פלונית נ' הוסטל "עתיד" ירושלים

הצד השלישי:             מנורה חברה לביטוח בע"מ

                                     עו"ד חלי תורן

הצד הרביעי:              הכשרה חברה לביטוח בע"מ

                                    עו"ד אירית מושיוב

פסק דין

1. מונחת לפניי תביעת נזק גוף.

    

2. התובעת, ילידת שנת 1954, עברה בחודש 04/2015 להתגורר אצל הנתבע (להלן: "ההוסטל"). היא סבלה אז, וגם כיום, ממצב רפואי מורכב שכולל מחלות רקע כרוניות בתחום הנפשי ובתחום הרפואה הפנימית (סוכרת, מחלת ריאות חסימתית COPD ועוד). אין מחלוקת, כי ביום 16.9.2015 היא לא חשה בטוב והייתה לה סטורציה (ריווי החמצן בדם) ברמה נמוכה. מצב זה נמשך והחמיר ביום למחרת 17.9.2015. כי אז, הובהלה בשעות הערב, על-ידי אחותה, לבית החולים (להלן: "האחות"). שם נתקבלה בחדר המיון עם ממדי סטורציה נמוכים ביותר. היא הועברה לאחר זמן קצר, כשהיא מורדמת ומונשמת, ליחידת טיפול נמרץ, ושם אושפזה למשך למעלה מחודש. לאחר מכן אושפזה ביחידה פנימית למשך מספר ימים, עד שחרורה למעון סיעודי. מהלך הדברים בימים 16.9.2015 ו-17.9.2015, יכונה להלן: "האירוע".

    

3. לטענת התובעת, "מחדל מצד הנתבע... להנגיש מבעוד מועד טיפול רפואי לו נזקקת התובעת", הוא התרשלות רבתית שגרמה לה נזק קבוע, באופן זה שבעקבות האירוע, היא נאלצת להנשמה קבועה וסיעוד מלא. ההוסטל שמכחיש את טענות התובעת המופנות נגדו ולשיטתו, לא הייתה כל התרשלות מצדו כלפיה וכי ההחמרה במצבה נבעה ממחלות הרקע שלה, הגיש הודעת צד שלישי נגד חברת הביטוח אשר לשיטתו מבטחת אותו בגין נזקי גוף כלפי צדדים שלישיים (להלן: "מנורה"). זוּ בתורה גורסת, כי הביטוח שנרכש אצלה אינו מכסה אחריות מקצועית ולכן אין בסיס לתביעה נגדה. בד בבד, היא הגישה הודעת צד רביעי נגד המבטחת של ההוסטל באחריות מקצועית (להלן: "הכשרה"). הכשרה, שנמצאת באותה חזית עם ההוסטל ולשניהם אותו ייצוג משפטי בהליך, גורסת כי ככל שיש מקום לחייב בפיצוי התובעת ולהפעיל את הכיסוי הביטוחי, יש "להחיל את כללי כפל הביטוח".

    

4. התביעה הוגשה תחילה גם נגד משרד הבריאות. ואולם, ביום 27.3.2022, לבקשת הצדדים הרלבנטיים, התביעה בחלקהּ זה נמחק.

    

5. מטעם התובעת הוגשו תצהירי עדות ראשית שלה ושל אחותה, בצירוף חוות דעת רפואית. אשר לתצהירהּ, לבקשתה שלא להתייצב לדיון ההוכחות בשל מגבלה רפואית לעשות כן, לא התנגדו יתר הצדדים לכך, והתצהיר קובל ללא חקירה (החלטה מיום 28.2.2024).

    

6. מטעם יתר הצדדים לא הוגשו תצהירי עדות ראשית אלא תיקי מוצגים בלבד. כמו כן, מטעם ההוסטל הוגשה חוות דעת נגדית. תיק המוצגים מטעם ההוסטל והכשרה כלל בין השאר, תיעוד רפואי של התובעת מלפני ואחרי האירוע, תיעוד של ההוסטל וגם פוליסת הביטוח של מנורה. תיק המוצגים של מנורה כלל בין השאר, גם את הפוליסה של הכשרה.

    

   חוות הדעת הרפואיות

    

7. כאמור, לתמיכה בטענותיה הרפואיות, הוגשה מטעם התובעת חוות דעת מיום 30.9.2019, בתחום הרפואה הפנימית (להלן: "חוות הדעת מטעם התובעת"). לפיה, עוד ביום 16.9.2015 עת היה לתובעת חום גבוה וירידה משמעותית בריווי החמצן ובמצב הכללי, היה על הצוות בהוסטל ליידע את משפחתה ולפַנות אותה בדחיפות לבית החולים. במקום זאת, התרשל הצוות והעניק לה טיפול לא יעיל באקמול ובאינהלציה, ובכך עיכב את פינויהּ לבית החולים משך כיממה שלמה, דבר שיצר סיבוכים רבים ביניהם זיהום ריאתי. מצב דברים זה העמיד אותה בסכנת חיים והצריך טיפול דחוף ומשמעותי, שכולל הנשמה קבועה וסיעוד, מאז ועד היום. המומחה העריך את נכותה הצמיתה ב-80% בגין ההנשמה הממושכת, לצד 50% בגין הפרעות בנשימה וטראכאוסטומיה קבועה. המומחה העריך גם נכות זמנית בשיעור 100% עקב ההנשמה הממושכת, מהאירוע ולמשך שלושה חודשים. המומחה גורס גם שהתובעת זקוקה כיום לתמיכה מלאה בכל פונקציות ה-ADL.

    

8. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת רפואית נגדית מיום 6.1.2020, אף היא בתחום הרפואה הפנימית (להלן: "חוות הדעת מטעם ההוסטל"). לפיה, ביום האירוע פונתה התובעת למיון בבית החולים ללא חום ולאחר חמישה ימים של הצטננות עם שיעול וקוצר נשימה ועם סטורציה תקינה. במהלך שהותה במיון מצבה החמיר. טענות בדבר רשלנות מצד צוותי ההוסטל, אינן עולות בקנה אחד עם העובדות הרפואיות שבתיעודים השונים של ההוסטל ושל בית החולים, וממילא לא מתקיים קשר סיבתי בין התנהלות הצוות למצבה שהחמיר. הנכויות הרפואיות נובעות ממחלת הריאות הכרונית ולא מהזיהום שבו לקתה התובעת, ולבטח לא מטיב הטיפול שקיבלה מצוות ההוסטל. עוד לפי חוות הדעת, בשל מחלת הריאות ממנה סובלת התובעת, מוערך קיצור בתוחלת חייה של כעשר שנים בהשוואה לאישה בריאה בת גילה ללא מחלות רקע.

    

9. נוכח הפער בין חוות הדעת האמורות, מינה בית המשפט ביום 3.6.2022 מומחה רפואי מטעמו בתחום הרפואה הפנימית, ד"ר ש' שילה (להלן: "המומחה"). לאחר שבדק את התובעת, נתן המומחה את חוות דעתו הרפואית ביום 14.12.2022 (להלן: "חוות הדעת"). המומחה מעריך, כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור 50% בשל טרכאוסטומיה, לפי סעיף 71(2) בתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, וגם נכות בשיעור 90% בשל מחלת ריאות, כאשר מחצית מנכות זו קשורה לעברה הרפואי. על השאלה האם העיכוב בהעברת התובעת לבית החולים תרם לצורך בצינרור ולאשפוז ארוך, השיב המומחה, כי "קשה לענות על שאלה זו באופן מוחלט", אך קיימת אפשרות שמעקב צמוד יותר היה מביא לפינויה למיון מוקדם יותר, וייתכן וניתן היה לחסוך את הצינרור וחלק מהסיבוכים שהופיעו באשפוז. התובעת שוחררה מהאשפוז למחלקה סיעודית ונשארה עם פיום קנה. לעניין תוחלת החיים, המומחה העריך את הקיצור בכשבע שנים.

    

10. לבקשת ההוסטל, המומחה זומן לעדות לעניין מסקנותיו. בדיון חידדה באת-כוח ההוסטל, כי אין מחלוקת ביחס להערכת שיעור הנכות הרפואית. המחלוקת היא בשאלת הקשר הסיבתי (ש' 24-19, ע' 2).

     

    עיקרי טענות הצדדים

     

11. התובעת טוענת, בין השאר, כי באירוע לא קיבלה על-ידי ההוסטל טיפול רפואי לוֹ היא נזקקה. אי-ההשגחה כדבעי והתמהמהות ההוסטל בטיפול זה ופינויה לבית החולים, הפך אותה לאישה סיעודית לחלוטין וקיצר את תוחלת חייה. נטל הראיה על ההוסטל. לפני האירוע אמנם היא סבלה ממורכבות רפואית, אך תפקדה ברמה גבוהה יחסית, התהלכה וחיה חיים עצמאיים. היא עברה להתגורר בהוסטל החל מחודש 04/2015, והיה ידוע שמדובר במעון ייעודי לאנשים מתפקדים ועצמאיים אך זקוקים לתמיכה מסוימת. כך היא הייתה. היא התניידה ללא סיוע, הייתה פעילה ולא נזקקה להשגחה צמודה. האירוע שינה את חייה באופן מלא. מעבר לסיבוכים עקב הטיפול באיחור, אלא שגם כיום, היא כמעט מרותקת למיטתה במוסד גריאטרי סיעודי, סובלת מכאבים פיזיים, זקוקה לסיעוד מלא ונושמת בקביעות בפיום קנה. ההוסטל ביצע כלפיה עוולות נזיקיות שמקימות לה פיצוי.

     

12. ההוסטל (וגם הכשרה) טוען מנגד, בין השאר, כי לא נפל פגם בהתנהלותו ואין להטיל עליו אחריות בנזיקין. עובר לאירוע, סבלה התובעת ממגוון בעיות רפואיות בעטיין עברה להתגורר בהוסטל. היא גם הייתה מעשנת כבדה למרות מחלת הריאות ממנה סבלה. דובר בעבר רפואי משמעותי. אף המומחה מצא שהעיכוב בהעברתה לבית החולים, לא גרם לצורך בצינרור הקנה, אלא לכל היותר תרם לכך, והתובעת לא הוכיחה מה שיעור התרומה. חוות הדעת מתבססת על ספקולטיביות ולכן אין לאמץ את מסקנותיה בשאלת הקשר הסיבתי. ההוסטל מספק שירותים לקהילת חולי הנפש. לא מדובר בבית חולים, אין בו רופא קבוע, ומעקב רפואי אינו חלק אינטגרלי בהסכם עם התובעת. לפי התיק הרפואי, נראה שהתובעת חוותה בעבר ירידות בסטורציה, אך לא הייתה כל הנחיה שיש לפַנות אותה לבית החולים בסיטואציה כזו. לא הורם הנטל להוכיח את התביעה, וההוסטל לא היה בידיו לצפות את מהלך הדברים, אשר אינו כיום אלא בבחינת חוכמה בדיעבד. אין מקום להעברת נטל הראיה מאחר והתובעת מודעת לנסיבות שגרמו למצבה. לעניין תוחלת החיים, לפי חוות דעתו של המומחה ועדותו, קיימת סבירות גבוהה שהתובעת הייתה מגיעה למצבה כיום, גם ללא קשר לאירוע. בסוגיה הביטוחית, טוענים ההוסטל והכשרה (הצד הרביעי), כי על האירוע (ככל שקיימת חבות), חלה פוליסה מקבילה של מנורה, ומכאן יש להחיל את כללי כפל ביטוחים.

     

13. מנורה מצטרפת לטענות ההוסטל בסוגיית החבות. ואולם, בסוגיה הביטוחית, היא גורסת כי הפוליסה שהנפיקה אינה מכסה אחריות מקצועית, אלא מדובר בפוליסת מבנה עסק. זאת, לעומת הפוליסה שהנפיקה הכשרה שהיא פוליסת אחריות מקצועית. מכאן, אין בסיס להודעה נגדה והכיסוי (ככל שנדרש), הוא לפי הפוליסה של הכשרה בלבד.

     

    דיון והכרעה – שאלת החבות

     

14. שלוש השאלות המרכזיות המונחות לפניי הן: האם ההוסטל חב בנזיקין כלפי התובעת בגין האירוע? ככל שכן – מה גובה נזקהּ של התובעת? וגם נשאל – מה דין ההודעות שהוגשו – בהתאמה – נגד מנורה ונגד הכשרה, ובפרט סוגיית הכפל הביטוחי.

     

15. אשר לשאלה הראשונה, עיקרהּ עוולת הרשלנות המיוחסת להוסטל. לאחר מתן הדעת לטיעוני הצדדים, לאחר בחינת החומר הראייתי שהונח לפניי ולאחר ששמעתי את עדות המומחה, אני סבור, כי ידה של התובעת על העליונה. אנמק בתמצית לאחר הצגת התשתית המשפטית.

     

16. עוולת הרשלנות מוסדרת בסעיפים 35 ו-36 בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. עוולה זו מורכבת מארבעה יסודות: חובת זהירות, התרשלות, נזק וקשר סיבתי בין שני היסודות האחרונים. בין היתר, יסוד ההתרשלות דן בשאלה אם הופרה חובות הזהירות, המושגית והקונקרטית. כאמור, יש להוכיח גם קיומו של קשר סיבתי בין יסוד ההתרשלות לבין יסוד הנזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982); ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113 (1985)). אשר ליסוד חובת הזהירות, על היבטיה המושגי והקונקרטי, ותחולתה על מקרה מסוים, נקבע בע"א 3709/22 מדינת ישראל נ' פלונית (8.6.2023), שם בפסקה 25, כי "זו תוכרע בחיוב אם יינתן מענה חיובי לשתי השאלות הבאות: האם הנתבע יכול היה לצפות, שכתוצאה ממעשהו או ממחדלו ייגרם לתובע הנזק הנדון; והאם הנתבע חייב היה לצפות זאת. בעוד השאלה הראשונה מוכרעת במישור הפיזי-טכני, השאלה השנייה היא נורמטיבית ומוכרעת בעיקרה לפי שיקולי מדיניות משפטית.".

     

17. אשר ליסוד הקשר הסיבתי, נקבע בע"א 919/21 אפריאט נ' זרעים גדרה בע"מ (2024), שם בפסקה 48, כלהלן:

     

    "בחינת קיומו... נחלקת לשניים: תחילה יש לבחון האם קיים קשר סיבתי עובדתי – קרי האם ההתנהגות הרשלנית מהווה "סיבה בלעדיה אין" לקרות הנזק ("מבחן האלמלא"). ככל שהתשובה לשאלה זו חיובית, יש לבחון את קיומו של קשר סיבתי משפטי. בהקשר זה קבעה הפסיקה מספר מבחנים, כאשר בכל הנוגע לעוולת הרשלנות נהוג להשתמש במבחן הצפיות, הבודק האם המזיק כאדם סביר יכול היה לצפות כי התרשלותו תגרום לנזק. הצפיות רלוונטית הן לגבי הליך הגרימה והן לעניין סוג הנזק והיקפו, ואולם לא נדרשת צפיות מדויקת אלא די בכך שניתן היה לצפות את ההתרחשות בקווים כלליים."

     

    (ראו גם: רע"א 696/20 אחידטקס נצרת עילית (1977) נ' ניסני, פסקאות 19-18 (2020)).

     

18. משם לכאן. אין מחלוקת שההוסטל חב בחובת הזהירות המושגית כלפי התובעת. היא מתגוררת בו ולפי ההסכם ביניהם (כפי שאידרש לכך בהמשך), בין תפקידיו הוא להשגיח עליה כשהיא בין כותליו. לדידי גם חובת הזהירות הקונקרטית מתקיימת. ניתנת הדעת לטיב הקשר בין ההוסטל לדיירת (התובעת), רמת המידע שהיה לו אודות מצבה הרפואי ועוד. האם חובת הזהירות הופרה? לפי רישום "מעקב אחות" של ההוסטל (צורף לראיות התובעת), בנוגע ליום 16.9.2015, קיים תיעוד בודד ללא ציון שעה. בתיעוד זה נרשם שהתובעת הייתה מצוננת, ללא חום, נמדדה סטורציה 80% (ועם חמצן 90%). היא טופלה ב"אקמול" ואינהלציה. התיעוד העוקב הוא מיום 17.9.2015 בשעה 14:30, ולפיו: "מצבה הדרדר, מתקשה בנשימה, סטורציה נמוכה 57% באוויר החדר, חום 38.2, ל.ד. 126/74 דופק 111, בוצע אינהלציה... הופנתה לבית חולם הדסה עין כרם, אושפזה בקומה 8 מחלקת ריאות...". העדר תיעוד בין שני התיעודים האמורים מבסס את ההנחה הסבירה שלא היה מעקב רפואי אחר מצבה של התובעת קרוב ליממה. לפי "דו"ח מעקב וטיפול" של ההוסטל (ע' 285 במוצגיו), ביקרה העובדת הסוציאלית את התובעת בשעה 13:00, וכך נרשם:

     

    "באתי ל[התובעת] לקרוא לה לשיחה השבועית, שכבה במיטה בתוך שלולית של פיפי אמרה שמרגישה מאוד חלשה ולא הרגישה שיוצא לה שתן, הייתה לה סטורציה מאוד נמוכה היום ומתנשמת בכבדות. הצעתי שיקנו לה תחתונים סופגים ותשתמש בהם בינתיים. אמרה שאין לה כסף וסיכמנו שנלווה לה ונבקש מ[...] אחותה שתחזיר. המדריכה חיה יצאה לקנות לה את התחתונים הסופגים ואני עדכנתי את [האחות] במצב ובהלוואה. [האחות] הביעה דאגה רבה, וכן דיברה על כך שלא עושים ל[התובעת] לדעתה מספיק בדיקות. הצעתי שתדבר על כך עם [...] האחות" (ההדגשה אינה במקור)

     

19. חרף מצבה האמור, התובעת פונתה לבית החולים באמצעות אחותה ולא על-ידי ההוסטל, ולא רק. לפי רישומי בית החולים, זאת כעולה מחוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט, התובעת התקבלה בחדר המיון רק בשעה 19:48. מכאן, צודקת התובעת בטענתה שבסיכומיה (סעיף 10) לפיה, התיעוד מיום 17.9.2015, הנחזה כנרשם בשעה 14:30, בפועל הוא לא נרשם בשעה זו אלא לאחר שכבר התקבלה התובעת במיון.

     

20. כאן המקום לעמוד על הרישום הראשוני בקבלה במיון בבית החולים. לפי חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט, אשר נסמך על תיעוד הרופא של ההוסטל:

     

    "בתאריך 17.9.2015 בשעה 19:48 התקבלה בחדר המיון הדסה עין כרם. "עקב דהסטורציה וקוצר נשימה." בהמשך.... מזה 5 ימים קוצר נשימה ושיעול. הרגישה משופעת. יום טרם קבלתה תחושת חום אך לא נמדד". "ביום קבלתה דה סטורציה ניכרת תחת חמצן בNC. (נזקקת לחמצן בלילה ובעבר גם הומלץ לכל היממה) בבדקה. נשימות: 38 לדקה, סטורציה 56%..."

     

21. מסמך הקבלה לחדר המיון אינו נמצא בחומר הראיות שהציגו הצדדים. ברם, הנתונים צוינו בחוות דעתו של המומחה ולא נסתרו. מעיון במוצגי ההוסטל ביחס לאשפוז עקב האירוע (ע' 41-37 ו-141-136 בתיק המוצגים), עולה כי אכן נמסר שהתובעת סבלה מזה חמישה ימים לפני קבלתה בבית החולים מקוצר נשימה ושיעול. התובעת הועברה מהמיון ליחידת טיפול נמרץ כשהיא מורדמת ומונשמת. שם אושפזה עד יום 23.10.2015, ובהמשך הועברה למחלקה פנימית, שם אושפזה עד יום 27.10.2015. עם שחרורה היא הועברה למחלקה סיעודית בבית חולים גריאטרי.

     

22. על-יסוד התמונה העובדתית, נקבע בזאת כממצא כי מספר ימים לפני 17.9.2015 לא חשה התובעת בטוב. ביום 16.9.2015, נמדדה סטורציה נמוכה. גם ביום 17.9.2015, בשעה 13:00 היה ידוע על "סטורציה מאוד נמוכה היום ומתנשמת בכבדות" והתובעת אף עשתה צרכיה על עצמה. הבדיקה הרפואית הראשונה מצוות ההוסטל, ככל הנראה, בוצעה רק סביב השעה 14:30 וגם שם נמדדה סטורציה נמוכה 57%, דופק גבוה 111 וחום 38.2. הפינוי לבית החולים היה סביב השעה 19:30 לערך.

     

23. תיאור המומחה מטעם ההוסטל לפיו, מצבה הנשימתי של התובעת התדרדר במיון ולא טרם הגעתה אליו (ע' 7 בחוות דעתו), אינו עולה בקנה אחד עם התמונה הראייתית המצטיירת. אכן, לפי מסמכי בית החולים, מצבה של התובעת התדרדר בחדר המיון ולכן היא הורדמה, הונשמה והועברה ליחידת טיפול נמרץ. ואולם, המדדים שתועדו בהוסטל, עוד כחמש שעות לפני הגעתה למיון, הצביעו על ירידה נשימתית ניכרת (סטורציה 57%), וזו באה לידי ביטוי גם במדדי קבלתה במיון (סטורציה 56%). לתמיכה בתיאור לעיל, מוזכרים בחוות הדעת מטעם ההוסטל נתוני קבלה למיון לכאורה, שמצביעים על מדדים תקינים של חום (36.5), נשימה וסטורציה (97%). ברם, מסתבר כי מדובר במדדי הקבלה למחלקה הפנימית ביום 23.10.2015 ולא למיון (ע' 39 בתיק המוצגים).

     

24. לדידי התרשלות ההוסטל מתבטאת בשניים: הראשון, בהעדר תיעוד כאמור, ההנחה היא שלא בוצע מעקב רפואי רציני במהלך אותה תקופה (קרוב ל-24 שעות). התנהלות זו לא ברורה. ההוסטל היה מודע היטב למצבה הרפואי של התובעת, כבר עם קליטתה אליו בחודש 04/2015. במסמכי הקליטה, ציינו המלצות בית החולים הדסה, בין השאר, בדבר הצורך במעקב רפואי בתחום הריאתי. עוד בתרשומות ההוסטל מיום 15.3.2015, צוין מפורשות: "אחותה אומרת שבגלל בעיה נשימתי לא יכולה להישאר בבית סובלת ממחלת ריאות. מעשנת ותיקה" (ע' 262 במוצגי ההוסטל). בנדון, לא הונחו תשובות מניחות את הדעת מטעמו.

     

25. שנית (וזה העיקר), בשום שלב, גם לאחר שנוכח הצוות בהוסטל בדבר ההתדרדרות במצבה של התובעת ביום 17.9.2015, לא פעל לפַנות אותה בהקדם לבית החולים. למעשה, אין מחלוקת שהפניה לאחותה, נעשתה אליה באותו יום אחר-הצהריים הייתה אגב רכישת האביזר הרפואי (החיתול) ורק אז עודכנה במצבה. ההוסטל, ובהנחה שאין זה מתפקידו לפנות דיירים לבית החולים, לא פעל להזעיק אמבולנס או את המשפחה כדי לסור מיד להוסטל או לפעול ללא דיחוי על מנת להביא את התובעת לחדר המיון. גם כאן, לא הונחו תשובות משכנעות.

     

26. טענת ההוסטל לפיה, אינו "בית חולים המספק טיפול או מעקב "מסביב לשעון"" (סעיף 12(ג) בסיכומיו), יש לה יסוד אך אינה מסייעת לו במקרה לפנינו. בין תפקידיו המקצועיים, כך לפי התחייבות החברה שמפעילה אותו וההסכם עם התובעת, ראו: ע' 255 במוצגיו):

     

    "החברה המתחייבת לקיים עבור הדיירים מסגרת של הוסטל לבעיות גופניות (נכתב בכתב יד – ההוספה שלי מ.ח.י.) דהיינו השגחה חסות וטיפול משקם שיוענקו לדיירי המסגרת על ידי החברה או מי מטעמה לפי הנחיות משרד הבריאות ואשר כוללות בין השאר: עו"ס, אם ו/או אב בית מדריך, ומעקב רפואי, הדרכה וסוגי עזרה נוספים לפי שיקול ועדת סל שיקום והצוות המקצועי." (ההוספה וההדגשה אינן במקור)

     

27. כעולה ממוצגיו, בהוסטל קיים צוות רפואי, זאת אך טבעי למילוי המשימות של "השגחה חסות וטיפול משקם" כאמור. טענת ההוסטל לפיה אחריותו המקצועית מצומצמת רק לתחום הנפשי (סעיף 11), לא מצאתי בה כדי לסייע לו בנדון. גם אם ייעודו השגחה וטיפול באנשים בעלי מורכבות נפשית, אך אין זה גורע מתפקידו להשגיח בריאותית על אותם חוסים ככל שהם סובלים מתחלואה נוספת לבר האתגר הנפשי, למצער ברמת ההשגחה והטיפול המיידי. מעיון בפרק "מעקב תרופתי" במסמכי ההסכם עם התובעת (ע' 261 במוצגי ההוסטל), נרשם שם בצורה מפורשת: כי "אסור לדייר להחזיק תרופות אצלו, מעבר לתרופות הניתנות לו על ידי הצוות", וכי "כל דייר זכאי להתייעץ עם רופא ו/או אח בקשר לתרופות, מינונים, תופעות לוואי וכו'. כל שינוי תרופתי יתבצע אך ורק לפי הוראות הצוות הרפואי". מעבר לכך שאין כל צמצום בהנחיות אלו לתחום הנפשי, אלא שגם, לפי התנהגות הצוות בעניינה של התובעת החל מתקופת מגוריה אצלו, ניתנו לה מענים רפואיים בתחומים מהם היא סובלת.

     

28. גם בהנחה שאין רופא נוכח בהוסטל סביב השעון, הציפייה היא שתהיה זמינות של איש צוות רפואי, כגון אחות. מכל מקום, לדידי, ההתרשלות מצד הצוות אינה בעצם אי-נוכחות רופא או אחות, אלא באי-ביצוע השגחה בסיסית מתבקשת. במה הדברים אמורים?

     

29. אין מחלוקת שבמועדים הרלבנטיים לתביעה נבדקה התובעת על-ידי אחות. למרות מצבה הריאתי הקשה שהתדרדר מיום 16.9.2015 ועד יום 17.9.2015 ובא לידי ביטוי בקושי בנשימה וצניחת מדד הסטורציה, עשיית צרכיה על עצמה והעדר יכולתה לקום מהמיטה, אין כל אינדיקציה לכך שהאחות התייעצה עם רופא או אף שקלה לפעול לפינוי התובעת לבית החולים לבדיקה רפואית דחופה. זו אף זו. הצוות שנכח בהוסטל אף לא הודיע כדבעי לאחות לפעול בהקדם לפינוי התובעת לבית החולים. מעדות האחות בתצהירה ובמשפט היה ניתן להבין, כי נוהלו אתה שתי שיחות ביום 17.9.2015, בשיחה הראשונה בצהריים אמנם נמסר לה, כי אחותה אינה חשה בטוב והייתה לה בריחת שתן, אך עיקר השיחה היה נושא ה"הלוואה" עבור עלות החיתולים, ואילו השיחה השנייה שהייתה רק בשעות הערב, בה נמסר לה כי מצבה קשה. נראה גם שבשיחה הראשונה נמסר לאוזני האחות כי התובעת חולה מאוד (ש' 35, ע' 21) וכי הסטורציה נמוכה (ש' 21-19, ע' 18), אך מהתרשמותי מעדות העדה, היא לא הייתה מודעת היטב למשמעות הנתון (ש' 24-22, ע' 20) ועיקר השיחה התמקד בנושא הכספי (ש' 16-15, ע' 21). העדה אף הוסיפה שהצוות מסר לה באותה שיחה, כי אין צורך לפַנות לחדר המיון משום שבבית החולים "לא אוהבים שאנחנו מעבירים אותם למיון" (ש' 10-5, ע' 23). גרסת העדה לא נסתרה.

     

30. מצב דברים זה מצביע על כך שההוסטל התרשל בכך שלא השגיח על התובעת בצורה סבירה חרף מצבה וכמצופה ממנו. ההוסטל טוען, כי בעבר העניק טיפול רפואי באינהלציה כשהיו ירידות סטורציה אצל התובעת, ולכן בהינתן זאת ובהעדר כל הנחיה לפַנות למיון במצב של קושי נשימתי, כי אז לא היה מקום לצפות ממנו כי יפעל אחרת במקרה דנן. אין בידי לקבל זאת. מהתיעודים שהוצגו, מדובר באירוע חריג שחוותה התובעת באירוע. כאמור, דובר על חולשה מזה מספר ימים, סטורציה נמוכה ביום 16.9.2015 והתדרדרות ביום למחרת, שאף באה לידי ביטוי בנשימה כבדה וחולשה רבה (כפי שציינה העובדת הסוציאלית עוד בשעה 13:00). בשעה 14:30 הסטורציה הייתה בירידה והחום עלה. ברי אם כן, כי הסיוע הקיים אינו מספיק, ולצוות הרפואי הייתה צריכה להידלק נורה אדומה נוכח ההתדרדרות במצבה. נורה זו הצדיקה טיפול רפואי מציל חיים.

     

31. בפתח סיכומיו טוען ההוסטל, כי אל לנו שמא נטה ולבחון את האירוע לפי "חוכמה לאחר מעשה", אלא רק לפי מבחן הרופא הסביר בזמן אמת. יש היגיון רב בצד טיעון זה. אכן, נקבע לא אחת, כי "בבואנו לבחון את המקרה שלפנינו באספקלריה של דיני הנזיקין, שומא עלינו להישמר שלא לחטוא בנטיה הטבעית של בחינת הדברים על פי מבחן התוצאה ובחכמה לאחר מעשה. בבחינת רכיב ההתרשלות, יש לבחון את סבירות ההתנהגות בעת התרחשותה, על פי הידוע 'בזמן אמת' ולא בדיעבד..." (ע"א 9705/11 ‏ברקוביץ נ' קרא, פסקה 25 (21.10.2014); ראו גם: ע"א 8124/18 ביישיץ נ' ז'רוט, פסקה 30 (4.8.2020)). ואולם, עניינה של התובעת אינו כך. תמונת מצבה הרפואי המורכב (מאוד), הייתה פרוסה היטב לפני הגורמים הרפואיים בהוסטל, ההתדרדרות הייתה צפויה וכמתחייב גם סטנדרט הזהירות המתבקש ממנו. לא מדובר בחוכמה לאחר מעשה, וגם לא מדובר בחוכמה לפני מעשה, אלא כל שהיה נדרש הוא סטנדרט זהירות סביר לפני מעשה.

     

32. ההוסטל הציג חומר רפואי רב מעברה של התובעת. חומר זה מעיד על מורכבות מצבה הרפואי, התחלואה ממנה היא סובלת, ובעיקר מחלת הריאות החסימתית המושפעת גם מהעישון הכבד. המומחה מטעם בית המשפט, מצא להעריך, כי יש לייחס 50% מנכותה הצמיתה של התובעת, לעברה הרפואי. הערכה זו מניחה את הדעת, שכן: מחד גיסא – החומר כולל מסה משמעותית של תלונות, טיפולים ואשפוזים, בין היתר בשל התחלואה הריאתית הכרונית. מאידך גיסא – למרות תחלואה זו ועד האירוע, מצבה של התובעת לא היה חריג כמו מצבה עקב האירוע. כך או כך, תמונת מצבה הרפואי הייתה ידועה היטב להוסטל במועד קליטתה, ותיעודים שברישומיו מעידים על כך. מכאן, במסגרת היחסים בין הצדדים ותפקידו של ההוסטל להשגיח ולטפל בתובעת, לצד היזקקותה להשגחה זו, הרי ההוסטל היה יכול וגם היה עליו לצַפות כי אם לא ישגיח כיאות ולא יתן את דעתו למצבה הרפואי המתדרדר, ייגרם לה נזק גופני. היה מצופה שההוסטל יפעל בצורה זהירה יותר שעה שנוכח כי מצבה נמצא בתהליך התדרדרות למצער מיום 16.9.2015.

     

33. נקבע בזאת, כי ההוסטל התרשל כלפי התובעת. למסקנה זו אף הגיע גם הפסיכיאטר המחוזי במשרד הבריאות לאחר שבירר את הנושא עם הגורמים האחראים בהוסטל. במכתבו של הפסיכיאטר (שהוגש באמצעות תעודת עבוד ציבור מיום 22.5.2022), הוא השיב לתלונת אחותה של התובעת, בין השאר, כי "נכון היה לפנות בשעות הבוקר את אחותך, ..., ללא עיכוב לבית חולים באמצעות אמבולנס ולא להמתין לשעות הערב כשהפינוי לב"ח התבצע על ידך". הכותב ציין גם, כי בהנחייתו, צוות ההוסטל "מפיק לקחים מאירוע זה, במטרה ללמוד ולשפר את תהליכי העבודה ולמנוע הישנות מקרים דומה". המכתב ותוכנו לא נסתרו או הופרכו.

     

34. מכאן לבחינת יסוד הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק – מצבה הרפואי הנוכחי של התובעת. לאחר מתן הדעת לטענות הצדדים בנדון, סבורני כי גם יסוד זה מתקיים.

     

35. חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט תומכת בכך. בחוות הדעת הציג המומחה את השאלה: "האם העיכוב בהעברת התובעת לבית החולים תרם לצורך בצנרור הקנה להנשמה לאשפוז ארוך וקשה ומלווה בסיבוכים וזיהומים חוזרים". בהגינות רבה בעיניי, הוא השיב כי "קשה לענות על שאלה זו באופן מוחלט". לשיטתו, "קיימת אפשרות שמעקב צמוד יותר היה מביא לפינויה למיון מוקדם יותר ויתכן וניתן היה לחסוך את צנרור הקנה וחלק מהסיבוכים שהופיעו באשפוז". המומחה תיאר את מצבה של התובעת לאחר האשפוז בציינו, כי היא שוחררה "גמולה מהנשמה, אך נשארה עם פיום קנה. עברה למחלקה סיעודית... אדומים עם סטכאסטומיה TM". המומחה כזכור, נתן את דעתו לעברה הרפואי של התובעת ולכן ביחס לנכות הריאתית (90%), הוא שִייך את מחצית שיעור הנכות לעבר, ואילו ביחס לצורך בפיום קנה הוא העריך 100% למשך שלושה חודשים ולאחר מכן, נכות צמיתה – 50%.

     

36. המומחה אישר בעדותו שהתובעת הייתה מעשנת כבדה וכי זה כשלעצמו היה מביא להתדרדרות במצבה הרפואי (ש' 25-23, ע' 3). עוד אישר המומחה את קיומן של מחלות הרקע שלה. לדידו, כל אלה מקצרים תוחלת חיים בכעשר שנים ביחס לאדם בריא בגילה (ע' 4). לצד זאת, עמד המומחה על משמעות האירוע. לדידו, זה התחיל ביום 16.9.2015 (ש' 10, ע' 5). המדדים היו נמוכים, ואלה ירדו במהלך היממה לאחר מכן, ללא תיעוד; בהקשר זה, הסביר המומחה, כי "קרוב לוודאי שמשהו קרה באותו פרק זמן שאף אחד לא התייחס" (ש' 32-30, ע' 6). מכל מקום, ככל שהסטורציה נמוכה, "החולה בסכנה גדולה יותר" (ש' 2-1, ע' 6). המדדים בהוסטל היו נמוכים ואלה בחדר המיון, היו נמוכים יותר; לפי המומחה: "היא הגיעה עם קטסטרופה לחדר מיון ושם היו צריכים לצנרר אותה" (ש' 15-14, ע' 7) (ההדגשה בקו אינה במקור).

     

37. המומחה הוסיף בהמשך עדותו, כי "המצב שהיא נמצאת עכשיו עם פיום הקנה נגרם בגלל מחלה חריפה שהביאה אותה לפיום, חלק גדול מהחולים עם מחלות ריאות כרוניות מסתובבים בחוץ בלי פיום קנה, מצבם הולך ומתדרדר, קוצר נשימה הולך ומתגבר ולא עושים פיום קנה, פה פיום הקנה נעשה בגלל המחלה החריפה, המצב החריף," (ש' 15-12, ע' 10), לשאלת הקשר בין האמור לבין האירוע, שב והבהיר המומחה: "אני כתבתי קשה לקבוע אם מדובר בסבירות גבוהה או בינונית אך ברור שההפניה המוקדמת לאשפוז יכולה הייתה לשנות את מהלך המחלה ותוצאות האשפוז" (ש' 30-28, ע' 10) (ההדגשה בקו תחתון אינה במקור). על שינוי במהלך המחלה, הוא הרחיב כלהלן (ע' 12):

     

    "ש: זה, זה בסדרה של השאלות שהגענו ל... זה מה ש... זה התשובה שרציתי להבין. עכשיו, אני שואל לגבי מה שכתוב בחוות הדעת שייתכן והעיכוב בפינוי גרם לשינוי במהלך המחלה, אז קודם כל, אתה יכול להסביר לי, בהנחה שהפינוי היה, בהנחה שכן היה שינוי, כרגע נעזוב את הסבירות, בהנחה שכן היה שינוי במהלך המחלה, מה, מה השינוי הזה כלל?

    ת: אם היה פינוי יותר מוקדם היו מגיעים לאמצעי הנשמה או אוורור לפני שמכניסים את הצינור, לפני שעושים אינטובציה, אז הם מתחילים חמצן בקנולה לאף, חמצן במסכה, חמצן במסכה עם מכשיר מנשים, יש כמה שלבים שחדר המיון או כל מחלקה יודעת לעשות לפני שמכניסים את, את הטובוס, את הצינור, ועושים את האינטובציה, ואת כל השלבים האלו יש, זה לא עזר, רצו ישר לעשות אינטובציה.

    ש: או-קיי, ומה זה, ולמה זה הוביל, חוץ מזה, איזה, איזה נזקים זה הוביל?

    ת: שהיא נשארה, שהיא שנשארה גם אחר שהחלימה מכל הצרות שהיא עברה, היא נשארה עם פיום קנה, צנרור, הכנסת טובוס, אנחנו משאירים את הטובוס שבוע, עשרה ימים, שבועיים, מתוך מחשבה שאפשר יהיה להוציא אותו והחולה ינשום באופן ספונטני, אבל אם אנחנו רואים שאי אפשר להוציא את הטובוס, את הצינור, אנחנו לא משאירים אותו לאורך זמן כי הוא גורם שם לפצעים וללחץ, ולכן עושים פיום הקנה אחרי שבוע, עשרה ימים, שבועיים, עושים פיום הקנה ואז אפשר להוציא את הצינור מהפה והחולה נשאר עם פתח פה, ועם צינור שמוביל ישר לקנה הנשימה."

     

38. מסקנת המומחה לעניין החבות, הקשר הסיבתי וגובה הנזק, לצד עדותו במשפט, יש בהם הגיון רב ומתיישבים עם השכל הישר. התובעת עת פיתחה את קשיי הנשימה ביום 16.9.2015, אין מחלוקת שהיא לא הייתה בקו הבריאות וסחבה מחלות רקע רבות שחלקן מורכבות. ברי לכל בר דעת, כי אין מצבה דומה למצבו של אדם בריא אשר לוקה בשפעת וחלילה מפתח דלקת ריאות וקשיי נשימה. מצבה הבריאותי היה מורכב ורגיש יותר מלכתחילה, ובהלימה לכך, הייתה מצופה ומתחייבת רמת השגחה גבוהה יותר וזהירות קפדנית יותר מצד צוות ההוסטל כלפיה.

     

39. הן חוות הדעת הן עדות המומחה לא היו קיצוניות או מוגזמות. המומחה נתן את דעתו לתשתית הנתונים הרפואית הקיימת ולעברה הרפואי המשמעותי של התובעת. המומחה לא מצא לנתק את הקשר בין העבר הרפואי למצבה כיום. לצד זאת, נמסר כי קיימת סבירות שהפינוי המוקדם היה משנה את מהלך המחלה, בכלל זה, סביר שלא היו מתרחשים זיהומים ולא היה צורך בפיום קנה באופן קבוע. אין צורך בסבירות גבוהה במיוחד לאפשרות האמורה, אלא די בהסתברות עדיפה לפי מאזן ההסתברויות, ולדידי התובעת עמדה בנטל זה. אין עסקינן בנוסחאות מתמטיות. החומר הראייתי שהוצג על-ידי התובעת, נלמד מראיות ההוסטל לצד מסקנת המומחה מטעם בית המשפט, והוא מוביל לכך שעמדת התובעת בשאלה הרפואית, מסתברת יותר, משכנעת והגיונית יותר מזו של ההוסטל.

     

40. הלכה פסוקה לפיה, "לא בנקל יסטה בית המשפט ממסקנות הכלולות בחוות דעתו של המומחה הרפואי אותו מינה" (ע"א 9598/05 פלוני נ' חברת ביטוח "המגן" בע"מ, פסקה 7 (28.3.2007)). לצד זאת, בל נשכח, בית המשפט הוא הפוסק האחרון בשאלת הנכות הרפואית (ע"א 16/68 רמת-סיב בע"מ נ' עקרם, פ"ד כב(2) 164, 168 (1968)), כאשר חוות דעתו ועדותו של המומחה מטעם בית המשפט, אינן אלא ראיות מתוך מארג הראיות הכולל שקיים בתיק בית המשפט (ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב חברה לביטוח בע"מ, פסקה 6 (24.11.2005)).

     

41. לא מצאתי לסטות ממסקנת המומחה והאפשרות הסבירה שהוא הציג, אשר כאמור נראית בעיניי מבוססת, הגיונית ומאוזנת. האירוע הביא את התובעת למצב "קטסטרופה" ונזקקה לטיפול דחוף במיון, ובהמשך הורדמה והונשמה. מסתבר יותר, כי לוּ הייתה התובעת מפונה לבית החולים מוקדם יותר, הנזק היה מצומצם יותר, וכלשון המומחה בחוות הדעת: "ייתכן וניתן היה לחסוך את צנרור הקנה וחלק מהסיבוכים שהופיעו באשפוז".

     

42. זאת ועוד. חיזוק למסקנה לעיל קיים בחוות דעתו של המומחה מטעם התובעת, לפיה: "לו הייתה מפונה לבית החולים מוקדם יותר ומתחילה טיפול בזיהום ריאתי מוקדם יותר הייתה סבירות גבוהה להפחתת הסיבוכים וצורך בהנשמה ממושכת ובטרכיאוטומיה". לפי המומחה מטעמה, התרשלות ההוסטל הביאה את התובעת למצב מסכן חיים ולצורך בהנשמה ממושכת.

     

43. אם לא די בכך, על משמעות האיחור בפינוי, האחות העידה בתצהירה, כי לאחר קבלת התובעת בבית החולים נמסר לה על-ידי הצוות המטפל שם, כי התובעת "הגיעה באיחור" (סעיף 9). על אותם דברים שבה בעדותה לפניי: "אני ובעלי מיד נסענו, הגענו לחדר מיון, מדדו לה מיד סטורציה, אפילו זה היה שם 40, אם אני לא זוכרת אם זה נכון או, מיד לטיפול נמרץ, גם בקושי הייתה במיון, מיד היא הייתה בטיפול נמרץ, אחרי שעתיים שאנחנו בחוץ הרופא יוצא ואומר הגעתם באיחור, הגעתם באיחור" (ש' 30-26, ע' 22). תיאור זה לא נסתר.

     

44. אשר לחוות הדעת של המומחה מטעם הנתבעת, סבורני כי מתקיים בה קושי ממשי ביחס לסוגיית הקשר הסיבתי, זאת על-יסוד ההתייחסות לעיל בנוגע למדדי קבלת התובעת במיון (סעיף 23 לעיל), אשר על-יסודם הסיק שמצב התובעת התדרדר במיון ולא לפניו.

     

45. בסיכום של האמור, נקבע בזאת, כי ההוסטל נהג ברשלנות כלפי התובעת. עקב זאת נגרמה לה נכות בשיעור משוקלל 72.5%.

     

    אומדן הנזק

     

46. כאב וסבל: עובר לאירוע סבלה התובעת ממצב רפואי מורכב. ברם, בעקבותיו מצב זה החמיר בצורה משמעותית. התובעת כיום היא סיעודית ונושמת באמצעות פיום קנה באופן קבוע. בשים לב לגילה, לשיעור נכותה המשוקלל, לטיב הנכויות, למשך תקופת אשפוזה מיום הקבלה למיון ועד שחרורה בחודש 10/2015, לנכות הזמנית, לקיצור תוחלת החיים ולנסיבות העניין, סביר בעיניי להעמיד את גובה הפיצוי בראש נזק זה על-סך 220,000 ₪.

     

47. עזרת הזולת: התובעת עותרת בראש נזק זה לפיצוי בסך כ-170,000 ₪ עבור העבר והעתיד, ואשר משקף ממוצע שנתי 12,000 ₪, זאת בשל עזרה מוגברת של האחות ונסיעותיה לביקורי התובעת. הנתבעת שמתנגדת לפסיקת פיצוי בראש נזק זה, טוענת מנגד, כי התובעת שוהה במוסד סיעודי, כך שכל צרכיה מסופקים על-ידו וממילא לא הוכחה עזרה כזאת החורגת מהמקובל.

     

48. לאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים בנדון, אני סבור כי ניתן להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על-סך 120,000 ₪, שמשקף פיצוי חודשי ממוצע בסך 600 ₪. תקופת העבר היא ממועד האירוע ועד היום, בצירוף ריבית מאמצע התקופה. עבור העתיד מחושב לפי תוחלת חיים מקוצרת (7-6 שנים) לפי חוות דעתו של המומחה. הסכום מגלם בתוכו גם הוצאות נסיעות לביקורי התובעת. אנמק בתמצית.

     

49. התובעת היא בת 71 כיום. לאחר האירוע ובעקבותיו, היא סיעודית אשר רוב זמנה שכובה במיטתה. המומחה תיאר את מצבה בבדיקתה כלהלן: "התובעת נמצאת במחלקת מונשמים. נבדקה כשהיא במטה. מסודרת בהופעתה, מתמצאת במקום ובזמן ומכירה את הסובבים. התובעת זקוקה לעזרה רבה ברחצה, הלבשה והורדה מהמטה, מסוגלת לאכול בכוחות עצמה, אך יש להגיש לה את האוכל. מחוברת לחמצן דרך פיום קנה קבוע". אשר למצבה שקדם לאירוע, גם אז היא לא הייתה בקו הבריאות, זאת בלשון המעטה, ונראה כי בשל כך דאגו עבורה לדיור בהוסטל לשם השגחה וטיפול. למרות זאת, מתצהירה (סעיף 1) ומהתצהיר של אחותה (סעיף 4), וכך גם מתיעודי ההוסטל, עולה שהיא תפקדה באופן עצמאי אך מוגבל (עיינו ב-ע' 284-283 בדו"ח מעקב וטיפול במוצגי ההוסטל). בין השאר, היא הייתה מסוגלת לבדה, לגשת לשירותים, להתקלח, להתלבש וגם לבקר במועדון בהוסטל, ועוד. במסמכי בית החולים עם אשפוזה נרשם: "גרה בהוסטל על רקע פסיכיאטרי, אך ברמה תפקודית טובה". המצב הרפואי המורכב שקדם לאירוע החמיר אם כן, בעקבותיו.

     

50. צודק ההוסטל בטענותיו, כי במצב הדברים שבו התובעת שוהה במוסד סיעודי, כי הציפייה שכל צרכיה יסופקו על-ידו. ברם, אין זה שולל מיניה וביה פיצוי בראש נזק זה. לא אחת נפסק, כי "יש מקום לפסוק סכומים נוספים עבור טיפולים או עזרת צד ג' שנועדו לשמר את לשפר את מצבו של הניזוק, מעבר לצרכים שהמוסד מספק" (ע"א 5865/08 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מסס, פסקה 7 (13.7.2011)). לא זו בלבד; נפסק גם שיש מקום להכיר בהוצאות הביקורים העקיבים והמפגשים בין הניזוק לבני משפחתו במקום שהותו (ע"א 3807/05 שוקרון נ' מגדל, פסקה 4 (5.9.2007)). בענין מסס לעיל נפסק שיש להכיר בהוצאות אלו "בגבולות הסביר" (פסקה 7).

     

51. לפי עדות התובעת בתצהירהּ, אחותה נוהגת לבקר אותה באופן יומיומי "כמה שעות", ובהיעדרה, בעלה מגיע (סעיף 3). האחות מתארת בתצהירה שהיא עקרת בית ובעלה גימלאי (סעיף 18). היא נוהגת לבקר את אחותה, ולפעמים בעלה במקומה, יום יום, לרבות בסופי השבוע ושוהה אצלה מספר שעות. לעתים היא אף מבקרת אותה יותר מפעם אחת ביום (סעיף 17). תיאור זה לא נסתר כדבעי באמצעות תשתית ראייתית נוגדת. אכן, יש לשבח את המסירות של האחות. נתתי את דעתי לכך שהחלק מרכיב הנזק הוא עבור העבר, ובהיותו כך, ככלל, הוא נזק מיוחד שטעון הוכחה בראיות ממשיות. נתתי את דעתי לכך שניתן לאמוד נזק כגון זה, גם דרך האומדנה בלבד ובגבולות הסביר. בעיקר, ניתנה הדעת גם לכך שמעדות האחות בתצהיר שלה עולה, כי היא הייתה נוהגת לבקר את אחותה בהוסטל, בתדירות גבוהה, גם לפני האירוע (סעיף 4). הטעם לכך הוא מובן ובהתחשב במורכבות מצבה הרפואי של התובעת. לצד זאת, קיים יסוד סביר להניח, כי עקב ההחמרה המשמעותית במצבה, תדירות ומשך הביקורים עלה בצורה משמעותית. לאחר כל אלה, אני סבור כי יש להעמיד את הפיצוי החודשי על-סך 600 ₪, כאשר סכום זה מגלם כשלוש שעות שבועיות וגם פיצוי מתון בגין עלות המפגשים העקיבים.

     

52. הוצאות רפואיות: לאחר מתן הדעת לטיעוני הצדדים בנדון, סבורני שהתביעה מעוררת קושי ממשי. התובעת עותרת לפיצוי בראש נזק זה סך של 5,000 ₪ לשנה עד תום תוחלת חיים ובסך-הכל 50,000 ₪. ההוסטל טוען מנגד שהתובעת לא הוכיחה, כי נגרמו לה הוצאות רפואיות זולת הוצאה אחת בסך כ-3,500 ₪ שהוציאה אחותה. עוד הוא טוען, כי מאז האירוע חלפו תשע שנים במהלכן לא נדרשה התובעת להוצאות, ולכן אין לפסוק פיצוי לעבר. באשר לעתיד בהתאם לקביעת המומחה עד כה הייתה התובעת מגיעה למצבה כפי שהוא היום, כך שאין מקום לפצות ביחס לעתיד.

     

53. לאחר מתן הדעת לטיעוני הצדדים בנדון, בהעדר תשתית נתונים מבססת, בהתחשב בכך שהתובעת מאושפזת סיעודית באופן קבוע, נפסק בזאת פיצוי בראש נזק זה דרך האומדנה בסך 7,500 ₪.

     

    איזה פוליסה חלה – ביטוח כפל?

     

54. לאחר מתן הדעת לטיעוני הצדדים במחלוקת זו, סבורני שהדין עם מנורה. אסביר.

     

55. הטוען לסייג בתחולתה של פוליסה מסוימת, עליו הנטל להוכיח אותו (ע"א 678/86‏ חניפס‎ ‎נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4) 177, 193 (1989); רע"א 1396/15 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ, פסקה 8 (28.7.2015)). לצד זאת, נטל התחלתי מוטל על הטוען לתחולה של פוליסה ספציפית על האירוע הספציפי; רוצה לומר, על המבוטח להראות תחילה שמקרה הביטוח נופל בגדרי הסיכונים המכוסים באותה פוליסה ספציפית (ראו והשוו עם הדיון בסעיף 31 בחוות דעתו של כבוד השופט י' דנציגר בע"א 453/11 מ.ש. מוצרי אלומניום בע"מ נ' "אריה" חברה לביטוח בע"מ (21.8.2013)).

     

56. מעיון בשתי הפוליסות, זו שהציגה מנורה וזו שהציגה הכשרה, עולה ששתיהן שונות במהות. הפוליסה של מנורה שמה פוליסת "בתי עסק". לפי כיסוייה, היא מכסה נזקי רכוש בגין פריצה, אש, פגיעה בתכולה, נזקי טבע ועוד. באותה פוליסה קיים גם כיסוי לצד שלישי. בפרק 5 בג'קט הפוליסה, שעניינו "אחריות כלפי צד שלישי", הוגדר שם אירוע תאונתי שגרם, בין היתר, נזק גופני לצד שלישי. בין הסייגים באותו פרק, הכיסוי לא יחול בגין "אחריותו המקצועית של המבוטח או של כל איש שבשרותו" (סעיף 3(ב) בפרק 5). לעומת זאת, הפוליסה של הכשרה, מכונה "ביטוח אחריות מקצועית". היא מעניקה כיסוי ביטוחי למקרה ביטוח שמוגדר על-ידה כלהלן: "תובענה שהוגשה נגד המבוטח לראשונה במהלך תקופת הביטוח, בשל הפרת חובה מקצועית, בתום לב, שמקורה במעשה רשלנות, טעות או השמטה שנעשו או נטען כי נעשו, לאחר המועד הקובע, במסגרת מקצועו של המבוטח או משלח ידו המפרטים ברשימה" (סעיף 1 בג'קט הפוליסה). במסמכי הפוליסה קיימת הבהרה "למען הסר ספק", כי הכיסוי "כולל את אחריותם הישירה של העובדים בעת עבודתם עבור המבוטח בלבד ויחול אך ורק במסגרת פעילותם עבור המבוטח בלבד". בין המקצועות שנמנים בפוליסה: אחיות, עובדים סוציאליים, פסיכיאטרים ועוד.

     

57. למקרא שתי הפוליסות, אין חפיפה ביניהן. בעוד הראשונה עניינה נזקי רכוש של ההוסטל וכלפי צד שלישי, עניינה של השנייה הוא אחריות מקצועית של עובדי ההוסטל.

     

58. טענת ההוסטל לפיה המעשה (או המחדל) המיוחס לו אינו בגדר אחריות מקצועית אלא לכל היותר אחריות נזיקית רגילה (סעיף 5), אין בה ממש לעניין דיון זה. ראשית, הטענה עומדת בסתירה לעתירתו החלופית להחלת כללי ביטוח כפל. שכן הרי, אם הפוליסה של הכשרה אינה מכסה אחריות נזיקית רגילה, מדוע קיים כפל? הפתרונים אצל הכשרה. שנית (וזה העיקר), כפי שקבעתי לעיל, צוות ההוסטל לא פעל כמצופה ממנו וכמתחייב בסטנדרט הזהירות הסביר. במקרה זה, מדובר בהתנהלות מקצועית גרידא שהוכח כי הייתה רשלנית. על כן, בהיבט הביטוחי, היא אמורה להיות מכוסה בביטוח אחריות מקצועית. על מהותה של פוליסת ביטוח אחריות מקצועית, נקבע בע"א 1446/22 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (7.5.2023), שם בסעיף 48 בחוות דעתה של כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ, כלהלן:

     

    "פוליסה לביטוח אחריות מקצועית נועדה, ככלל, לבטח את חבותו הפוטנציאלית של בעל מקצוע כלפי צד שלישי, בגין כשל בביצוע חובתו המקצועית של המבוטח הנגזרת מהגדרת עיסוקו המבוטח בפוליסה. המדובר בהיפר חובה מקצועית שמקורה במעשה רשלנות, טעות או השמטה, שתוצאתו נזק לצד שלישי, לקוחו של בעל המקצוע או אחר"

     

59. מעיון בשתי הפוליסות כאמור, לא מדובר בסיטואציה של ביטוח כפל ולכן גם הוראת סעיף 59 בחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, אינה רלבנטית למקרה לפנינו. מכל מקום, אין הכרח כי כפל ביטוחי יעוגן בפוליסות מאותו סוג, במילים אחרות, ביטוח כפל יכול להיווצר בגין פוליסות שונות. אלא שבמקרה כזה "השאלה היא אם "הסיכון", קרי, "חבות כספית שהמבוטח עשוי להיות חייב בה לצד שלישי" כאמור בסעיף 65 לחוק, מבוטח אצל יותר ממבטח אחד" (עניין 1446/22 לעיל, פסקה 2 בחוות דעתו של כבוד השופט (כתוארו אז) י' עמית). לא כך המקרה לפנינו. סיכון מפני גרימת נזק לדייר בהוסטל עקב רשלנות של הצוות, אינו מכוסה בפוליסה של מנורה. כך למשל, התובעת לא נפגעה ממתקן של ההוסטל, היא לא נפלה ממיטה תקולה, לא החליקה בו או שמא נגרם לה נזק ריאתי משאיפת חומר כלשהו בהוסטל. היא נפגעה בשל אי-מתן הדעת של הצוות המקצועי בצורך שלה לטיפול רפואי דחוף בהתחשב בנסיבותיה. בכל מקרה, גם אם בהינתן זאת שבפוליסה של מנורה קיים כיסוי למעטפת נזקים כאלה ואחרים לצד שלישי, הרי קיים שם גם חריג בפוליסה שמצמצם את תחולתו, ולפיו כיסוי זה לא יחול בגין "אחריות המקצועית של המבוטח או של כל איש שבשרותו" (סעיף 3(ב) בפרק 5 בתנאי הפוליסה – ע' 17 במוצגי מנורה).

     

60. יוצא אם כן, כי דין ההודעה לצד שלישי להידחות, ולוּ זו הייתה מתקבלת, מן הדין היה לקבל את ההודעה לצד רביעי.

     

    תוצאה

     

61. ההוסטל יפצה את התובעת בסך 347,500 ₪.

     

62. לסכומים האמורים יתווספו הוצאות משפט שכוללות את עלות הסכום שבו נשאה התובעת לטובת חוות הדעת הרפואית מטעמה, וכן שכר העדה בגין התייצבותה בסך 500 ₪. ההוצאות ישולמו ישירות לתובעת. בנוסף, יישא ההוסטל בשכר טרחת עורך-דין בשיעור 23.6% עליו יחולו הוראות חוק הסיוע המשפטי, התשל"ב-1972.

     

63. ההוסטל יישא בהוצאות מנורה ובשכר טרחת עורך-דין בסך כולל 10,000 ₪.

     

64. אשר להודעה לצד רביעי, מאחר וההוסטל והכשרה היו מיוצגים על-ידי אותו בא-כוח והציגו אותה חזית, לא יינתן צו הוצאות לטובת הכשרה.

     

65. הסכומים האמורים ישולמו בהתאמה תוך 30 יום, שאם לא כן תתווסף אליהם ריבית שקלית ממועד פסק הדין ועד מועד ביצוע התשלום בפועל.

     

    זכות ערעור כקבוע בדין.

     

    המזכירות – להודיע לצדדים בהתאם.

     

    ניתן היום, ט"ז ניסן תשפ"ה, 14 אפריל 2025, בהעדר הצדדים.