התובעים רכשו דירה מהנתבעת, חברה קבלנית לבנייה. אין מחלוקת על כך שהחזקה בדירה נמסרה לתובעים במועד מאוחר מהמועד שנקבע למסירתה על-פי הסכם המכר.
המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה, אם לנוכח האיחור במסירת החזקה בדירה, חלה על הנתבעת חובה לפצות את התובעים בהתאם להוראות סעיף 5א בחוק המכר (דירות), התשל"ג-1973 (להלן – חוק המכר (דירות)). אם נשיב על כך בחיוב, כי אז נידרש לבחינת סכום הפיצוי.
א.רקע ועיקרי העובדות
2.תחילה יובאו עיקרי העובדות הדרושות להכרעה בתביעה הנדונה, אשר בעיקרן אינן שנויות במחלוקת. ככל שנידרש אל עובדות השנויות במחלוקת, הדבר ייאמר במפורש. לאחר מכן ולנוכח חשיבות הדברים לתוצאת פסק הדין, נעמוד בפירוט גם על עיקרי ההליכים בתובענה הנדונה.
3.ביום 3.1.2013 נחתם בין הצדדים הסכם מכר שעל-פיו רכשו התובעים מהנתבעת דירה בת שישה חדרים בבניין מס' 3 במיזם "בית בקומה" בשכונת פסגת זאב בירושלים (להלן, לפי העניין – הדירה, ההסכם (ההסכם – נספח א' של תצהיר התובעים)).
בסעיף 7.1 בהסכם נקבע כי החזקה בדירה תימסר לתובעים ביום 3.3.2014. מאחר שהתובעים ביקשו להכניס שינויים בדירה, הוסכם כי מועד מסירתה יידחה בחודש, ליום 3.4.2014.
4.על-פי נספח ג' של ההסכם, סכום התמורה עבור הדירה הוא 1,850,000 ₪. באשר להסדר התשלומים נקבע בנספח זה, כי סך 300,000 ₪ ישולם במעמד החתימה על ההסכם ואילו היתרה, בסך 1,550,000 ₪ תשולם לא יאוחר מעשרה ימים מהיום שבו יתקבל "טופס 4" (אישור לכך שהנכס מתאים למגורים וכי ניתן לחברו אל רשתות החשמל, המים והטלפון).
אין מחלוקת על כך שבפועל, טופס 4 התקבל ביום 30.5.2015. במועד זה גם שילמו התובעים את יתרת התמורה עבור הדירה (1,550,000 ₪) ובמועד זה אף נמסרה הדירה לחזקתם.
עוד יוער, כי לא הייתה מחלוקת על כך שהסדר התשלומים שנקבע בהסכם שנערך עם התובעים, היה חריג ושונה משאר ההסכמים שנחתמו בין הנתבעת לבין רוכשי הדירות במיזם. שכן, בשונה משאר ההסכמים, לא נקבעה פריסה של מספר תשלומים, אלא כאמור, הוסכם כי רובה, כמעט כולה, של התמורה עבור הדירה תשולם במועד מסירתה (ראו לעניין זה, עמ' 26 שורות 25-13).
5.על-פי הראיות שהגישה הנתבעת ועל-פי טענתה, סיבת העיכוב במסירת הדירה נבעה מהליכי הקפאת הליכים שננקטו נגד קבלן של קבלן המשנה של המיזם, חברת היסם כרוף (בנייה) בע"מ (להלן – חברת כרוף; מנהל החברה יכונה להלן – מר כרוף), אשר התנהלו בבית המשפט המחוזי בירושלים במסגרת תיק פר"ק 39470-04-13 (להלן – הליכי ההקפאה).
במסגרת הליכי ההקפאה הגיש הנאמן שמינה בית המשפט, רו"ח תמיר סער, בקשה לצו מניעה זמני נגד הנתבעת בתביעה הנדונה, וביום 2.5.2013 הורה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ד' מינץ) על מתן סעד ארעי כפי שהתבקש (נספח א' של תצהיר הנתבעת). על-פי צו זה, נאסר על הנתבעת לסלק את חברת כרוף מאתר הבניה שבו נבנתה הדירה הנדונה, ונאסר עליה להכניס קבלן אחר במקומו.
החלטה דומה ניתנה ביום 6.5.2013 (שם, נספח ב'), לאחר דיון בסעד הזמני. בדומה נקבע ביום 16.5.2016, כי העבודות באתר יבוצעו רק באמצעות קבלני המשנה ששכר הנאמן וכי בכל מקרה, אין הנתבעת רשאית להכניס אל האתר קבלני משנה מטעמה (שתי החלטות מיום 16.5.2013 – שם, נספחים ג' ו-ד).
ב.עיקרי ההליכים במסגרת התביעה
6.כתב התביעה בתביעה הנדונה הוגש ביום 26.1.2015, עוד בטרם נמסרה הדירה לתובעים, ובמסגרתו נתבע פיצוי בסך 86,125 ₪. על-פי הנטען, הסכום הנתבע שיקף את הפיצוי בשל האיחור במסירת הדירה, אשר התובעים זכאים לו מכוח סעיף 5א בחוק המכר (דירות), עד מועד הגשת התביעה. זאת על יסוד טענת התובעים, אשר לא נתמכה בדבר, כי "סכום השווה לדמי שכירות של דירה דומה בגודלה ובמיקומה" עבור כל חודש הוא בסך 6,500 ₪.
7.כתב ההגנה מטעם הנתבעת הוגש ביום 24.2.2015. במסגרתו הכחישה הנתבעת את חבותה ואף טענה, כי יש להורות על דחיית התביעה על הסף. זאת לנוכח הליכי הקפאת ההליכים כמפורט לעיל, אשר בעטיים ועל-פי טענת הנתבעת, העיכוב במסירת הדירה לתובעים, כמו גם לשאר רוכשי הדירות במיזם, נבע מנסיבות אשר לא היו בשליטתה. הנתבעת טענה, כי על-פי הוראת סעיף 5א(ג) בחוק המכר (דירות), רשאים הצדדים להסכים לכך שבמצב שבו האיחור במסירת דירה נבע "מנסיבות שאינן בשליטת המוכר ושהסיכון להתרחשותן ולתוצאותיהן אינו מוטל עליו", לא יחולו הוראות סעיף 5א(א) ו-(ב) הקובעות חובת תשלום פיצוי בשל איחור במסירת דירה. על-פי טענת הנתבעת, הוראה מעין זו אמנם נקבעה בסעיף 7.3 בהסכם, אשר על-פיה, בנסיבות כאמור, ניתן יהיה לדחות את מועד מסירת הדירה. לפיכך טענה הנתבעת, כי לנוכח הליכי ההקפאה, אשר הפקיעו מידיה את התקדמות הבניה, לא ניתן לחייבה בפיצוי הנתבע.
עוד טענה הנתבעת, כי מאחר שרוב התמורה שולמה במועד מסירת הדירה, אין הצדקה לתשלום פיצוי על-פי חוק המכר (דירות), מהטעם שיהיה בכך משום התעשרות שלא כדין מצד התובעים.
8.הצדדים הופנו להליך מהו"ת, אולם לאחר שביום 26.5.2015 הוגשה הודעת המגשר, כי הליך זה לא צלח, ניתנה החלטה (מיום 27.5.2015), אשר הורתה לתובעים להגיב לטענת הנתבעת, כי יש להורות על דחיית התביעה על הסף.
תגובת התובעים, אשר חלקו על טענותיה של הנתבעת, הוגשה ביום 4.6.2015, והנתבעת השיבה ביום 28.6.2016. בתגובתם הודיעו התובעים, כי רק סמוך להגשתה, נמסרה להם החזקה בדירה.
מאחר שנמצא כי טענות הנתבעת נסמכות על מחלוקות עובדתיות המצריכות בירור, נקבע בהחלטה מיום 29.6.2015, כי טענותיה תתבררנה במסגרת בירור התביעה כולה. כן נקבע, כי קדם משפט יתקיים ביום 17.11.2015.
9.במקביל לתובענה הנדונה, התבררה בבית משפט זה תביעה נוספת נגד הנתבעת שאותה הגישו עשרים ותשעה דיירים נוספים במיזם הבניה שבו נרכשה דירת התובעים (ת"א 1860-07-14 עובדיה נ' האחים חסיד, שנדונה לפני כבוד השופט אלעזר נחלון) (להלן – התביעה הנוספת). בדיון שהתקיים ביום 25.10.2015 בעניין תביעה זו, הוסכם בין הצדדים על הסדר דיוני, שעל-פיו ובכפוף לתנאיו, יינתן פסק-דין על דרך הפשרה בהתאם להוראת סעיף 79א בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], השתמ"ד-1984 (להלן גם – סעיף 79א).
בפתח קדם המשפט שהתקיים ביום 17.11.2015 הוצע לצדדים להסכים למתן פסק דין בהתאם לאותו מתווה שהוסכם בין הצדדים בתביעה הנוספת. לחלופין הוצע, להסכים להכרעה על דרך הפשרה בהתאם להוראת סעיף 79א וזאת על יסוד המסמכים המצויים בתיק בית המשפט.
הנתבעת הסכימה לשתי החלופות ואילו בא-כוח התובעים הודיע על התנגדותם לשני ההסדרים הדיוניים שהוצעו. לנוכח הערות בית המשפט, ביקש בא-כוח הוא להוסיף ולשוחח עם התובעים ולהודיע את עמדתם בעניין שני ההסדרים שהוצעו. לפיכך נקבע, כי התובעים יודיעו את עמדתם להסדרים שהוצעו ולחלופין הוצע הסדר דיוני שלישי, אשר על-פיו ההכרעה תהיה שלא על דרך הפשרה, אך על סמך המסמכים המצויים בתיק בית המשפט ולאחר שהצדדים יסכמו בכתב בקצרה.
10.ביום 19.11.2015 הוגשה הודעת התובעים, כי הם מסכימים להכרעה על דרך הפשרה על-פי מתווה שלא הוצע בדיון, אלא פורט בהודעתם. משלא צירפו את עמדת הנתבעת נקבע בהחלטה כי על התובעים להודיע עד יום 6.12.2016 אם שני הצדדים מסכימים למתווה להכרעה בתביעה.
ביום 6.12.2016 הודיעו התובעים כי אין הסכמה על מתווה להכרעה בתביעה. בנוסף לכך ביקשו לתקן את כתב התביעה, כך שסכום התביעה יכלול את מלוא סכום הפיצוי, אשר לטענתם, הם זכאים לו עד מועד מסירת הדירה.
ביום 7.12.2015 הודיעה הנתבעת על התנגדותה לבקשה לתיקון התביעה. זאת בין השאר, מן הטעם שלטענתה, הדירה נמסרה מספר חודשים לפני קדם המשפט שהתקיים ביום 17.11.2015, אך למרות זאת לא עלתה הבקשה בישיבת קדם המשפט. תשובת התובעים הוגשה ביום 10.12.2013 וביום 13.12.2015 ניתנה החלטה, אשר על-פיה, לנוכח השלב המוקדם יחסית שבו מצויה התביעה, הורשו התובעים לתקן את כתב התביעה, תוך תשלום הוצאות הנתבעת בסך 1,500 ₪.
11.ביום 7.1.2016 הוגש כתב התביעה המתוקן, הזהה אל כתב התביעה המקורי, למעט העובדה שצוין בו כי הדירה נמסרה ביום 30.5.2015 ובהתאם לכך, הסכום הנתבע הועמד על סך 118,625 ₪.
לאחר שלא הוגש כתב הגנה מתוקן ובעקבות בקשת התובעים מיום 18.2.2016, הודיעה הנתבעת כי תסתמך על כתב ההגנה המקורי.
בהחלטה מיום 10.3.2016 נקבעו מועדים להגשת תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים. בהתאם להחלטה זו, הוגש ביום 20.4.2016 תצהיר משותף לשני התובעים וביום 21.4.2016 הגישו הם בקשה לזמן את מר כרוף להעיד מטעמם. לאחר שהוגשה תגובת הנתבעת והתובעים השיבו לתגובתה, ניתנה ביום 18.5.2016 החלטה אשר מתירה לתובעים לזמן לעדות מטעמם את מר כרוף.
מטעם הנתבעת הוגש ביום 5.6.2016 תצהיר עדות ראשית של מר יהודה חסיד, מנהל המיזם שבו נבנתה הדירה שרכשו התובעים.
12.בפתח ישיבת ההוכחות אשר התקיימה ביום 6.11.2016, התקיים דיון שחלקו לא תועד בפרוטוקול ובמסגרתו הועמדו התובעים על מספר קשיים העומדים בפניהם להוכחת תביעתם. לאחר שהתובעים הועמדו על אותם קשיים, הוצעו מספר הסדרים דיוניים, אשר תועדו בפרוטוקול בפתח הדיון, לרבות האפשרות של הכרעה על דרך הפשרה (עמ' 3). למרות שהובהר לתובעים הקושי הניצב בפניהם להוכחת תביעתם, הסכימה הנתבעת להסדרים הדיוניים שהוצעו ואילו התובעים סירבו להם ועמדו על שמיעת העדים. לנוכח עמדתם זו, הודיע בא-כוח הנתבעת, כי הוא מוותר על חקירת התובעים על תצהירם המשותף, מבלי שהדבר יהיה בגדר הסכמה לאמור בתצהיר (שם, עמ' 3). בהמשך הדיון, תועדה במלואה השתלשלות הדברים שהייתה בפתח הדיון. זאת במסגרת החלטה בעניין בקשת בא-כוח התובעים לפסילתי משמיעת התובענה, אשר נדחתה (עמ' 9-7). מפאת חשיבות הדברים, להלן הדברים שנאמרו לתובעים בפתח הדיון, כפי שתועדו במסגרת ההחלטה האמורה:
"... אשר לדיון שמתקיים היום ולדברים שאמרתי בפתח הדיון. תחילה ראוי להעמיד דברים על דיוקם. בפתח הדיון אומנם עמדתי על כשלים מובהקים בראיות התובעים ובטענותיהם. כך למשל, עמדתי על כך שאין ברשות התובעים כל ראיה לעניין הסכום הנתבע עבור דמי השכירות החודשיים. הערתי כי לא רק שלא צורפה חוות דעה של שמאי, אלא שאף לא צורף הסכם השכירות שממנו ניתן ללמוד על דמי השכירות ששילמו התובעים בפועל. עוד הוספתי, כי במקום שנתבע פיצוי לפי סעיף 5א בחוק המכר (דירות), יש לתת את הדעת לרציונל העומד בבסיס הפיצוי שניתן לזכות בו מכוחו של סעיף זה. הרציונל הוא כי מי ששילם את תמורת הדירה ולא קיבל את דירתו זכאי לפיצוי בשל ההוצאות הכפולות שנדרש להוציא גם בשל כך ששילם את תמורת הדירה וגם בשל כך שטרם קיבל את הדירה. במקרה הנדון אין מחלוקת כי התובעים שילמו את הרוב המכריע של התמורה רק במועד שבו קיבלו את הדירה, ולכן אין מדובר במקרה רגיל שבו רוכשים שילמו את תמורת הדירה מבלי לקבלה. הפניתי את הצדדים לפסק דינו של כב' השופט מוחמד חאג' יחיא בבית משפט זה (ת"ק 24513-04-14) שבו נדחתה תביעה של דיירים נוספים באותה פרשה נגד הנתבעת וזאת מן הטעם שנקבע כי הם איחרו בתשלום. הדגשתי כי אומנם מדובר בנסיבות שונות, אולם הוספתי שיש בשיקולים שנשקלו באותו פסק-דין כדי ללמד על המקרה הנדון. זאת מבלי שנקטתי עמדה לעניין התביעה הנדונה. שכן, ברור כי מדובר בנסיבות שונות.
לאחר שהערתי את ההערות האמורות, הצעתי לצדדים שתי הצעות כדי לייעל את הדיון. שתי ההצעות נכתבו ככתבם וכלשונם בפתח הדיון בפרוטוקול. כאמור שם, מאחר שהתצהירים מטעם שני הצדדים הם בעיקרם תצהירים המפרטים תוכן של מסמכים שצורף לתצהירים וכן כוללים עמדות משפטיות שקיבלו המצהירים, סברתי כי אין בחקירת המצהירים כדי להוסיף דבר, מן הטעם שהשאלות העולות בתביעה הנדונה הן שאלות משפטיות ולא שאלות של מהימנות. מטעם זה הוצע לצדדים להסכים לסכם על סמך המסמכים והתצהירים שהוגשו. לחלופין, שבתי והצעתי את אותה הצעה שעלתה כאמור בקדם המשפט הראשון שעל-פיה הצדדים יטענו בקצרה ופסק הדין יינתן על דרך הפשרה".
13. מכל מקום וכאמור, לנוכח הודעת בא-כוח הנתבעת, התובעים לא נחקרו על תצהירם ומטעמם העיד מר כרוף, אשר העיד מבלי שהגיש תצהיר. כן נחקר על תצהירו, מר יהודה חסיד, מטעם הנתבעת.
ראוי להעיר כבר עתה, כי דבריו של מר כרוף לא נתמכו במסמכים כלשהם. כך גם לא הייתה מחלוקת על כך שבין הנתבעת לבין מר כרוף מתנהלים עתה הליכים משפטיים, כך שהיה ברור כי למר כרוף אינטרס מובהק להעיד באופן מסוים. משני טעמים אלו, ספק אם ניתן לקבוע ממצאים על סמך עדותו, ככל שבכלל היה בה כדי לתרום לקידום בירור התביעה הנדונה.
לאחר שמיעת העדים וכפי שנקבע מראש, סיכמו באי-כוח הצדדים את טענותיהם בעל-פה.
ג.עיקרי טענות הצדדים
עיקרי טענות התובעים
14.טענת התובעים היא כאמור, כי לנוכח האיחור במסירת הדירה, הם זכאים לסכום הפיצוי הנתבע עבור התקופה שראשיתה המועד שהוסכם שתימסר ועד מועד מסירתה בפועל. לטענתם, זכאותם למלוא הפיצוי הנתבע נובעת מהוראת סעיף 5א בחוק המכר (דירות) וכן מכוח ההסכם.
בא-כוח התובעים טען, כי אין לקבל את טענת הנתבעת, כי לנוכח העובדה שהתובעים שילמו את רובה ככולה של התמורה רק בעת מסירת הדירה, הם אינם זכאים לפיצוי הקבוע בחוק, וזאת לטענתו, מטעמים אלו: מדובר ב"טענה של הוגנות", שאינה טענה משפטית. לטענתו, אין בחוק הוראה המתנה את הפיצוי בשל איחור במסירת הדירה במלוא תשלום תמורתה; התובעים שילמו את התמורה בהתאם למועדים שנקבעו בהסכם ולכן לא יכולה להישמע טענה, כי התשלום שולם רק במועד המסירה; אף בהסכם, נוסף על הוראות חוק המכר (דירות), נקבעה הוראה המזכה את התובעים בפיצוי הנתבע וכי הוראה זו לא הותנתה בתשלום מלוא התמורה, או רובה, קודם למועד שנקבע למסירת הדירה. לכן לטענתו, אין לכרוך את מועד תשלום מלוא התמורה בזכאות לפיצוי; תשלום מלוא התמורה רק בעת מסירת החזקה בדירה, לא גרע מהנזק הכספי שנגרם לתובעים בשל כך שלנוכח האיחור במסירת הדירה, נאלצו לשכור דירה אחרת.
בסיכום טענותיו, הפנה בא-כוח התובעים אל פסק הדין בעניין רע"א 6605/15 שמש נ' ספייס בנייה ויזמות בע"מ (21.2.2016) (כבוד השופטת ד' ברק-ארז) (להלן – עניין שמש), אשר בו נדונה תכליתה של הוראת סעיף 5א בחוק המכר (דירות). לטענתו, תכליתה של הוראה זו להגן על רוכש דירה, אשר במערכת היחסים החוזית שבינו לבין הקבלן, ידו על התחתונה. לפיכך טען, כי על הקבלן מוטל להוכיח כי אין תחולה להוראות ההסכם או להוראות החוק בעניין הפיצוי.
15.בעניין טענת הנתבעת, כי האיחור במסירת הדירה לא היה בשליטתה, טען בא-כוח התובעים, כי מדובר בטענה אשר נטענה בחוסר תום-לב בעוד הנתבעת יודעת, כי אינה נכונה. לטענתו, על-פי החלטות בית המשפט בעניין הליכי ההקפאה, נמנעה כניסת קבלן אחר אל אתר הבניה, אך לא נאסר על חברת כרוף להשלים את עבודות הבניה. במצב זה חברת כרוף יכולה הייתה להשלים את הבניה במועד, אך הדבר נמנע ממנה לנוכח סכסוך כספי בינה לבין הנתבעת, אשר בעטיו לא שילמה הנתבעת לחברת כרוף עבור העבודות. בא-כוח התובעים טען, על יסוד עדותו של מר כרוף, אשר כפי שכבר הוער, לא נתמכה במסמכים, כי בעטיים של הליכי ההקפאה, חל עיכוב בן חמישה חודשים בלבד וכי אם היו עיכובים נוספים, הרי שהדבר נבע מ כך שהנתבעת עיכבה תשלומים לחברת כרוף. לפיכך טען, כי בנסיבות אלו אין הנתבעת יכולה לטעון כי המניעה להשלמת הבניה במועד, לא הייתה בשליטתה.
16.עוד טען בא-כוח התובעים, כי במסגרת התביעה הנוספת התקבלה תביעתם של כל התובעים באותה תביעה בהיבט העקרוני, וכי נפסק לדיירים שתבעו סכום פיצוי בשיעור שהגיע לכ-80% ממלוא הפיצוי שכל אחד מהם היה זכאי לו. לטענתו, נראה כי נגרע שיעור 20% מהפיצוי בשל נסיבות מיוחדות. כן טען, כי הנתבעת אמנם ערערה על פסק הדין שניתן באותה תביעה (פסק-דין מיום 19.1.2016), אך חזרה בה מהערעור (ע"א (מחוזי ירושלים) 7436-03-16, מיום 18.9.2016).
17.בעניין המועד שהחל ממנו יש למנות את העיכוב במסירת הדירה, טען בא-כוח התובעים, כי אמנם נטען בכתב התביעה כי אין למנות את החודש הראשון מן הטעם שלנוכח השינויים שהוכנסו בדירת התובעים, לבקשתם, הוסכם על דחיית מועד מסירת הדירה בחודש. עם זה טען עתה, כי לנוכח פסק הדין בעניין שמש, יש למנות את תקופת האיחור במסירת הדירה החל מהמועד שנקבע בהסכם וזאת מן הטעם, שבהסכם לא שונה המועד המוסכם למסירת הדירה.
18.בעניין סכום הפיצוי אשר על-פי טענת התובעים הם זכאים לקבל עבור כל חודש של עיכוב במסירת הדירה, טען בא-כוחם, כי שווי שכירת דירה מקבילה הוא בסך 6,500 ₪. לטענתו, כך יש לקבוע על יסוד שלושה אלו: האחד, כך נקבע בפסק הדין שניתן בתביעה הנוספת ולפיכך לטענתו, כך יש לחשב את הפיצוי גם בתביעה הנדונה. בעניין זה הוסיף, כי בתביעה הנוספת נקבע הסכום על יסוד קביעה שמאית. השני, הסכום האמור נטען בכתב התביעה ולטענתו, לא הוכחש. השלישי, התובעים הצהירו על הסכום האמור בתצהיר מטעמם.
בא-כוח התובעים נשאל גם בעניין ההשלכה הכלכלית שיש לכך שרוב התמורה עבור הדירה שולמה רק בעת מסירת החזקה בדירה. בעניין זה טען, כי לשיטתו, אין לכך כל השלכה (עמ' 23-22).
עיקרי טענות הנתבעת
19.בא-כוח הנתבעת הפנה אל טענותיה בכתב ההגנה וכן בתשובתה לתגובת התובעים בעניין הבקשה לדחיית התביעה על הסף. לטענתו, בעקבות הליכי ההקפאה ועל כורחה של הנתבעת, הופקעה ממנה האפשרות לשלוט בהשלמת הבניה. זאת לטענתו, כפי שעולה מההחלטות שניתנו במסגרת הליכי ההקפאה, אשר צורפו אל התצהיר מטעם הנתבעת. לטענתו, מאותן החלטות אף עולה, כי חרף בקשותיה של הנתבעת, נשללה ממנה האפשרות לנהל את המשך העבודות באתר הבניה. כאמור באותן החלטות, בית המשפט המחוזי קבע שהעבודות באתר ייעשו רק באמצעות קבלני המשנה ששכר הנאמן, בעוד הנתבעת לא הורשתה להכניס קבלני משנה מטעמה. בנסיבות אלו טען, שהתקיים החריג אשר פוטר את הנתבעת מחובת תשלום פיצוי בשל איחור במסירת דירה.
בא-כוח הנתבעת טען אפוא, כי במקום שבו העיכוב בבניה, שהוביל לעיכוב במסירת הדירות, נבע מצו שיפוטי, הרי שמדובר במצב מובהק של עיכוב מנסיבות שאינן בשליטת הקבלן. במצב זה טען, כי היה מקום לסילוק התביעה על הסף ולחלופין, יש לדחותה לגופה מן הטעם האמור.
20.בנוסף טען בא-כוחה של הנתבעת, כי כאמור, התובעים לא הוכיחו באף לא ראיה קבילה אחת את הסכום אשר לטענתם משקף את דמי השכירות של דירה מקבילה לזו שרכשו. בנסיבות אלו, אין כל בסיס לתביעתם, כך שכבר מטעם זה יש לדחות את התביעה.
21.טענה נוספת שטענה הנתבעת, כבר מראשית ההליך, היא כי בעניין התובעים, בשונה משאר הדיירים שרכשו דירות במיזם, הוסכם על הסדר תשלומים שונה של התמורה. על-פי הסדר זה, התובעים שילמו חלק מזערי, כ-16% בלבד מסכום התמורה, בעוד שאת היתרה שילמו רק לאחר שהדירה נמסרה להם. במצב זה, תשלום הפיצוי הקבוע לפי סעיף 5א בחוק המכר (דירות), יוביל למצב שבו התובעים יתעשרו שלא כדין. שכן, אם תביעתם תתקבל, אזי יווצר מצב שבו תמורת סכום נמוך מאד ששילמו, הם יזכו בתשואה בשווי העולה על שיעור 30% מהסכום ששילמו. מכאן טענת הנתבעת, כי יש חשיבות רבה למועד תשלום התמורה עת נשקלת שאלת זכאות התובעים לפיצוי. זאת לטענת בא-כוח הנתבעת, מן הטעם שתכלית סעיף 5א בחוק המכר (דירות), היא להעמיד את הקונה במצב שבו היה אילו הדירה נמסרה לו במועד, וכי תכליתו אינה להעשירו על חשבון הקבלן.
22.בעניין המועד שהחל ממנו יש למנות את תקופת העיכוב במסירת הדירה, טען בא-כוחה של הנתבעת, כי יש לדחות את הניסיון לטעון כי יש לחשבה החל ממועד המסירה שנקבע בהסכם ולא רק החל מחודש מאוחר יותר, בשל השינויים שנעשו בדירת התובעים, לבקשתם. כך מן הטעם, שמדובר בהרחבת חזית אסורה ובטענה העומדת בניגוד לנטען בכתב התביעה. בנוסף לכך טען, כי הגם שמר כרוף ביצע את עבודות השינויים בדירה, לא הוכח באמצעות עדותו פרק הזמן הנכון אשר נדרש לשם כך. שכן, במענה לשאלה שנשאל, לא ידע מר כרוף לומר דבר בעניין היקף השינויים.
23.לבסוף טען בא-כוחה של הנתבעת, כי אין לקבל את עדותו של מר כרוף, אשר לא נתמכה באף לא מסמך אחד. לטענתו, אף לא הובהר על שום מה לא הוגש תצהיר מטעמו. מכל מקום, לנוכח המחלוקות הקשות בינו לבין הנתבעת במסגרת ההליכים שמתנהלים בבית המשפט המחוזי, משקל עדותו נמוך מאד, עד כדי אפסי. כל זאת במיוחד בשל כך שמר יהודה חסיד, העד מטעם הנתבעת, אף לא נחקר בעניין הנושאים שלגביהם נשאל מר כרוף, כך שנמנעה ממנו האפשרות להגיב על הדברים אשר בהיעדר תצהיר, נשמעו לראשונה בעדותו של מר כרוף בבית המשפט.
בקשת התובעים (לאחר סיום שמיעת הסיכומים) להוספת ראיה
24.לאחר שבא-כוח התובעים סיים לסכם את טענותיו, הוא נשאל מספר שאלות אשר נועדו לברר כיצד לשיטתו על בית המשפט לקבוע את שווי דמי השכירות החודשיים אשר לטענתו, יש לפסוק, אך הוא עמד על טענותיו כמובא לעיל (ראו בעמ' 22). רק בתום הדיון ורק לאחר שבא-כוח הנתבעת סיים לסכם את טענותיו, ביקש בא-כוחם של התובעים, לראשונה, כי יתאפשר לו להגיש חוות דעה שמאית בעניין שווי דמי השכירות שעל בסיסם יש לפסוק את הפיצוי הנתבע. לנוכח התנגדות הנתבעת והשלב שבו עלתה הבקשה, היא נדחתה (עמ' 28-26).
ד.דיון והכרעה
(1)השאלות השנויות במחלוקת
25.בתביעה הנדונה עותרים התובעים לקבלת פיצוי כספי בשל האיחור במסירת הדירה שרכשו מהנתבעת וזאת בהתאם להוראת סעיף 5א בחוק המכר (דירות), אשר קובע לאמור:
(א)לא העמיד המוכר את הדירה לרשות הקונה לאחר שחלפו שישים ימים מתום המועד הקבוע לכך בחוזה המכר (בסעיף זה – המועד החוזי), זכאי הקונה לפיצויים, בלא הוכחת נזק, בסכום כמפורט להלן, בעבור כל חודש או חלק ממנו מהמועד החוזי ועד להעמדת הדירה לרשותו, או לפיצויים בסכום שהוסכם עליו בחוזה המכר בשל איחור במסירת הדירה, לפי הגבוה:
(1)סכום השווה לדמי שכירות של דירה דומה בגודלה ובמיקומה כשהם מוכפלים ב-1.5 – בעבור התקופה שתחילתה במועד החוזי וסיומה בתום שמונה חודשים מאותו מועד;
(2)סכום השווה לדמי שכירות של דירה דומה בגודלה ובמיקומה כשהם מוכפלים ב-1.25 – בעבור תקופה שתחילתה תשעה חודשים לאחר המועד החוזי ואילך.
(ב)הפיצויים הקבועים בסעיף זה ישולמו בתום כל חודש בעד אותו חודש; הפיצויים בעד שישים הימים שתחילתם במועד החוזי ישולמו בתום שישים הימים האמורים.
(ג)על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), הצדדים לחוזה המכר רשאים להסכים כי הסעיפים הקטנים האמורים לא יחולו על איחור במסירה שנגרם כתוצאה מנסיבות שאינן בשליטת המוכר ושהסיכון להתרחשותן ולתוצאותיהן אינו מוטל עליו.
מחלוקות הצדדים הן בעיקר לגבי שאלות הבאות, שיידונו להלן: הראשונה, אם אמנם זכאים התובעים לפיצוי, כי אז יש לבחון מהו "הסכום השווה לדמי שכירות של דירה דומה בגודלה ובמיקומה" (סעיף 5א(א)(1) ו-(2)), שעל בסיסו יחושב הפיצוי; השנייה, אם אמנם זכאים התובעים לפיצוי, כי אז יש לבחון מהו "המועד הקבוע ... בחוזה המכר" (סעיף 5א(א)), אשר החל ממנו יש לחשב את הפיצוי על-פי הוראת סעיף 5א; השלישית, בהיעדר מחלוקת על כך שהוראת סעיף 7.3 בהסכם קובעת כי לא תחול חובת פיצוי על-פי סעיף 5א בשל "איחור במסירה שנגרם כתוצאה מנסיבות שאינן בשליטת המוכר ושהסיכון להתרחשותן ולתוצאותיהן אינו מוטל עליו" (סעיף 5א(ג)), יש לבחון אם אמנם בנסיבות הנדונות האיחור במסירת הדירה נבע מנסיבות כאמור.
מהטעמים שכבר הוזכרו ואשר יידונו בהמשך, מסקנת הדברים היא כי משלא הוכיחו התובעים את שווי דמי השכירות, לא ניתן לקבל את התביעה. חרף זאת, לאחר הדיון בשלוש השאלות האמורות, נבחן את אופן חישוב הפיצוי בנסיבותיה של התביעה הנדונה.
(2)דיון בשאלה הראשונה: סכום שווי דמי השכירות לכל חודש
26.על-פי הוראת סעיף 5א בחוק המכר (דירות), במקום שבו קמה זכאות לפיצוי בשל איחור במסירת דירה, נקבע סכום הפיצוי על בסיס "סכום השווה לדמי שכירות של דירה דומה בגודלה ובמיקומה". סכום זה טעון הוכחה באמצעות חוות דעה של שמאי או באמצעות ראיה קבילה אחרת, אולם בהיעדר ראיה כלשהי המבססת את שווי דמי השכירות של דירה דומה לזו שנרכשה, לא ניתן לקבוע את הסכום שעל-פיו יחושב הפיצוי. הנטל להוכחת סכום זה מוטל על התובע, מכוח הכלל אשר על-פיו "המוציא מחברו, עליו הראיה". לכן, אם לא הוכיח התובע סכום זה, ממילא שלא ניתן לפסוק לו פיצוי, אפילו נקבעה זכאותו.
עוד יש להוסיף, כי שווי דמי שכירות של דירה דומה לזו שרכשו התובעים, אינו בגדר העניינים המצויים בידיעתו השיפוטית של בית המשפט ואף אין מדובר בסכום שניתן לקבוע אותו על דרך האומדנה. שכן, הלכה היא, כי במקום שנקבעה זכאות לפיצוי, ייקבע סכום הפיצוי על דרך האומדנה רק אם הוכחו הנתונים העובדתיים שעליהם ניתן לבסס את סכום הפיצוי הראוי. כך נקבע לעניין זה בעניין ע"א 8588/06 דוד דלג'ו נ' אכ"א לפיתוח בע"מ (11.11.2010) (כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, פסקה 27):
"בהלכה הפסוקה התעוררה מחלוקת ביחס לסוגיית היקף ההוכחה הנדרשת לצורך חישוב גובה הפיצויים בהליכים אזרחיים. בע"א 355/80 אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע, פ"ד לה(2) 800 (1981) (...) סברה דעת המיעוט (השופט ח' כהן) כי די בהוכחת קיומו של נזק לצורך פסיקת פיצוי על פי האומדן (שם, בעמ' 804). חלקו עליו שופטי הרוב (השופטים א' ברק וי' כהן), אשר קבעו כי כשם שמוטלת על התובע חובת ההוכחה על קיום נזק שנגרם לו, כן מוטלת עליו החובה להוכיח את הנתונים העובדתיים עליהם יש לבסס את היקף הפיצוי הראוי בגין נזק זה, ואין להשאיר עניין זה לאומדנו של השופט. דעה זו של הרוב התקבלה (ע"א 795/86 לודאית חברה לבנין בע"מ נ' השקעות שירליב בע"מ, פ"ד מא(3) 645, 652 (1987); ע"א 638/84 קאסם נ' עו"ד יואל מנהל עיזבון המנוחה וילהלמינה מטוסיאן, פ"ד מא(3) 678, 688 (1987); שלו ואדר, בעמ' 346-347 (גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים – התרופות: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 544 (2009))".
אפילו נניח כי הוכחה זכאות התובעים לפיצוי מכוח סעיף 5א בחוק המכר (דירות), הרי שבהיעדר ראייה בעניין שוויה של דירה דומה, לא ניתן לקבוע את סכום הפיצוי. אף נחזור ונזכיר, כי הגם שהתובעים טענו כי נאלצו לשכור דירה קטנה יותר מזו שרכשו, הם נמנעו מהגשת הסכם השכירות. כך שלא רק שלא הובאה ראייה להוכחת שווי דמי השכירות של דירה דומה לזו שרכשו, אלא שאף לא הוצגה כל ראיה המוכיחה את סכום דמי השכירות אשר לטענת התובעים, שילמו בפועל.
27.בסיכום טענותיו, כאמור לעיל, ניסה בא-כוח התובעים להיבנות משלוש ראיות, או טענות, כדי לבסס את שוויה של דירה דומה. אולם כפי שיובהר עתה, אף לא אחת מהן יכולה לסייע לתובעים.
הראייה הראשונה – הקביעה בתביעה הנוספת: טענת התובע כי הסכומים שנפסקו בתביעה הנוספת נסמכו על ההנחה ששוויה של דירה דומה הוא 6,500 ₪, אינה יכולה לעמוד. זאת מן הטעם שהן בפרוטוקול שבו נקבע ההסדר הדיוני בתביעה הנוספת, הן בפסק הדין, לא הוזכר כל סכום, אלא נקבע כי פסק הדין יינתן על יסוד הנטען בכתב התביעה לעניין כל דירה (ראו שם, פסקה 3 בהסדר הדיוני וכן פסקה 5 בפסק הדין). אף מתוצאת פסק הדין בתביעה הנוספת, לא ניתן לחלץ את הסכום האמור. לא זו בלבד, אלא שספק אם ישנה הצדקה לאמץ את אותם סכומים שנתבעו בתביעה הנוספת – שאינם ידועים – ואשר לגביהם הוסכם כחלק מהסדר דיוני, אשר התובעים בתביעה הנדונה סירבו לו בתוקף, פעם אחר פעם, כמפורט לעיל.
הראייה השנייה – הנטען בכתב התביעה: טענת התובעים כי הסכום האמור (6,500 ₪), נטען בכתב התביעה, בעוד הנתבעת לא הכחישה אותו, אף היא אינה נכונה. הסכום האמור נטען בכתב התביעה המקורי בפסקה 24 ובכתב התביעה המתוקן בפסקה 27. בפסקה 33 בכתב ההגנה המקורי, שעליו כאמור לעיל, הסתמכה הנתבעת גם לגבי כתב התביעה המתוקן, הכחישה הנתבעת את הנטען.
הראייה השלישית – הצהרת התובעים: הצהרת התובעים בעניין סכום דמי השכירות של דירה דומה, מבלי שנתון זה התבסס על ראיה כלשהי, אינה יכולה לשמש ראייה לעניין הנדון.
28.משלא הוכח סכום דמי השכירות של דירה דומה לזו שרכשו התובעים, ממילא שלא ניתן לקבל את תביעתם, אפילו נמצאה זכאותם לפיצוי.
כאן המקום להוסיף, כי כמפורט לעיל, התובעים הועמדו על החסר הראייתי המשמעותי, המכשיל את תביעתם, עוד בפתח ישיבת ההוכחות. הובהר להם היטב, כי בהיעדר נתון זה, תביעתם לא תוכל להתקבל. חרף זאת, הנתבעת בהגינות רבה הביעה את הסכמתה לכך שייפסק פיצוי על דרך הפשרה בהתאם להוראת סעיף 79א בחוק בתי המשפט, אך התובעים עמדו בסירובם להצעה זו, חרף מחדלם הראייתי, וביקשו לנהל את התביעה. לא זו בלבד, אלא שבאופן תמוה מאד, טענו כי דברי בית המשפט בדבר היעדר כל סיכוי שהתביעה תתקבל ללא הנתון האמור מקימים עילת פסלות. טענה אשר כפי שטען בא-כוח הנתבעת, העלו תמיהה גדולה. זאת במיוחד לנוכח ההצעה לסיים את התביעה על דרך הפשרה – חרף המחדל הראייתי החמור של התובעים – שהנתבעת בהגינותה, הסכימה לה, אך התובעים כאמור, סירבו להסכים לה. רק בתום ישיבת ההוכחות, לאחר ששוב הובהר לתובעים כי בהיעדר הנתון של שווי דמי השכירות של דירה דומה לא ניתן לקבל את התביעה, ביקש בא-כוחם לאפשר לו להגיש חוות דעה של שמאי. אלא שבאותו שלב, לאחר שהסתיימה שמיעת העדים – אשר חקירתם הייתה לבקשת התובעים – ולאחר שהסתיימה שמיעת הסיכומים וכמפורט לעיל, התנגדה לכך הנתבעת. לנוכח התנגדותה – המוצדקת – נדחתה בקשת התובעים.
אין לנו אלא לשוב ולתמוה על התנהלות התובעים בתביעה הנדונה, כפי שפורט בהרחבה.
(3)דיון (למעלה מן הצורך) בשאלה השנייה ובשאלה השלישית
29.מסקנת הדברים היא כאמור, כי אפילו נניח כי הוכחה זכאות התובעים לפיצוי מכוח סעיף 5א בחוק המכר (דירות), הרי שבהיעדר ראייה בעניין שווי דמי שכירות של דירה דומה, לא ניתן לקבוע את סכום הפיצוי. נראה אפוא, כי מתייתר הצורך להידרש אל שתי השאלות הנוספות הטעונות הכרעה. למרות זאת, אף אם הדברים הם בבחינת למעלה מן הצורך, נדון בקצרה בשתי השאלות הנוספות.
דיון בשאלה השנייה: המועד שהחל ממנו יש לחשב את הפיצוי
30.בכתב התביעה וכך גם בתצהיר מטעם התובעים, טענו הם כי הוסכם כי המועד שהחל ממנו יש לחשב את זכאותם לפיצוי, הוא שלושים יום לאחר המועד שנקבע בהסכם למסירת החזקה בדירה. כך לטענתם, לנוכח השינויים אשר לבקשתם נעשו בדירה. מאחר שבסעיף 7.1 בהסכם נקבע שמועד מסירת הדירה יהיה 3.3.2014, טענו התובעים כי את הפיצוי יש לחשב החל מיום 3.4.2014 (פסקאות 4-3 בכתב התביעה המתוקן; פסקאות 4-3 בתצהיר התובעים). לעומת זאת, בסיכומי טענותיו, טען בא-כוחם של התובעים כי לנוכח מסקנת פסק הדין בעניין שמש, יש לקבוע את הפיצוי החל מהמועד אשר על-פי ההסכם נקבע כי בו תימסר החזקה בדירה. מנגד טען בא-כוח הנתבעת, כי מדובר בהרחבת חזית אסורה, מאחר שטענה זו לא נטענה בכתב התביעה או בתצהירי התובעים.
31.לאחר בחינת טענות הצדדים, נראה כי אין לקבל את טענת התובעים. בפסק-דין שמש נקבע, כי "יש אפוא לבחון בכל מקרה ומקרה האם בפנינו הסכמה עדכנית על מועד המסירה או שמא תניית פטור 'המוצגת' או 'המתחפשת' לתניה שעניינה הסכמה על מועד מסירה חדש, אך בפועל נועדה לפטור את הקבלן מחובת הפיצויים המוטל עליו מכוח החוק" (שם, פסקה 27). בהתאם לכך נקבע, כי אם יימצא שהייתה הסכמה בין הרוכשים לבין הקבלן על מועד מסירה חדש לנוכח שינויים שנעשו בדירה לבקשת הרוכשים, כי אז המועד המוסכם המעודכן ייחשב למועד שהחל ממנו ישולם הפיצוי. לעומת זאת נקבע, כי אם לא הייתה הסכמה כאמור, אלא נקבעה הוראה המאפשרת את דחיית מסירת הדירה לנוכח שינויים שהתבקשו בדירה, כי אז יחייב מועד המסירה שנקבע בהסכם (ראו בהרחבה בעניין שמש, פסקאות 36-26).
בענייננו טענו התובעים כי "נקבע" שמסירת החזקה בדירה תידחה בשלושים יום (פסקה 4 בתצהירם). בהתאם לכך נתבע פיצוי רק החל מחלוף אותם שלושים יום. התובעים כלל לא טענו כי לא הייתה הסכמה לדחיית מסירת הדירה בשלושים יום או כי דחיית מועד המסירה נבע מהוראות כלשהן בהסכם. בדומה, אף לא הובאו ראיות לכך שלכאורה, לא הייתה הסכמה מפורשת לכך מצד התובעים ואף לא נטען דבר מעין זה. בנסיבות אלו, צודקת הנתבעת כי מדובר בהרחבת חזית אסורה. עוד יש להוסיף, כי פסק-דין שמש ניתן ביום 21.2.2016, זמן קצר לאחר שכתב התביעה תוקן (הוגש ביום 7.1.2016). אם הנתבעים רצו להסתמך על קביעותיו, כי אז היה עליהם לבקש לתקן את כתב התביעה פעם נוספת או למצער, לבסס בהתאם את טענותיהם העובדתיות במסגרת התצהיר מטעמם. משלא עשו כן, אין לאפשר לתובעים לנסות לטעון בדיעבד, להיעדר הסכמה בדבר דחיית מועד מסירת הדירה.
דיון בשאלה השלישית: סיבת הדחייה של מסירת הדירה
32.הנתבעת טענה כאמור, כי לנוכח הליכי ההקפאה יש לומר כי התמלאו תנאיה של הוראת סעיף 7.3 בהסכם ושל הוראת סעיף 5א(ג) בחוק המכר (דירות), אשר על-פיהן היא לא תחויב בתשלום פיצוי בשל איחור במסירת הדירה. זאת לטענתה, מן הטעם שכפי שעלה מההחלטות אשר ניתנו במסגרת הליכי ההקפאה, העיכוב בבנייה אשר הוביל לאיחור במסירת הדירות, נבע מנסיבות אשר לא היו בשליטתה ושהסיכון להתרחשותן ולתוצאותיהן אינו מוטל עליה.
צודקים התובעים בטענתם, כי הנטל להוכחת הסייג האמור מוטל על הנתבעת. הנתבעת לכאורה, עמדה בהוכחת הסייג לחבותה לשלם את הפיצוי בכך שהציגה את ההחלטות השיפוטיות שניתנו במסגרת הליכי ההקפאה שתוכנן הובא לעיל. מכיוון שכך, הרי שהנטל להוכיח כי חרף אותן החלטות, הדבר לא אמור היה לעכב את הבניה לנוכח פעילות הנאמן בהליכי ההקפאה, עבר אל שכמי התובעים, אולם התובעים לא הוכיחו זאת. שכן כאמור, בהיעדר ראיות ממשיות, לא ניתן לבסס דבר על עדותו של מר כרוף. הדברים אמנם לא התבררו כנדרש, אולם בהיעדר ראיות הסותרות את טענות הנתבעת, קשה לקבל את טענות התובעים כי לא נמנעה מהנתבעת האפשרות להשלים את הבניה במועד.
(4)דיון (תיאורטי) בשאלת אופן חישוב סכום הפיצוי
33.מסקנת הדברים היא כאמור, כי משלא הוכיחו התובעים את סכום דמי השכירות של דירה דומה, יש לדחות את תביעתם. חרף זאת, למקרה שהנתבעת תסכים למחול על מחדלי התובעים ותסכים לשלם להם פיצוי, נדון להלן באופן החישוב של הפיצוי בנסיבות התביעה הנדונה.
34.התקופה שלגביה יש לחשב את הפיצוי היא כאמור, על-פי טענת התובעים, מיום 3.4.2014 (מועד המסירה שהוסכם) ועד יום 30.5.2015 (מועד המסירה בפועל) ובסך הכול, ארבעה עשר חודש.
בהתאם לכך ובהתאם להוראות סעיף 5א(א)(1) ו-(2) בחוק המכר (דירות), יש לחשב את הפיצוי כלהלן, בעוד שסכום דמי השכירות לכל חודש יצוין באות x.
עבור שמונת החודשים הראשונים, הסכום הוא x8 כפול 1.5 ובסך הכול x12.
עבור ששת החודשים האחרונים, הסכום הוא x6 כפול 1.25 ובסך הכול x7.5.
סך הכול x19.5 עבור ארבעה-עשר חודש.
35.אשר לעובדה שהתובעים שילמו את רוב התמורה (1,550,000 ₪ מתוך 1,850,000 ₪) במועד מסירת החזקה, הרי שאף נתון זה צריך לבוא לידי ביטוי. בעניין זה אין לקבל את טענת התובעים כי אין לכך כל השלכה, וזאת מן הטעם שבמשך כל תקופת דחיית מסירת החזקה, נותר סכום זה בידי התובעים. עובדה זו צריכה לבוא לידי ביטוי בכך, שכל עוד הסכום האמור נותר בידי התובעים, הרי שהם אלו שהרוויחו את "מחיר הכסף", אשר בא-לידי ביטוי בריבית שנצברה על הסכום. בדומה, יש לשמר את ערכו של הסכום האמור, אשר בא לידי ביטוי בהפרשי ההצמדה.
לכן, מכל סכום שייפסק, יש להפחית את הפרשי הריבית וההצמדה אשר נצברו על הסכום שתשלומו עוכב בידי התובעים מיום 3.4.2014 עד מסירת הדירה בפועל ביום 30.5.2015 (נעיר, כי על-פי חישוב במחשב באתר "נבו", סכום זה עומד על סך כ-15,600 ₪).
ה.סיכום ותוצאה
36.מכל הטעמים שעליהם עמדנו ובהיעדר ראייה להוכחת סכום דמי השכירות של דירה דומה לזו שרכשו התובעים, דין התביעה להידחות.
אם תסכים הנתבעת לשלם לתובעים פיצוי לפנים משורת הדין, כי אז על חישוב הפיצוי להיעשות בהתאם לאמור בחלק ד(4) בפסק הדין. אם הצדדים יסכימו לכך, כי אז יהיו רשאים להגיש הודעה מתאימה, אשר על-פיה הסכמתם תאושר בפסק-דין אשר יחליף את פסק הדין הזה.
לנוכח התוצאה האמורה, אין צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.
ניתן היום, י"ד חשוון תשע"ז, 15 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.
