ת"א 5110-09-19 עזבון המנוח פלוני ז"ל ואח' נ' המרכז הרפואי רמב"ם ואח'

לפניי תביעת עזבון ותלויה שהוגשה מטעם אלמנת המנוח, פלוני ז"ל, בטענת רשלנות רפואית המיוחסת לצוות הרפואי של בית החולים, הנתבע 1, בכך שלא נתן למטופל, בעלה, טיפול הולם ולפי הסטנדרטים המקובלים; היינו, שהתרשל בכך שלא נקט כלפי המטופל מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה יכול וצריך לנקוט. נטען כי ההתרשלות הובילה וגרמה לפטירתו של המטופל כחודשיים לאחר תחילת אשפוזו בבית החולים המנוהל על ידי הנתבע 1 (להלן: "המנוח" ו-"בית החולים" - בהתאמה).

כפי שיפורט להלן, בנסיבות ענייננו, מצאתי כי נפלו כשלים באופן בו נוטר ואובחן מצבו של המנוח ובאופן בו טופל על ידי הצוות הרפואי, המקימים לתובעים עילה לפיצויים בגין התרשלות שגרמה לנזק שבגינו זכאית לפיצוי אלמנתו – שהיתה תלויה בו בחייו גם ירשה את עזבונו.

הממצאים והאחריות

המנוח, יליד 1951, הובהל ביום 23.3.2018 לחדר המיון בבית החולים, כשהוא בקוצר נשימה קשה, שנגרם בגין בצקת ריאות. זאת, כשברקע - מחלותיו בטרם האשפוז: יתר לחץ דם, עישון בעברו, שבץ מוחי, מחלת לב איסכמית לאחר ניתוח מעקפים, סכרת ואי-ספיקת כליות כרונית. לאחר סיבוכים וטיפול של כחודשיים בביה"ח נפטר המנוח ביום 24.4.2018, כשהוא בן 67 במותו. במותו הותיר אחריו המנוח שבעה ילדים בגירים ואלמנה, ילידת 1952, כיום בת למעלה מ-72 – התובעת 2.

בהסתמך על חוות דעת רפואית מטעמם, לטענת התובעים בכתב התביעה, רשלנות רפואית של צוות ביה"ח היא זו שהובילה להתדרדרות מצבו ולמותו של המנוח, באשר "הדבר מעיד על עצמו"; ולחלופין, בשל מחדלים רבים שנמנו בכתב התביעה, לרבות - אי-ביצוע ניטור ומעקב כנדרש ממצבו הרפואי בקבלתו לבית החולים, אי-ביצוע התייעצות עם קרדיולוג, ואי-אבחון נכון של המצב הלבבי, שגרמו לכך שלא ניתן למנוח הטיפול הרפואי הנדרש ומצבו התדרדר עד לפטירתו.

עמדת הנתבעות על פי כתב ההגנה מטעמן, שהסתמכה על חוות דעת רפואיות מטעמן, היא שמצבו הרפואי הקודם, הכולל את מחלות הרקע ומצב הבריאות הכללי הירוד שאפיין אותו - הם הגורמים לתוצאה הטראגית של מותו, ובכל מקרה - לקיצור משמעותי בתוחלת חייו - גם ללא קשר לטיפול.

כפי שאפרט להלן, השתלשלות ההליכים בתיק זה הובילה בפועל להסכמה - עוד קודם לדיון ההוכחות עצמו, שבענייננו היתה התרשלות שגרמה לנזק גוף, לרבות – פטירתו המוקדמת. כך שהמחלוקת בתיק מצטמצמת לשיעור הנזק שנגרם והפיצוי לו זכאים התובעים בגינו.

אני מוצא כי לשלמות התמונה, ראוי להתייחס לעיקרי הרשלנות בענייננו ולהשתלשלות ההליכים בניהול התיק. הצדדים צירפו לכתבי הטענות מטעמם חוות דעת רפואיות (והתובעים אף הגישו חוות דעת מגיבה כ"חוות דעת משלימה"), שלאחר עיון בהן, ועקב הפערים בין דעות המומחים מטעמם, הוריתי על מינויו של ד"ר אמיר שחר, מומחה ברפואה דחופה, כמומחה מטעם בית המשפט למתן חוות דעת רפואית בנדון (להלן: "המומחה"). אעיר כי, מעיון בחוות הדעת שנתן המומחה עולה כי בהכשרתו הוא מומחה ל: מחלות פנימיות, קרדיולוגיה, רפואה דחופה, ומינהל רפואי.

לצורך חיווי דעתו עיין המומחה מטעם בית המשפט במסמכים הרפואיים הרלוונטיים, ובין היתר, בדו"ח מד"א, ובתיעוד הרפואי מביה"ח. כמו כן, עיין בחוו"ד רפואית ובחוו"ד משלימה שנתן פרופ' קובי אסף - מטעם התובעים, ובשתי חוות דעת רפואיות שניתנו מטעם הנתבעים, האחת - ע"י פרופ' הלפרן, והשניה - ע"י פרופ' לבוא. בסופו של יום ראוי לציין כי לבד מחוות דעת רפואית ראשונה, נתן המומחה בנדון חוות דעת רפואית מעודכנת (בה גם העריך את קיצור תוחלת חיי המנוח – בשל צבר מחלות שהמנוח סבל מהן במועד אשפוזו, שלא קשור להשתלשלות הטיפול בבית החולים), ותשובות לשאלות הבהרה שהופנו אליו מטעם הנתבעות לגבי הערכתו לענין קיצור תוחלת החיים, כאמור (להלן: "שאלות ההבהרה").

להשתלשלות העובדתית של פינויו ואשפוזו של המנוח אתייחס בפרק שדן בכאב והסבל. בשלב זה אציין, כי הגיע לבית החולים בהכרה מליאה, ובתום הלילה הראשון לאשפוזו נמצא ללא הכרה על מיטתו בחדר המיון; הכרתו לא שבה אליו – עד לפטירתו חודשיים לאחר מכן, כאמור.

בסיכום ממצאיו, קובע המומחה בחוות דעתו לגבי הטיפול שניתן בבית החולים למנוח, כי "ניהול הטיפול בו היה רחוק מכל סטנדרט מקובל"; זאת - לאחר שהוא מונה מחדלים חדים וברורים שבעיקרם הם: אי-אבחון, אי-מעקב ואי-ניטור מתאים. המומחה מוצא בחוות דעתו כי הצוות הרפואי לא ערך בזמן אמת בירור רפואי מלא וראוי הכולל ירידה לשורש הבעיה הרפואית של המנוח, לאטיולוגיה של מצבו, בכך שלא נשאלה מה הסיבה לבצקת הריאות, לא ניתנה התייחסות לאנמיה שנמצאה, ולא אובחן מצב חירום לבבי. וכתוצאה מהאמור, מוצא המומחה שהטיפול שנתן הצוות הרפואי היה לקוי, לרבות - באי-השגחה מתאימה (שלדעתו, במצבו של המנוח בעת קבלתו, היה אמור להיות במיטה מנוטרת ביחידה לטיפול נמרץ), אי-חיבור למוניטור ואי-נקיטה באמצעים נוספים, כנדרש, במצב החמור בו נמצא המנוח מרגע הגעתו לבית החולים. המומחה מבהיר כי המנוח הגיע לבית החולים במצב חירום כזה, ש"אסור שישכב על אלונקה מאחורי וילון בתא בחדר-המיון".

לפי חוות דעת המומחה, הרקע הבריאותי, התמונה הקלינית ובדיקות-העזר שבוצעו - היו אמורים להיות מתורגמים להבחנה ואבחנה שמדובר במצב חירום לבבי, ומשכך המנוח היה צריך להיות מאושפז במיטה מנוטרת ביחידה לטיפול נמרץ, תחת השגחה ומעקב קפדניים, תרשימי א.ק.ג. חוזרים, טיפול תומך מתאים ושקילת צעדים נוספים; או, לכל הפחות, במיטה מנוטרת מול תחנת האחיות בחדר המיון.

המומחה מפרט בחוות הדעת את מחלות הרקע של המנוח ונסיבות פינויו לביה"ח, כפי שצויינו לעיל. המומחה מציין "ברקע מחלותיו: יתר לחץ דם, עישון בעברו, שבץ מוחי, מחלת לב איסכמית לאחר ניתוח מעקפים ואי-ספיקת כליות כרונית". המומחה בדעה שהמנוח לא סבל מאי-ספיקת לב; ובתשובות לשאלות ההבהרה שהוצגו לו הבהיר המומחה שלדעתו בעקבות ניתוח המעקפים שעבר בינואר 2017 "ניתן 'לנכות' ממחלותיו הכרוניות מחלת-לב איסכמית פעילה".

מאידך, עולה מתשובות המומחה לשאלות ההבהרה, כי הוא מאשר שהמנוח היה סבל גם מסכרת ומחלת כלי דם היקפית; ומבהיר כי הפגיעה הכלייתית הכוללת פרוטאינוריה מסיבית (הפרשת חלבון מרובה בשתן) הינה על רקע הסכרת. המומחה גם מאשר בתשובותיו כי המנוח סבל מסיבוכי טרשת העורקים שנגרמה בגין מכלול מחלותיו, שפגעו בעורקים באיברים שונים אצל המנוח. כך, בשנת 2010 עבר ניתוח חיוני להעברת שתל מאבי העורקים אל עורקי הרגליים, בשנת 2013 הובילו סתימות העורקים הללו לשבץ מוחי, ובשנת 2016 טופל בגין אירוע אוטם לב (בניתוח מעקפים).

המומחה מפרט בחוות דעתו את הטיפול המקובל במקרה של אוטם בשריר הלב (עם סיבוך של בצקת בריאות), שהוא: ניטור רציף בהשגחה (קרי, חיבור למוניטור והשגחה), אשפוז ביחידה לטיפול נמרץ, שקילת צנתור לב טיפולי, מתן תרופות לטיפול באוטם בשריר הלב – כל אלו, לפי ממצאי חוות הדעת של המומחה, לא בוצעו על ידי הצוות המטפל.

במסגרת ההסכמה הדיונית, כאמור, הסכימו הצדדים שלא לחקור את המומחה - בכל הקשור לקביעותיו לעיל. כמו כן הנתבעות לא עמדו על חקירת עדי התובעים, וויתרה על העדת עדים עובדתיים מטעמה (מהצוות הרפואי). בהתאם, הצדדים לא טענו בפניי בסיכומיהם בענין האחריות. ומכאן, לאור המפורט לעיל, אני קובע כי בענייננו היתה התרשלות של הצוות הרפואי מטעם בית החולים, שגרמה לנזק גוף שהוביל להתדרדרות מצבו הבריאותי של המנוח ולפטירתו בגיל 67.

קיצור תוחלת חיי המנוח

מחלוקת נטושה בין הצדדים בענין משך קיצור תוחלת החיים שנגרמה למנוח בגין התרשלות בית החולים; זאת - בהתחשב בהשפעה האפשרית של מחלות הרקע מהם סבל טרם אשפוזו, ללא קשר לאירוע הרשלני.

בסיכומיהם טוענים התובעים כי הוכח בנדון שתוחלת החיים שיש לייחס למנוח בעת פטירתו (גם בשל מה שמטעם התובעים - מכונה "תוחלת החיים הדינמית") היא של 14 שנים, כשהם מפנים לחוות הדעת המעודכנת שנתן המומחה מטעם בית המשפט לפיה הוא מעריך את תוחלת החיים של המנוח בעת מותו ב"11-13 שנים", ולעדות המומחה בחקירתו, בה אישר כי בהתחשב בתוחלת החיים הדינמית המאפיינת את העידן הנוכחי, ניתן להוסיף להערכתו "מספר חודשים".

הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי יש לייחס למנוח בעת פטירתו תוחלת חיים קצרה, לכל היותר 18 חודשים. לתמיכה בטענתם זו מפנים הנתבעים לדעת המומחה מטעם הנתבעים, פרופ' לבוא, בחוות דעתו, לפיה - תוחלת חיים של המנוח אלמלא האירוע הרשלני, היתה, לכל היותר, משך של בין שנה לשנתיים ממועד פטירתו, ולכך שאפילו המומחה מטעם התובעים הביע דעתו בחוות דעת שהוגשה מטעם התובעים, שיש לייחס למנוח תוחלת חיים של בין 5 ל-10 שנים ממועד פטירתו.

לעמדתן של הנתבעות כפי שעולה מסיכומיהן לפניי, אין לקבל את הערכת המומחה מטעם בית המשפט בענין קיצור תוחלת החיים שיש לייחס למצבו הרפואי של המנוח טרם האירוע שהוביל לאשפוזו, באשר "בהמשך לתשובות המתחמקות לשאלות ההבהרה, המשיך המומחה מטעם בית המשפט להתחמק גם בדיון משאלות נוקבות למשל הערכת קיצור תוחלת החיים כפי שגם אני ואדוני ניסינו לפנות ולבקש מהמומחה באמת לתת הערכה מספרית לשם כך התכנסנו, הוא חזר שוב ושוב על התשובה שהוא לא יכול להעריך. במקום להתמודד באמת עם ספרות שהוצגה לו או ספרות משלו. לבית המשפט הוצגו מאמרים רבים, למעשה ע"י שני המומחים גם פרופסור קובי אסף שהיה מטעם התביעה וגם שטען לתוחלת חיים ממוצעת של 7.5 שנים. ופרופסור לבוא שטען לתוחלת חיים ממוצעת של שנה וחצי. למקרה חוות דעתו הלקונית של ד"ר אמיר שחר עלו תהיות רבות. תחילה מדוע בניגוד לבקשת בית המשפט הנכבד הוא נמנע מלהתייחס לשאלת קיצור תוחלת החיים".

הנתבעות גם מפנות גם לכך שלנוכח הצבר של שלל המחלות מהן סבל המנוח, מצא המוסד לביטוח הלאומי לייחס למנוח, טרם מותו, נכות מצטברת משוקללת בשיעור של 77%.

כפי שאבהיר להלן, בנסיבות ענייננו, מצאתי לייחס למנוח בעת פטירתו (אלמלא האירוע הרשלני) משך תוחלת חיים בסדר גודל של עשר שנים.

כאמור, התובע, יליד 21.4.1951, נפטר בגיל 67, ביום 24.4.2018. על פי הלוחות הסטטיסטיים המתפרסמים ע"י הלמ"ס [הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שנתון סטטיסטי לישראל 72, לוח 3.6 – תוחלת חיים בגילים נבחרים, "כל האוכלוסייה", "זכרים" (2020) (להלן: "לוחות הלמ"ס")] - בשנת 2018 תוחלת החיים הממוצעת של גבר בישראל שהוא בן 67 באותה שנה, היא 17 שנים ו-11 חודשים (התוחלת חולצה מהלוח - בהתחשב בכך שהמנוח היה בן 67, ולא - בן 65 או 70).

כאמור, לכתב ההגנה צירפו הנתבעים חוות דעת שנתן פרופ' יורם לבוא לפיה הנתבעים לתוחלת חיים של שנה עד שנתיים, בהתבסס על המסמכים הרפואיים ומחקרים שונים. התובעים הגישו בנדון חוות דעת רפואית משלימה מטעמם, שהגיבה לחוות הדעת שהושגו מטעם הנתבעים, לרבות - לענין תוחלת החיים. בחוות דעת רפואית זו, שנתן המומחה מטעמם ביום 20.4.2021, מצא (על בסיס שני מאמרים לגבי מקרים רפואיים) כי בהתחשב בגילו של המנוח בעת פטירתו "ובהשוואה לכלל האוכלוסייה בה תוחלת החיים לאדם בגילו באותה עת הייתה כ 19 שנים [על פי לוחות הלמ"ס משנת 2017], ניתן להעריך כי מדובר בתוחלת חיים בטווח של 5-10 שנים וזאת ללא קשר לטענות לעניין טיב הטיפול בבית החולים רמב"ם".

אמנם בחוות דעתו המשלימה העריך המומחה מטעם בית המשפט כי תוחלת חייו של המנוח בעת פטירתו עמדה על 11-13 שנים, אך אפנה לכך שבעדותו בחקירתו העריך המומחה את תוחלת חיי המנוח ב"סדר גודל של 10-11 שנים".

אם כן, בהערכה ש-10 שנים הוא משך סביר לייחס למנוח כתוחלת חיים בנסיבות ענייננו – מאוחדים שניים מהמומחים שחוות דעתם הוצגו לפניי [אמנם - זה כמינימום וזה כמקסימום; המומחה מטעם בית המשפט: "סדר גודל כן 10-11 שנים", והמומחה מטעם התובעים – עד 10 שנים]. בנסיבות, משיקולים שונים, לרבות שיקולי מדיניות משפטית, לא מצאתי לעלות או לרדת מהערכה זו; כמפורט להלן.

ובכן, תחילה אסיר מעל הפרק את הסוגיה של "תוחלת חיים דינמית" אותה העלו התובעים לראשונה בסיכומיהם, שאזכיר שהיא טענה עובדתית, שיכול שאף קיימת חובה שתופיע בכתב טענות מטעם הטוען; ומכל מקום – יש להוכיחה; ובענייננו - היא לא הוכחה. אבהיר, כי לא די לבסס טענה כזו על הידיעה הכללית, שתוחלת החיים גדלה בעולם ובישראל עם השנים; שהרי המחלוקת המעשית להכרעה בהקשר זה, היא בשאלות: מהו טיבה של הדינמיות בענייננו? או - בכמה גדלה תוחלת החיים בישראל לאורך פרק זמן נתון בעשור הקרוב? שאלות, שהתשובות עליהן מחייב אומדן מבוסס.

ומעל לכל, השאלה הנורמטיבית הנשאלת היא - האם בכלל ראוי לעשות שימוש באומדן בסוגיה זו? בהקשר זה, אפנה לפסיקה עדכנית של בית משפט המחוזי בענין ת"א (י-ם) 58449-02-18 פלונית נ' הסתדרות מדיצינית הדסה (חל"צ) (פורסם; 30.6.22) שרואה בדברים הבאים – את ההלכה הנוהגת: "ראו דברי כב' השופט ריבלין וכב' השופט שני במאמרם הנ"ל, לאמור: 'במקום שבו בית המשפט נדרש להביא בחשבון הפיצוי נתון דוגמת תוחלת החיים, הוא מתבסס לצורך כך על טבלאות סטטיסטיות. ברור שהנתון הסטטיסטי הכללי שבית המשפט נדרש לו ברגיל לצורך חישוב נזקי העתיד מתעלם מן השינוי התמידי בגיל התמותה הממוצע...'". אשלים, כי הציטוט הוא מתוך מאמר שכתבו כב' סגן הנשיאה השופט אליעזר ריבלין וכב' השופט גיא שני, "תפיסה עשירה של עקרון השבת המצב לקדמותו בתורת הפיצויים הנזיקיים", משפט ועסקים י 499, 514 (התשס"ט).

אזכיר עוד, שאנו מצויים בעידן שבו, על פי הפסיקה, יש ליתן יתר משקל לאינטרס של ההאחדה וההפשטה של מלאכת עריכת הפיצויים, למול - הבחינה האינדיבידואלית. כדברי כב' השופטת וילנר (אמנם באותו ענין נדון מקרה של נזקי גוף בתאונת דרכים, אך מעיון בפסיקה נוספת – יש לדברים אלה הדהוד משמעותי ביישום בפועל של דיני הנזיקין בכללם): "ברבות השנים חלו תמורות בגישה האינדיווידואלית. בפסיקת בתי המשפט בשנים האחרונות ניתן לזהות מגמה ברורה של האחדת סכומי הפיצויים והפשטתם, על ידי מעבר מגישה אינדיווידואלית מסורתית ליצירת חזקות והנחות עבודה. נראה כי הגישה האינדיווידואלית ששלטה בכיפה בדיני הפיצויים, נסוגה מפני הרצון והשאיפה להאחדה ולהפשטת מלאכת עריכת הפיצויים, תוך יישום עקרונות המונעים משיקולי מדיניות משפטית, ערכים ושיקולים מתחום המשפט החוקתי - כבוד האדם, וזכותו של הנפגע לכתוב את סיפור חייו (למהותן של החזקות והטעמים ליצירתן ראו גם גיא שני חזקות רשלנות - העברת נטל ההוכחה בדיני נזיקין 37 (2011))" [בענין ת"א (מחוזי חי') 966/06 אולגה פינקלשטיין נ' הפול-המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ (פורסם; 3.12.2013)].

התובעים מודים ביושר בסיכומיהם, שהמבוקש מטעמם בהקשר של התחשבות במתן פיצוי ב"תוחלת החיים הדינמית", הוא - "חדש ומעניין". ובכן, בדומה לפסיקת בית משפט המחוזי בירושלים לעיל בעניינו, בענייננו - אינני סבור שהונחה לפניי תשתית ראויה להפעיל שיקול דעת בהקשר של הסוגיה המורכבת הזאת, שעל פניו, דורש ליבונה תשתית סטטיסטית-מתמטית מוקפדת יותר. זאת - כאשר בעצם אנו מוזמנים מטעם התובעים לבדוק האם ראוי, ובמיוחד, לנמק - מדוע ראוי, להכניס במודע אי-וודאות בהערכת הנזק, באופן שנוגד את ההלכה הספציפית לעיל (שנחזה כדין שמקפידים ביישומו – על אף מודעות לפער האפשרי מול "מספרי האמת", כאמור). והכל – כאמור, על רקע המגמה הכללית הניכרת בפסיקה - לאפשר, היכן שניתן וראוי, האחדה על חשבון אינדיבידואליות.

ובאשר לבחינת המחלוקת העובדתית בהקשר של מהי תוחלת החיים שיש לייחס למנוח בענייננו, אזכיר כי לפי הדין, בבואו של בית המשפט לפסוק בעניין קיצור תוחלת חיים בגין מצבו הרפואי של הנפטר טרם פטירתו, תוך בחינת חוות דעת המומחים, עליו לזכור כי מדובר בהערכות. וכדרכן של הערכות לעתיד, דעתם של המומחים מתבססת, בין היתר, על נתונים ספציפיים, היכולים לכאורה לגרום לקיצור תוחלת חיים בהתאם לבעיות הבריאות של מושא חוות הדעת. המומחה אינו יכול להתחייב לגבי קיצור תוחלת חייו של החולה הספציפי, שכן המידעים שבידיו מוגבלים למסמכים שלפניו, ואין הוא ניחן ביכולת הנבואה. כל שביכולת המומחה לעשות הוא להעריך מה תהיה תוחלת חייו של החולה, לאור המקרים המקובלים בספרות הרפואית ובהתאם לסטטיסטיקה.

בעניין ע"א 2099/94 חיימס נ' איילון, חברה לביטוח בע"מ פ"ד נא(1) 529, 535 (1997) מעיר כב' השופט ת' אור: "כל המצוי בנושא זה של קביעת קיצור תוחלת חיים יודע עד כמה קיים קושי לקבוע זאת, ועד כמה חלוקות הדעות בנושא זה בין המומחים השונים". ואכן בענייננו, ניכר היה שהמומחים השונים מוסרים הערכות שונות ורחוקות זה מזה.

התובעים מפנים לכך, שהודיעו בקדם המשפט האחרון טרם דיון ההוכחות, כי הם "מושכים" את חוות הדעת הרפואיות שהגישו מטעמם בנדון, וטוענים כי, בהתאם, יש להתעלם מהערכת המומחה מטעמם בכל הקשור להערכת קיצור תוחלת החיים. מדובר במומחה, שכאמור, מצא כי ניתן לייחס לצבר מחלותיו קיצור תוחלת חיים של לפחות תשע שנים מתוחלת החיים המליאה שהיתה להבנתו למנוח בעת שנפטר (בחוות דעתו הוא מדבר על תוחלת חיים מקסימלית למנוח - של 10 שנים, למול - 19 שנים לאדם אחר בגילו; כאמור, למען הדיוק - תוחלת חיים של גבר בישראל בן 67 בשנת 2018, נכון לרגע פטירת המנוח, היא קרוב ל-18 שנים).

במאמר מוסגר, אומר כי אינני משוכנע שהתובעים זכאים להתעלמות מוחלטת מחוות הדעת שהוגשו מטעמם בנדון. על מנת לבסס טענת שינוי חזית כזאת, לפי הדין, היה על התובעים להודיע במועד (בסמוך לקבלת התשובות לשאלות ההבהרה שנתן המומחה; ולא - כחמישה חודשים לאחר מכן), שהם מתקנים את כתב התביעה כך שיתאם את חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט [הוראת תקנה 128(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984]; מה שבחרו לא לעשות.

אזכיר כי עולה מהדין שחוות דעת רפואית מטעם צד בתיק רשלנות רפואית היא קודם כל - כלי של טענות, ומוצגת כחלק מכתב הטענות [תקנות 127 ו-128(ב) לתקנות 1984]. משיכת שתי חוות הדעת שנתן המומחה מטעמם של התובעים - היתה ברמה הראייתית בלבד.

גם אם, לצורך הדיון, נראה במשיכת חוות הדעת המשלימה מטעם התובעים (שבה המומחה מטעמם מעריך כי תוחלת החיים של המנוח נעה בין 5 ל-10 שנים) – הודעה על תיקון של כתב התביעה [אותו כתב התביעה, שאליו נחזה שהוספה חוות הדעת המשלימה, לפי הוראת תקנה 128(ב)], שאלה נכבדה היא, האם בית המשפט אמור להתעלם מכך שמומחה מטעם התובעים שעיין בחוות הדעת הרפואיות מטעם הנתבעות מצא להעריך שקיצור תוחלת חייו של המנוח בגין מצבו הרפואי טרם האירוע הרשלני נעה בין 9 ל-16 שנים (מ-19 שנים תוחלת, כאמור) – כאשר, כאמור אישר בחוות דעתו המשלימה, שהיא גם טענה מטעם התובעים כי "ניתן להעריך כי מדובר בתוחלת חיים בטווח של 5-10 שנים וזאת ללא קשר לטענות לעניין טיב הטיפול בבית החולים רמב"ם".

המומחה מטעם בית המשפט נחקר ארוכות לפניי, והתרשמתי כי הוא מתקשה לקבוע מהו קיצור התוחלת המדויק שיש לייחס בענייננו, וכי הוא מוצא, היכן שיש ספק לתת לתובעים ליהנות ממנו. בשורה התחתונה, מבהיר המומחה בעדותו, כי אין מדובר בענייננו במקרה בו למנוח היתה תוחלת חיים של שנים בודדות, כפי שסבור המומחה מטעם הנתבעות. מאידך, עולה מעדותו כי יש לו קושי לכמת את קיצור תוחלת החיים בגין מצבו הרפואי של המנוח הכולל צבר של מחלות; בין היתר, כי אין בספרות הרפואית פילוח מספיק מדויק של השפעתה של כל אחת מהמחלות מהן סבל המנוח, לבדה. להלן קטע מעדותו המבהיר את הקושי:

"העד, ד"ר שחר: תני לי רק רגע לחזור על הזה. רפואה זה תחום שעוסק בביולוגיה ובביולוגיה אין נוסחאות, אנחנו לו למישהו היה יש מחלה אחת מבודדת, מבודדת, בנקודת זמן מסוימת בידע שלנו ביכולת הטיפולית, אנחנו יכולים להעריך כשאנחנו עושים אקסטרפולציה מקבוצה מה הסיכון ומה תוחלת החיים שלו. כשיש לנו שתי מחלות אנחנו כבר כמעט ולא יודעים, לא מצאתי ספרות שמשקללת שתי מחלות ביחד, לאיש הזה היו,

כב` הש` תדמור ברנשטיין: למה?

העד, ד"ר שחר: מה?

כב` הש` תדמור ברנשטיין: למה אין ספרות כזאת?

העד, ד"ר שחר: כי אין ספרות כי לא ניתן לכמת את זה, כי כל אחד הוא אינדיבידו, חולה שיש לו גם מחלת כלי דם פריפרית, אין, גם כליות, גם מצב אחרי מעקפים, גם אחרי אירוע מוחי,

כב` הש` תדמור ברנשטיין: הבנתי אז השאלה היא אם נסתכל על זה מבחינת עין יותר מדעית, השאלה היא האם זה קשר אדיטיבי או האם זה חופף.

העד, ד"ר שחר: זה אדיטיבי התשובה היא זה אדיטיבי בגדול אבל אין על זה מספרים,

כב` הש` תדמור ברנשטיין: אם זה אדיטיבי,

העד, ד"ר שחר: אני לא מצאתי ספרות שאומרת לחולה שיש לו מחלת כלי דם פריפרית, פגיעה כלייתית מסכרת, לאחר אירוע מוחי, לאחר התקף לב, במשבר היפרטנסיבי תוחלת החיים שלו היא שנתיים/

כב` הש` תדמור ברנשטיין: בגלל אז רק בגלל שאין תשובה מתמטית הבאנו אותך' ואנחנו אומרים לך תראה אתה לכאורה מסכים שלכל אחד יש השפעה מסוימת.

העד, ד"ר שחר: כן".

אזכיר כי התובעים נשענים בענייננו על החזקה של תוחלת חיים הנלמדת מלוחות הלמ"ס. על הנתבעות הנטל להוכיח שיש בענייננו לסטות מחזקה זו ובאיזה שיעור. הראיות היחידות שבידינו הן ראיות סטטיסטיות חלקיות; היינו, לכאורה המומחה יכול למסור לנו דעתו לגבי העולה מעיון במאמר זה או אחר לגבי מחלה מסוימת שהמנוח סבל ממנה, והוא ייתן לנו ביחס לכל גיל (על פי רוב – בהתחשב במועד אבחון המחלה) - ממוצע של תוחלת חיים צפויה; ממוצע המשקף את חציו של פעמון הסתברותי של התפלגות נורמלית (על פי רוב על פי פונקציית הפעמון, שהיא כינוי לפונקציית הגאוסיאן).

כפי שעולה לעיל מתשובות המומחה לשאלות שהפניתי אליו בנדון, אין ספרות החותכת ומתייחסת לצבר מחלות מסוים. המומחה מסכים כי מדובר בהצטברות הסיכונים המשוקללים שכל אחת מהמחלות גורמת בענין הקדמת מועד פטירתו של אדם, אך הוא מבהיר כי: "התשובה היא זה אדיטיבי בגדול אבל אין על זה מספרים". לשון אחר, בידינו מקבץ של פעמוני התפלגות נורמלית, אך הסיכום שלהם איננו חיבור פשוט. למשל, המומחה מפנה לכך שחלק ממחלותיו של המנוח קשורות לסכרת ממנה הוא סובל, או יותר נכון לסיבוכי הסכרת: "לא הסכרת כמחלה אלא סיבוכי סכרת, פגיעה בכלי דם שזאת מחלת הכליות, מחלת הלב, מחלת כלי הדם של המוח".

עוד עולה מעדות המומחה, שהמדע מתקדם, ומאמרים לא עדכניים עלולים לעוות את התמונה שתאפיין את השנים הבאות: "מה זה מניעת סכרת היום? אנשים שיש להם איזשהם ערכים גבוליים, מגדירים אותם היום בקטגוריה של טרום סכרת, ואז מציעים להם שורה של התערבויות כדי למנוע סכרת, אם זה מצליח או לא אנחנו נדע בעוד 10-20 שנה אנחנו עוד לא יודעים, אבל נוספה ההגדרה שמה שנקרא טרום סכרת אנחנו עוד לא יודעים איך למנוע סכרת".

המומחה מבהיר בעדותו כי לדעתו המאמר שפרופ' לבוא מסתמך עליו בחוות דעתו בהקשר של המשקל שיש ליתן לסכרת בהערכת תוחלת החיים - איננו רלוונטי; באשר: "הטיפול השתנה לחלוטין אנחנו יודעים איך המחלה עובדת, יודעים לנטר את האיזון שלה, יודעים מה חשוב במחלה, יודעים לטפל בגורמי סיכון נוספים, המאמר הזה איננו רלוונטי להסקת מסקנות לתוחלת החיים של חולי סכרת בישראל לא ב-2015 ב-2005". המומחה מפנה גם לכך שטיפול בדיאליזה לחולים באי-ספיקת כליות מאריכה חיים.

אינני מקל ראש בטיב מחלותיו של המנוח, ובהצטברות שלהם, שאף התבטאה במספר פרוצדורות וניתוחים בעבר, אך במכלול שיקולי עלי גם לקחת בחשבון גם את העובדה, שלוחות הלמ"ס משקפות איסוף נתונים על הציבור הכללי, שמן הסתם, יש בו כאלה שבמועד פטירתם היו חולים גם במי מהמחלות מהן סובל התובע. בהקשר זה אפנה לענין ת"א (שלום ת"א) 36190-05-13 פלוני נ' עהאדי אבו קוידר, 23 (פורסם; 5.8.2018), בו מבהיר כב' השופט יחזקאל הראל: "לדעתי, מהנתונים שהובאו לעיל, עולה כי שימוש בלוחות תוחלת החיים, מקום בו עסקינן בנפגע שתוחלת חייו קוצרה מכל סיבה שהיא – מביא לפסיקת פיצוי לתקופה קצרה יותר מזו שנכון היה לפסוק לו. על מנת לקבוע את קיצור תוחלת החיים הצפוי לאותו נפגע ביחס לתוחלת החיים הסטטיסטית– נראה כי נכון יהיה להגיש שתי חוות דעת: האחת -של מומחה רפואי, שתקבע את הקיצור האבסולוטי של תוחלת החיים של אותו נפגע בגין אותם תחלואים בהם הוא לוקה, ותתעלם מהלוחות הסטטיסטיים, והשניה- חוות דעת של סטטיסטיקאי שתנטרל מחישובי הלמ"ס את אותם תחלואים בהם לוקה אותו נפגע, ותביא בחשבון אך ורק את כל שאר התחלואים והסיכונים שהובאו בחשבון על ידי הלמ"ס. את מספר השנים בהן התקצרה תוחלת חיי אותו נפגע יש לנכות מתוחלת החיים של בני גילו, כפי שתקבע באותה חוות דעת סטטיסטית. יודגש כי הבעייתיות קיימת אך ורק מקום בו נקבע כי תוחלת חייו של הנפגע הספציפי קוצרה בשל תחלואה כלשהי, ובמיוחד מקום בו עסקינן בקיצור משמעותי, כפי שיוחס לתובע שבפנינו".

למרות האמור, מבהיר כב' השופט יחזקאל הראל: "יובהר כי אין סתירה בין מסקנתי כי לא ניתן להידרש לדוחות הלמ"ס לבין מסקנתי כי אין מניעה לאמץ את קביעת המומחה בדבר קיצור תוחלת חיים עקב התאונה, שכן עסקינן בנתון העומד בפני עצמו. דהיינו- לכאורה, במועד בו התובע ילך בפועל לעולמו- מותו ייגרם גם בגין תחלואיו הקשורים לתאונה וגם בגין אלו שאינם קשורים לה" [שם, 27].

ההערה לגבי לוחות הלמ"ס מובאת על ידי, בעיקר, כמענה לטענת הנתבעות שיש לייחס לתובעים עמדה לפיה תוחלת החיים של המנוח היתה 7.5 שנים, שהוא הממוצע בין 5 ל-10 שנים שהמומחה מטעמו ייחס לו. תחושתי היא שגם המומחה מטעם התובעים התלבט לנוכח המורכבות של ההערכה שנדרשה ממנו, ואני מוצא כי בהתחשב בניתוח הדברים בפרק זה לעיל, יהיה נכון לייחס למנוח את המקסימום שמצא המומחה מטעמו לייחס לו.

לאור האמור, ובהתחשב בטענות הצדדים, ברקע הרפואי של המנוח ובחוות הדעת שעמדו לפניי (אם כראיות ואם כטענות), אני מוצא לנכון לקבוע כי תוחלת החיים שהייתה צפויה למנוח אלמלא האירוע הרשלני - היא עשר שנים (קרוב ל-56% מתוחלת החיים המלאה שהיתה מיוחסת לאדם בגילו לפי לוחות תוחלת החיים לאותה שנה).

הסעד והפיצוי

התובעת 2 תובעת בנדון את הסעדים להם היא זכאית כיורשת המנוח - בשם העזבון, וכן את הסעד של אובדן שירותי בעל – כמי שהיתה תלויה במנוח.

חישוב הפסד ההכנסות ב'שנים האבודות'

תביעת העיזבון מרכזת את עילות התביעה של הנפגע-המנוח עצמו, ובכללן, ראש הנזק של אובדן יכולת ההשתכרות "בשנים האבודות". בחישוב הפיצוי עבור ראש נזק זה, יש להפחית מן ההכנסה שאבדה בגין פטירת המנוח את הוצאות המחייה של המנוח, אשר "נחסכו" עקב מותו. כאשר מיושמת שיטת הידות מצורפת הכנסתו הפוטנציאלית של הנפגע להכנסה הצפויה של בן הזוג – זו "הקופה המשותפת" – והסכום שמתקבל מחולק במספר "ידות" לפי מספר בני המשפחה התלויים, בתוספת ידה אחת למנוח, ידה אחת למשק הבית וידה נוספת לחיסכון. שיטה זו נועדה לחלץ את ערכה הכספי של ידת הקיום של הנפגע. היתרה המתקבלת מהפחתת ידה אחת – היא ידת הקיום, מהכנסת הנפגע, מבטאת את הפיצוי לו זכאי העיזבון בגין אובדן ההשתכרות "בשנים האבודות".

המנוח, יליד 21.4.1951, נפטר ביום 24.4.2018, כשהוא בן 67. כאמור מצאתי כי יש לייחס לו עשר שנות חיים לאחר פטירתו. ובכן, מאז הפטירה ועד מועד מתן פסק דין זה חלפו ארבע שנים ושבעה חודשים, המהווים 55 חודשים, ואילו לעתיד בהתאם להערכת תוחלת חייו, נותרו חמש שנים וחמישה חודשים, המהווים 65 חודשים (סה"כ לעבר ולעתיד – 120 חודשים מפטירתו, היינו עשר שנים כפי שנקבע). מקדם ההיוון ל-65 חודשים (על בסיס 3%) הוא: 59.9224.

אלמנתו של המנוח ילידת 27.3.1952, היתה בת 66 במועד הפטירה, וכיום הינה בת 70 ו-8 חודשים.

הכנסות המנוח בטרם פטירתו, המורכבות מקצבת הנכות וקצבת הזקנה שקיבל מסתכמות ל-4,447 ₪. הכנסת האלמנה בטרם הפטירה עמדה על 2,108 ₪ (קצבת זקנה). על כן, סך ההכנסות למשק הבית עומד על 6,555 ₪. על פי הלכת 'השנים האבודות' נפעל לחלץ את שווי ידתה הקיום של המנוח, שבנסיבות בענייננו, היא רבע מההכנסה המשותפת.

אם כן, שווי החיסכון: 1,638 ₪ [6,555 לחלק ל-4]. מכאן שההפסד החודשי (הכנסת המנוח פחות שווי הידה; 4,447 פחות 1,638) עומד על 2,808 ₪ - על כך הסכימו הצדדים.

לטענת התובעים, לאחר שיערוך (הצמדה למדד), סכום ההפסד החודשי עומד על 2,977 ₪. אני מוצא כי מבחינה אקטוארית נכון יהיה להצמיד ולהוסיף ריבית להפסד החודשי – מאמצע התקופה, כמפורט להלן.

בהתאם לקביעת תוחלת החיים של עשר שנים, להלן חישובי אובדן ההכנסות בגין פטירת המנוח:

הפסדי הכנסות המנוח בשנים האבודות לעבר: כאמור, חלפו 55 חודשים מאז פטירת המנוח. על כן, התחשיב לעבר הוא: 2,808 ₪ X 55 חודשים = 154,440 ₪, סכום זה בתוספת ריבית והצמדה מאמצע התקופה (7.8.20; על סך 16,193 ₪) עומד על 170,633 ₪.

הפסדי הכנסות המנוח בשנים האבודות לעתיד: לפי מקדם היוון 59.9224 (עבור 65 חודשים לעתיד, כאמור) מסתכם בסך 168,262 ₪ [2,808X59.9224; לטעמי – אין להצמיד, באשר לא הוכח שהכנסת המנוח נכון להיום היתה גדולה יותר].

הוצאות קבורה ומצבה

התובעים טוענים כי יש לפצותם בפיצוי גלובאלי על סך 20,000 ₪ בגין רכישת מצבה (על סך 11,000 ₪ בגינם הוגש תצהיר, שהנתבעות לא עמדו על חקירתו), ועריכת אזכרה וסעודה מדי שנה.

כפיצוי גלובאלי בגין ראש נזק זה אני מוצא לייחס סך של 15,000 ₪.

עזרת הזולת

התובעים טוענים כי בני המשפחה לא משו ממיטת המנוח עד לפטירתו, משך חודשיים במשמרות, וכן כי אלמנת המנוח נסעה הלוך וחזור מביתה לביה"ח מדי יום בתחבורה ציבורית. על ראש נזק זה מבקשים התובעים פיצוי גלובלי על סך 25,000 ₪.

בהתאם לפסיקה, גם אם לא צורפו קבלות, יש להניח כי הוצאו הוצאות לצרכים אלו ומקובל לפסק על דרך האומדנא [ראו ת"א (מחוזי ת"א) 2265/08 עזבון המנוח זהר דפן ז"ל נ' המאגר חברה לביטוח "הפול" בע"מ (פורסם; 20.1.2010) והאסמכתאות שם].

כפיצוי גלובאלי על דרך האומדנא בגין ראש נזק זה אני מוצא לייחס פיצוי בסך של 10,000 ₪.

אובדן שירותי בעל

התובעים טוענים לפיצוי בגין אובדן שירותי בעל על סך 180,000 ₪. הנתבעים, לעומת זאת, טוענים כי הנתבעים לא הציגו אסמכתאות על ראש נזק זה וכי בשל תוחלת החיים הקצרה ממילא שהם טוענים לו (שנה-שנתיים), אין מקום לפצות עבור ראש נזק זה.

על פי הפסיקה, בגין ראש נזק זה ניתן לפסוק פיצויי על פי האומדנא.

לאור הקביעה לגבי תוחלת חיי המנוח, בשים לב לרקע הבריאותי המשמעותי של המנוח טרם פטירתו ומאידך בהתאם לגילו, ולאחר עיון בפסיקה אליה הפנו התובעים (שאני מוצא כי יש לאבחנה מענייננו, אם - בשל גילאים שונים מענייננו, ואם משום שהמנוח שם עבד בעבודות מזדמנות), אני מוצא להעמיד את הפיצוי בגין אובדן שירותי בעל בענייננו על סך של 100,000 ₪ [על פי אומדנא גלובלית; סכום המשקף סך של כ-900 ₪ לכל חודש לעבר ולעתיד במשך עשר שנים].

פיצוי בגין כאב וסבל ופיצוי בגין אובדן תוחלת חיים

כאמור, נמצא כי קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות בטיפול שניתן למנוח בבית החולים מרגע אשפוזו כשהוא צלול, לבין התדרדרות מצבו למצב של חוסר הכרה, שכלל נזק מוחי אנוקסי, ובסופו של דבר הוביל לפטירתו לאחר כחודשיים.

המנוח חווה כאב וסבל במהלך אשפוזו, ולפי טענת התובעים יש לפצות את עזבונו על הכאב והסבל שחווה במותו; זאת - לצד פיצוי בגין אובדן או קיצור תוחלת החיים שנגרמה בפטירתו המוקדמת.

הפסיקה דנה רבות בפיצוי לניזוק בגין קיצור תוחלת חיים כתוצאה של התרשלות מזיק - כנגזרת של הערך החברתי של קדושת החיים. עוד משכבר הימים אמר מ"מ הנשיא (כתוארו אז) זילברג כי ראש הנזק של אובדן תוחלת החיים, הוא "הפרשה הקשה ביותר בכל תורת הנזיקין" [ע"א 15/66 שנער נ' חסן פ"ד כ(2) 455, 462 (1966)].

עיון בפסיקה מלמד כי כמדד מקובל לפיצוי בגין קיצור תוחלת חיים ניתן לייחס כ-10,000 ₪ בגין כל שנה שקוצרה מתוחלת חייו של הנפטר. כך בענין ת"א (מחוזי י-ם) 4270/02 עזבון המנוח צ.ב.י. ז"ל נ' ישראלייזר רעים שותפות (פורסם; 21.3.07) בו נפסק פיצוי בגין קיצור תוחלת חיים המשקף כ-10,000 ₪ בגין כל שנה, סוקרת כב' השופטת אורית אפעל-גבאי את העקרונות לכימות פיצוי זה, כדלקמן: "בנוגע לפיצוי בגין קיצור תוחלת חיים, מגמת הפסיקה כיום היא לפסוק סכומים, אשר יבטאו את קדושת החיים שקוצרו בעטיו של המזיק ואת אובדן הנאות החיים שהיו צפויות אלמלא המוות. ואולם, כפי שאין לפסוק סכומים סמליים, אין גם להגזים בשיעור סכום הפיצויים בראש נזק זה. כפי שנאמר על ידי חברי ב-ע"א (י-ם) 6599/05 החברה האמריקאית הישראלית לגז בע"מ ואח' נ' עזבון המנוח דוד אשוש ז"ל ואח', תק-מח 2006(1) 9771, 'המגמה בשנים האחרונות הייתה להעלות את רף הפסיקה באשר לראש נזק זה, שבעבר נפסקו בו סכומים צנועים יותר. עם זאת, לנוכח ההכרה בראש הנזק של השנים האבודות יש מקום לשקול התאמה בין ראשי הנזק, שכן אחד מהשיקולים להגדיל את שיעור הפיצויים עבור קיצור תוחלת חיים היה היעדר פיצוי עבור הפסדי שכר בשנים האבודות, לפי ההלכה שחייבה באותה עת'".

כטענה מקדמית, למול טענת התובעים לפיצוי בגין כאב וסבל, - מפנות הנתבעות לענין ע"א 773/81 עזבון המנוח רוברט פרייליך ז"ל נ' מדינת ישראל פ"ד לו(4) 816 (להלן: "ענין פרייליך"), בו נקבעה הלכה, כי אין פוסקים פיצוי בגין כאב וסבל לניזוק שאיבד הכרתו בתאונה, ולא התעורר - עד שנפטר. הטעם לכך הוא, שבשל אובדן ההכרה אין תחושה של כאב וסבל, ולכן אין מקום לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה.

כפי שאפרט להלן, אני מוצא כי עובדתית יש לאבחן את עניין פרייליך מענייננו. בענין פרייליך, בשנת 1975 נפגע המנוח בתאונת דרכים ו"בו במקום הוא איבד את הכרתו. במצב זה של אבדן הכרה הוא היה נתון עשרים ושמונה ימים. חרף הטיפול הרפואי הכרתו לא חזרה אליו, וביום העשרים ושמונה הוא נפטר, כשהוא בן 25 שנים" [שם, 818]. הדיון שם מתבסס על ההנחה העובדתית, שלתובע לא היתה שהות "לחוות" את מותו המתקרב.

לעומת זאת, בענייננו - המצב מורכב יותר. המנוח פונה על ידי אמבולנס, אמנם עם קשיי נשימה, אך בדו"ח הרפואי של הפינוי על ידי מד"א נרשם: "בהגיענו בהכרה מליאה...סטורציה נמוכה שהשתפרה עם חמצן...יציב לאורך הפינוי". בגיליון סיכום מלר"ד/השהיה של בית החולים נרשם לגבי מצבו בקבלתו, תחת 'מצב כללי': "טוב, בהכרה מליאה, משתף/משתפת פעולה משביע רצון", ותחת 'לב' נרשם: "קולות לב תקינים קצב סדיר אוושה סיסטולית". כך, גם מעיון בתצהירו של בנו של המנוח, עולה שדיבר עם המנוח בחדר המיון בסביבות השעה 01:00 בליל האשפוז בבית החולים, כשהיה צלול (לפי המוסכם - הבן לא נחקר על תצהירו).

בגיליון סיכום מלר"ד/השהיה של בית החולים נרשם בשעה 9:11: "בשעה 8:09 החולה נמצא באגף ללא דופק וללא נשימה. הוא הוכנס מיידית לחדר הלם, הותחל בפעולות החיאה... לאחר כ-17 דקות של החיאה נצפתה חזרה של הדופק". לא ראיתי רישומי ביניים נוספים, אך נחזה, כי מאז אשפוזו (בשעה 00:16) ועד למודעות למצבו כשמונה שעות לאחר מכן - כשהוא בסכנת מוות, כעולה מחוות דעת המומחה – נפלו כשלים במעקב ובניטור שסופקו על ידי צוות בית החולים. לשון אחר, הנתבעות אינן טוענות שהן יודעות לתאר את הקורות עם המנוח באותן שעות.

אני מוצא כי הנטל להוכיח שהמנוח איבד את הכרתו באופן שלא חווה כאב וסבל ולא היה מודע למוות ההולך ומתקרב – הוא על הנתבעות. אמנם, אנו איננו יודעים מה חווה המנוח ברגעים הקשים בהם נאבק בחוסר ההכרה אליו נפל באותו לילה, אך אין לשלול שמדובר באדם ש"החיים חלפו מול עיניו" כשהוא נאבק בהכרתו המתערפלת; ולאחר כחודשיים בחוסר הכרה – נפטר כתוצאה של מחדל רשלני שהחל בעודו צלול ובהכרה. כך שבנסיבות ענייננו אין משמעות ממשית לכך שפטירתו "מרוחקת" מרחק של כחודשיים ימים מרגע "אימת המוות" אליה נקלע.

מאידך, לענין שיעור הפיצוי, אפנה את התובעים לכך שבענין ת"א (מחוזי י-ם) 8193/06 עיזבון המנוח שלמה חרובי ז"ל נ' "נהרות" משלחות רפטינג בע"מ (פורסם; 14.3.12), עליו הם מבקשים להסתמך בראש נזק זה - תוחלת חייו של המנוח, שהיה בן 63 במועד פטירתו בשנת 2005, היתה כ-20 שנה; ולכך שהסך 600,000 ₪ ניתן כפיצוי כולל בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים. היינו לענייננו, בו תוחלת החיים היא 10 שנים בלבד, היה מדובר בכמחצית. אוסיף, כי הפסיקה גם מתייחסת בזהירות בבואה לשום את שיעור הפיצוי במקרה של מוות שנגרם בנסיבות שהיקף הסבל או שהמודעות של המנוח לכך שהמוות קרוב – אינם ברורים. ראה למשל בענין ת"א (מחוזי י-ם) 1662/97 עזבון המנוחה אסתר נרונסקי ז"ל נ' ד"ר איתמר פומרנץ (פורסם; 7.8.02), בו המנוחה נפטרה בשנת 1996, מספר שבועות לאחר שבוצעה בה פעולה כירורגית אנדוסקופית בגיל 68. זאת - לאחר שאיבדה את הכרתה בעקבות ניתוח שנועד לתקן את תוצאות המחדל, ולאחר שנמצא כי בשלושת הימים הראשונים היתה בהכרה וסבלה כאבים עזים. בית המשפט פיצה במקרה זה בגין קיצור תוחלת חיים את היורשים בסך 100,000 ₪ (על בסיס 12 שנים תוחלת חיים), ובגין כאב וסבל (מתוך מודעות להלכת פרוייליך), בסך של 150,000 ₪ בלבד; כאשר מתוכם פיצה ב-50,000 ₪ את בני משפחתה על המראות, שהיו מאוד קשים באותו עניין. אמנם חלפו מאז שני פסקי הדין שנים לא מעטות, אך, עקרונית, יש בהם ללמד לענייננו.

בשל עקרון השבת המצב לקדמותו, יש להזכיר עוד, שהאירוע הלבבי בגינו אושפז התובע, היה מן הסתם גורם לו לכאב וסבל שמידתם תלויה במידת ההצלחה של המענה שהטיפול בו היה נותן למצב החירום שבו הגיע לבית החלים; כאב וסבל שכרוכים ממילא באירוע שנגרם בגין מצבו הבריאותי, גם ללא קשר להתרשלות בית החולים.

כפי שנקבע לעיל, תוחלת חיי המנוח קוצרה בעשר שנים. בהתאם, בגין כאב וסבל וכן קיצור תוחלת חיים, אני מוצא להעמיד את הפיצוי בענייננו על סך כולל של 350,000 ₪.

סך הפיצויים

סך הפיצויים בגין נזק הגוף שנגרם בענייננו בשל התרשלות הנתבעת 1, כשלוחה של הנתבעת 2, הוא 813,895 ₪ (לפני ניכויים), הכולל את סכומם של סך הפיצויים בראשי הנזק השונים, כדלקמן:

ניכויים

בעקבות הפטירה, משולמת לאלמנת המנוח קצבת שארים. סך התשלום המשולם לה, על פי התדפיסים שהוגשו לבית המשפט, עומד על 3,189 ₪, בניכוי הקצבה ששולמה לה טרם הפטירה, בסך 2,100 ₪; הצדדים הסכימו כי ההפרש החודשי עומד על 1,100 ₪.

על כן, הניכויים לעבר (55 חודשים) על סך 1,100 ₪ לחודש, מסתכמים לסך של 60,500 ₪; ובתוספת ריבית והצמדה מאמצע תקופה (מיום 7.8.2020; על סך 6,345 ₪) עומדים על 66,845 ₪. והניכויים לעתיד לפי מקדם היוון 59.9224 (עבור 65 חודשים) מסתכמים לסך של 65,915 ₪ [1,100X59.9224].

היינו, סך הניכויים עומד על 132,760 ₪; וסכום הפיצויים לתשלום, לאחר ניכויים הוא 681,135 ₪ [813,895 פחות 132,760].

סוף דבר

אשר על כן, אני פוסק בזאת כי:

התביעה הנדונה מתקבלת כך, שהנתבעות ישלמו לתובעים, ביחד ולחוד, סך של 681,135 ₪.

עוד ישלמו הנתבעות לתובעים, ביחד ולחוד, החזר שכר טרחת עורך דין בסך של 159,386 ₪.

כמו כן, ישלמו הנתבעות לתובעים, ביחד ולחוד - החזר הוצאות המומחים שהוצאו בתיק זה (לפי חשבוניות), וכן, בגין החזר הוצאות אגרה בסך של 712 ₪, כשלכל הוצאה המוחזרת, יש להוסיף ריבית והצמדה כדין מיום הוצאתה.

הסכומים לעיל ישולמו בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

5129371

זכות ערעור – כדין.

ניתן היום, ט"ז כסלו תשפ"ג, 10 דצמבר 2022, בהעדר הצדדים.