דגן נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ

מבוטח מכניס רכבו למכון שטיפה ומפקיד בידיו את מפתחות רכבו. הרכב עוזב את שטח מכון השטיפה, נהוג על ידי עובד המכון, ונפגע בתאונת דרכים. האם על מבטחת הרכב לשאת בתגמולי ביטוח בנסיבות אלו, בהם לא ידועה זהות הנהג וייתכן כי אינו מורשה לנהוג לפי תנאי הפוליסה? האם העובדה כי תחילה מסר המבוטח דיווח שקרי כי הוא נהג ברכב, שוללת זכאותו לתגמולי ביטוח?

רקע וטענות הצדדים

1.התובע הינו הבעלים של רכב מרצדס שמועד עלייתו לכביש ביום 15.10.13, ונרכש על ידו ביום 4.9.2014. עם רכישת הרכב בוטח הוא אצל הנתבעת בביטוח מקיף, כאשר בני האדם הרשאים לנהוג ברכב לפי המפורט ברשימת הביטוח, הינם כל נהג מגיל 30 ומעלה.

ביום 3.8.15 מסר התובע את הרכב לשטיפה במכון שטיפה הנמצא כשני קילומטרים ממקום עסקו של התובע, הנמצא ברחוב האומן באזור התעשייה באשדוד. התובע הוא בעל חברה העוסקת במתן שירותי הובלה אשר לה צי משאיות. מכון השטיפה נקרא בשם אמיר המלאך בע"מ, נמצא ברחוב המדע באזור התעשייה הצפוני באשדוד, והוא נוהל על ידי אדיב עטאונה (להלן: אדיב), אשר נפטר ביום 27.10.15, לאחר האירועים מושא התביעה.

לטענת התובע, לאחר שמסר את הרכב לשטיפה, קיבל הודעה כי אחד העובדים במכון עשה שימוש פרטי ברכב ללא ידיעת בעל המכון, וגרם לתאונה במהלכה פגע הרכב במכולת אשפה שנהדפה לרכב שחנה לידה. מאחר וחשש לטענתו מהגורמים שעשו שימוש ברכב, מאחר שהוזהר לא למסור פרטיהם למשטרה או לחברת הביטוח, דיווח לחברת הביטוח כי הוא זה שנהג ברכב.

לשיטת התובע, סבר בתום לב כי זהות הנהג לא משפיעה על זכאותו לקבלת תגמולי הביטוח ולכן לא הייתה כוונת מרמה בדיווח על נסיבות התאונה מאחר וסבר כי זכאי לתגמולי ביטוח, ללא קשר לזהות הנהג. לאחר שנודע לו כי הנתבעת מבקשת לדעת את הפרטים והם נחוצים לה לבירור החבות, מסר מיוזמתו פרטים מדויקים על נסיבות התאונה. עוד טוען כי ברכב נעשה שימוש שלא ברשותו, ולכן זכאי לכיסוי ביטוחי מכוח כיסוי למקרה גניבה, הכולל גם שימוש ללא רשות הבעלים.

2.הנתבעת דחתה את הכיסוי הביטוחי במכתבים מיום 15.10.15 , 18.10.15, ו- 11.1.16 בטענה כי מקרה הביטוח לא התרחש כפי שטען התובע. נטען כי הדיווח השקרי מהווה הסתרת עובדות מהותיות, בכוונת מרמה ומתוך כוונה לזכות בתגמולי ביטוח שלא כדין. עוד נטען כי מאחר ולא ידועה זהות הנהג, לנתבעת זכות להוסיף טענות לעניין הכיסוי הביטוחי, עם בירור פרטים אלו.

הנתבעת טוענת כי דין התביעה להידחות מאחר והתובע מסר מידע כוזב בכוונת מרמה ולכן חל סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח הפוטר את המבטח מחבותו. עוד נטען כי מאחר ונעשה שימוש בלתי מורשה ברכב, הרי אין כיסוי ביטוחי מאחר שהכיסוי חל רק על נהג שנוהג על פי הוראות המבוטח או ברשותו. עוד נטען כי מי שנהג בפועל ברכב, נהג תחת פסילה וגם מטעם זה אין כיסוי ביטוחי.

הנתבעת הכחישה כי מדובר במקרה ביטוח של נהיגה ללא רשות הבעלים וטענה כי אין כיסוי ביטוחי בנסיבות אלו.

מעבר לטענות בכתב ההגנה, טוענת הנתבעת לדחיית התביעה מחמת מעשה בית דין וזאת לאור הליך שנוהל כנגד הנתבע בבית המשפט לתביעות קטנות בגין אותו אירוע במסגרת ת"ק 56775-03-16 (להלן: התביעה הקטנה). באותו הליך נקבע כי על התובע לפצות את בעלת הרכב החונה שנפגע בתאונה מהדיפת המכולה אליו. לשיטת הנתבעת, הקביעות שם מונעות מהתובע לדרוש כיסוי ביטוחי בהליך זה.

נסיבות התאונה ודיווח התובע אודותיה

3.אין מחלוקת כי התובע מסר תחילה דיווח שיקרי אודות נסיבות התאונה. בהודעה על מקרה הביטוח (ת/1) מיום 4.8.13 כתב התובע בכתב ידו את התיאור הבא:

"נסעתי אחרי רכב לא שמתי לב שהוא בלם ברחתי שמאלה כדי לא לפגוע בו ונכנסתי בפח אשפה ירוק מברזל".

גרסה דומה מסר התובע לחוקרי הנתבעת ביום 27.8.15, כמפורט בתמליל חקירתו ובדו"ח מיום 1.10.15.

לשאלות החוקר, מוסר התובע גרסה מלאה כיצד נסע ממשרדי החברה שלו ברחוב הבושם באשדוד לרחוב האשלג וכיצד פגע עם רכבו במכולה והדף אותה לרכב שחנה.

החוקרים לא הסתפקו בגרסתו של התובע, ותחקרו ביום 9.9.15 גם את בעלת הרכב שחנה, שירה בן עזרא, שמסרה לחוקרים כי כשיצאה החוצה, לאחר ששמעה שארעה תאונה ראתה בחור צעיר לחוץ ולא רגוע שאמר "שזה כבר פעם שנייה שקורה לי דבר כזה" והוסיפה כי ראתה שני בחורים ערבים אבל לא יכולה לדעת מי נהג במרצדס. עוד טענה כי בעל הרכב לא פנה אליה עד למועד חקירתה.

בעקבות בירורים נוספים של החוקרים ומידע כי נהג ברכב של התובע נהג ערבי ולא התובע, חזרו החוקרים אל התובע להשלמת חקירה המפורטת בדו"ח המשלים מיום 21.12.15. בחקירה החוזרת של התובע מיום 14.12.15 ציינו החוקרים כי התובע הבין מיד כי חזרו לשאול אותו מאחר וגרסתו הראשונה התבררה כשקרית ומיד מסר כי פחד לדווח על הנסיבות בהן התרחשה התאונה בגלל שפחד מהאנשים אצלם השאיר את הרכב לשטיפה.

בעדותו לחוקרים העיד כי מסר למכון השטיפה את מפתחות הרכב ולא זוכר אם סיכם באותו יום כיצד ייקח את הרכב לאחר השטיפה. את הרכב השאיר בבוקר ובסביבות הצהריים נודע לו מאדם שקשור לעסקו כי הרכב היה מעורב בתאונה , הגיע למקום התאונה ומסר לנוכחים מסמכים ורישיון נהיגה שלו. עוד טוען כי דיבר עם אדיב אשר אמר לו כי אדם בשם עלי נהג וביקשו ממנו "לשבור את הראש עם הביטוח ולקחת את זה על עצמו". מעדותו בפני החוקרים עולה כי לא חשד שניסו לגנוב את הרכב ולדעתו סתם עשו סיבוב עם הרכב מבלי שביקשו את רשותו, והתאונה לא הייתה בדרך חזרה לעסק שלו, אלא קרוב יותר למכון השטיפה. לשאלות החוקר השיב כי לא יודע בוודאות מי נהג ברכב וחשש להיכנס לעניין הזה מולם מאחר ואין עם מי לדבר ועדיף לא להתעסק איתם, כי הבין לאחר מעשה כי אדיב הוא טיפוס פלילי. עוד מסר לחוקר כי שמע שאדיב נהרג ולפני כן ראה אותו נוהג על רכבים והניח שיש לו רישיון נהיגה והוא גם היה מביא לו את הרכב אחרי השטיפה.

בעקבות מידע זה, ניסו החוקרים לדלות מידע ממכון השטיפה והעלו סברה כי אדיב נהג ברכב, ואישרו את הטענה כי אדיב נהרג ביום 27.10.15, ככל הנראה בעקבות מרדף משטרתי. חוקרי הנתבעת מסכמים את חקירתם בכך שמאמצים את גרסתו המאוחרת של התובע הן לעניין מסירת הרכב למכון השטיפה וכי בעת התאונה נהג ברכב אדם מטעם המכון, והן באשר לחשש התובע ממכון השטיפה כעילה למסירת המידע השקרי.

4.בתצהירו של התובע חזר למעשה על הגרסה שמסר לחוקרים מטעם הנתבעת, ובחקירתו הנגדית התמקדה החקירה בשאלת אופן השבת הרכב לידי התובע, כאשר נהג לשטוף אותו במכון השטיפה. התובע אישר כי אכן נהג לשטוף רכבים פרטיים באותו מכון, אולם לא אישר כי מכון השטיפה היה מחזיר את הרכבים אליו באופן קבוע. אמנם בעדותו, גרסתו שונה בעניין זה מהעדות שמסר לחוקרי הנתבעת, אולם לא עולה מהראיות כי התובע סיכם באופן קבוע כי מכון השטיפה יחזיר לו את הרכב למשרדי החברה באמצעות עובד מטעם מכון השטיפה. בחקירתו הנגדית מסר התובע גרסה כי עובדים מטעמו נהגו להחזיר את הרכב משטיפה. למרות שעדות זו לא עולה בקנה אחד עם גרסתו לחוקרי הנתבעת, לא ניתן להסיק מהראיות כי היה נוהג קבוע להחזרת הרכב לעסקו של התובע לאחר השטיפה על ידי עובדי המכון. כמו כן לא ניתן לקבוע כי בעת התאונה היה הרכב בדרכו חזרה מהשטיפה לתובע. גם לחוקרי הנתבעת מסר התובע כי לא סוכם מראש כיצד יחזור לידיו הרכב באותו יום.

ממכלול הנסיבות ניתן לקבל את גרסת התובע כי מסר את הרכב לשטיפה מבלי לסכם כיצד יחזור אליו באותו יום ומתוך ידיעה שהרכב ימתין במכון השטיפה עד לקבלת הוראות מהתובע. גם מקום התאונה, יחסית למקום השטיפה ומשרדי החברה של התובע, כפי שעולה מדו"ח החקירה מטעם הנתבעת, מחזק את המסקנה כי בעת התאונה לא היה הרכב בדרכו חזרה לתובע. לא הוכח כי התובע נתן הרשאה קבועה למכון השטיפה להחזיר לו את הרכב. כמו כן שאלת זהותו של הנהג נותרה לא ברורה. הועלו שני שמות, עלי או אדיב (שנפטר לאחר התאונה), והתובע או הנתבעת לא יכולים להצביע על נהג מסוים. מהראיות עולה כי ככל הנראה עובד של מכון השטיפה עשה שימוש ברכב לנסיעה באזור המכון, לא לצורך החזרתו לתובע, ללא רשות התובע, ופגע במכולת אשפה שנהדפה לרכב חונה.

כמו כן לא נסתרה גרסת התובע, שנמסרה לחוקרי הנתבעת ביום 14.12.15, כי מסר דיווח שקרי מחשש מפני רמיזות אנשי המכון שביקשו ממנו להסתדר לבד עם הביטוח ולא למסור כי הם גרמו לתאונה. התובע הבין, מבין השורות, כי אם לא ישתף פעולה עם בקשתם, ייפגעו במשאיות החברה שבבעלותו החונות במגרש. מתשובתו לחוקרים כי "אני יודע שיש לי ביטוח לכל נהג והתאונה אמיתית", ניתן ללמוד על הלך רוחו של התובע בעת מסירת הדיווח השקרי, כי סבר כי אין משמעות לזהות הנהג.

לאור תשתית עובדתית זו, יש לברר האם חבה הנתבעת בגין נזקי התובע מכוח הפוליסה.

מעשה בית דין

5.אין חולק כי בגין אותה תאונה הוגשה כנגד התובע במרץ 2016 התביעה הקטנה, על ידי בעלת הרכב שנפגע מהמכולה שהדף רכב התובע. הנתבע הגיש שם כתב הגנה בו הכחיש את אחריותו לתאונה וטען כי ברכב נעשה שימוש לא ברשותו. באותו הליך התקיים דיון ביום 23.11.16, לאחר שצורפה להליך מנורה חברה לביטוח בע"מ, באותו דיון, לאחר עדות קצרה של התובעת שם ושל הנתבע (התובע כאן) נמחקה התביעה כנגד חברת הביטוח. ניתן פסק דין אשר קבע כי מאחר ואין מחלוקת כי הנתבע הוא בעליו של הרכב ואין את פרטיו של הנהג, אזי הנתבע נושא באחריות כבעליו של הרכב.

מאחר והנמקה זו נמצאה חסרה בבקשת רשות ערעור שהוגשה, פסק הדין בוטל לצורך הנמקה נוספת במסגרת רת"ק 17648-12-16. אין יסוד לטענת הנתבעת כי ניתן לבסס ממצאים עובדתיים על פסק דין זה או על טיעוני הצדדים בבקשת הרשות לערער. לא ניתן להסתמך על דברי ב"כ המשיבות שם, בעלת הרכב שחנה, שהעלה טענות עובדתיות בדיון בערעור כי נהג הרכב התקשר לתובע. מדובר בטענות של עו"ד בדיון שהינן עדות מפי השמועה בדרגה שלישית, קרי טוען על מה שנאמר לו מהלקוחה על מה שחושבת כי הנהג דיבר..., ודאי שלא ניתן לבסס טענת השתק על טיעון מעין זה. הוא הדין לטענות ב"כ התובע באותו הליך שטען כי מי שנהג הוא אדיב שנהרג. מדובר במידע שהתובע סבור שנכון, אולם אין ראיות תומכות בטענה זו.

בפסק דין חוזר מיום 30.5.17 קבע בית המשפט לתביעות קטנות, על בסיס החומר שהיה קיים בתיק, כי הנתבע נושא באחריות כלפי צד ג'. ניתנה הנמקה מפורטת על בסיס סעיף 27 ב' לפקודת התעבורה העוסק בחזקת הבעלות. בית המשפט הסתמך על חזקה זו וחזקת הנהיגה לפיה בהעדר הוכחה סותרת, מי שנהג ברכב עושה זאת ברשות הבעלים. נקבע כי מאחר ולא עלה בידי הנתבע להוכיח את זהות הנהג המזיק בפועל, יש לחייב אותו כאילו הוא נהג ברכב.

מסקנת בית המשפט לתביעות קטנות הייתה כי הנתבע לא הצביע על הזהות הנהג ברכב ולא שכנע כי הרכב נגנב ממנו. מסקנה זו מבוססת על העדר הוכחה כי הרכב נלקח מהנתבע שלא ברשותו או הסכמתו, מאחר ולא הוגשה מטעם הנתבע כל ראיה ולא ניתן הסבר מצידו מדוע לא זימן את נהג הרכב או את בעלי מכון השטיפה. על פסק הדין המשלים הוגשה בקשה נוספת לרשות ערעור אשר נדחתה בהחלטה מיום 19.9.17 ברת"ק 39406-09-17.

6.לטענת הנתבעת קיים מעשה בית דין, הן השתק פלוגתא והן השתק עילה. עוד מלינה היא כי התובע לא עדכן בית משפט זה על התביעה הקטנה. מנגד, טוען התובע כי בתביעה הקטנה לא התבררה סוגיית הכיסוי הביטוחי ולא נקבע כל ממצא הנדון בהליך זה ולכן לא חל כל השתק.

בנסיבות העניין לא מצאתי כי חל השתק המונע את בירור טענות התובע בהליך זה. הנתבעת אשר צורפה להליך בתביעות הקטנות נמחקה ממנו ועם מחיקתה לא התבררה שם שאלת הכיסוי הביטוחי. די בטעם זה כדי לקבוע כי הקביעות בתביעה הקטנה לא מחייבות להליך זה. לא ברור מדוע מלינה הנתבעת על התובע שלא פירט את ההליכים בתביעה הקטנה שעה ששלחה לדיון שם נציג מטעמה ובגין טענותיו נמחקה התביעה שם כנגדה. חזקה על הנתבעת כי הייתה מודעת לקיומה של התביעה הקטנה.

לא מדובר בשאלה עובדתית שהוכרעה שם ביחס לאופן התרחשות התאונה, אלא בשאלה עובדתית משפטית שלא התבררה כלל בתביעה הקטנה. שעה שנמחקה חברת הביטוח ולא נשלחה אליה הודעה לצד ג' בתביעה הקטנה, לא התבררה שם שאלת הכיסוי הביטוחי, ולכן אין זהות בעילות התביעה בין ההליכים ולא חל השתק עילה.

כמו כן, לא חל השתק פלוגתא אשר דורש הכרעה לגופו של עניין, בעניין הדרוש לצורך הכרעה בתביעה, ובקביעת ממצא חיובי ולא מחמת העדר הוכחה. גרסתו של התובע בהליך זה, כי השימוש ברכב נעשה שלא ברשותו, אמנם נטענה בתביעה הקטנה, אולם לא הוכרעה במפורש. נקבע שם כי התובע לא הוכיח שהשימוש ברכב לא היה על דעתו ולכן אין השתק פלוגתא הקובע ממצא שניתן לעשות בו שימוש בהליך זה.

יוער כי לא ניתן לטעון להשתק טיעון "השתק שיפוטי", מאחר והתובע העלה טענות זהות בשני ההליכים.

על כן, אין מקום לדחות את התביעה מחמת מעשה בית דין.

7.טעם נוסף להימנע מדחייה על הסף מטעם זה נעוץ בשיקול דעת בית המשפט. בית המשפט לא חייב לעשות שימוש בכלי של מעשה בית דין והדבר נתון לשיקול דעתו. האינטרס של התובע בשאלת הכיסוי הביטוחי לא יוצג כלל בהליך הקודם לאחר מחיקת חברת הביטוח שם, ולכן אין הצדקה לשלול את יומו של התובע כנגדה. בע"א 5610/93 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ראשון לציון, פ"ד נא(1) 68 (1997), עמ' 99 נקבע:

"עקרון הצדק שימש עיקרון מנחה בדיון בחריגים לכלל מעשה-בית-דין עקב התגלות עובדה או ראיה חדשות אשר לא היו ידועות לבעל-הדין במהלך ההתדיינות המקורית. על בסיס עיקרון זה, הובעה הדעה כי מקום בו לא ידע בעל-דין בהתדיינות המקורית על עובדות מסוימות, עקב מצג שווא – ולו בתום-לב – של בעל-הדין היריב, יש להכיר בחריג לכלל של מעשה-בית-דין,אם לא ניתן היה לגלות את הראיות בשקידה סבירה (זלצמן בספרה הנ"ל [51],בעמ' 628; ראו גם דברי השופט אשר בע"א 882/77 בסה נ' "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ [22], בעמ' 28-27). על רקע דומה אף הועלתה תמיכה בעיצובו של סייג לכלל של מעשה-בית-דין, אף מקום בו נעלמה מבעל-דין עובדה חשובה שלא בגין מצג שווא של בעל-הדין היריב )ראו זלצמן, בספרה הנ"ל [51], בעמ' 633). גם עמדה זו ניזונה משיקולים של צדק, ומניעת הנצחתן של טעויות (שם,שם

לא התכוונתי בסקירה הקצרה דלעיל למצות את הדיון בסייגים שפותחו לכלל של מעשה-בית-דין.די בדברים שהובאו כדי להבהיר, כי עקרון מעשה-בית-דין אינו עיקרון מוחלט. המדובר הוא בכלל של שכל ישר, אשר בתי-המשפט קבעו לעצמם כעניין של מדיניות שיפוטית. על-כן קיימת נכונות, במקרים שבהם הצדק או האינטרס הציבורי מחייבים זאת, לקבוע סייגים לתחולת העיקרון הכללי."

עיון בהליכים בתביעה הקטנה מלמד כי התובע התייצב שם לשני דיונים, טען בקצרה את טענתו כי כנראה אחד מעובדי מכון השטיפה לקח את רכבו ללא רשות, ולא טרח לזמן עדים או להביא ראיות נוספות. באותה תביעה הסיכון לפניו ניצב התובע היה של כ- 22,000 ₪ ולאור אופי הדיון בתביעות קטנות, האיסור על ייצוג משפטי וטענות קצרות, תוך שלבית המשפט שיקול לסטות מסדרי הדין ודיני הראיות, יש לבחון בזהירות החלת השתק על כל קביעה של בית משפט לתביעות קטנות.

בע"א (חי') 16416-05-09 נקר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, 28.4.10, עמד כב' השופט ר' סוקול, תוך השענות על רע"א 1958/06 סויסה נ' חברת צ'מפיון מוטורס בע"מ, 20.10.06 על מעמדו של פסק דין בתביעות קטנות. המבחן המהותי הינו האם היה לבעל הדין יומו כדי לדון בטענותיו, תוך שניתן לבחון בגמישות את שאלת מעשה בית הדין של הליך בתביעות קטנות. בחינת ההליך בתביעה הקטנה מלמד כי לא ניתן לתובע (הנתבע שם) יומו להוכיח את טענת החבות וגם האפשרות שניתנה לו להוכיח כי נהגו ברכב שלא כרשותו הייתה מצומצמת מאוד, שעה שדוחות החוקרים שהיו בידי הנתבעת לא נמסרו שם.

מעבר לנדרש אבהיר כי לא חל בנסיבות העניין הכלל לפיו מי שנתבע בהליך אחד מנוע מלתבוע את מי שתבע אותו בהליך אחר בטענות בהן יכול היה להתגונן. כלל זה נפסק רק ביחס לאותם צדדים להליך ואין הצדקה להחילו בנסיבות העניין. כך נוסח הכלל בפסיקה, בע"א 7218/10 שיליאן נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, 29.1.12, אישר בית המשפט העליון דחייה על הסף מחמת מעשה בית דין תוך שציין כי הכלל חל גם כלפי מי שהיה נתבע בהליך הקודם ולא העלה טענות הגנה שהיה עליו להעלות. קביעה זו מבוססת על ההלכה ברע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' וינשטיין, 8.3.09 לפיה מי שלא התגונן בהליך הראשון וניתן לו יומו, מנוע מלנקוט בהליך חדש אשר חותר תחת קביעותיו של ההליך הראשון. (ראה גם רע"א 8973/10 בנק אוצר החייל בע"מ נ' בן ברוך, 23.7.12).

שאלת הכיסוי הביטוחי לא הייתה ברורה לתובע עת התגונן בתביעה הקטנה ולא נדונה שם כלל. ההשלכות של הממצאים שם להליך זה לא הובהרו לו ועל כן אין זה ראוי למנוע ממנו להוכיח טענותיו בהליך זה. מכל הנימוקים המפורטים לעיל מצאתי כי התובע לא מושתק מלהעלות טענותיו בהליך זה.

העדר כיסוי מחמת טענת מרמה

8.טענות הנתבעת במכתבי הדחיית נשענות בעיקר על סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח הקובע:

"הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחובתו".

התובע לא חולק כי מסר גרסה לא נכונה לאופן התרחשות התאונה, שאכן ניתן לכנות אותה גרסה שקרית מאחר שהמציא תיאור מלא, שלא היה ולא נברא, לאופן התרחשות התאונה תוך שטוען כי הוא נוהג ברכב. עם זאת טוען התובע כי בהתאם לרע"א 9215/10 פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, 12.4.14, לא הוכחה כוונת מרמה מאחר ולו היה מוסר את המידע הנכון היה ממילא זכאי לתגמולי ביטוח, ולכן אין מקום לפטור את המבטחת מתשלום.

בעניין פלדמן הנ"ל, בפסקאות 7-9, הבהיר כב' השופט א' ריבלין:

"...לפי הגישה השנייה, המקלה עם המבוטח, כוונת המרמה היא יסוד נפשי, שיש להוכיחו בנפרד משני היסודות האחרים. בהתאם לכך, בטרם נשללת זכותו של מבוטח לתגמולים, יש לברר מה המניע העומד מאחורי הודעותיו הכוזבות, שכן ייתכנו מקרים בהם שיקול אחר, שאינו הונאת חברת ביטוח, עמד ביסוד ההודעות הכוזבות (כך למשל, הדגים השופט עמית בפסק דינו הנ"ל, מקרהו של מבוטח שמסר עובדה כוזבת לפיה היה נוכח במקום התאונה בעת התרחשותה, על מנת שלא לחשוף בפני אשתו את העובדה שבאותה עת שהה עם מאהבת במקום אחר). על פי גישה זו, מקום בו לולא גרסת השקר היה המבוטח זכאי ליהנות מתגמולים, יהיה זה בלתי צודק לפטור את המבטח רק עקב כך.

בית המשפט המחוזי ציין, בצדק, כי שתי הגישות מעוררות קשיים: לפי הגישה הראשונה מאיינים אנו את היסוד השלישי הנזכר, ואילו לפי הגישה השנייה, נותנים אנו, במובן מסוים, יד למבוטח שמסר במודע מידע כוזב. עם זאת, בבחירה בין השתיים דומה כי יש להעדיף את הגישה השנייה, לפיה מקום בו הפרטים הכוזבים נמסרו ממניע שאינו קשור לתנאי חבות המבוטח על פי הפוליסה – לא יהיה מקום לפטור את המבטח (ראו: ולר, בעמ' 550-551; אליאס, בעמ' 482).

במקרה דנן נתגלעה מחלוקת בין הצדדים בשאלת נטלי ההוכחה, ומן הראוי להעמיד הדברים על מכונם. אכן, הנטל להוכיח את שלושת יסודותיו של סעיף 25, לרבות כוונת המרמה, מוטל על המבטחת, כמי שטוענת לפטור מאחריות ביטוחית. מאחר שמדובר בהטלת "סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית" ומאחר שמדובר בתוצאה קשה ומרחיקת לכת – של שלילת תגמולי הביטוח מהמבוטח – דרושות ראיות כבדות משקל להוכחת כוונת המרמה (ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח, פ"ד מ(1) 589 (1986); אליאס, בעמ' 556). יחד עם זאת, מקום בו הוכיחה המבטחת את התקיימותם של היסוד הראשון והשני, לאמור: כי המבוטח מסר עובדות בלתי נכונות או כוזבות וכי הוא עשה כן ביודעין, ואין ידועות העבודות הנכונות לאשורן, הרי שיש לראות במבטחת כמי שהוכיחה לכאורה את קיומה של כוונת המרמה. במקרה כזה, יעבור נטל הבאת הראיות אל כתפי המבוטח, שיצטרך להציג את המניע לכך שמסר פרטים כוזבים ולגלות את העובדות הנכונות. מקום בו גילה המבוטח את העובדות הנכונות, או שאלה התגלו במהלך המשפט – יקבע על פי עובדות אלה אם העובדות הכוזבות נמסרו מתוך כוונה להוציא כספים מחברת הביטוח, או שמא הוצגו מתוך מניע שאין לו קשר לכוונת מרמה כזו".

9.אין חולק כי התובע מסר ביודעין עובדות לא נכונות והמחלוקת הינה ביסוד הנפשי של כוונת מרמה. למעשה בנסיבות העניין על התובע הנטל להוכיח את המניע שהוביל אותו למסירת מידע כוזב. כאמור לעיל, גם החוקרים מטעם הנתבעת התרשמו בחקירתם החוזרת מדצמבר 2015 כי התובע מסר תחילה גרסה שקרית מאחר שקיבל רמזים מבעלי מכון השטיפה לא למסור כי מעורבים הם בתאונה ולנסות לקבל פיצוי מחברת הביטוח שלו.

אמנם לא ברור מדוע התובע לא פירט חשש זה במסגרת התביעה הקטנה, אולם לא ניתן לראות בטענתו בהליך זה כעדות כבושה שעה שהעלה חשש זה בפני החוקרים בטרם נפתחו ההליכים המשפטיים בתביעה הקטנה או בהליך זה. לאור מסקנתי כי ממילא ההכרעה בתביעה הקטנה לא משליכה על הליך זה, אין לתת משקל לאי העלאת הטענה בתביעה הקטנה מאחר שהביע חששו בפני חוקרי הנתבעת סמוך לאחר התאונה, כאשר עומת לראשונה עם גרסתו השקרית. גם בעדותו בפני חזר התובע בצער על העובדה כי לא סומך על המשטרה ונאלץ לחשוש מגורמים עבריינים מחשש שיבולע לו ולרכושו.

10.עולה כי התובע נתן הסבר מניח את הדעת למניע בגינו מסר עובדות לא נכונות בהודעה על מקרה הביטוח. אכן מסירת הפרטים נועדה לצורך קבלת תגמולי ביטוח ולכן לכאורה מתקיים התנאי של כוונת מרמה, אולם המניע העיקרי לנטילת האחריות לנהיגה על התובע לא היה ניסיון להסוות את פרטי הנהג שהיו ידועים לו, אלא עולה ממכלול הנסיבות כי לא ידע את זהות הנהג וחשש התובע מאנשי מכון השטיפה.

שעה שהתובע לא ידע את זהותו המדויקת של הנהג, אולם שיער תחילה כי היה זה אדיב שנהג, ניתן לקבל את הסברו כי חשב שמאחר והביטוח הוא לכל נהג מעל גיל 30, אין זה משנה מי נהג בפועל. הבחינה שיש לבצע היא האם העובדות שניסה המבוטח להסתיר היו שוללות את תנאי הכיסוי הביטוחי. שאלה זו תתברר להלן, אולם העובדות שנמסרו בגרסה השנייה הן אלו שעומדות בבסיס שאלת הכיסוי הביטוחי העומדת להכרעה בהליך זה. אין מקום בנסיבות אלו למנוע בירור שאלה זו לגופה, על בסיס טענה לכוונת מרמה. מאחר ובדצמבר 2015 היו ידועות לנתבעת העובדות הנכונות, לא ברורה טענתה במכתב הדחייה מיום 11.1.16 בו חזרה על טענתה הקודמת כי גרסת התובע לא תואמת את הממצאים ומקרה הביטוח לא התרחש באופן שנטען על ידו.

בנסיבות מיוחדות אלו יש לקבוע כי הפרטים השקריים שמסר התובע לא נמסרו בכוונת מרמה. לכן יש לברר מה היה עולה בגורל הכיסוי הביטוחי לו היה מוסר את העובדות לאשורן, כפי שמסר בחקירתו החוזרת לחוקרי הנתבעת.

האם יש כיסוי ביטוחי לתאונה עקב שימוש ברכב ללא רשות התובע

11.לאחר נטרול טענות הסף של מעשה בית דין והעדר חבות מחמת מרמה, העילה לחבות לפי הפוליסה מפורטת בסעיפים 22 עד 24 לכתב התביעה. הטענה היא כי בעת התאונה נהג ברכב אדם שלא ברשותו של התובע ואירוע זה מהווה מקרה ביטוח.

הנתבעת לא פירטה בכתב הגנתה את טענות ההגנה כנגד עילה זו אלא רק טענה כי מקרה זה אינו חוסה תחת כנפי הביטוח. טענת הנתבעת היא כי אין כיסוי לנהג לא מורשה מטעם המבוטח. בכתבי הטענות אין פירוט מספיק של השאלה המשפטית אשר חודדה בסיכומים, קרי האם שימוש לא מורשה מכוסה תחת גניבה.

פרק א' לפוליסה, ביטוח מקיף כולל כיסוי מפני גניבה. שני הצדדים לא צרפו לראיותיהם את הגדרות הפוליסה ולמעשה יש לפנות לפוליסה התקנית, אשר צורפה לסיכומי הנתבעת. הפוליסה מגדירה מקרה ביטוח כגניבה וכל נזק שנגרם עקב גניבה או ניסיון גניבה. הפוליסה שותקת בשאלת הגדרת הגניבה עצמה, קרי מה נכלל בגדר גניבה. הנתבעת בכתב הגנתה הסתפקה בטענה כי אין כיסוי לנהג שאינו מורשה מטעם המבוטח, אולם לא הבהירה מתי נכנס לפעולה כיסוי בגין גניבה. מבחינת טענות הצדדים לעניין זה, ועל רקע הממצאים העובדתיים מהם עולה כי התובע לא אישר בדרך קבע לעובדי התובעת להחזיר את הרכב לאחר השטיפה אל התובע, יש לקבוע כי הנהיגה לא הייתה בהרשאת התובע. בחינת האירוע לאחר מעשה מלמדת כי לו היה נשאל התובע אם רשאי עובד מטעם מכון השטיפה לעשות סיבוב עם הרכב באזור התעשייה אזי לא היה מרשה שימוש מעין זה. העובדה כי התובע בגרסתו לחוקר סבור בעצמו כי הרכב לא נגנב, אלא רק נעשה בו סיבוב ללא רשותו, אינה משנה את המסקנה כי שימוש מעין זה נכלל בגדר הסיכונים המכוסים בביטוח המקיף.

12.בחינת הפסיקה אליה הפנה התובע מלמדת כי בנסיבות של נטילת רכב ללא רשות, גם ללא כוונה לגנוב, הכירה הפסיקה במקרים רבים בקיומו של כיסוי ביטוחי במסגרת כיסוי גניבה. בנסיבות גניבה אין צורך להידרש לזהות האדם המסוים שנהג ברכב או לשאלת כשירותו לנהוג ברכב והאם היה לו רישיון תקף או עומד הוא ביתר תנאי הפוליסה. על כן הטענה כי אדיב היה מחוסר רישיון נהיגה לא מעלה או מורידה בנסיבות העניין. יוער כי לא הוכח כי אדיב נהג ברכב בזמן התאונה והנתבעת לא יכולה להסתפק בטענה כי נשלל רישיון נהיגתו, אלא היה עליה להוכיח כי היה מודע הוא לשלילה )ראה ע"א 11924/05 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה בתיה ממו ז"ל, 20.6.07)..

כך בע"א (ת"א) 1314/96 בן שיטרית נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, 10.11.98, נלקח רכב על ידי בנו של המבוטח הסובל מפיגור שכלי וחסר רישיון ונקבע כי יש כיסוי ביטוחי. הנמקות השופטים שם נחלקו אולם כב' השופט י' גרוס קבע:

"בחינת המקרה שבפנינו לאורם של המבחנים האמורים מוליך למסקנה, כי עפ"י אומד דעת הצדדים ו"הציפיות הסבירות של המבוטח" הרי שמקרה כגון דא, בו נוהג בנו של המבוטח, נעדר הרישיון והסובל מפיגור, ברכב שלא ברשות אביו, הינו מקרה החייב לחסות תחת כנפי הפוליסה.

באחרונה נדונה סוגיה זו ע"י בית משפט זה בהרכב אחר ואף בו נקבע, בדעת רוב, כי שימוש ברכב ללא רשות ע"י בנו של המבוטח שנהג בלא רישיון הינו "מקרה ביטוחי" הכלול במסגרת הביטוח ואין מקום לילך אחר הגדרתה של גניבה בחוק העונשין. הדברים אמורים בע"א 662/97 עילית חברה לביטוח בע"מ נ' פרנק ואח' (פסה"ד ניתן ביום 23.9.98).

סגן הנשיא השופט טלגם, שביטא את דעת הרוב, ציין בפסק דינו כי כבר נקבע בע"א 845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ"ז(x) 661 ש"אין גם כל טעם בהחלת הגדרותיו של חוק העונשין ככל שהדבר כרוך בפרשנות חוק חוזה הביטוח או פוליסות ביטוח", אלא יש לפנות לדיני החוזים ולפרשנות חוזים.

הוא ממשיך וקובע, כי המחוקק הוסיף לספר החוקים את העבירה של "שימוש ברכב ללא רשות" משום שמי שהועמד לדין פלילי בגין גניבת רכב במקרה בו החזירו לבסוף יכול היה לטעון לחוסר כוונה לשלול את הרכב עולמית מבעליו, אולם "לאיש אין ספק שבלשון בני אדם אותו 'גנב לשעה' גנב היה, גם אם גנב מבעל הרכב רק את השימוש בו לאותה שעה". לעומתו, סברה כב' השופטת גדות, בדעת מיעוט, כי אין בעיה פרשנית כל עיקר, שכן המונח "גניבה" הוא מונח ברור הלקוח מהמשפט הפלילי ומוגדר שם הן בעבירת גניבה והן בעבירה של גניבת רכב. במחלוקת זו דעתי היא כדעת הרוב בע"א 662/97 הנ"ל".

עוד הובהר שם על ידי כב' השופט י' בן שלמה כי:

"אמור מעתה, כי בכל מקרה שבו המבוטח לא התיר את הנהיגה וזו בוצעה תוך עבירה, השאלה של קיום הרישיון או העדרו הינה בלתי רלבנטית לשאלת חבותה של המבטחת לפיצוי נזקי המבוטח, שנגרמו כתוצאה מהתנגשות מקרית, כשזו מהוה סיכון המכוסה על פי הפוליסה".

בחינת פסיקת הערכאות הדיוניות מלמדת על מקרים רבים בהם נקבע כי שימוש ללא רשות הבעלים מכוסה במסגרת כיסוי גניבה. כך בהליכים אליהם הפנה ב"כ התובע בת"א (שלום נצ') 20919-12-10 אלטורה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, 6.9.15 שם נלקח רכב ללא רשות על ידי האח, וכן בתא"ק (שלום ת"א) 12359-04-10 קליגר נ' הכרת הישוב ביטוחים בע"מ, 13.12.12 שם דובר על נטילת רכב על ידי עובד מוסך ללא רשות. כמו כן ראה תא"מ (עפולה) 32733-02-13 ברוך נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ, 12.1.17 אשר גם הוא עוסק בנטילת רכב על ידי בנו של המבוטח וכן ע"א (נצ') 1178/04 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' אברמוב, 2.6.05.

מנגד הפנתה הנתבעת לפסק הדין המנתח את הסוגיה ומאגד אסמכתאות רבות שמסקנותיהן סותרות, ת"א (שלום חי') 28217-06-15 גופטרב נ' מנורה מבטחים חברה לביטוח בע"מ, 12.9.17, שם הציע בית המשפט שני מבחנים "קרוב מול זר" ומבחן "מסירת החזקה ברכב בהסכמה" וגורס כי די באחד מהם כדי לשלול הגדרת המקרה כגניבה. עמדה זו מחמירה יתר על המידה עם המבוטחים בניגוד לתכליתו הצרכנית של חוק חוזה הביטוח.

13.העמדה הפרשנית אשר פורטה בהרחבה לעיל והמצדדת בקביעה כי שימוש ללא היתר ייחשב כגניבה, מקובלת עליי. אין בידי לקבל את המבחנים שהוצעו בעניין גופטרב לעיל כמבחני עזר יחידים מאחר ולעיתים ישנה הרשאה ראשונית לשימוש, אולם המשך השימוש בחריגה מהרשאה יכול להיחשב כגניבה לצרכי הפוליסה.

בחינת הציפיות הסבירות של מבוטח והשאלה מה הוא מתחם הסיכון המבוטח, מובילות למסקנה כי בנסיבות בהן מבוטח משאיר רכב במכון שטיפה ונעשה בו שימוש לא מורשה על ידי המכון, הסיכון להתרחשות תאונה בנסיבות אלו צריך לחול על חברת הביטוח ויש לראות בכך כמקרה ביטוח המכוסה במסגרת ביטוח מקיף, גניבה. אין בידי לקבל את עמדת הנתבעת כי ראוי להטיל על המבוטח את הנטל לוודא עם כל נותן שירות בתחומי הרכב האם נותן רק לנהג מורשה לעשות שימוש ברכב. למבוטח אין יכולת פיקוח ממשית בנסיבות אלו וקבלת עמדה פרשנית מעין זו תוביל לכך כי מבוטח אינו רשאי למסור רכבו לגורם המטפל ברכב, מחשש כי במסירה מעין זו לא יזכה לכיסוי ביטוחי. לטעמי שעה שהמבוטח נהג כאדם סביר ומסר את הרכב לשימוש רגיל של נותר השירות, כל חריגה מההרשאה המקורית נכללת בכיסוי הביטוחי של גניבה. (השווה ע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' קדוש, פ"ד סב(2) 573 (2007), אשר עוסק אמנם בביטוח חובה אולם הנמקתו ביחס לציפיות סבירות של מבוטח לקבל כיסוי בעת מסירת רכב בהרשאה, יפות בשינויים המתאימים).

בצריך עיון יש לתהות מה הדין במידה והשימוש נעשה בהרשאת המבוטח, אולם מסתבר כי נהג ברכב אדם שאינו מורשה לנהוג בו. נדמה כי גם במקרה אחרון זה ניתן להגיע למסקנה זהה, כל עוד המבוטח נוהג כאדם סביר. כדבר שבשגרה משאירים מבוטחים מפתחות רכב במכון שטיפה ואין להטיל על המבוטח את הסיכון כי מכון השטיפה לא מבטח את עצמו או מרשה לנהגים חסרי רישיון לנהוג. בכל מקרה, שלילת כיסוי במקרה מעין זה צריכה להופיע בסייג מפורש בפוליסה.

בבחינת מכלול נסיבות העניין מלמדות כי הסיכון להתרחשות מקרה הביטוח כפי שארע כלולות בתוך פוליסת הביטוח המקיף מאחר ומדובר בשימוש רגיל ברכב, מסירתו לשטיפה והסיכון כי יעשה ברכב שימוש לא מורשה על ידי מכון השטיפה נכלל בגדר הסיכונים המבוטחים. כל כן מצאתי כי הוכחה חבות הנתבעת בהתאם לפוליסה ועליה לפצות את התובע בגין הנזקים שנגרמו לרכב.

גובה הנזק

14.מאחר שהנתבעת לא ביקשה לחקור את השמאי מטעם התובע, אשר למעשה הינו שמאי רשימה של הנתבעת, יש לאמץ את חוות דעתו ולקבוע כי לרכב נגרם אובדן כללי ושוויו הינו בהתאם לחוות הדעת בסך של 404,433 ₪.

אין בידי לקבל את הטענה כי יש לדחות את התביעה מחמת העדר יריבות מאחר שהרכב משועבד. אין חולק כי הנתבעת רשאית, ואף חייבת, להימנע מתשלום עד לקבלת עמדת המשעבד, אולם אין בין טענה זו להעדר יריבות דבר. (השווה תא"מ (שלום אש') 34204-10-16 תקוע נ' אי. אי. ג'י ישראל חברה לביטוח בע"מ, 2.10.17).

סוף דבר

15.התובע מסר תחילה גרסה שקרית כי נהג ברכב בזמן התאונה, אולם גרסה זו נמסרה עקב חשש מעובדי מכון השטיפה שגרמו לתאונה ולא בכוונת מרמה. נהיגת הרכב לא הייתה בהרשאת התובע ולכן התאונה נכללת בכיסוי גניבה בפוליסה.

אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע 404,433 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד השומה ביום 25.8.15. לא מצאתי מקום לפסוק ריבית מיוחדת, מאחר ואדם שמסר דיווח שקרי לחברת הביטוח לא זכאי לסעד זה. עם זאת יש מקום להפרשי הצמדה וריבית ממועד השומה.

הנתבעת תישא בהוצאות התובע בגין אגרות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלומן ובנוסף בשכר טרחת עו"ד בסך 20,000 ₪. מצאתי מקום לפסוק סכום הנמוך מהתעריף המומלץ הן לאור היקף הראיות ודרך בירור ההליך והן לאור הדיווח השקרי של התובע.

ניתן היום, ז' סיוון תשע"ח, 21 מאי 2018, בהעדר הצדדים.