הגיעו לעיוני כתב התביעה שהוריתי על הגשתו מזה ואכן הוגש היום, והודעת המשיבה מהיום באשר למועד הפינוי הצפוי, והוא כזה שלא יקדם ליום 18.6.15 ולא יאוחר ליום 17.7.15 (בנתון לכל צו שיינתן כמובן). על הפרק עומדת הבקשה לסעד זמני, שהמשיבה אמורה להשיב לה עתה עד יום 11.6.15 (נוכח החלטתו של כב' השופט אבינור, שדן ראשית בבקשה לצו ארעי טרם העברת הבקשה לסעדים זמניים לטיפולי), כאשר לנגד עיניה עומד גם ההליך העיקרי. כן על הפרק הבקשה לסעד בהול למתן צו ארעי, בדרך של בקשה לעיון חוזר, זאת נוכח חשש המבקשת כי הפינוי אפשרי בכל רגע, חשש שהתבדה עתה. כאשר שאלות הצו הארעי והזמני עומדות על הפרק ואמורות להניב עוד התכתבויות ודיונים, ראוי להעיר מספר הערות כבר עתה.
לא בכדי הוריתי על הגשת הליך עיקרי. את הבקשה לסעד זמני יש לבחון על רקע ההליך העיקרי ובהתחשב בסיכויי הצלחתו. כתב התביעה מגלה, והכל נאמר לכאורה בלבד, מגוון קשיים העומדים על דרכה של המבקשת, במישור המהותי והדיוני גם יחד.
דיונית, בית משפט זה אינו עוסק ככלל בשאלות מתחום הדין המנהלי, ובפרט לא בשאלות דוגמת הבטחות שלטוניות או סבירות פעולותיה של הרשות בסרבה ליתן היתרי בניה כלשהם . הסמכות, זו שאף המבקשת נתלתה בה בבקשה לסעד זמני ובשולי תביעתה, היא זו הגלומה בהוראות חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), התשמ"א-1981 ("חוק מקרקעי ציבור" או "החוק"; ואולי כאן המקום להעיר שהגיעה השעה שהמשיבה תעדכן את הטפסים שבהם היא משתמשת בעת ביצוע החוק, על מנת לשקף את שמו העדכני של החוק, ראו נספח 6 לכתב התביעה). החוק מתווה מסגרת ברורה: צו יוצא בהתאם להוראות סעיף 4 לחוק, על המועדים והתנאים הקבועים בו; הצו יבוצע בהתאם לאמור בסעיף 5 לחוק, אם ביצועו לא עוכב; והרואה עצמו נפגע מן הצו רשאי לפנות לבית משפט השלום – שהמחוקק הסמיכו מפורשות לעניין חוק זה – בתוך פרק הזמן שעד למועד הפינוי המיועד, כדי להוכיח את זכותו לאחוז במקרקעין (סעיף 5ב לחוק), או את אי קיום התנאים המקדמיים לפינוי (רע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' בן שמחון, פ"ד נח(1) 827 (2003)). כאן, צו ניתן ביום 16.4.15, הפינוי המיועד נדרש תוך 30 יום, אך פניה לבית המשפט נעשתה רק ביום 2.6.15, לטענת המבקשת – כיוון שביקשה לפעול במסלול של "הסדרה תכנונית" על יסוד הבטחות שניתנו לה לדבריה בדבר פינוי רק ביום 16.7.15 אם לא תשיג את האישורים, ונוכח תקוותה כי האישורים יושגו. קרי, פניה לבית המשפט כפופה לארכה. בבקשתה (כאמור ברישה לה) הייתה המבקשת ערה לכך, וטענה לזכותה לקבלת ארכה בנסיבות. בכתב התביעה קשה עם זאת למצוא זכר לכך, ועסקינן בתביעה שהוגשה לכאורה שלא לפי הוראת סעיף 5ב לחוק, ואם לא מכוחו, לא ברורה סמכות בית המשפט להידרש לה.
קושי דיוני נוסף: אף שהתביעה קוראת לסעד מכוח חוק מקרקעי ציבור, חלקים נבחרים בה עוסקים בסוגיות מינהליות שאינן קשורות לסוגיה המינהלית האחת הרלבנטית לחוק, והיא שיקול דעתו של הממונה בקובעו כי קיימת פלישה למקרקעין, שלגביה נקבע בעניין בן שמחון כי רמת הוודאות לאותה פלישה צריך שתהא גבוהה. הבטחות מינהליות, היתרים שניתנו ונמוגו, סכסוכים בין רשויות – כל אלה הן סוגיות מעניינות, אפשר מצדיקות הליכים שונים במישור המינהלי, אולם ספק אם יש בהן לסייע למבקשת הפונה לבית משפט זה מכוח הוראות חוק מקרקעי ציבור.
ובפן המהותי: ב"כ המבקשת טוענים, בכשרונם כי רב, לזוויות ראייה משפטיות שונות ומאלפות שמהן ניתן אולי לראות במבקשת כמי שהיא בעלת זכות להמשיך ולהחזיק במשרד המכירות. לא כאן המקום לקבוע מסמרות, שעה שאנו בשלב הבקשה לסעדים זמניים, לא בתיק העיקרי, וזאת אף קודם לתגובה. אולם דומה כי טענות אלה, אפילו לדידה של המבקשת, נחזות מוקשות. זכויות מפורשות להחזיק בקרקע שעליהם ניטע משרד המכירות – אין הרי (סעיף 35 לכתב התביעה). מכאן הצורך להיאחז בטענות דוגמת נוהג להקמת משרדי מכירות, או שמא משרדי מכירות "מכללא", ניסיון שאינו נחזה בעל עוצמה יתרה. מכאן גם כנראה הבנתה של המבקשת שעליה לפעול נמרצות ולהשיג את האישורים הנדרשים, בתוך הסבך הביורוקרטי שנקלעה אליו, כאשר ברור לה שאם לא תשיג את האישורים בתוך פרק הזמן המוארך שניתן לה (לטענתה), נכון כי תפנה את הנכס (סעיפים 39 ו-40 לכתב התביעה). נציג המשיבה מר גילת, כך נטען, נתן הסכמתו לפינוי רק ביום 16.7.15 אם לא יושגו האישורים, ועל כך נסמכה המבקשת (שם).
מניין הבקשה אפוא? בראש ובראשונה, נוכח עמדת המשיבה במכתביה נתגבש אצל המבקשת החשש לפינוי מיידי. חשש זה הופג עתה במידת מה בהודעת המשיבה מהיום שנתבקשה, ובו המועדים שצוינו לביצוע הפינוי (בין 18.6.15 ו-17.7.15). עתה יש לבחון האם יש תוחלת בהמשך בירור ההליך, שעה שלמעשה תיתכן חפיפה בין המועדים: עד כמה שניתן להבין, המבקשת תסכין עם פינוי ביום 16.7.15, ככל שלא יעלה בידיה להשיג את האישורים להנחת דעת המשיבה בדבר הותרת משרד המכירות הזמני; המשיבה מנגד, אף שהיא חפצה בפינוי מהיר במידת הניתן, תסכין עם פינוי באותו מועד.
נזכיר כי על פני הדברים אין עסקינן בפינוי פולשים מן הזן השגרתי למרבה הצער בהליכים מעין אלה, המשתלטים על קרקעות ציבור ברגל גסה ואימת הדין אינה שורה עליהם. למעשה, רשויות שונות המעורבות נחזות כנתונות במחלוקת בשאלת המשך ישיבתה – הזמנית ממילא – של המבקשת במקום (סעיף 44 לכתב התביעה כדוגמה). בנוסף, ספק רב אם יש גם צורך במועד פינוי "גמיש" כפי שמבקשת המשיבה בהודעתה להבטיח לעצמה. המבקשת הרי נכונה להכריז כי תפנה בעצמה, אם לא יושגו האישורים, וחזקה עליה כי תעשה כן (ובכל מקרה, מובן שניתן לעגן את ההסכמה בצו, באופן המעניק למשיבה את המרווח הנדרש בהתאם להוראת סעיף 5(א) לחוק).
כל אלה מובילים אותנו למסקנות הבאות: צו ארעי, כפי שביקשה המבקשת, ודאי אינו נחוץ, ובקשת המבקשת מיום 4.6.15 נדחית. אשר לסעד הזמני, בידי המשיבה לשקול – חלף מסירת התגובה עד יום 11.6.15 – האם אין מקום נוכח חפיפת הזמנים האפשרית להגיע לכלל הסכמה עם המבקשת, שלפיה ככל שלא יושגו עד יום 16.7.15 האישורים הנדרשים להנחת דעתה של המשיבה להותרת משרד המכירות על מכונו, הרי שהמבקשת עצמה תפנה את משרד המכירות עד אותו יום, ויינתן אף צו מתאים לצרכי האמור בסעיף 5(א) לחוק מקרקעי ציבור. יבואו ב"כ הצדדים בדברים זה עם זה בהקדם, ויבחנו את האפשרויות לסיום המחלוקת במתכונת האמורה, או דומה לה המקובלת על הצדדים. תודיע המשיבה עד יום 11.6.15 אם הגיעו לכלל הסכמה. בהיעדר הסכמה, תמסור תגובתה לבקשה לסעד זמני עד אותו יום (ואם המגעים נחזים מועילים והיא נזקקת לארכה קצרה, שבמהלכה מוסכם עליה כי לא יפונה משרד המכירות, תודיע ואבחן בחיוב כמובן).
כאמור, אין בהחלטתי כדי להוות משום קביעה כלשהי לגוף הבקשה לסעד זמני, שטרם נתבררה, קל וחומר לגוף התיק העיקרי, אלא היא באה לייתר במידת הניתן את הצורך בבירורו של התיק העיקרי והשקעת משאבים מיותרים של הצדדים בניהולו, ודאי בנסיבות החריגות שתוארו.
תז"פ ליום 12.6.15.