1.התובע נפגע בתאונת עבודה מנפילה מגובה של כ- 3 מטרים. המחלוקת בין הצדדים נוגעת הן לשאלת האחריות לרבות סוגיית האשם התורם והן לגובה הנזק.
רקע ותמצית טענות הצדדים
2.התובע, יליד 1951, עבד אצל הנתבעת כ- 20 חודשים עד ליום התאונה מושא כתב התביעה. עבודתו של התובע היתה במחלקה שבה מוצבות מכונות לכיפוף קרטונים, ההופכות קרטון שטוח לקופסא. משטחים של קרטונים מועברים למחלקה בסיוע מלגזה, והקופסאות המקופלות והמוכנות מפונות מהמקום באמצעות מלגזה, הכל דרך רמפה הבולטת החוצה מהמבנה, בגובה של כ- 3 מטר מעל פני הקרקע (להלן: הרמפה).
בצד הרמפה ישנן מדרגות המובילות לאזור השרות למטה, שם נוסעות המלגזות, עוברים עובדים, מעבירים ציוד וכיוצא בזה. בצד הרחב של הרמפה, שמול דלת היציאה מהמבנה, ישנו מעקה בעל שער נגרר. כאשר השער סגור היציאה אפשרית מהרמפה במדרגות או לתוך המבנה. כאשר השער פתוח, כמחצית מרוחב הרמפה פתוח כלפי חוץ, ופתח זה משמש את המלגזה להבאת סחורה וללקיחתה.
3.ביום התאונה, 31.05.16, עמד התובע על הרמפה בעת שהשער של המעקה היה פתוח. הוצג בפניי סרטון שמראה את השניות שלפני התאונה, את נפילת התובע ואת השניות שלאחר מכן. בתחילת הסרטון נמצאת מלגזה בצמוד לרמפה והתובע נצפה מסתכל לכיוון המלגזה. בהמשך כאשר המלגזה עדיין סמוכה לרמפה, פונה התובע לצדה של הרמפה במקום שבו בצד המעקה הסגור. והמלגזה מתרחקת מהרמפה ועליה ארגזים, כאשר שער המעקה נותר פתוח.
ניתן לראות את התובע מרים קרטון, וכל העת מזיז את הקרטון בידיו (נראה כי הוא מנסה לקפל אותו) תוך כדי שהוא צועד לצידה השני של הרמפה שבו המעקה פתוח. כאשר התובע מגיע למקום המעקה הפתוח, הוא נצפה מועד החוצה, מנסה ללא הצלחה ליישר את עצמו ונופל עם רגליו כלפי מטה. התובע נשאר שרוע על האספלט ותוך מספר שניות הגיע אליו בריצה אדם אחד ושניים נוספים מצטרפים אליו מיד לאחר מכן.
לאחר התאונה נבדק התובע בבית החולים ואובחנו שברים בשתי הרגליים, שהצריכו ניתוחים, וחבלות נוספות. התובע אושפז בבית החולים קפלן ובהמשך אשפוז שיקומי בבית החולים הרצפלד, סך הכל למשך 87 ימים.
4.כל אחד מהצדדים הגיש חוות דעת רפואית, המעריכה את שיעור נכותו עקב התאונה. חוות הדעת מטעם התובע אשר העריכה את נכותו בשיעור של 55%, וחוות דעת הנתבעת לפיה נכותו של התובע עומדת על כ- 21%.
בשל הפער בין חוות דעת הצדדים, מונה על ידי מומחה מטעם בית המשפט, ד"ר אלחנן לוגר, אשר קבע את נכותו של התובע בשיעור כולל של 37% לפי הפירוט כדלקמן: 20% ועוד 2.5% בגין הגבלות בתנועות קרסול ימין; 15% ועוד 2.5% בגין הגבלות בקרסול שמאל; 3% (מתוך 10% סה"כ, מהם נוכה חלק בגין תחלואה קודמת) בגין הגבלות בתנועות הגב המותני.
5.התובע טען כי האחריות לתאונה מוטלת באופן מלא על הנתבעת בשל רשלנותה הנובעת מהעדר הדרכה מתאימה, העדר אזהרה ואמצעי זהירות מתאימים לעבודה על רמפה פתוחה, וכן בשל הפרת פקודת הבטיחות בעבודה והתקנות על פיה.
לעניין הנזקים, טען התובע כי איבד לחלוטין את כושר השתכרותו, לרבות לאחר גיל פרישה, מתקשה מאוד בניידות, נזקק לעזרה לרבות בעבודות משק הבית, ויש לפצותו בגין נזק לא ממוני, גם בשים לב לעובדה שעקב התאונה, הוא עומד בפני הליך גירושין.
6.הנתבעת טענה כי התובע עבד בסביבה בטוחה, כי מילאה אחר כל תקנות הבטיחות בעבודה, כי הרמפה עליה עבד התובע היתה מגודרת במעקה, אשר התובע כעובד ותיק הכיר היטב, וכי האחריות לתאונה מוטלת על התובע שלא הסתכל לכיוון הליכתו, לא נזהר דיו ולא פעל על פי ההנחיות שקיבל.
הנתבעת כפרה בסכומי הנזק שלהם טען התובע וסברה כי יש להעמיד את נזקיו הממשיים בסכומים מופחתים בהרבה.
7.להשלמת התמונה יצוין כי ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה את נכותו של התובע בשיעור של 39% ובתוספת תקנה 15, בשיעור כולל של 58%. בהגיעו לגיל פרישה בחר התובע בקצבת הנכות מעבודה, בסכום של כ- 2,300 ₪ לחודש וויתר על קבלת קצבת זקנה שהיה זכאי לקבל, בסכום של כ- 3,800 ₪ לחודש.
שאלת האחריות
הפרת חובה חקוקה
8.התובע הגיש דוח של מומחה לבטיחות ד"ר ביקלס, אשר הוסכם בין הצדדים כי יהווה תחליף לחוות דעת פורמלית. על פי הדוח, עבודתו של התובע שעונה על ההגדרה של עבודה בגובה. ד"ר ביקלס קבע כי הנתבעת הפרה את חובותיה, בעוד שהדרכה ראויה וציוד מגן אישי היו מונעים את התאונה. במהלך ההליך הנתבעת לא הגישה חוות דעת נגדית ולא עלה בידה, בחקירתו הנגדית של המומחה, לסתור איזה מן הקביעות הללו.
9.תקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה), התשס"ז-2007, מגדירות עבודה בגובה כך: "כל עבודה, לרבות פגישה במקום עבודה, שבשלה עלול עובד ליפול לעומק העולה על 2 מטרים...".
במקרה דנן, מאחר שהעובדה היא שהתובע נפל מגובה העולה על 2 מטר מתבקשת המסקנה כי מדובר בעבודה בגובה, כפי שקבע מומחה הבטיחות של התובעת. המשך ההגדרה היא תוספת מרבה ואין כל הוראת דין הממעטת או מצמצמת את ההגדרה הנ"ל.
על פי התקנות הנ"ל, ההגדרה של "תחום עבודה בגובה" כוללת עבודה בתוך מקום מוקף (כאמור בס"ק (4) להגדרה הנ"ל). לנוכח הגדרות אלו נאסר על הנתבעת להעסיק את התובע בעבודה בגובה, גם אם זו מבוצעת על גבי רמפה מוקפת מעקה, אלא לאחר שהודרך על ידי מדריך עבודה בגובה במקום, ובמיוחד כאשר מדובר במעקה אשר חלקו פתוח מעת לעת.
10.התברר במהלך העדויות, כי התובע לא קיבל הדרכה לעבודה בגובה. ממונה בטיחות מטעם הנתבעת, מר יוסי ירושלמי, הסביר כי העביר הדרכה לכלל העובדים, והתובע עבר הדרכות בטיחות שנתיות וכן הדרכת בטיחות לעובד חדש (סעיף 8 לתצהירו). מר ירושלמי הבהיר בחקירתו הנגדית כי לשיטתו, עבודתו של התובע לא היתה "עבודה בגובה" שכן התובע - או כל עובד אחר - אמור לדאוג לסגור את השער של המעקה כאשר המלגזה מסיימת להעמיס ולכן, "הוא לא אמור לעמוד שם באוויר" (עמוד 32 שורה 27). מעדותו של מר ירושלמי עלה כי ההדרכה שעבר התובע לא היתה קשורה לעבודה בגובה שכן "הוא לא צריך הדרכה בגובה. מי אמר שכל עובד צריך הדרכה בגובה?" (עמוד 33 שורה 30).
הימנעות הנתבעת ממתן ההדרכה המתחייבת לתובע עולה לכדי הפרת הוראות הדין. לא ברורה עמדת ממונה הבטיחות של הנתבעת הסבור שעבודה על הרמפה, כאשר שער המעקה פתוח מזמן לזמן, אינה מהווה עבודה בגובה. לא ברור כיצד מי שפועל כמומחה בטיחות במפעל, מוצא לנכון להפר את הוראות הדין (ואולי לא להכיר אותן כלל), ולמנוע הדרכה מתאימה, אמצעי זהירות ופיקוח יעילים, שיהיה בכם כדי להגן על ביטחונם של העובדים.
עוולת הרשלנות
11.עוולת רשלנות מותנית בקיומם של חובת זהירות מושגית, חובת זהירות קונקרטית, הפרת חובת זהירות, וקשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם.
במקרה דנן אין ספק שהנתבעת, בהיותה המעסיק של התובע, חבה כלפיו חובת זהירות מושגית. לפי הדין, היה על הנתבעת חובה לספק לתובע סביבת עבודה בטוחה, להנהיג שיטת עבודה בטוחה, להדריך אותו ולפקח על עבודתו באופן שהוא מביא בחשבון את הסכנות הנובעות מאופי העבודה [ע"א 9073/09 אסותא – מרכזים רפואיים בע"מ נ' מיכאל שרף (פורסם; 2011); ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע עבודות חשמל בע"מ נ' יאסין (פורסם; 2011)].
כפי שנקבע בע"א 145/80, שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז (1)113 [09.11.1982] (להלן: הלכת ועקנין): "חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו". על הנתבעת בענייננו מוטלת גם חובת זהירות קונקרטית, מאחר שהסיכון של נפילה מגובה דרך מעקה פתוח, בוודאי אינו סיכון רגיל. השאלה היא אם כן, אם הנתבעת התרשלה או הפרה חובה חקוקה, באופן המטיל עליה אחריות לפיצוי התובע בגין נזקיו.
בהלכת ועקנין (עמ' 132) קבע בית המשפט את המבחן בנוגע לאמצעי הזהירות אשר יש לצפות כי מעביד ינקוט בהם, למניעת נזק. נקבע כי "מהו האמצעי שיש לדרוש כי ינקטו אותו בנסיבות העניין? על בית המשפט לאזן בין האינטרס של הפרט הניזוק לביטחונו האישי, לבין האינטרס של המזיק לחופש פעולה, וכל זה על רקע האינטרס הציבורי בהמשכה או בהפסקתה של אותה פעילות. על בית המשפט להתחשב בסכנה ובגודלה. עליו להתחשב בחשיבותה החברתית של הפעולה. עליו לשקול את האמצעים הדרושים למניעתה".
12.מר ירושלמי מסר כי לאחר התאונה הותקן מעקה נוסף וכן זמזם המתריע כאשר המעקה פתוח (עמוד 36 שורות 1 - 7), בנוסף לקיומו של שלט גדול, שנראה בסרטון על גבי המעקה. בחקירתו, מסר מר ירושלמי כי בחר לעשות את המעקה הנוסף והזמזם רק כדי לספק "עוד יותר בטחון", אולם "גם מה שהיה לפני התאונה, גם זה תקין" (שם). כאשר נשאל, טען מר ירושלמי כי די היה בכך שיש שילוט המתריע בפני סכנת הנפילה ודי בכך כדי להוות אמצעי בטיחות מספיק. עם זאת, אישר כי ביום התאונה, בסרטון, לא נראה השלט הגדול על המעקה אם כי לשיטתו היה שלט נוסף בצד, שכן "השלטים האלה נופלים כל יומיים שלושה. אני מחליף בתדירות של כל חודש שלטים" (עמוד 33 שורה 22).
הנתבעת לא טענה למניעה להוסיף לפחות אחד מאמצעי הבטיחות שנוספו לאחר התאונה, עוד קודם לכן. לא נטען כי הוספת מעקה נוסף או זמזם המתריעה כאשר שער המעקה פתוח, היו כרוכים בעלות כספית ניכרת. מכאן נובע, כי היה באפשרות הנתבעת למנוע באופן זמין, פשוט וזול את הסיכון בחוסר תשומת לב של עובד שנמצא על הרמפה, לשער הפתוח שבמעקה, סיכון שהתממש בענייננו.
יתרה מכך, לו היה התובע מקבל הדרכה לעבודה בגובה, ובמיוחד היה מוסבר לו באופן חד משמעי - תוך פיקוח תמידי והדוק על ביצוע הוראות ההדרכה - כי עליו לדאוג לסגירת השער בכל רגע נתון שבו המלגזה אינה פורקת או מעמיסה סחורה מתוך אותו פתח, ייתכן והתאונה היתה נמנעת.
13.בכך, אני סבורה כי הנתבעת פעלה באופן בלתי סביר, כאשר הסיכון שבנפילה משער פתוח ברמפה הוא סיכון ברור וידוע וניתן היה להימנע ממנו, הן בהתקנת אמצעי בטיחות והן בהדרכה מתאימה ובפיקוח הולם על העובדים בעת שהם נמצאים על הרמפה, כמצוות הדין. הפרת הוראה חקוקה מהווה עוולה בפני עצמה, אולם משליכה גם על קביעת קיומה של עוולת הרשלנות: "סטנדרט ההתנהגות אשר נקבע על-ידי המחוקק בחיקוק עשוי לשמש אינדיקציה לרמת התנהגות הנדרשת על-ידי האדם הסביר" (הלכת ועקנין, בעמ' 137).
לעניין זה יפים דברי בית המשפט העליון בע"א 3573/15 פלוני נ' יפים פרידמן ובניו בע"מ [04.06.2017]: "במקרה זה הקבלן הוא יוצר סיכון מובהק, ועל כן צריך לשאת באחריות... אמצעי הזהירות הננקט צריך להיות מתאים לסיכון ולנסיבותיו, ובענייננו אין לומר שתליית שלט שהוא בר-הסרה ובן חלוף או הצבת מכשולים מסוימים בדרך אל הסכנה עונות על דרישות אלה. הסיכון הכרוך בבור או בגג ללא מעקה הוא ברור והוכר, בשינויים המחויבים, גם במקורותינו..."
אשם תורם
14.לאחר שנתתי דעתי למכלול הנסיבות, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את טענת הנתבעת לאשם תורם. כפי שקבע בית המשפט העליון, "לא בנקל יימצא עובד אחראי ברשלנות תורמת לתאונה שאירעה תוך ביצוע עבודתו. ההצדקה המרכזית לכלל האמור הינה כי ברגיל המעביד הוא בעל האמצעים למנוע, או למזער, את הסיכון הכרוך בעבודה, תוך שמירה על תנאי עבודה בטיחותיים ומתן הדרכה הולמת לעובד. לעומתו, העובד פועל במסגרת הגבולות שהתווה לו מעבידו, ויכולתו לחרוג מהם מוגבלת. נוכח זאת, ראוי להטיל אחריות בגין רשלנות תורמת על עובד, רק אם הוא נטל סיכון בלתי מחושב וממשי, כתוצאה מהחלטתו החופשית, ואותו סיכון הוא זה אשר גרם לנזק". (ע"א 7895/08, קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' מוחמד יאסין [31.08.2011].
15.עדותו של ממונה הבטיחות היתה בחלקה בסתירה למסמכים שהוגשו (תיעוד ההדרכה, שאין בו התייחסות לעבודה בגובה), חלקית וחסרה (בנוגע לתחקור התאונה), וכללה אמירות רבות שנשמעו לראשונה, והן בגדר עדות כבושה. לא הובאה עדות של מי מהעובדים שהיו במקום ביום האירוע, ולא הוצג חלק הסרטון המראה את פתיחת המעקה. הימנעות מהבאת עד והימנעות מהבאת ראיה, פועלת לחובת הנתבעת. הממונה הניח כי התובע פתח את המעקה, ולא הונחה בפניי תשתית ראייתית להנחה זו, ואינני מקבלת אותה.
מנגד, התובע עשה רושם של אדם פשוט, שהתקשה להבין שאלות מסובכות, ולא קורא עברית בצורה מלאה. התובע הסביר שידע שצריך לסגור את המעקה, אולם ביקש לקבל משטחים של קרטונים לצורך ביצוע העבודה עם מכונות הכיפוף, ומאחר והמתין לקבלתם, לא סגר את המעקה. התרשמתי מהתובע, שהוא אדם פשוט ועשה ככל שביכולתו לבצע את עבודתו על הצד הטוב ביותר.
כאשר התובע נשאל מדוע לא סגר את השער שבמעקה מיד כאשר המלגזה התרחקה מהמקום, מסר שביקש לקבל משטחי קרטון והמתין למלגזה שתביא אותם לרמפה (עמ' 27 שורה 3). התובע העיד כי "אני צריך לחכות שהוא יביא לי ... חשבתי שהוא יחזור. תחשוב בהיגיון איך אני עובד" (עמ' 23 שורות 4 - 10).
התובע הסביר כי יצא לרמפה על מנת לסדר את הקרטונים שמיועדים למחזור שכן לא היתה לו סחורה שתשמש את המכונות לצורך טיפולם ועל כן, דאג לעסוק במטלות אחרות כדי שלא לשבת באפס מעשה (עמ' 22 שורות 17 - 19). לדברי התובע, עבד בסידור קרטונים למחזור במשך זמן מה לפני התאונה (עמ' 24 שורות 16 - 21) וזאת כי "רציתי לשים שיהיה לנו נקי המקום".
16.על פי ההלכה הפסוקה, "קיימת נטייה במדיניות השיפוטית שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל 'אשם תורם', אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין" (ע"א 663/88, יהודה שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 232 [1993]), וכי "לא בנקל יטיל בית המשפט אשם תורם על עובד, אלא במקרים בהם אשמו לקרות התאונה הינו בולט וברור" (ע"א 1815/09, סופריור כבלים בע"מ נ' שמעון אלבז [27.10.2010], בפסקה 12).
התובע היה עסוק במטלה לצורך עבודתו ובמסגרת כלל התפקידים שהוא עוסק בהם, ותשומת לבו היתה לפעולה שהוא מבצע ולא לפתח במעקה. התובע נפל שכן בהיסח הדעת ותוך כדי עבודה, עבר ליד פתח המעקה ואיבד את שיווי משקלו. התובע היה עובד פשוט, שלא היתה לו שליטה על תנאי העבודה, ולא הוכח כי חרג משיטת העבודה הנוהגת. הנתבעת יצרה, תוך זלזול בביטחון עובדיה, מפגע בטיחותי משמעותי, אשר בעטיו נפל התובע מגובה של כ- 3 מטר על משטח אספלט שמתחתיו.
לא ניתנה לתובע הדרכה, אזהרה ומיקוד המודעות בסכנות הקיימות בעבודה על הרמפה כאשר המעקה פתוח. לטעמי, מידת האשמה המוטלת על הנתבעת חמורה באופן מיוחד, בשל הפרת הוראות הדין הקובעות את חובות הבטיחות, אי נקיטה באמצעי זהירות והימנעות מהדרכה מתאימה.
בנסיבות אלו, אני סבורה שאין לייחס לתובע - שפעל בהיסח הדעת ותוך כדי עבודתו - רשלנות תורמת לתאונה או לתוצאותיה, ובין היתר בשים לב לאופיו, תפקידו וכישוריו של התובע.
הנזקים
הנכות הרפואית
17.כאמור, מומחה בית המשפט קבע את נכותו של התובע כתוצאה מהתאונה בשיעור של 37%. המומחה לא הוזמן להיחקר על חוות דעתו ובנסיבות אלו אני קובעת כי נכותו הרפואית של התובע היא בשיעור אותו קבע המומחה.
הנכות התפקודית
18.על אף נכותו הרפואית המשמעותית, התובע העיד כי אינו מקבל עזרה בשכר וכי גם בביתו, אינו מקבל עזרה מבני הבית (עמ' 29 שורות 14 - 21) וזאת כאשר הוא עדיין גר בבית עם אשתו (על אף שבין בני הזוג מתנהל הליך גירושין - ראה סעיפים 10ג' ו-15 לתצהיר עדותו). בנוסף, התובע אינו מרותק לביתו והוא יוצא מפעם לפעם בהתאם לצרכיו, לרבות תוך שימוש בתחבורה ציבורית כפי שיפורט להלן.
בנסיבות אלו, לא מצאתי לסטות משיעור הנכות הרפואית שנקבעה, בכל הנוגע לקביעת הפגיעה התפקודית שנגרמה לתובע.
הפגיעה בכושר ההשתכרות
19.התרשמתי מהתובע שאינו בעל השכלה פורמלית ולעבודתו, ושלא ניסה להאדיר את נזקיו.
במהלך כל חייו עבד התובע בעבודות פשוטות הדורשות מאמץ פיזי, והוא נפצע בהיותו בן כ- 65 שנים. ראיתי לנכון לקבוע כי נכותו בשתי רגליו ובגבו מנעה ממנו באופן מוחלט מלשוב לעבודה במהלך התקופה שלאחר התאונה. התובע פוטר בחודש 12/17, בהעדר אפשרות רפואית לשוב ולהשתלב בעבודתו הקודמת.
אני מקבלת את טענת התובע כי בגילו המתקדם לא היה באפשרותו לחזור לעבודה אחרת עד הגיעו לגיל פנסיה (בסוף חודש 3/18). לפיכך, אני קובעת כי התובע איבד את מלוא כושר ההשתכרות שלו עד הגיעו לגיל פרישה.
הפסדי השתכרות
20.על בסיס תלושי השכר של התובע שצורפו כנספח 5 לתיק המוצגים של הנתבעת, היה שכרו של התובע לפני התאונה, בממוצע ובמעוגל, כ- 5,400 ₪ לחודש. מהתאונה ועד להגיעו לגיל 67 חלפו 22 חודשים, ולפיכך הפסדי השתכרות של התובע בתקופה זו מסתכמים ב- 119,000 ₪ (במעוגל). לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאמצע התקופה, קרי, מיום 30.04.17.
21.התובע עתר לפיצוי בגין הפסדי שכר לאחר גיל פרישה. בסעיף 11 לתצהירו טען התובע כי אלמלא התאונה היה ממשיך לעבוד גם אחרי גיל 67 שכן היה "בריא באופן יחסי... מסוגל להמשיך ולעבוד". מחוות דעתו של המומחה ד"ר לוגר עולה כי התובע סבל מנכות בגבו ללא קשר לתאונה, בשיעור של 7% ואין כל התייחסות לעניין זה בתצהירו של התובע, או לכאבי הגב מהם סבל גם לפני התאונה. עוד הוברר (בסיכומי התובע, עמ' 40 שורה 17) כי התובע סבל מלחץ דם גבוה וכי היו תקופות בהן שהיה מובטל.
התובע לא הביא כל ראיה, עדות או אסמכתא אחרת, לפיה היה יכול למצוא עבודה מתאימה לכישוריו גם בגיל מבוגר מעבר לגיל העבודה הרגיל. בנסיבות אלו, חלה החזקה לפיה אדם פורש לגמלאות בגיל 67 ואינו עובד בשכר לאחר מועד זה. לעניין זה אזכיר כי התובע היה זכאי (אלמלא ויתר על זכות זו) לקצבת זקנה מוגדלת בסכום של כ- 3,800 ₪ לחודש ולא מן הנמנע כי היה בוחר להסתפק בגמלה הנ"ל.
בהעדר כל תשתית ראייתית, לא ניתן לקבוע כי נגרמו לתובע הפסדי שכר לאחר הגיעו לגיל 67.
הפסדי פנסיה
22.התובע זכאי לפיצוי בשיעור של 12.5% מהפסדי השכר שנקבעו, בגין הפסד הפרשה לפנסיה, דהיינו, 15,000 ₪ (במעוגל).
עזרת הזולת
23.התובע הבהיר כי לא הוציא כספים בפועל עבור עזרה. התובע העיד כי לא קיבל כל עזרה לאחר פציעתו, ונראה כי חרף הקשיים הוא מתמודד כמעט לבדו עם הנכות והשפעותיה.
עם זאת, בשים לב למצבו הרפואי, לתקופת השיקום והחלמה שנדרשו, למגבלותיו ולהשפעת הנכות על תפקודו הכללי, מצאתי כי יש מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין שווי עזרה שניתנה לו על ידי בני משפחה (גם אם לא מדובר בבת זוג) או שתינתן לו בעתיד, למשך תוחלת חייו. ייתכן, והתובע יזדקק לעזרה מוגברת ככל שיפסיק להתגורר עם בת הזוג בשל גירושיו או מכל סיבה אחרת.
אני מעמידה את הפיצוי בסכום גלובלי, בשים לב לנתונים שפורטו, בסכום של 90,000 ₪.
ניידות
24.התובע בתצהירו (סעיף 14) טען כי הוא הולך בעזרת מקל הליכה, מתקשה להתנייד, אינו יכול לרכוש רכב ואין באפשרותו להתנייד במוניות מיוחדות. עם זאת, בחקירתו הנגדית התברר שמאז התאונה הולך התובע לבקר את בני המשפחה, הגיע לבא כוחו, לבית המשפט ולבית הכנסת, והכל באמצעות תחבורה ציבורית לרבות הליכה מפעם לפעם.
התובע העיד כי גם לפני התאונה היה מתנייד באוטובוסים אולם נזקק גם למוניות כאשר מיהר (עמ' 29 שורה 4). התובע לא הציג קבלות כלשהן המראות על הוצאות בגין ניידות, לא כל שכן הוצאות מוגברות בהשוואה לאלה שהוציא לפני פציעתו.
חרף האמור, אין לי ספק שהתובע מוגבל בניידות, שכן הוא סובל מנכות משמעותית בשתי רגליו אשר בוודאי מגבילה אותו בהליכה בכלל, ובהליכה ממושכת בפרט. התובע זכאי לפיצוי בגין הוצאות מוגברות לניידות, שיאפשר לו הקלה בהתמודדות עם הנכות ברגליו והתניידות, למצער מפעם לפעם, באמצעות מוניות מיוחדות.
אני מעמידה את הפיצוי לתובע בסכום גלובלי, לעבר ולעתיד, בסכום של 60,000 ₪.
הוצאות רפואיות
25.התובע הציג קבלה אחת בלבד המעידה על הוצאה בסך 1,000 ₪ לרכישת מדרס. פציעתו של התובע הינה תאונת עבודה ועל כן, התובע זכאי להחזר הוצאות רפואיות ונלוות מהמוסד לביטוח לאומי.
העובדה שהמל"ל מבקש לקבל קבלות מקוריות כתנאי להשבת הוצאות, אינה מביאה לכך שהתובע לא יוכל לקבל החזר בגין הוצאות רפואיות שיידרש להן.
לא מן הנמנע, כי התובע נזקק בעבר ויזדקק בעתיד להוצאות שלא יוכל לקבל בגינן החזר מהמוסד לביטוח לאומי, אולם מדובר בסכומים שאינם גבוהים. אני פוסקת לתובע פיצוי גלובלי נוסף בגין הוצאות אלו, בסך של 5,000 ₪.
נזק בלתי ממוני
26.אני קובעת כי התובע זכאי לפיצוי בגין כאב וסבל, בהתחשב באופי הנכות, שיעורה, הטיפולים שעבר במשך תקופת האשפוז והשפעתה של הנכות על חייו בכל התחומים.
אני מעמידה את סכום הפיצוי במקרה זה, על בסיס נתוניו האישיים של התובע, בסך של 200,000 ₪.
ניכוי גמלאות מל"ל
27.הנתבעת הגישה חוות דעת אקטוארית לפיה, קיבל גמלאות בסכום של כ- 78,000 ₪, וכי שווי הגמלה שיכול היה לקבל, לו בחר לקבל קצבת זקנה מהביטוח הלאומי החל מיום 01.04.18 ולוותר על קצבת הנכות מהעבודה, היתה בסכום נוסף של כ- 82,000 ₪.
אינני סבורה כי בחירת התובע בקצבת הנכות מעבודה, במקום בקצבת הזקנה שהיא משמעותית גבוהה יותר, היא בחירה שהנתבעת צריכה לשאת בעלותה. לא הובאה כל ראיה לתמוך בטענה כי בחירה זו הקנתה לתובע יתרון או זכות שיש לה שווי כספי. העובדה שהתובע סבור כי בחירתו עשויה להועיל לו בעתיד הינה סברה בלבד, שאינה מהווה הצדקה לסטייה מהחובה לפעול להקטנת הנזק באון סביר.
מומחה בית המשפט לא ציין שיש אפשרות להחמרת מצבו של התובע בעתיד, הוא לא נשאל על כך במסגרת שאלות הבהרה והוא לא זומן להיחקר. בנסיבות אלו, פעל התובע תוך הפרת הנטל להקטין את הנזק, בבחירה בקצבה הנמוכה מבין השתיים, והנתבעת אינה צריכה לשאת בפיצוי אלא בסכום הנזק שהיה נגרם לתובע, לו בחר לקבל את הקצבה הגבוהה יותר.
לנוכח האמור, מצאתי להפחית את סכום הגמלה שקיבל התובע בפועל (בצירוף הפרשי שיערוך והיוון) בתוספת סכום שווי הגמלה שיכול היה לקבל לו בחר בקצבת זקנה, בסכום כולל של 160,000 ₪ (במעוגל).
28.ריכוז סכומי הפיצויים
|
הפסדי שכר
(בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כמפורט לעיל)
|
|
119,000
|
₪
|
|
הפסדי פנסיה
|
|
15,000
|
₪
|
|
עזרת הזולת
|
|
90,000
|
₪
|
|
ניידות
|
|
60,000
|
₪
|
|
הוצאות רפואיות
|
|
5,000
|
₪
|
|
כאב וסבל
|
|
200,000
|
₪
|
|
סה"כ
|
|
489,000
|
₪
|
|
ניכוי שווי גמלאות מל"ל (בהתאם לסכום שהיה מקבל התובע לו בחר בקצבה הגבוהה)
|
|
160,000
|
₪
|
|
יתרת הפיצוי המגיע לתובע
|
|
329,000
|
₪
|
סוף דבר
29.אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך כולל של 329,000 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.4% בסך 76,986 ₪.
מעבר לסכומים אלה, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בגין ההוצאות שהוציא לצורך ניהול ההליך כפי שיפורט להלן, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאת כל אחד מהסכומים ובכפוף להצגת חשבוניות: תשלום למומחה הבטיחות עבור הכנת הדוח, סך של 2,800 ₪; הוצאות זימון מומחה הבטיחות למתן עדות, בסך של 1,755 ₪; הוצאות התובע עבור חוות הדעת שצורפה לכתב התביעה (בהתאם לקבלה שתוצג לנתבעת); הוצאות התובע עבור חלקו בשכר המומחה מטעם בית המשפט בסך של 2,925 ₪ (שכרו של המומחה נקצב בהחלטה מיום 31.12.2017); אגרת בית המשפט כפי ששולמה בסך 703 ₪; והוצאות העד מטעם התובע בסך 400 ₪.
30. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים, ולאחר מועד זה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד התשלום בפועל.
זכות ערעור כחוק
ניתן היום, כ"ב תמוז תשע"ט, 25 יולי 2019, בהעדר הצדדים.
