ת"א 53952-11-14 עיריית ראשון לציון נ' רוזנברג ואח'

לגבי הנתבע 2 בלבד

1. בפניי תביעת התובעת נגד הנתבע 2, מר דוד רוזלס, לחיובו בחובות ארנונה הרשומים בספרי העירייה על שם חברת מרן יבוא ושיווק רהיטים בע"מ (להלן: "החברה"), אשר הנתבע 2 היה, יחד עם הנתבע 1, בעל שליטה בה, ואשר מצויה בעיצומם של הליכי פירוק.

    

2. בפתח הדברים יובהר, כי התביעה הוגשה נגד הנתבעים 1 ו- 2, אשר שניהם בעלי השליטה בחברה.

   בישיבה מיום 27.10.16 ניתן פסק דין נגד הנתבע 1 בהעדר התייצבות, והתיק בעניינו של הנתבע 2 נקבע להוכחות.

   עובר לדיון ההוכחות (שהתקיים ביום 15.12.16), הוגשה ע"י הנתבע 1 בקשה לביטול פסק הדין שניתן נגדו במעמד צד אחד, ואולם, לאחר שקיבלתי את עמדת התובעת כי אין הצדקה לעכב עוד את בירור התביעה נגד הנתבע 2, קבעתי כי דיון ההוכחות בעניינו של הנתבע 2 יתקיים כסדרו.

   יוער, כי הנתבע 1 לא חלק על החלטה זו, לא ביקש לעכב את הדיון בעניינו של הנתבע 2, ואף שבא כוחו התייצב לדיון ההוכחות שהתקיים בעניינו של הנתבע 2, הוא לא ביקש לחקור את מי מהמצהירים או העדים בתיק.

   ביום 6.2.17 הוריתי על ביטול פסק הדין שניתן נגד הנתבע 1 (בכפוף לתשלום הוצאות), והתיק בעניינו נקבע להוכחות.

    

   פסק דין זה מתייחס, אפוא, לעניינו של הנתבע 2 בלבד, ואין בו כדי לקבוע ממצאים המחייבים את הנתבע 1 או להשפיע על ההכרעה בעניינו.

    

3. בעניינו של הנתבע 2, לאחר הגשת תצהירי הצדדים (תצהיר נציגת העיריה מזה ותצהיר הנתבע 2 מזה), הגיעו הצדדים להסדר דיוני, אשר קיבל תוקף של החלטה בדיון מיום 27.10.16, ובמסגרתו הוסכם כי המצהירה מטעם העיריה והנתבע 2 לא ייחקרו על תצהיריהם (וזאת מבלי להודות בכל טענה), תישמע עדות מר גבריאל עזרא שזומן ע"י הנתבע 2, ויוגשו סיכומי הצדדים.

    

4. עפ"י הנטען בכתב התביעה, החברה החזיקה (בשכירות) 4 נכסים בעיר ראשון לציון, והחל ממחצית שנת 2013 לא שולמו חובות הארנונה בגין הנכסים בהם החזיקה.

   עוד נטען בכתב התביעה, כי מדובר בחברה ותיקה ובעלת מוניטין וכי עת הפסיקה פעילותה היו בידיה נכסים רבים.

    

   התובעת ביססה את טענתה לפיה הנתבע 2 חב בחובות הארנונה של החברה על סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג – 1992, (להלן: "חוק ההסדרים") ועל סעיף 119א לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: "פקודת מס הכנסה").

    

   הנתבע 2 טען בכתב הגנתו, כי לא היה פעיל כמעט בניהול החברה, אשר נוהלה בפועל ע"י הנתבע 1 בלבד. הוסיף הנתבע 2 וטען, כי בין השנים 1999-2012 שהה בחו"ל והיה מנותק לחלוטין מפעילות החברה. עוד נטען, כי הנתבע 1 ניצל את עליונותו האינטלקטואלית על הנתבע 2, נישל אותו משליטה בחברה ועשה בחברה כבשלו: הנתבע 1 הוא שהחליט איזה נכסים לשכור, מה ייעשה בנכסים ועוד. לטענת הנתבע 2, הנתבע 1 הוא אף מי שיזם את הפירוק והוא זה שיודע אילו נכסים הוחזקו בידי החברה וכיוצ"ב.

   עוד הוסיף הנתבע 2 וטען, כי ככל שהיו לחברה נכסים, הרי שהם נתפסו ע"י המפרק, וכי בנסיבות המתוארות לא קמה החזקה שהנתבע 2 קיבל נכסים כלשהם מהחברה.

    

5. מטעם התובעת הוגש תצהירה של גב' רחלי אמזלג, פקידת אכיפה בעיריית ראשון לציון, במסגרתו פורטו רכיבי החוב, והובהר, כי החברה מצויה בהליכי פירוק וביום 7.1.14 הוצא נגדה צו פירוק, וכן כי הנתבעים הינם בעלי השליטה בחברה, כאשר להוכחת טענה זו הוגש תדפיס רשם החברות.

    

   עוד הובהר במסגרת התצהיר, כי למיטב ידיעת התובעת, החברה היתה חברה ותיקה ובעלת מוניטין, ובעת הפסקת פעילותה היו בידיה נכסים רבים.

    

   בהמשך נמסרה מטעם התובעת הבהרה ביחס לחלק החוב המתייחס לתקופה שלאחר מינוי המפרק, כי שולם ע"י המפרק ולפיכך יש לגרעו מן החוב.

    

6. מטעם הנתבע 2 הוגש תצהירו של הנתבע 2, במסגרתו חזר על האמור בכתב ההגנה, והוסיף וטען, כי הנתבע 1 העלים הכנסות של החברה ושלשל לכיסו כספים של החברה בסכומים ניכרים. להוכחת טענתו, צירף הנתבע 2 מסמך המעיד על כך, שבסמוך למועד הוצאת צו הפירוק, קיבל הנתבע 1 לידיו סך של 64,580 ₪ השייכים לחברה (נספח 1).

   עוד הוסיף הנתבע 2 וטען, כי ערב כניסתה להליכי פירוק, משך הנתבע 1 כספים בהיקפים של עשרות אלפי ₪ מחשבונות הבנק של החברה, ושילם באמצעותם לעו"ד ששכר, כאשר בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר במעשה פסול, וביום 8.12.14 הורה לו להחזיר כספים אלו, כעולה (לטענתו של הנתבע 2) מהחלטת ביהמ"ש של פירוק שצורפה כנספח 3 לתצהירו.

    

   הנתבע 2 חזר והדגיש כי הנתבע 1 הוא שניהל בפועל את החברה וקיבל את כל ההחלטות המשמעותיות, לרבות ביחס לעיתוי ודרך הכניסה להליך הפירוק.

    

   הנתבע 2 חזר על טענתו לפיה החל משנת 1999 כמעט ולא שהה בארץ ולא היתה לו כל מעורבות בניהול ענייני החברה, והציג מסמכים רשמיים המלמדים על כך.

    

   בדיון שהתקיים ביום 15.12.16 העיד מטעם הנתבע 2 מר גבריאל עזרא, אשר שימש כמנהל המחסן בחברה במשך 32 שנים. העד העיד כי ערך את המסמך אשר צורף כנספח 1 לתצהיר הנתבע 2, ובמסגרתו נערך סיכום של סכומי הכסף שהתקבלו בתאריכים הנקובים בו בחברה.

   העד העיד כי את כל הכספים שהתקבלו, כפי שתועדו באותו מסמך, העביר במזומן לנתבע 1 (עמ' 10 לפרוטוקול ש' 3). העד אישר, כי במהלך השנים הנתבע 2 שהה בעיקר בחו"ל וכבר בקושי היה בעסק, ומי ששהה בעסק באופן קבוע הוא הנתבע 1 (שם, ש' 5-6).

    

7. בסיכומים שהוגשו מטעמה, הדגישה התובעת כי מתקיימים התנאים הנדרשים עפ"י הדין והפסיקה לחיוב הנתבע 2 בחובות החברה. התובעת טענה, כי חרף טענותיו כי מודר מענייני החברה, לאורך כל התקופה נותר הנתבע 2 הן בעל מניות והן דירקטור בחברה בדיוק באותו אופן ושיעור של הנתבע 1, ולא טרח לשנות מצב משפטי זה. לפיכך, על פני הדברים, לטענת התובעת, חלה על הנתבע 2 החזקה הקבועה בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, אותה לא עלה בידי הנתבע 2 לסתור.

    

8. בסיכומים שהוגשו מטעמו, טען הנתבע 2 כי הוכח, כי ביום 15.10.13 מונה לחברה מפרק זמני אשר תפס את כל נכסיה. הנכס היחיד אשר הוכח כי היה לחברה עובר לפירוקה הוא אותם 64,580 ₪, לגביהם העיד מר עזרא כי הם הועברו במלואם לידי הנתבע 1.

   הנתבע 2 הוסיף וטען כי בנסיבות העניין נסתרת החזקה כי עברו לידיו נכסי החברה, וכי התבססות התובעת על עצם העובדה כי הוא היה רשום כבעל שליטה, לוקה בכשל לוגי ודינה להידחות.

   דיון והכרעה

    

9. סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים קובע כדלקמן:

   (ג)על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים;

   בסעיף זה –

   "חוב ארנונה סופי" – חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפי הענין (בסעיף זה – הליכי ערעור), ואם הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרת – לאחר מתן פסק דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד;

   "חברה פרטית" – כהגדרתה בחוק החברות, התשנ"ט-1999;

   "בעל שליטה" – כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה.

    

    

   סעיף 119א לפקודת מס הכנסה קובע:

    

   (א)(1)היה לחבר-בני-אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור.

    

   (2)היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו – החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר.

   (3)בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה.

    

10. הנה כי כן, סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים מחיל, בתנאים שנקבעו בו, את ההסדר הקבוע בסעיף 119א לפקודה על חוב ארנונה שלא שולם. עפ"י הסדר זה, ניתן לגבות את חוב המס של חברה שהפסיקה את פעילותה מבעל שליטה בה, אשר קיבל לידיו נכסים של החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית; ואף נקבעה חזקה, הניתנת לסתירה, כי יראו את נכסי חברה (שהתפרקה או הפסיקה את פעילותה) כאילו הועברו לבעלי השליטה בה ללא תמורה.

     

11. כפי שנקבע בהלכה הפסוקה, תכליתו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, היתה לצייד את הרשויות המקומיות באמצעי גבייה יעילה של חובות ארנונה, והתמודדות עם תופעה של הברחת נכסים על ידי בעלי שליטה, תוך הותרת הרשות המקומית בפני שוקת שבורה בבואה להיפרע את חובות הארנונה הרובצים על הנכס. לפיכך, קבע המחוקק "חזקת הברחה" ובכך הסמיך את הרשויות המקומיות לגבות חוב ארנונה שהותירה חברה פרטית שהפסיקה את פעילותה, מבעל השליטה באותה חברה, אלא אם הצליח בעל השליטה לסתור את החזקה כי נכסי החברה הועברו אליו ללא תמורה (ראו, למשל, ע"א (תא) 2139/08 הלל נ' מועצה מקומית כפר שמריהו (22.6.10); עת"מ (תא) 3208/08 לוי נ' עיריית בת ים; עת"מ (תא) 1311/07 רובינשטיין נ' עיריית רעננה (16.10.07); ע"א (תא) 23647/03/11 עיריית יהוד נ' רומנו (28.8.12)).

     

12. בפסיקה נקבע במפורש, כי משמעות החזקה היא כי אין הרשות המקומית צריכה להוכיח כי נכסי החברה הועברו לבעל השליטה, אלא שבהתקיים התנאים הקבועים בסעיף – על בעל החברה להוכיח כי לא הועברו אליו נכסי החברה או כי ככל שהועברו לו, נעשה הדבר בתמורה מלאה (רע"א 7392/12 רומנו נ' עיריית יהוד מונסון (25.10.12)). עוד נקבע, כי לצורך סתירת החזקה, אין די בהתייחסות כוללנית לנכסי החברה, אלא על בעל השליטה המבקש לסתור את החזקה לשכנע בעדויות ובמסמכים, שמצבת הנכסים של החברה במועד הפסקת פעילותה שימשה כולה לצורך פירעון חובות החברה לנושיה (ע"א (תא) 2139/08 הלל נ' מועצה מקומית כפר שמריהו (22.6.10)).

     

13. נבחן, אפוא, האם מתקיימים בענייננו התנאים המנויים בסעיפים 8(ג) לחוק ההסדרים ו – 119א(א) לפקודת מס הכנסה, כפי שנמנו בהלכה הפסוקה:

     

    • החיוב הוא בגין נכס שאינו משמש למגורים;

    • החיוב הוא בגין חוב ארנונה סופי;

    • החברה לא פרעה את חובה;

    • החברה הפסיקה את פעילותה;

    • מי שמבוקש לחייבו הוא אכן בעל שליטה בחברה;

    • בעל השליטה שמבוקש לחייבו קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית.

       

14. למעשה, אין מחלוקת על התקיימותם של חמשת התנאים הראשונים, והתנאי היחיד שהצדדים חלוקים בדבר התקיימותו הוא התנאי השישי דהיינו, האם הועברו לידי הנתבע 2 נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית.

    כפי שציינתי לעיל, עפ"י ההלכה הפסוקה, קמה חזקה כי הנתבע 2, כמי שהינו בעל שליטה בחברה אשר פעילותה הופסקה שעה שקיים לה חוב ארנונה שלא שולם – קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית.

    בענייננו, כזכור, טען הנתבע 2, ולדעתי אף הוכיח, כי הגם שהינו רשום ברשם החברות כבעל מחצית מניות החברה וכדירקטור בה, והגם שהיה שותף להקמתה, הרי שבמהלך השנים האחרונות עובר לפירוקה של החברה, ולמעשה למעלה מעשור קודם לכן, למעשה כמעט ולא היה מעורב בניהולה של החברה ובפעילותה.

    אמנם, הנתבע 2 לא השכיל להראות ולהוכיח אילו נכסים הוחזקו בידי החברה עובר להוצאת צו הפירוק ומה עלה בגורלם; ואולם, טענתו המרכזית היא, כי בנסיבות המתוארות, לא היה בידיו מידע אודות נכסי החברה, שכן נכסים אלו הוחזקו ונוהלו בידי הנתבע 1 בלבד, ועם הוצאת צו הכינוס ומינויו של מפרק זמני, נתפסו ע"י האחרון.

     

15. בפסיקת הערכאות הדיוניות נשמעו דעות שונות ביחס להיקף התפרסותה של החזקה הקבועה בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה (והמוחלת מכח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים), ובפרט בשאלה האם כוללת חזקה זו גם את עצם החזקה כי היו נכסים כלשהם מוחזקים בידי החברה. פועל יוצא מכך, שלא ברור על מי הנטל להוכיח כי היו לחברה נכסים כלשהם (אשר ביחס אליהם על בעל השליטה הנטל להוכיח כי לא הועברו אליו או כי הועברו אליו בתמורה מלאה).

    כך, בעת"מ (חי') 36449/03/13 ענבר נ' עיריית חיפה (30.3.14) נפסק, כי החזקה הקבועה בסעיף 119א(א)(3) לחוק כוללת גם חזקה כי בעת הפסקת הפעילות היו לחברה נכסים, ואלו הועברו לבעל השליטה ללא תמורה; וכי החזקה מטילה על בעל השליטה את הנטל להראות שלא היו לחברה נכסים, וממילא שלא הועברו אליו.

     

    לעומת זאת, בעת"מ (חי) 46762/10/13 זורין נ' עיריית חיפה (9.7.14) נקבע, כי "החזקה הקבועה בסיפא לסעיף 119א(א)(3) חלה רק לגבי נכסים שהיו לחברה בעת הפסקת פעילותה. אין בסעיף קביעה כי קיימת חזקה שהיו לחברה נכסים שכאלו. רק אם יוכח כי בעת הפסקת הפעילות היו לחברה נכסים, יעבור הנטל לבעל השליטה לסתור את החזקה כי אלו הועברו אליו ללא תמורה" (וראו לעניין זה גם ה"פ (תא) 8947/12/09 ותד נ' עיריית הרצליה (30.11.10)).

     

    מחלוקת זו טרם הוכרעה בפסיקה.

     

    עיון בפסקי דין אחרים מעלה, כי הערכאות הדיוניות בחנו באופן קונקרטי את מצבת נכסי החברה עובר להפסקת פעילותה, והטילו על בעל השליטה נטל להוכיח מה אירע בגורלו של כל אחד מהנכסים (ראו למשל ע"א 2139/08 הנ"ל בעניין הלל; ע"א 23647/03/11 הנ"ל בעניין רומנו; ואחרים). ואולם, בכל אחד ממקרים אלו, היו בפני בית המשפט אינדיקציות כאלו ואחרות לנכסים אשר הוחזקו בידי החברה.

     

16. בעניין שבפניי, למעשה לא ידוע כמעט דבר בדבר הנכסים שהיו או לא היו בבעלות החברה עובר להפסקת פעילותה.

    מחד, טוענת העירייה כי "ידוע לה" כי החברה היתה בעלת מוניטין רב והחזיקה נכסים רבים. ואולם טענה זו נטענה בעלמא ולא הופניתי לכל נכס כי נטען כי היה בבעלות החברה. מאידך, אף הנתבע לא הביא אינדיקציה לכל נכס שהיה בבעלות החברה ומה אירע עימו, וזאת למעט אותו סכום כסף של כ – 65,000 ₪ אשר התקבלו בחברה בחודש אוקטובר 2013 ועפ"י עדותו של מר עזרא, אשר היתה מהימנה עליי, נמסרו בידי הנתבע 1.

    עוד נטען, כי הנתבע 1 קיבל לידיו נכסים שונים שהיו בבעלות החברה (לרבות רכב מסוג זה או אחר) וכן סכומי כסף שמשך מחשבון החברה, אשר חלק מהם נאלץ להחזיר.

     

    ואולם, טענתו המרכזית של הנתבע 2 בפניי היתה כי למעשה בשנים האחרונות לא היתה לו כל מעורבות בענייני החברה ובניהולה ולפיכך לא היה באפשרותו לדעת מה היו נכסיה ומה עלה בגורלם. טענה זו של הנתבע 2 נתמכה בראיות חיצוניות, ובהן, בין היתר, מסמכי משרד הפנים המעידים על כך שמאז שנת 1999 שהה הנתבע 2 מרבית התקופה בחו"ל והגיע ארצה רק לביקורים; בנספחים 4 ו – 6 לתצהיר הנתבע 2 מהם עולה כי הנתבע 1 הוצג ופעל כמנהל החברה לבדו; ובעדותו של מר עזרא, אשר אישר כי מזה למעלה מעשר שנים עובר להפסקת פעילותה של החברה לא היה הנתבע 2 נוכח בעסק ומי שניהלו הלכה למעשה היה הנתבע 1 בלבד.

     

17. עוד יש לציין, כי כאמור אין חולק, כי בחודש אוקטובר 2013 מונה לחברה מפרק זמני, אשר תפס את כל נכסיה ולטענת הנתבע 2 בידיו נמצאים גם כל מסמכיה. ניתן להניח כי המפרק, שהינו "קצין בית המשפט", ביצע בדיקה של נכסי החברה ובחן האם יש ראיות המצביעות על כך שהוברחו ממנה נכסים. מהמסמכים שהוגשו ע"י הנתבע 2 עולה, כי לפחות ביחס לחלק מהכספים שנמשכו ע"י הנתבע 1 מחשבון החברה והתעוררה מחלוקת לגביהם, נדרש בית המשפט של פירוק ואכן הכריע כי יושבו בחלקם לקופת הפירוק (בהסכמת ב"כ הנתבע 1). בצד זאת, לא נטען בפניי כי הועלו על ידי המפרק או מי מטעמו חשדות כלשהם נגד הנתבע 2.

     

    יפים לעניין, בשינויים המחוייבים, דברי חברי כב' השופט א' סתיו, בתא"מ (ראשל"צ) 50186/12/14 עיריית לוד נ' ספקטור יונה ובניו (5.7.16):

    "בענייננו, כאשר כלל לא הוכח כי היו לחברה נכסים, גם אם נניח שהחזקה חלה והנטל להראות שלא היה לחברה נכסים חל על בעל השליטה, הרי שיש להתאים את דרכי העמידה בנטל לטיב העובדות שאותן יש להוכיח. אכן, כאשר מצביעה הרשות המקומית על נכסים כאלו או אחרים שהיו בידי החברה, או אף על כך שלפי הדו"חות הכספיים שלה היא הייתה ביתרה, ניתן לדרוש מבעל השליטה להוכיח בראיות מה קרה עם נכסי החברה. אולם, קשה לדרוש מבעל שליטה להוכיח בראיות כי לא קיבל לידיו נכסים, כאשר אין ראיה כי נכסים כאלו כלל היו קיימים. זאת, במיוחד שעה שחלף זמן רב ממועד הפירוק של החברה ועד נקיטת ההליך נגד בעל השליטה (בענייננו, כתשע שנים), וכאשר אין לבעל השליטה גישה למסמכי החברה.

    58.במקרה שבפנינו, הוצא כנגד הנתבעת צו פירוק ומונה לה מפרק. לטענת הנתבע, כל מסמכי החברה נמצאים בידי המפרק ולא בידיו. ניתן להניח כי המפרק, שכאמור הינו "קצין בית המשפט", ביצע בדיקה של נכסי החברה ובחן האם יש ראיות המצביעות על כך שהוברחו ממנה נכסים. לא נטען כי הועלו על ידי המפרק חשדות כלשהם נגד הנתבע. הנתבע העיד, כי הוא לא קיבל דבר מנכסי הנתבעת, ואף נאלץ למכור את הבית שלו על מנת לפרוע חלק מחובותיה. בנסיבות אלו, בהתחשב בכך שמצד אחד לא הובאו כל ראיות על נכסים שהיו בידי הנתבעת סמוך לפירוקה (למעט, כאמור, הציוד שנמכר על ידי המפרק) ומצד שני מונה מפרק מטעם בית המשפט אשר למיטב הידיעה לא העלה טענה כלשהי נגד הנתבע – אני סבור שדי בכך כדי לקבוע כי הנתבע עמד בנטל להראות כי לא הוברחו אליו נכסי החברה".

     

18. בנסיבות אלו, ובהעדר כל אינדיקציה ממשית לכך כי אכן הוחזקו בידי החברה נכסים כלשהם אשר יכולים היו לעבור לנתבע 2 – מצאתי לקבוע כי הנתבע 2 עמד בנטל המוטל עליו עפ"י הדין להוכיח כי לא הועבר אליו כל נכס מנכסי החברה.

    מסקנתי זו מתחזקת, כמובן, לאור הימנעותה של התובעת מלחקור את הנתבע 2 על תצהירו, אשר הגם שהוצהר כי נעשתה "מבלי להודות בכל טענה", ברור שמשמעותה המעשית היא כי התובעת (אשר לא הביאה ראיות אחרות להפרכת האמור בתצהיר הנתבע 2) לא חלקה על האמור בתצהיר ולא סתרה אותו.

    עוד מתחזקת מסקנתי מכך שביחס לנכס היחיד אשר כאמור היה בפניי מידע על קיומו – הוכח כי הועבר לידיו של הנתבע 1, ומכל מקום לא הועבר לידי הנתבע 2.

     

19. עולה מן המקובץ, התביעה נגד הנתבע 2 נדחית.

    התובעת תישא בהוצאות הנתבע 2 ובשכר טרחת בא כוחו בסך 15,000 ₪.

     

    ניתן היום, י"א אדר תשע"ז, 09 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.