פלוני נ' אייר פרדייב בע"מ ואח'

רקע

לפני תביעה על פי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) התשכ"ח -1968 (להלן: "פקודת הנזיקין") המבוססת בעיקר על עוולת הרשלנות.

התובע,  יליד 1967 , עורך דין עצמאי במקצועו (להלן:" התובע"), נפצע במהלך נחיתה בסיומה של צניחת היכרות ביום 01.12.07 (להלן: "התאונה"). אירוע צניחת ההיכרות אורגנה ע"י חברת אייר פרדייב בע"מ (להלן: "הנתבעת 1"). מר אדיר גפן (להלן: "נתבע 2") הוא המדריך אשר היה צמוד לתובע וצנח יחד עמו. כתוצאה מהתאונה נגרמו לתובע נזקי גוף והוא מייחס את נזקיו למחדלי הנתבעים. מכאן התביעה שלפנינו.

מומחה מטעם בית המשפט ד"ר אבירם גולד קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה של 10% כתוצאה מהתאונה. הצדדים חלוקים הן בעניין החבות והן בעניין הנזק.

משלא השכילו הצדדים להגיע להסדר בינם לבין עצמם וגם לא היו מוכנים להסמיך את בית המשפט להכריע בסכסוך על דרך הפשרה, לא היה מנוס מלהכריע בתיק זה לפי העיקרון של "ייקוב הדין את ההר" (מסכת סנהדרין דף ו' עמ' ב') ובהחלטתי מיום 09.03.16 הוריתי כי העדויות בתיק זה יוגשו בתצהירים.

העדים נחקרו בחקירות נגדיות בשני מועדי הוכחות: 12.09.016 ו- 19.09.16. הצדדים ביקשו להגיש סיכומים בכתב ולאחר מספר ארכות הגישו לבסוף את הסיכומים.

טענות התביעה

אין מחלוקת שהצניחה אמורה להתבצע באופן הבא: לגבו של הצונח מוצמד מדריך אשר שולט בכל מהלכי הצניחה. בשלב ראשון לאחר היציאה מן המטוס מתרגל המדריך הרמת רגליים ולאחר מכן הצונח יכול להורידם עד לשלב שלפני הנחיתה. בשלב האחרון של הצניחה ולפני המפגש עם הקרקע על המדריך להורות לצונח להרים את רגליו כדי שהמדריך יהיה זה אשר ינחת על רגליו בקרקע ויספוג עבור הצונח את החבטה.

לטענת התובע, המדריך לא אמר לו להרים את רגליו לפני הנחיתה וכתוצאה מכך התובע פגש את הקרקע ראשון בעוד המדריך על גבו ובכך נגרמה לו חבטה חזקה. לאחר מכן משך המדריך את התובע בחוזקה. לטענת התובע בזמן הנחיתה ולאחריה לא חש בכאבים אלא רק לאחר זמן - משהתפוגגה השפעת האדרנלין – החלו הכאבים מהם סובל עד היום.

ב"כ התובע טוען שהנתבעים התרשלו בכך שחרגו מהסטנדרט אותו קבעו בכך שהמדריך הוא זה שצריך לפגוע ראשון בקרקע ולא כפי שקרה במקרה דנן שהמדריך לא השגיח והתובע הוא זה שפגע ראשון בקרקע בעודו נושא את המדריך על גבו. כמו כן טוען ב"כ התובע כי בנסיבות המקרה ראוי להפוך את נטל הראיה וכי חלה על הנתבעים החובה להוכיח כי לא התרשלו כלפי התובע וזאת מכוח הוראות סעיפים 38 ו41 לפקודת הנזיקין.

טענות הנתבעים

לטענת הנתבעים התובע ביצע, ביחד עם כל הצונחים בגיחה, תרגול מעשי של תנוחות הגוף, כולל תרגול הרמת הרגליים. התרגול הועבר לפני הצניחה לכל הקבוצה ע"י ד"ר אלון לירן. לאחר מכן התוודעו הצונחים למדריכים שהיו צמודים אליהם מרגע זה ועד לאחר הנחיתה.

מיד עם הקפיצה מהמטוס באוויר בתחילת הצניחה תרגל נתבע 2 שהיה מדריכו של התובע עם תובע הרמת רגליים באוויר כפי שנהוג לעשות בכל צניחה. לקראת הנחיתה הרים התובע את רגליו וקיפל אותן ל90 מעלות וכך הגיע לנחיתה. התובע ונתבע 2 נחתו בעמידה באופן יציב, נותרו לעמוד ולא נפלו קדימה. לאחר הנחיתה מהצניחה התובע היה שמח ושבע רצון חייך לחבריו ולמצלמות כפי שנראה בתמונות שצורפו לתיק, והוא לא דיווח על תאונה או על הפגיעה בתום הצניחה ולא זוהה אירוע חריג ע"י מי מהצוות של נתבעת 1 לרבות נתבע 2 המדריך עמו צנח התובע.

התובע הודיע על פגיעתו רק לאחר 4 חודשים. השיהוי בפנייתו הראשונית גרם לכך שלא נותר בידי הנתבעים תיעוד מהצניחה המדוברת, הכשילה את הנתבעים מלתחקר את הגורמים שהיו באתר באותו יום. כמו כן התביעה הוגשה רק לאחר שש וחצי שנים מיום הצניחה דבר שגרם לנזק ראייתי לנתבעים.

כמו כן טוענת ב"כ הנתבעים כי התובע שינה את גרסתו במהלך הזמן: גרסה ראשונה במכתב ששלח לנתבעת 1 ביום 03.04.08 בה טען כי הרים את רגליו לקראת הנחיתה וכי נתבע 2 הורה לו להוריד רגליים ואילו בכתב התביעה הוספה הטענה כי למרות שהמדריך הורה לתובע להוריד רגליים, התובע נותר עם רגליים מכופפות וכן כי נתבע 2 נחת על גבו של התובע מחץ אותו ומיד לאחר מכן משך אותו בעוצמה לאחור. התובע המשיך לשנות את גרסתו בשלב העדות בבית המשפט וכן בסיכומים תוך כדי שהוא מודע לסתירות שבין עדותו לעדות העד הלל גולדבלום. לפי התמונות שצורפו לתיק נראה כי הנחיתה היתה מושלמת, בעמידה ולא נראה כי התובע או המדריך מכופפים. מיד לאחר מכן רואים את התובע כשהוא מחייך ונשען על רגל שמאל שטען כי חש בה חוסר תחושה בעת הנחיתה. לאור כל אלה טוען ב"כ הנתבעים כי הגרסאות השונות שגרס התובע אינן סבירות וכי עדותו של התובע אינה אמינה ואין להסתמך עליה.

לעניין טענת התובע כי המדריך משך אותו בחוזקה לאחור, טוען ב"כ הנתבעים, כי מדובר לכאורה בהתנהגות פרועה וחריגה וכי העובדה שלא דיווח על התנהגות זו מיד בתום הצניחה ואף לא במכתבו לנתבעת מלמדת כי מדובר בעדות כבושה.

כמו כן טוענים הנתבעים כי התובע לא דיווח לפני הצניחה על תאונות שעבר ועל כאבי גב מהם סבל, דיווח שהיה עשוי לגרום לכך שהצניחה לא תאושר. לטענת הנתבעים במסגרת מסמך "הצהרת ויתור ושחרור" התובע אישר בחתימת ידו בין היתר את הסיכונים שבנחיתה.

כמו כן טוען ב"כ הנתבעים כי חסרות תמונות ברצף התמונות שהעביר התובע לנתבעים ובמיוחד תמונה 883 שאולי מתעדת את רגע הנחיתה, ויש לזקוף זאת לחובתו של התובע.

ב"כ הנתבעים טוענת כי הנתבעים לא התרשלו. לתובע הוסברו הוראות הבטיחות המחייבות הרמת רגליו לקראת הנחיתה. הנתבעים נערכים מראש לצניחות המוזמנות אצלם ולא מצניחים כל דורש, אלא לאחר התוודעות הצונחים לאופי הפעילות. הנתבעים דואגים להלביש את הצונחים ולרתום אותם בידי מדריך בכיר ולתרגל את הצונחים בקרקע. אשר על כן טוען ב"כ הנתבעים כי אם נגרם נזק הרי שיש להטיל על התובע את האשם המלא לקרות התאונה.

כמו כן טוענת ב"כ הנתבעים כי השיהוי בפנייתו הראשונית גרם לכך שלא נותר בידי הנתבעים תיעוד מהצניחה המדוברת, הדבר הכשיל את הנתבעים מלתחקר את הגורמים שהיו באתר באותו יום ובכך גרם התובע לנתבעים נזק ראייתי.

עוד טוענת ב"כ הנתבעים כי התובע עבר תאונת דרכים חודש לפני הצניחה, שבעקבותיה פונה לחדר מיון בעקבות תלונותיו על כאבים בצוואר גב עליון ובגב תחתון. בנוסף עבר התובע תאונות נוספות שבעקבותיהן סבל מכאבים בגב. את כל המידע הזה הסתיר מהנתבעים ובכך מנע מהם את היכולת לשקול האם להצניח את התובע. כמו כן המשיך להסתיר מידע רפואי מהנתבעים גם בשאלונים, וגם בחקירתו הנגדית בטרם עומת עם המידע שבידי הנתבעים לא הזכיר את התאונה שהתרחשה חודש לפני הצניחה. לטענת ב"כ הנתבעים הסתרה זו פוגעת במהימנותו של התובע.

עוד מוסיפה ב"כ הנתבעים המלומדת וטוענת כי התובע השתתף בצניחה מרצונו החופשית וגם אם בית המשפט יקבע כי מצבו הרפואי נגרם כתוצאה מהצניחה הרי שיש לדחות את התביעה משום שיש לראות בכך התממשות סיכון טבעי של הפעילות בה בחר לקחת חלק.

כמו כן טוענת ב"כ הנתבעים כי התובע היה מודע לסיכון הכרוך בפעילות וכי בעצמו חשש לבצעה בגלל הסיכון, אך סירב להצעת הנתבעים לערוך ביטוח לכיסוי הסיכונים בפעילות בעלות של 50 ₪.

דיון והכרעה

ראשית אציין שדין טענת ב"כ התביעה המלומד (עמ' 11 לסיכומי התביעה) להחלת הכלל "הדבר מדבר בעדו" לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] להידחות. סבורני ששלושת התנאים המצטברים להחלטת הכלל לא התמלאו במקרה הנדון. התנאים להחלת הכלל "הדבר מדבר בעדו" הם שלושה תנאים מצטברים:

1.נגרם נזק על ידי נכס שבשליטת הנתבע.

2.התובע לא יודע ולא יכול לדעת כיצד נגרם הנזק.

3.מסקנת האירוע שהנתבע התרשל. כלומר: הנסיבות שבהן נגרם הנזק הן כאלו שהמסקנה המתבקשת היא שמדובר ברשלנותו של הנתבע (שניסיון החיים מלמד שלולא רשלנותו, לא היה נגרם נזק).

גם אם נצא מנקודת הנחה שהנכס בשליטת הנתבעים ושהתובע לא יודע ולא יכול לדעת כיצד נגרם הנזק, לא ניתן לקבוע שהנסיבות שבהן נגרם הנזק הן כאלו שהמסקנה המתבקשת היא שמדובר ברשלנותם של הנתבעים (וראו ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק פ"ד נו(1) 539), משכך לא חל הכלל "הדבר מדבר בעדו".

משכך השאלה המונחת בפניי כעת היא האם התובע הצליחה להוכיח שמעשיהם או מחדליהם של הנתבעים, עולים כדי רשלנות כמשמעותה של זו בפקודת הנזיקין.

עוולת הרשלנות מוסדרת, מבחינה נורמאטיבית, בסעיף 35 לפקודת הנזיקין הקובע, כי:

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולת עושה עוולה."

סעיף 36 לפקודת הנזיקין מסדיר את גבולות חובת הזהירות וקובע, כי:

"החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף".

שלושה יסודות לעוולת הרשלנות: קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) על המזיק כלפי הניזוק; הפרתה של חובת הזהירות, קרי – התרשלות; ונזק. (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113, 122 (1983)) (להלן: "פרשת ועקנין"). המזיק-המעוול, יחוב בנזיקין, אם גרם לנזק באשמו (סעיף 64 לפקודה). בהלכה הפסוקה, קיימות גישות שונות באשר למידותיה ומלבושיה המשפטיים של האחריות ברשלנות, במיוחד הכלים להוכחת תנאי היסוד לאחריות (ההתרשלות וחובת הזהירות) ומרכיביהם. (ראו ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3), 385, 408 (2004); ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] מיום 19.3.2007; ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (1) 802, 809 (1993); ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה, [פורסם בנבו] מיום 4.1.2009; ע"א 9313/08 אופנברג נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל-אביב-יפו, [פורסם בנבו] מיום 7.9.2011; ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני, [פורסם בנבו] מיום 15.7.2013).

לפי גישה אחת, המבחן לקיום חובת הזהירות הוא מבחן הצפיות, ויש להבחין בין חובת זהירות מושגית לחובת זהירות קונקרטית. לפי הגישה האחרת, קיומה של חובת הזהירות נבחן כמקשה אחת, באמצעות מבחן הקרבה (Proximity) או הרעות (Neighborhood) בין המזיק לניזוק, בנוסף לבחינה האם הוגן, צודק וסביר שתוטל חובת זהירות על המזיק. ויודגש: חרף ההבדלים בין הגישות דנן, משלבות שתיהן שיקולי מדיניות בעיצובה של חובת הזהירות על המזיק.

במסגרת בחינת חובת הזהירות המושגית נבחן האם מתקיימת החובה להיזהר בין סוג המזיק לסוג הניזוק כאשר הבחינה היא אבסטרקטית ונערכת בלא להתחשב בנסיבותיו הספציפיות של העניין שבפנינו. חובת הזהירות הקונקרטית נבחנת בשני שלבים, כאשר בשלב הראשון עלינו לשאול האם אדם סביר יכול היה לצפות את אפשרות התרחשותו של הנזק הנטען בנסיבותיו הספציפיות של המקרה שבפנינו. בשלב שני עלינו לשאול האם גם צריך היה אדם סביר לצפות את קרות הנזק, כאשר השאלה השנייה נבחנת במסגרת שיקולי מדיניות משפטית, לאמור האם אנו רואים את הסיכונים הנוצרים כתוצאה מפעולה מסוימת כבלתי סבירים עד שיש להטיל בגינם אחריות על העושה אותם, כאשר אנו יוצאים מתוך נקודת הנחה כי לא כל סיכון אשר ניתן לצפותו בהכרח שגם נידרש לצפותו ולמונעו (וראו ע"א 333/56 סולל בונה בע"מ נ' מאיר נציה ו-דוד בן-יחזקאל, יב 619), שכן הדין אינו מחייב את החב חובת זהירות לנקוט בכל אמצעי הזהירות האפשריים על מנת שלא ייגרם נזק, אלא באמצעים הסבירים למניעתו בנסיבות הענין (ראו ע"א 559/77 חיים למפרט נ' מדינת ישראל, בעמ' 652).

מן הכלל אל הפרט אין חולק כי ישנה חובת אחריות מושגית לחברות מסחריות העוסקות בהצנחות של בני אדם מן השמיים וחובתם הראשונית כלפי לקוחותיה היא לשמור על ביטחונם. אין ספק גם כי ישנה חובת זהירות קונקרטית לנתבעים כלפי התובע. במבחני הצפיות ניתן לומר כי יש לצפות לנזקים בצניחה באופן כללי ובנחיתה באופן ספציפי, ובמיוחד אם צנחן טירון מוריד את רגליו לקראת הנחיתה מסיבה כלשהיא. מנסיבות התיק עולה כי הנתבעים מודעים לסכנה זו וכתוצאה ממודעות זו ניסו להגן על עצמם ועל הצונחים מן הנזקים היכולים להיגרם כתוצאה מסכנה זו.

וכאן אנו מגיעים לשאלה שנמצאת בליבה של המחלוקת בעניין החבות בתיק זה: האם ומתי עלינו להטיל אחריות על גרימת נזק מנחיתה ומהם הפעולות שנדרוש מהנתבעים למנעו, כדי שבמידה ולא יוכח כי פעלו כך נוכל לומר כי התרשלו.

בבואי לבחון את מסכת הראיות ואת טענות הצדדים הרי שעולה כי הנתבעים עשו פעולות כדי להגן על הצונחים בכלל ועל התובע בפרט מפני הסכנה הצפויה. הדבר עולה הן מהטפסים והשאלונים בהם החתימו את התובע, סרטון ההדרכה אותו הקרינו לצונחים, התרגולים בקרקע ובאוויר לעניין הרמת הרגליים, הציוד שבו משתמשים הנתבעים, המדריכים המיומנים, הוויתור על לקוחות פוטנציאליים שאינם מתאימים מבחינה בריאותית, צניחה במזג אוויר מתאים, מספר אנשי צוות מספיקים ומיומנים אך האם בכך די? האם עלינו לדרוש מהנתבעים כי יעשו פעולות נוספות מעבר לאלו שאותן הן עושים על מנת למנוע תאונות כגון התאונה דנן? באופן ספציפי יותר נדון בשאלה האם הוכח כי הנתבעים עשו די על מנת שהתובע אכן יגיע לקרקע רק לאחר שרגלי המדריך הגיעו לקרקע? והאם הוכיח התובע שאכן הגיע לקרקע על רגליו עם או בלי המדריך על גבו?

מסכת העדויות 

מעדותו של מר רן אסא שצנח עם התובע עולה כי הלה לא ראה את רגע הנחיתה אלא מספר שניות לאחר מכן, אך עדותו עולה בקנה אחד עם התמונות שהוגשו.

מר הלל גולדבלום שצפה בצניחה יחד עם שאר המלווים אמר בעדותו כי ראה את התובע נוחת בעמידה על רגליו וכי נתבע 2 היה על גבו. עדותו של מר גולדבלום היתה קוהרנטית ואמינה בעיניי. הנסיונות שעשתה ההגנה להפריך את גרסתו או לפגוע באמינותו לא צלחו. כך למשל בעמ' 35 שורה 17 לפרוטוקול מ- 12.09.16:

"ש:...מה היה, תספר לי איך הם הגיעו לקרקע.

ת:כמו שאמרתי, הגיעו עם רגליו של פלוני לקרקע.

ש:כן.

ת:כשהמדריך שלו נשען לו על הגב. לצורך העניין, זה עם המשקל על הגב של פלוני. ולאחר מכן, הם עפו קצת ברוח, אני לא זוכר בדיוק את ה. יש איזו משיכה כזאת.

ש:שנייה, או.קי. אנחנו בשלב של הנגיעה בקרקע. המדריך, אתה אומר המדריך נחת עליו. המדריך היה באוויר, המדריך היה שק קמח עליו?

ת:כן.

ש:שק קמח?

ת:לצערי כן.

ש:הרגליים של המדריך לא נגעו בקרקע?

ת:בשלב הראשוני לא, הוא היה על הגב שלו. אחרי זה הו אנחת.

ש:או.קי. עכשיו, אתה אומר פלוני נחת על הרגליים שלו.

ת:נכון.

ש:או.קי. אמרת מיושר. פלוני היה מיושר או מכופף באיזשהו אופן?

ת:מכופף".

ובהמשך (בעמ' 37 שורה 37):

"ש:הם התרוממו באיזשהו שלב? אתה אומר שניהם היו מכופלים קדימה, הם התרוממו באיזשהו שלב?

ת:את חוזרת לנקודה שאני כבר אמרתי. שוב, את. אני אמרתי, שבנגיעה הראשונה הוא נפל לו על הגב כמו שק קמח, מקבל את התיאור שלך. זה אכן ככה היה שק קמח, עם המשקל עליו. אם לאחר הנגיעה הזאת הם נפלו קדימה או לא, אני לא זוכר, אבל כנראה שכן, כי זה היה משקל רב.

ש:בסדר. אבל אמרת.

ת:אני לא זוכר.

ש:אמרת קודם שהם נגעו בקרקע, נכון, וטיפה התכופפו שניהם קדימה, כי המדריך.

ת:לא, זה את אמרת.

ש:אה, לא?

ת:לא. אני אמרתי שרן, שפלוני קיבל את המשקל של המדריך עליו והיה עם כיפוף קל.

ש:כיפוף.

ת:המדריך אם הוא היה מכופף עליו, סליחה על הביטוי בכפיות או בישר, זה כבר משהו אחר. אבל לצורך העניין.

ש:אני שואלת, המדריך היה מכופף עליו בכפיות או שהיה מיושר?

ת:אני לא זוכר בדיוק.

ש:מה?

ת:הוא היה עם כל המשקל על הגב, לצורך העניין. אם הוא היה עם הרגליים מכופלות המדריך, כן או לא, אני לא זוכר.

ש:והם היו מחוברים בצורה הדוקה אחד לשני עם הרתמות?

ת:מחוברים עם הרתמות.

ש:עם הרתמות. זאת אומרת, לא היה יכול להיות מצב שהמדריך עומד ופלוני מכופף קדימה.

ת:עוד פעם, הכל יכול להיות. אני לא איש מקצוע, אני אומר לך מה ראיתי...". 

ובהמשך (עמ' 38 שורה 16 ):

"ש:זאת אומרת, שאם נסכם את הכל, הדבר היחיד שאתה יודע להגיד לי, זה שפלוני נגע עם הרגליים שלו ראשון בקרקע בעמידה, נשאר עומד והמדריך.

ת:לא, שוב. את אומרת דברים שאני לא אמרתי. אני לא אמרתי נשאר עומד. לא, אני לא אומר את הדברים האלה.

ש:לא נשאר עומד. פלוני נגע ראשון בקרקע.

ת:כן.

ש:בעמידה.

ת:זה אני מסכים.

ש:ככה הוא הגיע לקרקע.

ת:נכון.

ש:יופי. ומה קרה אחרי שהוא הגיע בעמידה לקרקע, אתה לא יודע?

ת:לא, זה לא מה שאמרתי, שוב. אני אמרתי שוב, שהוא הגיע, המדריך נפל על גבו, והוא היה כמו שאת תיארת את זה, אני מקבל את התיאור, שק קמח והמשקל היה על גבו של פלוני".

ובהמשך (עמ' 39 שורה 18):

"ש:האם התנוחה של פלוני והמדריך שלו היא התנוחה שאתה תיארת לי של שלב הנגיעה בקרקע, של מה שאתה זוכר שקרה ואחרי זה אתה לא זוכר שקרה.

ת:זה כנראה מאית השנייה אחרי, פלוני היה טיפה יותר מכופף קדימה.

ש:פלוני היה טיפה יותר מכופף קדימה?

ת:כן. והמדריך היה יותר עליו. פה המדריך כבר נוגע בקרקע. זה לדעתי כמה מאות השנייה אחרי. עוד פעם הפרשנות שלי.

ש:פרשנות שלך.

ת:אבל זה לא הנגיעה הראשונה בקרקע, זה לא ממש הנגיעה עצמה.

ש:או.קי.

ת:היה יותר רכון עליו, כמו שאמרתי, בשק קמח. נתבע 2 בעדותו אמר שעלול לקרות מצב שהצונח יוריד ברגע האחרון את רגליו".

לעומת עדות קוהרנטית וברורה זו, עדותו של נתבע 2 היתה מעורפלת ולא ממוקדת. הוא אינו זוכר את התובע או את המקרה וכל תשובותיו מבוססות על "השערות" ועל "ניסיון החיים" שלו, עם זאת הודה שיכול להיות מקרה שבו ברגע האחרון יוריד הצונח את רגליו לפני הפגיעה בקרקע כך למשל בעמ' 12 שורות 1-6 לפרוטוקול מיום 19.09.16:

"ת:אם נוסע פגע עם הרגליים לפני,

ש:פגע מעט עם הרגליים לפני.

ת:יכולה להיות סבירות.

ש:שניהם נשארים לעמוד, ואתה אומר לו – פעם הבאה תרים רגליים. או שגם את זה לא אומרים.

ת:לא אומרים".

ובהמשך (עמ' 15 שורה 28):

"עו"ד מנדלבאום: הדברים קורים. בלי פגיעות, אבל זה קורה. נכון?

ת:כן.

ש:מה מדריך אמור לעשות כדי שזה לא יקרה? למרבה מזל זה קורה, והוא בדרך כלל הגיע. אבל מה עושים כדי שזה לא יקרה? אומרים לנוסע להרים רגליים והוא לא הרים מספיק. או שהוא הרים ופתאום הוריד לפני הזמן. הם לא מיומנים. מה עושים עם זה?

ת:מדריך צריך לבלום כמה שיותר נכון כדי למנוע גם במצב של הורדת רגליים פגיעה."

התובע בעדותו ציין כי נתבע 2 אמר לו להוריד רגליים לאחר הקפיצה מהמטוס אך לא אמר לו להרים את הרגליים לפני הנחיתה.

אני מקבל את הסברי ב"כ התובע בקשר לסתירה לכאורה בין עדותו של העד הלל גולדבלום בה אמר כי התובע נחת כשרגליו ישרות או מכופפות מעט, לבין גרסתו של התובע כי כופף את רגליו לכדי 90 מעלות בכך שהתובע רק חשב שהוא מכופף את רגליו לכדי 90 מעלות דבר שלמסתכל מהצד נראה כי לא כך הוא. בעניין תצהיר הבריאות אני מקבל את טענת ב"כ התובע על כי יש לדחות את טענת הנתבעים כי לא היו מאפשרים לתובע לצנוח לו ידעו על התאונה שעבר ביום 06.11.07 שהרי בתאונה זו לא נגרמו לתובע כל נזקים, הוא לא לקח כל טיפול תרופתי בגינה וחזר לשגרת חייו כולל פעילות ספורטיבית מלאה כפי שעולה מחוות דעתו של מומחה ביהמ"ש. בכל אופן בטופס לא נשאל התובע ישירות דבר על תאונות קודמות.

תיק זה יש להכריע לפי מאזן ההסתברויות ולעניין זה מקובלת עלי טענת ב"כ התובע המלומד בסעיף 7 לסיכומי התשובה.

משבחנתי את העדויות, הראיות והמוצגים בתיק ושקלתי את משקל הראיות על המאזניים באתי לידי מסקנה כי ניתן לקבוע כי המדריך נגע שני בקרקע ונפל על גבו של התובע לאור מאזן ההסתברויות החל בתביעות נזיקין. על התובע להוכיח בהסתברות של מעל 50% את קרות התאונה דהיינו שאכן נגע בקרקע לפני המדריך או שהמדריך צנח על גבו. לעניין זה עדותו של מר הלל מקובלת עליי ומשכך נראה כי ניתן לומר כי בסבירות של מעל 50% כי התובע נחת בתנוחת עמידה ושרגליו נגעו בקרקע בטרם פגשו רגליו של נתבע 2 את הקרקע וכי ישנה סבירות גם כי נתבע 2 היה על גבו של התובע בעת הנחיתה. לגבי הקשר הסיבתי העובדתי מקובלת עלי עדותו של התובע כי חש בלחץ ולאחר מכן הופיעו הכאבים וכי חוות דעת מומחה מאששת את הטענה כי הנזק נגרם מהתאונה.

גם לגבי הקש"ס המשפטי התשובה היא לדידי שצפוי כי אדם הצונח בפעם הראשונה כשאדם נוסף על גבו ומקבל חבטה עלול להינזק בגופו. הדבר עולה הן מעדויות הנתבעים והן מהשכל הישר.

לעניין תנית הפטור עליה חתם התובע אני מקבל את טענת ב"כ התובע על כי הלכה פסוקה היא כי תנית פטור בגין נזקי גוף בחוזה אחיד בטלה בשל היותה נוגדת את תקנת הציבור.

טענות בנוגע למהימנות עדים שיהוי ונזק ראייתי

הצדדים העלו טענות דיוניות שונות. ב"כ התובע טען כי הנתבעות מחקו את סרט הווידאו שבו ככל הנראה נראית הצניחה ללא הסבר משכנע ובכך גרמו נזק ראייתי לתובע. מנגד טענו ב"כ הנתבעים כי השיהוי בפניה הראשונית אל הנתבעים ,ומחיקת תמונות ממצלמתו גרם מנגד לנתבעים נזק ראייתי שכן לו היה מודיע התובע בסמוך לצניחה היו שומרים את סרט הווידאו.

ב"כ התובע טוען כי עדי ההגנה לא זוכרים את האירוע ואף לא אחד מהם העיד ספציפית על המקרה ולכן עדותם עדות שמועה ואינה יכולה לסתור את עדות התובע. מנגד טוענת ב"כ הנתבעים כי עדותו של התובע הינה עדות יחידה של בעל דין וכי עדותם של חבריו מוטית ולכן חסרות משקל. כמו כן מהימנותו של התובע נפגמה בשל כך שהסתיר מידע בנוגע לתאונה שעבר שלושה שבועות קודם לתאונה, הסתיר ומחק תמונות. שקלתי את טענות הצדדים בבואי להכריע הדין.

לגבי עדותו של התובע הרי שאעשה "פלגינן דיבורא", חלק מעדותו אקבל וחלק אחר לא. לגבי התנוחה המדויקת שבה היו רגליו אסתמך על דברי העד מר הלל גולדבלום ופחות על דבריו של התובע שכן קשה לדרוש מאדם הנמצא בהתרגשות כ"כ גדולה שישים לב ויזכור באיזה מנח מדויק היו רגליו ברגע מאוד ספציפי. לעומת זאת אקבל את עדותו בחלק המתאר את הרגשת הלחץ שכן זוהי התרחשות שניתן לשים לב אליה גם כשנמצאים בהתרגשות ותחת השפעת אדרנלין, וייתכן אף שזו הסיבה שלא הרגיש כאב באותו הרגע.

לסיכומה של השאלה העובדתית נראה כי התובע נחת על רגליו כשנתבע 2 על גבו ובמהלך הנחיתה ספג חבטה בגבו אשר כתוצאה מכך נגרמו לו הנזקים המתוארים בחוות דעתו של המומחה הרפואי. אני מקבל את גרסתו של התובע על כי נתבע 2 לא הורה לו להרים רגליו, לא וידא את מצב רגליו ולא הגיב למצב בו היה מצוי התובע לקראת הצניחה.

צניחה במצנח ממטוס הגם שייעשה בצורה מקצועית הנה דבר מסוכן. מספיק כשל קטן, טעות אנוש או כשל בחומר והנזק שעלול להיגרם הוא גדול. משכך חברה אשר משווקת צניחות כאלה לצונחים בכלל וצניחות היכרות בפרט – חבה חובת אחריות מוגברת כלפי לקוחותיה.

במצב הדברים כפי שהוצג לפני האחריות על שלומו של הצונח היא על הנתבעים בכלל וכל נתבע 2 בפרט ועליו לבצע פעולות על מנת לשמור על גופו של הצונח במידה והלה לא מצליח לבצע את ההוראות. במקרה הספציפי שלנו הוכח כי נתבע 2 לא הורה לתובע להרים רגליו ברגע שלפני הנחיתה ולכן נחת התובע כשרגליו נוגעות בקרקע.

משעיינתי בחומר הראיות ובסרטון ההדרכה אני מתרשם שהאפשרות שצנחן הרתום למדריך יוריד רגליו לפני המדריך אינה נדירה וכי הצפייה מאדם הצונח צניחת היכרות כי ישלוט בגופו ויבצע הוראות אינה יכולה להספיק על מנת למנוע הורדת רגליים כזו בנחיתה. סבורני כי נתבעת 1 חייבת למצוא נהלי צניחה כאלה שיקטינו את הסיכון שאם גם הצונח וגם המדריך לא יפעלו נכון עדיין הסיכוי שהצנחן יפגע יישאר נמוך מאוד, ובמקביל לקחת אחריות בכל פעם שנגרם נזק בשוגג. גבולות האחריות צריכות להיות לפי אחריות מוגברת ולעניין זה מקובלים עלי טיעוני ב"כ התובע בע"מ 8-9 לסיכומיו.

נזק ראייתי נגרם, בין היתר, כאשר מחמת התנהגות המזיק, נגרעת מן הניזוק ראיה שהיא בעלת פוטנציאל להוכחת יסוד או טענה בתביעתו. בהתאם לדוקטרינה זו, במקרה שבו התנהגותו העוולתית של הנתבע שללה מן התובע את היכולת להוכיח את מרכיביה של עילת תביעתו נגד מי שגרם לו נזק, יועבר נטל השכנוע באותו עניין מכתפיו של התובע לכתפי הנתבע, כך שאם בסוף המשפט כפות המאזניים ייוותרו מעוינות, יזכה התובע בתביעה בגין הנזק הישיר (ראו ע"א 7905/98 Aerocon C.C. נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 400-399 (2001); אריאל פורת ואלכס שטיין "דוקטרינת הנזק הראייתי": ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי-ודאות בגרימת נזקים" עיוני משפט כא, 191, 249 (1998). אחד ההיבטים של הדוקטרינה הוא זה של מחדל בתיעוד של מידע רפואי הנוגע לטיפולים שבוצעו בחולה. על רופאים ואנשי צוות רפואי מוטלת חובה לתעד ממצאים וטיפולים רפואיים שבוצעו בזמן אמת. באין תרשומת מפורטת ומדויקת של הטיפול בחולה, יועבר במקרים מתאימים הנטל לכתפי הרופאים להוכיח את העובדות שיכולות היו להתברר מן הרישום הרפואי (ראו ע"א 789/89 עמר נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד מו(1) 712, 721 (1992); ע"א 6160/99 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 127-125 (2001)). החסר הראייתי צריך להיות נוגע לעובדות השנויות במחלוקת בין הצדדים, וכי אילולא החסר – ניתן היה להוכיח את הטעון הוכחה על פי דין. השימוש בדוקטרינה מוגבל בדרך-כלל למקרים של 'תיקו ראייתי', קרי כאשר לא ניתן לייחס עדיפות ראייתית למי מבעלי הדין (ראו ע"א 2809/03 פלוני נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, פסקה 19 (7.2.2005).

איני יכול לקבל את טענת ב"כ הנתבעים בדבר הנזק הראייתי שגרם התובע בכך שהסרט נמחק לאחר הזמן שעבר עד לפנייתו לנתבעת 1, שכן לאחר שנתקבלה אצל הנתבעת תלונתו של התובע לא בחרה נתבעת 1 לערוך בירור כלשהו בנוגע למקרה אלא כל אשר עשתה היה לשלוח מכתב דחיה לקוני לתובע כך שלא נראה כי לנתבעת היה חשוב לברר את פרטי המקרה הגם שחלפו 4 חודשים. בנוגע לטענות התובע לנזק ראייתי בדבר מחיקת סרט הווידאו ממצלמות הנתבעים הרי שגם טענה זו אין אני יכול לקבל וזאת לנוכח מועד ההודעה לנתבעת. טוב היה עושה לו היה מודיע לנתבעת מוקדם יותר על התאונה. משכך איני מקבל את טענות הנזק הראייתי של שני הצדדים.

הסתכנות מרצון

ב"כ הנתבעים המלומדת טוענת כי התובע הסתכן מרצון ומשכך יש להפעיל ההגנה לפי ס' 5 לפקודת הנזיקין. איני סבור שיש לקבל טענה זו. אמנם, לעניין פעילות ספורטיבית נקבע לעיתים כי קיימת הסתכנות מרצון של העוסקים בה אך בהתאם להלכה הפסוקה, על מנת לפטור נתבע מחבותו בשל הסתכנות מרצון של הנפגע, על הנתבע להוכיח שלושה תנאים מצטברים: האחד, שהניזוק ידע על מצב הדברים שגרם לנזק. השני, שהניזוק חשף את עצמו למצב זה. השלישי, שהחשיפה למצב שגרם לנזק נעשתה מרצון חפשי. משכך, הידיעה בדבר קיום הסיכון אינה מספקת.

הניזוק צריך להסכים לקבל על עצמו את הסיכון לנזק ללא פיצויים, לאמור, עליו לחשוף את עצמו גם לתוצאות המשפטיות של הנזק. עליו להסכים שאם יאונה לו נזק – יפול ההפסד עליו ולא על הנתבע. נדרשת הסכמה להסתכנות משפטית (ראו ע"א 753/75 בלגה נ' עזבון המנוח טפט ,פ"ד לב(1) 757; ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם ואח', מט(1) 102; ע"א 704/80 סידר בע"מ ואח' נ' קו צינו אילת אשקלון בע"מ ואח', פ"ד לט(1) 393). לעניין זה מקובלים עלי טיעוני ב"כ התובע המלומד בעמ' 10-11 לסיכומיו וכן טיעוניו בעמ' 12 לעניין תנית הפטור ו/או ויתור על תביעה. אשר על כן הנני דוחה טענה זו.

בנוסף ב"כ הנתבעים המלומדת טוענת כי מדובר בהתממשות סיכון טבעי הכרוך בפעילות הספורטיבית בה השתתף התובע. עם כל הכבוד, איני יכול להסכים עם טענה זו. התובע צנח צניחה ראשונה שהיא צניחת היכרות בה המדריך שולט בכל שלבי הצניחה. אין המדובר באדם שבא להתאמן בצניחה או לצנוח בעזרת מתקני החברה. מדובר בצניחת היכרות. חווית גלישה בעזרת מדריך ששולט בכל שלבי הצניחה כולל תיקון טעויות של הצונח כפי שעולה מעדותו של נתבע 2 ולכן לא ניתן להתחמק מהאשמה ולהטילה על התובע.

אשם תורם

ב"כ הנתבעים המלומדת טוענת כי יש להשית אשם תורם על התובע בשיעור משמעותי מאחר ואם אכן הנזק שנגרם לו הוא כתוצאה מהורדת הרגליים כפי שטוען ב"כ התובע הרי שזו אשמתו הבלעדית לנוכח כך שהוא אמור להיות מודע לחשיבות הנושא וכי תרגל זאת בקרקע ובאוויר.

האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בקביעת קיומו של אשם תורם יש תחילה לבחון אם, בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר); ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד (ראו ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72, 81; ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני-ברק, פ"ד מג(3) 343, 351-350; ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עוואד, פ"ד מד(1) 422, 438; ע"א 2245/91, 2359 ברנשטיין נ' עטיה, פ"ד מט(3) 709, 723).

מן הכלל אל הפרט. מכלל העדויות עולה כי התובע הינו אדם שקול ומיושב בדעתו הקפיד לבצע כל המוטל עליו במהלך התרגול ובצניחה עצמה. גם אם קבענו כי ככל הנראה נחת התובע עם רגליו על הקרקע אין הדבר יכול להיחשב כהתרשלות של התובע משום שלא באמת היה מודע למצב רגליו המדויק. נקודה זו עשויה להיחשב דווקא כהתרשלות של נתבע 2 שלא הורה לתובע להוריד רגליים ולא וידא את מצבם המדויק עובר לנחיתה בקרקע.

משכך לא מצאתי להטיל על התובע כל אשם תורם לתאונה.

חישוב הנזק

הנכות 

המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, ד"ר אבירם גולד, קבע כי עקב פציעתו בתאונת הצניחה נגרמו לתובע 10% נכות צמיתה בגין הגבלה קלה בתנועות של עמוד שידרה מותני. בנוסף לכך קבע המומחה כי לתובע נגרמה נכות זמנית בשיעור של 100% למשך חודש ו50% לחודש נוסף. התובע חש אף זרמים בצד שמאל אולם המומחה סירב לקבוע אחוזי נכות בגין כך היות ותחושת זרמים אינה עונה להגדרת שיתוק חלקי הנדרשת על ידי התקנות.

ב"כ התובע מבקש להעמיד את נכותו הרפואית של התובע על 15%. בגין הסבל שחש התובע והשפעת הכאבים על כושר עבודתו מבקש ב"כ התובע מבית המשפט לעשות שימוש בסמכותו ולהעמיד את נכותו התפקודית של התובע על אחוזים גבוהים יותר מנכותו הרפואית.

ב"כ הנתבעים המלומדת טוענת כי מומחה בית המשפט התעלם מהממצאים מבדיקות ההדמיה מיום 16.04.08, המעידים כי המצב בגבו של התובע היה כזה עוד בטרום הצניחה וכן ממצאים מ4 ימים לאחר הצניחה המעידים כי בצניחה לא אירע דבר. לכן מבקשת ב"כ הנתבעים לקבוע כי מצבו של התובע אינו קשור לצניחה. לעניין הנכות התפקודית טוענת ב"כ הנתבעים כי יש לפסוק לפי הלכה פסוקה מקדמא דנא הקובעת כי נכויות הנמוכות מ 10% אינן בעלות משמעות תפקודית ובמיוחד לנוכח מקצועו של התובע אין השלכה תפקודית לנכות זו. בנוסף מציינת ב"כ הנתבעים כי התובע הודה בחקירתו כי למרות מגבלותיו ומומו, הגדיל את הכנסותיו.

הלכה היא בידינו כי בהיעדר סיבות טובות לכך, לא יחרוג בית המשפט מקביעת המומחים הרפואיים מטעמו (ראו: ע"א 1156/92 סגל נ' סגל וכן ראו ע"א 8288/00 קרנית נ' סיכסך וע"א 3212/03‏ ‏ יצחק נהרי נ' דולב חברה לביטוח). לפיכך תעמוד נכותו הרפואית של התובע בשיעור של 10%.

לאחר שעיינתי ושקלתי את טענות הצדדים, בכפוף לטעמים שהובאו לעיל, מונחה על ידי הפסיקה לפיה בדרך כלל הנכות הרפואית משקפת נאמנה את הנכות התפקודית, ומשלא מצאתי טיעונים כבדי משקל בכדי לחרוג מכך לחומרא או לקולא (ראו ע"א 3049/93 גירגיסיאן נ' רמזי ואח' פ"ד נב(3) 792), הנני קובע כי נכותו התפקודית של התובע בעקבות התאונה תהה זהה לנכויות הרפואיות, קרי 10%.

הפסדי שכר ופגיעה בכושר ההשתכרות

לטענת ב"כ התובע המלומד התאונה ארעה בשלבי השגשוג המקצועי של התובע שהינו עו"ד עצמאי ועל כן מציע לקבוע את הפסדי השתכרות לעבר על סכום של 3,000 ₪ לחודש דהיינו 344,000 ₪, ואת הפסדי ההשתכרות לעתיד על סכום של 4,000 ₪ לחודש, בחישוב עד לגיל 70. לפי מקדם היוון של 3% סה"כ חישוב הפסדי השתכרות לעתיד עומד על סכום של 747,183 ₪. עם זאת, ב"כ התובע המלומד מבקש מבית המשפט כי יחשב את אחוז ההיוון לפי 2% ולא 3% משום שהיוון של 3% מקפח את התובע וצירף הפניה לפסק דיני שניתן בת.א. 15635-08-14 ה. ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ. היוון לפי 2% מעמיד את הפסדי השכר לעתיד על סכום של: 822,536 ₪, שימוש במנגנוני ההיוון הישנים מביאים להבדל של עשרות אלפי שקלים לרעת הניזוק. לדידו, אין מקום להיטיב עם מזיק עד כדי כך.

ב"כ הנתבעים המלומדת טוענת בסיכומיה כי יש לחשב חודש וחצי לאחר התאונה לפי שכר של 8,464 ₪ לחודש, דהיינו 12,696 ₪. מאחר ומאז התאונה עלה שכרו של התובע בהתמדה אין לשלם כל סכום נוסף בגין אובדן השתכרות.

סבורני, שבאופן עקרוני גישת ב"כ התובע נכונה ואכן השיטה הקיימת לחישובי היוון לצורך קביעת ראש הנזק של הפסד השתכרות בעתיד יוצרת עיוות בהתעלמה מהגידול בפריון ובשימוש בכלי היוון אנכרוניסטיים. שער הניכיון נגזר מההחזר על השקעות חסרות סיכון לטווח ארוך. לרוב משתמשים בריבית המשתלמת על אגרות חוב ממשלתיות לטווח ארוך, מכיוון שרמת הסיכון באגרות כאלו נמוכה. דא עקא, שער הריבית על אגרות חוב ממשלתיות לטווח ארוך ירד בשנים האחרונות בצורה דרסטית ואין שום אינדיקציה על עלייה בריבית לעשור הקרוב. נראה שהמשך השימוש במקדם היוון של כ-3% פוגע בניזוקים. בתי המשפט ממשיכים להתייחס אל כללי ההיוון כאל "דוגמה דתית" וזאת בלי שום הצדקה לכך, (ראה מאמרי: "אחרי 40 שנות מדבר פסיקתי יש "לחשב מסלול מחדש" " - שימוש במקדמי היוון אנכרוניסטיים בתביעות נזיקין כפגיעה קשה בניזוקים (2016) (פורסם ב"נבו" וב "פסק דין").

עם זאת, בתיק מסוג זה, כשהמדובר בנכות לא גבוהה ובשאלה לא פשוטה של השפעתה על הפגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד, ראוי לפסוק סכם גלובלי וסביר תחת לערוך חישוב אקטוארי לפיצוי (ראו ע"א 722/86 יאסר יונס נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, פ''ד מג(3) 875).

משכך הנני רואה לנכון לפסוק סכום גלובלי בגין ראש נזק זה לעבר ולעתיד, בסך 360,000 ₪.

לסכום דלעיל יש להוסיף פיצוי נוסף בשיעור 12% בגין ההפסדים הסוציאליים, כולל פנסיה, שעתידים להיגרם לתובע (ראו ת.א. 7470/05 מ.ט. ואח' נ' המגן בע"מ ואח', (14.11.11), ות.א. 621/06 יונס ואח' נ' ביטוח ישיר בע"מ ואח' (26.5.11).

ניידות והוצאות רפואיות

התובע הגיש קבלות עבור הוצאות רפואיות על סכום של 17,895 ₪ ומאחר ויזדקק לטיפולים גם בעתיד מציע ב"כ התובע המלומד להעמיד את הסכום באופן גלובלאלי על 100,000 ₪.

לטענת ב"כ הנתבעים הוצאותיו הרפואיות של התובע כפי שמשתף מהקבלות שהגיש מסתכמות ב11,422.15 ₪ אך לאור עברו העשיר בתאונות ובמיוחד זו הקרובה למועד הצניחה הרי שאין אפשרות לייחס הוצאות אלו דווקא לתאונה ולכן להכיר רק בחצי מהסכום הנ"ל ומצעיה להעמידו על סכום של 6,000 ₪.

בגין נסיעות לצורך טיפולים רפואיים דורש התובע סכום גלובלי של 40,000 ₪ לעבר ואילו לעתיד סכום של 50,000 ₪.

ב"כ הנתבעים מתנגדת לתשלום בגין ראש נזק זה משום שלא צורפו כל אסמכתאות או חוות דעת המאשרות את הצורך בהסעותכנ"ל.

במקרה של התובע הרי שחומרת פגיעותיו אינם מוטלות בספק. לדידי ולאחר שעברתי בעיון על המסמכים המצורפים לתיק בית המשפט, סבורני כי יש מקום לפיצוי התובע בסכום גלובלי על טיפולים ונסיעות שלא כלולות ב"סל הבריאות" עבור ראש נזק זה לעבר ולעתיד בסך 25,000 ₪.

עזרת צד ג'

ב"כ התובע מעריך את סכום העזרה שקיבל בעבר ויקבל בעתיד על סכום של 100,000 ₪. ב"כ הנתבעים המלומדת טוענת כי לא הובאו ראיות ברורות בדבר הוצאות אלה ולכן אין לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה.

אכן, ככל שמדובר לעבר, אנו עוסקים בנזק מיוחד אשר יש להוכיחו בראיות של ממש (ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז פ"ד לח(3) 588, 580). יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם ממצבו הרפואי והתפקודי של התובע כפי שאלו עולים מהמסמכים שצורפו לתיק בית המשפט. לפי הפסיקה (ע"א 151/84 שאדיה חורי נ' בית החולים "המשפחה הקדושה" , מב (1) 779) עזרת בני משפחה מעבר למקובל (וזהו תיק בו אני מאמין שהעזרה חרגה מהמקובל בין בני משפחה) מצדיקה הענקת פיצוי בגין ראש נזק זה, הן לעבר והן לעתיד.

אי לכך, הנני קובע כי בגין ראש נזק זה יש מקום לפיצוי התובע, בסכום גלובלי בסך 10,000 ₪.

כאב וסבל

ב"כ התובע העריך פיצוי בגין כאב וסבל בסכום גלובלי של 100,000 ₪. ב"כ הנתבעת מתנגדת לשלם סכום כלשהו בגין ראש נזק זה. סבורני שהפיצוי הראוי בגין ראש נזק זה לאור סוג הפגיעה ומהותה הוא 50,000 ₪ (ראו למשל ת"א (י-ם) 122-04-11 אלכס אוסיפוב נ' סמי חזן (14/05/14), ת"א (רמ') 4070-05 עניאל (חג'בי) אריאלה נ' אספקה לתעשיה בועז עופר בע"מ (19/11/09), ת"א (אשד') 1583-05 ניצן טורג'מן נ' עירית אשדוד (24/07/12).

בנוסף לסכומים דלעיל ישלמו הנתבעים לתובע את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 23.6% מהסך דלעיל.

המזכירות תמציא פס"ד זה לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, י' תמוז תשע"ז, 04 יולי 2017, בהעדר הצדדים.