פלוני נ' מ.ח. מרכז המזון בע"מ ואח'

לפניי תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, לטענתו, כאשר החליק מרצפה רטובה ומחליקה בשטח הנתבעת.

פתח דבר וטענות הצדדים:

1. התובע, יליד 07.04.1981, תושב סאג'ור, טען בתביעתו כי ביום 01.12.2016, ביקר יחד עם בני משפחתו אצל הנתבעת 1 לצורכי קניות. התובע, אשר נשא עליו את בתו הקטינה, החליק ביציאה מהמקום כתוצאה מרצפה רטובה ומחליקה שלא היה ניתן להבחין בה (להלן: "התאונה").

    

2. התובע טען כי בעקבות התאונה נגרמו לו נזקי גוף, עת נפגע בכל חלקי גופו ובעיקר בגב תחתון ומרפק ימין. לגרסתו, כתוצאה מהתאונה החל לסבול מכאבים חזקים וממגבלות תנועה באזורי פגיעתו ומבדיקותיו התברר כי הוא סובל מבלטי דיסק. התובע הוסיף וטען כי בעקבות התאונה הפך לנכה ומוגבל, סבל באופן קבוע מכאבים ומגבלות ולא הצליח לשוב לעבודתו כבעבר, נדרש לעזרה מהזולת, נפגע כושר השתכרותו ונפגמה שמחת חייו.

    

3. התביעה הוגשה כנגד הנתבעת 1 אשר נטען כי היא המחזיקה ו/או הבעלים של סופרמרקט סניף ירכא (להלן: ''הנתבעת") וכנגד הנתבעת 2 אשר הייתה המבטחת של הנתבעת 1 בביטוח בתוקף אשר מעניק כיסוי ביטוחי לאחריות בגין האירוע נשוא התביעה על פי פוליסה שמספרה 501600665316 אשר הייתה בתוקף במועד התאונה.

    

4. הנתבעות כפרו באירוע התאונה וטענו כי הפגיעה הנטענת נגרמה בנסיבות אחרות ולא כפי שנטען על ידי התובע.

    

5. הצדדים חלוקים בשאלת האחריות וגובה הנזק.

    

    

    

   הראיות שהוגשו מטעם הצדדים:

    

    

6. בתאריך 15.7.2021 התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו אשר במסגרתו חזר על טיעוניו כפי שהובאו בכתב התביעה. כן הוגש תצהיר מטעם הגברת פלונית אלמונית, אשתו של התובע (להלן: "הגב' פלונית") אשר העידה בעניין נסיבות התרחשות התאונה והעזרה שנתנה לתובע בעקבותיה.

    

7. הנתבעות לא הגישו תצהירי עדות ראשית אך ביקשו פטור מהגשת תצהירי חוקרים עד לאחר תום פרשת התביעה. בדיון אשר התקיים ביום 31.01.2022 ולאור עמדת התובע, ניתנה הוראה לפיה תצהירי החוקרים מטעם הנתבעות יוגשו בסיום פרשת התביעה.

    

8. אציין כי במהלך דיון ההוכחות אשר התקיים ביום 31.01.2022 נחקר ד''ר ליאור מרום, המומחה מטעם בית המשפט, זאת לבקשת הנתבעות אשר הסתפקו בחקירת עדי התובע והמומחה בלבד.

    

   דיון והכרעה:

    

9. לאחר שבחנתי את כלל הראיות שהונחו לפניי, שמעתי את העדים והתרשמתי מהם בצורה בלתי אמצעית ועיינתי במסמכים שהוגשו לתיק, שוכנעתי כי דין התביעה להתקבל.

    

   נסיבות התרחשות התאונה:

    

10. התובע הרים את הנטל המוטל עליו לפי מאזן ההסתברויות והוכיח כי גרסתו לפיה הוא נפל במקום ובאופן לו הוא טען היא גרסת אמת. להלן נימוקיי.

     

11. בכתב התביעה, התובע טען כי ביום 01.12.2016, או בסמוך לכך, ביקר יחד עם בני משפחתו אצל הנתבעת לצורך קניות. בהיותו נושא עליו את בתו הקטינה, החליק ביציאה מהמקום כתוצאה מרצפה רטובה ומחליקה שלא היה ניתן להבחין בה. בתצהיר העדות הראשית חזר התובע על גרסתו תוך פירוט כדלקמן: ''הנני להצהיר כי ביום 1.12.2016 או במועד סמוך לכך בסביבות השעה 14:00 ביקרתי ביחד עם בני משפחתי אצל הנתבעת מס' 1 לצורך קניות, לאחר ששילמנו בקופה ושמנו בעגלה את הקניות ובדרכנו ליציאה, תוך כדי כך ובעודני בשטח השייך לנתבעת 1 החלקתי – כתוצאה מרצפה רטובה ומחלקית שלא היה ניתן להבחין בה, ובאותה עת נשאתי את בתי הקטינה שגם נפגעה'' (ראו: סעיף 2 לתצהיר העדות הראשית של התובע).

     

12. הגב' פלונית הצהירה בסעיף 3 לתצהירה כי: ''ביום 1.12.2016 או במועד סמוך לכך בסביבות השעה 14:00 ביקרתי ביחד עם בני משפחתי אצל הנתבעת מס 1, לצורך קניות, לאחר ששילמנו בקופה ושמנו את הקניות בעגלה ובדרכנו ליציאה, תוך כדי כך ובעודנו בשטח השייך לנתבעת 1 הלכתי אחרי בעלי ופתאום הבחנתי בו נופל עם הילדה ומיד פניתי לעזרתם, ואז התברר שפלוני (התובע - אז) החליק כתוצאה מרצפה רטובה'' (ראו סעיף 3 לתצהיר עדות הראשית של הגב' פלונית).

     

13. ביום 31.01.2022 התובע נחקר לפניי אודות גרסתו וחזר על טיעוניו כפי שהובאו בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית מטעמו. התובע העיד לפניי כי הוא אדם מאוד זהיר ובמועד התאונה היה זהיר במיוחד מאחר והיה עם בתו ביד (ראו: עמוד 18, שורות 3 עד 5). באשר למהות הנוזל אשר היה במקום, הנ"ל טען כי לא היה ניתן לראות מה היה על הרצפה אך הרגיש במים שהיו לו על הגב מאחור לאחר הנפילה (שם, שורות 6 עד 12). התובע טען כי נפל יחד עם בתו הקטינה (עמוד 18, שורות 13 עד 16), וכי לאחר הנפילה סייעו לו אשתו והשומר שעמד מחוץ לדלת, אשר רץ לכיוונו (עמוד 19, שורות 1 עד 5).

     

14. בחקירתו לפניי, התובע נשאל אודות המקום המדויק של הנפילה, והשיב כי התאונה קרתה בתוך החנות לפני דלת היציאה (ראו: עמוד 18, שורות 19 עד 33). במהלך חקירת התובע, ב"כ הנתבעות הציג סרטון המתעד את הנפילה של התובע ממנו עולה כי התאונה אירעה מיד לאחר יציאת התובע מאותה ''דלת זכוכית'' וליד עגלות הקניות ועמדת השומר. לאחר שצפה בסרטון, התובע טען כי הוא העיד את מה שהוא זכר מהנפילה וכי לפי זיכרונו היה בתוך החנות, אשתו הייתה גם בפנים וכי הוא נפל כשרגלו הייתה ליד הדלת, כאשר לגרסתו ''באנו לצאת ואז נפלתי אחורה'' (שם, שורות 22 עד 25).

     

15. התובע גם נחקר לעניין הרטיבות שהייתה על הרצפה וטען כי כל הבגדים שלו היו רטובים לאחר הנפילה. הנ''ל נשאל אם ירד גשם באותו היום והשיב ''יכול להיות, כן'' (עמוד 20, שורות 12 עד 13), ושב וטען כי לא נפל בגלל הגשם וכי נפילתו לא הייתה ''בחוץ'', תוך שהדגיש כי היה נוזל אשר גרם לנפילתו כאשר לא היה ניתן לזהות את מהות הנוזל (שם, שורות 16 עד 21).

     

16. הגב' פלונית, אשתו של התובע, נחקרה אף היא בעניין נסיבות התאונה. אציין כבר עתה כי מצאתי את גרסתה של הנ"ל מהימנה, תומכת בעדות התובע ותואמת את הפרטים אשר עלו מהסרטון שהוצג על ידי הנתבעת. כך העידה הנ"ל: ''אני כעדה שהיתה שם אומרת שהוא נפל בצמוד לדלת. ממש צעד וחצי אחרי הדלת החשמלית. הוא נפל, הראש שלו היה כלפי החנות והרגליים שלו כלפי חוץ, לכוון החנייה. זה לא היה בחנייה. הוא היה מתחת לתקרה המקורית, ממש צמוד לדלת היציאה החשמלית. לא על המסילה של הדלת החשמלית. צעד וחצי קדימה.'' (ראו: עמוד 25, שורות 7 עד 10) . לשאלת בא כוח הנתבעות מה קרה לאחר התאונה השיבה הנ''ל כי : ''ראיתי את בעלי עם הילדה שלי נופלים, מקבלים מכה, נחבלים, אחד נופל אחורה ואחת עם הפנים. באותו רגע לא ידעתי מה לעשות. רצתי אליהם, לקחתי את הילדה ואז היה איש בטחון שהכניס אותנו. אני עזרתי לבעלי וגם אחרים עזרו לו לקום. לקחו אותנו פנימה, היה מישהו בקופה שרצו להזמין להם אמבולנס ומילאו דו"ח תאונה ואז אמרתי להם שאני לא רוצה שנתעכב יותר כי בכל זאת אני גם במקצוע ואני אחות ויודעת שבפגיעות ראש יכולים להיות תסמינים כמו דימום שלא רואים אותם. אני בחרתי לקחת אותם ברכב מהר למקום שנטפל בהם.'' (עמוד 26, שורות 5 עד 11).

17. במהלך חקירתה העידה הגב' פלונית כי השטח אשר בו נפל התובע היה שטח מקורה (עמוד 26 שורה 33) ו/או עם סככה (עמ' 24 שורות 29 – 30), כן אישרה את דברי התובע כי הוא נפל בגלל "משהו נוזלי" על הרצפה וכי לאחר הנפילה הבחינה כי היו נוזלים ו/או רטיבות על הבגדים שלו (שם, שורות 25 עד 33).

     

18. הנתבעות, כאמור, הציגו לפני בית המשפט סרטון המתעד את האירוע. לפי התיעוד בשעה 13:57:25 ניתן להבחין בתובע נושא בתו הקטינה, עומד יחד עם אשתו ולצדם שתי עגלות קניות מחוץ לדלת הזכוכית האוטומטית, כאשר לצדם מצד שמאל עומד השומר, ומצדו השמאלי עגלות לקניות במקום. התובע נושא את ביתו ביד שמאל, מרים ביד ימין קרטון אשר לפי גודלו מכיל לכאורה בקבוקי שתייה. אשת התובע ממשיכה להתארגן, אוספת את שערה, ומכסה את שערה בכובע המחובר לבגדיה (קפוצ'ון). התובע מתקדם 7 צעדים ובצעד השמיני, בשעה 13:57:31 מחליק באופן פתאומי, גופו מתנתק מהרצפה, והוא צונח עם הילדה שוב, על הרצפה. התובע נופל על גבו, ובתו נופלת לידו. לאחר הנפילה, רצים לכיוון התובע ובתו, אדם זר מכיוון ימין, השומר, ואשת התובע. שניות ספורות לאחר מכן מצטרף אדם נוסף מצד ימין של התובע. האדם הזר נוטל את הילדה, השומר ואשת התובע מסייעים בידו לעמוד. בשעה 13:57:37 ניתן להבחין באדם נוסף, אשר נחזה להיות עובד הנתבעת, לבוש בחולצה צהובה יוצא מתוך החנות לכיוון התובע ואשתו. במועד הגעת אותו עובד, בשעה 12:57:30 ניתן להבחין במקום התאונה, כי המקום רטוב, על פניו בשל גשם. עוד ניתן ללמוד כי מקום התאונה על פניו הוא בשטח השייך לנתבעת, שכן אין המדובר במדרכה מוסדרת אלא ברחבה, מרוצפת בריצוף זהה לאורך כל הרחבה המגיעה עד למעבר של המכוניות כאשר ספק אם המדובר ברחוב או שמא בכניסה לחניה מוסדרת. זה המקום להקדים ולומר כי הנתבעות לא הביאו נתונים אשר חזקה כי הינם בידיעתם ובשליטתם, בדבר הבעלות בשטח בו אירעה התאונה, עובדה שיש לזקוף לחובתן כפי שיובא להלן.

     

19. גרסת התובע לעניין המקום המדויק בו נפל אינה תואמת את עדותה של הגב' פלונית ואת העולה מהסרטון שהוגש על ידי הנתבעת, אך בית-המשפט למד את האמת העובדתית הן מהעדויות כפי שנשמעו לפניו, הן מהסרטון שהוצג, והן ממכלול הנסיבות כפי שהוכחו. בהקשר זה אומר כי לא מצאתי כי אי הדיוקים שעלו בחקירת התובע מובילים בהכרח למסקנה כי גרסת התובע איננה אמת ולכל היותר הינן בבחינת כורח המציאות. בעניין זה כבר נפסק כי נדירים המקרים בהם בתום העדות לא נמצא חוסר בעדויות וכי הסתירה בהן כשלעצמה איננה מוליכה בהכרח לשלילת הגרסה של התובע. הדברים נכונים במיוחד שעה שקיים לפני בית המשפט סרטון המתעד את התאונה, וזה תומך במועד אליו הפנה התובע, וכן תומך במיקום, אשר הינו מדויק באופן מלא, כפי שטען התובע. בהקשר זה יפים הדברים שלהלן:

     

    "ניסיון החיים מלמד שנדירים המקרים שבהם אין בתום עדות, בייחוד עדות ארוכה, קטע זה או אחר של אי-דיוק, שכחה או אף הינתקות מתיאור האירועים לאשורם, בדרך כלל שלא מדעת, ולעתים אף מדעת – במיוחד מקום שהמדובר בעדות שנמסרה זמן רב לאחר האירוע עצמו. על-כן ... עדות שיש בה סתירות, רשאי בית המשפט לנסות ולבור בה את הבר מן התבן, היינו לחלק את העדות באופן שבית המשפט ייתן אמונו בחלק מן הדברים וידחה יתרתם. סתירה כשלעצמה איננה חייבת להוליך לשלילת דברי העדות, אם יש הסבר סביר לסתירה". (ראו: ע"פ 5612/92‏ ‎ ‎מדינת ישראל‎ ‎נ' אופיר בארי, פ''ד מח(1) 302, 314 (1993) (להלן: "עניין בארי"). 

     

20. כפי שהקדמתי וציינתי, הנתבעות טענו בעלמא כי התובע לא הוכיח כי המקום בו נפל שייך לנתבעות כאשר לגרסתן, הן אינן נדרשות להוכיח כי המקום בו נפל התובע אינו שייך להן. לא מצאתי לקבל טענה זו. המקום בו נפל התובע הוא בכניסה למתחם הנתבעת, על פניו, צעדים ספורים מדלת הכניסה/היציאה, סמוך לעמדת השומר, ובמרחק לא רב מעגלות הקניות שאין מחלוקת כי אלה השייכות לנתבעת.

     

21. המידע הרלבנטי לעניין גבולות השטח השייך לנתבעת מצוי בידי הנתבעות ואלה בחרו שלא להציגו לפני בית המשפט. מקום בו היה בידי הנתבעות להביא בקלות רבה את הראיות הנוגעות לעניין, רשאי בית-המשפט להרהר על מניעיהן בהקשר זה. אי הגשת מסמכים מטעם הנתבעת בעניין גבולות השטח השייך לה, ואי הגשת הודעה מטעם הנתבעות כנגד צד שלישי, מחלישות עד מאוד את טענת הנתבעת, אשר הועלתה בעלמא, כי מקום הנפילה אינו שייך לה. ראיתי כאמור לזקוף עובדה זו לחובת הנתבעת, וזאת בזיקה לפסיקה לפיה "כלל הנקוט בידי בית המשפט מימים ימימה שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר – ניתן להניח שאילו הובאה ראיה, היתה פועלת נגדו" (ע"א 548/78 שרון נ' לוי פ"ד לה (1) 736, 760 (1980), ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית בע"מ) נ' טלקר חברה, בע"מ פ"ד מד(4) 595, 603 (1990).

     

22. הנתבעות הוסיפו וטענו כי התובע לא הביא כל ראיה לכך כי נפל בשל נוזל שהיה במקום וכי זה לא שלל כי ירד גשם. לגרסת הנתבעת, האירוע התרחש לקראת סוף המדרכה, כאשר קיימת היתכנות רבה לכך כי הרטיבות הנטענת מקורה במי גשם, דבר אשר מסביר את ''הקושי'' של התובע ואשתו לספק כל פרט מזהה, ולו מינימלי ביותר, ביחס לאותו נוזל. עוד טענה הנתבעת כי עצם העובדה כי הבגדים של התובע נרטבו אינם מהווים אישור לכך כי הנפילה מקורה במים או נוזל שהיה במקום, ובפרט שמאוד ייתכן כי מקור הנוזל, ככל שהיה, היה מי גשם.

     

23. מצפייה בסרטון אשר הוגש על ידי הנתבעת ניתן להבחין כי התובע הלך הליכה יציבה ביציאה מדלת מרכז המזון לכיוון המדרכה, לא היה פזיז ולא נמהר בהליכתו אשר הייתה רגילה לחלוטין. מנגנון התאונה כפי שעולה מהסרטון תומך בגרסת התובע כי החליק בעקבות נוזל אשר היה במקום. הנתבעת בחרה משיקוליה לא לזמן לעדות את עובדיה אשר נכחו במקום ואשר יכלו להבהיר בפני בית המשפט ו/או לתמוך בגרסת הנתבעת כי התובע החליק בשל רשלנותו הוא ולא בשל נוזל ו/או חומר מחליק הקיים במקום.

     

24. בחינת הסרטון גופו מובילה למסקנה ברורה, ולפיה הליכתו של התובע הייתה הליכה שגרתית ורגילה אשר לא התאפיינה בפזיזות או בהתנהלות חריגה מצדו (מעבר לכבודה שהחזיק בידיו מצד אחד, וילדתו מהצד השני). עצם החלקתו ואופן נפילתו, מובילות למסקנה אחת שאין בלתה והיא שמשטח ההליכה היה מחליק, מסיבה זו או אחרת. אילו לא כך היה, לא היה התובע נופל באופן שבו הוא נפל. מצאתי מסקנה זו מתבקשת וסבירה בהתאם לשכל הישר וניסיון החיים.

     

25. נוסף על האמור אציין כי אני מקבלת את טענת התובע כי הנתבעת לא הציגה בפני בית המשפט את הדו''ח שערכה בעצמה במועד התאונה שהוא התיעוד הראשון הסמוך למועד התאונה, ואשר על פניו יש בו בכדי ללמד על סיבת הנפילה או הגרסה אשר נמסרה לנתבעת על ידי התובע במועד הנפילה. בעניין זה ראיתי לזקוף עובדה זו לחובת הנתבעות, זאת על פי הוראות הפסיקה אליה הפניתי לעיל.

     

26. הנתבעות הפנו לסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות") וטענו לפניי כי המדובר בעדות יחידה שאין לה סיוע מאחר ויש לראות בעדות התובע ועדות אשתו, כעדות יחיד בהיותם שני עדים המעוניינים בתוצאות ההליך. סעיף 54 לפקודת הראיות קובע כי קיימת אפשרות לפסוק במשפט אזרחי על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, אולם במקרים בהם "העדות היא של בעל דין או של בן-זוגו" או "של אדם המעוניין בתוצאות המשפט לטובת בעל הדין שקרא אותו להעיד" יש צורך לפרט מה הניע את בית המשפט להסתפק בעדות זו.

     

27. במקרה שלפנינו העידו התובע וזוגתו לגבי אירוע התאונה. המדובר בשני עדים שהם בעל הדין עצמו ואשתו אשר יש להניח כי היא מעוניינת בתוצאות המשפט, וכל אחד מהם נופל בגדר סעיף 54 לפקודה הראיות. יחד עם זאת אציין כי התובע וזוגתו נחקרו לפניי, והתרשמתי מהם בצורה בלתי אמצעית, ושוכנעתי כי המדובר בעדים מהימנים, כאשר לתמיכה בעדותם הוגשה ראייה מטעם הנתבעות דווקא, סרטון המתעד את האירוע, אשר תומך בטענות התובע ומאשר את עצם התרחשות התאונה, אופן התרחשותה ומקום התרחשותה.

     

28. בהקשר זה אוסיף, כי אף התיעוד הרפואי הסמוך לקרות התאונה, תומך בגרסת התובע. בתיעוד ראשוני מיום התאונה בטרם צוין מפי התובע: "נפל לדבריו במרכז המזון החליק ברצפה רטובה – ביציאה מהמקום". תיאור זה מפרט במדויק את מיקום הנפילה, מתאר את הסיבה לנפילה (רטיבות), וכן מפרט כי הנפילה אירעה ביציאה מן המתחם, באופן התואם לנצפה בסרטון. גרסה זו מוסיפה אמינות לגרסת התובע. בהקשר זה ידועה ההלכה ולפיה על פי רוב, ייחס בית-המשפט מהימנות למסמכים רפואיים אשר ניתנו בסמיכות לקרות התאונה. משקלה הראייתי של גרסתו הראשונית של התובע הינו גבוה ורואים בה גרסה אותנטית שכן טרם הזדמן לנפגע לשקול אם גרסה זו תטיב עמו בפן המשפטי (ראו: ע"א (י-ם) 9592/06 ג'מאל מוחמד עלי עבדאללה עאצי נ' יוסף מוחמד עלי עאצי (פורסם בנבו, 05.09.2007).

     

29. לאור כל האמור, אני מקבלת את גרסת התובע וקובעת כי נסיבות התאונה כפי שנטענו על ידי התובע הוכחו, וכי התובע עמד בנטל הרובץ לפתחו במידה הנדרשת במשפט אזרחי בעניין זה.

     

    הפרת חובת הזהירות:

     

30. לאחר בחינת הנתונים אשר הובאו לפניי על ידי הצדדים מצאתי כי הנתבעות הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהן על פי הוראות הדין.

     

31. התובע טען בסיכומיו כי האחריות על התאונה רובצת לפתחה של הנתבעת מכוח סעיף 35 לפקודת הנזיקין כן טען להפרת הוראה חקוקה. לגרסתו, הנתבעת הפרה את חובת הזהירות כלפיו בכך שלא דאגה למתחם נקי מנוזלים ו/או מפגעים ו/או מכשולים, לא גרמה לסביבה למקום שמקבל מבקרים. התובע הוסיף וטען כי לנתבעת ולעובדיה חובת זהירות קונקרטית שעליה לדאוג לרצפה יבשה ולא מחליקה ולהיות ערים לכך שהמקום יהיה נקי ממפגעים אשר מסכנים את המבקרים.

     

32. התובע טען כי אין ספק כי הוא ניזוק בעקבות התאונה וכי מתקיים קשר סיבתי בין הנזק שנגרם ובין הרשלנות של הנתבעת ועובדיה אשר הפרו את חובת הזהירות שלהם שכן אם אלה היו דואגים לרצפה נקייה אז התובע לא היה נפגע. עוד הוסיף התובע וטען כי על הנתבעת מוטלת אחריות לאירוע התאונה בהיותה המחזיק במקרקעין, והאחראי לבטיחות העוברים בו. כן טען כי קיימת אחריות ספציפית בעניין החלקה בחנויות אשר נובעת מכך שאיש מעובדי הנתבעת לא הבחין בנוזל ולא פעל לנקות אותו או להסירו. התובע הפנה לפסיקה וטען כי הייתה מוטלת על הנתבעת חובה להסיר את המכשולים בדרכי הגישה לחנות וממנה ובשטח החנות או במתחם השייך לה. לחילופין טען כי היה על הנתבעת להציב שלטי אזהרה המזהירים בפני אותם מכשולים, דבר אשר לא עשתה הנתבעת.

     

33. התובע הוסיף וטען כי יש לחייב את הנתבעת באחריות מכוח סעיפים 38 ו-41 לפקודת הנזיקין. כן טען כי הנתבעת ועובדיה הם המפקחים על המקום ובהתאם חלה עליהם חובת זהירות מושגית כלפי הצדדים השלישיים והייתה להם שליטה מלאה על המתחם כאשר האירוע והנזק שנגרמו לתובע מתיישבים יותר עם המסקנה שהנתבעת ועובדיה לא נקטו זהירות סבירה, מאשר עם המסקנה שהם כן נקטו בזהירות סבירה. לגרסתו, היה מצופה מהנתבעת להביא ראיות בעניין אופן שמירה על שטחיה נקיים מכל מפגע ומכל נוזל, ראיות בדבר תחזוקה וניקיון – ראיות אשר לא הובאו כלל על ידי הנתבעת. בנסיבות אלה, ביקש התובע לקבוע כי הנתבעת אחראית על נזקיו.

     

34. הנתבעת טענה כי בהיעדר תשתית עובדתית לא ניתן לבסס חבות משפטית מצד הנתבעות. עוד הוסיפה כי אין לקבל את עדות התובע ואשתו כי התובע החליק בשל נוזל או כי הנ''ל החליק ונפל בשטח השייך לנתבעת.

     

35. בהקשר זה אציין כי שטחי המקום בו נעשות קניות מועדים מטיבם ומטבעם לסכנת החלקה, וזאת משום החשש שמוצרים נוזליים הנישאים על ידי לקוחות המקום, ייפלו מידיהם או יטפטפו. כשם שנהוג לנקות את המשטחים הפנימיים באזור הקניות, חלה ציפייה דומה גם באשר לכל האזורים בהם עוברים בני אדם ועשויים להיפגע. מצופה מן הנתבעות להבטיח כי משטח ההליכה יהא בטיחותי לשימוש הציבור, ואין נפקא מינה אם מדובר במקום בו מתבצעות הקניות עצמן, או בשטח הכניסה או היציאה, ובלבד שעסקינן בשטח שבבעלות ובאחריות הנתבעת אשר הציבור עושה בו שימוש.

     

36. לעניין חובת הזהירות של בעל מקרקעין כלפי מבקריו כבר נפסק כי השליטה והפיקוח במקרקעין היא שמכוננת את חובת הזהירות כלפי צדדים שלישיים המבקרים במקום (ע"א 343/74 רחל ו-אברהם גרובנר נגד עירית חיפה פ"ד ל(1) 141 (1975); ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ''ד נח(1) 1 (2003)).

     

37. כך למשל בת"א (פתח תקוה) 5584-06 יפה כליפזדא נ' שופרסל דיל בע"מ (פורסם בנבו, 30.12.2012), התקבלה תביעתה של לקוחה שביצעה קניות בסניף "שופרסל" בחולון, ותוך כדי הליכתה סמוך למחלקת הירקות, מעדה והחליקה, בשל פסולת שהייתה על הרצפה, ככל הנראה עגבנייה. בית-המשפט מצא באותו מקרה, כי גם אם טבעי הדבר ששאריות מזון או ירקות למיניהם יפלו על רצפת חנות לממכר מזון, מדובר בסיכונים שיש לנקוט אמצעים לסילוקם, וזאת בשל הסיכון הטמון בהם.

     

38. במסגרת ת"א (עכו) 3971/00‏ ‏ חנג'ר הנא נ' מ.ח. מרכז המזון בע"מ (2004) נתקבלה תביעה נגד הנתבעת כאן במקרה אחר, בו קונה החליקה עקב מים שהיו על הרצפה בסמוך למוצרי החלב. בת"א (ת"א) 10116-10-09 בליטי סעדיה נ' מגה בול גבעת סביון - ריבוע כחול ישראל בע"מ (28.07.2013) נידונה תביעתו של מי שנפגע במרכול בשל החלקה על סוכר. בהקשר זה נקבע, כי מפעילת המרכול, כמי שמחזיקה במקרקעין, חייבת לדאוג למנוע מפגעים על רצפת המרכול, לרבות מפגעי לכלוך, אשר נוצרים על ידי לקוחות מזדמנים.

     

39. בת"א (י-ם) 10718-10-12 מרגלית טל גן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 15.08.2017) נתקבלה תביעתה של מי שצעדה באטליז ומעדה על מים ושקית ניילון. גם במקרה זה עמד בית-המשפט על כך שהימצאות מים או רטיבות בחנות, כשאנשים נמצאים בה, איננה סיכון סביר, והוא בבחינת הפרת חובת הזהירות.

     

40. בהתאם לפסיקה אליה הפניתי לעיל, ובהעדר ראיות רלוונטיות מטעם הנתבעות לעניין אופן ניקיון הסניף, מבפנים ומבחוץ, ובכלל זה בעניין אמצעים שננקטו למנוע את הסיכון אשר התובע נחשף אליו, יש לקבוע כי הנתבעת התרשלה כפי התובע.

     

41. על הנתבעת מוטלת חובת זהירות מושגית וקונקרטית על פי הוראות הדין והפסיקה, ובנסיבות מקרה זה היא הפרה חובתה כלפי התובע. משכך, חייבות הנתבעות בפיצויו.

     

    אשם תורם:

42. בהתאם להוראות פקודת הנזיקין והפסיקה, האשם התורם מהווה הגנה למזיק מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בבואו של בית המשפט לקבוע קיומו של אשם תורם הוא בוחן אם בנסיבות העניין, הניזוק פעל בזהירות סבירה, שאם לא כן, תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית. בלשון אחרת, בית המשפט מציב את מעשי הרשלנות של המזיק אל מול זה של הניזוק כדי להשוות ולהעריך את מידת ומשקל מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם (ראו : ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו [פורסם בנבו] (2/12/09); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003)).

     

43. התובע טען כי אין להטיל עליו אשם תורם שכן ניתן לראות בסרטון כי התובע הלך לאט, לא רץ ולא מיהר, ובזהירות כאשר החזיק בידו מצד אחד ארגז קולה ומצד שני את בתו התינוקת ובהתאם לא צודק ולא ראוי להטיל עליו אשם תורם כלשהו. הנתבעת טענה כי במידה ובית המשפט יקבל את התביעה יש להשית על התובע אשם תורם בשיעור של 80% לפחות מאחר והוא היה אמור לשים לב לסביבתו ולדרוך בזהירות תוך הימנעות מנשיאת בתו ביד אחת ומארז משקה ביד האחרת ובכך לתרום משמעותית לסיכון הנפילה.

     

44. עיון בסרטון מלמד כי התובע נהג בחוסר זהירות, זאת כאשר נשא בידו האחת את בתו הקטינה ובידו השנייה מארז כבד. היה על התובע לתת דעתו לאפשרות שהכניסה והיציאה ממרכז קניות תהא מחליקה לעתים, לא מן הנמנע כי אילו ידיו היו פנויות מחפצים, אפשר והיה בכך כדי למזער את נזקי התאונה. נוכח טיב ההחלקה העולה בבירור מהסרטון, לא שוכנעתי כי היה בידי התובע למנוע כליל את ההחלקה באופן המצדיק דחיית תביעתו, אבל אין זה מן הנמנע כי התנהגות אחרת וזהירה יותר מצדו הייתה משפיעה על תוצאותיה.

     

45. בשים לב לשיקולים אלו, אני סבורה שיש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור 30%.

     

    הנכות הרפואית:

     

46. ביום התאונה, התובע פנה לקבלת טיפול רפואי למרכז "טרם" בכרמיאל, שם עבר סדרת בדיקות וצילומים וצוינה בבדיקתו הגבלת תנועות במרפק ימין וגב תחתון. בצילום עמוד שדרה מותני ומרפק ימין, לא הייתה עדות לשברים (בצילום עמ"ש מותני צוינה היצרות של המרווח הבין חולייתי L5-S1 , L3-4). באותו מועד שוחרר התובע לביתו עם המלצות למתלה ליד ומעקב רופא אורתופד עם אישור מחלה לחמישה ימים. התובע פנה למרכז "טרם" במועדים שונים ביום 3.12.16, 6.12.16, 10.1.17 וביום 26.1.17 שם טופל בעקבות תלונות על כאבים במשככי כאבים וזריקות וולטרן. התובע הופנה לטיפול פיזיותרפיה ביום 6.12.16 על ידי רופא אורתופד אשר בדק אותו ומצא "תנועות גב מכאיבות ומוגבלות", וביום 27.2.2017 על ידי רופא משפחה וזה ביצע 6 טיפולי פיזיותרפיה (על פי מסמך מיום 16.5.2017).

     

47. התובע הפנה את בית המשפט לממצאי בדיקה טומוגרפית ממוחשבת (CT) מיום 2.3.2017 אשר בוצעה בעקבות התאונה, ולפיה הודגם בלט דיסק דיפוזי עם לחץ בינוני על השק הדורלי במירווח L3/L4, בקע דיסק אחורי מרכזי עם לחץ מהותי על השק הדורלי במירווח L4/L5 ונקבע כי במירווח L5/S5 התכנית הגרמית של החוליות – "סקרליזציה של חוליה L5, פסאודוארטרוזיס דו"צ".

     

48. התובע המשיך במעקב רפואי והלין על כאבים חוזרים ונשנים בגב תחתון עם הקרנה לרגל ימין, קושי בניידות ובתפקוד היום יומי (התובע הפנה לבדיקות מיום 11.8.17, 2.10.17, 17.10.17 ועוד). לגרסתו, הומלץ לו על טיפול ניתוחי Micro - discectomy והיה מועמד לניתוח בתאריך 12.11.2017 אך הניתוח בוטל בעקבות טראומה ביד שמאל מיום 31.10.17.

     

49. התובע צירף לכתב התביעה חוות דעת רפואית של ד"ר פאדי חאזן, מומחה לכירורגיה אורתופדית, לפיה נותרה אצלו נכות רפואית צמיתה בשיעור 15% בגין הגבלה קלה עד בינונית בתנועות עמוד שדרה מותני, לפי סעיף 37(7) א-ב לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי").

     

50. הנתבעות הגישו חוות נגדית של ד"ר קליגמן מרדכי, מומחה לכירורגיה אורתופדית, אשר בדק את התובע ומצא כי לא נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה בעקבות התאונה.

     

51. לאור הפערים בין חוות הדעת אשר הוגשו על ידי הצדדים מינה בית המשפט את ד''ר ליאור מרום, מומחה לכירורגיה אורתופדית כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה"). המומחה בדק את התובע, עיין במסמכים הרפואיים ובחן את חוות הדעת מטעם הצדדים וקבע כי לתובע נותרה נכות רפואית צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 35 (1) (ב) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (ראו: תיקון הסעיף במסגרת עדות המומחה לפניי ביום 31.1.22 עמ' 5, שורה 23).

     

52. המומחה קבע בחוות דעתו אשר הוכנה ביום 18.12.19: ''בבדיקתו של התובע לא מצאתי הגבלות בטווחי התנועה של עמוד שדרה מותני, לא מצאתי פחת מוטורי / תחושתי. בבדיקתי מצאתי סימני גרייה רדיקולריים לרגל ימין המתאימים לממצאי ההדמיה. בבדיקת ה-CT לאחר התאונה הנידונה וגם בבדיקת ה-MRI העדכנית שביצע התובע קיים ממצא רדיקולורי במרווח L3-4, המתאימים לתלונותיו ויכולה אכן לגרום לכאב גב והקרנה לרגל ימין. מהחומר הרפואי שהובא לעיוני ניתן לראות רצף תלונות וטיפולים הגיוני מסיום התאונה הנידונה ועד לתאריך 22-10-18, משמע כשנתיים מלאחר התאונה הנידונה'' (ראה עמוד 4 לחוות הדעת).

     

53. באשר לקשר הסיבתי בין מצבו של התובע במועד הבדיקה והתאונה מושא התביעה, קבע המומחה בסיכום חוות דעתו כי: "היות והתובע שולל תלונות של הקרנה לרגל ימין (קיים דווח על כאבי גב קלים טרם התאונה הנדונה, אך אין לכך כל תיעוד רפואי מעברו) וכן לא הובאו בפני תיעוד על כאבים קורנים לתאונה הנדונה ו/או ברור ו/או טיפולים בגין סיבה זו, אני מסיק כי ישנה סבירות גובהה לכך שהתאונה הנדונה הייתה הגורם לתחילת תלונות התובע". בהתאם, קבע המומחה כי בעקבות התאונה, נותר התובע עם נכות צמיתה בשיעור 10% בהתאם להוראות סעיף 35 (1) (ב) בגין"השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות".

     

54. הנתבעות ביקשו לחקור את המומחה על חוות דעתו והוא נחקר לפניי ביום 31.01.2022. בסיכומיהן, הנתבעות טענו כי קביעותיו של המומחה היו מגמתיות ושרירותיות ובחקירתו ניכר כי הוא מתחפר בעמדתו משיקולי כבוד בלבד. לגרסת הנתבעות, המומחה מטעם בית המשפט קבע בחוות דעתו כי אין הגבלה בתנועות בגב ולכן היה צריך לקבוע כי נורתה נכות בשיעור של 0% על פי תקנות המל"ל.

     

55. עוד טענו כי המומחה ציין בחוות דעתו כי קביעותיו מבוססות על תלונות הנבדק כאשר בחקירתו אישר כי אלמלא סימני הגרייה היה קובע 0% נכות וכשנשאל על אותם סימני הגרייה הוא טען שמקור הדבר SLR חיובית כאשר בכל התיעוד הרפואי באותה בדיקה נרשמו ערכים לא עקביים וברוב התיעוד הרפואי נרשם כי ה-SLR הוא שלילי.

     

56. הנתבעות הפנו לכך כי לתובע עבר רפואי מוכח ומשמעותי של בעיות בגב ובהתאם האבחנה שעשה המומחה בין גב עליון לתחתון היא מגוחכת שכן כל כאב בגב גורם למגבלה כזאת או אחרת וגורם להקרנות לרגל. לגרסת הנתבעת המומחה לא ידע להתמודד עם המסמכים הרפואיים אשר הוצגו לעיונו בעניין עברו הרפואי של התובע והוא החל להמציא הסברים שונים תוך התעלמות מחוסר אמינות הנבדק אשר לא ציין בפניו כלל כי היו לו כאבי גב. המומחה, לגרסת הנתבעות לא יכול היה לספק הסבר מדוע לא הפנה לתקנה הספציפית לעניין פגימה בגב אלא בחר להפנות לסעיף סל ובכך לעקוף את הדין הספציפי.

     

57. הנתבעות טענו כי לאור תשובות המומחה בחקירתו, יש מקום לקבוע כי לתובע לא נותרה נכות רפואית בעקבות התאונה ולחילופין לקבוע כי נותרה לו נכות רפואית בשיעור 5% בעקבות התאונה.

     

58. התובע טען בסיכומיו כי על אף חקירתו הארוכה של המומחה, ד''ר מרום, אשר זומן על ידי הנתבעות, הוא לא שינה את מסקנותיו ואלה נותרו על כנן חרף חקירה נגדית ארוכה ומתישה מצד ב''כ הנתבעות. לגרסת התובע, המומחה דחה את טענת הנתבעות כי יש לייחס את המגבלות מהן סובל התובע לממצא קיים בעבר בגב עליון. לגרסת התובע, גם אם בית המשפט ייראה לנכון להתערב בשיקול דעת המומחה וקביעתו, הרי כי נתונה לבית המשפט הסמכות להכריע בשאלת הנכות התפקודית ולאור מגבלותיו של התובע יש לקבוע כי נותרה לו נכות תפקודית בשיעור של 15%.

     

59. כבר עתה נזכיר את ההלכה לפיה כאשר ממנה בית-המשפט מומחה מטעמו, נקודת המוצא היא כי הוא יאמץ את האמור בחוות-דעתו אלא אם קיימת סיבה בולטת שלא לעשות כן (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי (1988) וכן: ע"א 2099/08 עיריית אשקלון נ' תשלו"ז השקעות והחזקות בע"מ (פורסם בנבו, 28.10.2010)). נכונים הדברים במיוחד מקום בו בית-המשפט לא נתבקש לפסול את חוות הדעת אלא לבטל ו/או להתערב מסקנותיה.

     

60. לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים לא מצאתי להתערב בשיקול דעת המומחה אשר לאחר שנשאל ונחקר ארוכות בחר עדיין לעמוד מאחורי קביעתו ולפיה לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 10% בעקבות התאונה. המומחה הבהיר כי במקרה של התובע אכן אין הגבלת תנועה (עמ' 5 שורות 20-21), אך על פי תלונות התובע והממצאים האובייקטיביים אשר בדק, התובע זכאי לשיעור הנכות אשר נקבע בעניינו. המומחה נשאל מהם אותם ממצאים אובייקטיבים וציין כי לתובע סימני גרייה אשר תואמים את בדיקות ה- MRI אשר מלמדים בין היתר "על סדק מולרי קטן באזר סב ארטיקולרי ימני" (עמ' 6 שורות 4-7).

     

61. המומחה הסביר, ומצאתי את הסבריו מניחים את הדעת, כי בחן היטב את הממצאים הקיימים בעניינו של התובע ובכלל זה עברו הרפואי, ואת מכלול הנתונים שהוצגו לפניו. המומחה מצא כי לתובע לא היו תלונות על כאבים בעמוד השדרה ועל הקרנה לרגל ימין עד למועד התאונה. עוד הסביר המומחה כי הממצאים בבדיקתו את התובע תאמו את ממצאי ההדמיה שעמדו לפניו (אשר מלמדים על דיסק כאמור), ואת תלונותיו (שם, שורות 10-18). המומחה חזר על נימוקיו לאורך חקירתו ועמד על מסקנותיו: "לשאלת בית המשפט, עניין הגרייה, התלונות שלו, וממצאי האם.אר.איי בצד דיווחים על כאבי גב, מתיישבים לכדי מסקנה רפואית כי נגרמה לו נכות בשיעור 10%" (עמ' 10, שורות 17-19)

     

62. המומחה נחקר אודות התיעוד הרפואי בעניינו של התובע משנת 2002 ומשנת 2015 בטענה כי לתבוע היו דיווחים על כאבי גב בעבר, וזה הבהיר כי קיים אירוע בודד של כאבי גב בשנת 2002 ודיווח על כאבים בגב עליון בעקבות פגיעה בשנת 2015. המומחה הבהיר כי תלונות התובע בעקבות התאונה נשוא תיק זה קשורות אך ורק לגב תחתון ובהתאם, לא מצא המומחה כל קשר בין המסמכים הרפואיים שהוצגו לגבי אותן שנים ובין מצב התובע במועד התאונה (עמ' 8, שורות 13-17). המומחה ציין כי בחן את המסמכים הרפואיים אשר הוצגו על ידי הצדדים, ובכלל זה על ידי הנתבעות, ואשר על פניו אמורים להתייחס גם לעבר הרפואי של התובע ולא מצא נתונים משמעותיים אשר יש בהם בכדי להשליך על קביעותיו (שם, שורות 15-21).

     

63. המומחה נחקר שוב ושוב בעניין עברו הרפואי של התובע וגם בעיין גילו והשיב כדלקמן:

     

    ש.אם.אר.איי הם ממצאים התפתחותיים, כן או לא?

    ת.בהנחה שלאיש הזה לא היה שום עבר, יש סיכוי סביר, גם על סמך ממצאי אם.אר.איי, למרות שכתוב התייבשות חלקית, שהתאונה גרמה למשהו. אי אפשר להגיד שאין, שזה לא קרה. בהנחה שהעבר שלו מבחינת עמוד שדרה מותנית היה אפס. לו הייתי רואה שיש משהו על עמוד שדרה מותני, טרם התאונה, אני מניח שהייתי חושב אחרת.

    ש.אני יודע שגם בלי דוקומנטציה על העבר, זה אופייני לגיל בן אדם וזה ממצא שלא מתפתח לטראומה.

    ת.ההבדל ברפואה, שאתה לא יכול להכליל מהפרט אל הכלל. אני זורם עם מה שאתה אומר, נניח שמה שרואים באם.אר.איי, היה לו גם לפני התאונה, אבל בהעדר תלונות מתועדות לפני התאונה, וגם אם היה לו אותם ממצאים לפני התאונה, אני לא יכול להגיד כמומחה בית משפט, שהאירוע לא קשור, זה לא נכון להגיד את זה."

    (עמ' 10 שורות 20-32)

     

64. המומחה נחקר לגבי המשמעות של סימני הגרייה והשלכתן על הקביעה בעניין הנכות והסביר כדלקמן:

     

    "סימני גרייה זה סימנים שהם למעשה לוחצים בצורה כזו או אחרת על אחד מהעצבים, השורשים מצד ימין או שמאל או גם וגם, מגובה למעשה L1- 2 ולמטה. מה שאנו עושים בבדיקות הגרייה, זה להאריך את המהלך של העצב, של השורש. אם אין שום דבר שמפריע לו בדרך, אז לא יקרה כלום. אם מרימים את הרגל לגובה של 90 מעלות ולא כואב לו. אבל מי שיש לו היצרות או דיסק או כל מבנה אנטומי שגורם ללחץ במהלך ההארכה של השורש, זה יגרום לו לכאב. יש סוגים שונים של סימני גרייה. במקרה הספציפי הזה, אני מחזיר לבדיקה הגופנית – יש לו גם SLR חיובי וגם LASSEGUE. מדובר בממצאים קליניים. הבדיקה הגופנית מלמדת על גרייה לעצב ימין". (עמ 11 שורות 7-14; ההדגשה אינה במקור -אז)

     

65. בסיכום חקירתו, המומחה ציין כי " [..] אחרי כל החקירה אני לא משנה את המסקנות שלי לאור הממצאים שהועלו על ידי ב"כ הנתבעת" (עמ' 13 שורות 4-5).

     

66. בהתחשב בפסיקה אשר הבאתי לעיל, ולאור התשובות של המומחה אשר מתיישבות עם הנתונים בתיק, מצאתי את מסקנותיו המקצועיות של המומחה סבירות ובנסיבות התיק, ולאחר שבחנתי את טענות הצדדים עליהן הרחבתי לעיל, איני מוצאת מקום להתערב בקביעותיו.

     

67. אוסיף ואומר כי לא מצאתי לקבל טענות הנתבעות בדבר שימוש המומחה בסעיף סל על פני הפנייה לסעיף ספציפי. המומחה הוא אשר בוחן את מצבו הקליני של הנבדק, וקביעת נכותו הינה בבחינת שיקול הדעת שלו. כך למשל במסגרת ת"א (חיפה) 72843-07-19 פלוני נ' אלכסנדר טסלנקו (09.05.2021) נקבע כי "למומחה הרפואי עומד המרחב לבחור בתקנת הסל כאשר הוא סבור, כבמקרה דנן, כי היא מתאימה יותר לקביעת הנכות". (שם, בפסקה 16) (לעניין שימוש בסעיף סל על פני סעיף ספציפי ראו גם: ת"א (צפת) 33488-09-14 איריס בנג'ו נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (10.09.2017) (כב' השופטת ר' אייזנברג)); וכן: "אין זה מופרך או בלתי שכיח כי מומחה רפואי בוחר לעשות שימוש בסעיף סל חלף סעיף קונקריטי אגב התאמתו לנסיבות היחודיות העומדות בפניו להכרעה רפואית" (ת"א(ת"א) 52275-06-14  פלונית נ' הכשרה חברה לביטוח בע''מ, פסקה 20 (פורסם בנבו, 27.06.2022)).

     

68. בהתאם, אני קובעת כי בעקבות התאונה, נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור 10%.

    הפגיעה התפקודית:

     

69. הפגיעה התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו כאשר הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא לקביעה זו. הפסיקה קובעת כי על בית המשפט לבחון את השפעת הנכות הרפואית על הנפגע שלפניו, וליתן, בין היתר משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע בהתחשב בגילו, השכלתו וכישוריו.

     

70. בבחינה זו יש לתת משקל ממשי לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, ובכלל זה שינויים שחלו בשכר הנפגע לאחר הפגיעה (ראו: ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי (8.6.95); ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ (21.12.1992); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23.8.2010)).

     

71. התובע טען כי לאור מהות הפגיעה שהייתה לו בעקבות התאונה, יש להעמיד את הנכות התפקודית שלו על שיעור של 15%. לגרסתו, ערב התאונה עבד כאח מסומך בשני מקומות עבודה, האחד במרכז הרפואי "טרם רפואה דחופה" והשני בבית אבות בקיבוץ איילת השחר והשתכר ממוצע של 18,000 ₪ לחודש. לאחר התאונה הוא שהה באי כושר מוחלט למשך כ- 20 ימים, ולאחר מכן נעדר לסירוגין מעבודתו אך המשיך לעבוד בשני מקומות העבודה הנ"ל (ראו פירוט חופשות מחלה בין החודשים ינואר 2017 ועד מרץ 2018 – סעיף 19 לתצהיר העדות הראשית של התובע והנספחים המצורפים לו). התובע טען כי בשל מגבלותיו ומאחר ולא הצליח לעמוד במטלות העבודה בבית האבות, נאלץ להגיש את התפטרותו בחודש 4/2017.

     

72. הנתבעות טענו בסיכומים כי המומחה מטעם בית המשפט אישר בחקירתו, ובחוות דעתו, כי לתובע לא נותרה הגבלת תנועות בעקבות התאונה ולאור הממצאים בחקירת המומחה יש לקבוע כי לתובע לא נותרה כל נכות בעקבות התאונה ולכל היותר נותרה נכות זניחה בשיעור של 5%. הנתבעות הפנו לנתוני השכר של התובע וציינו כי על פי דו"ח רציפות ביטוח של המל"ל, לא הייתה גריעת שכר בהכנסות התובע אלא רק עלייה מתמדת.

     

73. קשה לקבל את טענת הנתבעות כי השלכות התאונה על התובע היו זניחות עד אפסיות, אך לא ניתן גם לקבל את טענות התובע כי יכולתו להתפתח מקצועית נבלמה קשות בעקבות התאונה.

     

74. התובע, לפי גרסתו הוא, חזר לעבודה סדירה 20 ימים לאחר מועד התאונה, אצל אותם מעסיקים, וביצע את אותה העבודה משך מספר חודשים. דו"ח רציפות הביטוח של המוסד לביטוח לאומי, מוצג נ/2, מלמד כי התובע אכן הפסיק את עבודתו בקיבוץ איילת השחר בחודש אפריל 2017, שם קיבל משכורת עד חודש מאי 2017, וממוצע שכרו השנתי ירד בעקבות כך, אך שכרו של התובע בשנת 2017 עד שנת 2019 עלה במקום עבודתו העיקרי, "טרם" - חברת טיפול רפואי מידי בע"מ.

     

75. נתוני השכר של התובע, כמו גם עדותו לפניי, מלמדים כי התובע ראה בעבודתו בקיבוץ איילת השחר כעבודה "נוספת" ו/או משנית וכי עבודתו העיקרית הייתה בחברת טיפול רפואי מידי בע"מ, שם הוא ראה פוטנציאל להתקדם ולהתפתח, ושם הוא גם שימש כמנהל "טרם" בנהריה (עמ' 14 שורה 30).

     

76. התובע נחקר בעניין מהות העבודה בקיבוץ איילת השחר ובחקירתו ציין כי עבד כאח מוסמך (מחלק תרופות ומנהל את המשמרת – עמ' 15 שורה 11). באשר לסיבת עזיבתו את העבודה בקיבוץ, התובע ציין כי הוא לא היה מסוגל לעזור לצוות או להרים מטופלים בעקבות התאונה (עמ' 17 שורות 4-5). התובע טען כי ניתן היה לפנות לצוות המקום על מנת שאלה יתמכו בטיעוניו בעניין סיבת עזיבתו או קשייו (עמ' 17 , שורות 6-12) אך הוא לא עשה זאת. העובדה כי התובע לא הזמין אף גורם מקיבוץ איילת השחר למתן עדות בבית המשפט בעניין הקשיים שחווה לאחר התאונה או לנסיבות עזיבתו את המקום, נזקפת לחובתו. על האמור אוסיף כי חקירת התובע בעניין עזיבת העבודה בקיבוץ איילת השחר מלמדת כי לכאורה היו שיקולים נוספים מאחורי עזיבתו, בין היתר, המרחק, והאפשרות כי עזיבת העבודה בקיבוץ אפשרה לתובע להתפתח במקום עבודתו בטרם נהריה ובטרם כרמיאל (ראו חקירת התובע בעמודים 15-17). לא ניתן לקבוע כי עזיבת התובע את מקום עבודתו בקיבוץ איילת השחר, נעוצה כולה באופן בלעדי בתאונה.

     

77. מכלל הנתונים אשר הובאו על ידי התובע ניתן לראות כי לתאונה הייתה השפעה במידה מה על תפקודו ועל בחירותיו המקצועיות, בין היתר על מספר המשמרות שלקח על עצמו, ובחירתו לרכז את מאמציו במקום עבודה אחד. כן ניתן לראות ירידה בממוצע שכרו השנתי עליו נרחיב להלן (ראו מוצג נ/2).

     

78. בשים לב למכלול הנתונים שהוכחו, והפסיקה שהבאתי לעיל, מצאתי כי נכותו התפקודית זהה לנכותו הרפואית, ואני מעמידה את נכותו התפקודית של התובע על 10%.

     

79. משקבעתי את שיעור הנכות התפקודית, אפנה לחישוב הנזק.

     

    שיעור הנזק:

    התובע יליד 7.4.1981.

    מועד התאונה – 1.12.2016.

    במועד התאונה – התובע היה בן 35 ושמונה חודשים.

    מועד מתן פסק הדין – התובע הוא בן 41 ושמונה חודשים.

    שיעור הנכות הרפואית 10% והתפקודית 10%.

     

    הפסדי שכר וגריעה מכושר ההשתכרות:

     

    הפסדי שכר לעבר:

     

80. הפסדי שכר לעבר הם בבחינת נזק מיוחד, שיש להוכיח במסמכים ובראיות (ע"א 810/81 לוי נ. מזרחי, פ"ד לט(1)477), זאת לאור טבעו ואופיו של הנזק המאפשר הבאת נתונים מלאים בעניין. הנטל להבאת נתונים אלה רובץ על שכמו של התובע, כאשר במקרים מסוימים ניתן לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי בהתאם לאומדן, המתיישב עם הנתונים שהוכחו על ידי התובע, במידה וקיים קושי לחשב את הפסדי העבר מטעמים אובייקטיביים של העדר נתונים מדויקים וחד משמעיים (ראו: ע"א (ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף (5.3.84)).

     

81. התובע טען כי עובר לתאונה הוא עבד כאח מוסמך בשני מקומות עבודה שונים, השתכר בשכר ממוצע של 18,000 ₪ המשוערך להיום ב-18,180 ₪ לחודש. בעקבות התאונה, היה התובע באי כושר מוחלט למשך עשרים ימים ולאחר מכן לתקופות שונות לסירוגין, ובשל מגבלותיו לא הצליח לעמוד במטלות הפיזיות הכרוכות בעבודה בבית האבות בשל ההגבלות מהן סבל ובשל כך נאלץ להתפטר בחודש 04/2017. בעקבות כך נגרם לו נזק, לגרסתו, והפסדי שכר לעבר המוערכים בסך של 90,000 ₪ ואשר מהווים הפסד של 2,000 ₪ לחודש למשך 37 חודשים.

     

82. הנתבעות טענו כי על פי דוח רציפות ביטוח שהוגש לתיק בית המשפט לתובע לא היה הפסד ולו של שקל אחד, וטענותיו בדבר הפסדים הן מופרכות לחלוטין ובהתאם יש לדחות את דרישתו.

     

83. בחנתי את נתוני השכר והמסמכים אשר הוגשו לפניי מהם ניתן ללמוד כי התובע נעדר מעבודתו בסמוך לאחר התאונה משך 20 ימים. טענות התובע כי נאלץ לצאת לחופשות לסירוגין בשל התאונה לא הוכחו במסמכים רפואיים התומכים באישורי המחלה שהוגשו לתיק. כך למשל, התובע העיד לפניי כי ביום 31.10.2017 נותח בידו על ידי מומחה בירושלים בעקבות פציעה ביד (עמ' 17 שורות 14-16). הפגיעה ביד והניתוח בעקבותיה, בהעדר מסמכים המציינים אחרת, יכולים להוות נימוק להיעדרות התובע מעבודתו בחודש אוקטובר - נובמבר 2017.

84. באשר להפסדים בגין עזיבת התובע את העבודה בקיבוץ איילת השחר, כאמור, דוח רציפות הביטוח של המל"ל (מוצג נ/2) מלמד כי לאחר התאונה התובע המשיך בעבודתו בטרם – חברת טיפול רפואי מידי בע"מ במהלך שנת 2017 אך הפסיק את עבודתו בקיבוץ איילת השחר בחודש אפריל באותה שנה. ממוצע שכרו השנתי של התובע בשנת 2016 עמד על 18,877 ₪ (ברוטו) משני מקומות העבודה; בשנת 2017 ממוצע שכרו לשנה עמד על 16,164 ₪ (כאשר בין מאי-דצמבר עבד במקום עבודה אחד בלבד); בשנת 2018 ממוצע השכר השנתי עמד על 17,820 ₪ ממקום עבודה אחד; ובשנת 2019 עמד ממוצע שכרו השנתי על 16,773 ₪ (ממקום עבודה אחד). לא הובאו לפניי נתוני שכר לשנים 2020-2022.

85. כפי שהובא לעיל בהרחבה, מחקירתו של התובע לא ניתן לקבוע כי התאונה היא הסיבה הבלעדית מאחורי הפסקת עבודתו בקיבוץ איילת השחר, ולא ניתן לשלול כי היו לתובע שיקולים ומניעים נוספים. חרף זאת לא ניתן לשלול כי הפגיעה הקשתה על התובע לתאם בין שני מקומות עבודה והיוותה תמריץ לרכז את מאמציו באותו מקום עבודה עיקרי ובכך "הפסיד" התובע את ההכנסה ממקום עבודתו בקיבוץ איילת השחר. הכנסתו הכוללת של התובע אכן ירדה לאחר התאונה בשנים 2017 – 2019. התובע העיד לפניי כי ניסה והשתדל לפצות על הפסקת עבודתו בקיבוץ איילת השחר על ידי הוספת משמורת במקום עבודתו הנוכחי, ואכן ניתן לראות כי שכרו במקום העבודה הנוכחי עלה, אך חרף העלייה, התובע עדיין סובל מפגיעה בהכנסתו השנתית הכוללת.

     

86. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים מצאתי כי בהעדר ממצאים ומשלא הוגשו לפניי תלושי השכר לשנים 2020 - 2022 יש מקום להעריך את הפסדי ההשתכרות של התובע לעבר על דרך האומדנה תוך התחשבות בתקופות היעדרותו והירידה בשכרו בשיעור יחסי תוך התחשבות בבסיס ההשתכרות שלו עובר לתאונה ( בסיס השכר שיילקח בחשבון לצורך חישוב הפסדי השתכרותו בעבר, בהתאם לנתוני השתכרות עד למועד התאונה, יהיה 18,000 ₪).

     

87. לאחר שבחנתי את המסמכים הרפואיים שהוגשו ואת תהליך החלמתו של התובע, הטיפול שעבר ותקופת ההתאוששות לה נדרש בעקבות הטיפולים הרפואיים, ובהתחשב בקביעת בעניין מצבו הרפואי של התובע ונתוני השכר כפי שאלה הוצגו לפניי, מצאתי לנכון להעמיד את הפסדי השתכרותו של התובע לעבר על סך כולל של 35,000 ₪.

    גריעה מכושר ההשתכרות:

     

88. התובע טען כי היה אדם אחראי, חרוץ, בעל מוטיבציה גבוהה כאשר עד למועד התאונה עבד בשני מקומות עבודה ושעות נוספות וסביר להניח כי היה ממשיך לעשות כן אם לא היה נפגע בתאונה נשוא תיק זה. השקעתו של התובע בעבודה והתמדתו והיותו בעל מוסר עבודה גבוהה מלמדים כי סביר היה כי הוא היה מתקדם בעבודה ומגיע לשכר הרבה יותר גבוהה מזה שהוא הרוויח ערב התאונה.

     

89. התובע טען כי ערב התאונה השתכר בשכר של 18,000 ₪, דבר שמלמד שלתובע פוטנציאל השתכרות שעשוי היה להגיע למשכורות גבוהות יותר. לאור גילו של התובע והכשרתו המקצועית לצורך התחשיב יש להעמיד את שכרו לחישוב אובדן כושר השתכרות לעתיד על סך של 28,000 ₪ נטו לחודש לכל הפחות. התובע חזר על טיעוניו כי איבד חלק מכושר השתכרותו ולאור מהות הפגיעה ומהות העבודה שלו כאח ולצורך התחשיב ביקש התובע להעמיד את נכותו התפקודית לשיעור של 15%. התובע ביקש להעריך את נזקיו ממועד מתן פסק הדין ועד להיגעו לגיל 67 (גיל הפרישה) יש לפצותו בסך של 683,408 ₪.

     

90. הנתבעות טענו כי עניינינו במקרה קלאסי של היעדר נכות רפואית ו/או היעדר נכות פוטנציאלית. לגרסתן, דוח רציפות ביטוח מלמד שלא הייתה כל גריעה מהכנסות התובע אלא רק עלייה מתמדת ובנסיבות העניין ביקשו לדחות את טענת התובע כי הוא זכאי לפיצויים בגין רכיב זה.

91. בפתח הדברים אפנה להלכה הפסוקה ולפיה במקרים בהם מדובר בנכות רפואית נמוכה, עד 10%, הנטייה של בית המשפט תהיה לערוך את חישוב הפיצוי לפי הערכה גלובלית ולא לפי חישוב אקטוארי המבוסס על אחוז הנכות, זאת בהתאם למהות הפגיעה ומהות ההגבלה והפגיעה התפקודית. יפים בעניין זה דבריו של המלומד קציר, להלן:

     

    "נכויות בשיעור נמוך, של 5%, או אפילו עד 10%, מטבען שאינן עלולות להשפיע על כושר התפקוד בנוגע להשתכרות, אצל אדם מן הישוב; במקרים כאלה, הנטייה היא שלא לפסוק את הפיצוי לפי אחוז הנכות, אלא, מקום שבית-המשפט משתכנע שאפשר שהנכות תהיה בעלת משמעות תפקודית, הוא עשוי לפסוק סכום גלובלי בפריט נזק זה. מובן, שאין בכך משום קביעת כלל גדול, שכן תלוי הדבר בטיבו של הנפגע ובמהות עיסוקו. אולם, כדבר שבנוהג, ניתן להצביע על המקרים שבהם סרבו בתי-המשפט להיזקק, ביחס לנכויות כאלו, לחישוב אקטוארי המבוסס על אחוז הנכות" ראו: קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה חמישית עמ' 258-259).

92. נסיבות התיק שלפניי מתאימות לחישוב גלובלי בגין מרכיב זה - במישור הרפואי ועל פי קביעות המומחה מטעם בית המשפט, לתובע אין הגבלה בתנועות ואין פחת מוטורי תחושתי. קיימים סמני גרייה רדיקולריים המקרינים לרגל ימין אשר מתאימים לממצאי ההדמיה מהם ניתן ללמוד על פגיעה המתאימה לתלונות התובע ולכאבים עליהם הוא מצביע. באשר לתפקוד התובע , קבעתי כי נתוני השכר של התובע אכן לימדו על ירידה בשכרו הכולל בעקבות עזיבת מקום עבודתו בקיבוץ איילת השחר. יחד עם זאת, ועל פי הנתונים עליהם הרחבתי לעיל, התאונה הנה גורם אחד מבין גורמים נוספים לעזיבת המקום, ולא ניתן לקבוע, בהעדר ראיות בעניין, כי מצבו הרפואי והתפקודי של התובע הוא הגורם הבלעדי לשינוי התעסוקתי אשר בחר התובע לבצע. חרף האמור ובהתחשב בשיעור הנכות הרפואית והתפקודית אשר קבעתי, והנימוקים אשר הביאו לאותה קביעה, מהות וטיב עבודתו של התובע, אשר מחייבת מאמץ פיזי, לא מן הנמנע כי יכולתו להשתכר נפגעה ותיפגע בעתיד כתוצאה מהתאונה נשוא תיק זה.

     

93. לסיכום - בנסיבות המקרה דנן, בשים לב לטיב עבודת התובע ולמקצועו ולעלייה הצפויה בשכרו, שכרו במועד התאונה אשר עמד בממוצע על 18,000 ₪ (ברוטו), שנות העבודה שנותרו לו, הסיכוי שהנכות תגרום לפגיעה בכושר השתכרותו, מאחר ועניינינו בעבודה פיזית, ובהנחה כי התובע ימשיך בעבודה עד גיל 67, אני מוצאת שיש לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בראש נזק זה בסכום של 120,000 ₪.

    פנסיה וזכויות סוציאליות:

     

94. בהתחשב בסכום הפיצוי בגין הפסדי שכר אשר הועמד על 155,000 ₪, לפי חישוב פנסיה בשיעור של 12.5% , הפיצוי בגין רכיב זה יועמד על 19,375 ₪.

     

     

    עזרת צד ג' לעבר ולעתיד:

     

95. התובע טען כי בעקבות התאונה וכתוצאה ממנה שהה בתקופת אי כושר מוחלט למשך שלושה חודשים רצופים ולאחר מכן היה בחופשות מחלה לסירוגין שבמהלכם היה נזקק לעזרת צד ג' אשר בא לידי ביטוי בעזרת בני משפחתו לביצוע פעולות יומיומיות, עזרה שהינה חריגה. עוד טען כי בעתיד יזדקק לעזרת צד ג' בעקבות מצבו הרפואי. התובע ביקש כי בית המשפט יפסוק פיצוי בגין מרכיב זה בסך 70,000 ₪.

     

96. הנתבעות טענו כי התובע לא הציג כל ראיה בעניין ההפסדים בפועל אשר נגרמו לו או למי שסייעו בידו, כאשר בעניינינו מדובר בעזרה רגילה אשר מעניקים בני משפחה ובהתאם אין כל הצדקה לפסיקת פיצוי לתובע בגין עזרת הזולת. לעמדת הנתבעות, אין די בעצם קביעת נכות כדי לבסס פסיקת פיצוי תחת ראש נזק זה בהיעדר ראיות. קל וחומר שעה שעסקינן בנכות (ככל שנותרה כזו) חסרת השלכה על תפקודו של התובע. בהתאם, ביקשו הנתבעות להורות על דחיית בקשת התובע לקבלת פיצוי בגין מרכיב זה.

     

97. בהתאם לפסיקה, ומקום לא הובאו לפני בית המשפט נתונים ואסמכתאות, ובית המשפט השתכנע כי ניתנה עזרה, ייפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ראו: ע"א 315/83 עגור נ' איזנברג ואח', פ"ד לט(1) 197, 205, וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה, פ"ד מד(3) 720, 730).

     

98. התובע לא הציג לעיון בית המשפט מסמכים המלמדים כי שכר עזרה בתשלום בעקבות התאונה. בתצהיר אשר הוגש על ידי הגב' פלונית, אשת התובע, זו טענה בסעיף 6 כי בתקופה הסמוכה לתאונה היא עזרה לתובע "עזרה חריגה" עקב כאביו ומגבלותיו. הנ"ל לא פירטה מהי אותה עזרה "חריגה" אשר נדרשה לספק לתובע. מנתוני התיק עולה כי התובע פנה לקבלת טיפול רפואי ביום התאונה ובמסמך מאותו יום (ראו: נספח 2, עמ' 3 לתצהיר התובע) צוין כי הנ"ל סבל מכאבים, ובבדיקתו צוינה הגבלה בתנועות מרפק ימין. התובע שוחרר לביתו עם מתלה ליד. התובע שב לקבלת טיפול רפואי בגין כאבים ואף טופל בזריקות וולטרן בסמוך לתאונה (ראו בין היתר מסמכי ביקור בטרם מיום 3.12.16,6.12.2016). לאור האמור, ובהתחשב במהות הפגיעה והעובדה כי התובע סבל מהגבלה בתנועות מרפק בסמוך למועד האירוע, סביר כי הוא נזקק לסיוע מבני משפחתו לתקופה שלאחר התאונה כאשר הצורך בעזרה זו הצטמצם עם חלוף הזמן, במיוחד כאשר זה שב לעבודה מלאה. התובע שהה בחופשות מחלה לסירוגין בין השנים 2016-2018 אשר במהלכן, בשל כאביו, ניתן להניח כי הוא נזקק לסיוע ועזרה מבני משפחתו. לאור האמור, הערכתי את ראש הנזק לעבר ולעתיד על דרך האומדנה בסך של 2,000 ₪.

     

    הוצאות לעבר ולעתיד :

     

99. התובע טען כי היו לו הוצאות רפואיות ושילם תמורת מכשור רפואי ונסיעות אשר אינן כלולות בסל הבריאות ולא כולן מכוסות על ידי המוסד לביטוח לאומי. התובע הוסיף וטען כי יידרש להוצאות בגין טיפולים ומכשור או ציוד רפואי בעתיד ובהתאם יש לפסוק לו בגין רכיב זה 70,000 ₪. הנתבעות טענו כי התובע לא צירף כל ראיה כי נגרמו לו הוצאות ובהתאם דין בקשתו לפיצוי בגין רכיב זה להידחות.

     

100. התובע לא הגיש לעיון בית המשפט מסמכים המלמדים על הוצאותיו הנטענות ולא הצביע על הוצאות חריגות אשר אינן מכוסות על ידי קופת החולים על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994. בהתחשב במסמכים הרפואיים אשר הוגשו על ידי התובע מהם ניתן ללמוד כי פנה לטיפולים רפואיים, ובכלל זה פיזיותרפיה, וכי שהה בחופשות מחלה לסירוגין בעקבות האירוע, ונדרש בעבר ואולי יידרש בעתיד להוצאות בגין נסיעות לטיפולים רפואיים, רכישת תרופות והוצאות שונות אותם אני פוסקת בגין ראש נזק זה סכום גלובלי של 1,500 ₪.

      

     נזק לא ממוני :

      

101. התובע טען כי מדובר בתביעה לפי פקודת הנזיקין ובשל מהות הפגיעה, גילו של התובע, הכאב, המגבלות וסבלו שהחל בתאונה וימשיך לעתיד יש לפסוק סך של 80,000 ₪ בגין מרכיב זה.

      

102. הנתבעת טענה כי במידה והתביעה תתקבל יש להעמיד את הפיצוי בגין מרכיב זה על סך של 10,000 ₪.

      

103. בהתחשב במהות הפגיעה וגובה הנכות שנותרה לתובע וגילו, ובהתאם לפסיקה במקרים דומים אני קובעת כי על הנתבעת לפצות את התובע בגין נזק לא ממוני על סך של 40,000 ₪.

      

     סוף דבר:

      

104. לסיכום - נזקי התובע הם כדלקמן:

     א.הפסד שכר בעבר 35,000 ₪

     ב.אובדן כושר ההשתכרות לעתיד 120,000 ₪

     ג.הפסד פנסיה 19,375 ₪

     ד. עזרה צד ג' (עבר ועתיד)2,000 ₪

     ה.הוצאות רפואיות ונסיעה (עבר ועתיד)1,500 ₪

     ו.כאב וסבל  40,000 ₪

     סה"כ 217,875 ₪

      

     לאחר הניכוי בגין האשם התורם הפיצוי יועמד על סך 152,513 ₪ (מעוגל).

      

105. אני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 152,513 ₪, בצירוף שכר טרחת עו"ד על סך 36,000 ₪, בתוספת החזר אגרת בית המשפט, החזר שכר המומחה מטעם התובע (כנגד הצגת חשבוניות), והחזר חלקו של התובע בשכר טרחת המומחה מטעם בית המשפט (כנגד הצגת חשבונית) כשסכומים אלה משוערכים למועד מתן פסק הדין.

      

106. הסכומים בפסק הדין ישולמו לתובע על ידי הנתבעת 2, תוך 30 ימים מהיום, באמצעות באת כוחו, שאם לא כן – יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

      

     זכות ערעור במועדים הקבועים בדין.

     המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

      

      

     ניתן היום, א' טבת תשפ"ג, 25 דצמבר 2022, בהעדר הצדדים.