ארט גן בע"מ ואח' נ' עיריית רמת גן ואח'

בפניי תביעה לסילוק יד ותביעה כספית לתשלום דמי שימוש ראויים.

רקע

1. התובעות הן הבעלים הרשום של נכס מקרקעין הנמצא ברחוב עוזיאל 56, ברמת גן, הידוע כחלקה 248 בגוש 6158 ושטחו 578 מ"ר (להלן: "המקרקעין").

    

2. התובעות רכשו את זכויותיהן במקרקעין מידי אנשים פרטיים בהסכם מכר שנכרת ביניהן ביום 1/7/10, וזכויות אלו נרשמו בפועל ביום 23/3/11 (להלן: "הבעלים הקודמים" ו"הסכם המכר", בהתאמה).

    

3. הנתבעת 1 היא עירייה כמשמעותה בפקודת העיריות (להלן: "העירייה").

    

4. המקרקעין נמצאים בשטחה המוניציפאלי של העירייה.

    

5. הנתבעת 2 היא הועדה המקומית לתכנון ובניה והיא צורפה לתביעה כצד נדרש ולא משום שהתובעות עותרות לקבלת סעד כלשהו ממנה (להלן: "הועדה").

    

6. 346 מ"ר מתוך המקרקעין, מיועדים להפקעה לצורך הרחבת דרך כדרך ציבורית, בהתאם להוראות סעיף 159 לתכנית רג/340 אשר הופקדה ביום 20/5/68 ודבר אישורה פורסם ברשומות י.פ 2591 ביום 27/12/79 (להלן: "שטח ההפקעה" ו-"התכנית", בהתאמה)(וראו עמ' 5 לחוות דעת שמאי הנתבעות). דברים אלה קיבלו ביטוי גם בהסכם המכר.

7. בפועל משמשים כ- 60 מ"ר מתוך שטח ההפקעה ככביש ויתרתם משמשת כמדרכה והם מסומנים על גבי תשריט מדידה שצורף כנספח 7 לכתב התביעה המתוקן, בצבע אפור ואדום (להלן: "הכביש והמדרכה", ו-"התשריט", בהתאמה).

    

8. עם זאת, הליכי רישום ההפקעה על פי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, הכוללים בין היתר הודעה על הפקעה, פרסום ברשומות, רישום הערה על הפקעה בלשכת רישום המקרקעין והפקעה בפועל, לא בוצעו (להלן: "הליכי ההפקעה").

    

9. כפועל יוצא לא מוזכרת בנסח רישום המקרקעין זכותה של העירייה על פי התכנית (ראו נספח 1 לכתב התביעה המתוקן).

    

    

   הליכים נוספים בין הצדדים

    

10. מעת שרכשו התובעות את זכויותיהן במקרקעין הן מבקשות לנצל את זכויות הבנייה שלהן בהם, למעט בשטח ההפקעה. לשכם כך גם הגישו בקשה למתן היתר בנייה.

     

11. הבקשה לא אושרה על ידי העירייה או הועדה בטענה שלא ניתן לאשר בנייה על המקרקעין מבלי לכלול בה בנייה נוספת על חלקה 247 הצמודה לה בקיר משותף (להלן: "חלקה 247"). על כן וביום 11/9/11 נדחתה בקשת התובעות למתן היתר בנייה.

     

     

12. משכך דרשו התובעות מהנתבעות להשלים את הליכי ההפקעה על פי הוראות התכנית, תוך תשלום פיצוי לתובעות, ולחילופין, לחזור בהן מכוונתן לבצע את ההפקעה על פיה. פנייתן סורבה ואשר על כן הגישו התובעות עתירה מנהלית כנגד החלטת הנתבעות (עת"מ 17290-11-12 בבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב) (להלן: "העתירה המנהלית").

     

13. בד בבד המשיכו הצדדים, באמצעות מהנדס העירייה דאז, אדריכל חיים כהן ונציג התובעות אברהם דולינגר, בהליכים לשם מציאת פתרון שיאפשר בנייה משותפת במקרקעין ביחד עם חלקה 247 ובתוך כך גם פנו לאדריכל חיצוני, הלל שוקן (להלן: "מהנדס העיר", "דולינגר", ו-"הליכי התכנון", בהתאמה).

     

    במהלך הליכי התכנון נמצא כי אחד המבנים הנמצאים בחלקה 247 נכלל בסקר שערכה העירייה לשימור נכסים. משכך ובחודש פברואר 2014 הוכרז המבנה האמור כבניין לשימור.

     

14. ביום 6/5/13 נדחתה העתירה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי (להלן: "פסק הדין בעתירה").

     

15. להשלמת התמונה אוסיף כי לאחר הגשת התובענה שבפניי הגישו התובעות בקשה נוספת למתן היתר בנייה על המקרקעין, וביקשו לאשר להן לבנות בהם בניין בן 5 קומות מעל קומת מסחר. בעניינה של בקשה זו נקבע ביום 5/10/14 כי ניתן לאשרה אך זאת בכפוף לתנאים שפורטו בה (ראו נספח ח' לכתב ההגנה).

     

    על החלטה זו לא הוגש ערר אך גם לא הוגשה לוועדה כל תכנית מתוקנת על ידי התובעות.

     

     

    טענות הצדדים

     

16. בכתב התביעה המתוקן טוענות התובעות כי חרף הצהרות העירייה בעתירה המנהלית, לא קודמו הליכי ההפקעה וממילא לא הסתיימו ברישום וזאת בניגוד להצהרת העירייה לפני מתן פסק הדין בעתירה.

     

17. על אף האמור, כך הן מוסיפות וטוענות, עושה העירייה שימוש ב- 286 מ"ר (נטו) מהמקרקעין המשמשים ככביש וכמדרכה.

     

18. על כן טוענות הן כי העירייה פלשה לשטח ההפקעה בניגוד לדין וכי היות שאין היא מקדמת את הליכי ההפקעה הרי שיש להורות על סילוק ידה מהכביש והמדרכה (כמפורט בתשריט).

     

19. כן טוענות הן כי יש לחייב את העירייה בתשלום דמי שימוש ראויים בסך של 14,278 ₪ לחודש, ובסך כולל של 646,000 ₪, למשך 3.5 שנים שתחילתם במועד בו רכשו את המקרקעין ועד מועד הגשת התובענה דנן.

     

20. בסיכומיהן מוסיפות התובעות וטוענות כי אין התיישנות במקרקעין מוסדרים.

     

21. למעלה מן הצורך מבקשות התובעות לקבל היתר לפיצול סעדים באשר לתשלום דמי השימוש הראויים בגין התקופה שממועד הגשת התובענה דנן ואילך וכן באשר לכלל הנזקים שנגרמו וייגרמו להן בגין אי מתן היתר הבנייה ואי קידום הליכי התכנון.

     

22. מנגד טוענת העירייה כי התובענה דנן איננה אלא "גלגול שני" של העתירה המנהלית וכי היא פעלה ופועלת נמרצות ביחד עם דולינגר, לשם קידום הליכי התכנון, אלא שמטבע הדברים ומשום שאחד המבנים הנמצא בחלקה 247 הוכרז כבניין לשימור, נמשכים הליכים אלה זמן רב.

    על כן טוענת היא כי התביעה שבפניי הוגשה בחוסר תום לב לאחר שהתובעות הבינו כי העסקה לפיה רכשו את המקרקעין לא הייתה כדאית.

     

23. על האמור היא מוסיפה כי בהינתן העובדה שהיא מחזיקה במקרקעין משך למעלה מ-50 שנה ומשתמשת בהם לשם כביש ומדרכה, כמו גם העובדה כי הבעלים הקודמים של המקרקעין לא טענו מאומה בעניין זה מעולם, הרי שממילא התיישנה עילת התביעה.

     

    בכל מקרה, כך היא שבה ומוסיפה, הליכי ההפקעה שנותרו להשלמה, הינם פרוצדוראליים בלבד והעיכוב בהם נובע מכוח העובדה כי נדרשים הליכי תכנון נוספים במקרקעין שבמסגרתם יוסדר רישום שטח ההפקעה בלשכת רישום המקרקעין.

     

24. עוד טוענת העירייה כי לפעולותיה כרשות מקומית עומדת חזקת התקינות המנהלית וכי נקודת המוצא הינה שהעירייה פעלה באופן תקין ומשכך כי הנטל לסתור חזקה זו מוטל על כתפי המבקש לעשות כן. בענייננו טוענת העירייה, לאור כל המגעים שהתנהלו בין הצדדים, כי התובעות לא עמדו בנטל ההוכחה כנדרש.

     

25. עוד טוענת העירייה כי בית משפט זה אינו בר סמכא להתערב בשיקולי תכנון, וזאת להבדיל מן הוועדה.

     

26. לגופו של עניין טוענת העירייה כי היא עושה שימוש בכביש ובמדרכה בהתאם לזכותה המפורטת בתכנית, הרבה קודם למועד בו רכשו התובעות את זכויותיהן במקרקעין ובמשך עשרות שנים, וכי לעניין זה יש ללמוד על הסכמה מכללא של הבעלים הקודמים ואפילו של התובעות עצמן, אשר הגישו את הבקשות להיתר בנייה תוך ציון הכביש והמדרכה כשטח ההפקעה.

     

    ממילא טוענת היא כי השטח שהופקע גולם במחיר הנמוך בו רכשו התובעות את המקרקעין מידי הבעלים הקודמים.

     

27. במקביל טוענת העירייה כי יש לדחות את הדרישה לחיובה בתשלום דמי שימוש ראויים, ולחילופין כי לכל היותר יש לחייבה בתשלום דמי שימוש בסך של 25,000 ₪ בלבד.

     

28. הוועדה מצטרפת בטענותיה לטענות העירייה ומוסיפה כי השלמת הליכי ההפקעה איננה נדרשת בשלב זה, וכי על פי המקובל, בעניינם של רוב המגרשים בהם הוקצה, בתכניות בניין עיר, שטח לשם שימוש כדרך, יוסדר הרישום במסגרת הטיפול בבקשות להיתרי בנייה.

     

29. לטענתה טובת הציבור מחייבת את דחיית התובענה. לא כל שכן כאשר כל מטרתן של התובעות בעצם הגשתה, איננה אלא הפעלת לחץ בלתי סביר על העירייה ועליה, כדי שינפיקו את היתר בנייה על פי התכניות אותן ביקשו התובעות לאשר.

     

     

    ראיות הצדדים

     

30. מטעם התובעות העידו דולינגר (תצהיר עדות ראשית מטעמו סומן ת/1), וכן השמאי, אופיר ליברמן, ממנו ביקשו התובעות ללמוד אודות שיעור דמי השימוש הראויים בשטח ההפקעה (חוות דעתו סומנה ת/2) (להלן: "המומחה ליברמן").

     

31. מטעם הנתבעות העידו השמאי, רחמים שרים, אשר נתן את חוות דעתו בהתייחס לשיעור הפיצוי המגיע בגין שטח ההפקעה ולשיעור דמי השימוש הראויים בשטח ההפקעה (נ/1) (להלן: "המומחה שרים"); כן העיד האדריכל עמרי בן אברהם המשמש כמנהל מחלקת רישוי – התחדשות עירונית, באגף ההנדסה בעיריית רמת גן משנת 2015 ואשר עובד במחלקת הנדסה משנת 2007. העד הובא בעניין הבקשות להיתרי בנייה שהגישו התובעות (תצהיר עדות ראשית מטעמו סומן נ/2) (להלן: "האדריכל עמרי"); עוד העיד האדריכל חיים כהן אשר כיהן כמהנדס העיר עד יום 31/10/14 ופעל מול דולינגר עוד בטרם רכשו התובעות את המקרקעין ואף לאחר מכן (נ/3).

     

     

    דיון 

     

32. כבר בפתח הדיון יש להדגיש כי בוודאי שבמסגרתו לא אוכל להתערב בהחלטות תכנוניות כלשהן או לדון בשאלת זכותן של התובעות לקבלת פיצוי בגין הפקעת שטח ההפקעה.

     

33. הדיון יתרכז אפוא בתובענה לסילוק יד משטח ההפקעה בהתאם למצב הקיים וכן בדרישה לתשלום דמי השימוש הראויים.

     

     

    זכות התובעות לתבוע את סילוק ידה של העירייה משטח ההפקעה

     

34. סעיף 16 לחוק המקרקעין התשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") קובע כי:

     

    "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין".

     

35. הדרך להוכחת בעלות במקרקעין הינה על ידי הצגת נסח רישום המוכיח את הבעלות (ראו בעניין זה דבריו של כב' הנשיא ש' אגרנט בע"א 509/64 חברת חלקה 38/5 + 38/1 בגוש 6667 בע"מ נ' לוי ואח', פ"ד יט (2), 169, 177).

     

36. דברים אלה גם עולים מהוראת סעיף 125 לחוק המקרקעין הקובע כי:

     

    "(א) רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969".

     

37. עם הוכחת הבעלות עובר נטל הראיה לכתפי הנתבע ועליו להוכיח כי על אף זכות הבעלות של התובע, יש לו את הזכות החוקית להחזיק במקרקעין.

     

    יפים לעניין זה דבריה של כב' השופטת מ' בן פורת בע"א 127/77 מלכה קפה נ' יוסף לוי ואח', פ"ד לא (3) 455, 464, לפיהם:

     

    "הלכה פסוקה היא, כי בעל בית יכול לבסס תביעת פינוי או סילוק-יד על זכות קנינו, בטענה שהנתבע מחזיק ברכושו ללא כל זכות ... ואז על הנתבע להראות, ולו גם לכאורה, זכות חוקית לישיבתו במקום".

     

38. בענייננו מעלה עיון בנסח הרישום של המקרקעין (כאמור נספח 1 לכתב התביעה) כי התובעות הן הבעלים הרשום של המקרקעין. די בכך כדי להקנות להן את הזכות לתבוע את פינוי הנתבעות מהמקרקעין.

     

     

    זכותן של הנתבעות להחזיק בשטח ההפקעה

     

39. הנתבעות שנטל הוכחת זכותן להחזיק בשטח ההפקעה עבר, לאור האמור, אל כתפיהן, טוענות לזכות זו מכוח התכנית אשר פורסמה ומכוח רישיון מכללא שניתן להן, עוד על ידי הבעלים הקודמים, ובהינתן כי המדובר בשימוש המתמשך על פני למעל ה מ- 60 שנה.

    אבחן טענות אלו על פי סדרן.

     

     

    זכות הנתבעות בשטח ההפקעה מכוח התכנית

     

40. אין מחלוקת בין הצדדים כי התכנית פורסמה וכי שטח ההפקעה מיועד להפקעה לטובת העירייה על מנת שישמש כדרך (התכנית לכשעצמה לא הוגשה לבית המשפט, אך היא הוזכרה על ידי שני הצדדים ואין מחלוקת באשר לדבר פרסומה).

     

41. עוד אין מחלוקת כי חרף האמור העירייה לא פעלה לביצוע הליכי ההפקעה, אלא נסמכה על כך שככל שיינתן במקרקעין היתר בניה, הוא יכלול גם את העברת הבעלות בשטח ההפקעה למי מהנתבעות (וראו בעניין זה עדות מהנדס העיר בפרוטוקול הדיון מיום 12/1/17 עמ' 77).

     

42. בענייננו עיון בחוות דעתו של המומחה שרים מטעם הנתבעות מעלה, בהיבט התכנוני של המקרקעין, כי על פי התכנית סומנה על המקרקעין רצועה המיועדת להרחבת דרכים במקרקעין ובתוך כך כי סעיף 159 לתכנית קובע כי השטחים הציבוריים המסומנים בה מיועדים להפקעה; סעיף 167 שבה קובע כי הועדה המקומית תהיה רשאית לדרוש את העברת שטח ההפקעה לרשות מקומית או לכל גוף אחר, כתנאי לאישור התכנית ולהוצאת תעודת היתר כלשהי; וסעיף 171 לתכנית קובע כי ההפקעות לצורך הרחבת דרכים יבוצעו בתוך 20 שנה ממועד אישור התכנית וכי הוועדה המחוזית תהא רשאית להאריך מועד זה (עמ' 8-9 לנ/1).

     

43. גם השמאי מטעם התובעות מזכיר בחוות דעתו את סעיף 159 לתכנית העוסק בשטח ההפקעה המיועד לשם הרחבת דרך (סעיף 3 לת/2).

     

44. עם זאת וכדבריו של א' קמר בספרו, דיני הפקעת מקרקעין, מהדורה שמינית, כרך ראשון, התשע"ד – 2013, (להלן: "קמר") בעמ' 135-136, לפיהם:

     

    "ייעודם של מקרקעין בתכנית בנין עיר להפקעה אינו מהווה אקט של הפקעה [...] , וההפקעה מקבלת תוקף רק עם נקיטת ההליכים הקבועים בפקודת הקרקעות [...]. כפועל יוצא מכך – כל עוד לא ננקטו הליכי ההפקעה, אין מוקנות לוועדה המקומית או לרשות המקומית כל זכויות במקרקעין [...]".

     

    משכך וכל עוד לא ננקטו הליכי ההפקעה בפועל, אין לעירייה או לוועדה כל זכויות במקרקעין.

45. אני דוחה אפוא את טענתן הנתבעות לזכות בשטח ההפקעה מכוח התכנית.

     

     

    זכות הנתבעות בשטח ההפקעה מכוח הסכמה מכללא – "הפקעה מכללא"

     

46. לתימוכין בטענתן לזכות מכוח הסכמה מכללא, טוענות הנתבעות לא רק כי הן מחזיקות בשטח ההפקעה בפועל במשך עשרות שנים בהן הוא משמש כדרך, אלא שהתובעות שהן הבעלים הרשום של שטח ההפקעה, אינן אלא נאמנות של הציבור. אשר על כן הן טוענות, כפי האמור, כי הינן ברות רשות לעשות שימוש בשטח ההפקעה.

     

47. יפים לעניין זה דבריו של קמר (שם, בעמ' 384-385, תחת הכותרת: "תפיסת החזקה כהפקעה מכללא") לפיהם:

     

    "נתפסה ההחזקה במקרקעין המיועדים להפקעה בידי הרשות שהוסמכה להפקיעם, ללא התנגדות הבעלים או המחזיק ולצרכים הציבוריים שלשמם מותר לה להפקיעם, הרי על אף שהרשות המפקיעה לא מילאה אחרי הליכי ההפקעה הקבועים בחוק, יש לראותה כאילו הפקיעה את המקרקעין וחייבת היא בתשלום בעדם [...], אולם, מקום שהבעלים או המחזיק מתנגדים לתפיסת ההחזקה ללא נקיטת הליכי הפקעה, אין בתפיסת ההחזקה בידי הרשות, שהוסמכה להפקיע אך לא נקטה בהליכים הדרושים לכך, כדי להעיד על קיומה של הפקעה ולהעביר לה זכויות במקרקעין [...], וניתן לנקוט נגדה בהליכים לסילוק יד [...]".

     

48. נראה אם כן כי במצב דברים בו העירייה כבר מחזיקה בשטח ההפקעה במשך עשרות בשנים, והגם שהיה עליה לפעול לשם ביצוע הליכי ההפקעה בהתאם לתכנית, ניתן לראותה כמי שביצעה את ההפקעה בפועל מקום בו הבעלים הסכימו לתפיסת החזקה וחרף אי ביצוע הליכי ההפקעה.

     

49. בהקשר זה אזכיר כי התובעות רכשו את המקרקעין רק בשנת 2010. משכך יש לבחון את שאלת הסכמת הבעלים לחזקה (להפקעה מכללא) בהתייחס לשתי תקופות: קודם לשנת 2010 ולאחריה.

     

    הסכמת התובעות לפני שנת 2010

     

50. כעולה מתצהירו של דולינגר (ת/1), הרי שבעת רכישת המקרקעין היה ידוע לו כי שטח ההפקעה הינו בשימוש העירייה וכי הוא משמש ככביש ומדרכה:

     

    "6. התובעות רכשו את הזכויות בנכס ביום 1/7/2010 והן נרשמו על שמן בפנקס הזכויות המנוהל על ידי רשם המקרקעין ביום 23/3/11.

    7. 61% משטח הנכס (346 מ"ר) מיועד להפקעה לצורך הרחבת דרך בהתאם להוראות סעיף 159 לתכנית רג/340 ... אשר הופקדה ביום 20/5/1968 ודבר אישורה פורסם ברשומות ביום 27/12/1979".

     

51. על האמור הוסיף בעת חקירתו בפני כי הדברים גם קיבלו ביטוי בהסכם המכר (הסכם המכר לא הוגש לתיק בית המשפט אך הועבר לעיון הנתבעות במסגרת הליכי גילוי המסמכים – ראו פרוטוקול הדיון מיום 28/9/16 עמ' 6) ובלשונו:

     

    "ש : שאלה, סעיף 2.1 בהסכם כתוב למיטב הידיעה נראה שהשטח 353 מטר, סעיף 2.1, בהסכם שלכם. למיטב ידיעתו נראה כי שטח הבעלים הרשום אומר שלמיטב ידיעתו נראה ששטח 353 מטר משטחו הרשום של הנכס מיועד להפקעה לצורך הרחבת דרך ציבורית, אני מקריאה, למה לא הייתה פה וודאות, למה נראה כי, נראה כי זה חוסר וודאות ולא נלקח פה איזה איש שבעצם בדק, 353 זה קריטי פה להסכם.

    ת : יש פער בין השטח שהעירייה מתכוונת להשתלט עליו ולרשום על שמה, להפקיע נראה לזה, ויש פער בין השטח בפועל שהחנויות יושבות עליו, שטח בנוי, חנויות בנויות על שטח שמיועד להפקעה ולכן חיים כהן בזמנו אמר יש לנו אינטרס שהחנויות המסחר שהזכרת קודם יתפנה ויפנה יותר שטח לציבור, זה אינטרס של העירייה ולכן יש פה פער בין השטח המיועד להפקעה לבין השטח שבפועל משמש את הציבור.

    ש : אוקי, לא היה מתאים לכתוב את זה באיזשהו מקום בהסכם?

    ת : זה לא שינה לי, כי התוכנית של העירייה,

    ש : כלומר הנתון הזה רק שאני אבין, הנתון הזה בעצם הוא נתונים ממה שהיה לך מתיק הבניין ולא מישהו מקצועי שלקחתם, שהיה כתוב למיטב ידיעתו,

    ת : הנתון הזה נעשה על ידי המוכרים, אני קיבלתי אותו,

    ש : מאיפה הם לקחו את הנתון הזה?

    ת : אני לא יודע.

    ש : ולא בדקתם אם הנתון נכון או לא נכון ?

    ת : אני לא בדקתי, אולי השותף שלי בדק אבל לא הייתה לזה שום חשיבות ואני מתאר שלקחו את זה מנתוני ארנונה,

    ש : כל מטר יש לו חשיבות אז,

    ת : יש חשיבות מה נותר לי אחרי ההפקעה...". (פרוטוקול הדיון מיום 28/9/16 עמ' 61).

     

52. עם זאת על פי עדותו הרי שבעת רכישת המקרקעין ידע שהעירייה עושה שימוש בשטח ההפקעה אך לא ידע במשך כמה זמן נעשה שימוש זה (פרוטוקול הדיון מיום 28/9/16 עמ' 12). עוד לפיו ולאור בדיקה שנערכה על ידי באי כוחו, לא ניתן לעירייה כל היתר לתפיסת החזקה במקרקעין בטרם ביצוע הליכי ההפקעה. ובלשונו:

     

    "ש: אוקי , אז לגבי הנושא של הפלישה , אני חוזרת לנושא של הפלישה שאתה מציין שהייתה פה פלישה , אם אני אגיד לך כלומר אתה אמרת שבדקת עם הבעלים הקודמים והם אמרו לך מעולם לא נתנו,

    ת: עם עורכי הדין של הבעלים , זה מה שאמרתי.

    ש: אני הבנתי עם הבעלים , עורכי הדין אמרו שלא נתנו אישור?

    ת: עורכי הדין אמרו שהם ביררו ומעולם לא נתנו אישור לעירייה.

    ש: אז אם אני אגיד לך שהבעלים הקודמים הוציאו היתרי בנייה ששם נקבע המצב הקיים , כלומר השטח שהינו חלק מהיתר הבנייה שהוצע בעבר ובעצם הבניין יושב על חלק מדרך כמו שאתה גם אמרת, אז איך העובדות האלה עולות בקנה אחד עם הטענות שלך על פלישה, גזל, שימוש שלא כדין, למעשה היתרי הבנייה ואני אבהיר יותר את השאלה, היתרי הבנייה יצאו במצב הקיים כלומר לא הייתה התנגדות של אף אחד מבעלים קודמים, לא היה שום דבר, כל השנים הכל היה ברור ומובן וזה מה שהיה, יצאו לקחו את זה כמצב קיים.

    ת: אני מעולם לא ראיתי את היתרי הבנייה ואני אשמח לראות אותם.

    ש: בחוות הדעת של רחמים שרם שצורפה יש שם מסמכים שרואים את זה ,

    ת: כן אבל בתיק לא ראיתי אותם , בדקתי בתיק" (פרוטוקול הדיון מיום 28/9/16 עמ' 13).

     

53. יחד עם האמור התובעות לא הגישו כל ראייה אשר תתמוך בטענה זו של דולינגר באשר לאי הסכמת הבעלים הקודמים לשימוש אותו עושה העירייה בשטח ההפקעה.

     

54. מנגד העיד בעניין זה מהנדס העיר והגם שבתשובה לשאלה מפורשת האם מי מבעלי הנכס (המקרקעין) התיר לעירייה אי פעם את השימוש בהם, השיב בשלילה, הבהיר כי הדרך והמדרכה נסללו לפני שנים רבות (שנות ה-50 או ה- 60) (וראו: פרוטוקול הדיון מיום 12/1/17 עמ' 75).

55. כן הובהר בחוות דעת המומחה שרים כי חלק מהדרך נוצר עוד בתכנית מנדטורית (תכנית DJ) הכוללת גם את שטח ההפקעה (להלן: "תכנית DJ") ויתרתה אושרה במסגרת התכנית בסוף שנת 1979. בחוות דעת זו נסקרו גם בקשות להיתרי בנייה ישנים שאושרו על ידי רשויות התכנון משנת 1994 ומשנת 2003 הכוללים את שטח ההפקעה, וכן מפה טופוגרפית משנת 1960 על גביה צוין כי יש להעביר לרשות העירייה את שטח ההפקעה, אשר סומן על גבי המפה באדום, ללא תמורה (ראו עמ' 14 לנ/1).

     

56. בהינתן אפוא כלל האמור אני מוצאת לקבל את טענת הנתבעות לפיה השימוש שנעשה בשטח ההפקעה, נעשה בהסכמה מכללא של הבעלים הקודמים. שנות החמישים חלפו זה מכבר וכך גם שנות השישים, ובאין פוצה פה, אינני סבורה כי ניתן להסיק אחרת.

     

57. משכך, אני קובעת כי העירייה החזיקה במקרקעין עד שנת 2010 מכוח הפקעה מכללא.

     

     

    הסכמת התובעות לאחר שנת 2010

     

58. כפי המתואר ידעו התובעות, בעת שרכשו את המקרקעין על שטח ההפקעה והדבר גם קיבל ביטוי בהסכם המכר (וראו בעניין זה שוב דבריו של דולינגר לעיל).

     

59. לא רק זאת אלא שכעולה מהראיות שהונחו בפניי, הרי שלאחר שהתובעות רכשו את המקרקעין, פעל דולינגר בעצמו בשיתוף עם העירייה, בניסיון לקבל היתרי בנייה הכוללים את שטח ההפקעה ואף הגיע תכופות למחלקת ההנדסה בעירייה (וראו בעניין זה סעיף 56 לתצהיר מהנדס העיר – נ/3 – וכן עדות דולינגר בפרוטוקול הדיון מיום 28/9/16 עמ' 8).

     

60. על פי עדותו של דולינגר, במהלך הזמן הוא ניסה לקדם בקשות להיתרי בניה הכוללות את שטח ההפקעה, בציפייה כי אלה יאושרו על ידי הנתבעות, אלא שהן נדחו פעם אחר פעם תוך הערמת קשיים וממניעים שאינם ענייניים (ראו עדות דולינגר בפרוטוקול הדיון מיום 28/9/16 עמ' 16 ואילך).

     

61. הוגשו לעיוני גם החלטת הועדה בבקשת התובעות למתן היתר בנייה על המקרקעין, להוציא את שטח ההפקעה מיום 10/4/11 (נספח ב' לנ/3), אשר אושרה בתנאים מסוימים; מכתבו של מהנדס העיר לב"כ התובעות מיום 15/1/14, במסגרתו מעדכנת העירייה כי היא עושה את מירב המאמצים לקידום תכנית בנייה במקרקעין אך כי קיימות בעיות תכנוניות (נספח ו' לנ/3); וכן החלטת הועדה מיום 28/7/13 בבקשה להיתר בנייה שהוגש על ידי התובעות, ואשר אישרה את הבקשה בכפוף לתנאים מסוימים (נספח ח' לנ/3).

62. התובעות גם הגישו ביום 11/11/12 כנגד הנתבעות את העתירה המנהלית בה ביקשו להורות לנתבעות לבצע את הליכי ההפקעה באופן פורמאלי ולחילופין לבטל את החלק בתכנית המייעד חלק מהמקרקעין להפקעה (ראו נספח ב' לת/1).

     

    העתירה המנהלית נדחתה לאחר שהובטח לקדם את הליכי ההפקעה הנמצאים בהליכי תכנון של איחוד וחלוקה בוועדה המחוזית (וראו בעניין זה סעיף 17 לת/1).

     

63. לבסוף וכאשר הליכי תכנון אלה לא צלחו, הוגשה התובענה שבפניי (ראו סיכומי הנתבעות בפרוטוקול הדיון מיום 6/3/17 עמ' 114).

     

64. מן המקובץ עולה אפוא כי גם לאחר רכישת המקרקעין, הסכימו התובעות, כביכול, באמצעות דולינגר, למצב הקיים בו מחזיקה העירייה בשטח ההפקעה הגם שזו לא בוצעה בפועל. ודוק: גם בעת הגשת העתירה המנהלית דרשו התובעות מהעירייה לסיים את הליכי ההפקעה או לוותר עליה, אך לא הביעו התנגדות להחזקת העירייה בשטח ההפקעה, אלא שדרשו כי תקדם אותם לכל כיוון שתבחר.

     

65. מן המקובץ גם עולה כי במהלך השנים העירייה אכן פעלה, ביחד עם דולינגר, לשם קידום הליכי התכנון במקרקעין, אלא שחרף האמור התעכבה השלמת ההליכים.

     

66. בהינתן אלה, אני רוצה לדייק את מסקנתי. מפעולות התובעות כמתואר, לאחר רכישת המקרקעין, אינני למדה על הסכמה לשימוש אותו עושות הנתבעות בשטח הפלישה, בלא כלום, אלא על השלמה עם מצב דברים בו שטח ההפקעה, ככל הנראה יופקע. עם זאת מכלל ניסיונותיהם להשלים את הליכי התכנון ולסייע בכך, ברי כי לא כיוונו לוותר בכך על התמורה המגיעה להם. לא זו המגיעה כפיצוי ולא זו המגיעה כדמי שימוש ראויים. יש לפרש אפוא את התנהלותם, מעת רכישת המקרקעין, לאור האמור. ועל כך עוד בהמשך.

     

     

    ביטול ההסכמה

     

67. יחד עם האמור ברורה המסקנה הבאה ולפיה לכל המאוחר, במועד הגשת התובענה דנן, הביעו התובעות את התנגדותן להמשך החזקת העירייה בשטח ההפקעה, ללא מימוש והשלמת הליכי ההפקעה, עת דרשו גם כי שטח זה, הנמצא בבעלותן, יושב לחזקתן.

     

68. בעניין זה מקובלת עלי טענת התובעות לפיה, הגם שכפי שכבר קבעתי ניתנה לעירייה רשות מכללא להשתמש בשטח ההפקעה גם ללא ביצוע הליכי ההפקעה בפועל, הרי שעם הגשת התובענה דנן בטלה הרשות שניתנה לה לעשות כן.

     

    יפים בעניין זה דברי כב' השופט אשר בע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים פ"ד ל"א (3), 210 לפיהם די בהגשת תביעה לסילוק יד על מנת לבטל הרשות להשתמש במקרקעין ובזו הלשון:

     

    "...עם גילוי דעתו של בעל המקרקעין כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרישיון והגשת תביעה לסילוק-יד בוודאי מגלה רצון זה. "

    (וראו גם רע"א 1156/02 עבד אל סלאם חיר נ' עבד אל סלאם חיר, פ"ד נז (3) 943, 956).

     

69. זכותן של התובעות לבטל את הרשות שניתנה לעירייה להשתמש בשטח ההפקעה מתיישבת גם עם האמור בפסק דין בעניין ע"א (י-ם) 1351/96 עזבון ישעיהו לוריא ואח' נ' עיריית ירושלים [פורסם בתקדין] (7/1/98) (להלן: "עניין ישעיהו לוריא") באשר לזכויותיו של בעל המקרקעין, לפיהם:

     

    "הלכת הפקעה מכללא מבוססת על עקרון המניעות, אשר נועד למנוע מהרשות המפקיעה מלהתכחש להפקעה דה-פאקטו שביצעה, ולהימנע מתשלום פיצויי הפקעה רק בשל אי ביצוע הליכי ההפקעה פורמאליים....

    אולם, איננו רואים מקום ל"סימטריה" בעניין זה בין הרשות לבעל המקרקעין, ואיננו סבורים שיש הצדקה לקשור את בעל המקרקעין למעין מניעות "נגדית" כלפי הרשות. בעל המקרקעין אינו במעמד שווה לרשות לענין זה. הוא גם לא תפס את המקרקעין ללא רשות בעליהם, ומדוע יישללו זכויותיו במקרקעיו הוא לגבי התקופה שקדמה להפקעה אך משום שהרשות נהגה שלא כדין ותפסה את החזקה במקרקעין עוד לפני שהחלו הליכי ההפקעה?"

     

70. אני קובעת אפוא כי הרשות שניתנה לעירייה להשתמש בשטח ההפקעה במשך שנים רבות ואשר ניתן היה לראותה כ"הפקעה מכללא", בוטלה על ידי התובעות במועד הגשת התובענה שבפניי (ושוב אומר, כדי שלא ייווצר בהמשך, חלילה, הרושם של הכרעה סותרת, כי ההכרעה בדבר הסכמה מכללא נדרשת לצורך הכרעה בשאלת סילוק היד, אך כי אין ללמוד מדבריי קביעה לפיה התובעות הסכימו לשימוש התובעות – אף לא מכללא – בשטח הפלישה, בלא כלום).

     

71. מכלל האמור תידרש כעת הכרעה גם בדרישה לסילוק יד ולתשלום דמי שימוש ראויים. עם זאת וקודם לדיון זה אבקש לדון בטענת הנתבעות להתיישנות.

     

     

    טענת ההתיישנות

     

72. טוענות הנתבעות כי בהינתן השימוש הממושך אותו הן עושות בשטח ההפקעה, התיישנה עילת התביעה.

     

73. מובן כי מקובלת עלי טענת התובעות, המתיישבת גם עם הוראת סעיף 125 לחוק המקרקעין, לפיה (בכפוף עוד לאמור להלן) אין התיישנות במקרקעין מוסדרים.

     

74. סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין קובע כי:

     

    "(ב)חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה".

     

75. מכאן שאין התיישנות במקרקעין מוסדרים, אלא בהתאם לכללי ההתיישנות בטרם חקיקת חוק המקרקעין (בשנת 1970).

     

76. סעיף 5 לחוק ההתיישנות התשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע כי:

     

    "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא –

    (1) בשאינו מקרקעין – שבע שנים;

    (2) במקרקעין – חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) – עשרים וחמש שנה".

     

77. מחזיק במקרקעין יוכל אפוא ליהנות מטענת ההתיישנות, המייתרת את הצורך להוכיח את זכויותיו בנכס, אם הוגשה כנגדו תביעה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות (בהתאם לסעיף 5(2) לחוק ההתיישנות).

78. אלא שעם זאת, לצורך כך ובנוסף לחלוף הזמן, על המחזיק להוכיח כי החזיק בנכס חזקה נוגדת.

     

    יפים לעניין זה דבריו של י' ויסמן בספרו, דיני קניין – החזקה ושימוש, תשס"ו – 2005, 36 לפיהם:

     

    "כאשר נסיבות החזקה מעידות שההחזקה הייתה מטעמו של התובע, כגון שהמחזיק החזיק כשוכר או כשואל, לא תניב ההחזקה את פירות ההתיישנות. החזקה כזו, שאינה כופרת בזכותו של התובע, שאינה "נוגדת" לזכותו, אינה מקנה לתובע עילת תביעה כנגד המחזיק, וממילא אין לדבר אז על התיישנות התביעה.

    ...

    מחזיק אשר ביטא בהתנהגותו את העמדה שההחזקה אינה על דעת הבעלים ובהסכמתו ייחשב אפוא כמחזיק בחזקה נוגדת".

     

79. רק לאחר הוכחת שני תנאים מצטברים אלה, יכולה לקום למחזיק הגנה מפני התביעה לסילוק ידו מהנכס, מכוח דיני ההתיישנות.

     

80. תוצאת האמור ובהינתן כי לא הוכח בפניי שהנתבעות מחזיקות בשטח ההפקעה החל משנת 1945 אלא לכל המוקדם משנת 1948, השנה בה פורסמה תכנית DJ, הרי שטענת ההתיישנות לא יכולה לעמוד להן, באשר אין המדובר בתקופה של 25 שנים קודם לכניסת חוק המקרקעין לתוקפו.

     

    לא כל שכן כאשר ספק בענייננו אם הנתבעות החזיקו במקרקעין בחזקה נוגדת, שכן לטענתן ניתנה להן הסכמה מכללא להחזיק בהם וזאת הן מידי הבעלים הקודמים והן מידי דולינגר, עת הגיש את הבקשות להיתרי בנייה מטעמו לאחר רכישת המקרקעין.

     

81. לדברים אלה אוסיף עוד את דבריו של כב' הש' ש' מנהיים בת"א (מחוזי מרכז) 2956-08-08 צפורה מעיני אוסטוינד נ' עיריית פתח תקווה [פורסם בנבו] (26/6/12), פסקה 7, לפיהם:

     

    "שאלת משמעותה של הלכת "הפקעה מכללא" מקום בו הרשות המפקיעה מבקשת להתגונן כנגד תביעת בעלים בהסתמך על "הפקעה" כזו נדונה (אמנם לא בהקשר של התיישנות ושל פיצויי הפקעה אלא בהקשר לדרישה לדמי שימוש ראויים) על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א (י-ם) 1351/96 עזבון ישעיהו לוריא ואח' נ' עיריית ירושלים [פורסם בנבו] (7/1/98). נקבע שם כי הלכת "ההפקעה מכללא", המחילה את דיני ההפקעה על "הפקעה מכללא", באה להגן על בעלי קרקע שהופקעה בדרך שאינה מקיימת את כל דרישות החוק, אולם אין היא מיועדת "להקנות לרשות המפקיעה יתרונות שלא היו צומחים לה אילו בוצעה ההפקעה כדין". הלכה זו, כך נקבע שם, מבוססת על מניעות כלפי הרשות על מנת שלא תוכל להימנע מתשלום פיצויי הפקעה רק משום שהיא עצמה לא השלימה את ההליכים הפורמאליים הדרושים, אולם אין מקום לסימטריה בעניין זה בין הרשות המפקיעה לבין בעל המקרקעין ואין להחיל עליו "מניעות נגדית". גם בית המשפט המחוזי בחיפה אימץ גישה זו... גישה זו מקובלת עליי. היא משקפת את חובת תום הלב המשתרעת, כידוע, גם על נושאים בעלי אופי דיוני (כהתיישנות), ומקל וחומר שהיא עולה בקנה אחד עם חובת ההגינות המוגברת החלה על הנתבעות בהיותן רשויות ציבוריות. מחובות אלה נגזרת ההשקפה שלא יתכן ש"חוטא ייצא נשכר", וכי הנתבעות – שהפקיעו את זכויות התובעות מבלי להודיען על כך כדרישת המחוקק – תוכלנה להיבנות מאי ידיעת התובעות על ההפקעה באמצעות טענת התיישנות".

     

82. אני דוחה אפוא את טענת ההתיישנות.

     

     

    סילוק יד ודמי שימוש ראויים

     

83. אחזור לדיון בשאלות שבכותרת, בהינתן מסקנותיי עד כה, לפיהן פקעה רשות המכללא שניתנה לנתבעות לעשות שימוש בשטח ההפקעה עם הגשת התובענה שבפני ביום 2/6/14.

     

84. לכאורה נדרשת אפוא הכרעה לפיה אורה לנתבעות לסלק ידן משטח ההפקעה.

     

85. אלא שבהינתן העובדה כי שטח ההפקעה משמש לצרכי ציבור במשך שנים רבות, כמו גם העובדה לפיה ענייננו בצומת מרכזי וסואן בעיר רמת גן, לא אוכל לעשות כן ובתוך כך ליצור בוקה ומבולקה (או כלשון ספר נחום ב', יא: "בוקה ומבוקה ומבולקה; ולב נמס ופיק ברכיים, וחלחלה בכל מתניים ..").

     

86. מאידך, בהחלט אני סבורה כי יש מקום לחייב את הנתבעות בתשלום דמי שימוש ראויים, באשר אין לאפשר לתובעות ליהנות מכל העולמות. מחד, לעשות שימוש בשטח ההפקעה, כאילו הושלמה ההפקעה ומאידך, לא לשלם בגין כך דבר, לא פיצוי בגין ההפקעה ולא תשלום דמי שימוש.

     

    ודוק: (וכפי שאף החילותי לומר לעיל) אין ללמוד מהתנהלות התובעות מאת שרכשו את המקרקעין כי ויתרו על תשלום דמי השימוש או כי הסכימו לשימוש אותו עושות הנתבעות בשטח הפלישה ללא תשלום. את הסכמת התובעות לשימוש אותו עושות הנתבעות בשטח הפלישה אני מבינה כהשלמה עם העובדה שהשטח יופקע וניסיון להוציא מכך את המיטב. אלא שהסכמה זו איננה הסכמה לנצח ואם מתמשכים הליכי התכנון שנים (ומעת המועד שרכשו התובעות את המקרקעין כבר חלפו שנים) ואף אם גזירת גורל היא ואין הנתבעות אשמות בעיכוב זה, אין התובעות צריכות להינזק מכך, ואין ללמוד מהתנהלותן כי ויתרו על כלל זכויותיהן בשטח הפלישה ובכלל כך הזכות לקבלת דמי שימוש ראויים.

     

    יפים בהקשר זה דברי בית המשפט (כב' השופטים ד' חשין, ע' קמא, י' עדיאל) בע"א (י-ם) 1351/96 עזבון ישעיהו לוריא ואח' נ' עיריית ירושלים, דינים מחוזי לב(1) 617 (1998) [תק-מח 98(1), 1604 ניתן ביום 7/1/98)] לפיהם:

     

    "המערערים לא ביקשו במקרה זה לקבל פיצוי לפני שבוצעה ההפקעה על כל תגיה ודקדוקיה, והמתינו (הגם שלא במודע) עד שהרשות תשלים את ביצוע הליכי ההפקעה הפורמליים. בנסיבות אלה, נמנעה מהם אמנם הזכות לקבל פיצויי הפקעה עוד לפני שהושלמו הליכי ההפקעה, אך, מאידך, לא נשללו מהם, כל עוד לא הושלמו הליכי ההפקעה, זכויותיהם במקרקעין, לרבות הזכות לקבל דמי שימוש ראויים ממי שעשה בה שימוש לפני מועד ההפקעה.

     

    הזכות לקבל פיצוי הפקעה, לפני שבוצעה ההפקעה הפורמלית, היא זכותו של בעל מקרקעין. השימוש בזכות זו משמעו ויתור על הזכויות במקרקעין, לרבות כל טובת הנאה הכרוכה בשימוש זה, ובכלל זה, פיצוי בגין השימוש שנעשה במקרקעין על ידי אחר. אולם, הרשות המפקיעה איננה יכולה לכפות על בעל המקרקעין לעשות שימוש בזכות זו, ולראות בו, על כורחו, כמי שתבע וקיבל פיצויים לפני השלמת ההפקעה, ובדרך זו לשלול ממנו את זכויותיו במקרקעין, לרבות הזכות לדמי שימוש ראויים ממי שעושה בהם שימוש ללא הסכמתו..."

     

     

    וראו בהקשר זה גם דבריו של קמר, בעמ' 385 (הערת שוליים מספר 188), לפיהם:

     

    "אם לאחר שהרשות תפסה חזקה במקרקעין היא נטלה בהליכי הפקעה פורמאליים, היא תהיה חייבת בתשלום דמי שימוש ראויים עד למועד ההפקעה, ובאותו מועד יתוספו לדמי השימוש פיצוי הפקעה: ע"א (י-ם) 1351/96 עזבון ישעיהו לוריא ואח' נ' עיריית ירושלים...".

87. משכך אני סבורה כי לדמי שימוש ראויים זכאיות התובעות מיום שרכשו את המקרקעין ועד להשלמת הליכי ההפקעה או עד שהנתבעות תשבנה לחזקתן את שטח ההפקעה.

     

88. המומחה ליברמן (מטעם התובעות) קבע בחוות דעתו (ת/2) כי דמי השימוש הראויים הינם בסך של 142,500 ₪ לשנה (בהתבסס על קביעה לפיה ניתן ליצור בשטח ההפקעה 11 מקומות חנייה, בניכוי תשלומים שונים לרבות ארנונה ובתוספת חישוב ריבית שנתית והצמדה ממוצעת).

     

89. המומחה שרים קבע בחוות דעתו כי "דמי השימוש הראויים ל 3.5 שנים כשימוש לחניה הינו לא יותר מ-25,000 ₪ במעוגל" (סעיף 7.7 לנ/1), קרי 7,143 ₪ לשנה. בקביעתו זו התבסס על שטח הכביש בלבד (ללא המדרכה שעליה לא ניתן לחנות) ומשכך מצא כי ניתן ליצור במקום 2 מקומות חנייה בלבד וקבע שווי דמי שימוש ראויים בגין כל אחד מהם עומד על סך של 300 ₪ לחודש (וראו גם עמ' 26 בחוות הדעת).

     

90. בהקשר זה אני מוצאת לקבל את חוות דעתו של המומחה שרים שכן לא ניתן להסיק אודות שיעור דמי השימוש הראויים משימוש שלא היה אפשרי (ואכן, על מדרכה לא ניתן לחנות).

     

91. תוצאת האמור אני מחייבת את העירייה (היא הנתבעת 1 אשר עושה את השימוש בשטח ההפקעה בפועל) לשלם לתובעות סך 49,200 ₪ המהווה סך של 600 ₪ לכל חודש החל מיום 1/7/10 (המועד בו רכשו התובעות את המקרקעין) ועד מועד מתן פסק הדין, ובתשלום בסך של 600 ₪ לכל חודש ממועד מתן פסק הדין ועד המועד בו יושלמו הליכי ההפקעה או עד המועד בו תשבנה הנתבעות את החזקה בשטח הפלישה לתובעות. ככל שעל סכום זה חל מע"מ, הוא יתווסף על הסך האמור, בשיעורו כחוק.

     

92. אעיר בהקשר זה כי אני ערה לכך שהתובעות עתרו לקבלת דמי שימוש ראויים רק עד מועד מתן פסק הדין, אולם בהינתן כי במקביל עתרו גם לסילוק ידן של הנתבעות משטח הפלישה וכי בקשתן זו נדחתה, איני רואה ליתן פסק דין עד מועד היום בלבד, ובכך לאלץ את התובעות להגיש מיד תובענה חדשה, על מנת שלא תיוותרנה ללא מענה לעתיד לבוא, תוך מתן תמריץ לנתבעות להתמהמה בכלל ההליכים.

     

     

    סוף דבר

     

93. שטח ההפקעה (כהגדרתו בפסק דין זה) הינו בבעלות התובעות והן זכאיות לקבל בגין השימוש בו דמי שימוש ראויים למן המועד בו רכשו את המקרקעין ועד המועד בו יושלמו הליכי ההפקעה או שתושב להן החזקה בשטח הפלישה.

     

94. בשל הצורך הציבורי של העירייה בשימוש בשטח ההפקעה ככביש ומדרכה, אינני מוצאת להורות על סילוק ידה ממנו.

     

95. על הנתבעת 1 לשלם לתובעות סך של 49,200 ₪ המהווה סך של 600 ₪ לכל חודש החל מיום 1/7/10 (המועד בו רכשו התובעות את המקרקעין) ועד מועד מתן פסק הדין, וסך נוסף של 600 ₪ לכל חודש ממועד מתן פסק הדין ועד המועד בו יושלמו הליכי ההפקעה או שתושב להן החזקה בשטח ההפקעה. ככל שעל סכום זה חל מע"מ, הוא יתווסף על הסך האמור, בשיעורו כחוק.

     

96. התביעה שהוגשה כנגד הועדה (הנתבעת 2) נדחית, שעה שהתובעות בעצמן לא ביקשו ממנה כל סעד שהוא.

     

97. הנתבעת 1 תשלם לתובעות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪.

     

98. כלל הסכומים שנקבעו למועד מתן פסק הדין ישולמו לתובעים בתוך 45 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. התשלום השוטף בגין דמי שימוש ראויים ממועד היום ואילך (כאמור בפסק הדין) ישולם בכל ראשון לחודש החל ביום 1/6/17.

     

99. בהינתן כלל האמור ניתן לתובעות היתר לפיצול סעדיהן כמבוקש בכתב התביעה (ולמעט בעניין דמי השימוש הראויים אשר הוכרעו במסגרת פסק דין זה).

     

    מזכירות בית המשפט תמציא לצדדים העתק פסק דין זה.

     

    ניתן היום, ל' ניסן תשע"ז, 26 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.