אורן נ' בנעמו ואח'

 1.עם הגשתם, אתמול, של סיכומי-תשובה מאת התובע באה העת לסיים את בירורה של תובענה זו, התלויה ועומדת לפניהם של מותבים שונים בבית-משפט זה מחודש מרס 2014. זוהי תביעה לסילוק-ידם של נתבעים 9-1 ממקרקעין, שהתובע זכאי להירשם כבעליהם, ברחוב הרב קוק 35 בתל אביב-יפו, בגוש מס' 6915, חלקה 55. הנתבעים הללו, בעליהם של המקרקעין השכנים בחלקה 52, בנו בשטחם באמצעותה של חברה קבלנית, היא נתבעת 10, תוספת לבית-מגורים קיים. מה, שנותר להכרעה בהליך שלפנַי הוא ענינם של כלונסאות, אשר נוצקו בעומק-הקרקע לשם-ביסוסה ואין חולק כי חדרוּ לתוך שטחו של התובע.

2.לְמומחה מטעמו מינה בית-המשפט את המודד המוסמך ושמאי-המקרקעין, מר זהר עירון. המומחה נתבקש למדוד את מקרקעי-הצדדים, לקבוע את מיקומו הנכון של קו-הגבול בין החלקות ולקבוע אם משהו ממקרקעי-הנתבעים חדר לאלה של התובע. המומחה ביקר במקרקעין ביום 14.4.2015. לחוות-דעתו שבכתובים הוא צירף מפת-מדידה ועליה סומן באורח ברור הגבול שבין החלקות. "מהמפה עולה", חיווה המומחה את דעתו, "כי חלק מהכלונסאות נמצא גם בתחום החלקה שבבעלות התובע" (העמוד השני לחוות-דעתו, בפִּסקה הרביעית). החדירה סומנה ונראית היטב במפת-המדידה, שצורפה לחוות-הדעת, אפילו בעיניו של מי, שאין מומחיותו במדידות ובשרטוטים. בתצלומי-צבע, שצורפו גם הם לחוות-הדעת, נראו ראשיהם החשופים של כלונסאות לאורך קיר-הבטון, שהוקם בסמוך לקו-הגבול ונועד ליצור חיץ פיזי בין החלקות. לפי התוכניות היו הכלונסאות, כולם, אמורים להיקבע במקרקעי-הנתבעים. בפועל, חדר חלק מהם לשטחו של התובע.

3.בכתב-הגנה, שהגישו הנתבעים יחד קודם שנתפצל ייצוגם לנתבעים 9-1 מזה ולנתבעת 10 מזה, הם הכחישו נמרצות כי פלשו למקרקעי-התובע. אם אנכה מכתב-ההגנה ההוא טענות-סרק כמו הטענה כי התובע נעדר זכות-עמידה היות, שבעת הגשתה של התובענה לא היה הוא בעליהם היחיד של המקרקעין (וממילא, במרוצת-השנים, השתנה הדבר – פרוטוקול, בעמ' 94, ש' 2), נותרה גרסתם של הנתבעים כי כלונסאות אמנם חדרו, אך "עסקינן בחריגות מינימליסטיות בחלק מן הכלונסאות אשר הנתבעים יפעלו להסירן" (הפִּסקה השנייה לכתב-ההגנה). באופן כללי הייתה הטענה כי התביעה הוגשה מטעמים, שאינם עניניים וכל יסודה ברצונו של התובע להזיק לשכניו ולמנוע מהם את הבנייה במקרקעיהם.

4.לא פחות מחמישה דיונים הקדיש בית-משפט זה, קודם שנקבעה התובענה לדיון לפנַי, בניסיון להביא את הצדדים לכלל-הסכמה. התנהל גם הליך של גישור. המאמצים הללו לא צלחו. לא אטעה אם אעריך כי היה זה, בייחוד, בשל הטינה העמוקה אשר פיתח מי מהצדדים כלפי רעהו ופִּרנסה הליכים נוספים לפניהן של ערכאות, לרבות בטענות לאלימות שעד זוב-דם. לפרקים התבונן בית-המשפט בפליאה ממש על התכתשויות משפטיות חסרות-תוחלת, רבות-מכל-רבות ומיותרות-מכל-מיותרות, שהקפיד מי שהקפיד להכביר בשם שולחיו. הצטרפותו, בשלב מאוחר יותר, של עורך-הדין כשר אל התיק תרמה, במידה ממשית, להעלאתם של הדברים על פסים של התדיינות משפטית מקובלת.

5.אומַר, על-אתר, כי אני מקבל את האמור בחוות-דעתו של המומחה מטעמו של בית-המשפט. זאת, לא רק לפי הכלל הידוע בדבר משקלה של חוות-דעתו של מומחה בלתי-תלוי אלא, בכל הכבוד, גם לפי מקצועיותו של המומחה, הנשקפת הימנה ושל תהליך-הבדיקה שערך במקרקעין. חוות-הדעת, שהניח מר עירון לפניו של בית-המשפט, עמדה במבחנן של לא פחות משלוש חקירות נגדיות, בידי באי-כוחם של הצדדים כולם. היא לא נסתרה, הן לענין סימונו של קו-הגבול והן לענין-מיקומם של הכלונסאות במועד-ביקורו במקרקעין. מדוכן-העדים באר המומחה, לפרטים, מה היו הבדיקות שיישם, מה הכלים ששימשוהו, אילו שיטות הוא נקט וכיצד הגיע למסקנותיו (פרוטוקול, מעמ' 44, ש' 16; עמ' 49, מש' 12). הוא הסביר כי אלו נתגבשו על-יסודן של מדידות, שערך בעצמו ולא על-בסיס עבודתם של אחרים (שם, בש' 12). לאחר קריאתה, ועם שמיעתו של המומחה מדוכן-העדים, אני מקבל את האמור בחוות-דעתו כמשקף לאשורה את תמונת-הדברים העובדתית ביום-ביקורו במקרקעין.

6.בפרשה דומה, שגם בה נמצאו כלונסאות חודרים למקרקעי-השכן, דיברתי במאזן בין ערכים, בני-שיָכות לענין, שיש להעמיד לבחינה:

"דרך כלל, בנסיבות שבהן נחה דעתן של ערכאות כי סילוק-היד לא יסב פגיעה העולה על הנדרש, סעד זה הוא התרופה הנכונה להסגת-גבול במקרקעין. ברם, את בחירתו של הסעד גודר מגוון רחב יותר של שיקולים. לכולם נדרש בית-המשפט לתן את דעתו לפני שהוא קובע את טיבו של הסעד שייפסק. בייחוד יש לתן את הדעת לכך שאֶל מול הזכות, המסורה לבעליהם של מקרקעין בסעיף 16 לחוק המקרקעין, התשכ'ט-1969 'לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין', מחייב סעיף 14 לחוק וכמותו גם הדין הכללי שימוש בזכות בתום-לב. יסוד-מוסד בעיקרון של תום-הלב הוא שמירה על מידה ראויה. עם השיקולים שעל הכף, התומכת בסעד של סילוק-יד, נמנ[ים] מעמדה הנישא של זכות-הבעלות במקרקעין ושלטון-החוק, המסתייג מבנייה אסורה במקרקעי-הזולת. שיקולים אחרים ה[ם] מידת-הפגיעה בבעל-המקרקעין הנפלשים, והיסוד הנפשי שנלווה לפעולת-הפלישה" (ת"א (שלום תל אביב-יפו) 9207-08-10 מלון אמפריאל ת"א בע"מ נ' ביתרמי בע"מ, בפסקאות 12-11 לפסק-דיני (פורסם במאגרים, 29.12.2016)).

עריכתו של מאזן-אינטרסים במקרה שלפנַי מוליכה למסקנה כי יש להורות על סילוק-היד. ראשית, היקפה של החדירה ובה חזה המומחה מטעמו של בית-המשפט איננו זניח. שנית, לא נסתרה טענתו של התובע כי חדירה זו עלולה להגביל שימוש עתידי במקרקעיו. התובע העיד, באורח מפורט למדי, כי "הכלונסאות האלה זה 45 סנטימטר לכל האורך שצריך להזיז כשאני ארצה לבנות, הם גוזלים לי 45 סנטימטר כפול 30 מטר לכל אורך המגרש. זה מגביל אותי באפשרויות הניצול של המגרש שלי. מחר אני ארצה לבנות מרתף[,] אני יכול לבנות מרתף הרבה יותר קטן. זה מצמצם לי את המגרש" (פרוטוקול, מעמ' 84, ש' 15). שלישית, לא הונח יסוד למסקנה כי ציווי על סילוק-היד יקים חשש ממשי ליציבותם של המקרקעין משני הצדדים, או שיסכן באופן ממשי אינטרס חשוב אחר של אלה או של הציבור. אין, אפוא, יסוד שלא להעדיף את זכות-הבעלות של התובע על-פני ענינם של הנתבעים. מקל וחומר הוא הדבר במקום שבו, כפי שהוסבר, הנתבעים עצמם ראו מקום להתחייב לסילוקה של כל חדירה למקרקעי-השכן.

7.אם בהתחייבות זו עסקינן הרי שבתאריך 16.12.2014, בעוד התביעה מצויה טרם שמיעתן של ראיות, הגישה נתבעת 10 הודעה וכותרתה: "בקשה לסילוק על הסף מחמת מעשה עשוי". הנתבעת הזו, נתברר, פעלה על דעת עצמה, שלא לפי הוראתו של בית-המשפט ושלא בתיאום עם התובע, אך "באישור ותיאום עם עיריית תל אביב", לסילוקה של עילת-המחלוקת. לפי עמדתה, משימה זו הושלמה בהצלחה. "כיום", נכתב, "אין ולו כלונס אחד, המצוי בשטחו של התובע, וזאת אף לא בסנטימטר אחד(!)" (פִּסקה א' להודעה. סימן-הקריאה והסוגריים הם במקור).

הטענה הזו – של הודיה והדחה (ראו, בייחוד, יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 441 (2015)) – מניחה את נטל-ההוכחה על שכמם של הנתבעים. לאחר שמיעתן של הראיות הגעתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידיהם, במאזן-ההסתברויות של הליך אזרחי, לשאת נטל זה. עוד קודם, שנתבקשו הנתבעים להוכיח את התמונה העובדתית אשר גרסתם הצמיחה, ביקש בית-המשפט מן המומחה מטעמו, מר עירון, לשוב ולפקוד את המקרקעין ולחווֹת את דעתו בדבר-מצבם העדכני. את הנימוקים לכך, שלא עלה בידו לעשות כן, הסביר תחילה המומחה בכתובים. "נתקבלה", הוא כתב לבית-המשפט ביום 20.12.2015, "הודעה מבא-כוח התובע כי יש[,] לצורך ביצוע חפירה במקרקעין, המיועדת להצגת נשוא המחלוקת בפני המומחה, לקבל היתר כדין".

8.נתברר כי בין הצדדים התעוררה מחלוקת, שענינה בעומק הנדרש לחפירה על מנת שניתן יהיה להשיב, כל צורכה, על השאלה אם נותרה חדירה ולוּ בבטן-האדמה. העומק, שלפי הודעתו של המומחה צידד בו התובע הוא כזה, שהצריך היתר לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. הנתבעים סברו כי על החפירה להיות רדודה במידה ניכרת. אלא, שהמחלוקת הזו איננה מעלה ואינה מורידה בעינַי. להשקפתי, השאלה איננה מה הֶעֱדיף כל אחד מן הצדדים אלא, בְּמָקום שבו מוּנה מומחה מטעמו של בית-המשפט, מהי קביעתו המקצועית של הלה. את זאת הוסיף מר עירון ובאר באולם-הדיונים:

"לצורך זיהוי של כל הכלונסאות לכל אורכן, בהנחה שראש הכלונס שונה במיקום שלו מתחתית הכלונס, [היינו], שהכלונס משופע, יש לחפור עד תחתית הכלונס, לגלות את תחתית הכלונס. החפירה היא מאוד מורכבת ומסובכת, ובאמת צריך היתר של העירייה. אני לא יכול למדוד דבר שאני לא רואה. אין דרך לעשות את זה. אני לא יכול לתת מדידה של מה שאני לא רואה. צריך לחפור עד לעומק הכלונס לעומק של 9 מטרים כדי שאני אדע [אם נותרה חדירה]. בוודאי. אין לי דרך אחרת למדוד. עד כמה שידיעתי מגעת[,] לצורך חפירה יש צורך בהיתר חפירה, היתר בנייה [זה] אותו דבר, מהוועדה המקומית" (פרוטוקול מיום 6.7.2016, בעמ' 10, ש' 24-4; בעמ' 11, ש' 8-1).

את הדברים הללו לא סתרו הנתבעים. חוות-דעתו בנדון של מומחה אחֵר לא הונחה תחת זו של מומחה בית-המשפט. אסמכתא כלשהי, לרבות עדות, מן הגורם המוסמך ברשויות הנוגעות בדבר, ומעלה תמונה שונה, לא הובאה לפנַי. התובע אף הגדיל והעיד כי הוא פנה לגורם המוסמך בעיריית תל אביב-יפו וזה אישר באוזניו כי הֵיתר – מתחייב (שם, בעמ' 11, ש' 18-11; ובעמ' 74, ש' 3). מה שנותרה, אפוא, היא מסקנה כי על מנת לדעת אם במקרקעי-התובע נותרו כלונסאות או, בייחוד, שרידיהם, נדרש לחפור בקו-הכלונסאות רצועה ארוכה לעומק ניכר של הקרקע. ענין זה דורש הֵיתר מתאים מן הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה או מגורמי-הרישוי בעיריית תל אביב-יפו, לפי הסמכות. הדבר מצריך הליך פרטני לפי הדין. בהעדרו של הֵיתר, ובהעדר-חפירה, לא יכׂל המומחה מטעמו של בית-המשפט לדעת מה מצוי בעומק-הקרקע. לא היה בידו לסלק, למשל, חשש ואותו העלה התובע מפורשות (פרוטוקול, בעמ' 5, ש' 25-24) כי כלונסאות "נשלפו" אך בחלקם העליון ובאדמה נותרו טמונים חלקיהם התחתונים.

הנה כי כן, מומחה בית-המשפט לא יכׂל, אפילו רצה ואפילו הנחה אותו בית-המשפט מפורשות לכך, לעשות את עבודתם של הנתבעים תחתם. גם בית-המשפט לא יכׂל, בשום פנים, לעשות כן. מאליו מובן כי אין הערכאות מוסמכות, במהלך בירורה של תביעה לסילוק-יד, לשים את עצמן בנעליהן של רשויות-התכנון, הפיקוח או הרישוי העירוניות. אין הן מוסמכות "לדלג" מעל למשוכת-הרישוי ולהתיר בעצמן חפירה במקרקעין. ממילא אין הן מוסמכות "לצווֹת" על הרשות לִתֵּן היתר. ביסודו של הליך-הרישוי – תכלית ברורה. בייחוד נדרש לבחון אם חפירה שכזו היא בטוחה; כיצד נדרש לבצעה; כלום מסכנת היא את המקרקעין או את שלומו ורווחתו של הציבור ועוד אינטרסים, שעל קיומם אמונות הרשויות הנוגעות בדבר. על אלה יש להוסיף את מה שהעיד עליו התובע, בעקבות פנייתו לעיריית תל אביב-יפו, לאמור: "מראש עדכנו אותי שההליך הוא חודשים רבים, בגלל שמדובר בבניין לשימור זה לא סתם חפירה. הבנתי שלמעשה צריך פה בשביל החפירה להגיש [בקשה ל]תיק מידע, בקשה להיתר, תיק תיעוד, לעשות כל מיני קונסטרוקציות" (פרוטוקול, בעמ' 100, ש' 9-5). סמכותו של בית-המשפט לצווֹת דבר-מה על הצדדים להליך שלפניו איננה שקולה, בשום פנים, לקיומו של הליך מקצועי, על אמות-המידה המדריכות אותו ועל בעלי-המקצוע המעורבים ביישומו ובפיקוח עליו.

אמת, על צד אשר נדרש להיתר-חפירה – לפְנות אל הגורם המאשר בְּהליך, המתחייב לפי הדין. כל אורכה נתאפשרה, בגדרו של ההליך שלפנַי, להסדיר את קבלתו של הֵיתר לחפירה במקרקעין. כך גם הוצע, פעם ופעמיים ושלוש, בהצעות שהונחו לפניהם של הצדדים לשם סיומו של ההליך בהסכמה. אף לא אחד מן הצדדים לא פתח בהליך כזה וממילא הֵיתר לא ניתן. הנתבעים, כאמור, לא סברו כי נדרשת חפירה עמוקה וממילא הם לא פנו לאיש על מנת להתיר חפירה כזו. תחת זאת הם ביקשו להראות לבית-המשפט, בדרכים אחרות, כי מקרקעי-התובע ריקים משרידים של כלונסאות. מה אעשה והדבר לא עלה בידם.

9.עֵד-ההגנה היחיד מטעמם של נתבעים 9-1 היה נתבע 9, עורך-הדין מוסרי. דא עקא כי כבר בחלקה המוקדם של עדותו נעשה נהיר כי כל ידיעותיו לגבי מה שנעשה במקרקעין לאחר עריכתה של חוות-דעתו של המומחה עירון ובייחוד הטענה כי הכלונסאות סולקו, נודע לו מפי אחרים. אביא, במקובץ, מחקירתו הנגדית:

10.זולת עדות זו, שבנדון אין היא אלא עדות מפי השמועה, לא הניחו נתבעים 9-1 לפניו של בית-המשפט שום ראיה ולפיה הכלונסאות שחדרו סולקו עד תום. נתבעת 10, מצדה, העידה מספר אנשי-מקצוע שהיו מעורבים במיזם-הבנייה. בחקירתו הנגדית השיב מנהלה, מר בנימין פלוס, בחיוב נמרץ לשאלה "בזמן הריסת הכלונסאות היית בשטח?" (פרוטוקול, בעמ' 152, ש' 16-15). אחר כך התברר כי החיוב הזה אינו מוחלט, כל עיקר. בעת יציקתם של הכלונסאות לא היה מר פלוס כלל באתר-העבודה (שם, בש' 10; עמ' 160, ש' 1). ואילו בעת-סילוקם, הוא העיד, "הגעתי לשטח בין פעם לפעמיים בשבוע, אבל מטעמִי היו [אנשים]. לקחתי את המפקח הכי טוב בתל אביב. אני הייתי נוכח פעם-פעמיים בשבוע ואני אמרתי להם להוציא את כל הכלונסאות עד הסוף. לא הייתי בשטח אבל אני יודע שביצעו את העבודה ולא הורידו [רק] את החלק העליון [של הכלונסאות החודרים]" (בעמ' 152, ש' 16; עמ' 153, ש' 3-1; עמ' 162, ש' 7-6). במלים פשוטות, גם עֵד זה לא ידע להעיד, ממה שקלט בחושיו, על סילוקם המלא של הכלונסאות. הוא נאחז בהוראות שנתן לאחרים ולא הוכח כי מולא אחריהן. הוא נאחז באיכותם של האנשים שמטעמו. הוא נאחז במה ששמע מהם. אמת, סילוקם המוחלט של הכלונסאות היה עבורו, לכל היותר, שמועה. עדותו בנדון הייתה, לכל היותר, עדות מפי השמועה. "זה אפשר לשאול את המפקחים שלי" – מצה מנהל זה את לב-הענין (עמ' 158, ש' 23).

הכל נפנו, אפוא, לשאול את פי-המפקח. הלה, מר אריה הופמייסטר ששמו כבר הוזכר לעיל, הצהיר מטעמה של נתבעת 10 את המקובץ להלן:

"הנתבעת החליטה במהלך דצמבר 2014 לפעול להוצאות 8 הכלונסאות שלטענת התובע סטו לשטח מגרשו. פיקחתי על הוצאת הכלונסאות. פעלנו להוצאת כל 8 הכלונסאות שבמחלוקת. במהלך חודש מאי 2015 החליטה הנתבעת לפעול להוצאת כל הכלונסאות שהוצבו לאורך קו הגבול. הוצאת כל הכלונסאות לאורך קו הגבול נעשתה בהתאם להנחיות הקונסטרוקטור של הפרויקט, בהנחיית מנהל הפרויקט מר יריב בכר ותחת פיקוחי. בהתאם לתכנון זה, בכל פעם שהוצאו מספר כלונסאות, הוצב במקומם קיר בטון. במסגרת הוצאת הכלונסאות, ראיתי כי הכלונסאות ממוקמים היטב בשטחנו ואינם סוטים אל שטח מגרשו של התובע. לפיכך, כיום אין עוד כל נוכחות של כלונסאות לאורך קו הגבול" (פסקאות 16, 17, 19, 20, 21, 23, ו-25 לתצהיר-עדותו הראשית).

דא עקא כי את העדות הזו, והיא עדותו של בעל-ענין במחלוקת הטעונה שבין הצדדים, לא גיבו די ראיות אוביקטיביות. הגִרסה, שהועלתה בה, שקולה במובן זה לגרסתו של התובע בעדותו. לפיה –

"גם מה שהם סיתתו[,] עדיין יש כלונסאות, גם ראשי הכלונסאות עדיין חורגים אצלי ועל אחת כמה וכמה כל העומק של הכלונס נשאר באדמה. כלומר גם הכלונסאות שהם סיתתו את החלק העליון[,] שהיה מעל פני הקרקע ושבלט לחלקה שלי, הכלונסאות האלה למעשה הם סותתו את הראש, אבל כל התחתית כשחשפנו את הקרקע מסביב לכלונס נסתבר ש[רק] עד פני הקרקע הם סיתתו. כשחשפנו את הקרקע קצת מתחת, הסתבר שיש בליטה, כלומר הם סיתתו רק את הראש, נניח את המטר הראשון אבל שמונה מטר עדיין נשארו באדמה. למעשה נכנסו וסיתתו רק למראית עין את הכלונסאות. כל שעשו הנתבעים הוא לסתת את ראשי הכלונסאות, שזה למעשה סיתות למראית עין בלבד והם לא הוציאו את הכלונס עצמו" (מעמ' 55, ש' 6).

11.זו, כמו זו, גרסה של בעלי-ענין. משקלה בהתאם. העמדתן של גרסאות אלו אחת מול רעותה מחייבת הידרשות לראיות חיצוניות, אוביקטיביות, אשר תוכלנה לאשר כי הדברים הם כך או אחרת. התובע הוסיף אמנם וציין, בעדותו, כי בכוחו לגַבּות את דבריו בתצלומים. אך אז נתברר כי מה שבידיו הוא "תמונה שהם עומדים עם פטישון ומסתתים רק את החלק העליון" (עמ' 56, ש' 23). ושוב דמתה פרשת-התביעה לפרשת-ההגנה ובגדרה הוסיף העד מטעמה של נתבעת 10, מר הופמייסטר והצהיר: "את עבודות הוצאת הכלונסאות תיעדתי במצלמתי, הן בתמונות סטילס והן בתמונות וידאו" (פסקה 24 לתצהירו). אלא, שבחקירתו הנגדית הוא הוסיף והעיד:

"אתה שמעת שאמרתי וידאו? אמרתי: 'יש תמונות'. יש תמונה אחת של וידאו שצילמנו של הוצאת הכלונסאות. יש בטלפון תמונה אחת שצילמנו. יש לי תמונת וידאו שמראה את השליפה. לא של כל הכלונסאות, לא היה לי את כל הכלונסאות, יש תמונה שאנחנו מראים שמוציאים את כל הכלונסאות, יש אותה. [יש תמונה] של הוצאת כלונס. יש לי של כלונס אחד. יש לי תמונה של הוצאת כלונס אחד" (פרוטוקול מיום 19.7.2016, מעמ' 39 בקובץ הממוחשב, ש' 13).

בכל האמור בראיות אוביקטיביות, זה מה שעלה בידיו של העֵד להציג. לא יותר. לפניו של בית-המשפט לא הוצגה "תמונה שאנחנו מראים שמוציאים את כל הכלונסאות". תמונות יחידות מאתר-העבודה, מצד זה או מן הצד האחר, ואך מובן כי אין בכוחן להצביע על מלואה של מלאכה, אינן ראיות בנות-ערך בשאלה העומדת כאן להכרעה.

ניסיון להעמיד ראיות אוביקטיביות עשתה נתבעת 10 בהצגתן של שתיים: חוות-דעתו של מודד מוסמך, מר שאול חפץ ותצהיר מאת בנו העובד עמו, מר ישי חפץ. חוות-הדעת נמשכה מן התיק בהודעתה של נתבעת 10 מיום 22.7.2016. ממילא, הואיל והמומחה הזה לא התייצב להיחקר על אודותיה, היא לא יכׂלה – ממש כמו תצהירו של עד-הגנה נוסף שלא התייצב, מר יריב בכר – לתמוך בחומר-הראיות מטעם-ההגנה. נותר תצהירו של הבן ישי, העובד במשרד-המודדים של האב וכתב: "מבדיקה שערכנו עלה כי 5 מן הכלונסאות שבמחלוקת נשלפו במלואם; 2 כלונסאות מבין הכלונסאות שבמחלוקת סותתו בחלקם העליון עד לקו הגבול ובחלקם התחתון הם לא סטו כלל אל מגרש התובע והכלונס האחרון לא סטה בכלל" (הפִּסקה השביעית לתצהיר-עדותו הראשית).

ראשית נהיר כי המסקנות הללו, הן לענין-היקפה של החדירה וממילא לענין-סילוקה הנטען, נסמכו על מפת-מדידה שערך אביו של עֵד זה (כעולה מן הפִּסקה הראשונה לחוות-דעתו של האב, שכאמור נמשכה מן התיק). אלא, שאותה מפה לא הוגשה כראיה קבילה בהליך זה, באמצעות-עורכה וממילא לא הוכח כי האמור בה זהה, בכל הנוגע למיקומו הנכון של הגבול בין החלקות ובכל הנוגע לכלונסאות שנמצאו חודרים, לממצאיו של מומחה בית-המשפט, מר עירון. את אלה, כאמור, לעיל נמצא לי מקום לקבל ואף העד אישר בעדותו: "אני לא אומר שהוא טועה, קודם כל הוא לא טועה" (פרוטוקול, בעמ' 82 לקובץ הממוחשב, ש' 26-23). שנית, חוות-דעת של מודד מוסמך ממילא לא יכֹל העד, מר ישי חפץ, להעמיד והוא אף לא נתבקש לעשות כן. זאת, מן הטעם הפשוט שהוא עצמו, מבלי לגרוע חלילה מכישוריו, איננו מודד מוסמך (שם, בעמ' 86, ש' 23). שלישית, אם על סילוקם של חמישה כלונסאות העיד מר חפץ ממה שראה בעיניו בעומק-הקרקע – "אני ירדתי למרתף, אתה רואה קיר של כלונסאות צמודות, מה שקיים, ואתה רואה פתאום חור כזה בקיר, כלונס שהוצא לגמרי" (בעמ' 78, ש' 3-1)– הרי שבענינם של כלונסאות אחרים הייתה עדותו זו: "היו עוד שתי כלונסאות שסותתו. מה שראיתי למעלה [מעל פני הקרקע הוא] שהן חורגות והם [הנתבעים] סיתתו אותן עד קו הגבול. בעומק האדמה אני לא יכול לדעת, רק למעלה" (שם, בש' 10-9; בעמ' 80, ש' 21-20; ובעמ' 81, ש' 3). בייחוד בהתחשב במסקנה, שכבר הובאה, של מומחה בית-המשפט, היינו, כי "לצורך זיהוי של כל הכלונסאות לכל אורכן, בהנחה שראש הכלונס שונה במיקום שלו מתחתית הכלונס, [היינו], שהכלונס משופע, יש לחפור עד תחתית הכלונס", לא יכֹלה עדותו של מר חפץ להניח את הדעת כי כל חריגה סולקה. אמת, גם עדותו של עד זה, שמשקלה נופל מחוות-דעתו של מומחה אך עולה על עדותו של בעל-ענין ישיר במחלוקת, לא השלימה את החסר הראָיתי בפרשת-ההגנה.

12.סיכומם של דברים הוא כי לא מצאתי שעלה בידי-הנתבעים להניח לפניו של בית-המשפט ראיות המוכיחות, במידה הנדרשת בהליך זה, כי כלונסאות שחדרו סולקו עד תום. קביעתי היא, אפוא, כי על הנתבעים לסלק ממקרקעי-התובע, היינו מכל שטח שלפי חוות-דעתו של המומחה עירון מצוי בשטחו של התובע, כל כלונס או חלק של כלונס, שנותר חודר לשם ממקרקעי-הנתבעים. זאת, לא יאוחר מיום 1.10.2017 ולאחר תיאום סביר עם התובע. לא יעשו כן הנתבעים עד למועד הזה יהא התובע זכאי לסלק כל חדירה כזו, בעצמו, על חשבונם של הנתבעים.

בתוך 30 ימים מיום קבלתו לידיהם של פסק-דין זה ישלמו הנתבעים לתובע, יחד ולחוד, הוצאות-משפט בסך של 6,000 ש"ח; ועוד שכר-טרחה של עורכי-דין בסך כולל של 31,000 ש"ח. בקביעה זו התחשבתי בהיקפה של העבודה המשפטית שנדרשה, לרבות במספרן של הישיבות שהתקיימו; בהוצאות למומחים וכן בחלקם הממשי של הנתבעים, בייחוד של נתבעת 10 קודם לתמורה בייצוגה, בהכבדה על ההליך. מנגד, כל מקום ראיתי להביא בחשבון, בהפחתה ממשית מן ההוצאות שנפסקו, את תרומתו של התובע להכבדת-המחלוקת ואת שחשב לנכון – חשב ועשה – להגיש את סיכומיו באיחור בן חצי שנה מהמועד שהוא עצמו, באמצעות באי-הכוח, הציע ונתקבל.

פיקדונות, ככל שנותרו, תשיב הגזברות למפקיד. המזכירות תוודא שכל המוצגים אשר הוגשו במהלך-שמיעתן של הראיות, סרוקים אל התיק הממוחשב. נתברר, בתוך כך, כי ישנם שני מוצגים שונים הנושאים, בטעות, את אותו הסימון – נת/1.

ניתן היום, כ"ז באייר התשע"ז, 23 במאי 2017, שלא במעמד-הצדדים.