ת"א 54576-07-13 אמוראי ואח' נ' זגורי ואח'

כללי

1. בפניי תביעה בגדרה עותרים התובעים לקבל צו מניעה קבוע וכן פיצוי כספי. הצו מתבקש בקשר עם מצלמות אבטחה שהנתבעים – שכניהם של התובעים - התקינו בקומה המשותפת בה ממוקמות דירות השכנים, היא קומה 17 בבנין ברחוב אברהם יפה 3 בחולון. מדובר בשלוש מצלמות: האחת מותקנת מעל דלת דירת הנתבעים; שתיים אחרות ממוקמות כל אחת מהן מעל דלתות המובילות לגרם המדרגות אל הגג -- על כל אחת משתי דלתות אלה מסומן: "דלת אש החזק סגורה" (ר' תמונות בנספחי א' לתצהיר התובע).

2. בנוסף, התובעים ביקשו ליתן צו מניעה האוסר על הנתבעים לעשות שימוש בארונות הממוקמים בקומה 17 בחדר המדרגות, ולפנות כל ציוד שהניחו בהם. בתוך כך, מתבקשת הסרת מנעול שהנתבע התקין על אחד הארונות, וקיר גבס שלפי הנטען הותקן גם כן בארון משותף. הפיצויים מתבקשים בקשר עם הפרה נמשכת של פרטיות התובעים במצלמות האבטחה והמטרד הנמשך של מצלמות והשימוש הבלתי מורשה בארונות המשותפים.

3. התובעים פירטו בכתב התביעה: לטענתם, הנתבעים התקינו לא פחות מ-4 מצלמות אבטחה בקומה 17, ברכוש המשותף, כאשר אלה מצלמות 24 שעות ביממה (ס' 6 לכתב התביעה). נטען שההתקנה נעשתה ללא היתר מהתובעים וגם ללא אישור מועד הבניין (ס' 7-6 לכתב התביעה). נטען כי בעקבות התקנת מצלמות אבטחה בקומה, "חייהם של התובעים נהפכו לבלתי נסבלים שכן כל היוצא והנכנס מבית התובעים מצולם וכן התובעים עצמם נאלצים להיות מצולמים ללא כל הסכמה, על כל יציאה וכניסה מדירתם, כך הלכה למעשה מוצאים עצמם התובעים באי נוחות תמידית לנוכח צילומם ללא הפסקה בגין כל יציאה ממפתן ביתם" (ס' 9 לכתב התביעה). התובעים טענו כי נגרמים להם עוגמת נפש ומטרד וכי בלית ברירה הם נמנעים מלצאת מדירתם שלא לצורך (ס' 9, 12 לכתב התביעה).

4. נטען בכתב התביעה כי הנתבעים משתמשים בחלק ניכר של ארונות קומה 17, לרבות ארון מכבי אש, לצורך אחסון ציוד אישי (ס' 17 לכתב התביעה). נטען כי הנתבעים עושים ברכוש המשותף "מנהג בעלים", בכך שהם מאחסנים בקומה 17 "ציודים רבים כגון: מתקן נעליים, נעליים פזורות, נרגילות, ציוד בלאי וכיו"ב" (ס' 19 לכתב התביעה). התובעים הוסיפו וטענו כי הנתבעים החליפו מנעול של אחד הארונות בקומה, "ובכך חסמו את גישת התובעים לארון ברכוש המשותף" (ס' 20 לכתב התביעה).

5. התביעה מבוססת על הוראות חוק המקרקעין, התשכ"ט-1999 בכל הקשור לשימוש ברכוש המשותף; וכן להוראות חוק הגנת הפרטיות,התשמ"א-1981, בכל הקשור לצילום בלתי פוסק במצלמות האבטחה. נטען כי הצילום עולה כדי מטרד והסגת גבול. בדרישת הסעדים התבקש בית המשפט "להורות על הסרת המצלמות אשר התקינו הנתבעים בקומת הדירה של התובעים וליתן צו מניעה קבוע בעניין, וכן להורות על פינוי כל ציוד הנתבעים מהרכוש המשותף לרבות הסרת המנעול האישי וקיר הגבס שהותקן בארון שהינו חלק מהרכוש המשותף" (ס' 40 לכתב התביעה).

6. הנתבעים הודו כי התקינו מצלמות אבטחה בקומה 17 ואולם לשיטתם הם קיבלו את הסכמת התובעים לכך. נטען, כי "בסמוך לאחר כניסת הנתבעים לדירת מגוריהם, פנו הם לתובעים וביקשו ואף קיבלו את הסכמתם להתקנת מצלמות אבטחה אשר מצלמות אך חלקים מהשטחים הציבוריים של קומת המגורים, וזאת בשל העובדה כי דירת הנתבעים הינה דירת יוקרה (פנטהאוז) אשר בה רכוש ונכסים יקרי ערך באופן ממשי, ונוכח העובדה כי באזור המגורים בו מצוי הבניין ישנם ריבויי מקרים של פריצות לבתים וגניבות רכוש" (ס' 5.א לכתב ההגנה). בנוסף נטען כי לפני מספר שנים התקיימה אסיפת ועד, בעניין שיפוץ לובי הבניין וסביבתו, לרבות התקנת מצלמות אבטחה בשטחים הציבוריים; נטען כי במסגרת האסיפה הוחלט על שיפוץ הלובי וסביבתו וכן על התקנת מצלמות אבטחה בשטחים הציבוריים, והדבר אף בוצע (ס' 6 לכתב ההגנה).

7. בעניין אחסון בארונות בחדר המדרגות, הנתבעים טענו כי הרכוש המשותף שייך לכלל בעלי הדירות וכי הנתבע 1 "מאפסן בו ציוד של ועד הבית", ועל כן הארון גם ננעל במנעול למניעת גניבה (ס' 21 לכתב ההגנה). נטען כי הנתבע ביקש למסור לתובעים מפתחות של הארון אך הם סרבו לקבל (שם). בעניין קיר הגבס, נטען שבכל הקומות מצוי גבס בארונות, שמטרתו "להפריד בין הכבלים של חברת החשמל שהם במתח גבוה, לבין כבלים אחרים" (ס' 26 לכתב ההגנה).

8. במישור הדיוני: בהליך זה התקיימו שני דיונים מקדמיים. בית המשפט הציע לצדדים דרכי פשרה במגמה להגיע לפתרון מוסכם. הצדדים לא הגיעו לכלל הסדר, ונשמעו ההוכחות. מטעם התובעים הצהיר כל אחד מהם. מטעם הנתבעים הצהיר הנתבע 1, וכן מר דודי עזרא - שכן וחבר בועד הבית. העדים נחקרו. לאחר הפסקה לעיון בפרוטוקול, באי כח הצדדים סיכמו בעל-פה. להלן אדון בטענותיהם כסדרן.

    

    

   דיון והכרעה

   בעניין המצלמות

9. טענות התביעה: בתצהירו, חזר התובע 1 על הטענות כפי שפורטו בכתב התביעה. לדבריו, הנתבעים התקינו לא פחות מ-4 מצלמות בקומה 17, בחדר המדרגות שהוא רכוש משותף, ללא קבלת הסכמה של התובעים ; המצלמות פועלות 24 שעות ביממה. התובע ציין כי העובדה שהתובעים מצולמים כל העת גורמת לו ולאשתו עוגמת נפש נמשכת, עד כדי הימנעות לצאת מהדירה שלא לצורך (ס' 6, 10-12 לתצהירו). התובעת הדגישה את עוגמת הנפש: "חיי וחיי בעלי נהפכו לבלתי נסבלים שכן כל היוצא והנכנס מביתנו מצולם וכן אנו נאלצים להיות מצולמים ללא כל הסכמה, על כל יציאה וכניסה מדירתנו, כך אנו מוצאים עצמנו באי נוחות תמידית לנוכח צילומנו ללא הפסקה בגין כל יציאה ממפתן בתינו, כאילו נכנסו לבית האח הגדול בטלויזיה ואשר תמונותינו ותמונות אורחינו יכולות להימסר לכל דורש על ידי הנתבעים". גם בעדותה בבית המשפט, התובעת חזרה והדגישה את מורת רוחה כתוצאה מהתקנת המצלמות (למשל בפ' ע' 12 ש' 4, שם ציינה כי משאלת התובעים היא "לחיות בשלווה"). התובע חזר וטען כי מעולם לא פנו אליו לצורך התקנת מצלמות בקומה 17 (רק עדותו בפ' ע' 13 ש' 4-5). התובע אישר כי המצלמות בלובי הכניסה לבניין הותקנו בהסכמת הדיירים, ואולם הסכמה זו לא התייחסה למצלמות בקומה 17. וכדבריו: "היתה בשעתו לפני הרבה שנים פגישה של דיירי הבית בה הוחלט, ואין שום פרוטוקול בעניין, אני השתתפתי, להקים מצלמות בטיחות בשטחים הציבוריים. הווה אומר לובי, כניסה לבניין, במינוס 1, ביציאה לכיוון חניון הבניין וזהו. לא יודע כמה מצלמות יש בלובי עצמו. אם אתה אומר 6, אינני יודע" (פ' ע' 14 ש' 1-4).

10. טענות ההגנה: הנתבע 1 חזר וטען כי בסמוך לכניסת הנתבעים לדירתם, הם פנו אל התובעים וקיבלו את הסכמתם להתקנת מצלמות אבטחה בקומה 17 (ס' 1 לתצהירו). לדבריו מדובר במצלמות שאינן מצלמות את מבואת דלת בית התובעים (ס' 2 לתצהירו). הנתבע הפנה לאסיפת ועד הבית בעניין שיפוץ הלובי, שם הוחלט גם על "התקנת מצלמות אבטחה בשטחים הציבוריים" (ס' 3 לתצהירו). מר עזרא, נציג ועד הבית, העיד: "לפני שנים מספר, ערכנו אסיפת דיירים והוסכם על התקנת המצלמות כאמור. אין לנו פרוטוקולים ו/או החלטות כתובות, פשוט כך התנהלנו (בכל עניין)... קיבלנו את הסכמתם/אישורם של למעלה מ- 2/3 מהדיירים להתקנת המצלמות, והדבר מדבר בעד עצמו" (ס' 5-6 לתצהירו). מר עזרא הוסיף כי "בבניין המגורים הסמוך נכנסו גנבים ועלו לגג וגנבו רכיב אלקטרוני של מע' המעליות אשר עלותו כיום הינה עשרות אלפי ₪", וכי זהו הגורם המצדיק את התקנת מצלמות האבטחה (למשל בס' 7 לתצהירו).

11. הצדדים חלוקים בשאלת זכותם של הנתבעים להתקין מצלמות אבטחה בקומה 17. כאן המקום לציין כי קומה 17 היא קומת המגורים הגבוהה בבניין. לפי התשתית הראייתית, מתוך קומה זו יוצאים שני גרמי מדרגות לקומת הגג; על הגג ממוקמים בין השאר מנועי מזגנים של הדיירים (ר' למשל עדותו של התובע בפ' ע' 17 ש' 1-4 וכן ש' 29-31; עדות הנתבע בפ' 24 ש' 23-22). אין חולק כי בקומה "17 וחצי", מעל שתי הדלתות שיוצאות אל הגג, מוקמו שתי מצלמות נוספות. התובע הגיש תמונות שלהן (ר' בנספח א' לתצהירו). הוא הדגיש כי שתי מצלמות אלה אינן נשוא תביעתו; אין הוא מבקש להסירן וזאת משום ש"זה מעבר לגבול הפרטיות שלי" (פ' ע' 17 ש' 5-6).

12. מר עזרא, עד ההגנה, אישר כי קיימות שתי מצלמות נוספות מעל דלתות הכניסה אל הגג, בקומה "17 וחצי", ואולם לדבריו מדובר ב"מצלמות דמי שאינן מצלמות" (ר' עדותו בפ' ע' 22 ש' 15-18: "... זה מצלמות דמי, היא [המצלמה] לא עובדת ולא מחוברת").

13. השאלה, אם כן, נסבה אך על שלוש המצלמות הממוקמות בקומת המגורים של דירות הצדדים – היא קומה 17. כאמור, מיקום המצלמות הוא כדלקמן: מצלמה אחת מעל דלת כניסת ביתם של הנתבעים; שתי מצלמות אחרות מעל דלתות האש. האם הנתבעים היו רשאים להתקין מצלמות אלה?

14. בסוגיית ההסכמה, הנתבעים לא הניחו תשתית ראייתית מספקת להוכחת טענתם כי התובעים הסכימו כביכול להתקנת מצלמות בקומה 17. אין חולק שלא קיים כל סיכום כתוב. אסיפת הועד שאוזכרה הן ע"י התובע והן ע"י הנתבע, התקיימה לפני הרבה שנים; ענינה היה שיפוץ הלובי והתקנת מצלמות אבטחה שם. גם הנתבע לא קשר בין אסיפת הועד שהתקיימה "לפני מספר שנים" (ס' 3 לתצהירו) לבין התקנת מצלמות האבטחה בקומה 17, שהרי בענין זה טען שפנה אל התובעים בנפרד (ס' 1 לתצהירו ועדותו בפ' ע' 24 ש' 29 עד ע' 25 ש' 5).

15. מר עזרא, כנציג וועד הבית, העיד שיש בעיניו ערך למצלמות בקומה 17, וזאת מטעמי מיגון. לדבריו, "בבנין המגורים הסמוך נכנסו גנבים ועלו לגג וגנבו רכיב אלקטרוני של מערכת המעליות אשר עלותו כיום הינה עשרות אלפי ש"" (ס' 7 לתצהירו). על כן, לולא הותקנו ע"י הנתבע 1, היה מר עזרא פועל להתקינן בעצמו (עדותו בפ' ע' 21 ש' 27 ואילך): " כשאני עליתי למגן את הגג וראיתי את המצלמות של שלום [הנתבע] הגעתי איתו להסכמה בגלל העלויות הגבוהות של הורדת כבלים למעלה, כל זמן שאני אראה אני אוכל להשתמש בזה למטרות שלי. המצלמות, בין אם הן של שלום ובין אם לא, מוקמו. ביחידה בגג יש מע' ששולטת במעלית בשווי 18 אלף שקלים שנגנבה מהבנין הסמוך. הכי קל לפרוץ ולגנוב את זה. יש לנו מעלית מתוחכמת".

16. ואולם הנתבעים לא הוכיחו שקיבלו הסכמה מצד התובעים להתקין את מצלמות האבטחה בקומה 17. כאמור, לא הוגש מסמך כתוב. עדותו של מר עזרא תומכת בעצם הצורך במיגון, אך אין בה ראיה להסכמת התובעים למצלמות האבטחה.

17. אני קובעת כממצא עובדתי כי התקנת המצלמות בקומה 17 על ידי הנתבעים נעשתה מתוך רצונם למגן את דירתם, על דעתם, וללא קבלת הסכמה של התובעים.

18. השאלה העומדת על הפרק היא האם הנתבעים היו רשאים לפעול בנקודה זו על דעת עצמם, או שמא הם זקוקים להסכמה מצד התובעים?

19. דין הוא כי ברגיל יש לעשות שימוש ברכוש משותף מתוך הסכמה של מכלול הדיירים (ר' למשל סעיף 61 לחוק המקרקעין, הקובע כי "בית משותף יתנהל על פי תקנון המסדיר את היחסים בין בעלי הדירות ואת זכויותיהם וחובותיהם בקשר לבית המשותף; וכן סימן ג'1 בפרק ו' בחוק המקרקעין, המסדיר את הדרך לבצע שינויים ברכוש המשותף). עם זאת, מקום בו מדובר בשימוש רגיל ושגרתי, ניתן לבצע את השימוש ברכוש המשותף ללא קבלת הסכמה מראש. סעיף 31א(1) לחוק המקרקעין קובע, תחת הכותרת "זכותו של שותף יחיד": "באין קביעה אחרת... רשאי כל שותף, בלי הסכמת יתר השותפים – (1) להשתמש במקרקעין המשותפים שימוש סביר, ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר".

20. הוראת חוק זו הוחלה על שימוש ברכוש משותף. כך פסק בית המשפט העליון, כי "כאשר בעל דירה משתמש ברכוש המשותף שימוש רגיל באורח סביר" – רשאי הוא לעשות כן, "ובלבד שלא ימנע שימוש דומה מבעלי דירות אחרים" (ע"א 549/73 אנטוני והלן וינטרס ואח' נ' זמורה ואח', פד כ"ח (1) 645 בע' 649). ב"כ הנתבעים הפנה גם להחלטה של כב' המפקח אייזלר בתיק 55/10 בלולו נ' אזרזר, מיום 2.12.10, שם נפסק כי "לא כל שימוש ברכוש משותף מהווה פגיעה המצריך את קבלת הסכמת האסיפה הכללית".

21. במקרה דנא, השאלה הנבחנת היא שאלה של סבירות השימוש ברכוש המשותף ומידתיותו. יש לשאול אם השימוש הוא סביר והוגן, מהי מידת הפגיעה שהוא גורם לתובעים, ואם יש לו חלופות. בעניין זה, יש להבחין בין שני סוגים של מצלמות אבטחה שהנתבעים התקינו בקומה 17:

    • בכל הקשור למצלמה שמיקומה הוא מעל לדלת דירת הנתבעים – הנתבעים רשאים לעשות שימוש זה, בהיותו שימוש מקובל וסביר. מדובר בדלת הדירה שלהם. אין מניעה שהנתבעים יתקינו מצלמת אבטחה המופנית לכיוון דלת הדירה, ואשר תצלם את מי שעובר בפתח דירתם. שימוש זה איננו בבחינת חריג, ואין לומר כי הוא שימוש פוגעני יתר על המידה. כאמור, הנתבע העיד כי עם כניסתם לבניין, הנתבעים התייעצו עם שכנים הגרים בבניינים סמוכים בענין המיגון (פ' ע' 24 ש' 32 עד ע' 25 ש' 2). גם מר עזרא תיאר מקרה של גניבה בבית סמוך (ס' 7 לתצהירו; וכן עדותו בפ' ע' 21 ש' 30-31). מצלמה זו תורמת לבטחון הנתבעים, מבלי שיש בה פגיעה יתרה בתובעים.

    • שונה הוא הדין בכל הקשור לשתי המצלמות האחרות הממוקמות בקומה 17 מעל לדלתות האש (לפני גרמי המדרגות המובילים אל הגג). יש לקבל את טענת התובעים בהקשר זה, כי ריבוי המצלמות בקומה, שלוש במספר, יוצר הצלבת צילומים מכיוונים שונים וללא הרף, ויש בכך כדי לפגוע בפרטיותם. אמנם, אין מדובר ב"רשות היחיד", במובן זה שאין מדובר בצילום פנימי של דירת התובעים. עם זאת, מדובר בקומה של בית המגורים, והתובעים משתמשים בה כל העת על מנת להיכנס ולצאת מביתם, הם ואורחיהם. זאת ועוד: הנתבעים לא הציגו טעם טוב להתקנת שלוש מצלמות בקומה 17, שעה שניתן למגן את הפתחים לגג (בקומה 17 וחצי), באמצעות שתי מצלמות; והרי כבר עתה מותקנות שם שתי מצלמות. ככל הנראה, המצלמות משמשת כ"דמי" בלבד, ואולם ניתן להשמישן.

    • יש, אם כן, להבחין בין המצלמות השונות. בכל הקשור למצלמה שמעל דלת דירת הנתבעים, מדובר בשימוש מידתי וסביר ברכוש המשותף, אשר אין בו כדי לפגוע בתובעים יתר על המידה. לעומת זאת, בכל הקשור לשתי מצלמות האבטחה הנוספות – אלה חורגות מהסביר. בלא הסכמה מפורשת של התובעים, אין מקום למהלך חד-צדדי. השימוש ברכוש המשותף בנקודה זו הוא פוגעני, משום שיש בו כדי להרחיב את זירת הצילום של התובעים, בה בעת שניתן להשיג את ההגנה הנדרשת באמצעות שתי מצלמות חלופיות בקומה שמעל.

22. אשר על כן, ובכל הקשור לפרק המצלמות, התביעה מתקבלת בחלקה וכדלקמן:

    • הנתבעים ידאגו להסיר את שתי מצלמות האבטחה שהתקינו בקומה 17 מעל דלתות האש. לצרכי נוחות, יוקצב זמן להתארגנות לעניין זה עד ליום 28.6.15 שעה 13.00.

    • מובהר, כי אין בהחלטה זו כדי לשלול מדיירי הבניין את האפשרות להתכנס ולקבל החלטות בענייני מצלמות אבטחה, כפי שהאסיפה רשאית ומוסמכת לעשות לפי חוק המקרקעין ותקנון הבית המשותף.

    • אשר לדרישת הפיצויים: ב"כ התובעים השתית את דרישתו של סעיף 29א(ב)(1) לחוק הגנת הפרטיות, ודרש פיצוי בלא הוכחת נזק. אני מקבלת כי התקנת המצלמות הנ"ל יש בהן משום "פגיעה בפרטיות" כמובנה לפי סעיף 2(1) לחוק ("בילוש או התחקות אחרי אדם העלולים להטרידו או הטרדה אחרת"). אמנם, לא היה בכוונת הנתבעים לבלוש או להתחקות אחר התובעים, ואולם התוצאה היא בילוש והתחקות ולמצער "הטרדה אחרת", שכן התובעים חשופים לצילום נמשך בכניסה וביציאה מדירתם.

    • בפסיקת הפיצויים בראש זה, יש להתחשב בעוצמת הפגיעה - שהיא נמוכה יחסית; ובכך שהנתבעים הסירו אחת מתוך ארבע המצלמות וכיום אין יותר מאשר שלוש מצלמות בקומה (עדות הנתבע בפ' ע' 24 ש' 21-17). מצד שני, יש להתחשב באופיו הנמשך של הצילום, ובדרישתם החוזרת ונשנית של התובעים לחיים שקטים ושלווים, ללא המטרד שיוצרות המצלמות.

    • על דרך המכלול, אני מקבלת את התביעה בראש זה בחלקה ומטילה על הנתבעים, ביחד ולחוד, לפצות את התובעים בסך 3,000 ₪.

       

      האחסון בארונות הרכוש המשותף

23. התובע ציין בחקירתו כי הארון בקומה 17 שבו אוחסן (לטענתו) ציוד של הנתבעים – כבר פונה. לדבריו "אני חייב לציין שלפני כחודשיים מר זגורי הוציא את הדברים ששייכים לו, אבל למען האמת לא פתחתי את הארון" (פ' ע' 20 ש' 1-2). עדותו בנקודה זו תומכת בעדות הנתבע, לפיה אמנם פעל לניקוי הארון, וזאת בשאיפה לשכנות טובה. כדבריו:

    "ש. אתה מספר שהארון הוא לאחסון ציוד של ועד הבית? ת. גם. ש. אז מה כולל ציוד של ועד הבית? ת. השואב אבק הזה, אחד הדיירים זרק אותו למטה בחניון ואני לקחתי אותו ממינוס 1. אמרתי שאני אקח אותו ושישתמשו בו לחריצים של המעליות המנקה של הבניין. אז פעם בחודש היא שואבת עם זה. יש פה צבע, אפשר לראות בתמונה (נספח ה'), זה גלון צבע, לא משנה שהוא כבר יבש וזרקתי אותו, אבל זה היה מה שנשאר לחברת הבניה. זה צבע אפור של הגג, צבע מיוחד. זה רק לפנטהאוזים יש את זה. הארון הזה היום נקי, אין בו גרגר. אני רציתי שכנות טובה, אמרתי שמה שצריך אני אזרוק".

24. התובע צירף לתצהירו את תמונות של פנים הארון נשוא המריבה (בנספח ה'). בתמונות ניתן לראות כי בארון אוחסנו שואב אבק, דלי צבע, שקית צבעונית, ציור הנראה כציור של ילד, מארז קרטון של 6 בקבוקים 1.5 ליטר, ועוד חפצים קטנים שונים, לרבות נרגילה.

25. אין צורך לומר, כי ארונות הבית המשותף הם רכוש משותף. אל להם לנתבעים לעשות בארונות אלה שימוש לאחסון ציוד אישי בלא שקיבלו הסכמה מפורשת. כמובן, השכנים רשאים להגיע לכלל הסכמה מה יאוחסן בארון, ובאילו ארונות. ואולם, בהעדר הסכמה – ובמקרה דנא לא הושגה הסכמה – אין מקום לשימוש יחידני או פרטני בארון ציבורי לצרכים אישיים. ככל שמדובר בציוד השייך לועד הבית, העניין מסור לטיפולו של ועד הבית עצמו. אין חולק כי הנתבע לא פעל בעניין זה בתפקיד של ועד הבית.

26. למרות פינוי הארון בפועל, הרי שנוכח המחלוקת הנמשכת שבין הצדדים, ואופיה הצופה פני עתיד, אני מקבלת את התביעה בראש זה ומוציאה צו מניעה המופנה לנתבעים ואשר אוסר עליהם לעשות שימוש בארונות שבחדר המדרגות בקומה 17 לאחסון ציוד אישי. יובהר כי אין בהחלטה זו כדי לגרוע מסמכותו של ועד הבית או מכוחם של הדיירים להתכנס לאסיפה מסודרת ולקבל החלטות בכל הקשור לשימוש ברכוש המשותף, לרבות הארונות.

27. הוא הדין בציוד של הנתבעים שהניחו בקומה 17. באחת התמונות ניתן לראות ארגז בסמוך לדירת הנתבעים וכן זוג נעליים (ר' בנספח א' לתצהיר התובע). התובעת העידה שמדובר בחפצים של הנתבעים המאוחסנים מחוץ לדירתם (ר' עדותה בפ' ע' 12 ש' 10-12: "לכל אחד יש את הדירה שלו, את החפצים שלו שיחזיק בדירה שלו... לא בלובי. לא רוצה לראות נעליים מסריחות בלובי"). הנתבע הודה כי הנתבעים מחזיקים "ארון נעליים קטן" במסדרון הקומה המוביל לדירתם (ס' 11 סיפא לתצהיר). אין מקום לאחסון ציוד אישי במסדרון חדר המדרגות. שימוש זה חורג מהשימוש המידתי והסביר, הן משום אופי החפצים (נעליים), והן משום היכולת לאחסן ציוד כזה בתוך הדירה עצמה.

28. אשר על כן, אני מקבלת את התביעה בראש זה ומוציאה צו מניעה המופנה כנגד הנתבעים ואשר אוסר עליהם להחזיק ארון נעליים ונעליים בחדר המדרגות של קומה 17.

29. אשר לנעילת ארונות משותפים: הנתבע הודה כי החליף מנעול בארון בקומה 17, וזאת משום שאיפסן בו ציוד וכדי למנוע את גניבתו (ס' 12 לתצהירו; וכן עדותו בפ' ע' 25 ש' 20-24). אין מקום למהלך יחידני של נעילת ארון משותף מצד אחד הדיירים. הסמכות בענין זה מסורה לועד הבית, לטפל בענייני הארונות המשותפים לרבות נעילתם. אשר על כן, מוצא בזאת צו מניעה כנגד הנתבעים, האוסר עליהם לנעול ארון משותף במנעול או מפתח פרטיים.

30. בכל הקשור לקיר הגבס שכביכול הותקן באחד הארונות: התובעים טענו טענה זו על דרך הסתם. התובע הצהיר: "הנתבעים בנו באחד הארונות קיר גבס המפריד את הארון לחלקים וזאת ללא כל היתר וללא הסכמתנו" (ס' 25 לתצהירו). הנתבע הכחיש את הנטען. לדבריו, הם לא בנו כל קיר בארון, אלא שמדובר בקיר שקיים בכל הקומות, ו"כך נמסר המבנה על ידי הקבלן" (ס' 13 לתצהירו). התובעים לא הוכיחו את תביעתם בראש זה, והיא נדחית.

31. איני רואה מקום לחייב את הנתבעים בפיצויים כלשהם בפרק זה. להבדיל מסוגיית המצלמות ופגיעתן בפרטיות התובעים, נושא הארונות לא הוליד עימו נזק כלשהו.

32. התוצאה היא שהתביעה מתקבלת בחלקה וכמפורט לעיל.

33. מסמך פסק הדין הוקרא במעמד הצדדים. המסמך יועבר למחשב השופטת, להגהה, עריכה וחתימה.

34. בית המשפט ישמע בנפרד טיעון לעניין ההוצאות.

     

    ניתן היום, כ' סיוון תשע"ה, 07 יוני 2015, בנוכחות הצדדים.