פלונית נ' ד"ר עבד גאוי

הסוגיות המשפטיות המרכזיות בהכרעה שניתנת להלן בעניינה של תביעה בטענת רשלנות רפואית בטיפול שיניים - הן שתיים:

האחת, סוגית הקשר הסיבתי בין הטיפול הרפואי שנתן הנתבע 1 לשיקום שיני התובעת, שנמצא (בהיעדר תיעוד מספק) שהיה 'טיפול יתר', לבין תסמונת שאובחנה אצל התובעת לאחר מתן הטיפול, תסמונת שהאטיולוגיה המדויקת שלה איננה ידועה;

והשנייה, סוגית היעדר 'ההסכמה מדעת' הנטענת מטעם התובעת בנסיבות של היעדר תיעוד מספק למצב הרפואי טרם הטיפול ולשיקולים שהובילו לבחירת מתווה הטיפול שהוצע ובוצע בפועל - מתוך אפשרויות טיפול נוספות; וזאת, על רקע היעדר אינדיקציה כתובה לפיה עמד הנתבע 1 בהיקף הגילוי והיידוע שעל פי הדין חובה על הרופא המטפל לנקוט מול המטופלת שלו טרם מתן טיפול לשיקום שיניים.

א.המחלוקת וההכרעה בה

1. בשל המורכבות של ההכרעה העובדתית בענייננו אפתח בעיקר - בתיאור המחלוקת ובציון קווי ההכרעה בה.

2. מאז שלהי שנת 2017 ועד למחצית הראשונה של שנת 2018 טופלה התובעת אצל הנתבע 1, רופא שיניים (להלן: "הנתבע"), במתווה טיפול שכלל טיפולי שורש, והתקנת מבנה וכתרי חרסינה באמצעות התקנת גשר זמני, ולאחר מכן – קבוע, על 11 שיניים בלסת העליונה (להלן: "הטיפול"). התובעת היתה מטופלת אצל הנתבע כבר שנים רבות קודם לתחילת הטיפול מושא התביעה, אך הטיפולים שקדמו לטיפול שניתן במתווה מושא המחלוקת היו בעיקרם סתימות שנדרשו במהלך השנים מפעם לפעם לחורים שאובחנו בשיניה של התובעת, ילידת 1964.

3. בקליפת אגוז, המחלוקת הרלוונטית בתיק זה נסובה סביב השאלות: האם כטענת התובעת הנתבע ביצע אצל התובעת 'טיפול יתר' (היינו, טיפול שנגע ביותר שיניים וכלל יותר פעולות - ממה שמבחינה רפואית-מקצועית ראוי היה להסתפק בו), האם יש לראות בכך משום התרשלות, והאם ההתרשלות גרמה לנזק (היינו – האם ניתן לקבוע קיומה של רשלנות); וככל שנגרם נזק - מה שיעורו של הנזק שנגרם ומהו סך הפיצוי שמגיע בגינו. בשל טענות להפרת חובה חקוקה, קיימת בענייננו גם מחלוקת סביב סוגיית היעדר 'ההסכמה מדעת' לטיפול שבפועל ניתן לתובעת וטענה לפגיעה באוטונומיה.

4. לתובעת טענות רבות לגבי איכות הטיפול בכל הקשור להתנהלות היום יומית הנכפית עליה לגרסתה בעקבות הטיפול, והן מתמקדות בטענה שמישור הסגר של שיניה כפי שנקבע בפי התובעת בעקבות הטיפול, שהיה לעמדתה 'טיפול יתר' - "גבוה מהמישור הנכון והטבעי שלה. התערבות גסה זו בשיווי המשקל הנוירומסקולרי העדין של המערך הסוגר את הפה גורמת להפרעה קשה" [חוות דעת המומחה מטעם התובעת – בעמ' 21 למוצגי התובעת]. אקדים ואבהיר כי 'הסגר' הוא – המיקום והצורה של מפגש השיניים העליונות עם התחתונות בעת סגירת הפה. התובעת מציגה תלונות רבות לענין התנהלותה היום יומית בכל הקשור לתפקוד פיה ושיניה, שרובן ככולן קשורות או משויכות להפרעת הסגר "הקשה" הנטענת.

5. מנגד, המומחה מטעם הנתבע לא מצא שניתן לתובעת 'טיפול יתר'. הוא מצא כי השינוי בממד האנכי שביצע הנתבע בשיני התובעת הינו כ-1-2 מ"מ בלבד, כך שלדעתו לא היו ממדי פתיחת ממד אנכי משמעותית (ככל שהתבצעה), ומצבה של התובעת נובע "מבעיה שרירית לא ברורה" [עמ' 8 לחוות הדעת הראשונה]; כאשר "כפי שטוען [המומחה מטעם התובעת] ישנם מתרפאים הרגישים ביותר לשינויים סיגריים (High Occlusal Awareness )" [עמ' 2 לחוות דעתו המשלימה].

6. המומחית שמונתה מטעם בית המשפט בנדון, פרופ' אילנה אלי (להלן: "המומחית"), מאפיינת בחוות הדעת שנתנה את אותה "בעיה שרירית לא ברורה" שצוינה בחוות דעת הנתבעים. היא מתארת את תלונות התובעת על הפרעת סגר הפוגעת באיכות חייה, ומבהירה שהיא מתרשמת שהתובעת סובלת מתסמונת שמכונה Occlusal Dysesthesia (דיסאסטזיה אוקלוזלית; שמשמעותו המילולית - רגישות מכאיבה של הסגר), שכפי שהודגש בעדות המומחית לפניי - היא נפשית (להלן: "התסמונת"), ומכל מקום - "הסיבה המדויקת להיווצרות התסמונת אינה ידועה" (ההדגשה בקו – הוספה) [עמ' 6 לחוות דעת המומחית].

7. חוות דעת המומחית ניתנה כשכל חוות הדעת הרפואיות מטעם הצדדים - לפניה. לפי קביעות המומחית בחוות דעתה, בתשובותיה לשאלות ההבהרה ובעדותה לפניי - נחזה שהמנשך של התובעת אכן שוחזר במסגרת הטיפול שניתן על ידי הנתבע; אך, היא מבהירה בעדותה לפניי כי, ככלל, אין למיקומו 'הנכון' של המנשך המשוחזר מדד חד-ערכי, מיקומו הוא ענין סובייקטיבי [עמ' 61 לפרו' המומחית]. ולשאלה מטעם התובעת לגבי קיומה האפשרי של הפרעת סגר (אובייקטיבית), מפרטת המומחית בעדותה לפניי: "ראשית לא ראיתי איזו הפרעה ז"א שבדקתי את המטופלת מבחינה רפואית, לא ראיתי חוץ ממתח רב בשרירים שיכול לנבוע מהרבה מאוד דברים והרבה מאוד סיבות אחרות, לא ראיתי איזושהי הפרעת גובה יוצאת דופן. זאת אומרת לא ראיתי שיש פה איזה הרמת גובה שהיחסים בין הלסתות הם בצורה בולטת לא נכונים" (ההדגשות בקו – הוספו) [עמ' 67 לפרו' המומחית]. אבהיר, כי הכוונה בשימוש בביטוי 'הפרעת סגר' היא להפרעה אובייקטיבית, להבדיל - מתחושה סובייקטיבית של הפרעת סגר שמאפיינת את התסמונת.

8. בית המשפט פעל לחדד את הכלים לקביעת הממצאים בנדון, ודרש מהמומחית הסבר: "מה בואי תסבירי לי מה היה גורם לך להגיד הנה יש פה הפרעת סגר, אם זה היה איך?"; והמומחית השיבה: "אם למשל היא לא הייתה מסוגלת לשמור על הלסת במנוחה כאשר יש בין השיניים רווח מסוים של בין מ"מ ל-2, למשל שאם הרווח הזה היה הרבה יותר גדול, אם הייתי מתרשמת למשל שה-Over bite, מה שאדוני אמר הוא מוגזם ולא נכון. אם הייתי רואה שיש מגעים בין השיניים שהם לא מגעים נכונים. אני לא מצאתי את הדברים האלה. אני מצאתי מתח רב בשרירים במתח רב בפרט במפרקי הלסתות זה כן" (ההדגשה בקו – הוספה) [עמ' 67 לפרו' המומחית].

9. לשון אחר, אמנם התובעת טוענת בתביעתה בהסתמך על חוות הדעת שנתן מומחה מטעמה - לכך שניתן בענייננו 'טיפול יתר' שבו ליקויים רבים, ובעיקר - להתאמת מישור סגר שגויה או לקויה באורח פיזי (אובייקטיבי). אך, המומחית מטעם בית המשפט איננה מקבלת טענה לענין הליקויים הנטענים. המומחית כן מוצאת בבדיקתה, שבוצע, ככל הנראה ('ככל הנראה' - בשל חוסרים בצילומים ובמידע לגבי אבחנות ודיון בתוכניות טיפול חליפיות טרם הטיפול) - 'טיפול יתר', שניתן באיכות רחוקה משלימות, אך - "סבירה"; המומחית איננה יודעת לקבוע שהנתבע ביצע בפועל 'הרמת מנשך' (להבדיל – מ'התאמת מנשך' ללא הרמה) [עמ' 78 לפרו' המומחית].

10. התסמונת שהמומחית מצאה אצל התובעת, מתאפיינת בתחושות שנתפסות כחריגות ולא נעימות על ידי המטופל/ת בהקשר לסגר של לסתות הפה שלו; היינו - בהקשר של התחושה בקו המנשך שנוצר במפגש השיניים העליונות עם התחתונות - במצב של פה סגור. המומחית מסבירה בחוות דעתה: "מדובר במצב בו המטופל/ת מוטרדים ביתר ממצב הסגר, דבר המשפיע לרעה על איכות חייהם. הסיבה המדויקת להיווצרות התסמונת אינה ידועה" (ההדגשה בקו – הוספה). המומחית מבהירה בחוות דעתה ובעדותה כי, בכל מקרה, איננה מוצאת להמליץ על תיקון והחלפת מה שבוצע בפיה של התובעת במהלך הטיפול, אלא - על טיפול התנהגותי (CBT, פיזיותרפיה הרפיה וכדו').

11. לסיכום ביניים: לפי הממצאים והאבחון של המומחית, כפי שעולה מחוות דעתה ועדותה לפניי, לא ניתן להצביע על בעיה אובייקטיבית בסגר שבפי התובעת; היינו, לפי בדיקת המומחית - גובה וצורת קו המנשך שבסגר של התובעת, כפי שהם היום - לאחר הטיפול מושא התביעה, נחזים כאלה שאין בהם להצביע על 'הפרעת סגר' אובייקטיבית אצל התובעת; כשהתסמונת היא נפשית וסובייקטיבית במקורה ומאפייניה.

12. כמפורט להלן, המומחית גם מסבירה בעדותה לפניי מדוע למרות התשובה שנתנה לשאלה מספר 2 בשאלות ההבהרה מטעם התובעת: "במקרים מסוימים יצירת סגר גבוה מהנשך התקין יכול לגרום להפרת שיווי המשקל הנוירו-מסקולרי של שרירי הלעיסה. התגובה תלויה בעוצמת השינוי שבוצע אך היא גם אינדיווידואלית. יש מקרים בהם המטופל/ת מסתגל/ת בקלות יחסית לשינוי בגובה המנשך ויש מקרים בהם המטופל/ת מראה קשיי הסתגלות לשינויים קלים יחסית", היא עדיין סבורה שבענייננו מדובר בתחושה סובייקטיבית בלבד.

13. זאת, כאשר המומחית נשאלת מטעם התובעת במהלך עדותה לפניי: "אבל למרות זאת אתה מגיע לאבחנה של דיסתימיה אוקלוזלית. עכשיו תסתדר ולוהטת אמרת זה מצב שבו המגעים בין השיניים נתפסים, מה הכוונה סובייקטיבית, כי הם מפריעים. עכשיו אני אומר זה מסיבה הנפשית סובייקטיבית בהעדר מקור אורגני אובייקטיבי שיכול להסביר את התלונות", היא משיבה: "תראה קודם כל התשובה היא בעיקרון כן. אני אני רק רוצה להבהיר. אין הבדלה ברורה בין גוף ונפש. אתה לא יכול להיות הדבר הזה הוא פיזיולוגי, הדבר הזה הוא נפשי. אנחנו NTT אחד. כשיש איזושהי פגיעה נפשית היא מתבטאת בצורה פיזיולוגית ולהפך. במקרה הזה גם ממה שבדקתי, שוב אני ראיתי את הקומפלי, אני ראיתי מצב נוכחי כמו שהיא, ודיברתי איתה ועשיתי לה אנמנזה, היא גם מייחסת לשיניים המון דברים אחרים. היא מספרת לי שהיא עברה טיפול לקטרקט וכתוצאה מזה שהרופא דפק לה שם על השיניים, אז גם התחילה לה ראייה מטושטשת. ז"א יש איזושהי אטריביושיין שלה" (ההדגשות בקו – הוספו) [עמ' 64-65 לפרו' המומחית].

14. אם כן, על רקע הדברים שפורטו לעיל, כאמור בפתיח, הסוגיה המרכזית להכרעה בתביעה זו – שטוענת להתרשלות והפרת חובות חקוקות מצד הנתבע, רופא שיניים, במסגרת טיפול שיקום השיניים בפיה של התובעת, היא שאלת הקשר הסיבתי - בין המעשים או המחדלים שמיוחסים לנתבע במסגרת הטיפול שניתן לתובעת לבין הנזק של המטופלת, התובעת, בגין התפתחותה של התסמונת אצלה (שאין כל אינדיקציה לכך שסבלה ממנה טרם מתן הטיפול); לשון אחר, לצורך הכרעה במחלוקת הנדונה יהיה על בית המשפט לבחון האם מדובר בענייננו בהתרשלות שגרמה לתסמונת; וככל שיימצא שכן - גם מה טיבו והיקפו של הנזק שנגרם.

15. האתגר בהכרעה במחלוקת הנדונה נובע מכך, שעולה ממכלול הראיות והעדויות שהובאו לפניי, שהסיבות או הגורמים להיווצרות התסמונת שהתפתחה אצל התובעת, תסמונת של דיסאסטזיה אוקלוזלית, כאמור, אינן ידועות, ולפי עדות המומחית לפניי, "יכול להיות" כי עצם מתן הטיפול היה "הטריגר" להתפתחות התסמונת במועד בו התפתחה. כאשר, מאידך, המומחית מבהירה כי גם אם הטיפול שניתן לתובעת לא היה - "אובר" טיפול (היינו - 'טיפול יתר'), זה לא היה משנה בענין האפשרות שהטיפול הוא "הטריגר", כאמור [עמ' 78 לפרו' המומחית].

16. כל זאת, כאשר, לפי המומחית - איכות הטיפול שבפועל ניתן על ידי הנתבע לתובעת (גם אם היה 'טיפול יתר') היא "סבירה" ברמתה; "ולולא היתה [התובעת] מתקשה להסתגל לסגר החדש לא הייתה הצדקה להחליפו" [עמ' 6 לחוות דעת המומחית ועמ' 81 לפרו' המומחית].

17. סיכומו של פתיח זה, מתמצה בתובנה שבענייננו יהיה על בית המשפט להכריע בשאלה: האם, בנסיבות כאלה, הערכת המומחית כי בהיעדר תיעוד מתאים לגבי "המידע הקליני טרום הטיפול" - יש להניח שבענייננו ניתן "טיפול יתר", לעומת מתווה טיפול מוגבל יותר - מקימה התרשלות מצד הנתבע או הפרת חובה חקוקה על ידו, כאלה – שגם גרמו או לא מנעו נזק גוף לתובעת; ואם כן - מהו נזק הגוף, ומהו שיעור הפיצויים לו זכאית התובעת בגינו.

18. אקדים ואומר, כי מצאתי לקבוע בענייננו התרשלות מצד הנתבע באופן בו פעל מול התובעת למילוי חובותיו על פי הוראות הדין, לרבות - החובות העולות מהוראות סעיפים 13 ו-17 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996(להלן: "חוק זכויות החולה"), באופן שמאפשר לייחס לו מתן 'טפול יתר' לתובעת. אך, לא מצאתי כי הנתבע התרשל בביצוע הפעולות הרפואיות שבפועל ביצע בפיה של התובעת (מבחינת האיכות וטיב הטיפול), ולא מצאתי כי - הורם הנטל להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין התפתחותה של התסמונת אצל התובעת לבין 'טיפול היתר' שמיוחס לנתבע.

19. מאידך, כן מצאתי כי, בהיעדר תיעוד לגבי אבחון ממצה של מצב שיניה של התובעת טרם הבחירה במתווה הטיפול ומתן הטיפול, ולגבי פירוט של המתווים האפשריים השונים בטיבם ובהיקפם לטיפול בבעיית ההתפוררות של שיניה העליונות (אולי – רק חלקן), ובהיעדר רישום של יידוע של התובעת לגבי המתווים השונים והשיקולים לבחירת מתווה הטיפול שבוצע כ'נבחר' - בוצע הטיפול בענייננו בהיעדר 'הסכמה מדעת' של התובעת; ובהתאם, בגין הפרת חובתו החקוקה של חובת הגילוי וחובת היידוע, זכאית התובעת בגין הטיפול, שניתן לה ללא הסכמתה - 'ביתר', לפיצויים בגין הפגיעה באוטונומיה של הרצון שנגרמה לה.

20. כך שהנזק שניתן לייחס ל'טיפול היתר' בענייננו, מתמצה בעיקרו בפגיעה באוטונומיה של הרצון, ובחלקו הקטן - בהגדלת עלויות עתידיות של שיקום חוזר בעתיד.

    ב.טענות הצדדים

    1. התובעת טוענת כי הנתבע ערך את הטיפול שנתן לה ללא צילומים מקדימים שמדגימים את מצבה הרפואי של הלסת והשיניים נכון לאותו מועד; ולפיכך, יש לקבוע כי הטיפול נעשה 'ביתר', ללא התוויה רפואית וגרם להגבהת סגר; שהוא מצב שמסב לה נזק תפקודי מתמשך וכאב וסבל רב. התובעת טוענת גם לכשלים נוספים ברמת הביצוע, וכן - כי גם עקירת שן מספר 15 (לעומת - טיפול שורש שנעשה לשיניים האחרות) בוצעה ללא התוויה.

    2. לצד כשלים רפואיים, טוענת התובעת לכשלים בניהול הרשומה הרפואית, וביצוע ההליך מבלי שניתנה הסכמתה המודעת לביצוע הטיפול בלסת העליונה.

    3. הנתבע טוען כי פעל כרופא זהיר וסביר, כי לא היתה רשלנות בטיפול הרפואי בתובעת, וכי הטיפול שניתן לה היה בהסכמתה והיה סביר ובהתאם לפרקטיקה הנהוגה.

    4. בנוסף, קיימת בין הצדדים מחלוקת בעניין העלות המוסכמת של הטיפול והסכום שבפועל שולם בגין הטיפול.

    5. הראיות שהוגשו מטעם הצדדים: מטעם התובעת הוגש תצהיר עדותה, לצד תיק מוצגים. עוד הוגשה חוות דעת רפואית שנתן מומחה מטעמה ביום 15.10.2019 וחוות דעת רפואית משלימה שנתן ביום 7.8.2020 אותו מומחה - במענה לחוות דעתו של המומחה מטעם הנתבע. מטעם הנתבעים הוגש תצהירו וכן תצהיר שנתן פרופ' נ.ו., שלבקשת הנתבע בדק את התובעת לצורך מתן ייעוץ - לאחר הטיפול. עוד הוגשה מטעמו של הנתבע חוות דעת רפואית שנתן מומחה מטעמו ביום 2.8.2020 וחוות דעת רפואית משלימה שנתן אותו מומחה ביום 21.10.2020. נותני התצהירים מטעם הצדדים בנדון - מסרו גם עדות בחקירה לפניי. הצדדים הודיעו כי הם מוותרים הדדית על חקירת המומחים מטעמם, תוך שמירת חוות הדעת שהוגשו - כראיות בתיק.

    6. עוד בנדון, כאמור, מונתה כמומחית מטעם בית המשפט בתחום שיקום הפה - פרופ' אילנה אלי, שביום 24.2.2021 נתנה חוות דעת בעניינה של התובעת, וביום 27.4.21 ענתה לשאלות הבהרה שהוצגו לה מטעם התובעת, וגם מסרה לפניי עדות בחקירה על חוות הדעת [בפרוטוקול הדיון מיום 20.4.2023 (לעיל ולהלן: "פרו' המומחית")].

       ג. הנסיבות והממצאים

       1. התובעת, ילידת 1964, טופלה במרפאת השיניים של הנתבע מאז 1995. הרשומה הרפואית שהוצגה בנדון מתחילה בשלהי שנת 2014. הצדדים אינם חלוקים שהנתבע טיפל בתובעת גם שנים ארוכות קודם לכן; לגרסת הנתבע הטיפולים הקודמים לאלו המופיעים ברשומה שהוצגה, היו ספורדיים ובודדים, והתמצו בסתימה בשן זו או אחרת של התובעת. לגרסת הנתבע, בעקבות אותם טיפולים לא היה צורך לבצע צילום פנורמי של מי מלסתות התובעת, להבדיל מצילום מקומי של סביבת השן המטופלת. גם התובעת מסכימה כי הטיפולים שקיבלה מאת הנתבע טרם הטיפול מושא ענייננו - התמצו ב"סתימות", שחלקן בוצע על ידי הנתבע כבר לפני עשרות שנים [עמ' 4 ו-6 לפרוטוקול מיום 01.02.2023 (להלן: "פרו' העדויות"); סעיף 2 לתצהיר התובעת]; גם בא-כוחה של התובעת מאשר בדיון לפניי כי טיפולי העבר התמצו ב"סתימות"; כלשונו: "לא היו טיפולים קודמים" [עמ' 79 לפרו' המומחית].

       2. הגיליון הרפואי שהתנהל אצל הנתבע בעניינה של התובעת הוגש בנדון בשתי הדפסות (על פי רישום מועד ההדפסה המוטבע בו); ההדפסה הראשונה - מיום 23.8.2019 (שמכילה טיפולים מיום 21.12.2014 עד 12.8.2018); וההדפסה השנייה - מיום 23.1.2020 (שמכילה טיפולים מיום 21.12.2014 עד 26.9.2019). לבד מהמועדים הנוספים (במועדים מאוחרים מיום 12.8.2018) שניתן לראות בגיליון שמועד צילומו 23.1.2020 – לא הצביעה התובעת על תוספות או השלמות ספציפיות של רשומות "לעבר", היינו קודם למועד ההדפסה הראשונה – מיום 23.8.2019. בהתאם, אתייחס להדפסה המאוחרת כרשומה הרפואית הרלוונטית לענייננו; רשומה שהוצגה גם מטעם התובעת כנספח 10 לתצהירה (הגיליון הטיפולי יקרא להלן: "הרשומה הרפואית" או "הרשומה").

       3. כפי שיפורט להלן, מצאתי כי הרשומה הרפואית שהוצגה בעניינה של התובעת חסרה וחלקית. אך, בנסיבות, לא מצאתי לקבל את טענת התובעת כי אין לקבל את הרשומה כראייה, אך בשל כך שנראה כי מדובר ברשומה שלא ניתן לערוך בה שינויים בדיעבד. למען ההבהרה אוסיף כי, בנסיבות ענייננו, לא מצאתי לייחס לנתבע פעולות לעריכת שינויים ברשומה; כאשר 'כרטיס טיפולים' נמסר לתובעת, לבקשתה, כבר ביום 30.4.2019.

       4. אקדים ואבהיר, כי לא מצאתי שקיים פער מהותי בין תוכנן של שתי ההדפסות ממועדים שונים (להוציא רישומים ממועדים מאוחרים למועד הדפסה הראשונה, שממילא צפוי שיתווספו). ראיתי את טענות המומחה מטעם התובעת בהקשר זה, אך לאחר עיון בנוסחים - לא מצאתי כי מדובר בהבדלים של מהות, או במעשה מכוון להטעיה.

       5. מצאתי את עדות הנתבע בהקשר לתולדות רישום ושמירת הרשומות במרפאה שלו (ושדרוג התוכנה במהלך השנים, כמפורט בסעיפים 22 עד 25 לתצהירו ועדותו בעמ' 44-45 לפרו' העדויות) - כאמינה. חסרון אותו חלק ברשומה המתייחס לשנים מלפני שנת 2014 איננו נחזה מהותי, באשר אין מחלוקת כי מדובר בביקורים ספורים, שבהם בוצעו סתימות שיניים בלבד.

       6. אמנם התובעת גורסת, לראשונה - בעדותה לפניי, שהרשומה הרפואית שהועברה מטעם הנתבע כולה שקרית [ראה עמ' 28 לפרו' העדויות], אך מדובר בטענה 'כבושה' – באשר לא ראיתי טענה כזאת בתצהירה. בתצהירה, מתייחסת התובעת לרשומה רק בעקיפין, ומסתפקת בהכחשה: "ולא הזכיר דבר לגבי שחיקת שיניים" [שבסעיף 4 לתצהירה]. אעיר, כי הטענה להיעדר ההיגיון בטענת הנתבע לגבי מסירת הצילומים לידיה (בלשון - "וממילא..." שבסעיף 30 לתצהירה), היא טענה שנחזה שיכול שמתייחסת רק לתוכן הודעת הווטסאפ שהתובעת מאשרת שקיבלה, ולא – לרשומה.

       7. בנסיבות ענייננו, אינני מקבל את טענת התובעת כי אמיתות הרשומה לא הוכחה בענייננו. כפי שיפורט בהמשך, מצאתי בקיעים באמינות עדותה של התובעת, שכאמור, לא גורסת בתצהירה שהרשומה שיקרית (להוציא בעקיפין ובמשתמע – בהקשר של ממצא שחיקת השיניים העליונות). התובעת לא הרימה את נטל הראיה הראשוני על מנת להעבירו לנתבע - להוכיח כי לא ביצע שינויים בדיעבד ברשומה. מדובר בפלט של תוכן שגלגוליו הובהרו בעדות הנתבע, שביצע בעצמו את כל הטיפולים בתובעת, ובעצם מעיד על רישומים ברשומה שנעשו במקביל לטיפולים שלו 'בזמן אמת'.

       8. קיימת גם שאלה של סבירות הטענה המשתמעת מסיכומי התובעת כנגד הנתבע (שכאמור – לא נטענה בכתב התביעה או בתצהיר התובעת) שהנתבע ערך שינויים ברשומה כדי להטיב את מצבו. כפי שיובהר, מצאתי גם כי הרשומה נמסרה לתובעת, לבקשתה, לכאורה - לצורך בדיקה אצל גורם נוסף; וטרם שנעשתה פנייה מטעם עורך דין שהתובעת הסמיכה לייצגה בתביעה מול הנתבע. שורה תחתונה, גם בבחינת דרישות הדין, לרבות הוראת סעיף 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, הפלט שהוצג מטעם שני הצדדים כרשומה הרפואית בענייננו - מתקבל בראיה בנדון.

       9. אעיר, כי ראיתי את טענת התובעת בעניין ההנחיה שבסעיף 10 להנחיות בדבר ניהול רפואי של מרפאות שיניים שפרסם האגף לבריאות השן במשרד הבריאות (מספר 2.01), לפיו אין לנהל רשומה ממוחשבת במרפאת שיניים, אלא בשימוש בתוכנה שמאפשרת רישום רק 'בזמן אמת' (תוך הטבעת מועד הרישום), ולא מאפשרת את שינויו בדיעבד. אציין, תחילה, כי ספק בעיני שבהוראות המדוברות מדובר ב"חיקוק". מכל מקום, בנסיבות ענייננו, אינני מוצא כי יש באי קיום הוראה זו כדי לפסול את קבילותה כראייה של הרשומה שהוצגה בענייננו. אולי ניתן לייחס לנתבע בהקשר זה הפרתה של החובה העולה מההוראות (בכך שבשלב מסוים לא פעל להשלמת שדרוג התוכנה בה עשה שימוש – למצב של תוכנה שעומדת בדרישות הנוהל שהוציא האגף לבריאות השן); אך אין בכך כדי לפסול על הסף רישומים שנעשו בפועל ברשומה, ואת האפשרות לבחון את אמתותם - לנוכח מכלול הראיות והעדויות בנדון. הטענה לפיה שינויים שנעשו ברשומה בדיעבד, שהנתבע העיד לפניי שאינו נוהג כך [עמ' 49 לפרו' העדויות], הינה למעשה טענת מרמה, טענה שיש לה צבע 'פלילי'. מעצם טיבה - על מנת להוכיח טענה כזאת, על הטוען אותה מוטל נטל כבד יותר.

       10. מכל מקום, לפי הרשומה הרפואית, ביום 21.12.2014 הגיעה התובעת אל הנתבע לצורך בדיקה, שבעקבותיה בוצעו לתובעת שתי סתימות בשיניים: 17 (ביום 21.12.2014) ו-46 (ביום 24.12.2014). לפי הרשומה, בנוסף, משהודגמו סימני שחיקה בלסת העליונה, המליץ הנתבע לתובעת להשתמש בסד לילה כדי להקטין את השחיקה בלסת העליונה. לגרסת הנתבע התובעת לא הגיעה אליו בהמשך הדברים לביצוע סד לילה. בתצהירה - התובעת איננה מכחישה במפורש ביקורים שנרשמו ברשומה שביצעה בשנת 2014 במרפאתו של הנתבע (אולי היא מרמזת לכך, ברמז לא מחייב, בסעיף 6 לתצהיר שבו היא גורסת: "פניתי פעם ראשונה למומחה בנושא..." אחרי טיפול שיננית בשנת 2017), וגם איננה מכחישה שבוצעו בשיניה, כאמור ברשומה, שתי הסתימות בשלהי שנת 2014.

       11. בהמשך לגרסתו בתצהירו, עומד הנתבע על כך בעדותו, שהוא הבחין בשחיקה בשיניה של התובעת כבר בשנת 2014, ובביקורה אצלו ביום 24.12.2014, בו המליץ לה על סד לילה, שנחזה - שלא פעלה לבצע חרף המלצתו [ראה עמ' 63 לפרו' העדויות]. לדעת הנתבע, כתוצאה מכך, מצב השחיקה בלסת העליונה בשנת 2017 היה כזה שלא ניתן היה לתקנו.

       12. מכל מקום, התובעת גורסת בתצהירה שכשהגיעה למרפאת הנתבע בשלהי שנת 2017 לאחר טיפול שיננית, הלינה על התפוררות שתי השיניים הקדמיות שלה לאחר שבעקבות טיפול שיננית "הרגשתי כי קצוות השיניים הקדמיות העליונות מחודדות ומתפוררות לי" [סעיף 5 לתצהירה], והנתבע הרגיע אותה שהכל אצלה בסדר. לגרסתה, בפגישה נוספת שנערכה לצורך בדיקה וייעוץ, לבקשתה לעשות לה מילוי להשלמת השיניים הקדמיות העליונות, אמר לה הנתבע כי היא "מצחיקה אותו", כי להערכתו כל השיניים בלסת העליונה הרוסות ועל מנת שלא תאבד אותן, יש צורך בביצוע כתרים וטיפולי שורש בכולן.

       13. מעדות התובעת לפניי עולה לראשונה כי הנושא של שחיקת השיניים כן עלה לפני שנת 2017, לפחות שנה וחצי קודם לכן. כך, למרות שבתצהירה התובעת לא גורסת שהתלוננה על התפוררות שיניה בביקור שקדם בשנה וחצי לתחילת הטיפול [שנערך לגרסתה לצורך ביקורת על סתימות ושבו התלוננה על רגישות לחום וקור בשיניים; סעיף 3 לתצהירה], גורסת התובעת בעדותה לפניי כי שנה וחצי לפני הפנייה אל הנתבע משלהי 2017, כבר הבחינה באובדן או התפוררות שיניה, לטענתה בעקבות טיפול שיננית: "באותו רגע אמרתי לה "תקשיבי אני מרגישה שחתכת לי חתיכה מהלשון, מהשן", "לא מה פתאום? מה פתאום", אני אומרת לה "מה זה פתאום? שורט לי". טוב, עבר חודשיים - שלושה, לא זוכרת, אולי יותר אפילו, ובאתי ל[נתבע] ואמרתי לו "דוקטור [שם הנתבע] כך וכך קרה בשיננית וזה הולך ומתפשט לי מרגע שהיא שברה לי חתיכה מהשן", הוא אומר לי "שטויות, שטויות". אחרי שנה וחצי, אני חושבת בערך, אז הוא, חזרתי אליו עוד פעם. אמרתי לו "תראה זה הולך ומתפשט, זה לא נעים לי, זה לא אסתטי" (ההדגשות בקו - הוספו) [עמ' 15-16 לפרו' העדויות].

       14. אעיר כבר עתה, כי מעיון בחוות דעת המומחה מטעם התובעת, עולה כי איננו שולל שהיה צורך בטיפול של הכתרת ארבע השיניים הקדמיות העליונות; כדבריו: "כאשר אין אבדן גובה ורטיקלי אין הצדקה להכתיר את כל השיניים. לכל היותר ניתן לשקול הכתרה של ארבע השיניים הקדמיות העליונות, שנפגעו בגין אירוזיה. להכתרת השיניים 17,16,14,124,25,26,27 – לא היתה הצדקה" [עמ' 20 למוצגי התובעת]. לשון אחר, עולה מחוות דעתו, שלדעתו יכול שלחלק מהטיפול כן היתה הצדקה אפשרית. תובנתי זו נסמכת גם על כך שהמומחה מטעם התובעת מצא להשתמש בחוות דעתו במושג 'טיפול יתר', ולא מצא לאבחן או לטעון שהטיפול כולו - היה מיותר.

       15. מכל מקום, ברשומה הרפואית נרשם ביום 26.11.2017: "(בוצע) האימייל של השיניים העליונות מפלטינל שחוק לגמרי. התפוררות של להבי השיניים הקדמיות. ירידה במנשך. מומלץ כתרים לשחזור המנשך והגנה על השיניים". עוד עולה מהרשומה שהופק מסמך 'תכנית טיפול נבחרת', ששיניים 13 ו-23 כלואות, ששן 14 נמצאת במקום שן 13, ושן 15 היא לעקירה עקב הרס כותרתי מתקדם. עוד מתועד ברשומה התכנון לגבי ביצוע טיפול שורש (לרבות – השחזה), מבנה וכתר חרסינה על בסיס זרקוניה לגבי השיניים: 16, 17, 12, 22, 25, 21, 11, 14, 24, 26 ו-15. הפרטים הללו מתיישבים גם עם המפורט במסמך 'תכנית טיפול נבחרת', שכפי שיפורט להלן, התובעת חתמה בשוליו.

       16. לגרסת הנתבע, וכעולה מהרשומה הרפואית, ביום 10.12.2017, לאחר שהתובעת חתמה על 'תכנית טיפול נבחרת' ועל 'שאלון בריאות', החל ביצוע הטיפול. שני המסמכים הללו מוצגים כנספחים לתצהירו של הנתבע (וגם מצורפים בנספח 7 מטעם התובעת - בעמ' 53-54 למוצגיה) ונחזים כמאושרים בחתימתה של התובעת. לגרסת הנתבע ההצעה לביצוע תכנית הטיפול שבוצעה, ניתנה בהסתמך על צילום רנטגן שהתובעת הציגה לו; צילום שהתובעת מסרה לו, שנעשה לה במרפאה אחרת. הנתבע גורס כי: "על פי הפרקטיקה המקובלת ניתן להסתמך על צילום שנעשה במרפאה אחרת והינו עדכני" [סעיף 5 לתצהירו]. אציין כי המומחית מאשרת בעדותה פרקטיקה זאת, של עיון בצילום עדכני שנעשה במרפאה אחרת – כעדיפה, על מנת לחסוך קרינה מהמטופל [עמ' 77 לפרו' המומחית].

       17. הנתבע גורס שהסביר לתובעת את מצב שיניה בפירוט רב וגם פירט ברשומה את חסרונה של שן 18 ואת היותן של השיניים 13 ו-23 – שיניים כלואות "לפי צילום". בעדותו לפניי מבהיר הנתבע: "...כעבור 3 שנים היא באה אליי בטענה ששברו לה את השיניים ב[שם המרפאה]. אמרתי לה "תראי הם לא", אוקיי נשברו השיניים, אבל הם לא הסיבה. לא השיננית שברה את השיניים. השיניים שלך כמו שאתם כתבתם מתפוררות. זאת אומרת השחיקה שאני ציינתי אותה ב2014 נמשכה 3 שנים, 3 שנים וחצי כן? עד שהיא הגיעה אליי. ואז זה החמיר את המצב בצורה שאי אפשר לשחזר את זה. אי אפשר לשחזר את האמייל הפנימי של השיניים בלי לכתר אותן, בלי לעשות את הכתרים. ואין מישהו אחר, אין," [עמ' 63-64 לפרו' העדויות].

       18. אקדים ואבהיר כבר עתה כי, בנסיבות ענייננו, הכחשתה הגורפת של התובעת בתצהירה על קבלת הסבר "על סיכונים שכרוכים בביצוע הטיפול" [סעיף 12 לתצהירה], ללא טענה מפורשת, שעולה לראשונה במפתיע - מעדותה לפניי בחקירתה הנגדית, שבעצם לא הוחתמה על הסכמה [עמ' 26 לפרו' העדויות], בתיק מסוג זה בו גם שאלת ההסכמה היא במחלוקת – איננה אמינה בעיני. ועל כן, אינני מוצא לקבל כממצא את גרסתה, הכבושה, שלא חתמה על המסמכים לעיל; ואני כן מוצא לקבל את טענת הנתבע שהחתים את התובעת טרם הטיפול על המסמכים לעיל.

       19. כאמור, 'תכנית טיפול נבחרת' ו'שאלון בריאות' שבו גם הצהרה על הסכמה לטיפולים ועל קבלת הסבר על הסיכונים והסיכויים שלהם – נחזים ככאלה שאושרו בחתימת התובעת בכתב ידה ביום 10.12.2017. אף שבעת מסירת גרסתה בתצהיר שנתנה, היו לפניה המסמך 'תכנית טיפול נבחרת' והמסמך 'שאלון בריאות' [נספחים 7, 9 ו-10 במוצגי התובעת], התובעת לא מצאה לטעון בתצהיר עדותה כי לא הוחתמה על טופס הסכמה לטיפולים או על תכנית הטיפול; התובעת גם לא התנגדה בכל שלב שהוא להגשת המסמכים הללו מטעם הנתבע. התובעת גם לא ביקשה בפתח הדיון שנערך לפניי - להשלים את עדותה בתגובה להצגת חתימתה על המסמכים האמורים בתצהיר ומוצגי הנתבע.

       20. ודוק; הדין מכתיב כי בתיק מסוג זה, תובע שאינו מציג בכתב התביעה או לפחות בתצהירו גרסה שמכחישה את חתימתו על מסמך הסכמה שמוצג במוצגי הרופא (כשחתימתו הנחזית מתנוססת בו), איננו יכול להסתמך על עיון ספקני בחתימה שעל המסמכים - רק בעת שהמסמך מוצג לו בחקירתו הנגדית, תוך תהייה או פקפוק - האם זו חתימתו; שלא לדבר - על הכחשת החתימה. לא רק שבגרסה כבושה ומפתיעה זו אותו תובע איננו מרים את הנטל למול מסמך בכתב שנחזה להיות מ'זמן אמת', אלא שבענייננו אני מוצא כי יש בהתנהלות התובעת בהקשר זה כדי לערער את אמינות עדותה בכללה. לסיכום, אני קובע כממצא כי התובעת חתמה 'בזמן אמת' על המסמכים הללו.

       21. קושי נוסף באמינות התובעת עולה מגרסתה החסרה והמשתנה לענין התשלומים בגין הטיפול. אפנה לכך שבכתב התביעה אין טענה לענין גובה העלות שהוסכמה לגבי הטיפול, והזכות להשבה נטענת במעורפל: "לתובעת מגיע החזר הסכומים ששילמה עבור טיפולי היתר" [סעיף 15 לכתב התביעה], כשבנזק המיוחד נרשם כי סכום זה "יפורט לאחר קבלת התיעוד הרפואי והכרטסת הכספית מהנתבע" [סעיף 22 לכתב התביעה].

       22. לגרסת התובעת בתצהירה, הצעת המחיר שנתן לה הנתבע לביצוע הטיפולים, עמדה על סך 38,000 ₪, והיא שילמה לנתבע בתחילת הטיפולים על החשבון 5,000 ₪ - במזומן. זאת ותו לא. הנתבע גורס בתצהירו כי המחיר שהוסכם הוא 35,320 ₪ בלבד, וכי התובעת שילמה 'על החשבון' בתשלומים שונים, כך שהסכום שנותר לתשלום הוא 17,920 ₪ [מוצג מטעמו "כרטיס כספי עבור- [התובעת]" - לתמיכה בטענה; אך לא – חשבוניות].

       23. אך מעיון במוצגי התובעת עולה כי הכרטיס הכספי צורף כמוצג - גם מטעמה [נספח 9]; זאת - מבלי שהתובעת מוצאת בתצהירה - להתכחש למפורט בכרטיס שהיא מציגה או להסתייג מהעולה ממנו. לשון אחר, אף שהכרטיס הכספי - ממנו עולה כי התובעת חבה לנתבע 'על החשבון' סך של 17,920 ₪ - הוצג כבר במוצגי התובעת, למרות האמור בכתב התביעה - התובעת לא מצאה להתייחס בתצהירה ולהכחיש חוב זה; היא מסתפקת בתצהירה בהצהרה שבמפגש בו קיבלה את הצעת המחיר שילמה לנתבע 5,000 ₪ במזומן, כאמור.

       24. בנסיבות כאלה, אני מוצא כי התובעת מפתיעה את הנתבע בעדותה לפניי בגרסה 'הכבושה' (אם לא – הסותרת את תצהירה) כי הרשומה הכספית היא שקרית, וכי היא העבירה את מלוא עלות הטיפול הנדרשת במספר תשלומים במזומן, מבלי שדרשה וקיבלה קבלות על כך [עמ' 18 לפרו' העדויות]. התנהלות זו, שלא נתמכת בראיות סיוע להעברת כספים כלשהם לנתבע, נחזית להיות ניסיון הכפשה גורף של הנתבע, ולפחות – ניסיון להאדיר את פגיעתה הנטענת בנסיבות; ניסיון חסר אמינות.

       25. אני מוצא נטייה להאדרה בעדות התובעת גם במקרים נוספים. כך, מעידה התובעת כי היא סובלת מ"אי נוחות בדיבור" [עמ' 31 לפרו' העדויות]. מעדותה לפניי לא התרשמתי כך. גם עיון במסמך שבו רשמה המומחית את התרשמותה המידית במהלך האנמנזה שגבתה מהתובעת במהלך הבדיקה שלה, מעלה שמצאה כי "אין בעיה בדיבור" [בעמוד השלישי במוצג נ/1] ואישרה בעדותה לפניי כי זאת היתה התרשמותה מהתובעת [עמ' 82-83 לפרו' המומחית]. כך, מוצאת התובעת להרחיב במהלך עדותה לפניי את החזית שפתחה במקור – בהצגת טענות חדשות בהקשר של פגיעה בהשחזה מיותרת שביצע הנתבע בשיניה התחתונות. גרסה זו לא נטענה בשום מסמך או עדות קודמת לעדותה לפני, ושגם חוות דעת המומחה מטעם התובעת איננה מייחסת לנתבע. ניסיתי לברר מול התובעת - הכיצד גרסה כזאת לא מופיעה בתצהירה, ולא קבלתי תשובה מספקת [עמ' 34 לפרו' העדויות].

       26. כך, גם ביחס לתלונות התובעת על פגיעות שנחזה בעליל שאינן קשורות לטיפול. המומחית מתארת בעדותה את ניסיון התובעת לייחס לטיפול שנתן הנתבע גם פגיעה בראייתה, לאחר שבשלב מסוים היכה בפטיש (ככל הנראה להסרת גשר זמני), ומבהירה: "היא משליכה את זה לכיוון הטשטוש של הראייה, היא בדקה בעיניים אמרו שהעיניים בסדר גמור" [עמ' 89 לפרו' המומחית]. מעיון בסיכום בכתב יד של האנמנזה שמסרה התובעת למומחית [נ/1 בעמ' 2-3], ראייתה היטשטשה מאז שהנתבע הכה בפטיש, ואחרי הטיפול עשתה טיפול קטרקט בשתי העיניים ו"רופא עיניים אומר שהכל תקין"; ואכן התובעת בעדותה לפניי הודיעה, כי היא לא רק שומעת מרחוק אלא "גם רואה מרחוק" [עמ' 35 לפרו'].

       27. דוגמא נוספת שנחזית כניסיון האדרה, היא 'עדות כבושה' של התובעת, לפיה, עד לתחילת הטיפול לא סבלה מבעיות בכליות ובמהלכם "חטפה זיהומים" לאחר שהנתבע שטף לה את הפה עם "קונומיקה" שבלעה: "והוא שטף לי עם קונומיקה (כך נאמר) ואני בולעת את הקונומיקה.. עם חומר כמו קונומיקה. טעם של קונומיקה.. אני הרגשתי לא טוב והבטן התעקמה לי, הלכתי לרופא, הוא אומר לי מיד ללכת לאורולוג שיבדוק אותך מיד. ואז עשו לי צילום וגילו שיש בעיה בכליה השמאלית" [עמ' 7 לפרו' העדויות].

       28. למול טענות הנתבע בסיכומיו בהקשר לאמינות התובעת, אבהיר כי, בנסיבות, אמנם עדות התובעת מעלה ספקות מסוימים לגבי אמינותה, אך אינני מוצא כי כטענת הנתבע מדובר בתובעת שיש להכיל נגדה את המתווה של הלכת חיון [ע"א 765/18 שמואל חיון נ' אלעד חיון (פורסם; 01.05.19)‏‏, שעניינה במקרים של שקר מכוון בלב העילה, שבגינו אין בית המשפט יכול לסמוך כלל על גרסת הצד המשקר. מאידך, אזכיר, כי להיעדר מהימנות בהקשרים מסוימים יש השלכה למשקל הראייתי שניתן לייחס לגרסת העד ולאופי בחינת העדות [ענין ע"א 1029/06 תעבורה מיכל מלט בע"מ נ. בני רושקונסקי (פורסם; 21.11.06)].

       29. אזכיר, כי עדות התובעת היא 'עדות בעל דין יחידה'. בנסיבות ענייננו, מקום בו התובעת מבקשת לסתור את שנרשם ברשומה, היה עליה לפעול להבאת תמיכה או סיוע לגרסתה. כך, למשל, מקום בו התובעת גורסת בתצהירה לגבי ביקור שהיא טוענת שהתקיים במרפאת הנתבע, שמעיון ברשומה הרפואית עולה שאין בה אזכור לקיומו. לגרסת התובעת בביקור שבוצע כשנה וחצי לפני תחילת הטיפולים משנת 2017, לצורך ביקורת על סתימות, היא התלוננה בפיו על רגישות לקור וחום בשיניים והוא מסר לה "שהכל אצלי בסדר" [סעיפים 3 ו-4 לתצהירה]. התובעת עומדת בעדותה לפניי על כך שהיה ביקור כזה [עמ' 11 לפרו' העדויות], אך לא מביאה כל תמיכה לגרסה זו; זאת, אף שהיא גורסת בעדותה לפניי ש"בעלי תמיד מלווה אותי" ושליווה אותה לפגישה השנייה עם ד"ר ט.ב. [עמ' 3-4 ו-36 לפרו' העדויות]. ודוק; התובעת נמנעה מלחקור את הנתבע לגבי 'חסרונו' של רישום כלשהו לגבי הטיפול הנטען הזה של "כשנה וחצי לפני תחילת הטיפול"; מה שיכול ללמדנו על קיומו של טיפול לצורך ביקורת סתימות - טרם הטיפול מושא התביעה, אך לא שנה וחצי קודם אלא – שלוש, בשנת 2014 (טיפול שכלל, בעקבות הביקורת, גם ביצוע שתי סתימות והמלצה על שימוש בסד למניעת שחיקה); כפי שעולה מרשומה.

       30. בנסיבות כאלה, יש להחזיק נגד התובעת היעדר סיוע כלשהו לגרסתה לגבי טיפול שלא נרשם ברשומה; סיוע שמתבטא, למשל, בהבאת אינדיקציה 'מזמן אמת' לקיומה של הפגישה/הבדיקה (יומן, לוח שיחות), ובמיוחד, על רקע עדותה - אי- הבאתו של בעלה למתן עדות מטעמה. כידוע, על פי הדין, אי-הבאת עד רלוונטי ללא מתן הסבר סביר שמניח את הדעת, מעלה חשש כי הבאתו ועדותו היו עשויים לתמוך בגרסת הצד שכנגד [ראו גם: ע"א 465/88הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו(1991)].

       31. מכל מקום, עולה מהמסמכים והעדויות שלפניי, כי מהתרשמות מחזות השיניים והפה בפיה של התובעת כיום - אין לשלול כי הנתבע ביצע בפיה של תובעת טיפולי שורש ושיקום בכל הלסת העליונה, כפי שהם מותווים במסמך 'תכנית טיפול נבחרת', שפורטה – הן במסמך עצמו (עליו חתמה התובעת) והן ברשומה הרפואית. זאת כאשר, המומחית, שתכנית הטיפול הנבחרת והמתווה שנרשם ברשומה הרפואית – היו לפניה, מוצאת את הגשר שבוצע כ"סביר" [עמ' 73 ו-81 לפרו' המומחית] ואת איכות כ"סבירה" [עמ' 6 לחוות דעתה].

       32. התובעת גורסת בתצהירה כי "מיד עם ביצוע השיקום הזמני, התלוננתי בפני הנתבע שאני לא מסוגלת לפתוח את הפה מספיק והוא אמר שזה בסדר, זה זמני ועם הזמן אתרגל" [סעיף 14 לתצהירה].

       33. לא ברור מתצהיר התובעת לגבי איזו תקופה בדיוק - גורסת התובעת שהציגה לנתבע תלונות במהלך ביקורים חוזרים במרפאת הנתבע "על כאבים, דלקות, דימומים, נפיחויות, תחושת לחץ על החניכיים, אי נוחות בזמן דיבור ואכילה והגבלה ביכולת לפתוח את הפה" [סעיף 15 לתצהירה]. התובעת מוסיפה ומצהירה, שהשיקום בפיה גרם לה לכאבים רבים שהובילו לירידת 10 קילוגרם ממשקלה, בעקבות ירידה ביכולת ללעוס מזון [סעיף 16 לתצהירה].

       34. גם בהקשר לגבי תלונות 'מוקדמות' אלה שאין להן כל אינדיקציה ברשומה הרפואית, אין סיוע בראיות שהוצגו מטעם התובעת. הנתבע מצהיר בתצהירו כי תלונות התובעת החלו כשבוע לאחר הדבקת הכתרים בדבק קבע [סעיף 11 לתצהירו]. הנתבע נחקר בהקשר זה, והבהיר כי ככלל איננו מתקדם להדבקת הקבע לפני שהוא רואה שאין תלונות לגבי הגשר הזמני, וכך היה בעניינה של התובעת [עמ' 65 לפרו' העדויות].

       35. על פי הרשומה הרפואית בדיקה והתאמת סגר בוצעה ביום 1.3.2018, לאחר התאמת סגר והרמת מנשך מיום 26.2.2018. לאחר השלמת תיקונים ופעולות נוספות, בוצעה הדבקה זמנית ללסת העליונה ביום 15.5.2018; ונראה כי הדבקת הקבע הסתיימה ביום 23.5.2018. הנתבע מצהיר כי ביום 23.5.2018 הסתיים הטיפול והכתרים הודבקו בדבק קבע. כאמור, עיון ברשומה הרפואית מעלה כי לא נרשמו תלונות מצד התובעת - עד לשלב הזה. ביום 29.5.2018 נרשם: "(בוצע) תלונה על כאבי גרון שלדבריה (רופא א.א.ג. אומר שזה נובע מהטיפול שיניים)"; בתצהירו טוען הנתבע שהתלונות שהציגה התובעת הן תלונות סובייקטיביות, שאין להן קשר לטיפול. ביום 12.6.2018 נרשם ברשומה: "(בוצע) תלונה על כאבים לקור ומתוק בשיניים הקדמיות העליונות. כל השיניים המכותרות עברו טיפולי שורש לכן אין סיכוי". ביום 28.6.2018 נרשם ברשומה: "(בוצע) איזון סגר עדין".

       36. כשלושה חודשים מאוחר יותר, ביום 8.10.2018, נרשם ברשומה: "(בוצע) תלונה על מוטוריקה לא תקינה בשפתיים. תואם בדיקה אצל פרופ' [שמו המלא - נ. ו.]". הנתבע מצהיר בתצהירו כי בעקבות התלונה על המוטוריקה הלא תקינה, מצא ביוזמתו לסייע לתובעת במסגרת חובתו כרופא שיניים כשמועלות תלונות בעקבות טיפול שהוא ביצע, והפנה אותה לבדיקה על ידי פרופ' נ.ו., מומחה בתחום האורתודנטיה. לאחר בדיקה שבוצעה במרפאתו של הנתבע, לא מצא פרופ' נ.ו. מהי הסיבה לתלונותיה של התובעת. ברשומה הרפואית נרשם ביום 8.10.2018 תחת 'ביקורת כהמשך טיפול': "(בוצע) בדיקה על יד פרופ. [שמו - נ.ו.]. טיפול ללא דופי. שיקום יפה מנשך תקין סגר טוב המלצה בד יקה נוירו או פה ולסת" (הטעויות - במקור). יש לציין כי, על אף הרישום ברשומה, התובעת לא מצאה להתייחס בתצהירה לעצם התרחשותה של בדיקה זו על ידי מומחה נוסף, כאמור, אף, שכאמור, הרשומה הרפואית עמדה לפניה בעת מתן תצהירה. התובעת גם לא ביקשה להשלים התייחסות לבדיקה נטענת זו במסגרת חקירה ראשית משלימה לפניי; גם מעיון בחקירתו הנגדית של פרופ' נ.ו. מטעם התובעת בדיון לפניי, עולה כי לא עומת מול טענה שהבדיקה שהצהיר שערך לתובעת - כלל לא התרחשה.

       37. בעקבות ממצאי בדיקת פרופ' נ.ו., ובגין המשך תלונותיה של התובעת, הפנה הנתבע את התובעת ביום 31.10.2018 לבדיקה נוירולוגית ומוטורית במסמך כתוב [נספח 15 למוצגי התובעת]; בו נכתב שלתובעת תלונות בעקבות טיפול פרותטיקה (שיקום הפה), וכי: "מבחינת שיניים, סגר וגובה כל נבדק ואין סימנים של ליקויים. אנו מפנים אותה לבדיקה נוירולוגית ומוטורית בגלל חשד כזה".

       38. הואיל והתובעת המשיכה בתלונותיה, יזם הנתבע וקבע לתובעת תור במרפאת פה ולסת ב[שם המוסד בו מתנהלת המרפאה]. השניים התקבלו לפגישה ביום 21.11.2018 אצל ד"ר ט.ב.

       39. ד"ר ט.ב. כתב בסיכום הפגישה את התרשמותו ממצב התובעת במלים אלה: "להערכתנו קיים קושי הסתגלותי לסגר החדש, כולל הרמת הגובה הורטיקלי. כמו כן קושי בבליעה הדורש השלמת בירור א.א.ג וכןco contraction של שרירי הלעיסה". ד"ר ט.ב. המליץ על סד לילה קשיח מייצב להרכבה בלילות וסד אומניווק תחתון למשך שבועיים. הומלץ על טיפול פיזיותרפיה, הפנייה לבדיקת רופא א.א.ג לבירור התלונה על קושי בבליעה, כולל סיב אופטי לשלילת פתולוגיה. לסיום, כתב ד"ר ט.ב. שיש לבצע מעקב בעוד חודשיים מיום הפגישה, וכן לשקול ייעוץ במחלקה לשיקום הפה-כאן (במוסד בו מתנהלת אותה מרפאה).

       40. ביום 18.12.2018 קיבלה התובעת הפנייה לביצוע טיפולי פיזיותרפיה מרופאת המשפחה שלה [נספח 19 למוצגי התובעת].

       41. התובעת הגיעה אל ד"ר ט.ב. לבדיקה חוזרת כעבור כחצי שנה (באותה מרפאה בה נבדקה בנובמבר 2018); הפעם – ללא הנתבע. ד"ר ט.ב., שהוא מומחה פה ולסת, כתב בסיכום הביקור מיום 3.7.2019 כי עולה מהבדיקה הקלינית שהסגר אינו מאוזן, ולפיכך, הוא מפנה אותה לבדיקת מומחה לשיקום הפה. כמו כן, הוסיף: "במידה ובייעוץ תשלל הפרעה סגרית הדורשת טיפול, יש לשקול באבחנה מבדלת Occlusal dysesthesia" (ההדגשה בקו – הוספה).

       42. ד"ר ט.ב. ציין כי "רופא השיניים ביצע סד לילה קשיח להגנת המשנן ללא הטבה. המטופלת מציינת כי הינה שבעת רצון מהתוצאה האסטטית של השיקום בלסת העליונה". לפיכך, הוסיף בהמלצותיו להרכיב סד לילה במהלך הלילה ואם הוא עוזר, להרכיבו במהלך היום למשך שעה-שעתיים נוספות.

       43. לגרסת הנתבע, ביום 30.4.2019 יצרה התובעת קשר עם הנתבע והסבירה כי היא מעוניינת להבדק במרפאה אחרת. ברשומה מיום 30.4.2019 נרשם: "...רוצה לבדק (כך במקור) במרפאה אחרת קיבלה לידיה את הצילומים והעתק כרטיס טיפולים". לגרסתו של הנתבע, מסר לתובעת את כל מה שביקשה, מתוך אמון שהדברים יוחזרו לו, והוא מוצא בדיעבד כי נראה כי עשה טעות בכך שסמך עליה [סעיף 17 לתצהירו]. לגרסתו, בעקבות אי-השבת החומר, כאמור – שלח הנתבע לתובעת ביום 12.8.2019 הודעת ווטסאפ, שהתובעת בחרה שלא להשיב לה.

       44. אקדים ואומר שבהתחשב בתוכנה של הודעת הווטסאפ, בחירת התובעת 'בזמן אמת' שלא להשיב לה - תמוהה, ומעלה סימני שאלה מטרידים. כאמור, התובעת איננה מתייחסת בתצהירה ישירות לרשומות שברשומה הרפואית, כך שגם לא מצאה להכחיש בתצהירה את הרישום ברשומה ביום 30.4.2019: "...רוצה לבדק (כך במקור) במרפאה אחרת קיבלה לידיה את הצילומים והעתק כרטיס טיפולים". עם זאת, מצאה לציין בתצהירה: "כאמור לעיל, הנתבע כלל לא ביצע לי צילומים לפני התחלת הטיפול וממילא אני לא לקחתי ממנו צילומים או תיעוד רפואי כלשהו" (ההדגשה בקו - הוספה) [סעיף 30 לתצהירה]. ודוק; מדובר בהכחשה נרמזת בעקיפין בלבד, שאיננה מתייחסת לאפשרות של קבלת צילום רנטגן כלשהו, אלא – בעצם מכחישה רק קבלת צילומים שבוצעו על ידי הנתבע לקראת הטיפול - בשלהי 2017. וזאת - מכוח שורת ההיגיון של התובעת, שיודעת שהוא לא צילם צילום כזה. אך, כאמור, הנתבע כלל לא טוען שצילם את התובעת בסמוך לטיפול בשלהי שנת 2017.

       45. מכל מקום, התובעת מאשרת בתצהירה כי בפועל קיבלה מאת הנתבע ביום 12.8.2019 הודעת ווטסאפ (שנשלחה אליה רק לאחר שהנתבע קיבל דרישה מאת ב"כ התובעת). וזו לשון הודעת הווטסאפ ששלח הנתבע לתובעת: "שלום לך. סוף סוף יצא לי לדבר עם המחלקה לשיקום הפה. אמרו לי שהם לא הציעו לך טיפול כמו שאמרת לי אלא שהם בכלל לא מטפלים ואת צריכה בדיקה אצל מומחה לשיקום הפה במגזר הפרטי. לכן אנחנו צריכים לצור קשר עם מומחה טוב שיבדוק את העבודה. בכל זאת אני צריך את הצילומים ואת התיק הרפואי שלקחת כדי למסור אותם לעורכת הדין שלך ולעורך הדין של חברת הביטוח שלי. מחר אני במרפאה אשמח לקבל אותם" (ההדגשה בקו – הוספה) [נספח ט' לתצהיר הנתבע].

       46. כאמור, בסעיף 30 לתצהירה מבקשת התובעת לתקוף את תוכן הווטסאפ, באמצעות המופרכות העולה מהיגיון הדברים; מופרכות העולה, לשיטתה, מעצם העובדה שהנתבע לא ביצע צילומים בפיה במועד בחירת מתווה הטיפול. ודוק; כאמור, אי-ביצוע הצילומים על ידי הנתבע טרם הטיפול, בשלהי 2017 – איננו במחלוקת. בעדותה לפניי הוסיפה התובעת כי בעת שהגיעה אל הנתבע לביצוע הטיפול בשנת 2017 לא הביאה לנתבע צילומים ממרפאה אחרת [עמ' 25 לפרו' העדויות].

       47. התובעת מצהירה בתצהירה כי לא השיבה להודעת הווטסאפ מאת הנתבע - בהמלצת עורך הדין שלה [סעיף 31 לתצהירה]. אציין כי ככלל המלצת עורך דין איננה נימוק מהותי להתנהלות צד למול צד אחר במחלוקת. בנסיבות ענייננו, נסיבות בהן גם לא מוצגת לפניי תשובה כלשהי שנמסרה לנתבע על ידי התובעת או מטעמה (למשל, באמצעות באת-כוחה) - בחירת התובעת עצמה שלא להשיב לדרישת הנתבע שמופנה אליה בווטסאפ – כשלושה חודשים טרם הגשת התביעה – תמוהה ביותר. ראשית, אם אכן (בניגוד לציון ברשומה מיום 30.4.2019) לא נמסר לתובעת – דבר (לא - "צילומים", ולא - "העתק כרטיס טיפולים"), הרי מתבקשת הכחשה מידית וברורה; התובעת שהיא בשלב זה כבר מיוצגת (כך לפי תצהירה), אמורה להבין שהותרת הנתבע ללא צילומים שהוא גורס שהיא קיבלה אותם ממנו, לבקשתה, עלולה לצייד אותו בטענה של ניסיון לצבור 'יתרון דיוני' (כלשונו בתצהירו) שלא בתום לב; ואם אכן זאת 'המצאה' של הנתבע (מה שלא ממש נטען במפורש בתצהיר התובעת) – לא מוצגת סיבה ברורה מדוע לא להכחיש קבלת הדברים או חלקם - לאלתר. שנית, בכל מקרה, התובעת (שהודעת הווטסאפ מצויה לפניה בעת מתן תצהירה) איננה מכחישה בתצהירה שחלק מהדברים שהנתבע ציין בהודעה שנמסרו לה - אכן נמסרו; כאמור, היא מסתפקת רק בציון מופרכות מסוימת (לשיטתה) לגבי היעדר אפשרות להחזיר צילום שבעצם כלל לא בוצע על ידי הנתבע. שלישית, בחקירתה לפניי נחזה שהתובעת מסרבת באופן עקבי להיכנס לפרטים ומטיחה כלפי הנתבע כי גרסתו הכוללת (הגורסת לאמיתות הרישומים שברשומה הרפואית) היא שקר, וכי גם תכני המסמכים שהציג בנדון: הרשומה הרפואית והכרטיס הכספי – בשקר יסודם; טענה 'כבושה', שכאמור, לא מצאה להעלות בתצהירה [עמ' 28 לפרו'].

       48. ואדגיש, התמיהה שעולה כאמור, מקבלת משקל מעצם העובדה שהתובעת, שלא מכחישה מפורשות, כאמור, את טענת הנתבע בהודעת הווטסאפ ש"הצילומים" ו"התיק הרפואי" אצלה, לא מוצאת להוסיף בתצהירה את שהיא מוצאת למסור ב'עדות כבושה' בבית המשפט – את ההכחשה הגורפת; היינו, שגרסת הנתבע בהודעת הווטסאפ היא אך 'המצאה', ושבעצם לא נמסר לה על ידו דבר [עמ' 36-37 לפרו' העדויות].

       49. עם זאת, לצד תמיהה זו, יאמר כבר עתה, כי התנהלות הנתבע בהפקדת הצילום - לפיו עבד בתכנון המתווה לטיפול ובמתן הטיפול - בידי התובעת, ללא העתק שנותר בידיו היא התנהלות רשלנית, שנוגדת את החובות החקוקות שבדין; זאת, באשר מדובר בצילום שבעצם מהווה חלק מהרשומה הרפואית שעליו לשמר כחלק מהתיעוד - לפי הוראות הדין. בהקשר זה המומחית הבהירה בעדותה לפניי כי "יותר חשוב לי שיהיה לפנינו הצילום שהיא ביצעה, שהוא היה צריך לעשות לפחות עותק של הצילום בלי שנשים אותו בתיק, כדי שנוכל להתרשם מה היה לפני" [עמ' 77 לפרו' המומחית]. לפי עדות המומחית על הנתבע היה לשמור עותקים מן הצילומים שנטען שנלקחו על ידי התובעת, "לא ייתכן שאין בתיק צילומים קודמים" [עמ' 72 לפרו'].

       50. לשון אחר, בכל הקשור לאי-הצגתו של הצילום שעל פיו תוכנן וניתן הטיפול בענייננו – נושאים גם הנתבע וגם התובעת באשם; כשחובתו של הנתבע מוגברת בשל הוראות דין מפורשות.

       51. בנסיבות שתוארו לעיל, לרבות תמיהותי על התנהלות התובעת בעקבות קבלת הודעת הווטסאפ, ולאחר עיון במכלול העדויות והראיות שלפניי, כפי שיפורט להלן, אני מקבל את גרסת הנתבע לפיה היה לפניו בשלהי 2017 צילום פנורמי עדכני ששימש אותו באבחון מצב שיניה של התובעת ובחירת המתווה לטיפול.

       52. הנתבע העיד שבשנת 2017, עת קבע את תכנית הטיפול עבור התובעת, עמד בפניו צילום פנורמי שהביאה עמה התובעת, לאחר שבוצע במרפאה אחרת, עליו סמך את התכנית והתווה את הטיפול. לתמיכה בגרסתו, מפנה הנתבע שסימון שיניים מספר 13 ו-23 בתכנית הטיפול בסימן X מסמל שתי שיניים הכלואות בפיה של התובעת, שלטענתו - לא יכול היה לציין אלמלא קיומו של צילום פנורמי. כמו כן, מפנה הנתבע לדבריה של המומחית המאשרת בעדותה כי "הניבים הכלואים יכולים להראות רק בצילום רנטגן" [עמ' 83 לפרו' המומחית].

       53. בנוסף, תומך הנתבע את טענתו לקיום צילום פנורמי - בעדותו של פרופ' נ.ו., שהתבקש להגיע למרפאת הנתבע על מנת לחוות דעתו לגבי מצבה הרפואי של התובעת, במהלך הטיפול ולאחר תלונותיה על כאבים. פרופ' נ.ו. מצהיר בתצהירו כי ומאשר בעדותו כי הוצג בפניו צילום פנורמי אחד [סעיפים 5 ו-6 לתצהירו; ועמ' 73 לפרוטוקול לפרו' העדויות]. כאמור, הנתבע גם מפנה להודעת הווטסאפ, שבהיותה מסמך מ'זמן אמת' מחזקת את גרסתו כי היו ברשותו צילומים שמסר לתובעת וביקש ממנה להשיב לו, ולשיטתו - התובעת בכוונה לא החזירה לו את הצילומים מתוך מגמה לייצר יתרון דיוני. הנתבע טוען כי בהסתרתם של הצילומים אצל התובעת יש כדי להטעות את המומחים.

       54. התובעת גורסת כי הנתבע לא הפנה אותה לערוך צילום בכל שלב שהוא; מה שהנתבע איננו מכחיש. התובעת מצביעה על האפשרות כי הנתבע הכיר את מצב פיה של התובעת כמטופלת שלו משנת 1995 לה ביצע צילומי רנטגן בעבר. לפיכך, לשיטתה, ידע על קיומן על השיניים הכלואות, גם מבלי להזדקק לביצוע צילום פנורמי נוסף טרם ביצוע הטיפול. התובעת גם מפנה לכך שהנתבע מאשר בעדותו שלא ביקש לדעת היכן בוצע הצילום שהתובעת לכאורה מסרה לו ומאיזו סיבה [עמ' 53 לפרו' העדויות]. התובעת גם הצהירה בתצהירה כי בבדיקה אצל ד"ר ט.ב. שאלו ד"ר ט.ב. ומי שסייעה לו בבדיקה (להלן: "הסייעת שלו") "את הנתבע היכן הצילומים המדגימים את מצבי לפני ביצוע הטיפול, ואני עניתי שלא בוצעו לי צילומים, והנתבע עשה תנועת כתפיים וידיים שלא צילם. [הסייעת שלו] לקחה את הנתבע הצידה ושאלה אותו מדוע לא צילם והוא ענה "לא צילמתי" [סעיף 19 לתצהירה]. הנתבע מכחיש בתצהירו שלא הציג באותה פגישה "צילום המדגים את מצבה של התובעת טרם הטיפול" [סעיפים 16 ו-19 לתצהירו]. הנתבע מבהיר: "בכל 32 שנות עבודתי כרופא שיניים מעולם לא בצעתי טיפול שיניים שלא התבסס על צילום מקדים. האבחנות שבצעתי עובר לטיפול לא היו יכולות להתברר אלא באמצעות צילום" [סעיף 16 לתצהירו].

       55. הנתבע עמד בחקירתו על כך שעמד לפניו צילום פנורמי של שיני התובעת בעת תכנון ומתן הטיפול [עמ' 51-53 לפרו']. במאזן העדויות והראיות שלפני אני מוצא לקבל את גרסת הנתבע כי היה לפניו צילום פנורמי בעת שהמליץ ותכנן את הטיפול שניתן לתובעת. הנתבע הביא עד מטעמו, פרופ' מומחה באורתודנטיה, שבדק את התובעת 'בזמן אמת' ותמך בקיומו של צילום פנורמי, כאמור [עמ' 77 לפרו' העדויות]. לא מצאתי פרכות בעדות העד הזה מטעם הנתבע, שכאמור – התובעת לא הכחישה שנבדקה על ידו. מאידך, התובעת מבקשת לבסס את גרסתה לענין היעדר צילום פנורמי על עדות שמיעה, של מה ששמעה לכאורה משיחה שהתבצעה בצד בין הנתבע לבין הסייעת של ד"ר ט.ב., שהנתבע לא ביצע צילום טרם הטיפול. הואיל והנתבע מעיד שהביא לאותה בדיקה את צילום הרנטגן שהתובעת השאירה במרפאתו (הצילום עליו הסתמך בעת מתן הטיפול), ומכחיש את גרסת התובעת לגבי דברים שנאמרו בהקשר של צילומים כלשהם – בפגישה אצל ד"ר ט.ב. (עדות מול עדות נוגדת), אינני מוצא כי יש בראיות שלפניי לבסס ממצא של היעדר צילומים בעת תכנון ומתן הטיפול. זאת, שעה שלא עולה מעיון במסמכים של ד"ר ט.ב. כי חסר לו תיעוד חיוני לצורך אבחנתו, ושעה שלא הוא או הסייעת שלו הובאו למתן עדות לפניי. בנסיבות ענייננו, בכל הקשור לדברים שרק אולי נאמרו (ועולה מהעדות שלא נאמרו לתובעת, אלא שהיא שמעה שיחה שהיתה "בצד") ולא קיבלו ביטוי בכתב במסמך כלשהו - את אי-התייצבותם של ד"ר ט.ב. או העוזרת שלו למתן עדות לפניי – יש לזקוף נגד התובעת.

       56. להשלמת התמונה העובדתית, אציין כי מתיק מוצגי התובעת, עולה כי ביום 18.10.2021 ביצעה התובעת ביקור בפני מומחה פה ולסת [נספח 20 לתיק מוצגי התובעת]. בסיכום הביקור, נכתב שהתובעת ביצעה טיפולי פיזיותרפיה שלא שיפרו את מצבה וכן סד הלילה לא הועיל. המומחה המליץ על ביצוע MRI והפנה את התובעת למומחה לשיקום פה "לגבי שינוי השיקום הקיים".

       57. ממצא נוסף אליו אתייחס בפרק זה, נוגע לסוגיית שחיקת שיניה של התובעת. אקדים ואומר, כי אין מחלוקת כי התובעת פנתה לנתבע (לפחות - "שנה וחצי" לפני דצמבר 2017, אם לא - שלוש שנים) בתלונה שקיימת בעיית התפוררות בשיניה הקדמיות העליונות, וגרסה שהיא מזהה שהמצב בהקשר זה הולך ומחמיר. אם כן, קיימת מחלוקת מתי פנתה התובעת לנתבע ודובר על שחיקת שיניה העליונות (או - התפוררות שיניה העליונות קדמיות), ולגבי היקף השחיקה ומקורה; אך לתפיסתי, מדובר במחלוקת משנית, כמפורט להלן.

       58. כאמור, הנתבע טוען ששיניה של התובעת נזקקו לתכנית הטיפול שביצע בסופו של דבר עקב שחיקה מצטברת במשך מספר שנים, והוא מפנה לתיעוד הרשומה מימים 21.12.2014, 24,12,2014 ו-26.11.2017 - בגיליון הרפואי. בשלהי שנת 2014 הנתבע התייחס ברשומה ל"סימני שחיקה בלסת העליונה" ו"המלצה לסד לילה", ובשלהי שנת 2017 תיאר כי "האימייל של השיניים העליונות מפלטינל שחוק לגמרי התפוררות של להבי השיניים הקדמיות". הנתבע טוען כי מצב השיניים החמיר במהלך השנים עד כדי כך, שלא היה ניתן לשחזר את האימייל הפנימי מבלי לבצע את הכתרים. הנתבע מפנה גם לעדות המומחית, המניחה כי באם בשנת 2014 היו סימני שחיקה, הרי שאם לא נעשה טיפול מניעתי, ב-2017 המצב הצפוי "יותר גרוע" [עמ' 60 לפרו' המומחית]. ודוק; כאמור, התובעת מכחישה כי ביקרה אצל הנתבע בשנת 2014, וטוענת כי ביקרה אצלו רק כשנה וחצי מאוחר יותר, במועד שהוא - כשנה וחצי טרם תחילת הטיפול.

       59. הנתבע לא מציין ברשומה מה הייתה הסיבה לשחיקה שתיאר בגיליון הרפואי. המומחית מתייחסת לחוות דעתו של המומחה מטעם התובעת, בה הוא מציג את שלשת סוגי השחיקה הידועים שיכולים להסביר את סוג השחיקה שאפיין את מצב השיניים של התובעת טרם הטיפול: אטריזיה ((Attrition, שחיקה הנובעת משפשוף של השיניים זו בזו; אברזיה (Abrasion), שחיקת השן ואיבוד חומר שן באזורים אופייניים כמו הצד הבוקאלי הפונה ללחי, כתוצאה מהליך מכאני פתולוגי, דוגמת צחצוח שיניים אגרסיבי; וארוזיה (Erosion), אובדן חומר שן כתוצאה מתהליך כימי.

       60. המומחית בדעה כי התייחסות ב'שחיקה' ברשומות הרפואיות של רופאי השיניים היא, בדרך כלל, לשחיקה מסוג אברזיה, שהיא לפי חוות דעתה שחיקה הנובעת משפשוף של השיניים זו בזו. בעדותה היא מסתייגת מהוודאות שבקביעת שחיקה מסוג זה בענייננו, שכן לא מצאה סימנים ברורים לשחיקה בשיני הלסת התחתונה. הנתבע מאשר בחקירתו, כי בשנת 2014 לא חיפש את הסיבה לשחיקה שזיהה אצל התובעת, ושהוא מצא כאמצעי מנע ראשוני מתבקש להפנות את התובעת להתקנת סד לילה, טיפול - שבפועל - היא נמנעה מיישומו; כדבריו : "שחיקה בשיניים העליונות, אני לא חיפשתי האמת את הסיבה, אבל המלצתי אז למטופלת כשלב ראשון, זה מה שאנחנו עושים, סד לילה כן? שימנע את השחיקה ויגן על השיניים שלה. לא עשתה את זה. למה לא עשתה את זה? כי היא לא באה לקחת מטבע" [עמ' 63 לפרו' העדויות].

       61. אמנם המומחה מטעם התובעת מפנה למכתבו של ד"ר ט.ב. מהמרפאה לרפואת הפה באוניברסיטת תל אביב, מיום ביקורם של התובעת (יחד עם הנתבע) בתאריך 21.11.2018, בו נכתב בפסקה הראשונה: "רופא השיניים מציין שהסיבה לשיקום הייתה אירוזיה פלטנאלית של שיניים קדמיות וכן הרס מתקדם של כותרות שיניים קדמיות". אך הנתבע לא עומת בחקירתו מול אמירה זו של ד"ר ט.ב.; ומעדות הנתבע, כאמור, עולה כי התובעת ביקרה אצלו פעמיים בדצמבר 2014 ולא חזרה אליו, אף לא לצורך 'לקיחת מטבע', לאחר שכאמצעי מנע ראשוני רשם לה שימוש בסד לילה. כך, שגם אם האמירה שמציין ד"ר ט.ב. אכן נאמרה על ידי הנתבע, היא נכונה לשעתה (שנת 2018); ולא ברור כלל, שיש לקבוע כי בנסיבות, היה על הנתבע לזהות את מקור השחיקה כבר בשנת 2014.

       62. ודוק; המומחית מבהירה בחקירתה כי היעדר סימני שחיקה בלסת התחתונה יכול להצביע על שלילת שחיקה מסוג אברזיה או אטרישן ("קרוב לוודאי") [עמ' 62-62 לפרו' המומחית]. לשאלה מטעם התובעת, מסתייגת המומחית מקביעה נחרצת של שלילה של אפשרות של קיומה של שחיקת השיניים העליונות בתחתונות בכל מקרה בו לא מזהים שחיקה בשיניים התחתונות: "לא, לא יכול להיות היא מילה חזקה, אני מדברת על סבירות" [עמ' 63 לפרו' המומחית].

       63. כך שאמנם מדברי המומחית עולה כי "לו" היה ברור לנתבע בשנת 2014 כי מדובר במקור שחיקה שאינו שחיקה מסוג מכני של השיניים זו בזו, ראוי היה כי יציין זאת בגיליון הרפואי ובנוסף ידריך את התובעת כיצד לפעול על מנת למנוע את ההחמרה במצבה [עמ' 5 לחוות הדעת]. עם זאת, אני מוצא כי יש לייחס משקל לכך שהמומחית בחרה שלא לכלול בין מסקנותיה [בעמ' 7 לחוות הדעת] מחדל בהתנהלות הנתבע בהקשר זה. בהתחשב בכך, שעולה מהנסיבות של בדיקות התובעת טרם שלהי שנת 2017, שלא היה בממצאים של שחיקה בשיניים העליונות כדי לשלול שחיקה בין השיניים, שניתן למנוע או להקטין אותה באמצעות סד, אינני מוצא לייחס לנתבע מחדל בהקשר זה; בהוראות שניתנו לתובעת בשנת 2014 בהקשר להתקנת סד לילה - מדובר בהפעלת שיקול דעת מקצועי, שלאחר עיון במכלול הראיות לפניי, לא מצאתי כי, בנסיבות - היה רשלני.

       64. לסיכום ביניים, לא מצאתי כי, בנסיבות, יש כדי לייחס לנתבע מחדל באבחון המקור לשחיקה בשיניה של התובעת כבר בשנת 2014 או טרם שלהי שנת 2017; יש לייחס משקל לכך שלא היה מצד התובעת follow up, היינו - שהתובעת לא חזרה אל הנתבע לצורך המשך טיפול בהטבעת מנשך ליצירת סד לילה.

       65. בשולי פרק זה אתייחס לטענות התובעת בענין נזק נפרד ונוסף שנגרם בעקירה של שן מספר 15; לשיטתה – בהיעדר תיעוד אובייקטיבי – מדובר בטיפול יתר שבוצע בהיעדר התוויה רפואית [ראה בחוות דעת המומחה מטעמה בעמ' 17 ו-23 למוצגי התובעת].

       66. התובעת מאשרת בעדותה כי שן 15 גדלה באלכסון ונעקרה [עמ' 16, 18 ו-22 לפרו' העדויות]. ברשומה הרפואית נרשם במסגרת תכנית הטיפול כפי שהיא מפורטת ביום 26.11.2107: "עקירה רגילה" – "עקב הרס כותרתי נרחב", וכן נרשם ביום 3.1.2018: "עקורה (כך נרשם) מורכבת" "עקב הרס כותרתי רחב". המומחית איננה מתייחסת בחוות דעתה בנפרד לאובדן שן 15 שנעקרה ולנכות לצמיתות שיכול שנגרמה עקב כך, ואף לא מייחסת הוצאות עתידיות או פיצוי נפרד בענין זה. נחזה בעליל שהמומחית כוללת פעולה זו ב'טיפול היתר' שהעריכה שניתן לתובעת – בהיעדר תיעוד מספק וחוסר במידע קליני טרום הטיפול.

       67. כך, שאני מוצא להתייחס לטיפול הנתבע בשן 15 כחלק מהטיפול שניתן לה, שאיננו נפרד ממכלול הטיפול שניתן לתובעת או מצריך דיון נפרד, שכפי שאבהיר להלן מצאתי לאפיינו כ'טיפול יתר'.

       68. אחתום את פרק הממצאים בהערה, שלא מצאתי לקבל את ממצאי המומחה מטעם התובעת בדבר אסתטיקה לקויה של הטיפול, לרבות צבע בהיר ולא תואם של הכתרים שהותקנו. המומחית מצאה שהטיפול בוצע באורח סביר, ולגבי האסתטיקה כתבה: "לגבי הצד האסטטי, כאן מדובר במקרים רבים בהעדפה אישית". היא מסכימה שנראה כי גוון השיניים שנבחר לכתרים שהותקנו בהיר מדי לאור הגוון הכהה של השיניים התחתונות. והיא מוצאת לציין את מה שגם עולה מעיון ב-נ/1, שהתובעת לא הביעה בפני המומחית הסתייגות לגבי התוצאה האסתטית של השיקום [עמ' 6 לחוות הדעת]. המומחית לא נחקרה לפניי בענין התייחסותה זו בחוות דעתה, שלא מצאה לציינה שוב - במסקנות והמלצות שנתנה בסיומה. כאמור, במסמך שהוגש מטעם התובעת בנדון, מציין ד"ר ט.ב. כי "המטופלת מציינת כי הינה שבעת רצון מהתוצאה האסטטית של השיקום בלסת העליונה".

           ד.התרשלות והפרת חובה חקוקה ללא נזק ממוני

           1. אזכיר, כי כעולה מהוראות סעיפים 35 ו-63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שתי עוולות המסגרת הנזיקיות, עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה, מתקיימות לפי הדין רק במקרה שבו לצד ההתרשלות או ההפרה נמצא כי קיים נזק שנגרם בגינן.

           2. בענייננו, נזק הממון שמצאתי שעולה מההתרשלות והפרת החובה החקוקה הוא מצומצם. הוא מתמצה בעלות העתידית של חלק מהטיפול השיקומי החוזר שיידרש בעקבות אותו 'יתר' שבטיפול שניתן בפועל בענייננו (עלות שקיימת ממילא בכל מקרה של טיפול שיקומי, שמטבעו צורך 'תחזוקה' או טיפול חוזר - בחלוף השנים). בענין זה ראו פירוט בפרק האחרון לפסק הדין.

           3. כפי שיפורט להלן, בסופו של יום, אני מוצא כי הנזק בענייננו הוא בעיקרו - נזק לא ממוני, שנובע מעצם הכאב, הסבל ועוגמת הנפש שנגרמו לתובעת בגין 'טיפול יתר' – להבדיל מטיפול מוגבל יותר; וגרימתו היא תוצר של פגיעה באוטונומיה של הרצון של התובעת, להבדיל - מטיב או איכות הטיפול.

           4. כאמור, המומחית מוצאת את הטיפול מושא התביעה בוצע באיכות סבירה, וכי הנתבע ביצע גשר "סביר", מבלי שמצאה ליקויים או שגיאות אובייקטיביים במיקום המנשך. ודוק; ההתרשמות של המומחית בענייננו כי הנתבע העניק לתובעת 'טיפול יתר' - נסמכת על היעדר תיעוד מספק למצב הרפואי טרם הטיפול, למתווים האפשריים שנשקלו (ככל שנשקלו) טרם הבחירה במתווה הטיפול שבוצע בפועל (שכולל טיפול בשיניים רבות יחסית); חסר תיעוד - שפגע ביכולת המומחית לקבוע כי הטיפול שניתן בפועל לתובעת היה "המיטבי".

           5. לשון אחר; לא נמצא כי השימוש במושג 'טיפול יתר' בענייננו משמעו 'טיפול מיותר'. מהעדויות לפניי, ובמיוחד עדות המומחית, אני למד כי 'טיפול יתר' שנמצא בענייננו, משמעו בחירה בביצוע מתווה טיפול, שיכול שנותן מענה לתלונות התובעת טרם הטיפול ובהתחשב במצבה הרפואי האובייקטיבי טרם הטיפול; אך ללא תיעוד (או שמירת תיעוד מספק) לגבי מצבה הרפואי טרם הטיפול ולגבי התכנון ושיקול הדעת בבחירת המתווה שנבחר בפועל - מתוך מתווים אפשריים נוספים לטיפול מוגבל יותר בהיקפו, לא ניתן לקבוע כי מדובר במתווה "המיטבי" מתוך המתווים האפשריים. כדוגמא למתווה אפשרי נוסף מוגבל יותר בהיקפו, אפנה, למשל, לממצא שקבעתי לעיל, לפיו עולה מחוות הדעת שנתן המומחה מטעם התובעת כי הוא איננו שולל שהיה צורך בטיפול של הכתרת ארבע השיניים הקדמיות העליונות; היעדר התיעוד כאמור, איננו מאפשר להגיע לקביעה כי היה די במתווה מוגבל זה.

           6. כפי שכבר ציינתי לעיל, ואבהיר בפרק נפרד להלן, לא מצאתי כי הוכח בענייננו קשר סיבתי בין הטיפול שנתן הנתבע לתובעת לבין התסמונת Occlusal Dysesthesia (דיסאסטזיה אוקלוזלית) בה לקתה התובעת, אף שאובחנה לאחר הטיפול.

           7. הנזק בענייננו בעצם, הוא נזק שנובע מביצוע הטיפול על ידי הנתבע שלא 'בהסכמה מדעת' של התובעת, תוך הפרת חובת הגילוי והיידוע; תחושות שנחזה שבפועל מתעצמות אצל התובעת לנוכח הופעת התסמונת - בה, כאמור, לקתה לאחר הטיפול והשפעותיה המתמשכות.

           8. אין מחלוקת שמבחינת ההתכוננות לטיפול ובחירת המתווה הטיפולי המתאים, היה צורך חיוני בעיון בצילום עדכני של מצב השיניים, ובפרט של הלסת העליונה של התובעת טרם תחילת הטיפול. כאמור, קבעתי כי היה צילום פנורמי עדכני שהנתבע פעל על פיו, אך, כאמור, הצילום לא הוצג למומחית או לבית המשפט.

           9. כפי שעולה מפרק הממצאים ויפורט להלן, את החוסר והחלקיות שברשומה הרפואית יש לזקוף נגד הנתבע. את חסרונו של הצילום לפיו תוכנן ובוצע הטיפול – יש לזקוף בעיקר נגד הנתבע, כשלתובעת אשם תורם בהקשר זה. לשון אחר, לנתבע חלק מרכזי ומשמעותי באחריות לכך שלא נמצא כיום בפניי בית המשפט מלוא התיעוד שהיה לפניו בעת תכנון ומתן הטיפול לתובעת, לרבות – בחירת המתווה שבפעול יושם בפיה. חובתו של הנתבע כרופא המנהל מרפאה לטיפול בשיקום שיניים לתעד ברשומה הרפואית ולשמר את הרשומה הרפואית - מנותקת מחובתה הלכאורית של התובעת להחזיר לנתבע את שלגרסתו קיבלה ממנו, וקודמת לה.

           10. המומחית מתייחסת בחוות דעתה למחלוקת בין המומחים מטעם הצדדים לגבי שלמות הרשומה הרפואית, ומוצאת כי, כך או כך, שתי הרשומות שהוצגו בפניה, "חסרות וחלקיות". "בשתי הרשומות מצוינים בצורה לקונית ביותר הטיפולים שבוצעו למטופלת החל מתאריך 21.12.2014. זאת למרות שמצוין בפירוש כי "תאריך תחילת הגיליון" הינו 23.3.2005 (כך בשתי הרשומות). מדוע לא הוצגו הרשומות שלפני תאריך ה-21.12.2014? רשומות כאלה היו יכולות לשפוך אור על מצב שיניה של [התובעת] לפני ביצוע השחזורים שבנדון, עובדה חשובה בבואנו לקבוע את נחיצות הטיפול שבוצע".

           11. המומחית מפנה לכך שהרשומה אינה מגשימה אף את המטרה שהציע המומחה מטעם הנתבע, שהיא לשמש צוות רפואי אחר: "הרישום כל כך חלקי וכוללני עד כי רופא שאינו מכיר את [התובעת] לא יכול להסיק ממנו מה הייתה הסיבה לטיפול וכיצד בדיוק בוצע" [עמ' 4 לחוות דעתה של המומחית].

           12. כעולה מחוות דעתה של המומחית, כפי שגם הובהרה במהלך מתן עדותה, קיים חסר ברישומים שמתועדים ברשומה הרפואית שמציג הנתבע, בין היתר, באשר הנתבע לא תיעד כהלכה את מצבה הרפואי של התובעת טרם הטיפול והתוויית התכנית הטיפולית, ולא ציין את השיקולים בבחירתה של 'תכנית טיפולית נבחרת'. המומחית בדעה כי קיים חסר משמעותי במידע קליני על מצב התובעת טרום הטיפול, ובנתונים הנדרשים להפעלת שיקול הדעת המקצועי – מהי תכנית הטיפול המיטבית לתובעת במצבה. לאחר עיון במכלול המסמכים בתיק ובחוות דעת המומחים מטעם הצדדים, מצאה המומחית כי "בהעדר ממצאים או רישומים מהתקופה שקדמה לשחזורים קשה לקבוע בוודאות מה היה מצבה הקליני של [התובעת] לפני ביצוע הכתרים בלסת העליונה" [עמ' 5 לחוות דעת המומחית], והסיקה כי "התהליך האבחנתי היה פגום ואין מספיק סימוכין לכך כי תכנית הטיפול שנבחרה ואושרה הייתה תכנית הטיפול המיטבית עבור [התובעת]" [עמ' 6 לחוות דעתה]. בהיעדר התיעוד הרפואי, מעריכה המומחית כי הטיפול שביצע הנתבע היה 'טיפול יתר'.

           13. בנסיבות הקיימות, ובהסתמך על דעת המומחית מטעם בית המשפט, אני מוצא שהנתבע התרשל בחובת התיעוד ורישום הטיפול ברשומה הרפואית והיפר את חובתו החקוקה לרשום ולתעד את הדברים. נטל ההוכחה עבר אל הנתבע לשלילת הערכת המומחית כי בענייננו נראה שבוצע 'טיפול יתר' או להוכיח שמלוא הטיפול שניתן היה נחוץ/חיוני. נטל זה לא הורם.

           14. התנהלות הנתבע בענייננו בכל הקשור לרישום והתיעוד של תכנון הטיפול, בחירת המתווה, והשיקולים לבחירתו - אינה עולה בקנה אחד עם ההנחיות המקצועיות שפרסם האגף לבריאות השן במשרד הבריאות (מספר 2.01) בדבר ניהול רפואי של מרפאות שיניים, המחייב את הנתבע ושלא מולאו בענייננו. הנוהל דורש מהרופא המטפל לערוך רישומים רלוונטיים ומפורטים לכל מטופל ולכל טיפול ומפרט את אוסף הידיעות והעובדות שהרופא נדרש לציין ברשומה הרפואית. אלו כוללים בין היתר, תלונה עיקרית של המטופל/ת ו/או סיבת הפניה, בדיקה מפורטת קלינית ורנטגנית, הכוללת רקמות רכות וקשות בתוך ומחוץ לפה, פירוט הבדיקות שבוצעו כולל צילומי רנטגן ואבחנות, חתומים על ידי הרופא/ה, תאריכי הביקורים, תיעוד מהלך הטיפול, פירוט הטיפולים שנתנו, בציון התאריכים, הערות לגבי הטיפול, התרחשויות שונות במהלך הטיפול, אפשרויות הטיפול, תכנית הטיפול שנקבעה ופרוגנוזה חתומה על ידי הרופא ועוד. כאמור, קיימים רישומים ברשומה, אך הם דלים וחלקיים.

           15. אזכיר את לשונו של סעיף 17 (א) לחוק זכויות החולה, שעניינו חובת ניהול רשומה רפואית:"מטפל יתעד את מהלך הטיפול הרפואי ברשומה רפואית; הרשומה הרפואית תכלול, בין היתר, פרטים מזהים של המטופל והמטפל וכן תכלול מידע רפואי בדבר הטיפול שקיבל המטופל, עברו הרפואי כפי שמסר, איבחון מצבו הרפואי הנוכחי והוראות טיפול; ואולם תרשומת אישית של המטפל אינה חלק מהרשומה הרפואית" [ראו בהקשר זה את פסיקתו של נשיא בית משפט המחוזי ב"ש (כתוארו אז) כבוד השופט טירקל בענין ת.א. (ב"ש) 461/83 אברהם ברונר נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"יב-ס' 5א' (1990)].

           16. בנסיבות, אני מקבל את קביעות המומחית בחוות דעתה, כי פירוט הטיפולים שבוצעו הוא לקוני וכוללני; כך, לדוגמא, אף שהרשומה מציינת ביום 15.5.2018 "לסת עליונה הדבקה זמנית", המומחית מבהירה "וככה אני מניחה בוודאות גבוהה שהיה פה גשר זמני, שום דבר מזה לא מופיע ברשומה" [עמ' 88-89 לפרו' המומחית]. אני מקבל את קביעת המומחית, כי הפירוט לא עומד בסטנדרטים של רשומה רפואית נאותה; כי התיק הרפואי לא כולל את תיעוד הבדיקות האבחנתיות שצריכים לשמש את הנתבע בתכנון הטיפול הנרחב: צילומי רנטגן, מטבעי לימוד, צילומי סטילס; וכי לא הוצגו צילומים המבוצעים כנהוג דרך קבע בזמן ביצוע טיפולי שורש, פרט לשני צילומים פריאפיקליים, שבוצעו במהלך טיפולי שורש; ושהצילומים אינם בכמות מספקת כנדרש במהלך ביצוע טיפולי שורש. ובעיקר אני מייחס משקל לכך שאין רישום על הצעת מספר מתווים ברורים אפשריים, בחינה או דיון באפשרויות ובתכניות טיפול חלופיות.

           17. כפי שאפרט בהמשך, ניתנה הסכמה של התובעת לטיפול שניתן לה; אך אני מוצא כי היא לא היתה בגדר 'הסכמה מדעת' כנדרש על פי הדין, בין היתר באשר הנתבע לא עמד בחובת היידוע שקודמת לקבלת הסכמת המטופל לטיפול שמותווה לו.

               ה.היעדר קשר סיבתי להופעת התסמונת בענייננו

               1. בנסיבות ענייננו, שאלת הקשר הסיבתי בעניינה של התסמונת, ותופעותיה מצריכה דיון והבהרות. כפי שציינתי, לא מצאתי כי הוכח בענייננו קשר סיבתי בין המעשים או המחדלים המהווים את התרשלות הנתבע או הפרת חובה חקוקה על ידו לבין הופעת התסמונת בה לקתה התובעת.

               2. כאמור, המומחית מעריכה כי התובעת סובלת מתסמונת (סינדרום של) Occlusal Dysesthesia (דיסאסטזיה אוקלוזלית). התסמונת מתאפיינת בתחושות שנתפסות כחריגות ולא נעימות על ידי המטופל/ת. פרופ' אלי מסבירה בחוות דעתה: "מדובר במצב בו המטופל/ת מוטרדים ביתר ממצב הסגר, דבר המשפיע לרעה על איכות חייהם. הסיבה המדויקת להיווצרות התסמונת אינה ידועה" (ההדגשה בקו – הוספה). כאמור, עיון בחוות דעת המומחית מעלה, כי לא מצאה לקבל את דעת המומחה מטעם התובעת כי קיימת אצל התובעת הפרעת סגר אובייקטיבית. עוד עולה מחוות דעתה כי אין לייחס את עצם הופעת התסמונת לטיפול, כאשר גם לא מצאה לייחס אחריות לנתבע כאשר דנה בעלויות הטיפול שנדרש בזמן הנוכחי: "[התובעת] תזדקק לטיפול במתח השרירי וההפרעה הסגרית שנוצרו" [עמ' 7 לחוות דעתה]; "שנוצרו", ללא ייחוס סיבה ומסובב.

               3. אם כן, האטיולוגיה של התסמונת בה לקתה התובעת איננה ברורה. מדובר בתסמונת שהיא נפשית וסובייקטיבית במקורה ומאפייניה. מעיון במכלול הראיות והעדויות, עולה כי הטיפול שניתן בפועל לתובעת היה יכול להוות 'טריגר' לתסמונת. כפי שיובהר להלן, 'טריגר' אפשרי, אך לא - הגורם לתסמונת 'שאין בלתו'.

               4. בתשובה לשאלה 5 לשאלות ההבהרה מבהירה המומחית כי הסיבה לתלונות התובעת היא התסמונת, הסינדרום ממנו היא סובלת, וכי "טריגר להופעת הסינדרום יכול להיות הטיפול שבוצע". בעדותה לפניי אומנם אישרה שהתסמונת יכולה להיות "תוצאה של הטיפול", אך הבהירה כי אמירתה זו נובעת מהתרשמותה ש"הטריגר הרבה פעמים למקרים האלה הוא טריגר איזשהו טריגר דנטלי". לשאלה, כיצד זה לא התרחשה התסמונת עקב טיפולים קודמים, השיבה המומחית "אין לי תשובה על זה" [עמ' 78-79 לפרו' המומחית].

               5. לחידוד ממצאי וקביעותי, חשוב לציין, שהמומחית מבהירה בעדותה כי גם אם הטיפול שניתן לתובעת לא היה - "אובר" טיפול (היינו - 'טיפול יתר'), זה לא היה משנה בענין האפשרות שהטיפול הוא "הטריגר", כאמור; שהרי הטריגר הרבה פעמים נחזה להיות דנטלי [עמ' 78 לפרו' המומחית]. לשון אחר, עולה מעדותה כי, באותה מידה, גם בטיפול מוגבל ומצומצם יותר היה להוות טריגר להופעת התסמונת.

               6. אני מקבל את הערכתה של המומחית שכל טיפול רפואי שהיה ניתן בשיניה של התובעת על מנת לטפל בהתפוררות שיניה העליונות, גם אם היה כולל טיפול בשיניה הקדמיות בלבד, היה יכול להוות 'טריגר' לתסמונת כאמור. על פי עדות המומחית, אני מוצא כי מדובר בתגובה סובייקטיבית נפשית, שמתברר שאיננה קשורה להפרעת סגר אובייקטיבית.

               7. מעדות המומחית גם עולה כי לא ניתן לקבוע כי התסמונת היא בגדר סיכון סביר, בנסיבות; סיכון שהיה על הרופא הסביר לצפות אותו. המומחית נשאלה מטעם הנתבעים: "האם רופא סביר צריך לצפות דבר כזה?" (את הופעת התסמונת), והשיבה: "זה תופעה לא שכיחה, אם הגברת היה לה נוח עם הגשר הזמני, אז אין צפי שיהיה דבר כזה. יחד עם זה התחושה בגשר הזמני והתחושה בגשר הקבוע, היא לא תמיד אותו הדבר. כי הגשר הזמני הוא עדיין עשוי מאקריל והוא קצת יותר רך אז," (ההדגשה בקו - הוספה) [עמ' 84 לפרו']. ואז נשאלה: "אבל השאלה שלי היא יותר ספציפית האם רופא שיניים סביר שמכתיר שיניים ושם גשר של שיניים של כתרים, האם הוא צריך לצפות שהמטופל שלו יגיב באופן כפי שהיא מגיבה?", והשיבה: "זאת שאלה קשה גברתי. זאת שאלה קשה כי הרופא אמור להכיר את המטופלת שלו" [עמ' 84 לפרו'].

               8. כאמור בענייננו, קבעתי שאין מחלוקת כי בעבר, לפני הטיפול מושא התביעה, כללו טיפולי הנתבע בתובעת – ביצוע ביקורת סתימות וסתימות ספורדיות. אין טענה מטעם התובעת כי היו לה קשיי הסתגלות בעבר בעקבות טיפולי השיניים שנעשו לה על ידי הנתבע. אין טענה מטעם התובעת כי היה על הנתבע לצפות את התרחשותה של התסמונת.

               9. ודוק; נראה כי השכיחות של התסמונת הינה כה נמוכה, שלא נטען בענייננו שהיה צורך להזהיר את התובעת טרם הטיפול שניתן לה מהאפשרות להופעתה (ולו – בהיות טיפול דנטלי 'טריגר' אפשרי להופעתה). גם לא נטען בענייננו על ידי מי מהמומחים, שהתסמונת לא היתה מופיעה אילו היה נבחר מתווה מצומצם יותר לטיפול.

               10. כך, שלסיכום ביניים: אני מוצא כי, לכל היותר, ניתן להצביע בענייננו על קיומו של קשר אפשרי חלקי בלבד (association) בין טיפול דנטלי על פי מי מהמיתווים הטיפוליים שהיו אפשריים למימוש במצבה של התובעת לבין הופעת התסמונת, בהיות הטיפול 'טריגר' אפשרי. לא מצאתי שהורם הנטל להוכיח את קיומו של קשר סיבתי-עובדתי של 'הסיבה שאין בילתה' (causation) בין המעשים או המחדלים המיוחסים לתובע לבין הופעת התסמונת; בין מתן 'טיפול יתר' באופן בו ניתן בענייננו לבין הופעת התסמונת.

               11. להשלמת הדיון, אזכיר כי לפי הפסיקה במקרים של סיבתיות עמומה, עדיין ראוי לבחון האם הדין מאפשר קשירת קשר סיבתי למרות היעדר בהירות לגבי הקשר הסיבתי העובדתי.

               12. אזכיר כי, עקרונית, הנטל להוכיח את הקשר הסיבתי (העובדתי והמשפטי) המהווה רכיב חיוני מעוולות המסגרת הנזיקיות מוטל על התובע. בענייננו, היה על התובעת להוכיח כי הופעת התסמונת אצלה בגין 'טיפול היתר' שקיבלה מאת הנתבע בהרמת נטל של מעל ל-50%. כפי שעולה מהעובדות המפורטות לעיל ומהדין המפורט להלן - נטל זה לא הורם.

               13. כאמור, סיבותיה של התסמונת, שאיננה נפוצה, אינן ידועות; וכפי שהבהרתי כבר בשאלת הקשר הסיבתי העובדתי קיים קושי, באשר עולה מעדות המומחית כי 'טיפול היתר' שניתן לתובעת איננו "הסיבה אין בילתה " להופעת התסמונת.

               14. כך, שקיים בענייננו קושי בכלל להגיע לדון בענייננו בקשר הסיבתי-משפטי, על כל מבחניו החלופיים: מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר [ע"א 935/95 רביד משה (קטינה) נ' דניס קליפורד (1998)]. קיים קושי מהותי בטענה, לפיה יש להעמיד את הנתבע כמי שאמור לצפות במסגרת הסיכונים שבבחירת או מתן הטיפול לתובעת גם סיכון שולי של הופעת התסמונת. אף לא אחד מהמומחים מצא לציין שהיה על הנתבע להזהיר את התובעת מעצם קיומה של האפשרות של הופעת התסמונת. מדובר בענייננו, בכל היותר, בסיכון שולי שמשום מה התממש אצל התובעת, כשלא הוצגה לפניי ידיעה מדעית לפיה היקף הטיפול מעלה את הסיכון ללקות בתסמונת ובכמה; ומעדות המומחית – אף עולה שלא.

               15. גם אם לצורך הדיון נניח שקיימת השפעה מסוימת להיקף הטיפול שניתן לתובעת בענין הסיכוי ללקות בתסמונת (מה שלא הוכח), במקרה מהסוג בענייננו, הדין גם איננו מאפשר לראות בגרימה חלקית זו נזק בר-פיצוי - אם לא מורם הנטל להוכיח כי מדובר בהשפעה שמעלה את הסיכוי ללקות בתסמונת בלמעלה מ-50%.

               16. ודוק; עיון בנסיבות ענייננו מלמד, שאין מדובר בו במקרה שניתן לטעון בו ל"אובדן סיכויי החלמה", אלא במקרה שלכל היותר ניתן לטעון בו ל"הגברת הסיכון לחלות במחלה", שלאחריו התובעת לקתה בתסמונת. ובכן, הדין מלמד שבמקרים מעין אלה - התובע איננו זכאי לפיצוי.

               17. הפסיקה הבהירה כי השימוש בדוקטרינת "הפחתת סיכויי ההחלמה" הוא החריג, ואין היא חלה במקרה בו מדובר בשאלת "הגברת הסיכון לחלות". בענין זה ראו התפתחות הפסיקה מהאמור בענין ע"א 231/84 קופת חולים של ההסתדרות נ' פאתח פ"ד מב(3) 312 (1988) דרך דעת הרוב בענין ע"א 6643/95 כהן נ' קופת חולים כללית פ"ד נג(2) 680 (1999) ועד להלכה הרלוונטית לענייננו - הלכת מלול [דנ"א 4693/05 בי"ח כרמל-חיפה נ' עדן מלול (פורסם; 29.8.10) (להלן: "ענין מלול")]. בפסיקת בית משפט המחוזי ובערעור בענין מלול נקבע כי בית החולים, בו נולדה התובעת כשהיא סובלת משיתוק מוחין ופיגור שכלי (נכות של 100%), מחויב בפיצויים חלקיים בלבד (בסך 20% מהנזק שנגרם לתובעים). ביהמ"ש המחוזי, ובעקבותיו גם ביהמ"ש העליון, פסקו כי העיכוב בביצוע הניתוח הקיסרי – פרק זמן של 45 דקות לערך – היה רשלני. ואולם, לא היה ברור אם מחלתה של הילודה נגרמה בשל רשלנות זו, או בשל עצם הפגות והמחלות הנילוות לה (גורם לא עוולתי) ובעניין זה שרר מצב של "סיבתיות עמומה". בנסיבות, הפיצוי הועמד על שיעור של 20% מן הנזק, זאת חלף השיעור של 40% שקבעה הערכאה הדיונית.

               18. ענייננו של הדיון הנוסף היה בשאלה: עד כמה ניתן ורצוי לקדם את הגישה לפיה במצבים של עמימות באשר לסיבת הנזק יש לפסוק פיצויים על פי כללי הוכחה יחסיים תוך התאמת שיעור הפיצוי לרמת ההסתברות של אפשרות גרימת הנזק במידה שהוכחה; גישה שמחליפה את התפיסה המסורתית בדיני הנזיקין, של "הכל או לא כלום", המבוססת על הוכחת הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לנזק על פי "מאזן ההסתברויות". בדיון הנוסף נקבע סופית (בדעת רוב) כי למעט חריגים, יש לדבוק בדרישה של הוכחה במאזן ההסתברויות, ולא "להסתפק בהוכחת סיכון ממשי", ששיעורו ייקבע בדרך האומדנה.

               19. באותו ענין, הבהירה נשיאת בית המשפט העליון כב' השופטת דורית ביניש, טרם שציטטה מפסק דינה בענין כהן כי [סעיף 6 לפסק דינה]: "בטווח הקצר, בתיק קונקרטי, עשוי הפתרון של פיצוי לפי הסתברות להביא ליתר התחשבות בצד החלש של המשוואה - אותו אדם חף הנושא בנזק הבריאותי שנגרם לו, גם אם לא בהכרח עקב התרשלותו של הנתבע. במקרים פרטניים מסוימים אף אני הייתי קרובה למציאת פתרון בדרך של חלוקת הקשר הסיבתי. אולם, בהיעדר קווים תוחמים ברורים יותר אני סבורה כי החשש מפני "מדרון חלקלק" הוא ממשי, ולכן נמנעתי עד כה מלקבל הכרעה מסוג זה".

               20. כב' הנשיאה נימקה את השקפתה לגבי הצורך בהתוויית גבולות לחריגה מהכלל של "הכל או לא כלום" בדיני הנזיקין, בהבהרה [סעיף 7 לפסק דינה]: "שאלה נוספת שיש לתת עליה את הדעת היא האם גישת הפיצוי היחסי מחייבת, בין היתר, בחינת האפשרות להחיל שיטה של פיתרון יחסי גם על הנתבע, שעליו אנו מטילים את נטל הפיצוי. בהקשר זה יש להתחשב בכך שהרחבת האחריות בנזיקין עלולה בסופה של דרך ליפול על כתפי הציבור ולא על כתפי המזיק בלבד. מטעמים אלה אני סבורה כי ככל שראוי לשאוף להרחבת האחריות בנזיקין, יש גם לשאוף לכך שהדבר ייעשה בשיטה עקבית ומאוזנת".

               21. לסיכום, בהלכת מלול נדחתה הדוקטרינה של "פיצוי הסתברותי" או "אחריות יחסית" ונקבע כי נטל השכנוע הרובץ לפתחו של התובע בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" הנו ברמת מאזן ההסתברויות המקובל והנהוג במשפט האזרחי, קרי, מעל ל-50%. גם סגן הנשיאה כב' השופט ריבלין עמד בעניין הלכת מלול על הזהירות המתבקשת בחריגה מדוקטרינה זו ובקבלה של שיטות ומבחנים אחרים לאורם ייקבע אם התובע צלח להרים את נטל השכנוע, אם לאו, וכך קבע [בסעיף 12 לפסק דינו]: "...המרת הכלל המסורתי של מאזן ההסתברויות, על תוצאתו הבינארית, בכלל של פיצוי-לפי-הסתברות, ללא מבחן תוחם ראוי, תוביל לפריצת גבולות בלתי-רצויה אשר תפגע בהגשמת מטרותיו של הדין ותרבה הכרעות שגויות ועלויות הנובעות מטעויות שיפוטיות. כאמור, התפיסה הבינארית של "הכול או לא-כלום" מקבילה למציאות שאף היא, בהקשר הסיבתי, לעולם בינארית; המציאות היא שהנתבע גרם לנזק או שלא גרם לנזק. אין מציאות "יחסית" ולכן תוצאה יחסית אינה משקפת את המציאות...".

               22. לסיכום, על פי הלכת מלול, החריגים היחידים לכלל של מאזן ההסתברויות כפי שנקבעו בהלכת מלול הוגבלו לשניים: האחד, מקרה של "הטייה נשנית" (מקרה ספציפי בו מזיק יוצר סיכון חוזר ונשנה כלפי קבוצה של אנשים, אולם לא ניתן לדעת אצל מי מהם הסיכון התממש בפועל) והשני, "אובדן סיכויי החלמה". שני החריגים הללו - אינם חלים בענייננו.

               23. אעיר עוד, כי לפי התובנה שמעלה בית המשפט בענין ע"א 9936/07 מאיה בן דוד נ' ד"ר אייל ענטבי (פורסם; 22.2.2011) (להלן: "הלכת בן דוד"): "על פי דעת המיעוט ודעת הרוב בדיון הנוסף בעדן מלול יש לקבוע אחריות הסתברותית רק מקום בו קיימת סיבתיות עמומה – משמע, עמימות מובנית בהוכחת הקשר הסיבתי. נדמה כי כדי שמצב זה יתקיים על פי הפסיקה – נדרש לפחות שבסיומו של בירור יהיו מספר גורמים אפשריים, שהמשותף להם הינו בשניים: א. כל אחד מהם יכול להיות קשור לנזק. ב. לא הוכח מעל ל-50% כי קיים קשר סיבתי ביחס לכל גורם". כאמור, בענייננו הסיבה המדויקת להיווצרות התסמונת איננה ידועה. לשון אחר, גם אם ניתן לראות בטיפול דנטלי 'טריגר' להתפתחות התסמונת, נחזה שאין לצפות אותה מעל פי נתונים מובהקים של המטופל, ושכיחותה קטנה מאוד.

               24. אשר על כן, משלא הוכח בענייננו קשר סיבתי בסבירות העולה על הרף שקבוע בדין, אני מוצא כי דין התביעה הנדונה בכל הקשור לנזק המקופל בעצם קיומן של התופעות שהתובעת מתלוננת לגביהם, ובעצם מאפיינים את התסמונת בה לקתה - להידחות.

                   ו.הדין בענין היעדר 'הסכמה מדעת' - חובת הגילוי וחובת היידוע 

                   1. סעיף 13 (א) לחוק זכויות החולה קובע כי "לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה". סעיף 13 (ב) לחוק מוסיף וקובע כי "לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע..." וכן למסור למטופל "סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של היעדר טיפול רפואי". מידע רפואי הדרוש באורח סביר למטופל לצורך קבלת החלטה מושכלת, מוגדר בסעיף 13 (ב) לחוק זכויות החולה ככולל, בין היתר, הסבר על האבחנה והפרוגנוזה, מהות הטיפול המוצע, סיכונים וסיכויים של הטיפול המוצע ומידע לגבי טיפולים רפואיים אלטרנטיביים.

                   2. באופן כללי, "הדרישה לקבל "הסכמה מדעת" של מטופל, היא... פועל יוצא של קיום חובת הגילוי" [ב-ס' 13 לענין קדוש]. בענין קדוש מסכם כב' השופט עמית [בפסקה 42 לפסיקתו], לאחר סקירה מקיפה של מגמות בפסיקה בענין היקף חובת הגילוי או מסירת המידע הרפואי של "המטפל" כלפי "המטופל" (כלשון חוק זכויות החולה), כי "גם לאחר חקיקת חוק זכויות החולה לא נתגבשו כללים ברורים לבחינת גבולותיה של חובת הגילוי והיקפה".

                   3. עוד בענין קדוש, במסגרת סקירה מקיפה ויסודית של הדין, מצביע בית המשפט העליון על מספר מקורות נורמטיביים חילופיים ומשלימים שאפשר לעגן בכל אחד מהם את חובת הגילוי, כשבכל מקור כזה האפיון של הזכות ממנה נגזרת החובה – הזכות של המטופל 'להסכמה מדעת', וכן הרכיבים הרלוונטיים להוכחת העילה – מעט שונים. ואלה המקורות הנורמטיביים שמונה בית המשפט: עוולת התקיפה (שאיננה מתאימה בכל נסיבות; ומאז חקיקת חוק זכויות החולה – הועם זוהרה), עוולת הרשלנות (שדורשת כמובן גם - הוכחת הפרת החובה, נזק וקשר סיבתי לגרימת נזק), דיני החוזים (מה שמוסכם במפורש או במשתמע בין המטפל למטופל), חוק זכויות החולה ובהקשרו - הפרת חובה חקוקה (אף כאן, מעבר להפרת החובה, יש להוכיח נזק וקשר סיבתי לגרימת נזק), וקודים אתיים המחייבים את המטפלים (הרופאים). בענין קופ"ח מאוחדת, חוזר כב' השופט עמית [בפסקה 21 לפסיקתו] על עיקרי הקווים המנחים שהתווה בענין קדוש, בכל הקשור לבחינת היקף חובת הגילוי של הרופא במקרה הפרטני.

                   4. הלכה היא כי אין די ב"הסכמה פורמלית", לקבלת טיפול רפואי. על מנת שהסכמתו של מטופל תחשב כ'הסכמה מדעת', יש לספק לו (לגלות לו) מידע הולם על מצבו, מהות הטיפול, הסיכונים הכרוכים בו וטיפולים אלטרנטיביים אפשריים. חובה זו והיקפה, מעוגנות כיום, בחוק זכויות החולה, שהוראותיו, משקפות כללים ועקרונות שהוכרו וגובשו בפסיקה שקדמה לחקיקתו, וגם זוכות לפרשנות ולמבחנים יישומיים - בפסיקה שלאחריה [ע"א 3108/91 רייבי נ' ד"ר קורט וייגל פ"ד מז (2) 497 (1993); הלכת ואתורי; ע"א 2781/93 דעקה נ' בי"ח "כרמל" חיפה פ"ד נג (4) 526 (1999) (להלן: "ענין דעקה"); ע"א 6153/97 שטנדל נ' פרופ' יעקב שדה פ"ד נו (4) 746 (2002)(להלן: "ענין שטנדל"); ע"א 2600/09 מכבי שירותי בריאות נ' נ' ס' פסקה 9 לפסק הדין והאסמכתאות שם (פורסם; 10.11.2013); ענין קדוש (פורסם; 5.3.12); וענין ע"א 7416/12 קופ"ח מאוחדת נ. פלוני ואח' (פורסם; 4.11.14) (להלן: "ענין קופ"ח מאוחדת")].

                   5. כפסיקה הרלוונטית להתפתחות ההלכה בשאלה זו, אפנה תחילה לעניין דעקה (1999), שבו סוגית היקף חובת מסירת המידע אמנם לא נדונה בהרחבה, אולם כב' השופט אור אימץ באמרת אגב את המבחן שנקבע בהלכת ואתורי, לפיו יש לספק למטופל את המידע הדרוש לו באופן סביר כדי לבחור את המסלול הרפואי שמתאים לו [דעקה, בעמ' 573]. כב' השופטת ביניש, אף היא באמרת אגב, עמדה על מגמת המחוקק להרחיב את היקף מסירת המידע כך שיכלול פרטים שונים על אופן ההליך, מטרתו, סיכויים וסיכונים וטיפולים חלופיים.

                   6. שינוי והרחבה של היקף חובת הגילוי ניתן למצוא בענין ע"א 4960/04 סידי נ. קופ"ח של ההסתדרות הכללית (פורסם; 19.12.05) (להלן: "ענין סידי"), בו הורחבה חובת הגילוי גם לחובת גילוי כללית ליידע את המטופל בדבר אפשרויות טיפול אחרות [ברוח דעת המיעוט של כב' השופטת דורנר בענין ע"א 434/94 ברמן נ' מור-המכון למידע רפואי בע"מ פ"ד נא(4) 205, 215 (1997)]. כב' השופט ריבלין אף קובע בענין סידי, כי סטנדרט הגילוי ייקבע בהתאם לציפיותיו של החולה הסביר, להבדיל ממבחן צרכי החולה, שהיה מקובל עד אז [פסקה 12 לפסיקתו].

                   7. עוד מבהיר כב' השופט ריבלין (כתוארו אז) בענין סידי בענין בחירה בין אופציות טיפוליות כי [פסקה 13 לפסיקתו]: "את הבחירה עליו להותיר בידי החולה; אל לו לצאת מן ההנחה כי ממילא אין החולה מסוגל להגיע לכלל הכרעה מושכלת. עם זאת אין כמובן צורך להציף את החולה במידע רב ומורכב שאיננו רלוונטי למצבו או שאיננו בר-מימוש" (ההדגשה בקו – הוספה).

                   8. כב' השופט עמית מעיר בענין קדוש [פסקה 33], כי התרשמותו מפסיקת כב' השופטים רבלין וחיות בענין סידי היא, שמבלי לאמר זאת במפורש, הכניסו אל תוך המבחן האובייקטיבי של החולה הסביר, אלמנטים סובייקטיביים של צפיות ורצונות, להבדיל מצרכים אובייקטיביים טהורים.

                   9. לעומת ענין סידי, דעת הרוב בענין ע"א 7756/07 גרסטל נ. ד"ר דן (פורסם; 12.12.10), מצאה לצמצם את חובת היידוע, ולא לכלול בה "עוקצי תאנים" של סיכונים רחוקים ובלתי רלוונטיים. ולעומת זאת, בענין בן דוד [פסקה 11; 22.2.2011] ניכרת מגמת הרחבה של חובת הגילוי; כאשר כב' השופט הנדל קבע כי, כי לא די לרופא בהצגת השורה התחתונה מבלי לנמק ולהסביר כיצד הגיע למסקנה זו, אלא מחובתו של הרופא היה לפרושׂ בפני ההורים "את כל אפשרויות הבדיקה והטיפול הקיימות במצב הנתון" גם אם לדידו של הרופא היה מדובר ב"רעש רקע" ותו לא [פסקה 6 לפסיקתו]. המשנה לנשיאה כב' השופט ריבלין הוסיף בענין בן דוד את הדברים הבאים, הרלוונטיים לדיון בענייננו [פסקה 6 לפסיקתו]: "רופא אינו רשאי לשקלל עבור המטופל, ללא ידיעתו וללא שיתופו, את התועלות ואת הסיכונים של פרוצדורה רלוונטית, ולהחליט עבור המטופל כי הפרוצדורה אינה כדאית... אלא שהבחירה בדרך הטיפול היא בסופו של דבר החלטתו של המטופל, אשר בריאותו, איכות חייו ולעיתים חייו ממש, הם המונחים על הכף...".

                   10. פסיקה נוספת הבהירה, כי לא די בהצטצמצמות בגילוי הפרקטיקה הרפואית הנוהגת מקום בו קיימות אסכולות רפואיות שונות, היינו - מקום בו קיימת אפשרות נוספת לביצוע הפרוצדורה שאיננה בפרקטיקה הרפואית הנוהגת שבחר הרופא, אפילו הפרוצדורה שלא גולתה אינה נוהגת על ידי חלק מהקהילה הרפואית. נקבע כי "סבירות הגילוי נגזרת מראייתם של צרכי החולה ולא ממנהגיה של הקהיליה הרפואית" [ע"א 2342/09 נ' ג' ואח' נ. ביה"ח משגב לדך (פורסם; 6.4.11) ב-עמ' 12 (להלן: "ענין נ' ג'")].

                   11. בנוסף, כרקע לדיון בענייננו, יש להפנות לכך שעלתה בפסיקה בשנים האחרונות מחלוקת לגבי מהות מבחנו של המטופל; האם הוא "המטופל הסביר", שהוא המבחן הנוהג בפסיקה, מבחן המחמיר עם המטפל שלא מתחשב במדדים פרטניים למקרה, או שמא יש לחדש ולהחיל את "המטופל המעורב בעיני הרופא הסביר" שמאפשר למטפל, לרופא, להתחשב בנסיבות בעת מתן הגילוי, כפי שמציע כב' השופט עמית בענין קדוש [פסקאות 50 עד 52].

                   12. ועוד לצרכי הדיון בענייננו, נשאלת השאלה מהם מבחני הקשר הסיבתי, לצורך הבחינה וההכרעה שאכן אילו היה הגילוי שלא ניתן – ניתן, היתה החלטת התובעת שונה; מה שקרוי "סיבתיות ההחלטה". לפי העולה מענין קדוש, הפסיקה לא קבעה "במשקפיו" של מי נבחנת סיבתיות היפותתית זו: "המטופל הסביר" או "המטופל הספציפי" או "המטופל המעורב/משולב". כב' השופט עמית בדעה כי המבחן הראוי הוא מבחנו של המטופל הספציפי; אך, מאידך, הוא מבהיר כי הוא מודע לחיוניות של שמירה על הקורלציה בין מבחני הפרת חובת הגילוי למבחני סיבתיות ההחלטה, מה שיכול לכוון אולי לנקוט במבחן "המטופל הסביר" - בנתוניו של המקרה [פסקה 55 לפסיקתו].

                   13. שאלה משמעותית לא פחות לדיון בענייננו, היא על מי נטל השכנוע ומהו נטל השכנוע לגבי סיבתיות ההחלטה (של המטופל, כאמור). בענין נ' ג'' ו-סידי נקבע כי על המטופל, התובע, להוכיח מה היה בוחר אילו היה מקבל את מלא המידע הנדרש לו. בענין דעקה, מצאה כב' השופטת שטרסברג-כהן כי המבחן הראוי הוא "הערכת הסיכויים", ואילו כב' השופט אור מצא כי יש להסתפק בכללי הוכחה הרגילים. כב' השופט עמית מפנה בענין קדוש לכך, כי - להבדיל ממה שלעיתים נעשה במסגרת בחינת עוולת הרשלנות בתיקי רשלנות רפואית, שהוא שימוש בדוקטורינת הנזק הראייתי להעברת הנטל אל הרופא, בעצם, כדי לעקוף את שאלת הקשר הסיבתי בכל הקשור לרכיב זה בעוולת הרשלנות בעצם מתן הטיפול הרפואי [ע"א 1068/05 עירית ירושלים נ. מימוני (פורסם; 14.12.06); ע"א 9328/02 מאיר נ. לאור, פ"ד נח(5) 54, 64 (2004)], הרי שבענין השאלה של סיבתיות ההחלטה נמנע בית המשפט [סידי ו- נ' ג''] מהחלת הדוקטרינה של נזק ראייתי.

                   14. מאידך, עיון בענין בן דוד מעלה, כי עקרונית כן ניתן להחיל את דוקטרינת הנזק הראייתי לצורך העברת הנטל בהוכחת סיבתיות ההחלטה. בפועל לא הועבר הנטל בענין בן דוד, באשר [כדברי המשנה לנשיאה כב' הש' ריבלין בפסקה 2 לפסיקתו]: "מקום בו חרף התרשלותו של הנתבע, עומדת לתובע האפשרות להוכיח את תביעתו – אין תחולה לדוקטרינת הנזק הראייתי".

                       ז.בהיעדר 'הסכמה מדעת' נקבע בנדון פיצויי בגין פגיעה באוטונומיה 

                       1. התובעת טוענת להפרה של זכותה ליתן הסכמה שהיא מדעת; הפרה שבגינה נגרם לה נזק, לרבות פגיעה באוטונומיה.

                       2. התובעת טוענת כי היא זכאית לפיצוי בראש הנזק של פגיעה באוטונומיה בענייננו בגין פגיעה בליבת חירותה הבסיסית שלה לקבל החלטה מושכלת על שיעשה בגופה, אשר גרמה לה לנזקים ארוכי טווח ולרגשות של עלבון ותסכול המהווים נזק נפרד ומובחן מן הנזק הלא ממוני שנגרם מן הפגיעה הגופנית עצמה והשלכותיה.

                       3. התובעת טוענת גם כי בהינתן ההנחה כי לא הייתה כלל התוויה רפואית לביצוע הטיפול, הסכמת התובעת הייתה הסכמה שלא מדעת, שכן ניתנה בעקבות "המידע השגוי והמטעה שמסר לה הנתבע לפיה יש צורך בביצוע הטיפול" (כך בסיכומיה).

                       4. הנתבעים טוענים כי כעולה מהמסמכים הרפואיים, הוצע לתובעת מתווה והיא הסכימה לו, מדעת; והמתווה לו הסכימה - בוצע.

                       5. ובכן, בהסתכלות על מכלול העדויות והראיות בנדון, אני מוצא לקבל את התרשמותה של המומחית בנדון כי בתחילת הטיפול, היה לתובעת אמון בנתבע כרופא המטפל, היא סמכה עליו, ועל כן קיבלה את הצעתו למתווה שבפועל בוצע, כעולה מעדותה: "אבל אני התרשמתי שלא היה, שהיא הסכימה לטיפול. זאת אומרת הרושם שלי היה שהיא מאוד שמחה (כך במקור) על הרופא ועכשיו היא מאוד כועסת על הרופא" [עמ' 79 לפרו' המומחית; עמ' 5 לחוות דעתה); אמון שאבד בעיקר בשל התפתחות התסמונת אצל התובעת.

                       6. אך אינני מקבל את הטענה כי עולה מעדותה של המומחית כי הסכמת התובעת בענייננו היתה 'הסכמה מדעת'; ומכל מקום, אזכיר כי ההכרעה בשאלה מסוג זה - היא לבית המשפט. לאור סקירת הדין לעיל, ברור בעליל שעולה מפרטי עדות המומחית בענייננו שההסכמה שנתנה התובעת אינה עומדת במבחנים שבדין לקביעת אפיונה של ההסכמה כ'הסכמה מדעת'.

                       7. אמנם, כפי שהבהרתי - מצאתי שהתובעת חתמה מרצונה על מסמכי ההסכמה. אך, אני מוצא גם כי בגין החסר המשמעותי בתיעוד של המידע הקליני-רפואי טרם הטיפול ושל השיקולים בבחירת הטפול שנבחר מבין מספר מתווים אפשריים לכאוריים, נגרם בעניינו נזק ראייתי בכל הקשור להבנת היקף ההסכמה שניתנה מאת התובעת או להיקף הגילוי והיידוע בטרם בחירת המתווה או היקף הטיפול הנבחר ('תכנית טיפול נבחרת'). חסר זה מקבל מימד נוסף - משלא הוצגו לפניי המומחית ובית המשפט צילום צילומים מקדימים לבחירה ב'תכנית טיפול נבחרת', אף, שכאמור, מצאתי כי היה בפני הנתבע והתובעת צילום כזה 'בזמן אמת'.

                       8. אני מוצא כי התובעת הרימה את הנטל להוכיח טענתה שהטיפול שקיבלה מאת הנתבע, בוצע בהעדר 'הסכמה מדעת'. אני קובע שהנתבע לא מילא את חובתו ופגע בזכותה של התובעת, כמטופלת שלו, למתן 'הסכמה מדעת'. חובה שמקופלת בחובת הגילוי והיידוע, הן כחולה הסביר, והן בנתוניה האישיים.

                       9. קביעה זו נשענת, בין היתר, על קבלת טענת התובעת בנוגע להתרשלות של הנתבע בתיעוד הרשומות הרפואיות. לא הוכח כי עובר לטיפול, קיבלה התובעת הסבר על הסיכונים הכרוכים בו, השיקולים והנימוקים שהביאו את הנתבע לבחירה במתווה הטיפול שהוצע ובוצע מתוך חלופות טיפוליות נוספות. מן התנהלותו במרפאתו נלמד כי הנתבע קימץ במידע, הסברים ונימוקים רפואיים שנדרש להם על פי חוק. הנתבע לא פעל למלא אחר חובותיו על פי הדין.

                       10. לנוכח טענת הנתבעים כי הוצג לתובעת מתווה שבו בחרה, אבהיר, כי לפי הדין לא די בהצעת מתווה אחד שבסופו של דבר מבוצע, מקום שבעליל יכולים להיות מספר מתווים לטיפול (שנחזה שנבדלים, בין היתר, בהיקף הטיפול). ניסיון החיים מלמד שבכל מתווה טיפול יש יתרונות וחסרונות, ואלו היו צריכים להיות מוצגים ומוסברים לתובעת מכוח חובות הגילוי והיידוע שחלים על הנתבע בנסיבות ענייננו.

                       11. כאמור, כפי שעולה מהפסיקה שפורטה לעיל, מרביתה דוגלת בהטלת הנטל על התובע בהקשר של השפעת היעדר ה'הסכמה מדעת' על "סיבתיות ההחלטה". יובהר, כי מצאתי בענייננו פגיעה באוטונומיה של הרצון בלבד. לא מצאתי כי התובעת טענה או הרימה את הנטל להוכיח כי לו היו מוצגים לה מתווים נוספים - לא היתה בוחרת במתווה שבוצע בפועל בענייננו, אלא – במתווה אחר.

                       12. בהקשר זה, ראוי להזכיר כי מצאתי לייחס לתובעת אשם תורם לעצם חסרונו של הצילום הפנורמי שעליו הסתמך המומחה בבחירת המתווה שבוצע ובביצוע הטיפול. התובעת, המיוצגת בענייננו ומסתמכת על חוות דעת רפואית מטעמה, מוחזקת כמי שמבינה את חשיבותו של העיון בצילום שיש לה אשם תורם להיעדרו. לו היה צילום זה לפנינו – נחזה כי ניתן היה לברר האם אובייקטיבית סביר, שלצד הפגיעה באוטונומית הרצון של התובעת היתה להיעדר הגילוי והיידוע שברשומה - גם השפעה על "סיבתיות ההחלטה" של התובעת להסכים ל'תוכנית טיפול נבחרת' שהוצעה לה. אזכיר, כי מדובר בתובעת שלפי התרשמות המומחית "סמכה" על הנתבע בעת בה הוחלט על המתווה שנבחר, ואזכיר כי לא מצאתי כי מדובר ב'טיפול מיותר', ושהבחינה אם בוצע טיפול "מיטבי" נמנעה בענייננו גם בגין חסרונו של הצילום הפנורמי.

                       13. בהקשר של משקלה של יכולת לכאורית של התובע בתביעת רשלנות רפואית להוכיח איזו המלצה היה מקבל אילו היו מיידעים אותו על מתווים נוספים לטיפול – ראו התייחסות בית המשפט העליון בענין בן דוד [בפסקה 2 לפסק דינו של סגן הנשיאה כב' השופט ריבלין]: "במקרה זה סבור אני כי הייתה למערערים אפשרות להוכיח מהי ההמלצה שהיו מקבלים במכון גנטי – למשל בדרך של עדות מומחה בתחום זה (אף כי הם בחרו שלא לממש את יכולת ההוכחה הזו). לפיכך אין מקום להעביר את נטל השכנוע לעניין זה, ויש לבוחנו מתוך ההנחה שנטל השכנוע מוטל על המערערים (התובעים בהליך המקורי)".

                       14. ובכן, בנסיבות ענייננו - כיצד נכמת את הפיצויי שיש לזכות בו את התובעת בגין הפגיעה באוטונומיה?

                       15. תחילה אפנה לכך שלא נקבעו אחוזי נכות בענייננו (אמנם המומחה מטעם התובעת מייחס נכות של 0.5% בגין שן מספר 15, אך ראו ממצאי לעיל בהקשרה של עקירת שן זו).

                       16. עוד אפנה לכך, שכמפורט להן, המומחית מוצאת כי, בכל מקרה, אין להידרש בענייננו – אלא לטיפול שמרני, וההוצאות האפשריות שהיא מצביעה עליהן – נמוכות יחסית.

                       17. המומחית מתארת כי מצבה הקליני של התובעת כולל מתח רב בשרירי הלעיסה והעורף, סימפטומים המאפיינים את התסמונת ממנה היא סובלת. המומחית התרשמה שבגין התסמונת (שקבעתי כי אין לראות את הנתבע כמי שגרם לה) יש להמליץ על טיפול התנהגותי כגון CBT, תרגול של הרפיית שרירי הפנים, פיזיותרפיה, סד סגרי לשימוש בלילה ו/או במהלך היום, התאמת סגריות של הקשר היום וכיוצא בזאת.

                       18. המומחית בדעה שיש לטפל בתסמונת ובסימפטומים שלה באמצעות טיפול שמרני. זאת משום שלדעתה הסרת השיקום הקיים, אף שזוהי אפשרות לגיטימית, איננה עדיפה לטעמה ולא מומלצת: "בכל הפרסומים המקצועיים העוסקים בדיסאסטזה אולקלוזית, וכן מניסיוני הקליני האישי, עולה בפירוש כי החלפת השיחזרים הקיימים אינו החלופה הטיפולית המועדפת. לעניות דעתי הסרת הכתרים בשלב זה לא בהכרח תטיב עם [התובעת]. אין ערובה לכך כי ביצוע שיקום חדש יביא לתוצאה קלינית טובה יותר. לא ניתן לקבוע כמה גובה יש להפחית (אם בכלל) מהכתרים הקיימים על מנת להביא להפסקת התסמינים מהם סובלת [התובעת]" (סעיפים 6-9 לתשובות המומחית לשאלות ההבהרה].

                       19. המומחית לא תומכת באפשרות להחליף את הגשר הקבוע הקיים בלסת העליונה של התובעת, שכן אין ערובה לכך שהתהליך, שהינו ארוך ומורכב, יביא להקלה בתחושות התובעת; "אין כל בטוחה כי שיחזור אחר יהיה מוצלח יותר" [עמ' 6 לחוות דעתה].

                       20. לדעת המומחית "יהיה צורך לחזור על חלק מהטיפולים שביצוע [הנתבע] פעם (או יותר) במהלך חייה של [התובעת]" [עמ' 6 לחוות דעתה].

                       21. לפי חוות דעת המומחית, עלות טיפול בהווה: טיפול התנהגותי שעלותו כ-3,000 ₪ וכן סדים (ללילה ו/או יום) שעלותם כ-1,000 ₪. אזכיר כי טיפולים אלה נדרשים בהקשרה של התסמונת.

                       22. לגבי עלות עלות טיפול שיקומי יחיד חוזר בעתיד, הכולל חידוש טיפולי שורש, מבנים וכתרים ככל שידרש, מוצאת המומחית בחוות הדעת כי יידרש טיפול אחד שיכלול: טיפולי שורש – בעלות של כ- 8,400 ₪ ; מבנים – בעלות של כ-5,500 ₪; כתרי חרסינה – בעלות של כ-41,000 ₪.

                       23. המומחית מבהירה במהלך עדותה לפניי, כי איננה משוכנעת כי יידרש יותר מטיפול שיקומי חוזר יחיד בעתיד: "לפי הגיל של הערכה שלי שהיא תצטרך סבב החלפה אחד, אולי לא את כולו, לא ינתנו בבת אחת, זה הערכה שלי. יכול להיות שהוא יהיו חלקים של הטיפול שהיא תצטרך לעבור פעמיים, גם יכול להיות" [עמ' 77 לפרו'].

                       24. אזכיר כי לו היה ניתן פיצויי בגין טיפול שיקומי חוזר אחד או שניים (כטענת התובעת) היה צורך, בכל מקרה, להוון את העלות המוערכת בהיוון כפול (לפי טענת התובעת, עלות מהוונת של שני טיפולים העתידיים עומדת נכון להיום על סך שקרוב ל-69,000 ₪).

                       25. אזכיר עוד, שקבעתי כי 'טיפול היתר' מכיל גרעין של טיפול שגם לפי העולה מחוות הדעת מטעם התובעת היה נדרש. ועל כן – זכאותה של התובעת לפיצוי בגין עלות של שיקום עתידי חוזר שנגרמה בגין היקף 'טיפול היתר' איננה למלוא הוצאותיה, אלא חלקן.

                       26. בנסיבות כאלה, אני קובע באומדן כי הסכום שבו יש לפצות את התובעת בגין עלות מהוונת של אותו חלק בטיפול השיקומי החוזר (גם אם חלק ממנו יתבצעו פעמיים) - שהוא בגין 'היתר' שבטיפול שניתן בפועל, הוא סך של 30,000 ₪ נכון להיום.

                       27. התובעת מציגה לתמיכה לתביעתה לפיצויים בגין פגיעה באוטונומיה פסיקה שמזכה את התובעים בה בפיצויים שנעים סביב 200,000 ₪. עיון בפסיקה מלמד, שבמרביתה - יש לאבחן אותה מענייננו.

                       28. כך, בעניין ע"א 1615-11 מרפאת עין טל מרכז לרפואת עיניים נ. רוזי פינקלשטיין (פורסם; 6.8.2013), בו התובעת עברה ניתוח אלקטיבי להסרת משקפיים - נערכה אבחנה באשר להעדר 'הסכמה מדעת' ובאשר לאי-היענות לבקשת התובעת להפסיק את הניתוח בעין השנייה. כפי שמבהיר כב' השופט עמית: "לשון אחר, אין לפנינו מצב של פסיקת פיצוי הן בגין היעדר הסכמה מדעת והן בגין פגיעה באוטונומיה, אלא בשני אירועים נפרדים זה מזה: האחד - אי גילוי הסיכונים הכרוכים בניתוח בנסיבותיה המיוחדות של המשיבה, השני - המשך הניתוח בעין השניה בניגוד לבקשתה של המשיבה. מטעם זה, המשיבה זכאית לפיצוי מהותי גם בגין האירוע השני, אשר אף גובל בעוולת התקיפה, בין אם נראה את הפיצוי בגין אירוע זה כראש נזק של פגיעה באוטונומיה, ובין אם נראה אותו כנזק לא ממוני נוסף, העומד בפני עצמו". מדובר בו בעצם בפיצויי על תקיפה, בשל פעולה רפואית שבוצעה במפורש נגד רצונה של המטופלת.

                       29. כך, יש לאבחן מענייננו את שנפסק על ידי כב' השופטת אורלי מור-אל בענין ת"א (ת"א) 26447-11-14 פלונית נ' ד"ר איאד נאסר (פורסם; 12.8.2019), בו נפסק: "אחר כל האמור, נדמה שאין צורך להכביר מילים. חוות דעתו של המומחה מטעם התובעת, שהצביע באריכות על הפעולות הרשלניות והכושלות מצד הנתבע לא נסתרה. הנתבע אפילו לא ניסה להתגונן בפני הטענות. ברי שהתנהלותו של הנתבע עולה כדי רשלנות בוטה, חמורה ואפילו פושעת". היינו, מדובר בעניין שבשונה מענייננו נקבעה בו נכות גבוהה ורשלנות; רשלנות בוטה.

                       30. כך, גם בעניין ת"א (שלום י-ם) 12023/03 וילבובסקי מרינה נ' ד"ר גיא קיסר (פורסם; 30.1.2007) נקבעה רשלנות של הרופא המטפל בטיב ואיכות הטיפול שניתן, כשמדובר בתקופה של כשבע שנים של טיפולי שיניים כושלים.

                       31. ראוי לציין, כי הפיצויים בגין פגיעה באוטונומיה גדלו משמעותית בעקבות פסק הדין בענין בן דוד (ניתן ביום 22.2.2011), במקרה בו נולדה תינוקת עם תסמונת דאון, בו מבהיר כב' השופט הנדל [בסעיף 11 לפסק דינו]: "אין לשכוח כי האוטונומיה של היחיד ניצבת בליבת כבוד האדם. אי מתן למטופל בחירה חופשית של הטיפול בו משול לטשטוש עד כדי מחיקת ההבדל בין הרופא לבין המטופל. השניים הינם גורמים עצמאיים ונפרדים. המטפל הוא בעל הידע והניסיון ואילו המטופל, כמושא הטיפול, הינו בעל הדעה הסופית. טיפול באחרון בלא שמירה על זכויותיו עלול להפוך אותו, שלא במכוון, לחפץ – לאובייקט, במקום סובייקט. כאן, הפגיעה מועצמת בשל נסיבות המקרה – טיב ההחלטה, השלכותיה ונפקותה. זהו פן "הפגיעה באוטונומיה" של הנזק הראייתי. כאמור, נמנעה מההורים האפשרות לדעת כיצד היו נוהגים לו היה נמסר להם מלוא המידע הרלוונטי ובשאלה זו נגזר עליהם להתייסר. מחומר הראיות עולה כי הרופא החליט – במודע – שהוא רשאי להחליט עבור ההורים ביחס לבתם. על רקע כל אלה, הייתי מציע שסכום הפיצוי במקרה זה יעמוד על סך 250,000 ₪".    

                       32. אם כן, המאפיין את הקושי בקביעת פיצויי בגין הפגיעה באוטונומיה של הרצון, הוא שההתייסרות שהתובע מוחזק כמתייסר בגין הפגיעה באוטונומיה שלו מושפעת מנסיבות שאינן באחריות או בשליטת הנתבע. והתחושה של התובע כי פעל בעל כורחו מתעצמת.

                       33. כך, לדוגמא, בענין ע"א 2600/09 מכבי שירות בריאות נ' ס' (פורסם; 10.11.2013) מדובר בהולדה בעוולה, והנשיאה כב' השופטת אסתר חיות מבהירה: "הפגיעה באוטונומיה כרוכה, אפוא, במקרים של הולדה בעוולה גם בתחושה הקשה שחשים ההורים בשל כך שהילד נולד בעל כורחם. הפגיעה הנוספת הנגרמת להורים במצבים של הולדה בעוולה מגולמת בכאב ובסבל אשר ילוו אותם לאורך כל חייהם כמי שייאלצו להתמודד יום יום ושעה שעה עם קשייו ומגבלותיו של הילד, עם העובדה שהוא איננו ככל הילדים וכן עם החרדה המתמדת מה יעלה בגורלו אם חלילה לא יוכלו לדאוג לצרכיו המיוחדים. נזק זה אף הוא נזק שאיננו ממוני אך הוא שונה באופיו ובקווי המתאר שלו מן הנזק הלא ממוני הנובע מן הפגיעה באוטונומיה (לאבחנה בין השניים ראו גם דברי המשנה לנשיא ריבלין בפס' 70 לפסק דינו בפרשת המר)".

                       34. בענייננו בשל התסמונת יכול שמועצמת אצל התובעת התחושה שעולה מעצם הפגיעה באוטונומית הרצון שלה. מאידך, כפי שציינתי, ניכרת אצל התובעת נטייה להאדרה, שיש לייחסה גם לסבל שהיא מתארת.

                       35. על פי מכלול הדברים, ובהתחשב בכך שיכול שהתובעת תמשיך את חייה בתחושה שלא ניתנה לה הזדמנות נאותה לבחור את הטיפול שבפועל ננקט (למרות שפורמאלית 'בזמן אמת' הסכימה לו), תחושה שלפחות בשנים אלה מוגברת בשל התסמונת עמה היא מתמודדת, אני מוצא כי בנסיבות ענייננו התובעת זכאית לפיצויי בגין ראש הנזק של פגיעה באוטונומיה של הרצון בסך  120,000 ₪.

                       36. בשולי הדברים, יובהר, כי בכל הקשור לעלות הטיפול, משנמצא שהטיפול שניתן לתובעת היה 'טיפול יתר' אך איכותו היתה סבירה והגשר שהותקן הוא סביר, ומשמצאתי כי התובעת שילמה לנתבע בסך הכל 17,600 ₪ [כרטיס כספי], היינו – כמחצית בלבד מהתמורה שהוסכמה, אינני מוצא לחייב את הנתבע בהשבה של השכר ששולם לו.

                       37. כעולה מהפיצויים שנקבע כי התובעת זכאית להם בפרק זה, עולה כי דין התביעה להתקבל בחלקה, באופן שהתובעת זכאית לפיצויים בסך של 150,000 ₪ [30,000 + 120,000].

                           סוף דבר

                            

                           לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כי:

                            

                           התביעה מתקבלת בחלקה, כך שהנתבעים ישלמו, ביחד ולחוד, לתובעת סך של 150,000 ₪.

                            

                           כמו כן, ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, לתובעת בגין שכר טרחת עו"ד סך של 35,100 ₪, וכן החזר הוצאותיו בגין המומחים (לפי קבלות), והחזר אגרה; ההחזרים - בליווית הצמדה וריבית כדין, ממועד ההוצאה בפועל. 

                            

                           הסכומים לעיל ישולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן, יישאו ריבית והצמדה כדין, מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

                            

                           זכות ערעור לבית משפט המחוזי - בתוך 45 יום.

                            

                           המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים כמקובל.

                            

                            

                           ניתן היום, י"ט אדר א' תשפ"ד, 28 פברואר 2024, בהעדר הצדדים.