמצבו המקצועי הנוכחי. המומחה קבע כי התובע סבל מנכות זמנית בשיעור 10% למשך 3 שנים ולאחר מכן לא נותרה נכות לצמיתות.

8. לאחר הגשת תצהיר זילברמן הגיש התובע תצהיר התובע המשלים (ת/4) ובמענה לטענות הנתבעים, מודה התובע כי נפרשו מצלמות בשטח התחנה ברם אלו מכסות רק חלק מהשטח ולא את השטח המת שעליו המליצה המשטרה ליתן כיסוי מלא.

   לטענתו במשמרת הלילה היה עליו לצאת מהחנות למתחם התחנה, כדי לסייע לנהגים בפעולת התדלוק, לפנות פחים ולנקות את עמדות התדלוק והשירותים.

   אשר ללחצן המצוקה טוען התובע כי זה נגיש רק סמוך לקופה ברם כאשר הוא נמצא מחוץ לחנות או במחסן או מסדר סחורה במדפים, אין באפשרותו להסתייע בלחצן המצוקה בעת צרה.

   בעמדת הקופאי לא היה מכשיר טלפון והדלתות גם אם נסגרו וננעלו ע"י העובד, יכולות להיפתח בנקל ע"י כל אדם בעל כוח ממוצע.

   כך היה גם בשוד השני והגם שהדלתות היו נעולות והוא ברח למשרד וננעל שם עם הקופה לאחר שראה את השודדים מאיימים עליו באקדח, הם פתחו את הדלתות בקלות, נכנסו ודפקו בעוצמה על דלת המשרד.

   הוא חוזר וטוען כי ההבטחה להתקנת סורגים לא בוצעה בפועל.

    

   דיון והכרעה

    

   עובדות שהוכחו

    

9. חרף טענות הנתבעים בדבר סתירות בגרסה העובדתית של התובע, המאפילות לטעמה על מהימנות התובע, אני קובעת כי גרסתו העובדתית של התובע בדבר אופן התרחשות אירועי השוד לא נסתרה בגרעין הבסיסי והמהותי שלה.

    

   אשר לשוד הראשון (ביום 20/7/05)- הנתבעים מצביעים על כך שבהודעתו במשטרה (נ/1) סיפר התובע שהוא עובד בחנות YELLOW ובהיותו בתוך העסק, נכנסו 3 שודדים, בעוד שבתצהירו טען כאמור כי ניקה שולחנות בכניסה לחנות בעודו עומד עם גבו לכוון משאבות הדלק או אז חש בחפץ המוצמד אליו ומשהסתובב הבחין באדם רעול פנים המכוון נשק אליו.

    

   הנתבעים טוענים כי מדובר בסתירה עובדתית בין הגרסה במשטרה לבין התצהיר המצביעה על חוסר אמינות ועל מגמתיות. אני סבורה כי אין מדובר בסתירה שכן הנתבעים לא מפנים להמשכו של המשפט בהודעה במשטרה שם נאמר בפירוש שהוא היה בדרך לנקות בכניסה. התובע הסביר בתצהיר את השתלשלות העניינים באופן מפורט יותר מהכתיבה הלקונית בהודעת המשטרה אך מעבר לפירוט, גם כאן וגם כאן מסר למעשה את אותה גרסה בדבר ניקוי השולחנות ליד הכניסה לחנות.

    

   סתירה נוספת לכאורה עליה מצביעים הנתבעים נוגעת לתצהירו של התובע ת/3 שם סיפר שאחד השודדים הכה אותו בחזה וזאת בניגוד להודעתו במשטרה שם נשאל אם נפגע וזקוק לטיפול רפואי והשיב: "לא. הם רצו להרביץ לי אבל לא הכו". הוא נחקר אודות הסתירה והסביר כי התכוון שלא נזקק לטיפול ועל כן ענה שלא הוכה כשהתכוון שלא הוכה ברמה המצריכה טיפול. חוסר ההתאמה המלא בין שתי הגרסאות לא יורד לטעמי לשרשו של ענין באופן שיעיב על מהימנות הגרעין הקשה. בין אם קיבל מכה בחזה ובין אם לאו, אין חולק כי אוים בנשק ונשדד.

    

   אני קובעת אפוא כי התובע הוכיח כי בוצע שוד פעמיים בהפרש של כשבועיים בעת שהשודדים איימו עליו בנשק ותוך שהם נכנסים לתוך חנות הנוחות ודופקים על דלת המחסן בו נעל עצמו.

    

10. לענין אמצעי הבטיחות, כאמור, גרסת התובע היתה להיעדר אמצעים מספיקים בעוד הנתבע טוען כי היו מצלמות, נעילה, סורגים, מאבטח ותאורה.

    לאחר שעיינתי בעדויות הצדדים ובחקירותיהם בבית המשפט, אני קובעת כי לא הוזמה טענת התובע לפיה בתחנת הדלק אמנם נפרשו מצלמות במעגל סגור, ברם אלו מכסות רק שטח מאיזור התחנה ואילו במגרש החניה לא הותקנו מצלמות עד לארוע השוד הראשון ביום 20/7/05 ולמעשה משם הגיעו השודדים.

     

    אשר ללחצן המצוקה, אין חולק כי לחצן המצוקה שנמצא מתחת לקופה, הוא קבוע ולא צמוד לעובד ואם העובד לא לידו ומנקה למשל את המקרר, הוא צריך לעשות סיבוב כדי להגיע ללחצן. (ראו עמ' 8 לפרו' ש' 23-26 )

     

    אין חולק כי באירוע השוד השני היה לתובע שַלָט רחוק נייד לסגירת דלתות (אך לא שלט של אזעקה- מצוקה) ולא לנעילה ובכל מקרה קל לפתוח את הדלת גם כאשר הדלת נעולה, בעזרת הידיים.

     

    אשר לסורגים- עדות התובע לפיה חרף הבטחת זילברמן לא הותקנו סורגים בפועל עובר לשוד השני, לא הוזמה.

    בענין זה אף אדגיש כי זילברמן בתצהירו לא העיד כי הותקנו סורגים אלא כי נתן הוראה להתקין (ראו סעיף 11). בעדותו בבית המשפט, לא יכול היה להעיד מתי הותקנו סורגים בפועל (אם בכלל).

    לסוגיית המיגון באמצעות סורגים חשיבות עצומה לענין נקיטת האמצעים להגנה על העובדים. התשובה לשאלה עובדתית זו מצויה בידיעת הנתבעים וכך גם הראיות להוכחתה, בשליטתם. הואיל והתובע טען בצורה מפורשת בתצהירו המשלים המהווה מענה לתצהיר זילברמן, כי לא היו סורגים חרף ההבטחה, יכלו הנתבעים וצריכים היו, להביא ראיה שתזים את גרסת התובע ברם הם נמנעו מכך והמנעות זו פועלת, באופן ראייתי לרעתם וכלל הוא כי ככל שהראיה יותר משמעותית כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות יותר מכריעות ויותר קיצוניות נגד מי שנמנע מהצגתה. וראה ע"א 548/78 שרון ואח' נ' לוי, פ"ד לה (1) 736, 760, ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר, פ"ד מד (4) 602, ע"א 456/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתיתיהו ואח' פ"ד מה (4) 651, 658-659, וכן י. קדמי, על הראיות חלק ג', תשס"ד – 2003, עמ' 1656.

     

11. זילברמן אף העיד כי בעוד נשים שעבדו בלילה לעולם לא עבדו לבד אלא בזוג, הוא סבר כי ביחס לגברים, די בעובד בודד בשעות הלילה ולפי הסברו גברים היו בצבא והם יוכלו להסתדר. (עמ' 20,21 לפרו').

     

12. עוד בהקשר זה אציין כי מר שחר פוני הגיש תצהיר ת/2 שהעיד על שוד שארע בעת שהוא עבד בשירות הנתבעים כשנה עובר לאירועי השוד מושא התביעה.

    בתשובות לשאלון ת/5 (שאלה 14 ) נשאל מר זילברמן אם היו אירועי שוד דומים עובר לאירועים מושא התביעה והשיב : לא. מסתבר שתשובה זו אינה נכונה. מעדות שחר פוני שתצהירו הוגש (ת/2) וחקירתו הנגדית עולה כי בהיותו במשמרת לילה באותה חנות, נכנסו שני שודדים מזוינים ברובה וסכין. דלתות ההזזה נפתחות כשאדם עומד בפתח החנות וכך הם נכנסו ללא בעיה. הוא נתן את הכסף, השודדים שברו לו את הטלפון ונעלו אותו בחדר. לאחר המקרה התפטר כי פחד להמשיך ולסכן את חייו בעבודה הנ"ל.

    זילברמן הודה בחקירתו כי ידע על הארוע הקודם וכי עדות שחר פוני אמת וכי אחרי אותו שוד שחר באמת לא חזר לעבודה וכפי שזילברמן הוסיף והעיד: "זה קורה אצל רובם וזה מובן לי. הדברים מדברים בעד עצמם.

     

13. התובע נשאל בחקירה נגדית כיצד אפשר היה למנוע את אירועי השוד והשיב " אם היו מציבים סורגים בכלל, כי לא היו שם סורגים, ואם היו נותנים הוראה לסגור את הדלתות ולא לצאת החוצה ולא לקבל אנשים פנימה, זה היה נמנע. ברוב תחנות הדלק שיש להן חנויות נוחות בלילה יש להם חלונית קטנה ודרכה הם מוכרים ומקבלים כסף. אצלנו זה הי הפתוח". (עמ' 10 ש' 1-5).

     

14. אין חולק כי אחרי השוד הראשון נשכרו שירותי מאבטח ברם אלו ניתנו לתקופה שפחתה משבועיים שכן אין מחלוקת כי בשוד השני שארע כשבועיים לאחר הראשון, לא היה מאבטח.

     

15. סיכום ביניים קצר של הממצאים שהוכחו בענין מודעות הנתבעים לסכנה ונקיטה באמצעי בטיחות, מעלה כי הוכח שאירועי השוד מושא התיק לא היו הפעם הראשונה שארע שוד בתחנה. הנתבעים היו מודעים לסכנה החמורה ובכל הנוגע לנשים, נמנעו מלשבצם לעבודה בלילה לבד. הם לא מצאו לעשות כן ביחס לגברים תוך שהעדיפו, ללא הצדקה עניינית, ורק מתוך חסכון בעלויות, להעמיד את העובדים הזכרים בסכנת חיים. כך ממש.

    מיותר לציין כי למרבה המזל הסתיימו מקרי השוד באופן שהסתיימו, ברם שוד מזוין יכול להסתבך ולהסתיים גם במוות חו"ח.

    האמצעים שננקטו היו תאורה חלקית, מצלמות חלקיות, לחצן מצוקה שאינו צמוד לעובדים, שַלָט לסגירת הדלת ועיקר העיקרים- היעדר סורגים באופן המאפשר כניסה לחנות גם אם יש נעילה של הפין שנכנס לחור ברצפה.

     

    שאלת האחריות

     

16. תזת הנתבעים היא כי אירועי שוד הם בלתי נמנעים והם חלק מהסיכונים הטבעיים שלא ניתנים למניעה מוחלטת. בעניננו, כך לטענתם, ננקטו אמצעים סבירים ועל כן אין התרשלות.

     

    אין בידי לקבל את הטענה.

     

17. כידוע, יסודות עוולת הרשלנות כאמור בסעיף 35 לפקודת הנזיקין הם שלושה: קיומה של חובת זהירות, הפרתה, ונזק כתוצאה מההפרה.

     

    קיומה של חובת זהירות מושגית נקבע ע"פ מבחן הצפיות וענינו האם מוטלת על אדם סביר מסוגו של הנתבע חובה לצפות את התרחשות סוג הנזק ביחס לאנשים מסוגו של התובע (ראה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז(1) 113. חובת הזהירות הקונקרטית ענינה, האם אדם סביר יכול היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק (עמ' 126-125 לפסק הדין). לענין זה יש להבחין בין "סכנה רגילה" ל"סכנה בלתי רגילה" שרק לגבי האחרונה מוטלת האחריות הקונקרטית. "הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" (השופט ברק, בעמ' 127).

     

    בע"א 663/88 שריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז (3) 225. נאמר ע"י כב' הש' בך כהאי לישנא: "נראה שהיום אין עוד צורך לבחינת שאלת עצם קיומה של חובת זהירות מושגית בין מעביד לעובדו. חובה זו מוכרת יפה בפסיקה ענפה ועקבית. קיימים רק הבדלים בין פסקי-הדין השונים ביחס למימדיה של אותה חובה וביחס להדגשים בדבר גורמיה השונים"

    ולמטה מזה לענין סווג הסיכונים נקבע כי: "אם המדובר בסיכונים גלויים לעין, שאינם יוצאי דופן במיוחד, הרי ייתכן ומספיק להזהיר את העובד בפניהם ולהדריך אותו לגבי אופי מניעתם. במידה שהסיכון חמור יותר, או נסתר יותר, או בלתי רגיל יותר, הרי במקביל גוברים מידתם, גיוונם ותחכומם של אמצעי הזהירות שמעביד סביר חייב לנקוט בהם".

18. במאמר מוסגר, מקור אפשרי נוסף בפקודת הנזיקין להטלת אחריות נעוץ בחובת הזהירות של בעל מקרקעין כלפי המבקרים בחצריו, קל וחומר כלפי מי שנמצא במקרקעין עקב עבודתו שם וראו ע"א 780/76 עזרא מועלם נ' רשות הפיתוח, פ"ד לא(2) 630, 636.

    במסגרת זו, יש להדגיש כי על בעל המקרקעין לנקוט אמצעי זהירות ביחס לנכסים המצויים בשליטתו, ואשר מכוונים למנוע נזק מכוון מפעולותיהם של עבריינים, ראו למשל ע"א 500/82 עציוני נ' עזקר בע"מ וערעור שכנגד, פ"ד מ (2) 733 שם נקבע כי: "אין כל חידוש בכך שהמחזיק צריך לצפות התנהגות עבריינית של צד שלישי. חובה כזו הוכרה בעבר לעניין התנהגות רשלנית, הן לעניין התנהגות פזיזה והן לעניין התנהגות זדונית של צד שלישי. אכן, לא פעם מטילים בדיני הנזיקין חובה על המחזיק לצפות התנהגות עבריינית ומכוונת של צד שלישי- התנהגות הגורמת נזק".

     

19. סטנדרט הזהירות שהסטייה ממנו מהווה התרשלות, צריך לשקלל איזון בין האינטרסים הרלבנטים: אינטרס הניזוק, המזיק והחברה – ובמילותיה של כב' הש' דורנר בע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט(1)102, 107-108: " אמות המידה לקביעת המדיניות המשפטית הראויה בעניין זה מבוססות על שקלול רמת הסיכון כנגד עלות אמצעי הזהירות, בהתחשב בערך החברתי של הפעילות שבגינה נוצר הסיכון. כלומר, הגורמים שיש לשקול הם: ההסתברות להתממשות הסיכון; גובה הנזק הצפוי; עלות האמצעים בזמן ובמאמץ למניעת הנזק; האינטרס הציבורי בפעילות יוצרת הסיכון"

     

20. בחינת הצפיות יפה הן לשאלת חובת הזהירות והן לשאלת קיומו של הקשר הסיבתי שבין הפרתה של החובה לבין התוצאה המזיקה, ושאלת ריחוק הנזק. וראו (ע"א 3510/99 ראובן ולעס נ' אגד-אגודה שיתופית לתחבורה בישראל (ניתן ביום 6/8/01) שם נאמר לעניין הקשר הסיבתי בהאי לישנא:

    "שאלת הקשר הסיבתי ושאלת ריחוק הנזק, מקום שגורם זר מתערב בשרשרת הסיבתית, במעשה עברייני מכוון ועצמאי, אכן אינה קלה... מעשה פשע המבוצע על-ידי אחר, שהוא בגדר גורם זר מתערב, לא יחשב כסיבה מכרעת לנזק הפוטר את הגורם המתרשל הראשון מן האחריות בנזיקין, מקום שהמעשה העברייני היה צפוי, כאחת מן התוצאות האפשריות של ההתרשלות המקורית"

     

21. מהכלל לפרט ולענייננו, לאור המציאות בארץ והנסיון האישי של הנתבעים בשוד באותה תחנה עובר למקרים מושא התביעה, אך טבעי היה מצדם לצפות אפשרות של מעשי שוד ותקיפה בתחנות הדלק וחנויות הנוחות בשעות הלילה השוממות מאדם. מדובר אפוא באירוע צפוי פיזית. העסקת מוכר בתחנה בנסיבות אלו חושפת את העובד לסיכון חמור מבחינת השלכותיו. מבחינת אינטרס הציבור, החזקת חנות נוחות 24 שעות אינה פעולה בעלת חשיבות ערכית שהחברה צריכה לקדם במחיר סיכון אנשים, אלא פעילות עסקית להפקת רווחים לבעליו. הנתבעים חשפו את עובדיהם פעם אחר פעם לסכנת החיים העלולה להתפתח כתוצאה משוד מזוין.

    בנסיבות אלו פועלת מקבילית הכוחות באופן שהמדיניות המשפטית הראויה צריכה להטיל חובה על המעביד לדאוג לאמצעי בטחון מיוחדים מוגברים המתאימים לקדם את הרעה.

     

    לטעמי, כפי שהוסבר בסעיף 15 לפסק הדין, ההיערכות לקידום פני הרעה, בייחוד אחרי שני מקרי שוד באותה תחנה, לא היתה מספקת וכך התממש הסיכון וארע השוד השלישי (השני של התובע).

    משחשפו הנתבעים את התובע לסיכון תוך שלא נשאו בעלות מניעת הנזק באופן מספק, עליהם לשאת בתוצאות הנזק שהתממש.

     

    מצב רפואי

     

22. נוכח הפער בין חוות הדעת הרפואיות שהוגשו ע"י הצדדים, מונה מומחה מטעם בית המשפט פרופ' ש. פניג. בחוות דעתו (במ/1) קבע כי בבדיקה שערך מצא כי התובע עדיין סובל מסימפטומים שאריתים של הפרעה פוסט טראומתית. חומרת הסימפטומים לא קשה. אין פגיעה אפקטיבית. יש המנעות ספציפית, הפרעות בריכוז ובזיכרון. התובע מתקשה לעבור את הבחינות לרישוי לטכנאי מעליות וכך נשאר תקוע בתפקידו כעוזר טכנאי. יש הגבלה בתפקוד החברתי. הוא נמנע ממקומות רועשים, מצמצם פעילות חברתית לסביבה המוכרת. לדעתו קיים קשר סיבתי בין הסימפטומים לאירועים נשוא התביעה. לאחר החתונה של התובע הייתה לו תקופה טובה, אך משנולד לו ילד, התגברו הסימפטומים והביאו את הנישואין למשבר. האישה מתלוננת על הסתגרותו, אפאטיות המנעות חברתית ומצבי רוח.

    המומחה מבהיר כי אין עדות לנכות נפשית עובר לאירועים.

    המומחה העמיד את הנכות הזמנית בשיעור 20% לשנה שלאחר האירועים ולאחר מכן על 10% לצמיתות בשל הגבלה קלה בכושר תפקודו.

     

23. לטענת הנתבעים, המומחה מטעם בית המשפט התעלם מעובדות שיש בהן להשפיע על גובה הנכות כגון חבלות ראש במהלך השירות הצבאי, נישואיו אחרי האירועים וניהול נישואים תקינים עד ללידת הילד. טיפולים נפשיים לא רציפים ולא עקביים וחידושם באופן מגמתי סמוך להגשת התביעה, והעובדה שהתובע עובד עד היום ללא מגבלות.

     

    המומחה נחקר והשיב כי לדעתו אכן היתה מגמתיות בתלונות והתלונה בדבר מצוקה בחשיפה לתחנות דלק לא נראתה לו משכנעת.

     

    פרופ' פניג נחקר והסביר כי ה-PTSD מתפתח כחודש אחרי החשיפה. הוא מסכים כי תלונת התובע לפיה הוא נמנע מלהכנס לתחנות דלק של פז לא משכנעת. המומחה לא השתכנע כי מדובר על המנעות מריח של תחנות דלק או תחנות בכלל אלא המנעות סלקטיבית.

    עם זאת החזרה לעבודה לא אומרת שלא היתה בעיה. לפעמים אנשים חושקים שיניים וחוזרים לעבודה הואיל וחייבים להתפרנס. אם זו הפרעה קשה, אין לצפות שיחזור לעבודה אבל אם ההפרעה קלה יותר, כמו בעניננו, זה סביר. (עמ' 11 לפרו').

    המומחה נחקר ביחס לחבלות בראש בצבא ובשאלה אם אלו יכולות להוליד תסמינים שנראים דומים לPTSD והשיב לגבי הפגיעות ב-2002 כמו גם בשנת 2004 כי זה לא סביר בין השאר משום שאם היו תסמינים כי אז צריכות היו להיות תלונות אך בפועל אין רצף תלונות. (עמ' 12 לפרו').

    הוא אף מסביר כי הפסקת הטיפול הנפשי לא בהכרח מצביעה על הטבה במצבו של התובע שכן חולים רבים נמנעים מטיפול מסיבות רבות, בהן שהטיפול כרוך במחיר רגשי שהם לא מוכנים לשלם.

     

    המומחה מסכים כי בהחלט יתכן שהפנייה המחודשת לטיפול נפשי כרוכה גם בגירושין וגם בעובדה שהוגשה תביעה לביהמ"ש אבל לטענתו זו מוטיבציה מעורבת. הגירושין עצמם הם חלק מהבעיה והשינוי שחל בו כתוצאה מהאירועים מושא התביעה. (עמ' 13 לפרו'). כך ע"פ תלונות אשתו, התובע אפאטי והוא לא אותו בחור שהיא הכירה בשנה הראשונה לנישואים.

    לסיכום, הPTSD- הוא ברקע, המומחה לא סבר שצריך לשנות מחוות דעתו והסביר כי מצא את הממצא הנפשי הנ"ל על רקע אירועי השוד כאותנטי ומצא לייחס לאירועים מושא התביעה 10%, על אף המגמתיות, ההגזמה והגורמים הנוספים יוצרי המשבר.

     

24. על פי ההלכה הפסוקה, הגם שבית המשפט הוא הפוסק האחרון, רק במקרים חריגים לא יאמץ בית המשפט את הקביעות המקצועיות של המומחה שמונה מטעמו.

    על מנת שבית המשפט ידחה את חוות דעתו של מומחה מטעמו, יש להראות כי המומחה שגה שגיאה כה גסה במסקנותיו עד שבית המשפט, החסר את המומחיות בתחום בו מונה המומחה, יגיע למסקנה שחוות דעת זו מופרכת.

    "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן" (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי), [פורסם בנבו]. וראו גם ע"א 323/85 מדינת ישראל נ' מזרחי, פ"ד לט(4) 185, 190-189 (1985) וכן ע"א 605/88 תבורי-בית חרות למשקאות קלים בע"מ נ' מעיינות הגליל המערבי סוכנויות (1979) בע"מ, פ"ד מה(2) 1, 11 (1990).

     

    בעניננו הועמדה הנכות על שיעור 10% כתוצאה מטראומת מקרי השוד. המומחה העיד על בדיקות שאלונים ומבחנים שערך לתובע כדי להתחקות על מצבו. המומחה לא הולך שולל. הוא נתן דעתו למגמתיות, לסיבות הנוספות ולכך שמתנהל הליך משפטי ברקע, ותוך שקלול הנ"ל מצא להעמיד את הנכות על שיעור 10%. קביעת נכות זו היא אולי מיטיבה או סלחנית עם התובע במעט, ברם אין לומר עליה כי היא לא לוקחת בחשבון או מתעלמת מנתונים עובדתיים שיש בהם לשנות את הקביעה. בשים לב לאמור, אין סיבה לדחות את הקביעות המקצועיות שבחוות הדעת ואני מאמצת אותה.

     

    גובה הנזק

     

25. התובע התחתן בשנת 2007. נולד לו ילד בשנת 2009 וב-2013 התגרש.

     

26. דוח רציפות בעבודה (נ/2) מעלה כי התובע השתלב בעבודה בשנת 2006 ועובד בה ברציפות עד היום. שעות העבודה במהלך כל השנים משעה 08:00 ועד 17:00 ואין שעות נוספות.

    ממצאים אלו מתיישבים עם המסקנה שהנכות לא מעיבה על התפקוד באופן משמעותי אם כי יתכן שיש להם השפעה על יכולת הקידום.

     

    כאב וסבל

     

27. כתוצאה מאירוע השוד המזוין נגרם לתובע נזק נפשי בשיעור 10%. הטראומה מעיבה על היכולות הרגשיות. בשקלול הנסיבות, שני האירועים שעבר התובע, הנכות הנפשית הזמנית שנקבעה לתובע על ידי המומחה מטעם בית המשפט, והנכות לצמיתות, מצאתי להעמיד את הסכום הראוי לפיצוי ע"ס 50,000 ש"ח.

     

    הוצאות רפואיות ונסיעות

     

28. עסקינן בנזק מיוחד הטעון הוכחה. נזק כזה לא הוכח כדבעי הן לעצם ההוצאה והן לקשר הסיבתי בין ההוצאות לבין הנזק. לכך יש להוסיף כי הואיל ומדובר באירוע שאונה לתובע בעבודתו, הרי שהיה עליו למצות זכויותיו לענין ההוצאות במוסד לביטוח לאומי. אני מוכנה להניח, כמעט כידיעה שיפוטית, כי ישנן הוצאות גם אם לא מגובות בקבלות, בגין תרופות, נסיעות וטיפולים והגם שעסקינן בנזק מיוחד, מצאתי לקבוע פיצוי גלובלי באומדנה ע"ס 10,000 ש"ח.

     

     

    הפסדי השתכרות

     

29. עבודתו אצל הנתבעות היתה העבודה הראשונה לאחר שחרורו מהצבא (עבודה מועדפת) והואיל וטרם הספיק להתבסס במעגל העבודה ולקַבֵּע את יכולות ההשתכרות, נכון יהיה להעמיד את בסיס השכר לצורך החישובים, על שכר ממוצע במשק.

     

30. הפסד השתכרות בעבר – התובע העיד כי בשל האירועים הטראומתיים עזב התובע את תחנת הדלק לפני שהיה זכאי למענק הצבאי – בסך 9,370 ₪ וכך הפסיד מענק זה. עדותו לא נסתרה. עוד הוא טוען כי בתקופת שהותו באילת, לא עבד, וחיפש עבודה, ברם נראה כי כנגד הפסד מלא זה, קיבל התובע דמי אבטלה כך שאלו מתקזזים עם ההפסד המלא.

    אשר להפסד חלקי בעבר, הרי שהתובע החל לעבוד באוגוסט 2006 ומאז עובד ברציפות ומשתכר נכון ליום הגשת התצהיר (יולי 2013) סך 7,500 ₪ ברוטו. שכר זה היה נמוך מהשכר הממוצע במשק ביולי 2013 אם כי התובע לא הציג נתונים בענין. ועל כן מצאתי להעמיד את הסכום באומדנה על 50,000 ₪. סך הפסד בעבר מלא וחלקי עומד אפוא במעוגל על 60,000 ₪.

     

31. הפסד כושר השתכרות לעתיד- לא הוצגו בפני נתוני שכר מעודכנים אחרי 2013. בנסיבות אלו ולאור הנכות שאינה כולה תפקודית, נכון יהיה לפצות באופן גלובלי עד גיל 67 בסך 200,000 ₪.

     

32. אובדן תנאים סוציאלים/פנסיה - מצאתי להעמיד את הסכום הראוי לפיצוי ע"ס 26,000 ש"ח.

     

33. סה"כ עומדים הסכומים הראויים לפיצוי במצטבר על סך 346,000 ₪. מהסכום הנ"ל יש לנכות ניכוי רעיוני את תגמולי המל"ל להם היה זכאי לו היה פונה למיצוי זכויותיו בהתאם לחוו"ד אקטוארית בסך 21,659 ₪. לאחר הניכוי עומד הסכום על 324,341 ₪.

     

34. אשר על כן אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים לשלם לתובע, יחד ולחוד סך 324,341 ₪. הנתבעים ישפו את התובע באגרה ששילם עם פתיחת התיק, בהוצאות המומחים מטעמו לפי קבלות שתומצאנה ובהוצאות העד שחר פוני בסך 350 ₪. בנוסף יישאו הנתבעים בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 76,540 ₪ ויישאו ביתרת אגרה.

     

    ניתן היום, י"ח ניסן תשע"ה, 07 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.