מ.א. ואח' נ' עיריית בני ברק

1. עיריית בני ברק

2. מגדל חברה לביטוח בע"מ

שולחות ההודעה לצדדי ג'

 ע"י ב"כ עו"ד א' גדות

נ ג ד

  1. חיים לורבר

 2. מדינת ישראל

צדדי ג' 

 ע"י ב"כ עו"ד י' דור 

1. התביעה שהוגשה בתיק זה היא תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע באירוע שאירע ביום 27.6.11 בסביבות השעה 05:20, עת כספת גדולה וכבדת משקל נפלה על התובע ופגעה ברגלו השמאלית. בין הצדדים יש מחלוקת בדבר נסיבות האירוע; בשאלת האחריות המשפטית לקרות האירוע ולתוצאותיו; וכן באשר לגובה הנזק.

    

2. התביעה הוגשה על ידי התובע – הניזוק. את תביעתו הגיש התובע נגד ארבעה נתבעים: עיריית בני-ברק, היא נתבעת 1. חברת הביטוח "מגדל", המבטחת של העיריה, היא נתבעת 2. המשמר האזרחי, הוא נתבע 3. ומשטרת ישראל, היא נתבעת 4.

    

    

3. בהמשך הצטרף המוסד לביטוח לאומי כתובע נוסף, וזאת היות והמל"ל משלם לתובע גמלאות לאחר שהכיר באירוע מושא דיוננו כתאונת עבודה. תביעת השיבוב של המל"ל הוגשה רק נגד נתבעות 1 ו-2. זאת הואיל ולדברי ב"כ המל"ל (ולכך אתייחס גם בהמשך), למל"ל אין עילת תביעה נגד מדינת ישראל ורשויותיה, לנוכח הקבוע בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי (ר' "הודעה על הגשת כתב תביעה מתוקן מטעם התובע מס' 2" שהוגשה על ידי המל"ל ביום 21.7.13).

    

    

4. עיריית בני-ברק וחברת הביטוח "מגדל" הגישו הודעת צד ג' נגד מדינת ישראל ונגד מר חיים לורבר, אשר כפי שיסתבר להלן, היה אחד מאנשי המשמר האזרחי והייתה לו זיקה לכספת מושא דיוננו.

    

    

    

   נסיבות האירוע

    

    

5. כפי שיפורט להלן, המחלוקת בדבר נסיבות האירוע מתמקדת בשאלה, האם הכספת נפלה על התובע בנסיבות תמימות – כטענתו – או בעת ניסיון לגנוב את הכספת – כטענת נתבעים 3 ו-4. כפי שצוין, המוסד לביטוח לאומי הכיר באירוע מושא דיוננו כתאונת עבודה, וגם לאחר שמיעת הראיות בתיק הוא סבור שיש לקבל את גרסת התובע. כך גם סבורים נתבעים 1 ו-2. הצדדים השלישיים מצטרפים לעמדת נתבעים 3 ו-4 בנקודה זו.

    

   גרסת התובע

    

6. בתקופה הרלוונטית לענייננו עבד התובע כנהג משאית ומחלק סחורה. הוא עסק כקבלן עצמאי של חברה בשם "שפיט" בחלוקת ירקות ופירות ברחבי הארץ. נוהל העבודה היה, שהתובע היה מגיע בשעות הקטנות של הלילה למחסן של החברה במזכרת-בתיה, שם הוא היה מקבל רשימה של המקומות להם הוא צריך לספק סחורה, ועובדי המחסן היו מעמיסים על המשאית את הסחורה.

    

7. ביום האירוע התובע התבקש לספק סחורה למספר מקומות. אחד המקומות היה ישיבת חסידי דאראג, הנמצאת בבני-ברק. התובע מעולם לא היה לפני כן באותה ישיבה והוא לא ידע בדיוק היכן היא נמצאת. נמסר לו כי הכתובת של הישיבה היא רח' נפחא 8-10 ולשם הוא נסע. האדם שכיוון אותו באמצעות טלפון למקום בו נמצאת הישיבה, היה חברו לעבודה, העד שלמה מסיקה.

    

8. לדברי התובע, כאשר הוא הגיע למקום הוא עצר את המשאית ופרק ממנה את ארגזי הסחורה שהיו מיועדים לישיבה. הארגזים היו מונחים על משטח. פריקת הסחורה נעשתה באמצעות מתקן שיכונה להלן בשם "העגלה". מדובר במתקן ייעודי המיועד לפרוק סחורות ולהובילן. לעגלה יש זרועות נשיאה עליהן מניחים את משטח הסחורה. זרועות הנשיאה מחוברות למנוף הרמה (ג'ק) באמצעותו ניתן להרים ולהוריד את הזרועות ואת מה שהן נושאות. העגלה מצוידת בגלגלים באמצעותם ניתן להניע את העגלה ממקום למקום.

    

9. מהראיות שהובאו עולה, כי התובע הגיע למקום בסביבות השעה 05:20. לדברי התובע, בסמוך למקום אליו הגיע עמד בניין ובו דלת פתוחה. התובע סבר שזו דלת הכניסה לישיבה, ולפיכך הוא נכנס לבניין כשהוא מושך את העגלה שהייתה עמוסה בארגזי סחורה.

    

10. בטרם אמשיך בתיאור האירוע אעצור לרגע ואתעכב על הבניין אליו נכנס התובע ועל הכספת שהייתה מצויה בתוכו.

     

11. באשר לבניין – ייאמר כבר עכשיו כי הישיבה אינה נמצאת בבניין אליו נכנס התובע. הבניין אליו נכנס התובע שייך לעיריית בני-ברק. העירייה משתמשת בקומה השנייה של הבניין, שם נמצאת מחלקת הביטחון שלה. העירייה נתנה למשטרה ולמשמר האזרחי רשות לעשות שימוש בקומה הראשונה, בה יש מספר חדרים. בהתאם לרשות שניתנה מוקמו בחדרים שבקומה הראשונה משרדים של המשמר האזרחי. הואיל והמשמר האזרחי פעיל בשעות הלילה, דלת הכניסה לבניין נותרת פתוחה, וכך התאפשר לתובע להיכנס לבניין.

     

12. מתמונות שהוגשו במהלך שמיעת הראיות עולה, כי בסמוך לכניסה לבניין, בתוכו, יש מסדרון צר המוביל אל תוך הבניין. מספר מטרים לאחר הכניסה המסדרון פונה שמאלה, ומיד לאחר מכן המסדרון חוזר ומתיישר וממשיך פנימה אל תוך הבניין. מהראיות שהובאו עולה, כי במקום בו המסדרון מתעקל, הוצבה הכספת שעניינה עומד במוקד דיוננו. העדים העריכו שגובה הכספת הוא בין מטר שבעים לשני מטר, רוחבה כשמונים ס"מ, ומשקלה כטון אחד.

     

13. ובאשר לכספת – הראיה העיקרית ממנה ניתן ללמוד על הסיבות להימצאותה של הכספת במקום היא עדותו של מר חיים לורבר, שהוא צד ג' 1 בתביעה זו. בתקופה הרלוונטית לתביעה היה מר לורבר מתנדב במשמר האזרחי. במשך תקופה של כשמונה או תשע שנים הוא היה מפקד יחידת התנועה של המשמר האזרחי בבני-ברק. מתוקף תפקידו זה היה למר לורבר חדר בבניין מושא דיוננו. לדבריו, כאשר הוא התחיל לשמש בתפקיד הוא קיבל כתרומה כספת, על מנת שתשמש לאחסון כלי נשק וציוד. התורם היה אדם בשם יוסי דעבול העוסק במכירת כספות. הכספת הובאה על ידי אנשים מטעמו של מר דעבול למשרד של מר לורבר, והיא הוצבה על גבי לבנים. הכספת הייתה מוצבת בחדר במשך כל שנות פעילותו של מר לורבר, והוא נהג לאחסן בה אקדחים אשר שימשו את מתנדבי המשמר האזרחי שהוא פיקד עליהם, וכן ניירת.

     

14. לדברי מר לורבר, הוא פרש מתפקידו זמן לא רב לפני האירוע מושא דיוננו, והוא הוחלף על ידי אדם שלא היה מעוניין בכך שהכספת תמשיך להיות במשרד. מטעם זה, כשבועיים לפני האירוע פנה אליו אחד המפקדים של המשמר האזרחי וביקש ממנו להוציא את הכספת מהמקום. לדברי מר לורבר, אותו מפקד אמר לו שהוא ידאג להוציא את הכספת מהמשרד למסדרון, והוא ביקש שמר לורבר ידאג להוציא את הכספת מהמסדרון אל מחוץ לבניין. מר לורבר הסכים.

     

15. העובדה שבמועד האירוע הכספת הייתה מוצבת במסדרון מלמדת על כך שמאן דהוא הוציא את הכספת מהמשרד והציב אותה במסדרון. אלא שאיש מהעדים לא ידע לומר מי הוציא את הכספת מהמשרד וכיצד הדבר נעשה. במיוחד לא ברור כיצד הדבר נעשה בשים לב לכך שמדובר בכספת גדולה וכבדה מאד. מהראיות שהובאו לגבי מצב הדברים במועד האירוע ניתן ללמוד, כי האדם או האנשים שהוציאו את הכספת, הציבו אותה במסדרון על גבי אבנים משתלבות (ר' למשל, "דו"ח הפעולה" של רס"מ ברקוביץ – ת/2).

     

16. לדברי מר לורבר, הוא הספיק להחזיר את מפתחות הכספת לאדם שנתן לו אותה כתרומה, וזה היה אמור להגיע למקום ולקחת את הכספת אליו בחזרה. דא עקא, שהאירוע מושא דיוננו אירע עוד לפני שהכספת נלקחה מהמקום. לדברי מר לורבר, מספר שעות לאחר האירוע התורם הגיע למקום ולקח את הכספת. כאשר מר לורבר הגיע לבניין בשעות אחר הצהריים של אותו יום, הכספת כבר לא הייתה במקום.

     

17. עתה, משהתעכבנו על הבניין ועל הכספת, אשוב לתאר את מהלך האירוע כפי שנטען על ידי התובע.

     

18. לדברי התובע, לאחר שהוא נכנס לבניין הוא הלך במסדרון עם גבו לכיוון ההליכה, כשהוא מושך את העגלה מאחוריו ועליה ארגזי סחורה. לטענתו, תוך כדי התקדמות הוא חלף על פני הכספת (שהייתה מוצבת משמאל לכיוון התקדמותו). לטענתו, הוא לא ראה שום סימן לכך שמדובר בישיבה או במקום שאמור לקלוט סחורה, והוא הסיק מכך שהוא נכנס למקום הלא נכון. מטעם זה הוא השאיר את העגלה במסדרון ויצא מן הבניין על מנת לברר היכן הישיבה. לטענתו, לאחר שיצא מהבניין הוברר לו שהישיבה נמצאת בבניין הסמוך. לכן הוא חזר לבניין, אחז בעגלה, סובב אותה, והתחיל לעשות את דרכו בחזרה כשהוא מושך את העגלה. גם הפעם הלך התובע עם גבו לכיוון ההליכה, כשהוא מושך את העגלה ועליה הסחורה.

     

19. אלא שהפעם, בניגוד לפעם הקודמת, כאשר התובע חלף על פני הכספת, העגלה אותה הוא משך פגעה באחת מהאבנים המשתלבות עליה הייתה מוצבת הכספת, ומשכה אותה. כתוצאה מכך הכספת נטתה על צידה, ועוד בטרם התובע הספיק לברוח, הכספת נפלה בחוזקה על גופו ופגעה ברגלו השמאלית. בשל משקלה הכבד של הכספת, התובע נלכד מתחתיה ולא היה יכול להשתחרר.

     

20. נפילת הכספת על רגלו של התובע הסבה לו כאבים עזים, והוא זעק לעזרה. במקביל, הוא התקשר למשטרה ו/או למגן דוד אדום כדי הזעיק עזרה. האדם הראשון שהגיע למקום היה, ככל הנראה, העד יוסי שטרן. באותה תקופה היה מר שטרן תלמיד בישיבת דאראג, ובאותו בוקר הוא השכים קום כדי ללכת למקווה. לדבריו, בדרך למקווה הוא שמע צעקות, ולשמע הצעקות הוא הגיע למקום בו היה התובע. לדברי העד, התובע שכב במסדרון ועליו הכספת. בעת שהעד הגיע למקום התובע שוחח בטלפון עם המשטרה או מד"א. התובע העביר את הטלפון לעד, וזה המשיך את השיחה. זמן מה לאחר מכן הגיעה ניידת של המשמר האזרחי, ולאחר מכן הגיע אמבולנס של מד"א. לדברי העד, אחד מאנשי המשמר האזרחי ביקש ממנו לעזוב את המקום, והוא נענה לבקשתו. לטענתו, בעת שעזב את המקום הכספת הייתה עדיין מונחת על רגלו של התובע.

     

21. העד שטרן, בדומה לשלושה עדים נוספים שהעידו בתיק כפי שיפורט להלן, התייחס בעדותו לשאלה, האם בעת שהוא הגיע למקום ארגזי הירקות היו מונחים על העגלה, או שהם היו מונחים על הרצפה והעגלה הייתה פנויה. כפי שיסתבר להלן, לטענת נתבעים 3 ו-4 מיקום הארגזים יכול ללמד האם הכספת נפלה על רגלו של התובע בנסיבות תמימות – כטענת התובע – או תוך כדי ניסיון לגנוב אותה, כטענת נתבעים 3 ו-4. לגרסתו של העד בנקודה זו, כמו גם לגרסאות העדים הנוספים, אתייחס בהמשך.

     

22. רס"מ אילנה אליאב שהעידה בתיק, הייתה בתקופה הרלוונטית מפקדת בסיס המשמר האזרחי בבני-ברק. הבסיס נמצא במרחק של קילומטר או קילומטר וחצי מהבניין מושא דיוננו, שמהווה סניף של היחידה עליה היא מפקדת.

     

23. לדברי העדה, היא עבדה באותו יום במשמרת לילה, ולקראת סוף המשמרת התקבל דיווח על כך שמישהו צועק לעזרה. העדה הגיעה למקום, ולדבריה לקח קצת זמן עד שאיתרה את המקום המדויק. בפתח הבניין חיכה לה אדם בעל חזות חרדית שהכווין אותה פנימה. כאשר העדה נכנסה לבניין היא ראתה את התובע שוכב על הרצפה, וחלק מהכספת מונח על רגלו. לדבריה, ליד התובע עמד אדם, גם הוא בעל חזות חרדית. התובע צרח מכאבים, ולדברי העדה היו אלה דקות מאד לחוצות.

     

24. זמן מה לאחר מכן הגיע למקום השוטר רס"מ אמיר ברקוביץ, "ולקח פיקוד". לדברי העדה, רס"מ ברקוביץ הוא איש סיור ועל כן הוא מנוסה ממנה באירועים מסוג זה. בנוסף, העדה היא אימא לילדים והיא הייתה צריכה להגיע לביתה ולארגן את הבית לקראת היום שעמד בפתח. לפיכך, השוטרת אליאב עזבה את המקום עוד בטרם האירוע הסתיים.

     

25. כאמור, מי ש"לקח פיקוד" היה רס"מ אמיר ברקוביץ, שאף הוא העיד בתיק זה. מעדותו עולה, שכאשר הוא הגיע למקום הכספת הייתה מונחת עדיין על רגלו של התובע. לדבריו, למקום הגיעו אנשי מד"א ויחד איתם הוא חילץ את התובע מתחת לכספת, והתובע נלקח על ידי אנשי מד"א לבית החולים בילינסון. לאחר שהאירוע הסתיים רשם העד דו"ח פעולה שהוגש כראיה (ת/2).

     

     

26. העד האחרון שהגיע למקום הוא חובש מד"א, מר אורן אלמקייס. גם עד זה הגיע בעת שהכספת הייתה מונחת עדיין על רגלו של התובע. לדברי העד, הוא הוא נטל את העגלה, קירב אותה לכספת, הרים את הכספת באמצעות מנוף ההרמה מעל גופו של התובע, וחילץ את התובע. עד זה, בדומה לעדים האחרים, התייחס לשאלה האם העגלה הייתה ריקה או שהייתה עמוסה בארגזים, וכפי שציינתי, אתייחס לכך בהמשך.

     

27. ניתן, אפוא, לסכם את גרסת התובע ולומר, כי לטענתו הוא נכנס לבניין בטעות, ולאחר שהתברר לו כי טעה הוא סב על עקבותיו ועשה את דרכו בחזרה. תוך כדי הליכה במסדרון ומשיכת העגלה, העגלה פגעה באחת מהאבנים עליהן עמדתה הכספת, וכתוצאה מכך הכספת נפלה על רגלו ופצעה אותו.

     

    גרסת נתבעים 3 ו-4

     

28. נתבעים 3 ו-4 מוכנים להניח, כך נראה, שהתובע הגיע למקום במסגרת עבודתו כמחלק סחורות, וכי הוא נכנס לבניין בטעות. אלא שלטענת הנתבעים, הסברה המסתברת ביותר היא, שכאשר התובע הבחין בכספת הוא חמד אותה והחליט לגונבה (סעיפים 31-32 לסיכומי הנתבעים). לטענת הנתבעים, מה שמסתבר ביותר הוא שהתובע החליט לגנוב את הכספת באמצעות העגלה. לשם כך, הוא הוריד מזרועות העגלה את המשטח ואת ארגזי הסחורה שהיו עליו; הניח את המשטח והארגזים על רצפת המסדרון; קירב את העגלה לכספת; וניסה להעמיס את הכספת על העגלה באמצעות מנוף ההרמה. אלא שתוך כדי ניסיונו של התובע לגנוב את הכספת היא איבדה שווי משקל ונפלה על התובע.

     

29. נתבעים 3 ו-4 אינם קובעים זאת בוודאות ואולם לטענתם זו האפשרות המסתברת ביותר. לנתבעים 3 ו-4 אין ראיות ישירות המבססות את סברתם זו. הנתבעים מבקשים לקבוע שהאירוע התרחש באופן המתואר על ידם, משני טעמים אלה: ראשית, נתבעים 3 ו-4 מבקשים להסתמך על עדויות שניים מתוך ארבעת העדים שהגיעו למקום (פרט לתובע) ואשר מסרו בעדויותיהם כי העגלה הייתה ריקה וכי ארגזי הסחורה היו מונחים על רצפת המסדרון. ושנית, נתבעים 3 ו-4 טוענים כי גרסתו של התובע בדבר נסיבות נפילת הכספת, כשלעצמה, אינה הגיונית ואינה אפשרית מבחינה "טכנית".

     

30. שני העדים עליהם מבקשים נתבעים 3 ו-4 להסתמך הם השוטרת אילנה אליאב, ואיש מד"א אורן אלמקייס.

     

31. השוטרת אילנה אליאב העידה בבירור – וזה עיקר עדותה – שמשטח הירקות לא היה על העגלה אלא היה מונח על הרצפה. העדה מסרה כי היא זוכרת זאת בוודאות, והיא עמדה על גרסתה בעניין זה למרות שנשאלה על כך פעם אחר פעם. העדה זוכרת שחובש מד"א שהגיע למקום קירב את העגלה לכספת וניסה להרים את הכספת באמצעות העגלה. מבחינתה, דבר זה מהווה אינדיקציה ברורה לכך שארגזי הירקות לא היו על העגלה.

     

32. העדה מסרה בעדותה, שכיוון שהיא מיהרה לביתה היא עזבה את המקום ומי שמילא את הדו"ח היה השוטר ברקוביץ. לדברי העדה, בעת שהיא הייתה במקום היא הייתה מאד "לחוצה", גם משום צעקותיו של התובע והסיטואציה המלחיצה, וגם משום שמיהרה לילדיה. ואולם לדבריה, מאוחר יותר, כאשר היא חשבה על האירוע, התעורר בה חשד שהכספת נפלה על התובע בעת שהוא ניסה לגנוב אותה. לדברי העדה, היא לא מצאה לנכון לדווח על חשד זה או לעשות עם סברה זו דבר מה. היא מסרה בעדותה כי חשבה שהעניין בטיפול יחידת החקירות ולכן היא לא מצאה לנכון לנקוט בפעולה כלשהי. לדבריה, כעבור כמה חודשים היא קראה את הדו"ח של השוטר ברקוביץ, ולא מצאה לנכון לתקן אותו.

     

33. לדבריה, שבועיים לפני שהיא העידה בבית המשפט היא התקשרה לשוטר ברקוביץ ואמרה לו שהיא זוכרת שמשטח הירקות לא היה על העגלה. הדבר היה לאחר שהשוטר כבר העיד בתיק זה. לדבריה, בתשובה לכך ברקוביץ אמר: "זה מה שאני זוכר".

     

34. יש לציין, כי העדה עמדה על גרסתה גם כאשר ב"כ נתבעים 1 ו-2 הבהיר לה את משמעות קבלת גרסתה מבחינתו של התובע ואמר, שאם גרסתה תתקבל התובע לא יקבל פיצויים ואף יצטרך להחזיר למל"ל את הכספים שקיבל ממנו עד כה (עמ' 58 שורות 10-15).

     

35. העד הנוסף שמסר גרסה דומה לזו של השוטרת אליאב הוא איש מד"א, מר אלמקייס. לדברי העד, כאשר הוא הגיע למקום השוטרת אליאב כבר הייתה שם, ובנוסף לה היו עוד 6-7 אנשים. לדבריו – וזה עיקר עדותו – משטח הירקות היה מונח על הרצפה ולא על העגלה. לטענתו, הוא קירב את העגלה לכספת, הרים אותה, וחילץ את התובע מתחתיה.

     

36. ואולם, כנגד שני עדים אלה יש שני עדים הטוענים כי ארגזי הירקות היו מונחים על העגלה. העד האחד הוא תלמיד הישיבה, מר יוסי שטרן, והעד השני הוא השוטר ברקוביץ.

     

37. כפי שציינתי, העד שטרן היה ככל הנראה האדם הראשון שהגיע למקום. בעדותו מסר – וזה עיקר הדבר לענייננו – כי ארגזי הירקות היו על העגלה.

     

38. זו גם הייתה גרסתו של השוטר ברקוביץ. לדבריו, תמונת האירועים הייתה לו ברורה והיא, שהתובע "ניסה לעבור בין הכספת למעבר צר שהיה שם ופגע בכספת, והכספת נפלה עליו... " (עמ' 25 ש' 21-22).

     

39. ייאמר כאן, שנתבעים 3 ו-4 סבורים שאין ליחס לעדותו של השוטר ברקוביץ משקל של ממש, שכן מעדותו בעניין אחר ניתן, לטענתם, ללמוד שהוא אינו זוכר היטב את פרטי האירוע (סעיפים 12-13 לסיכומי הנתבעים). כוונת נתבעים 3 ו-4 היא לכך, שהשוטר ברקוביץ מסר בעדותו, כי בעת שהוא הגיע למקום האירוע העגלה הייתה מונחת לפני התובע לכיוון היציאה מהבניין, ולא אחרי התובע לכיוון המשך המסדרון, כפי שהעידו שאר העדים.

     

40. אין בידי לקבל את טענת נתבעים 3 ו-4. הגם שארבעת העדים הם עדים אובייקטיבים, אני סבור כי יש להתייחס לעדותם במידה מסוימת של זהירות. הטעם לכך הוא, שמיקום הארגזים ביחס לעגלה ומיקום העגלה ביחס לתובע ולמסדרון הם עניינים שוליים, אשר ספק אם מי מהעדים נתן להם תשומת לב מיוחדת בעת שהתובע שכב מתחת לכספת וזעק מכאבים. עובדה היא, ששניים העידו כך ושניים העידו אחרת. רק בהקשר למשפט, עובדות שוליות אלה הפכו להיות כבדות משקל ומכריעות. לפיכך, העובדה שהשוטר ברקוביץ טעה במיקום העגלה ביחס לתובע ולמסדרון, אינה עובדה מכרעת. היא עניין שיש להביאו בחשבון במסגרת שקלול כל הראיות והטענות, אך אין בה כדי להכריע.

     

41. עד כאן גרסאות ארבעת העדים בשאלת מקום הימצאותם של ארגזי הירקות ביחס לעגלה. מכאן אעבור לטענות נתבעים 3 ו-4 בדבר חוסר סבירות גרסת התובע, כשלעצמה.

     

42. באשר לחוסר סבירות גרסת התובע כשלעצמה טוענים נתבעים 3 ו-4, כי לפי שיטתו של התובע הכספת הייתה צריכה ליפול על העגלה ולא עליו, ולא כך אירע (סעיף 40 לסיכומי הנתבעים); עוד טוענים נתבעים 3 ו-4, כי לא היה יכול להיווצר "מפגש" בין המשטח עליו הונחו ארגזי הירקות לבין האבנים המשתלבות עליהן הוצבה הכספת, כטענת התובע (סעיף 44 לסיכומי הנתבעים); כמו כן נטען, כי אין לקבל את גרסתו הכבושה של התובע שאחת האבנים עליהן הוצבה הכספת הייתה בולטת (סעיף 47 לסיכומי הנתבעים); בנוסף נטען, כי אין זה סביר שמכה קטנה ואקראית של עגלה הנעה באיטיות, בכספת כבדת משקל, תביא לנפילת הכספת, כטענת התובע (סעיפים 49-59 לסיכומי הנתבעים); כך גם נטען, כי לפי שיטתו של התובע ניתן היה לצפות לכך שבמקום יימצאו ירקות מפוזרים, ולא כך היה (סעיפים 60-63 לסיכומי הנתבעים).

     

     

    דיון והכרעה

     

     

43. עמדתי לעיל על הגרסאות הסותרות של ארבעת העדים האובייקטיביים. סקרתי את הטענות שנתבעים 3 ו-4 מעלים כנגד סבירות גרסת התובע כשלעצמה. בסופו של יום, לאחר ששקלתי את מכלול הראיות והטיעונים, הגעתי לכלל מסקנה שיש להעדיף את גרסת התובע.

     

44. באשר לגרסאות הסותרות – עמדתי על כך שיש להתייחס לעדויות העדים במידה מסוימת של זהירות. כפי שצוין, מיקום הארגזים ביחס לעגלה הוא עניין שולי, ורק בהקשר למשפט הוא הפך להיות עניין רב חשיבות. יתכן שזו הסיבה לכך שהעדים מסרו גרסאות שונות בשאלה זו.

     

45. בעניין גרסתה של השוטרת אליאב יש לציין, כי השוטרת מסרה בעדותה שהחשד שלה כלפי מעשיו של התובע וכוונותיו התעורר כבר בסמוך לאחר האירוע. עם זאת, השוטרת לא יזמה חקירה ביחס לחשד שהתעורר אצלה, למרות שמדובר בחשד לכך שהתובע ניסה לגנוב כספת ובה (לכאורה) כלי נשק מבסיס המשמר האזרחי שהיא אחראית עליו. השוטרת גם לא מצאה לנכון לתקן את דו"ח זיכרון הדברים של השוטר ברקוביץ. אפשר שהדבר מצביע על כך, שגם אם היה לה חשד, החשד לא היה מוצק.

     

46. בצד האפשרות שהעדים לא שמו לב לפרטי הדברים או שכחו, קיימת אפשרות אחרת. האפשרות האחרת היא, שאנשים נוספים שמחומר הראיות עולה כי היו נוכחים במקום, ניסו לחלץ את התובע מתחת לכספת עוד לפני שהשוטרת אליאב והעד אלמקייס הגיעו למקום (כפי שצוין, העד אלמקייס מסר שכאשר הוא הגיע למקום היו שם 6-7 אנשים – עמ' 62 ש' 29). אין להוציא מכלל אפשרות שאנשים אלה ביקשו לעשות שימוש בעגלה כדי להרים את הכספת מעל לגופו של התובע, ולשם כך הם הורידו את ארגזי הירקות שהיו מונחים על העגלה. השוטרת אליאב ומר אלמקייס הגיעו למקום לאחר הורדת הארגזים ועוד בטרם החלו להתבצע פעולות החילוץ, ולכן הם ראו את העגלה ריקה כשארגזי הירקות מונחים על רצפת המסדרון. משמעות הדבר היא, שאותם אנשים שלא אותרו ועל כן לא זומנו לעדות, "זיהמו את הזירה", כלשון ב"כ התובע (עמ' 12 לסיכומי התובע). בשל אפשרות זו יש לתת משקל יתר לעדותו של מר שטרן, שככל הנראה היה האדם הראשון שהגיע למקום. מר שטרן מסר, כזכור, שהארגזים היו על העגלה.

     

47. באשר לטענות נתבעים 3 ו-4 כנגד סבירות גרסת התובע כשלעצמה – אפשר שראוי היה כי התובע יערוך במקום האירוע מעין "שחזור", בו ידגים את האופן בו הדברים התרחשו, לטענתו. גם נתבעים 3-4 היו יכולים לעשות זאת כדי להוכיח את טענתם שגרסת התובע אינה אפשרית מבחינה "טכנית". בהעדר "שחזור" ו/או עדויות של מומחים, יש קושי לקבוע קביעות ברורות בדבר ההיתכנות "הטכנית" של גרסת התובע.

     

48. אכן, במבט ראשון נראה שיש ממש בטענת נתבעים 3 ו-4 שאין זה מסתבר כי מגע קל בין העגלה לבין הכספת הכבדה יביא לנפילתה. עם זאת וכפי שצוין, לבית המשפט לא הובאה ראיה בדבר זהות האנשים שהעבירו בפועל את הכספת ממשרדו לשעבר של מר לורבר למסדרון, וממילא לא הובאה ראיה בדבר האופן בו הדבר נעשה והאופן בו הכספת הוצבה במסדרון. יש להניח שהעברתה של כספת כבדת משקל על ידי מי שאינם מיומנים בכך ומי שאינם מצוידים בציוד הדרוש, אינה משימה קלה. ספק על כן אם יש ביכולתם של אנשים בלתי מקצועיים וחסרי ציוד מתאים לבצע אותה כראוי. נטל הבאת ראיות בדבר אופן העברת הכספת היה מוטל על נתבעים 3 ו-4. בהעדר ראיות ברורות בעניין זה, אין אלא להסיק לגבי אופן קרות האירוע את שמסתבר מנסיבות העניין ומהגיונם של דברים.

     

49. הדעת נותנת, שכספת כבדת משקל המוצבת בצורה יציבה לא תיפול גם אם יופעל עליה כוח של ממש. כיצד, אם כן, ניתן להסביר את העובדה שבמקרה שלפנינו הכספת נפלה? ההסבר המסתבר ביותר לכך הוא, שהכספת הוצבה על גבי האבנים בצורה לא יציבה, רעועה, תוך שהיא מונחת רק על הקצה של אחת האבנים, כך שיתרת האבן בלטה אל מחוץ לקווי המתאר של הכספת. סביר להניח, שכאשר התובע עבר במסדרון הצר פגעה העגלה ביתרת האבן הבולטת, ונעצרה. סביר גם להניח, שבעקבות כך משך התובע את העגלה בכוח, דבר שגרם להזזת האבן ממקומה ולנפילת הכספת.

     

50. יש להוסיף, כי על מנת לקבל את הגרסה שמעלים נתבעים 3 ו-4 צריך להניח, שהתובע, שהינו איש עבודה נורמטיבי שלא ידוע על כך שיש לו עבר פלילי או קשר עם עבריינים, חשב שהכספת הנמצאת בבניין פתוח אפור וקודר (כפי שניתן להתרשם מהתמונות), היא "מציאה" שכדאי מאד לגנוב אותה; צריך גם להניח, שלתובע יש קשר עם אנשים היודעים לפרוץ כספות ואשר יודעים מה לעשות עם מה שיימצא בה; כמו כן צריך להניח, שהתובע החליט לקחת את הסיכון שהוא ייחשף כשהוא גונב את הכסף, מוביל אותה, מסיע אותה ומוסר אותה, וכי הוא היה מוכן לשלם את המחיר הכבד שהוא עלול לשלם על מעשיו אלה. אלו הנחות רחוקות שאינן מסתברות בנסיבותיו של מקרה זה.

     

51. סיכומו של דבר – מצאתי שיש לקבל את גרסת התובע ולהעדיף אותה על פני הגרסה שהועלתה על ידי נתבעים 3 ו-4.

     

     

    האחריות

     

    אחריותן של נתבעות 1 ו-2

     

     

52. התובע טוען, כי את עיקר האחריות לאירוע יש להטיל על נתבעים 3 ו-4. ואולם, לדבריו יש להטיל אחריות גם על נתבעת 1. בסיכומים שהוגשו על ידו טוען התובע, כי "אחריותם כלפי התובע היא ביחד ולחוד כאשר את מידת אחריותם היחסית אנו משאירים לשיקול דעת בית המשפט. כאשר שורת ההיגיון והצדק מחייבים שמידת אחריות הנתבעות 3-4 תהיה רבה יותר מאשר הנתבעת 1" (עמ' 9 לסיכומים).

     

53. מאידך סבור התובע הנוסף – המוסד לביטוח לאומי – "... כי האחריות מוטלת כולה על הנתבעת מס' 1, עיריית בני ברק" (עמ' 2 רישא לסיכומי ם).

     

54. נתבעות 1 ו-2 טוענות, כי אין להטיל עליהן כל אחריות וכי "האחריות בלעדית לכך מוטלת על המשטרה בלבד" (סעיף 8 לסיכומי נתבעות 1 ו-2). לנתבעות 1 ו-2 יש השגות לגבי קו הטיעון של המוסד לביטוח לאומי. לטענתן, המל"ל מצא להטיל את האחריות על נתבעות 1 ו-2, ועליהן בלבד, לא משיקולים ענייניים, אלא משום שהוא מנוע מלהגיש תביעת שיבוב נגד המדינה ורשויותיה, כפי שהובהר על ידי ב"כ המל"ל (ראו דברי ב"כ המל"ל בעמ' 65 לפרוטוקול; סעיף 14 לסיכומי נתבעות 1 ו-2).

     

55. נתבעים 3 ו-4 מצטרפים לטיעוני המל"ל וטוענים, כי "ככל שיקבע בית המשפט כי בעמידת הכספת שם היה משום מעשה רשלני, הרי שמעשה זה מיוחס בה במידה לנתבעת 1 ויש לחייבה בשיעור אחריות זהה לפחות לאחריות שתיוחס לנתבעת 3" (סעיף 116 לסיכומי נתבעים 3 ו-4).

     

56. האירוע התרחש, כאמור, בבניין השייך לעיריית בני-ברק. בבניין יש שתי קומות, והעירייה נתנה למשטרה ולמשמר האזרחי רשות לעשות שימוש בקומה הראשונה. העד, מר גד נחום, המשמש מנהל מחלקת החוזים והביטוח בעיריית בני-ברק, לא ידע לומר אם נכרת חוזה בין העירייה לבין המשטרה או המשמר אזרחי בעניין הרשות שניתנה לאחרונים או למי מהם. העד מסר, כי למיטב ידיעתו העירייה אינה גובה מהמשמר האזרחי דמי שכירות. לדברי העד, בין הקומה הראשונה לשנייה יש דלת או סורג המונע את המעבר בין הקומות כשהדלת/סורג סגור. כך הדבר בשעות הלילה. לדברי מר נחום, המשרדים של העירייה נמצאים בקומה השנייה בלבד, ואין לה שום שימוש בקומה הראשונה, המסורה לשימוש הבלעדי של המשטרה/משמר אזרחי.

     

57. בעדותו מסר מר נחום, כי הוא לא ידע היכן הוצבה הכספת. מטעם זה הוא לא ידע לומר האם אדם המבקש להגיע למשרדי העירייה הנמצאים בקומה השנייה, חולף בדרכו על פני הכספת. בתשובה לשאלה שנשאל אמר העד, שאם הייתה תקלה בתאורה בקומה הראשונה, היה על המשמר האזרחי לטפל בה. לדבריו, לעירייה נודע לראשונה על אירוע התאונה, רק משהוגש כתב התביעה.

     

58. הגעתי לכלל מסקנה שאין לייחס לנתבעת 1 אחריות לקרות האירוע. כאמור, נתבעת 1 הרשתה לנתבעים 3 ו-4 לעשות שימוש בכל הקומה הראשונה, וכך אכן היה. לכל היותר נתבעת 1 והנזקקים לשירותיה עשו שימוש בקומה הראשונה לצורכי מעבר לקומה השנייה. נתבעים 3 ו-4 הם גופים הנמנים על רשויות השלטון, ועיסוקם בביטחון. מדובר בגופים שהם, לכאורה, מסודרים ומאורגנים. מטעם זה, לא הייתה לנתבעת 1, עיריית בני-ברק, סיבה לחשוב שגופים אלה לא יעשו את שדרוש לעשות בהיבט הבטיחותי.

     

59. מחומר הראיות לא לגמרי ברור האם אנשים שעשו את דרכם לקומה השנייה, שם נמצאים משרדי העירייה, חלפו על פני הכספת. ואולם אפילו כך הדבר, לא שוכנעתי כי בנסיבות הקונקרטיות של המקרה הנדון, ובשים לב לכך שעד לקרות האירוע מושא דיוננו הכספת הייתה מוצבת במסדרון זמן קצר בלבד (כעשרה ימים או שבועיים), הייתה לעירייה ולנציגיה המוסמכים שהות ללמוד על כך שהכספת הוצבה במסדרון.

     

60. יתרה מכך, לא שוכנעתי שלעירייה ולנציגיה המוסמכים הייתה אפשרות לדעת שהכספת הוצבה במסדרון בצורה לא בטיחותית. כפי שמציינים ב"כ התובע בצדק, "אין דרכן של כספות כבדות ליפול..." (עמ' 11 לסיכומיהם). גם אם אניח שאנשי העירייה היו ערים לכך שהכספת הוצבה במסדרון, לא הובאה ראיה המצביעה על כך שהייתה להם סיבה לחשוב שהכספת הוצבה במקום על ידי אנשים לא מיומנים, ללא הציוד הדרוש, ובצורה לא בטיחותית. מי שיכול היה לדעת זאת היו האנשים שהעבירו את הכספת מהמשרד של מר לורבר למסדרון. אנשים אלה, שלא זומנו לעדות, הם אנשי המשטרה ו/או אנשי המשמר האזרחי, או מטעמם של אלה, ולא אנשי העירייה.

     

     

61. לנוכח המסקנה אליה הגעתי, אני מחליט לדחות את תביעת התובע ככל שהוגשה נגד נתבעות 1 ו-2. כך גם אני מחליט לדחות את תביעת המל"ל שהוגשה נגד נתבעות אלה בלבד. לנוכח התוצאה אליה הגעתי, אין מקום להידרש להודעת צד ג' שנתבעות 1 ו-2 הגישו נגד המדינה ומר לורבר. גם אין צורך להידרש לטענות המשפטיות שב"כ הצדדים השלישיים העלה בסיכומיו. שאלות משפטיות אלה תצטרכנה להתברר במועד אחר.

     

     

    אחריותם של נתבעים 3 ו-4

     

62. כפי שצוין, ההסבר היותר מתקבל על הדעת לקרות התאונה הוא, שהכספת הוצבה במסדרון בצורה לא בטיחותית. הצבת כספת בצורה לא בטיחותית היא רשלנות. מדובר במקום הפתוח לציבור, שהיה פתוח גם בשעות הלילה. הכספת הוצבה על ידי אנשים הנמנים על נתבעים 3 ו-4, או על ידי מי מטעמם, ולפיכך יש להטיל על נתבעים 3 ו-4 אחריות לקרות התאונה ולנזקי התובע.

     

63. אמנם כן, ספק אם נתבעים 3 ו-4 היו יכולים לצפות כי התובע ייכנס לבניין בטעות; כי הוא ינוע במסדרון הצר עם עגלה עמוסה בסחורה; כי ייתקל באבן בולטת; וכי ימשוך את העגלה כדי להתגבר על המכשול. ואולם, הטלת אחריות בנזיקין אינה מותנית ביכולת הצפייה של השתלשלות האירוע על כל לפרטיו. די באפשרות לצפות באופן כללי את היתכנות האירוע. וכך נאמר בע"א 2757/93, 3058/93 שרון נ'. או.אר.אס כוח אדם בע"מ פ"ד מט(2), 781, 791 (1995):

     

     

    .12"כשבאים אנו לשקול אם המדובר במאורע בלתי צפוי אשר גרם לנזק, יש לזכור שהצפיות אינה צריכה להיות של כל פרטי עלילות הנזק, ודי אם באופן כללי זה ניתן היה לצפייה. אומר על כך השופט ברק בע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה ואח' [4], בעמ' 8-9:

     

    "הלכה פסוקה היא, כי לעניין מהותה של הצפיות הנדרשת, 'חבותו של מזיק אינה מותנית בכך שיחזה מראש את פרטי הנזק כמו שנתהווה, ואת מידת חומרתו' (ע"א 299/71, בעמ' 251, וכן (1963) hughes v. Lord advocate). הצפיות הרלוואנטית 'איננה ראיית הנולד מדוייקת של כל פרטי הענין אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד. זאת לגבי האירוע המהווה את הרשלנות, לא כל שכן לגבי תוצאותיו' (ד"נ 12/63, בעמ' 712- השופט ברנזון). אכן, ההלכה היא, שהצפיות אינה צריכה להתייחס לכל פרטי האירוע, שהתרחשו הלכה למעשה, אלא לאופיו הכללי, על-פי תכונותיו העיקריות. כפי שאומר פלמינג (fleming): Insisting on foreseenability the tendency is thus to define the risk, or rather harm within the- scope of the risk, somewhat broadly Not so much of the particular injury as of harm of a like And paying heed neither to the extent nor- j. G. Fleming, the law of general character) the precise manner of its occurrence .( 188( 1983,.th ed 6,sydney) torts עיקרון זה מצא ביטוי בפסיקה שלנו, הגורסת כי הציפיות צריכה להתיחס לדרך עלילתו ותהליך גרימתו הכלליים של סוג הנזק שנגרם (להבדיל מפרטיהם של הללו)' (השופט שמגר בע"א 350/77, בעמ' 803). אכן, המזיק אינו צריך לצפות את פרטי ההתרחשויות. ראייתו אינה צריכה להיות מדויקת וחדה. די לו שצריך הוא לראות את ההתרחשות בקווים הכלליים, מספיק לו שרואה הוא או שצריך הוא לראות את יסודות ההתרחשות ועיקריה".

     

     

    רשלנות תורמת

     

64. אינני סבור, כסברת הנתבעים, שיש לייחס לתובע רשלנות תורמת בשל כך שהוא נכנס בטעות לבניין העירייה; גם אינני סבור, כנטען, שיש לקבוע כי התובע התרשל בכך שנכנס עם העגלה עוד בטרם ווידא שהישיבה נמצאת בבניין; אף אינני סבור כי התובע התרשל בכך שהגיע למקום בשעות הבוקר המוקדמות ולא בשעות הצהריים, כפי שלטענת נתבעים 3 ו-4 היה עליו לעשות בהתאם לסידור העבודה שקיבל.

     

65. מאידך, וכפי שציינתי לעיל, ההסבר המתקבל ביותר לאשר התרחש הוא, שהעגלה נתקלה באבן הבולטת ונעצרה, ובעקבות כך התובע משך את העגלה בכוח, דבר שגרם להזזת האבן ממקומה ולנפילת הכספת. השימוש בכוח אמנם לא נאמר בצורה ברורה ומפורשת בעדותו של התובע, ואולם יש לו אחיזה בה. וכך אמר התובע בדבריו (עמ' 46 לפרוטוקול):

     

     

    "לשאלת בית המשפט, אני לא יודע כמה היא שוקלת, אבל לפי המכה, היא עשתה חור ברצפה. לא יודע. לשאלת בית המשפט, איך אני מסביר שכספת כזו שיושבת על 4 אבנים ואני עובר לידה עם העגלה, נופלת, אני משיב שכשאתה בא ומושך את אחת האבנים, היא מונחת על שלוש.

    ש. על האבן הזו יושב משקל כבד מאוד, כספת, זו לא אבן קטנה שזזה מהמקום.

    ת. כשמשכתי את הקוביה, אולי נסעתי יותר מהר. כשמשכתי את האבן, הקוביה הייתה בולטת ומשכה אותה בכוח. אם היה חלק, לא היה פוגע. בגלל שהקוביה בלטה ומשכה, ראיתי שזה כבד והולך ליפול, ברחתי."

     

     

66. כפי שניתן ללמוד מהתמונות שהוצגו כראיה, המסדרון בו התרחש האירוע הוא מסדרון צר. העגלה הייתה עמוסה בסחורה במשקל של 239 ק"ג (סעיף 58 לסיכומי נתבעים 3 ו-4), והתובע לא היה יכול לנוע במסדרון במהירות. במיוחד לא ניתן היה לנוע במהירות במקום בו הוצבה הכספת, שכן במקום זה יש עיקול במסדרון, דבר המחייב לתמרן את העגלה לשם המשך תנועתה. הגם שהמסקנה המסתברת היא, שהכספת הוצבה בצורה רעועה, קשה להלום ששפשוף קל היה גורם לנפילתה. דומה, כי דברי התובע על כך ש"נסע יותר מהר" ועל כך שהאבן נמשכה "בכוח", מלמדים על כך שהתובע הפעיל כוח כדי לשחרר את העגלה מהאבן בה היא נתקעה.

     

67. אני סבור, כי יש לייחס לתובע רשלנות תורמת להיווצרות האירוע. רשלנות תורמת זו מתבטאת בשניים אלה: ראשית, בכך שהתובע ראה (או יכול היה לראות) את האבן הבולטת, ולמרות זאת הוא לא תמרן את העגלה בזהירות הנדרשת, כפי שעשה דקות ספורות קודם לכן, וגרם לכך שהעגלה נתקלה באבן ונעצרה. ושנית, בכך שלאחר שהעגלה נתקלה באבן ונעצרה, הוא משך אותה בכוח ובכך גרם להזזת האבן ממקומה ולנפילת הכספת. לאחר שקילה ועיון, אני מחליט להעמיד את שיעור הרשלנות התורמת של התובע על 15%.

     

    הנזק

     

68. התובע, יליד 14.5.66, היה במועד התאונה כבן 45. כיום הוא כבן 51.

     

69. במועד אירוע התאונה התובע עבד כקבלן עצמאי עבור חברת "שפיט" בחלוקת ירקות ופירות. מעדותו של התובע עולה, כי בשל פציעתו הוא הפסיק לעבוד, ועד היום הוא לא שב למעגל העבודה. כאמור, האירוע הוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, והתובע מקבל קצבה חודשית.

     

    הנכות הרפואית והתפקודית:

70. טענות התובע הן לנכות בתחום האורתופדי בלבד. התובע צירף לכתב התביעה את חוות דעתו של ד"ר ויקטור ויסברוד, מומחה בתחום האורתופדי. נתבעים 3-4 הגישו גם הם חוות דעת של מומחה מטעמם, ד"ר מיכאל לבני. בעקבות הפערים הניכרים בין ממצאי המומחים בשתי חוות הדעת ובהסכמת הצדדים, הורה בית המשפט על מינוי מומחה מטעמו, פרופ' רם מושיוב.

71. פרופ' מושיוב תיאר בחוות דעתו את פגיעתו של התובע בעקבות התאונה:

    "לתובע נגרמה בתאונה הנידונה פגיעה משולבת ברגל שמאל הכוללת שבר דיאפיזרי של עצם הירך, שבר תוך-מפרקי (HOFFA) של הקונדיל המדיאלי, קרע של הרצועה הצולבת הקדמית ושבר של צוואר הפיבולה. השברים התחברו לאחר סדרת ניתוחים אך ניתן להתרשם מקיצור מזערי של הירך ושינויים ניווניים במדור המדיאלי ובמדור הפטלו-פמורלי. בבדיקת התובע צליעה אנטלגית, דלדול שרירים, הגבלת כיפוף הברך, אי יציבות קדמית-אחורית, רגישות פטלו-פמורלית עם מבחן שחיקה חיובי, רגישות מדיאלית, קרפיטציות גסות בהנעת ברך שמאל, קיצור מזערי של הרגל."

72. המומחה העריך את נכותו הצמיתה של התובע בעקבות התאונה בשיעור של 30% לפי סעיף 35(1)(ד) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, המתייחס למצב בו "ההשפעה על כושר הפעולה הכללי היא יותר מבינונית או קיימת הגבלה ניכרת בתנועות".

73. בנוסף ציין המומחה בסיום חוות דעתו, כי "התובע הינו נהג משאית וסבל במקצועו. יש להפעיל תקנה 15 במלואה בעת קביעת נכותו התפקודית".

74. ממצאיו והמלצתו של פרופ' מושיוב מתיישבים עם מסקנות הועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי שבדקו את התובע וקבעו כי לתובע נכות צמיתה בשיעור של 30%, וכי יש להפעיל את תקנה 15 במלואה במקרה זה. על כן, תובע 2 הכיר בנכות צמיתה בשיעור של 45%.

75. נתבעים 1-2 טוענים, כי אין מקום להפעלת תקנה 15; כי התובע עוד יכול להסתגל למומו; ועל כן, נכותו התפקודית צריכה לעמוד על 30%. נתבעים 3-4 טוענים, כי נכותו התפקודית של התובע צריכה לעמוד על 15% בעקבות חידושים טכנולוגיים המאפשרים, לטענתם, לתובע לשוב לעבודתו.

76. יש לקבל את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' מושיוב, בעניין הנכות הרפואית. לפיכך אני מעמיד את נכותו הרפואית של התובע בעקבות התאונה על שיעור של 30%.

77. באשר לנכותו התפקודית של התובע, מצאתי כי יש להעמידה על שיעור של 55%. במשך שנים היה התובע איש עבודה שקם כל יום לעבודתו בשעות הקטנות של הלילה. הוא נהג מאות קילומטרים מדי יום במסגרת עבודתו ופרנס את משפחתו בכבוד. באירוע מושא דיוננו הוא נפגע פגיעה לא קלה, וזאת בעת שהיה אדם כבן 45. בעקבות זאת הוא מכר את המשאית והפסיק לעבוד. התובע אינו אדם בעל השכלה גבוהה, ואפשרויות התעסוקה העומדות לפניו מוגבלות. הפגיעה הפיזית בה נפגע מציבה לפניו קושי לא מבוטל במציאת מקום עבודה. התובע עשה ניסיונות להשתלב בשוק העבודה בעזרת מחלקת השיקום במוסד לביטוח לאומי, ואולם הוא לא מצא את הדרך להשתלב חזרה בעולם העבודה לנוכח גילו, נתוניו האישיים ונכותו. התובע ביקש לקבל רישיון נהיגה במונית וסורב על ידי משרד התחבורה. הלכה למעשה, מאז אירוע התאונה לפני כשש שנים, התובע נפלט ממעגל העבודה. אזכיר, שכפי שצוין בחוות דעתו של פרופ' מושיוב, התובע סובל מצליעה, דלדול שרירים, בעיות בכיפוף הברך רגישויות ואי יציבות של ברכו השמאלית.

     

    בסיס השכר:

78. המוסד לביטוח לאומי הכיר בשכר רבע שנתי קודם לתאונה בגובה של 30,591 ₪. היינו, כ-10,200 ₪ לחודש. בהצמדה להיום, בהתאם לשכר הממוצע על פי נתוני המוסד לביטוח לאומי, השכר עומד על 11,885 ₪. בהצמדה להיום על פי מדד המחירים לצרכן ערכו של השכר כיום הוא 10,458 ₪. הנתבעים ביקשו להתבסס על קביעות המוסד לביטוח לאומי בחישוב בסיס השכר.

79. התובע טוען, כי שכרו לשנת 2009 עומד על 11,420 ₪ לחודש בערכים המוצמדים להיום; לגבי שנת 2010 נטען, כי השכר בערכיו הנוכחיים עומד על 13,325 ₪ לחודש; ביחס לשנת 2011, ועד לתאונה, נטען כי שכרו של התובע עמד על 19,843 ₪ לחודש בהצמדה להיום.

80. לאחר ששקלתי בדבר מצאתי להעמיד את בסיס השכר של התובע על סכום של 12,372 ₪ לחודש לעבר ולעתיד, הממוצע של השתכרותו בשנת 2009 ובשנת 2010. לא מצאתי להתבסס על קביעות המוסד לביטוח לאומי, שלא ברור איך נערכו חישוביו בקביעת בסיס השכר של התובע. גם לא מצאתי לתת משקל של ממש לקפיצת השכר הנטענת בשנת 2011, היות ולא הוכח לפניי על מה מתבססים חישובי התובע וכי מדובר בעלייה שהייתה צפויה להמשך.

     

    הפסדי שכר לעבר:

81. בעבור השנה הראשונה לאחר התאונה, היא תקופת ההחלמה הארוכה, ניתן לתובע פיצוי בגין אובדן כושר עבודה מלא, היינו 148,464 ₪.

82. בעבור 5 השנים שחלפו מאז, יחושב הפסד השכר של התובע בהתאם לנכות התפקודית שנקבעה, היינו 55%. בעבור תקופה זו, הפסד השכר של התובע עומד על 408,276 ₪.

     

    הפסדי שכר וזכויות סוציאליות לעתיד:

83. בהתאם לבסיס השכר שנקבע, הנכות התפקודית והעובדה שמדובר בעצמאי שהחזקות לגביו היא כי היה עובד עד גיל 70, התובע זכאי לפיצוי בגובה של 1,173,763 ₪ בגין רכיב זה.

84. באשר להפסדי פנסיה, היות ולא הוכח כי בוצעו הפרשות לפנסיה, לא ניתן פיצוי בגין רכיב זה, למרות חובת הפרשת הפנסיה לעצמאים שנקבעה בחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2017ו-2018), התשע"ז-2016. התובע טען בעניין זה בקצרה בלבד, ולא הוכיח כי לא יהיה בפסיקת פיצוי בגין רכיב זה משום כפל פיצוי לפיצוי בגין הפסד השכר. זאת לנוכח העובדה שהתובע עצמאי, ולא הוכח על ידו שביצוע הפרשות לפנסיה על פי החוק לא הייתה מביאה להפחתה בשכרו.

     

    עזרת הזולת בעבר

85. הפיצוי בגין רכיב זה עומד על סך גלובאלי של 30,000 ₪ תוך התחשבות בעובדה שלתובע נדרשה תקופת החלמה ארוכה לאחר התאונה, כי הוא נדרש לעבור שני ניתוחים ונדרש לעזרה מוגברת בתקופה זו.

     

    עזרת הזולת בעתיד

86. לנוכח פגיעותיו של התובע, ונכותו הרפואית הצמיתה, ומתוך מחשבה על הצרכים שיתגברו עם הגיל, ניתן פיצוי לפי חישוב של 2 שעות שבועיות של עזרת הזולת. הפיצוי בגין רכיב זה עומד על 85,000 ₪.

     

    הוצאות רפואיות ונלוות לעבר ולעתיד

87. כאמור, אירוע התאונה מושא התובענה הוכר כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי. לכן, טיפוליו של התובע אמורים להיות מסובסדים. לנוכח האמור, מצאתי לנכון לפסוק סכום גלובאלי של 10,000 ₪ בגין ראש נזק זה, שיכסה הוצאות חורגות ככל שיהיו, וכן פיצוי בגין הוצאות ניידות.

     

    כאב וסבל

88. בבואי להעריך את הפיצוי הראוי בגין ראש נזק זה, לנוכח מאפייניה של פגיעת התובע כתוצאה מהתאונה ומצבו בעקבותיה, מצאתי להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 250,000 ₪. השיקולים שהובילו למסקנתי הם מהות הפגיעה הפיזית של התובע; הטיפולים להם נדרש בעקבותיה; תקופת ההחלמה הארוכה; והעובדה שהתאונה היוותה משבר משמעותי בחייו, כשבעקבותיה הוא לא יכול לשוב עוד לעבודתו כבעל עסק וכאדם המשתייך למעגל העבודה והעשייה.

     

89. ראשי הנזק לפיצוי:

    כאב וסבל -	250,000 ₪
    הפסדי שכר בעבר -	556,740 ₪
    הפסד השתכרות לעתיד -	1,173,763 ₪
    עזרת הזולת לעבר -	30,000 ₪
    עזרת הזולת לעתיד -	85,000 ₪
    הוצאות רפואיות ונלוות לעבר ולעתיד -	10,000 ₪
    סה"כ	2,105,503 ₪

90. מסכום זה יש לנכות 15% בגין אשם תורם של התובע, כפי שקבעתי לעיל. על כן, סכום הפיצוי הכולל עומד על 1,789,677 ₪.

91. בנוסף, יש לנכות את התשלומים ששילם וישלם תובע 2 לתובע בגין התאונה, שבהתאם לתעודת עובד הציבור שהוצגה, ואשר בשערוך להיום עומדים על 1,040,600 ₪.

    סוף דבר

     

92. תביעת התובע ותביעת המל"ל נגד נתבעות 1 ו-2 נדחות. כל אחד מהתובעים ישלם לנתבעות אלה הוצאות בסך 15,000 ₪.

     

93. הודעת צד ג' שהוגשה נגד הצדדים השלישיים נמחקת. הואיל והצדדים השלישיים הם, למעשה, נתבעים 3 ו-4 שהתביעה נגדם מתקבלת, אין צו להוצאות.

     

94. התביעה נגד נתבעים 3 ו -4 מתקבלת. נתבעים אלה ישלמו לתובע סכום של 749,077 ₪ כמו כן ישלמו הנתבעים לתובע הוצאות וכן שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 175,285 ₪.

     

    ניתן היום, כ"ו סיוון תשע"ז, 20 יוני 2017, בהעדר הצדדים.