דולמון {נציג ועד הבית} נ' שחק מעליות וסוכנויות בע"מ

לפניי תביעת ועד בית משותף ברח' אחד העם 611 בבית שאן, באמצעות נציגו מר מרסלו דולמון, לתשלום פיצויים בשל נזקי רכוש שנגרמו למעלית, מערכותיה וסביבתה עקב שריפה שפרצה ביום 07/03/2015 בחדר המעלית בבית המשותף. הנתבעת היא חברה העוסקת בהרכבת והתקנת מעליות וכן במתן שירותי תחזוקה ותיקונים למעליות והיא זו אשר סיפקה את שירותי תחזוקת המעלית מכוח הסכם שירות שנחתם בין הצדדים.

רקע עובדתי

1. בבית המשותף שברחוב אחד העם 611 בבית שאן (להלן: "הבית המשותף"), שהוא בן תשע קומות, קיימת מעלית מזה שנים. ביום 16/06/2009 נחתם בין הצדדים שבכותרת הסכם למתן שירות מקיף למעלית לתקופת שנה החל מיום 01/07/2009 ועד ליום 30/06/2010, אשר מתחדש אוטומטית בתום כל שנת שירות, אלא אם אחד הצדדים מודיע למשנהו 60 יום לפני תום התקופה על רצונו להפסיק את ההתקשרות (להלן: "הסכם השירות"). בהתאם להסכם השירות היה על הנתבעת לבקר במתקן "לעיתים מזומנות", לבדוק ולכוון את מתקני הבטיחות וכן להחליף חלקים פגומים כתוצאה משימוש רגיל במעלית, וכל אלה היו כלולים בתמורה עליה הוסכם.

    

2. בנוסף לשירות האחזקה והתיקונים שסיפקה הנתבעת בהתאם להסכם השירות, בוצעו על ידה במהלך השנים 2010 ו- 2013 שיפוצים נרחבים במעלית ובמערכותיה. בחודש נובמבר 2010 לערך בוצע על ידי הנתבעת החלפת לוח הפיקוד של המעלית, וכן החלפת המכונה ולחצנים בעלות של- 63,378 ₪ כעולה מחשבונית המס מיום 17/11/2010 (נספח ה' לתצהיר התובע). כמו כן, בחודש מרץ 2013 הוחלף תא המעלית ועבודות נלוות בגינן שולם לנתבעת סך של- 36,000 ₪. למען שלמות התמונה יובהר, כי המעלית במקור לא הותקנה על ידי הנתבעת.

3. ביום 07/03/2015 אירעה שריפה בחדר המעלית הממוקם על גג הבניין, אשר גרמה נזק כבד למעלית ולמערכותיה. באותה שנה (2015) עמדו דמי השירות שגבתה הנתבעת מהתובע בהתאם להסכם השירות על סך של- 11,859 ₪. המעלית תוקנה על ידי הנתבעת ובתמורה לכך שולם לה על ידי דיירי הבית המשותף, באמצעות התובע דכאן, סך כולל של- 77,880 ₪ כעולה מחשבונית המס שצורפה כנספח ח' לתצהיר התובע. כמו כן, נדרשו עבודות ניקיון, חשמל וצביעה בגינן שולם סך כולל של- 6,501 ₪. עבודות אחרונות אלה בוצעו באמצעות בעלי מקצוע אחרים. בסך הכול נדרש התובע לשלם סך של- 84,381 ₪ לתיקון הנזקים שהוסבו למעלית ולסביבתה בעקבות השריפה.

    

   מקור השריפה

    

4. אירוע השריפה נחקר על ידי מר עמרן טל, חוקר שריפות מטעם שירותי הכבאות וההצלה – מדור חקירת דליקות, אשר הסתייע במסקנותיו של מהנדס החשמל וחוקר כשלים ושריפות, מר אילן אבני, ממשרד שמאות ג.א. שחף הנדסה בע"מ (נספחים א' – ב' לתצהיר התובע). במסגרת חוות דעתו ציין חוקר השריפות כי לא נראו סימני פריצה לחדר המעלית (בו אירעה השריפה כאמור) וכי מצא פגיעות חום ופיח קשות מאוד וסימני להיטה בארון החשמל הראשי שמול דלת הכניסה לחדר המעלית. עוד צוין בדו"ח, כי על פי עדות מפקד תחנת כיבוי אש בבית שאן שהיה הראשון שהגיע אל המקום נמצא ארון החשמל על הרצפה. במסגרת חוות דעתו שלל החוקר סיבות אחרות לפרוץ השריפה כגון הצתה או כשל טכני ולאור חוות דעתו של אבני הגיע למסקנה כי המדובר בכשל חשמלי בארון החשמל באחד ממגעניו.

    

5. בחוות דעתו פירט מר אבני כי בדק את שרידי לוח החשמל שנמצא בחדר המעלית ואותר כמוקד הבערה על פי תוואי התפשטות האש. בבדיקתו מצא כי לא הייתה מעורבות של החיווט המקומי והכרטיס האלקטרוני של מערכת ההפעלה. כמו כן, בדק מר אבני מגענים שהוצאו מתוך לוח החשמל ומצא כי באחד המגענים, בסליל ההפעלה המצוי בחלקו הפנימי של המגען, קיים סימן לכשל חשמלי ברור ופריצת מתח, זאת בעוד שכל יתר סלילי ההפעלה במגענים האחרים נמצאו תקינים ובמצב רציפות. לאור האמור, קבע מר אבני כי גורם השריפה מקורו בכשל חשמלי שהתחולל באחד המגענים שבלוח ההפעלה של המעלית.

    

6. יש לציין, כי תחילה הייתה מחלוקת בין הצדדים באשר למקום המדויק בו פרצה השריפה (ראו פרוטוקול הדיון מיום 12/02/2017, שור' 13-11, וכן שור' 23-18), אולם בהמשך הובהר כי המדובר בלוח הפיקוד אותו התקינה הנתבעת בחדר המעלית במסגרת השיפוץ שהיא ביצעה בשנת 2010 ועל כך אין היום מחלוקת (ראו, בין השאר, נספח ה' לתצהיר התובע וכן סעיף 5 לסיכומי הנתבעת וסעיף 5 לסיכומים המשלימים מטעם הנתבעת).

   טענות הצדדים

    

7. התובע התבסס על ממצאיהם של המומחים וטען כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות שהייתה מוטלת עליה לדאוג לתקינות המעלית והתחייבויותיה לפי ההסכם שבין הצדדים. לטענת התובע, האחריות לאירוע השריפה מוטלת על הנתבעת מתוקף היותה האחראית הבלעדית להשגחה על מצב המעלית ולטיפולים שנעשו בה. נטען, כי יש להטיל על הנתבעת אחריות היות ולוח הפיקוד ממנו פרצה השריפה הותקן על ידה במסגרת תיקון שביצעה וכן היות והתקינה במעלית חלפים באיכות ירודה וביצעה את התיקון באופן רשלני. התובע אף הפנה לכך, כי לא הוצגה ראיה שלפיה לוח הפיקוד נבדק על ידי טכנאי הנתבעת בבדיקה האחרונה שנערכה טרם קרות האירוע.

    

8. עוד נטען, כי יש להחיל את הכלל "הדבר מדבר בעדו" הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] וכן את סעיף 39 לפקודת הנזיקין העוסק בחובת הראיה ברשלנות לגבי אש ולהעביר את נטל ההוכחה אל כתפי הנתבעת. יש לציין, כי במסגרת כתב התביעה טען התובע כי יש להחיל גם את סעיף 38 לפקודת הנזיקין העוסק בחובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים, אולם בסיכומים מטעמו זנח טענה זו ולא שב עליה. התובע הוסיף וטען כי התקנת לוח הפיקוד ורכיביו על ידי הנתבעת נעשתה תוך אי התאמה לייעודם ולשימושם הרגיל, בניגוד להוראות סעיפים 16-11 לחוק המכר, התשכ"ח-1968 ועל כן גם מטעם זה יש להטיל על הנתבעת אחריות לאירוע השריפה.

    

9. מנגד טענה הנתבעת, כי לא עלה בידי התובע להוכיח בראיות כי היא התרשלה באופן כלשהוא. הנתבעת לא חלקה כאמור על עצם העובדה כי לוח הפיקוד אשר נטען כי ממנו פרצה השריפה הותקן על ידה (ראו סעיף 5 לסיכומי הנתבעת), אולם טענה כי המעלית ולוח הפיקוד נמצאים בבעלות ובשימוש וועד הבית ותפקידה שלה מתמצה במתן שירותי תחזוקה בלבד. כמו כן, לטענתה חוקר השריפות ומהנדס החשמל לא זומנו על ידי התובע למתן עדות ועל כן חוות הדעת הן בגדר עדות מפי השמועה ואינן מהוות ראיות לאמיתות תוכנן, מה גם שממילא אין בהן כדי ללמד על רשלנותה הנטענת.

    

10. הנתבעת טענה כי אף תנאי מתנאי סעיפים 39 ו- 41 לפקודת הנזיקין אינו מתקיים כך שנטל ההוכחה מוטל על התובע. כן טענה כי בכל מקרה הוכח כי היא פעלה בסבירות הראויה. לוח הפיקוד אשר התקינה, על כל רכיביו וחלקיו, מיוצר על ידי חברה המתמחה בייצור לוחות פיקוד תחת תו תקן. מדובר בלוח פיקוד זהה ללוחות הפיקוד שאותם היא מתקינה במעליות אחרות ובמסגרת התיקון שביצעה במעלית לאחר השריפה אף התקינה לוח פיקוד מסוג זה בשנית. עוד נטען כי היא נהגה לבצע בדיקות שוטפות למעלית וכי אחת לחצי שנה נערכה גם בדיקה על ידי בודק ממשרד העבודה, במסגרתן מעולם לא צוין כי קיימת בעיה או תקלה כלשהיא בלוח הפיקוד.

     

    דיון והכרעה

     

    קבילות חוות דעת המומחים

     

11. לא מצאתי ממש בטענות הנתבעת שלפיהן חוות הדעת אותן הגיש התובע אינן קבילות לעניין תוכנן היות והמומחים לא זומנו למתן עדות בבית המשפט. עיון בחוות הדעת מעלה כי הן ערוכות כחוות דעת מומחה בהתאם לדרישות סעיף 24 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א- 1971, והן כוללות את נוסח ההצהרה המופיעה בתוספת הראשונה לפקודת הראיות, ושלפיה מצהירים המומחים כי ידוע להם שדין חוות הדעת כדין עדות בשבועה בבית המשפט. במצב דברים זה די היה בהגשת חוות הדעת, והרי כבר נקבע ש"אין בסיס לטענה כי הגשת חוות דעת מומחה – או תעודת רופא – בכתב, הינה תנאי לשמיעת עדותו בע"פ" [י' קדמי, על הראיות (מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע-2009) חלק שני, עמ' 949]. קדמי מוסיף ומציין בחיבורו הנ"ל, כי "התעודה וחוות הדעת מוגשות כראיה ללא צורך בעד "מגיש" או "מאמת". עושה התעודה – או חוות הדעת – נחשב כ"עד", שעדותו בחקירה הראשית נמסרת בכתב. אין מניעה להגיש את התעודה – או חוות הדעת – ולהשמיע את עושה התעודה בע"פ להשלמת תוכנה; והגשת התעודה או חוות הדעת כפופה לזכות היריב לחקירה שכנגד של מי שעשה אותה" (שם, בעמ' 951).

     

12. צודק התובע בטענתו כי לא קיימת עליו על פי הדין חובה לדאוג מיוזמתו ובכל מקרה לזימון המומחים. ככל שהנתבעת הייתה מעוניינת לחלוק על האמור בחוות הדעת וככל שהיא חפצה בחקירת המומחים בחקירה נגדית היה עליה להודיע על רצונה לעשות כן, זאת בהתאם להוראת תקנה 130א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אשר קובעת כי בעל דין המבקש לחקור מומחה שנתן חוות דעת יודיע על כך לבית המשפט ולצדדים. יתרה מכך, בהתאם לאמור בסיכומי התשובה של התובע עולה כי נעשתה מטעמו פניה בכתב אל הנתבעת על מנת שתודיע האם בכוונתה לחקור את המומחים (ראו המכתב שצורף לסיכומי התשובה), דבר שלא היה חייב לעשותו, אולם לטענתו הנתבעת לא הודיעה דבר. הנתבעת לא הכחישה את הטענה האמורה ולא עלתה מטעמה טענה שלפיה היא ביקשה להעמיד את המומחים לחקירה נגדית מטעמה ומכל מקום לא הוגשה לתיק בית המשפט כל הודעה בעניין מטעם הנתבעת כפי שהיה צריך לעשות כמצוות תקנה 130א לתקנות סדר הדין האזרחי.

     

13. הנתבעת לא הגישה חוות דעת נגדיות מטעמה לסתירת תוכן חוות דעתם של המומחים עמרן טל ואילן אבני, וכאמור לעיל היא לא ביקשה לחקור את המומחים הנזכרים לעיל. "כידוע, ויתור על חקירה נגדית של עד מומחה מטעם הצד היריב משמעו, בדרך כלל, כי אין בעל הדין חולק על תוכן חוות הדעת שהוגשה כראיה לבית המשפט (...). בכל מקרה, היעדר חקירה נגדית פועל לטובת מהימנות העד, לרבות העד המומחה, שלא נחקר באופן זה" [ע"א 8291/16 קופת חולים לאומית נ' פלוני (17.10.2018), פסקה 7. ראו גם: ע"א 8147/13 גרנות ונצ'ורס בע"מ נ' ארנון גיצלטר (08.11.2015), פסקה 22; ע"א 4445/90 "עמיגור" בע"מ נ' יצחק מאיוסט ואח' (17.4.1994), פסקה 7; ע"א 260/82 שמעון סלומון נ' ששון אמונה, פ"ד לח(4), 253, בעמ' 258 א' – ב'; ע"א (מחוזי ת"א) 1286/03 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' אלון ארבן (24.3.2005), פסקה 5(אא); וכן ת"א (מחוזי י-ם) 1950/87 ד"ר אברהם פישר נ' א' טרגר דירות להשכרה ירושלים (1974) בע"מ (28.3.1991), בו ציינה כב' השופטת ד' דורנר (כתוארה אז) ש"ככלל, הימנעות מחקירה נגדית של מומחה מעידה כי בעל הדין שעשה כן סבר כי לא יוכל מבחינה מומחית-מדעית לערער חוות דעתו"]. מכאן מתבקשת המסקנה כי הנתבעת אינה חולקת על מסקנותיהם של המומחים טל ואבני ודין טענותיה בעניין זה להידחות.

     

14. למעלה מן הדרוש אציין כי מטיעוני ב"כ הנתבעת במהלך ישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 04/12/2017 עולה כי הנתבעת אינה חולקת על ממצאי המומחים וכדבריו "אנו נקיים את הדיון הזה תחת ההנחה שהיה כשל חשמלי כמו שאומר המומחה של מכבי אש" (עמוד מס' 5 לפרוטוקול, שור' 6-5. ראו גם שם, שור' 13). לדבריו "זאת העובדה היחידה שאפשר לכתוב בפסק הדין" (שם, שור' 23-21). כידוע, "עדותו והודעתו של בעל דין שנרשמו בקדם-משפט והחלטות השופט בקדם-משפט דינן כדין עדות, הודעה והחלטה במשפט" [תקנה 148 לתקנות סדר הדין האזרחי].

     

15. יוצא אפוא, כי בהתאם לחוות דעת המומחים, הרי שמקור השריפה היה לוח הפיקוד הממוקם בחדר המעלית אשר הוחלף והותקן על ידי הנתבעת בשנת 2010, כאשר סיבת השריפה הייתה כשל חשמלי שהתחולל כאמור באחד המגענים. המדובר בחוות דעת אובייקטיביות אשר נערכו מטעם הרשות לכיבוי והצלה. התובע כאמור נסמך על ממצאי חוות הדעת בעוד שהנתבעת לא חלקה על הממצאים והמסקנות שבחוות דעת אלה, לא באמצעות הגשת חוות דעת נגדית מטעמה ולא באמצעות חקירה נגדית של המומחים. לאור האמור, לא מצאתי הצדקה לסטות מקביעות ומסקנות המומחים כאמור ואני מאמצן במלואן.

     

    שאלת האחריות

     

16. על אף שהוכח באמצעות חוות הדעת כי השריפה פרצה בלוח הפיקוד בשל כשל חשמלי באחד המגענים, הרי שלא הוכח הגורם המדויק להיווצרות כשל זה. חוות הדעת אינן קובעות מה הם הגורמים שהיו יכולים להביא להיווצרות הכשל במגען ואינן דנות באפשרויות לכך. צודקת הנתבעת כי חוות הדעת כמות שהן אינן מייחסות לה אחריות להיווצרות הכשל החשמלי. במצב דברים זה ברי כי אין די בחוות הדעת בכדי לבסס עליהן רשלנות מצד הנתבעת, על כן יש לבחון על מי משני הצדדים מוטל נטל ההוכחה והאם במקרה זה יש או אין להורות על היפוך או העברת הנטל כפי טענת התובע.

     

    בחינת התביעה לפי עילה משפטית שהועלתה ביוזמת ביהמ"ש

     

17. לאחר שנדרשתי לסיכומים שהוגשו מטעם הצדדים, סברתי כי מערכת היחסים שנרקמה בין הצדדים נשלטת על ידי הוראותיו של חוק חוזה קבלנות, התשל"ד-1974 וכי מן הראוי לבחון את התביעה לאור ההסדר הקבוע בחוק האמור. לפיכך, במסגרת החלטתי מיום 11/04/2019 נתתי לצדדים הזדמנות להעלות טיעוניהם בכתב באשר לתחולת סעיף 6 (ב) לחוק חוזה קבלנות, שהוא הרלוונטי לענייננו, על נסיבות המקרה שלפנינו.

     

18. אמנם התובע לא טען לתחולת סעיף זה ולא הפנה לחוק חוזה קבלנות, אולם נקבע שככלל אין מניעה כי בית המשפט ידון מיוזמתו, בהתאם לעובדות שנפרשו לפניו, בטענה משפטית חדשה, אף שזו לא הועלתה על ידי הצדדים, ככל שניתנת להם האפשרות להתייחס לטענה המשפטית החדשה וכאשר אין חשש כי ייגרם להם או למי מהם עיוות דין [ראו: ע"א 8021/03 משה אלישע נ' יוסף אלישע, פ"ד נט(3) 337 (2004), בעמ' 345 א'-ד'; וכן רע"א 7288/12 שמואל רוזן נ' צחי אברמוביץ (23.10.2012), פסקה י"א].

     

19. כך, למשל, ב-ע"א 304/70 משה אביעם נ' מדינת ישראל, פ"ד כה(1) 665 (1971) נקבע ש"אף במקרה שטענה משפטית לא הועלתה כלל, יכול בית־המשפט במקרה מתאים להיזקק לה מיזמתו, באם אין חשש שעל־ידי כך ייגרם עיוות־דין למישהו מבעלי־הדין" (שם, בעמ' 668 ו'-ז'), ואילו ב-ע"א 767/77 גבי בן חיים נ' יוסף כהן, פ"ד לד(1) 565 (1979) סיכם השופט ש' אשר המנוח את הסוגיה כלהלן:

     

    "ניתן איפוא לסכם ולומר, שזכאי תובע לסעד המבוקש על־ידו אם העובדות שבכתב התביעה מגלות עילה משפטית המוכרת על־ידי הדין – ואין נפקא מינה מהי אותה עילה משפטית, ואיזו היא, או אם אותה עילה נטענה במלים מפורשות על־ידי התובע אם לאו. לשון אחרת: אם התובע מבקש סעד פלוני על סמך נימוק משפטי מסויים ובית־המשפט מוצא את תביעתו צודקת, לאור אותן העובדות הכלולות בכתב התביעה, אך מנימוק משפטי אחר רשאי הוא לקבל את התביעה, ואין זה בבחינת פסיקה על יסוד עילה אחרת" (שם, בעמ' 573 א'-ב')

     

20. "ההבחנה הבסיסית והחשובה לעניין זה היא בין טענות עובדתיות עליהן אין לבית המשפט סמכות להוסיף, לבין השמטת עילה משפטית. בית המשפט רשאי לדון מיוזמתו במשמעות המשפטית הנגזרת מהמסכת העובדתית אשר נפרשה לפניו ... הדעה שעוברת כחוט השני בפסיקה היא, כי כאשר המסכת העובדתית מאפשרת ומותירה מקום לעילה המשפטית "החדשה", רשאי בית המשפט להעלות אותה מיוזמתו..." [ע"א 11771/04 לשכת עורכי הדין בישראל נ' הארגון הבינלאומי של עורכי דין ומשפטנים (22.01.2007), פסקה 20. ראו גם: ע"א 4757/05 בנק הפועלים בע"מ - אגף משכן נ' מזל זיתוני (12.12.2007), פסקה 10; וכן ע"א (מחוזי י-ם) 149/78 תנחום שם טוב נ' זכאי רחמים, פס"מ תשל"ט(1) 105 (1979), פסקה 6].

     

21. סבורני כי המטרה העומדת ביסוד כל משפט לעשיית צדק, לא רק שמאפשרת לשופט הדן בתיק לבחון את הסכסוך לאורה של עילה משפטית השונה מזו שהועלתה על ידי הצדדים, כמובן אם הוא סבור שאותה עילה משפטית היא המתאימה יותר לבחינת טענות הצדדים וההכרעה בסכסוך, אלא הוא מחויב לעשות כן, אחרת הוא חוטא לתפקידו. מתקשה אני להשלים עם גישה אחרת לפיה על השופט לעצום את עיניו ולהתעלם מקיומה של עילה משפטית נוספת רלוונטית הידועה לו רק משום שהצדדים לא התייחסו אליה מיוזמתם במסגרת טיעוניהם. בעיני אין זה נכון כלל ועיקר שבית המשפט יוציא מתחת ידיו פסק דין עם תוצאה אחת כשהוא משוכנע כי אילו הסכסוך נבחן באספקלריה משפטית שונה מזו שהועלתה על ידי הצדדים, תוצאת פסק הדין הייתה שונה. ככל שכך יהיה, תיפגע תכליתו של ההליך השיפוטי והחתירה לעשיית צדק. אין לשכוח כי "בענין העובדות – בית־המשפט מפי בעלי־דין חי, אך בענין החוק – מפי המחוקק" [ע"א 268/56 ששון נוי ואח' נ' עירית חדרה ואח', פ"ד יב 353 (1953), בעמ' 360 ז'].

     

22. הנתבעת הפנתה לפסק הדין ב-ע"א 536/89 פז חברת נפט בע"מ נ' גד לויטין, פ"ד מו(3) 617 (1992), שם נקבע כי אמנם בית המשפט אינו מנוע מלהעלות מיוזמתו עילה משפטית חדשה, אולם מדובר בצעד שבית המשפט יבחר בו במקרים מיוחדים וכצעד חריג. ראשית, גם בעניין פז מובהר שכעיקרון בית המשפט מוסמך להעלות מיוזמתו עילה משפטית חדשה. שנית, יש לציין כי באותו מקרה העילה המשפטית בה דן בית משפט מיוזמתו הייתה מצג שווא, עילה אשר דורשת העלאת טענות עובדתיות והוכחת יסודות עובדתיים שלא נטענו על ידי התובע. על כן נקבע שם כי בכל מקרה על בית המשפט לבדוק האם העובדות המקימות את העילה המשפטית החדשה נטענו במפורש בכתב התביעה, כאשר באותו מקרה נמצא כי בית המשפט של הערכאה הראשונה פסק על סמך עובדות שלא נטענו בכתב התביעה ולא היה מקום לכך (שם, פסקה 4). שלישית, כבר נפסק שמאז פסק הדין בעניין פז הנ"ל "השתנו העיתים. כיום מקובל עלינו כי כאשר התובע הציג את כל העובדות המגבשות את עילת התביעה, אין תביעתו נדחית "רק משום שלא נתן לעילה את ה'כותרת המשפטית' המתאימה ולא הפנה לחוק שממנו נובעת זכות תביעתו"" [ע"א 7183/13 אסתר ברק נ' דלתא קפיטל גרופ בע"מ (12/07/2015), פסקה 15].

     

23. בהתאם להחלטתי מיום 11/04/2019 הגישו הצדדים טיעונים משלימים בכתב לעניין תחולת חוק חוזה קבלנות והנפקויות של כך. התובע טען כי לאור ההסכם שבין הצדדים והתחייבות הנתבעת במסגרתו להשגיח ולפקח על המעלית וכן לאור שליטתה במעלית, ניתן לראות בה כמי שהמעלית הייתה בידיה ולהטיל עליה אחריות מוגברת לפי חוק חוזה קבלנות. לעומתו, טענה הנתבעת כי עת שארעה השריפה לא נכח במקום איש מעובדי הנתבעת, הפעם האחרונה בה טיפל עובד הנתבעת במעלית הייתה למעלה מחודשיים טרם פרוץ השריפה, ועל כן בנסיבות העניין שלפנינו אין לומר שהמעלית הייתה "בידי הקבלן" כנדרש בחוק חוזה קבלנות. הנתבעת טענה כי המונח "בידי הקבלן" דורש החזקה פיסית ומידת שליטה המתיישבת עם הטלת אחריות מוגברת על הקבלן ואילו לה לא הייתה כל שליטה או החזקה במעלית בעת האירוע. כן נטען כי במסגרת ההסכם שבין הצדדים סייגה הנתבעת את אחריותה לנזקים שייגרמו כתוצאה מרשלנות שלה ושל עובדיה בלבד. עוד נטען, כי השריפה פרצה עקב נסיבות שלא היה על הנתבעת לחזותן מראש ועל כן מתקיים הסייג הקבוע בחוק השומרים (אליו מפנה חוק חוזה קבלנות) לצורך הטלת אחריות עליה.

     

24. ודוק, בחינת התביעה לאור הוראות חוק חוזה קבלנות נעשית על סמך התשתית העובדתית שהונחה בתיק, כאשר אף אחד מהצדדים לא טען במסגרת הסיכומים המשלימים, כי לצורך ההכרעה בתביעה על סמך ההסדר הקבוע בחוק האמור נדרש להוכיח עובדות נוספות שאינן בנמצא. כמו כן, אף אחד מהצדדים לא טען כי אילו היה יודע כי התביעה אמורה להיבחן לאור ההסדר הקבוע בחוק הנזכר לעיל, הוא היה פועל אחרת במישור הראייתי-עובדתי. לאור האמור, החלטתי לבחון את התביעה לפי הוראות חוק חוזה קבלנות ולדון תחילה בשאלת תחולת ההסדר הקבוע בסעיף 6(ב) לחוק חוזה קבלנות על מערכת היחסים שבין הצדדים.

     

    אחריות הנתבעת לפי חוק חוזה קבלנות

     

25. כמצוין לעיל, שירותי הנתבעת ותחזוקת המעלית ניתנו מכוח הסכם שכותרתו "הסכם שירות מקיף- מעלית", שנחתם בין הצדדים עוד ביום 16/06/2009 וחודש מידי שנה. סעיף 1 לחוק חוזה קבלנות קובע: "חוזה קבלנות הוא חוזה לעשיית מלאכה או למתן שירות בשכר כשהקבלן אינו עובדו של המזמין". בענייננו, אין ספק כי בין הצדדים מתקיימת מערכת יחסים של מזמין – קבלן וכי הסכם השירות במסגרתו התחייבה הנתבעת לספק בתמורה לשכר המשולם לה שירות שוטף לתחזוקת המעלית ותיקונה מהווה חוזה קבלנות כהגדרתו לפי החוק, ועל כך אין לי צורך להכביר מילים [ראו חיבורו של איל זמיר חוק חוזה קבלנות, תשל"ד-1974 (הוצאת מכון סאקר, תשנ"ה-1994), והדוגמאות שהוא מביא בעמ' 33 הכוללות "ביצוע מלאכות במיטלטלין קיימים, לרבות תיקון, שיפוץ" ועוד, וכן חוזים ל"הספקת שירותי אחזקה"]. למעשה אין מחלוקת בין הצדדים על כך.

     

26. סעיף 6(ב)(1) לחוק חוזה קבלנות, שהוא הרלוונטי לענייננו, דן במקרה שבו ארע נזק לנכס בעודו בידי הקבלן וקובע כי במקרה שכזה אחריותו של הקבלן היא לפי חוק השומרים, התשכ"ז-1967, כאשר מעמדו יהיה כשומר שכר עיקרי. היינו: שומר שכר ששמירת הנכס אינה טפלה להחזקתו, וזו לשון סעיף 6(ב) לחוק חוזה קבלנות:

     

    "אבד או ניזק הנכס בעודו בידי הקבלן –

    (1) אחראי הקבלן, לענין חוק השומרים, תשכ"ז-1967, כשומר שכר ששמירת הנכס אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו"

     

27. המדובר באחריות מוגברת כפי שנקבע בסעיף 2(ב) לחוק השומרים:

     

    "שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן; אך כשהמטרה לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו"

     

28. עינינו הרואות כי סעיף 6 לחוק חוזה קבלנות קבע רמת אחריותו של הקבלן כלפי בעל הנכס וזו הושוותה לרמת אחריותו של שומר שכר ששמירת הנכס אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, אף שבפועל "אין ספק שרוב רובם של מצבי השמירה הנלווים לחוזי קבלנות היו נחשבים כשמירה "טפלה", ועקב כך כיוצרים אחריות מופחתת" [חיבורו הנ"ל של זמיר, בעמ' 619].

     

29. בהתאם לרישא של סעיף 2(ב) לחוק השומרים אחראי שומר השכר העיקרי לנזק או אובדן שנגרם לנכס, ורק בהתקיים שני תנאים הוא יהיה פטור מאחריות, וזאת באם יוכיח כי הנזק נגרם עקב נסיבות שאותן לא היה עליו לחזות מראש ואם יוכיח כי לא היה יכול למנוע את תוצאותיהן.

     

30. בפסיקה נקבע כי תנאים אלה דומים במהותם לנסיבות הפוטרות צד לחוזה מתוצאות הפרתו מחמת סיכול כמשמעותו בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970. דהיינו, המדובר בנסיבות מצומצמות וחריגות של כוח עליון שאינן במישור הסיכונים הרגילים בשמירה על נכס ובאחריות שהינה כמעט אבסולוטית. אם כן, אחריותו של הקבלן היא "אחריות מוחלטת אלא אם יוכיח השומר קיומו של פטור בשל אונס או כוח עליון" [ע"א 1439/90 מדינת ישראל (רכבת ישראל) נ' הום – חברה לביטוח ואח', פ"ד מז(2), 346, בעמ' 361 א' – ב'. ראו גם: רע"א 9488/02 חן שחר נ' עטיה גד (23.03.2005), בפסקה 1 לפסק דינו של כב' הנשיא ברק; וכן חיבורה של שירלי רנר חוק השומרים, תשכ"ז-1967 (הוצאת מכון סאקר, תשנ"ח-1998), בעמ' 153 רישא].

     

31. הרציונל להגברת אחריות הקבלן נעוץ בשיקולים של יעילות, הגינות וביתרון שיש לקבלן על פני המזמין במידע על סיכוני השמירה והיקף הסיכון לנכס [עניין חן שחר, פסקה 10].

     

32. הצדדים נחלקו בשאלה אם במקרנו מתקיים התנאי "בעודו בידי הקבלן" כדי שתקום תחולה להסדר הקבוע בסעיף 6(ב) לחוק חוזה קבלנות. לטענת הנתבעת השריפה לא אירעה בזמן שהיא טיפלה במעלית ובמערכותיה וכי הפעם האחרונה לפני אירוע השריפה שטכנאי מטעמה ביקר וטיפל במעלית הייתה כחודשיים לפני השריפה. על כן, השריפה לא אירעה לשיטתה בשעה שהנכס היה "בידי הקבלן" (סעיף 5 לסיכומים המשלימים). הנתבעת מוסיפה וטוענת כי מעיון בפסיקה עולה כי באותם מקרים שבהם חייב בית המשפט את הקבלן, הנכס היה בחזקתו הפיזית של הקבלן תוך שהיא מפנה ל-רע"א 9488/02, ע"א 1260/01 ו-ת"א 64922-07 (סעיף 7 לסיכומים המשלימים). כצפוי, התובע מחזיק בעמדה מנוגדת. לטענתו, בהסכם השירות התחייבה הנתבעת, בין היתר, להשגיח על המעלית כאשר הפרשנות המילולית של השגחה היא "שמירה, פיקוח, מעקב קרוב" והתחייבות זו חלה בכל תקופת ההסכם. עוד הוא טוען כי הביטוי "בידי הקבלן" שקול להחזקה וזה האחרון מבוסס על רעיון השליטה בנכס ובמקרה שלנו הנתבעת שלטה במעלית בכל תקופת ההסכם תוך שהוא מפנה בעניין זה לסיכומיו העיקריים.

     

33. אכן, באשר לביטוי "בידי הקבלן" נקבע כי הוא שקול לביטוי "בהחזקת הקבלן" וכי מרכיבי ה"החזקה" כוללים מידה מסוימת של שליטה בנכס, מודעות לשליטה וכן כוונה לשלוט בנכס בפרק זמן משמעותי [זמיר, בעמ' 617-616], אם כי ראוי להזכיר בהקשר זה כי ב-ע"א (מחוזי חיפה) 9944/99 איתן מסילות בע"מ נ' מלחי יריחו בע"מ (21/08/2000), שם לא היה הנכס בהחזקתו הפיזית של הקבלן, נדונה משמעותו של מונח ההחזקה ונקבע כי "ניתן לפרש כי המינוח "בעודו בידי הקבלן", רחב יותר מן המינוח "החזקתו כדין שלא מכח בעלות", כאמור בחוק השומרים" (שם, פסקה 8).

     

34. אמנם כפי שטענה הנתבעת בענייננו מצויים לוח הפיקוד והמעלית דרך קבע בבית המשותף, אולם בהתאם לפסיקה עולה כי אין הכרח בכך כי הנכס יימצא פיזית בידי הקבלן ממש. נקבע כי מושג ההחזקה הינו פתוח וכי יש ליתן לו משמעות המגשימה את תכליתו של החוק. ההחזקה מבוססת כאמור על מידת השליטה בנכס. על כן, נקבע כי יש לבחון את נסיבותיו של כל מקרה:

    "6. הדיבור "החזקה" הוא עמום ובעל רקמה פתוחה. התיאור הלשוני של ה"החזקה" אינו "נותן קריטריון ברור באשר למה שנכלל בה ובאשר למה שאינו נכלל בה". בהקשרים שונים יש לו מובנים שונים. המושג היוריספרודנטלי של "החזקה" (possession) עשוי להדריך אותנו אך מעט בהקשרה של סוגיה מוגדרת... לדיבור "החזקה" בחוק השומרים יש ליתן אותו מובן המגשים את תכליתו של חוק השומרים... השאלה שעלינו להציג בפנינו הינה "האם אותה מערכת עובדות שמבקשים לראותה כ'החזקה', מצדיקה – בחיפוש אחרי 'כוונת המחוקק' – הטלת אותה אחריות והקניית אותן זכויות; האם הוראות החוק... מתיישבות עם אותה מערכת עובדתית שמבקשים לקרות אותה 'החזקה'"...

    7. ההחזקה כמקור לאחריות על-פי חוק השומרים מבוססת על מידת השליטה של אדם אחד על נכס של אחר... מידתה של השליטה הנדרשת – כמו גם של התמורה הנדרשת – כדי להימנות על שומר בשכר קשורה, בין השאר, בשאלה אם מוצדק הוא להטיל על אותו אדם את האחריות המוגברת המאפיינת את השומר בשכר. עמד על כך ד"ר מ' חשין, בציינו: "המבחן העיקרי לקביעתו של שומר כשומר שכר, ייסוב את הוראת האחריות המוגברת בה נושא שומר שכר, בהשוואה לשומר חינם. השאלה היא, אם היחסים בין הצדדים... מצדיקים הטלת אחריות מוגברת..."

    נמצא כי אחריות מוגברת כשומר בשכר תהא מוטלת על אותו אדם אשר מפעיל מידת שליטה המתיישבת עם הטלתה של אחריות מוגברת. כאשר הקשר בין הצדדים, אשר מהווה בסיס לשמירה ולאחריות, מקורו בחוזה שבין הצדדים, יש לבחון את הוראות החוזה ואת ההסדרים אשר נקבעו בין הצדדים לעניין הפיקוח על הנכס – מה הם לעניין היקף האחריות אשר השמירה גוררת אחריה [רע"א 270/01 תמנון שירותי מיגון אבטחה וכח אדם (1993) בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(2) 817 (2003), בעמ' 822 א'-ו'].

     

35. אין בידי לקבל את טענת הנתבעת שלפיה לא הייתה לה כל שליטה והחזקה בנכס בעת האירוע תוך שהיא מסתמכת על עניין תמנון לצורך הסקת מסקנה זו. כאמור, באותה פרשה נקבע כי למונח החזקה עשויים להיות הקשרים שונים. כמו כן, כפי שנקבע באותה פרשה, העובדה כי מדובר בחברת שמירה אין בה לבדה כדי להביא בהכרח להטלת אחריות של שומר שכר על הקבלן, אלא יש לבחון את מהותה של אותה שמירה, מידת השליטה שיש בה והאחריות שהיא גוררת עמה.

     

36. במקרה שלפנינו ניתן בהחלט לראות בנתבעת כמי שהייתה לה מידת שליטה רבה על לוח הפיקוד אשר נשרף וניזוק והביא גם לשריפת המעלית עצמה. כאמור מעלה, אין מחלוקת כי לוח הפיקוד על כל רכיביו הותקן על ידי הנתבעת עצמה. כמו כן, אין חולק על כך שהנתבעת דאגה במשך השנים לתחזוקת המעלית, והעניקה לוועד הבית שירות טיפולים שוטף מכוח הסכם השירות שנחתם בין הצדדים. במסגרת הסכם השירות התחייבה הנתבעת, בין היתר, לבקר במעלית לעתים מזומנות, לבדוק ולכוון את מתקני הבטיחות, להחליף חלקים שהתגלו פגומים כתוצאה מפעולה רגילה של המעלית, ליתן טיפול מונע, טיפול שבר ובלאי וכן להיענות לקריאות במקרה של תקלות במעלית (סעיף 1 להסכם השירות).

     

37. עולה, כי הנתבעת קיבלה על עצמה לספק שירות תחזוקה שוטף ומקיף למעלית הכולל טיפולים שוטפים ומונעים, השגחה על מצב המעלית, בדיקה של תקינות ובטיחות המעלית וכן ביצוע תיקונים לפי שיקול דעתה, ואכן כך נהגה ואחת לחודשיים (לפי שיקול דעתה) ביצעה טיפול ובדיקה של המעלית (ראו עדות טכנאי הנתבעת בעמ' 20 לפרוטוקול, שור' 9-7, וכן דו"חות הטיפול במעלית, נספח 5 לתצהיר מר בן זקן). הנתבעת הייתה האחראית הבלעדית לביצוע כל אלה, היא הייתה בעלת הפיקוח ולא היה גורם אחר זולתה אשר ביצע פעולות אלה.

     

38. ודוק, הנתבעת היא זו לבדה ולפי שיקול דעתה שקבעה מתי נציג מטעמה יבקר בבניין לצורך בדיקת המעלית ומערכותיה, היא ועובדיה אלה שקבעו – לפי שיקול דעתם – אופן בדיקת המעלית ומערכותיה והיא זו שקבעה אופן הטיפול במעלית ומערכותיה והכול לפי שיקול דעתה הבלעדי כפי שעולה מחומר הראיות בתיק ונדמה שהנתבעת אינה חולקת על כך.

     

39. בנסיבות אלה, ניתן למעשה לראות בנתבעת כמי שנמסר לה הנכס להחזקתה, להשגחתה ולשליטתה וזאת חרף העובדה כי הנכס לא היה בחזקתה הפיזית. מידת השליטה אשר הפעילה הנתבעת הינה גבוהה ומצדיקה הטלת אחריות מוגברת עליה. הלכה למעשה, הנתבעת היא זו ששלטה במערכות המעלית ומתקניה. כאמור, מושג ההחזקה הינו פתוח ויש ליתן לו משמעות המגשימה את תכלית החוק, במקרה שלנו חוק חוזה קבלנות. בנסיבות מקרה זה בו הקבלן היה בעל שליטה בלעדית ומלאה בנכס והיה בעל הידע לעניין הסיכונים האפשריים כשלתובע מנגד לא היה כל ידע בנדון והוא מסר את השליטה הבלעדית לידי הנתבעת, סבורני כי הגשמת תכלית החוק מצדיקה גם היא הטלת אחריות על הנתבעת.

     

40. העובדה כי המעלית ומערכותיה נמצאות גם בהחזקת המזמין במובן הפיזי בלבד כפי שמתקיים בענייננו, אין בה כשלעצמה כדי לשלול את השליטה הדרושה על מנת שהנתבעת תיחשב כמחזיקה בהן, שכן נקבע כי השליטה הדרושה להחזקה איננה בהכרח שליטה ייחודית [חיבורו הנ"ל של זמיר, בעמ' 616]. גם העובדה כי הנזק לא נגרם במהלך ובזמן הטיפול במעלית אין בה לדעתי כדי למנוע החלת ההסדר שבחוק, שכן בענייננו קיים בין הצדדים קשר חוזי מתמשך שמהותו מתן שירותים שוטפים לאורך השנה ושאינו מסתיים או מתנתק לאחר ביצוע כל טיפול על ידי הנתבעת.

     

41. עם זאת, מצאתי ממש בטענת הנתבעת כי היות ובהסכם נקבע כי אחריותה תחול על מעשים הנובעים מרשלנותה כי אז אין מקום להטיל עליה את האחריות המוגברת שלפי חוק חוזה קבלנות. בסעיף 8(א) לחוק חוזה קבלנות נקבע כי "הוראות חוק זה יחולו כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון, ובאין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם בין הצדדים". לאור סעיף זה, ברור הוא שהוראות החוק הינן דיספוזיטיביות ועל כן כעיקרון לצדדים נתון הכוח להתנות עליהן [זמיר, בעמ' 700]. הסעיף האמור כמעט זהה בנוסחו לסעיף 14 לחוק השומרים שלאורו נפסק כי "תנאי השמירה הם עניין לחוזה בין הצדדים ויכול שהצדדים יקלו מתנאי חוק השומרים או יחמירו בהם" [עניין חן שחר, פסקה 11].

     

42. סעיף 7 להסכם השירות מסדיר סוגיית ה"אחריות לנזקים וביטוח". בסעיף 7(א) להסכם נקבע כי "על שחק תחול האחריות על נזקים שייגרמו ללקוח או לצד ג', כתוצאה ממעשים או מחדלים רשלניים שלה ו/או של עובדיה". בסעיף 7(ג) להסכם נקבע כי "הלקוח אחראי על המעלית כבעל המתקן" ועל כן התחייב לרכוש ביטוח מתאים ואילו בסעיף 7(ד) להסכם נקבע כי במידה והנתבעת "תתבע להטיב נזק כל שהוא שייגרם בקשר למעלית, שלא כתוצאה מהאמור בסעיף א' דלעיל, תחול על הלקוח האחריות לשפות את שחק בגין כל נזק ו/או הוצאה ששחק תחויב" בהם. ממקבץ הוראות אלה שבהסכם השירות משתמעת הכוונה להקל באחריות הנתבעת, אשר בהתאם לקבוע בהסכם השירות תהיה מבוססת על רשלנות. מהוראות סעיף 7 להסכם, על סעיפי המשנה שבו, עולה כי הנתבעת לא התכוונה לקבל על עצמה אחריות מוגברת וכמעט מוחלטת, אלא רק כזו המבוססת על התרשלות מצדה. על כן, נוכח הוראות הסכם השירות, אין מקום להחיל את ההסדר המעוגן בסעיף 6(ב)(1) לחוק חוזה קבלנות.

     

    הדבר מדבר בעדו

     

43. סעיף 41 לפקודת הנזיקין קובע:

     

    "41.חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו

    בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה"

     

44. סעיף 41 לפקודה "מעביר את נטל השכנוע, בנוסף לנטל המשני של הבאת הראיות" [רע"א 7002/17 פלוני נ' פלוני (21.05.2018), פסקה 13], והוא מציב שלושה תנאים מצטברים אשר בהתקיימם "קמה חזקה לפיה הנתבע התרשל והתרשלותו היא שגרמה לנזק, הווה אומר, חזקה שישנו גם קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק שנגרם" [ע"א 3518/16 עמוס פוגל נ' עיריית טבריה (25.10.2018), פסקה 42], ועל כן, מועבר הנטל לנתבע לסתור את החזקה האמורה ולהוכיח שלא הייתה התרשלות שיחוב בגינה וכי אין קשר סיבתי בין התרשלותו לבין הנזק שנגרם לתובע [עניין פוגל, פסקה 42 סיפא]. במקרה שכזה, "כשהנסיבות הממשיות של האירוע אינן ידועות, מוטלת על שכם הנתבע – עליו הוטל נטל השכנוע – משימה קשה, ויכול "שהוא יצא חייב במשפט בלי שתפורט הטעות שבהתנהגותו. במילים אחרות, הוא יחויב בלי שתפורש ההפרה של חובת הזהירות מצדו"" [רע"א 7699/12 המרכז הרפואי א.ג.מ מדיקל סנטר באר שבע נ' מישל אלפסי ( 13.11.2012), פסקה 8].

     

45. עם זאת, נטל השכנוע לעניין קיומם של שלושת התנאים רובץ על שכם התובע ועליו להרימו על פי המבחן של עודף ההסתברויות [ע"א 241/89 ישראליפט (שרותים) תשל"ג בע"מ נ' הינדלי, פ"ד מט(1) 045 (1995), בעמ' 76 ז'; וכן ד"נ 4/69 נוימן נ' כהן, פ"ד כד(2) 229, בעמ' 262 ד]. הצדדים כאמור נחלקו באשר להתקיימותם של כל שלושת התנאים.

     

46. ביחס לתנאי הראשון, שלפיו לתובע לא הייתה ידיעה או יכולת לדעת מה היו הנסיבות שהביאו לאירוע שגרם לנזק, נקבע בפסיקה כי חוסר הידיעה נוגע לנסיבות הממשיות שהביאו לנזק וכי נקודת הזמן הקובעת לצורך הידיעה הוא מועד קרות האירוע [ע"א 377/85 רינה נעים נ' משרד החינוך והתרבות, פ"ד מב(1) 153 (1988), בעמ' 157].

     

47. אין בידי לקבל את טענת הנתבעת כי לא הוכח התנאי הראשון היות שהתובע כלל לא הצהיר במסגרת תצהירו כי הוא אינו יודע מה היו הנסיבות שהביאו לנזק. מקום שמקור השריפה הוא כשל ברכיב פנימי בלוח הפיקוד, ברי כי וועד הבית בנציגותו של התובע לא ידע ולא הייתה לו היכולת לדעת זאת בזמן אמת. העובדה כי התובע לא טען זאת מפורשות בתצהירו, אין בה כדי לשנות זאת או להוריד מכך שנסיבות אלה התבררו רק עם קבלת חוות דעת המומחים ולא היו ידועות לתובע בעת קרות אירוע השריפה. למותר לציין בעניין זה כי אין מניעה לצורך בחינת התקיימות תנאי סעיף 41 לפקודה להתבסס על כלל חומר הראיות, לרבות על הראיות שהוגשו מטעם הנתבע [עניין נוימן, בעמ' 262 ד']. זאת ועוד, הלכה למעשה גם כיום אין אנו יודעים מהו הגורם המדויק שהביא להיווצרות הכשל במגען שגרם לשריפה.

     

48. לעניין התנאי השני שלפיו הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו, טוען התובע כי לוח הפיקוד על רכיביו היו בשליטתה של הנתבעת. לעומתו טוענת הנתבעת, כי לוח הפיקוד היה מצוי בחזקתו של וועד הבית ולהם הייתה השליטה המלאה עליו. בעניין זה מצאתי לקבל את טענות התובע לעניין שליטת הנתבעת בלוח הפיקוד של המעלית, כפי שגם קבעתי במסגרת הדיון בחוק חוזה קבלנות.

     

49. בהלכה הפסוקה נקבע כי לצורך הוכחת תנאי השליטה לצורך סעיף 41 לפקודה לא נדרשת הוכחת שליטה רצופה ובלעדית, אלא שליטה אפקטיבית והמבחן אינו טכני פורמאלי אלא ענייני מעשי הבוחן את זיקתו המיוחדת של הנתבע לנכס והאם זו מעידה על היותו בעל היכולת הטובה ביותר למנוע את התרחשות התאונה. נקבע כי ככל שהתשובה לשאלה זו – על פי מאזן ההסתברויות – הינה בחיוב, ייראה הנתבע כבעל שליטה בנכס. כמו כן, נקבע כי המדובר בשליטה במובן זה שאין לייחס לגורם אחר זולת הנתבע התערבות פעילה בנכס בזמן האירוע באופן שהיה יכול לגרום או לתרום להתרחשותו של האירוע [עניין ישראליפט, פסק דינו של כב' השופט מצא אליו הצטרף כב' השופט (כתוארו אז) ברק, בעמ' 80 א'-ד', וכן פסק דינו של כב' השופט ברק, בעמ' 87 ה'].

     

50. בעניין ישראליפט נדחתה הגישה המחמירה שלפיה השליטה בנכס מותנית בקיום חזקה פיזית, מלאה ובלעדית ושלפיה גם די באפשרות, ולו ערטילאית, כי מישהו זולת הנתבע היה יכול להתערב בטיפול בנכס על מנת לשלול את התקיימות התנאי. נקבע, כי תנאי השליטה עשוי "להתקיים גם מקום בו החזיק הנתבע בנכס בעבר (למשל, במועד הרלוואנטי להתרשלותו) אך חדל מלהחזיק בו לפני התרחשות המאורע שגרם לנזק" (שם, בעמ' 80 ב'). עוד נקבע כי בהצבעה על אפשרות בלבד, שהנזק נגרם עקב התערבות צד שלישי, אין כדי לשלול את שליטת הנתבע, ורק אם הוכיח הנתבע את האפשרות שהאירוע נגרם עקב התערבות חיצונית, היינו, אם על פי מאזן ההסתברויות האפשרות שאירוע הנזק נגרם עקב התערבות שכזו שקולה לפחות לאפשרות שניתן לייחס את האירוע לרשלנות מצד הנתבע, כי אז ייחשב התובע כמי שנכשל בהוכחת תנאי השליטה (שם, בעמ' 79-78, וכן בעמ' 82 ה'-ו').

     

51. בענייננו, טענה הנתבעת כי לדיירי הבניין הייתה קיימת גישה אל חדר המעלית והפנתה לכך כי הן ברשות התובע, יו"ר הוועד, והן ברשות דייר נוסף בשם פיני, היו מצויים מפתחות לדלת גג הבניין ולחדר המעלית (ראו גם סעיף 13 לתצהירו של התובע). לטענת הנתבעת מפתחות אלה לא היו בחזקת הטכנאי מטעמה ועל כן לא ניתן לומר כי הייתה לה שליטה על חדר המעלית ולוח הפיקוד. לעומתו, טען התובע כי המפתח היה מצוי גם בידי הנתבעת וכך טען גם הדייר חזי כהן מטעם התובע (סעיף 13 לתצהירו של התובע, סעיף 9 לתצהירו של מר כהן). לא מצאתי לקבל את טענת התובע היות שהוא לא הרים את נטל ההוכחה הרובץ עליו. בעניין זה יש לציין כי פרט לטענה בתצהירו, התובע לא הביא כל ראיה או הוכחה להמצאות עותק של המפתחות בידי הטכנאי. כמו כן לא מצאתי להסתמך על דבריו של הדייר כהן בהקשר זה, היות ועדותו לא הייתה עקבית ובחקירתו הנגדית חזר בו מהטענה כי לא היו בידי התובע מפתחות ואישר כי המפתחות היו הן אצל התובע והן אצל הדייר פיני (ראו בעמ' 8 לפרוטוקול, שור' 23-13). לעומתם, במסגרת תצהירו מסר הטכנאי מטעם הנתבעת, כי המפתחות לא היו ברשותו מעולם, ועל כן עת שהיה נדרש לבצע טיפולים במעלית, הדייר פיני נהג לפתוח עבורו את הגג ואת חדר המעלית שהיו נעולים כדבר שבשגרה (סעיפים 6-4 לתצהיר). דברים אלה לא נסתרו במסגרת חקירתו הנגדית. מדובר בגרסה מול גרסה ועל כן כפות המאזניים בשאלה זו נותרו מעויינות.

     

52. חרף האמור, לאור המבחן שנקבע בעניין ישראליפט אין באי הימצאות מפתח ברשות הטכנאי מטעם הנתבעת כדי להוכיח היעדרה של שליטה במעלית. סבורני כי בנסיבות העניין יש לראות בנתבעת כמי שהייתה לה שליטה על המעלית, ובפרט על לוח הפיקוד של המעלית. כאמור, הנתבעת דאגה לתחזוקת המעלית והעניקה לוועד הבית שירות טיפולים שוטף ומונע מכוח הסכם השירות ולאף גורם זולתה לא הייתה נגיעה לנושאים אלה. לנתבעת הייתה זיקה מיוחדת ללוח הפיקוד ורכיביו ועל כן מתקיים המבחן שלפיו על פי מאזן ההסתברויות, הנתבעת הייתה בעלת היכולת הטובה ביותר למנוע את התרחשות התאונה ובעלת השליטה האפקטיבית בלוח הפיקוד.

     

53. עוד יש לזכור, כי הרכיב שבו התחולל הכשל שהביא לשריפה הינו רכיב פנימי, סליל הפעלה אשר מצוי בתוך מגען בלוח הפיקוד. לא הוכח ולא הובאה כל ראיה בדבר התערבות גורם חיצוני אחר כלשהוא או התערבות של מי מדיירי הבניין בלוח הפיקוד וממילא לא נטען כך. כמו כן, העובדה שלשניים מדיירי הבניין היו מפתחות של חדר המעלית, אין בה די כדי לשלול את שליטת הנתבעת, בהעדר ראיה כלשהיא מעבר לאפשרות תיאורטית בלבד של התערבות. גם העובדה כי בחדר המעלית היה מאוחסן כדרך קבע ציוד של חלק מדיירי הבניין אין בה לטעמי כדי ללמד על התערבות שכזו ולהטות את מאזן ההסתברויות לכיוון אפשרות מעין זו. בעניין זה יש להפנות לעדות הטכנאי שלפיה לא נתקל במקרה שבו מי מהדיירים טיפל או החליף חלקים בלוח הפיקוד (עמ' 22 לפרוטוקול, שור' 8-7). כן יש לציין את קשיי הגישה לחדר המעלית אשר מגג הבניין ניתן להגיע אליו על ידי טיפוס בסולם בלבד. לאור האמור, עולה כי מתקיים התנאי השני לצורך החלת הכלל הדבר מדבר בעדו.

     

54. לעניין התנאי השלישי, שלפיו האירוע מתיישב עם המסקנה שהנתבע התרשל יותר מאשר עם המסקנה שנקט בזהירות סבירה, נקבע בפסיקה כי על התובע להניח תשתית עובדתית להערכה שיפוטית אפשרית שלפיה אירוע הנזק מתיישב יותר עם המסקנה כי הנתבע התרשל מאשר עם המסקנה כי נקט בזהירות סבירה [עניין ישראליפט, בעמ' 75 ז']. התשתית הנדרשת היא, האם העלה התובע אפשרות תיאורטית כלשהיא, אשר, באופן סביר, ניתן לתלות בה את הסיבה להתרחשות האירוע [ת"א (מחוזי י-ם) 3427/01 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' אלדור מחשבים בע"מ ואח' (22.05.2005), פסקה 11.3]. נקבע כי התנאי השלישי מתקיים מקום שבו מוכיחה ההסתברות הכללית כי במרבית המקרים התוצאה שנגרמה באה עקב רשלנות. "המסקנה האחרונה היא כללית ונשענת על נסיון החיים" [ע"א 6332/15 מגדי אחמד צלאח נ' מוסלח מטייר עדוי (23.11.2017), פסקה 10]. ראו גם ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539 (2001), שבו נקבע כי:

     

    "בדיקת קיומו של התנאי השלישי נעשית לאור הנסיבות הכלליות, לאמור: בלי שפונה בית-המשפט לפרטי המקרה. המסקנה אינה נסמכת על הוכחת מעשה רשלני מסוים. נהפוך הוא – אף שנסיבות התאונה, נכון לאותו שלב (קרי, בתום פרשת התביעה), אינן ידועות, מלמד ניסיון החיים כי תאונה מעין זו אינה נגרמת ברגיל בלא שנתקיים מעשה רשלני כלשהו. התנאי השלישי מתקיים מקום שבו מוכיחה ההסתברות הכללית כי במרבית המקרים התוצאה שנגרמה באה בשל רשלנות. התנאי השלישי דורש הוכחת הסתברות כללית לקיום רשלנות, להבדיל מהצבעה על הסתברותה של אפשרות מסוימת כגורם לנזק" (שם, עמ' 562 א'-ב')

     

55. לאור האמור לעיל, סבורני כי גם התנאי השלישי מתקיים בענייננו. אכן ניסיון החיים הרגיל מלמד כי מעלית אינה נשרפת באופן רגיל וטבעי מבלי שארע מעשה רשלני כלשהוא, בוודאי לא כאשר המעלית ומערכותיה מטופלות ומתוחזקות באופן שוטף על ידי בעל מקצוע הכולל "טיפול מונע, טיפול שבר ובלאי" (סעיף 1(ה) להסכם השירות). מקום שהמעלית הייתה תחת שליטתה האפקטיבית של הנתבעת, תוחזקה על ידה בלבד ללא התערבות של גורם חיצוני, סביר להניח כי מעשה או מחדל רשלני כלשהוא של הנתבעת הוא שהביא לקרות האירוע. כאמור, עת שנשאל הטכנאי מטעם הנתבעת מה עשוי להיות הגורם לכשל חשמלי במגענים של לוח הפיקוד השיב כי הדבר יכול להיגרם כתוצאה מחוטים רופפים (עמ' 21 לפרוטוקול, שור' 33-32; וכן בעמ' 22 שור' 2-1). כן העיד הטכנאי כי חיזוק החוטים נעשה כחלק מהשירות שניתן על ידי הנתבעת (עמ' 20, שור' 29-26).

     

56. הנה כי כן האפשרות כי אירוע השריפה נגרם בשל כשל חשמלי שארע עקב חוט רופף במגען המעלית אינה בלתי סבירה, זאת גם לאור מסקנת מהנדס החשמל כי מצא כשל בסליל המגען. בכך עמד התובע בנטל הוכחת התנאי השלישי לצורך הערכה שיפוטית כי אירוע הנזק מתיישב יותר עם קיומה של התרשלות מצד הנתבעת האחראית לתקינותה של המעלית ומערכותיה מאשר עם העדרה. מכל האמור, עולה כי מתקיימים שלושת תנאי הכלל "הדבר מדבר בעדו" ועל כן עובר הנטל אל הנתבעת לשכנע כי אירוע השריפה לא ארע עקב רשלנות שעליה לחוב בגינה. על מנת לעמוד בנטל כאמור על הנתבעת להוכיח מהי הסיבה המדויקת שהביאה לקרות האירוע שגרם לנזק וכי סיבה זאת אינה תוצאת מעשה רשלני מצידה. במקרה שאין ביכולתו של הנתבע להצביע על הסיבה שהביאה לאירוע ולנזק כי אז למצער על הנתבע להוכיח כי פעל בזהירות סבירה [עניין נוימן, בעמ' 304 ה'].

     

57. ב-ע"א 8151/98 ביאטריס שטרנברג נ' ד"ר אהרון צ'צ'יק ואח', פ"ד נו(1), 539, נקבע כי:

     

    "התיבות "על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה", פורשו בפסיקה כהוראה המעבירה את נטל השכנוע אל הנתבע, ועליו להרימו על פי המבחן של עודף ההסתברות (...). "הווה אומר, אם הוכח קיומם של שלושת התנאים המוקדמים, אזי עובר לשכם הנתבע הנטל של הבאת עדות שיש בה כדי לשכנע, מכוח עודף ההסתברויות, שאין ליחס את קרות התאונה לרשלנות מצדו" (...). "נטל זה משמעו הוא שעל הנתבע להוכיח הסבר המעלה את הסיבה המדויקת שגרמה לתאונה, ושסיבה זו אין בינה לבין רשלנות מצדו ולא כלום; אם אין בכוחו להצביע על הסיבה המדויקת לתאונה, מכל מקום, מחובת הנתבע להוכיח שהוא נהג בזהירות סבירה כדי למנוע את הסכנה" (...). לפיכך, אם בתום המשפט נותרו כפות המאזניים, בהן נשקלת שאלת הרשלנות, שקולות, יזכה התובע בתביעתו. בכך הרבותא שמעניק הכלל לתובע" (שם, בעמ' 555 ו' – 556 רישא)

     

58. בענייננו, מצאתי כי הנתבעת לא עמדה בנטל ולא הוכיחה כי השריפה לא ארעה בשל רשלנותה. טכנאי הנתבעת העיד, כי במסגרת טיפוליו במעלית ותחזוקתה הוא נוהג לבדוק את לוח הפיקוד ולחזק את החוטים לפי הצורך (עמ' 20 לפרוטוקול, שור' 29-18). הנתבעת הגישה דו"חות שירות ותיקון מהם עולה כי ביצעה טיפולים במעלית אחת לחודשיים (נספח 5 לתצהיר מר בן זקן מטעם הנתבעת), אולם בדו"ח הטיפול מיום 05/01/2015, כחודשיים עובר לתאונה, כלל לא מפורטות הפעולות שבוצעו במעלית ותחת "תאור העבודה" נרשם "טיפול יזום" ללא כל פירוט.

     

59. לטענת הטכנאי הרישום "טיפול יזום" כולל ביצוע כל הפעולות, אלא שלא מצאתי כי די בעדותו בלבד על מנת להוכיח כי אכן נבדק לוח הפיקוד במסגרת הטיפול שנעשה עובר לשריפה ובטיפולים שלפניו. אף מעדותו של הטכנאי עצמו לא עולה באופן חד משמעי ומפורש כי הוא אכן נוהג לבדוק במסגרת כל טיפול את לוח הפיקוד והחוטים: "ת. אחת לכמה זמן אני בודק ומחזק זה חלק מהשירות" (עמ' 20 לפרוטוקול, שור' 29) (ההדגשות שלי, א"ס). הנתבעת לא הוכיחה מתי בפעם האחרונה הטכנאי מטעמה בדק את המגענים ומתי הוא חיזק את החוטים שלהם.

     

60. כמו כן, עת שפירט הטכנאי מהן הבדיקות אותן הוא נוהג לבצע, לא ציין את בדיקת לוח הפיקוד: "אני מגיע ורושם טיפול יזום, יש לי 3 דברים שאני בודק, מגיע לחדר למעלה, בודק את הבטיחות, כבלים, מנוע, שהכל תקין, מנעולים ואז אני רושם טיפול יוזם (צ"ל – יזום, א"ס) ומשאיר דו"ח שהייתי שם" (עמ' 20 לפרוטוקול, שור' 23-22).

     

61. לאור האמור, מצאתי כי הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי לא התרשלה או כי אין קשר סיבתי בין התרשלותה לבין אירוע השריפה, ועל כן, מטעם זה דין התביעה להתקבל ויש להטיל עליה את האחריות לפרוץ השריפה.

     

    חובת הראיה ברשלנות לגבי אש

     

62. סעיף 39 לפקודת הנזיקין קובע:

     

    "39.חובת הראיה ברשלנות לגבי אש

    בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה"

     

63. גם סעיף זה מעביר את נטל השכנוע אל הנתבע [ראו: ע"א 3124/90 מאיר סבג נ' דוד אמסלם, פ"ד מט(1) 102 (1995), בעמ' 113 א'; ע"א 645/77 דוד גנור נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(1) 766 (1979), פסקה 4; וכן ע"א 804/77 גיסר חוסיין נימר נ' עזמי דיאב, פ"ד לד(2) 729 (1980), פסקה 4]. לצורך העברת נטל השכנוע אל כתפי הנתבעת בהתאם לסעיף 39 לפקודה, על התובע להוכיח קיומם של יסודות אלה: קיומו של נזק שנגרם על ידי או עקב אש, אחריות ישירה של הנתבע לפרוץ האש – או שהנתבע הבעיר את האש או שהיה אחראי להבערת האש, או לחלופין וככל שתנאים אלה אינם מתקיימים יש להראות כי הנתבע הוא תופס המקרקעין או בעל המיטלטלין מהם פרצה האש.

     

64. בענייננו אין מחלוקת כי הנתבעת לא הבעירה את האש בעצמה וממילא אין בפי התובע טענה שכזו. לעניין האחריות להבערת האש כאמור בסעיף 39 לפקודה, נקבע בפסיקה כי אין מדובר באחריות הנובעת מרשלנות גרידא, אלא ביחס אקטיבי בין הנתבע להבערת האש [עניין אלדור מחשבים, פסקה 9], דבר אשר אינו מתקיים בענייננו.

     

65. כמו כן, הנתבעת אף אינה תופשת המקרקעין שבהם פרצה השריפה שכן המדובר בבית משותף שמצוי בחזקתו של וועד הבית והדיירים המתגוררים בו. נותר אפוא לבחון אם הנתבעת הינה בעלת המיטלטלין שמהם יצאה האש. בעניין דוד גנור הנ"ל נקבע ע"י כב' השופט (כתוארו אז) מ' שמגר, כי כאשר מוצב בביתו של הניזוק מכשיר חשמלי אשר ניתן לו רק לשם שימוש וכל שינוי ותיקון בו הם בסמכותו הבלעדית של המעביר – המתקין, שבידו נותר הפיקוח יראו את המתקין לעניין סעיף 39 לפקודה כבעל המכשיר, אלא שבאותו מקרה היה מדובר על שלוחת טלפון אשר חרף העובדה כי הייתה מצויה בביתו ובחזקתו של המשתמש, הבעלות עליה נותרה בידי משרד התקשורת מכוח הוראת חוק אשר הותירה בידיו את הבעלות וכן את הפיקוח הבלעדי ואסרה על המשתמש לטפל בציוד זה (עניין גנור, פסקאות 2 ו-4; כן ראו עניין אלדור לעיל, פסקה 8].

     

66. סבורני כי אין להחיל על המקרה שלפנינו את מסקנות עניין גנור העוסק בעובדות שונות לעניין הבעלות. בענייננו, לוח הפיקוד הותקן על ידי הנתבעת ונמכר על ידה לוועד הבית אשר שילם תמורתו והפך לבעליו. ככל שהיה בוחר התובע להתקשר בחוזה עם נותן שירותים אחר אין מחלוקת כי לוח הפיקוד היה נותר בבעלות וועד הבית. בנסיבות אלה, אין לומר כי הבעלות על לוח הפיקוד נותרה בידי הנתבעת. על כן, אין תחולה במקרנו להוראת סעיף 39 לפקודה.

     

    הנזק

     

67. התובע טען כי בעקבות האירוע נגרם לוועד הבית נזק בסך כולל של – 84,381 ₪ הכולל תיקון של המעלית והחלפת חלקיה על ידי הנתבעת וכן תיקונים נוספים שהיה צורך לבצעם בחדר המעלית כתוצאה מהשריפה, כגון שיפוץ חדר המעלית וצביעתו שבעלותם נשא וועד הבית. כן טען התובע כי נאלץ לשאת בהוצאות בגין פעולות הרשות לכיבוי והצלה וזאת בסך של – 2,614 ₪ (סעיפים 45.3-45.1 לסיכומי התובע).

     

68. מטעם התובע הוגשו חשבונית מס מיום 22/04/2015 על סך של – 77,880 ₪ בגין תיקון המעלית על ידי הנתבעת עקב נזקי השריפה (נספח ז' לתצהיר התובע). נוסף על כך, הוגשו חשבוניות מס וקבלות מחנויות חומרי בניין, חנויות מוצרי חשמל וקבלן שיפוצים על סך כולל של – 6,501 ₪ (נספח ח' לתצהירו) וכן קבלה על התשלום לשירותי כבאות והצלה בסך של – 2,614 ₪ כאמור.

     

69. הנתבעת לא התייחסה בסיכומים מטעמה לסוגית הנזק ולמעשה היא לא חלקה על נתונים אלה ומשכך ולאור האסמכתאות שהוגשו, אני קובע כי התובע הוכיח את הנזקים הנטענים על ידו בסך של – 86,995 ₪.

     

70. נוסף על אלה, טען התובע כי יש לפסוק לו ולכלל דיירי הבית פיצוי עבור עוגמת נפש בגין פרק הזמן בו הייתה המעלית מושבתת עד לתיקונה על ידי הנתבעת, עניין לגביו נחלקו הצדדים. התובע טען בסיכומיו כי תיקון המעלית נמשך כארבעה חודשים (סעיף 45.4 לסיכומים), אולם לא תמך טענה זאת בראיות כלשהן. לעומתו, הגישה הנתבעת דו"ח שירות מיום 19/04/2015 לעניין התיקון שבוצע באותו יום במעלית (נספח 5 לתצהיר מר בן זקן). כמו כן יש לציין, כי במסגרת ישיבת ההוכחות עלה כי ביום 11/03/2015, ארבעה ימים בלבד לאחר אירוע השריפה, ניתנה לתובע הצעת מחיר לתיקון המעלית אולם התובע התעכב לאשר את ההצעה ואישר אותה רק ביום 01/04/2015. מנכ"ל הנתבעת, מר בן זקן, העיד כי התובע הגיע למשרדי הנתבעת לחתום על ההצעה וכי הוא עצמו נכח במעמד זה (עמ' 12 לפרוטוקול, שור' 8-6). בנוסף, בחקירתו הנגדית אישר התובע כי אכן הצעת המחיר אושרה על ידו במועד זה (עמ' 10 לפרוטוקול, שור' 14-12). משכך, אין בידי לקבל את טענת התובע כי המעלית הייתה מושבתת כארבעה חודשים כטענתו.

     

71. בנסיבות, עת שהמדובר בבניין בן תשע קומות אשר אין ספק כי המעלית חיונית לדיירים המתגוררים בו, ועל אף שנראה כי המדובר במשך זמן תיקון סביר בהתחשב במועד אישור הצעת המחיר על ידי התובע, מצאתי לפסוק סך של – 10,000 ₪ עבור עוגמת נפש עקב השבתת המעלית. יובהר כי סכום זה הינו עבור כלל הדיירים (שהיו דיירים במועד השריפה) ובהיעדר נתונים ספציפיים הוא יחולק ביניהם באופן שווה לפי מספרי הדירות.

     

72. בשולי הדברים אציין כי בכתב התביעה נתבע סכום נוסף של- 99,000 ₪ בגין עלות שיפוץ המעלית שבוצע מספר שנים לפני אירוע השריפה, ולא היה ברור לי מכוח מה בדיוק מבקש התובע לפסוק לו סכום זה שעה שהוא עותר לקבל פיצוי בגין עלות תיקון המעלית והחזרתה לפעילות כך שלמעשה מדובר בכפל פיצוי ועל כך הערתי לב"כ התובע במסגרת אחת הישיבות. מכל מקום, התובע לא חזר במסגרת סיכומיו על טענתו לזכאותו לקבלת הסכום האמור ועל כן יש לראותו כמי שזנח טענתו האמורה.

    סיכום

     

73. אשר על כן, על יסוד האמור לעיל, אני מקבל את התביעה כנגד הנתבעת ומחייב אותה לשלם לתובע, כנציג וועד הבית המשותף, סך של – 86,995 ₪ שהוצא לתיקון נזקי השריפה כשלסכום זה מתווספים הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 01/05/2015 ועד התשלום המלא בפועל.

     

74. כמו כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של- 10,000 ₪ בגין עוגמת נפש, וכפי שנקבע לעיל, הסכום נפסק לכלל הדיירים.

     

75. בנוסף, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך של – 17,000 ₪ (כולל מע"מ), וכן הוצאות משפט בסכום כולל של – 4,000 ₪ (בהתחשב בסכום שנפסק לעומת הסכום שנתבע).

     

76. הסכומים האמורים ישולמו לתובע באמצעות בא כוחו בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק־הדין במשרדי ב"כ הנתבעת, שאם לא כן – הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל, ולגבי הסכום שבסעיף 73 לעיל, מיום 01/05/2015 כאמור מעלה.

     

    המזכירות תמציא העתק פסק דין זה לצדדים באמצעות באי כוחם.

     

    ניתן היום, י"ב תמוז תשע"ט, 15 יולי 2019, בהעדר הצדדים.