הטענה כי המנוח התחייב לרופאים כי לא ישים יד בנפשו ביום 11.1.12 כמוה כטענה שהוא לא ישים יד בנפשו מספר ימים קודם לכן. שהרי גם ביום 13.12.11 כך התחייב ושוחרר. אלא שבינתיים עבר זמן נוסף ללא כל שיפור במצבו ורופאי הנתבעת מצאו יומיים קודם להעברתו למחלקה הפתוחה הצדקה לבקש להוציא הוראת אשפוז כפוי.
האם מיד כאשר מטופל, שנמצא בדיכאון מג'ורי, טוען דבר מה, מקבלים את דבריו כזה ראה וקדש? ואם כך הוא הדבר מדוע נהוג לשוב ולדון בצורך בהמשך אשפוז כפוי בחלוף שבוע?
45.חוות דעתו של פרופ' טיאנו עדיפה בעיני. חקירתו תמכה וחיזקה את קביעותיו כפי שנקבעו בחוות הדעת. עדותו של פרופ' טיאנו היתה מהימנה, משכנעת ומבוססת. בעת חקירת המומחה שוכנעתי כי כל העובדות הרלוונטיות היו מצויות בפניו וכי שקלל את כלל הנתונים שהיו מונחים בפני צוות הנתבעת, בעת קבלת ההחלטות בזמן אמת, והגיע למסקנותיו כפי שקבע.
לא שוכנעתי כי עלה בידה של הנתבעת לנטוע ולו צל של ספק במהימנותו ובמקצועיותו של פרופ' טיאנו.
46.לעומת זאת מחקירתו של ד"ר ברש, מומחה הנתבעת, הוברר כי למעשה חוות דעתו הסתמכה בעיקר על סיכום האשפוז של המנוח אשר נכתב בדיעבד ולא על הרישומים הרפואיים מזמן אמת. (ראה עמ' 70- 73 לפרוטוקול).
מתוך עיון בסיכום האשפוז עולה כי קיימים רישומים שאינם מדויקים ואינם תואמים את הרישומים הרפואיים מזמן אמת. כך למשל נושא יצירת הקשר של המנוח עם מטופלים אחרים, כך למשל העניין שאימו של המנוח תמכה בבקשתו לעבור למחלקה הפתוחה וכך למשל העניין כי הוריו של המנוח דרשו להוציא את המנוח לחופשה.
ד"ר ברש אישר בחקירתו כי לא ראה בתיק הרפואי מזמן אמת הפעלת שיקול דעת של צוות הנתבעת:
"ש. האם ראית בתיק הרפואי שיקול דעת?
ת. לא בסיכום האשפוז ראיתי. אני מפנה לפסקה 42." (ראה עמ' 73 לפרוטוקול).
47.לאור דבריי אלה, אני קובעת כי ההחלטה להעברת המנוח מהמחלקה הסגורה למחלקה הפתוחה התקבלה בחופזה, ללא הפעלת שיקול דעת סביר ומדובר בהחלטה העולה כדי התרשלות.
48.בהקשר זה ראיתי לציין כי הנתבעת ביקשה להסתמך על ע"א 7276/18 עזבון המנוחה פלונית נ' מדינת ישראל המרכז לבריאות הנפש "מעלה הכרמל" , ניתן ביום 2.3.21 (להלן: "עניין עזבון המנוחה"), שם דובר במנוחה, חולת נפש מאובחנת (מאניה דפרסיה), לאחר ניסיון אובדני שכמעט צלח (בתליה כפי שבסופו של יום גם יצא לפועל), הועברה מהמחלקה הסגורה למחלקה הפתוחה לאחר יומיים, הוצאה לחופשות לביתה, כאשר מתואר בפסק הדין כי החופשות היטיבו איתה, וכאשר חזרה לבית החולים מחופשתה האחרונה היא התאבדה בתליה במחלקה הפתוחה. בית המשפט העליון (כבוד השופטים הנדל וסולברג) מאמצים את קביעת בית המשפט המחוזי לפיה לא הוכחה התרשלות מצדו של הצוות הרפואי ביחס לאופן הטיפול הנפשי במנוחה, לאיכות הטיפול התרופתי שניתן לה, להחלטה בדבר העברתה מהמחלקה הסגורה למחלקה הפתוחה ולהחלטה בדבר יציאותיה לחופשות.
49.כבוד השופט סולברג בהחלטתו מתייחס להבדלים בין תנאי האשפוז ורמת הפיקוח במחלקה הסגורה לבין הדרישה במחלקה הפתוחה וקובע כי : "... האשפוז במחלקה פתוחה, נועד מעצם טיבו וטבעו לאפשר לחולים שליטה מוגברת יותר על חייהם, ולהעביר חלק משמעותי מן האחריות לשלומם, אל כתפיהם – שלהם. כל זאת, בין היתר, כהכנה לחזרתם – בבוא העת- לניהול חיי שגרה במסגרת הקהילה..." (ראה סעיף 7 לפסק דינו של השופט סולברג).
50.איני סבורה כי ניתן ללמוד מהמקרה של עזבון המנוחה למקרה שבפניי. בעניין עזבון המנוחה דובר במטופלת אשר הייתה מוכרת למערכת, הייתה מאובחנת וקיבלה טיפול תרופתי. לעומת זאת, בענייננו מדובר ב"חולה חדש" שאינו מוכר למערכת, טרם ניתנה אבחנה בעניין מצבו הנפשי ואף לא היה תחת טיפול תרופתי שכבר הספיק ליתן אותותיו. לכן יש לאבחן את עניין עזבון המנוחה מענייננו אנו.
51.כל מקרה נבחן לפני נסיבותיו הוא ובנסיבות תיק זה, ברי כי אף גורמי הנתבעת סברו, כי התמונה עדיין לא הייתה מלאה ואף לא הייתה עדיין כל אבחנה בנוגע למצבו הנפשי של המנוח. אני סבורה כי שיקולי הצוות הרפואי בנוגע למנוח אשר היה "חולה חדש" אשר טרם התקבלה לגביו אבחנה וטרם הספיקו להכירו ולבחון את מצבו, לא היו סבירים והם נעשו מתוך קלות דעת.
52.על פי סעיף 10(א) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991 תקופת אשפוז כפוי לא תעלה על 7 ימים מיום האשפוז. לאחר מכן מאפשר החוק לפסיכיאטר מחוזי ולוועדה פסיכיאטרית להאריך את תקופת האשפוז הכפוי לתקופות ארוכות יותר. הציון של 7 ימים כתקופת אשפוז ראשונה מלמד כי זו תקופה שהמחוקק סבר שהיא ברגיל נדרשת כדי לקבל החלטה לגבי המשך הטיפול בחולה. היא גם מתיישבת עם העובדה שחלקן הארי של התרופות לא נותנות השפעה מיידית ולכן נדרשים מספר ימים כדי ללמוד כיצד משפיע הטיפול התרופתי והאם נצפה שיפור במצבו של החולה שניתנה לגביו הוראת אשפוז כפוי.
אין זה אומר כי לא ניתן במקרים מסוימים לשחרר חולה מאשפוז כפוי עוד קודם לחלוף 7 ימים. הדבר תלוי בנסיבות ובעיקר בהיכרות של המטפלים עם החולה ועל מסד נתונים רחב. ב"כ הנתבעת מייחד חלק גדול מטיעונו כלפי פרופ' טיאנו שאמירתו כי אין משחררים חולים ממחלקה סגורה לפתוחה בחלוף יומיים אינה מקצועית והיא בשיקול דעת של הצוות המטפל. אכן גם פרופ' טיאנו מסכים שמדובר בשיקול דעת הגורמים המטפלים אלא שבמקרה כאן שיקול הדעת היה מוטעה.
53.לסיכומה של נקודה זו ההחלטה להעביר את המנוח מהמחלקה הסגורה לפתוחה בחלוף יומיים בלבד מאז אשפוזו ומבלי שנצפה כל שיפור במצבו וללא שבידי הגורמים המטפלים היו די נתונים ומידע אודותיו – הייתה שגויה ואינה עומדת בסטנדרט הטיפול הראוי.
54.בעניין זה ראיתי להפנות דווקא לדבריה של כב' השופטת ברק-ארז ברע"א 8020/21 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, מיום 19.12.21 שם מוסבר הצורך בקיומה של האפשרות להורות על אשפוז כפוי:
"הגיונו של מוסד האשפוז הכפוי הדחוף – אין כל ספק כי הסמכות המוקנית בחוק למתן הוראה על אשפוז כפוי היא פוגענית. היא נועדה, כידוע, לאזן בין כמה מטרות "מתנגשות" – מחד גיסא, להגן על אדם המסכן את עצמו ואת הציבור בגין מצב נפשי שאינו מאפשר לו לדאוג לעצמו או לשפוט כראוי את המציאות; ומאידך גיסא, להגן גם על זכויותיו של הפרט, ובראשה זכותו לחירות (ראו: רע"א 8000/07 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני, פסקה 22 [פורסם בנבו] (2.5.2012); אבירם ואחרים, בעמ' 146). באופן ספציפי, הכלי של מתן הוראה על אשפוז כפוי נועד לאפשר לגורמי הפסיכיאטריה "פעולה מהירה של בר-סמכא", שמטרתה "למנוע אסון מן החולה עצמו או מזולתו" (ראו: ע"א 219/79 ירמלוביץ נ' חובב, פ"ד לה(3) 766, 775 (1980))."
ובהמשך:
"כאמור וכפי שעולה מן ההגדרה ב-DSM-5, הפרעה פסיכוטית קצרה או חולפת עשויה להופיע לבדה, ללא קשר להפרעות פסיכיאטריות אחרות, והיא עשויה להיות קצרה במיוחד. יחד עם זאת, היא עשויה להופיע במלוא העוצמה גם במתכונת זו. בנסיבות אלה, וכאשר מתקיימים התנאים שעניינם מסוכנות ופגיעה בבוחן המציאות, קיים קושי בעמדה כי יש "להמתין" לאבחון סופי של הפרעה פסיכיאטרית, כפי שנטען. כאמור, אין זה הכרח כי מצב פסיכוטי יוביל תמיד לאבחנה של הפרעה פסיכיאטרית אחרת, וממילא, לעתים די בהפרעה הפסיכוטית הקצרה או החולפת כדי להקים סכנה למטופל או לזולתו, המצריכה שימוש בכלי המיידי של הוראת אשפוז כפוי."
מכאן ניתן להסיק כמה מסקנות. ראשית, שגם אם אין אבחנה ברורה של הפרעה יש מקום לעיתים לעשות שימוש באשפוז הכפוי. שנית, האשפוז הכפוי נועד לשרת את החולה וגדר שיקול הדעת נע בין הצורך להגן על החולה מפני עצמו למול זכותו לחירותו. כלל לא נבחנת בשלב זה הברית הטיפולית שייתכן ותידרש בהמשך לצורך טיפול יעיל.
בסופו של יום נדחה ערעורו של המערער שם ועל כן איני סבורה כי יש באותה החלטה כדי לתמוך בטענות הנתבעת כאן.
הטיפול התרופתי שניתן למנוח
55.מתוך עיון ברשומה הרפואית עולה כי ביום 9.1.12 התובע מועבר למחלקה הסגורה אצל הנתבעת כאשר ד"ר מנדלסון, הרופאה הבכירה קובעת כי יש ליתן למנוח טיפול תרופתי של 1 מ"ג קלונקס, 100 מ"ג מודל ולפני השינה 7.5 מ"ג איבומן. (ראה עמ' 51 למוצגי התובעים).
56.ד"ר מרום, אשר קיבלה את המנוח למחלקה הסגורה קובעת לאחר בדיקתה את המנוח, כי המנוח יקבל טיפול תרופתי של קלונקס וסרוקסט.(ראה עמ' 36 למוצגי התובעים). מעיון ב"גיליון תרופות טיפולים" (ראה עמ' 56 למוצגי תובעים) עולה כי התובע קיבל 100 מ"ג מודל.
57.ביום 10.1.12 מתוך עיון בגיליון הוראות רופא (ראה עמ' 64 למוצגי התובעים) עולה כי בשעה 09:40 שינה ד"ר אברמוביץ' את הטיפול התרופתי של המנוח והחליט להפסיק את הטיפול במודל והורה לתת למנוח 1 מ"ג קלונקס פעמיים ביום וסרוקסט 20 מ"ג. מתוך עיון ב"גיליון תרופות טיפולים" עולה כי המנוח קיבל את הטיפול התרופתי כפי שנקבע על ידי ד"ר אברמוביץ'.
58.ביום 11.1.12 בשעה 10:20, החליט ד"ר אברמוביץ' לשנות למנוח שוב את הטיפול התרופתי. הוא הורה להוריד את הטיפול בקלונקס ל- 1 מ"ג לפני השינה, להוריד את הטיפול בסרוקסט ל- 10 מ"ג ולהתחיל טיפול בריספרדל 1 מ"ג. (ראה עמ' 64 למוצגי התובעים).
59.זוהי ההתוויה האחרונה המצויה בתיק עד ליום שחרורו של המנוח לחופשה בביתו.
60.פרופ' טיאנו קבע בחוות דעתו כי בצדק הוחל למנוח טיפול תרופתי אנטי פסיכוטי, אך הוא ציין כי המינון שניתן היה נמוך ואף לא ניתן מספיק זמן לתרופה על מנת להשפיע על החולה.
61.בחקירתו חזר על דבריו והעיד: " אתה אומר לי שב- 10.1.12 המנוח ביקש לעבור למחלקה הפתוחה וסירבו לו, אני משיב לך שנכון, הוא ביקש ולא אישרו לו. ב- 11.1.12 הוא בכמעט אפס תרופות במחלקה מעבירים אותו מהמחלקה הסגורה לפתוחה (עמ' 56) הוא מקבל 20 מ"ג סרוקסט ו- 1 מ"ג קלונקס וזה מינון נמוך, זו בדיחה, זה לא רציני. אדם שלפני יממה היה בעוצמה פסיכוטית...
...
...
ב- 12.1.12 הוא לא מקבל תרופות במחלקה ונשלח הביתה ב- 13.1.12 עם התוויה ל- 1 מ"ג ריספרדל שזה מינון שאני נותן לקטינים בגין (צ"ל בגיל- ח.ו.ו.) 10 או 12.
אתה שואל אם מינון נמוך של ריספרדל ניתן כטיפול אנטי-דיכאוני, אני משיב לך שלא. זה שום טיפול אנטי דיכאוני." (ראה עמ' 19 לפרוטוקול).
בהמשך הביע המומחה את מורת רוחו מהטיפול התרופתי אותו קיבל המנוח והעיד:
"לשאלת בית משפט – האם יש חשש שבן אדם שמתחיל לקבל טיפול תרופתי ומפסיקים אותו באופן חד מבלי להוריד את המינונים, אני משיב שלא היה ממה להוריד כי זה המינון הנמוך ביותר. אין מחלקה בארץ שתיתן תרופה לילד או למבוגר ולא תחזיק את הטיפול 3 ימים כדי לראות איך היא עובדת, האם יש תופעות לוואי, איך הוא מגיב. כאן לוקחים אדם עם סכנת אובדנות גבוהה ומוציאים אותו הביתה עם 1 מ"ג של תרופה חדשה שלא יודעים איך הוא יגיב עליה (צ"ל אליה – ח.ו.ו.).
לשאלת בית משפט- אסור היה להוציא אותו, כי הוא לא היה מכוסה תרופתית. הוא היה יומיים לאחר הפסקת התרופות האנטי דיכאוניות. זו לא התייחסות רפואית נכונה.". (ראה עמ' 20 לפרוטוקול).
62.ד"ר ברש, מנגד קבע בחוות דעתו כי: "קראתי את טענתו של פרופ' טיאנו בנוגע לטיפול התרופתי ואיני מסכים לה, בפרט כאשר פרופ' טיאנו אינו מפרט טענתו בעניין זה ונראה כאילו היא נטענה מהפה החוצה." (ראה עמ' 9 לחוות הדעת).
63.בחקירתו כאשר התבקש להתייחס לשינוי התרופות של המנוח השיב:
"ש. תאשר לי שאת המילים "בשל מרכיב ניכר של אי שקט וחרדה הוחלט על הפסקת הטיפול בנוגדי דיכאון" ומבקשת שאראה לך איפה זה נמצא בסיכום האשפוז.
ת. פה כתוב תוכנית הפסקה של טיפול תרופתי בקלונקס וסרוקסט. הוא מדווח על תחושת מתח וחרדה בעמ' 42, שורה חמישית מלמעלה והוחלט להפסיק טיפול בסרוקסט ובמודל והוחל טיפול בריספרדל. פה היה הסבר מדוע הם שינו את הטיפול."(ראה עמ' 71 לפרוטוקול).
בהמשך,
"ש. איזה טיפול תרופתי הוא קיבל?
ת. אני יכול לומר איזה טיפול תרופתי הוא קיבל, אין תרופה לאובדנות, עוד לא הומצאה. הוא טופל כמי שהתקבל לאשפוז בשל סיכון אובדני.
ש. זה נכון שהוא התקבל בגלל דיכאון מג'ורי.
ת. זאת הייתה האבחנה.
ש. הדיכאון עבר?
ת. הדיכאון לא עובר תוך יום ולא תוך יומיים ואפילו לא תוך חודש.
ש. איזה טיפול תרופתי הוא קיבל אנטי – דיכאוני?
ת. ביומיים הראשונים הוא קיבל תרופה סרוקסט נגד דיכאון אבל ב- 11.1.12 הוא קיבל לאחר הבדיקה של ד"ר אברמוביץ', עקב חרדה ומתח, הוחלט להפסיק את התרופה ולתת לו ריספרדל כתרופה הרגעתית על מנת לראות את התמונה ולהחליט אחרי החופש כנראה איך להמשיך.
...
...
ש. איזה טיפול אנטי- דיכאוני הוא קיבל?
ת. הוא קיבל סרוקסט ובהמשך התרופה הזו הופסקה כיוון שהם התרשמו מהמתח והחרדה שאולי נובעים מהתרופה, שזה יכול לקרות, נתנו לו ריספרדל למטרת הרגעה בתקווה שאחרי זה יתחילו טיפול אחר. תרופה נוגדת דיכאון מתחילה את השפעתה אחרי שלושה – ארבעה שבועות מיום תחילת הטיפול. אפילו אם היה יוצא עם תרופה נוגדת דיכאון היא הייתה עדיין רחוקה מתחילת ההשפעה שלה." ( ההדגשה שלי – ח.ו.ו. ראה עמ' 74 לפרוטוקול).
ובהמשך,
"ש. לשאלת בית המשפט- האם זה נכון שקלונקס יש לו השפעה מיידית?
ת. כן. זה לא תרופה נוגדת דיכאון, היא תרופה סדטיבית והאדם מרגיש רדום כל היום מכיוון שמחצית החיים של קלונקס היא 20 שעות. היא לא משתחררת לאט אבל היא משפיעה לאורך זמן. זה נכון שלעיתים נותנים קלונקס יחד עם תחילת טיפול תרופתי בנוגדי דיכאון כדי שהחולה לא ימצא ללא השפעה של התרופה נוגדת הדיכאון בשלב הראשון.
ש. לשאלת בית המשפט- מה היה הרעיון להפסיק לו את הקלונקס ולשחרר אותו הביתה.
ת. אני אסביר איך הבנתי את ההחלטה הזו. הם התחילו לתת ריספרדל ולא רצו שתי תרופות הרגעתיות בו זמנית לאדם שלא כל כך רגיל לטיפולים האלה. הם לא רצו להשכיב אותו , כך אני מבין." (ראה עמ' 75 לפרוטוקול).
64.בסיום חקירתו אישר ד"ר ברש כי המנוח לא קיבל אף טיפול אנטי דיכאוני (ראה עמ' 77 לפרוטוקול).
65.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בחוות הדעת, ברישומים הרפואיים ושמעתי את העדויות, אני מוצאת לקבוע כי מינון התרופות שניתן למנוח נעשה שלא מתוך הפעלת שיקול דעת סביר.
מתוך דברי ד"ר ברש עצמו עולה כי המינון שניתן למנוח בכל התרופות בהן טופל מהיום השני, לאחר הוראת ההחלפה, היו במינון נמוך מאד שלא התאימו למצב האקוטי שבו היה.
66.ד"ר מרום התבקשה להסביר בחקירתה מהי הסיבה לשינוי בתרופות שניתנו למנוח רק 12 שעות קודם לכן במיון והשיבה: "החלטה לשנות תרופות של מטופל כשעובר מהמיון למחלקה היא דבר שאנחנו עושים, אבל עם בדיקה של החולה", אך כאשר נשאלה מתי בדק ד"ר אברמוביץ' את המנוח ביום 10.1.12 לפני השעה 9:40 לא ידעה לתת תשובה ברורה ולמעשה ניתן לומר כי נתנה תשובה מתחמקת, אשר בפועל גם עמדה בסתירה לעדותו של ד"ר אברמוביץ' עצמו:
"ש. איפה ד"ר אברמוביץ בדק את המנוח ב- 10.1.12 בשעה 9:40?
ת. יכול להיות שהרשומה נרשמה מאוחר יותר.
ש. זאת אומרת שהרבה לפני 9:40 הוא בדק אותו, איפה הבדיקה?
ת. הבדיקה מתועדת לשעה 10:30 ונכון שהרישום מופיע בשעה 9:40, יתכן שבבדיקה נכח ד"ר אברמוביץ ואני כתבתי וגם ד"ר יקירביץ הייתה, או לחילופין ששוחחנו על המטופל ומישהו כתב. אם בדקנו אותו ב- 9:00 בבוקר אז יכול להיות שהרישום הוא 9:40. קשה לי להאמין שד"ר אברמוביץ יתן הוראה לשינוי תרופתי מבלי שהוא ראה את המנוח ומבלי ששוחח איתו.
ש. כמה פעמים ד"ר אברמוביץ פגש את המנוח?
ת. לפי מה שכתוב ברשומה הרפואית הוא בדק אותו ב- 11.1.12.
ש. למה ב- 11.1.12 הוא משנה לו את הטיפול התרופתי?
ת. אני לא יודעת לומר לך בשמו למה. אני לא רשומה כמי שנוכחתי בבדיקה, אני לא יכולה לזכור אם הייתי או לא." (ראה עמ' 48 לפרוטוקול).
זאת כאמור בניגוד לעדותו של ד"ר אברמוביץ', אשר אישר בעדותו כי הפעם היחידה שבדק את התובע באופן אישי הייתה ביום 11.1.12, אולם הסביר כי בכל בוקר יש ישיבת צוות של המחלקה שבה הוא מקבל דיווח מכל הגורמים במחלקה. הוא העיד כי בדרך כלל בתיק הרפואי נרשמות בדיקות הרופאים, כאשר ישיבות הבוקר אינן מתועדות. כאשר נשאל האם החליט ביום 10.1.12 בשעה 9:40 לשנות למנוח את הטיפול התרופתי מבלי לבדוק אותו באופן אישי השיב : "בהחלט, זו פרקטיקה מקובלת לראות את האנשים שהגיעו בלי שהם רדומים ומבולבלים כדי שאפשר יהיה באמת להתרשם מהמצב שלהם." וכאשר עומת עם העובדה כי ד"ר מרום אשר העידה לפניו לא נתנה הסבר כי שינוי התרופות נעשה לצורך הוצאת המטופל ממצב של ישנוניות ולשיטתה לפי עדותה זו לא פרקטיקה מקובלת, לא ידע ד"ר אברמוביץ' כיצד להשיב (ראה עמ' 59 לפרוטוקול).
67.בהמשך, ד"ר אברמוביץ' נשאל בחקירתו האם לא היה צורך להמתין עם שינוי התרופות עד לבחינת ההשפעה שלהן על המנוח והשיב:
"ש. צריך לראות איך התרופות משפיעות עליו?
ת. תלוי איזה תרופות. יש תרופות שההשפעה שלהן ניכרת אחרת כחצי שעה- שעה ויש תרופות שצריך לחכות שבועות כדי לראות את ההשפעה, למשל תרופות נוגדות דיכאון. ריספרדל במינון נמוך היא תרופה מרגיעה שההשפעה שלה יותר מהירה מאשר המטרה לטיפול פסיכוטי. סרוקסט היא תרופה שהערכה של השפעתה לוקחת שבועות כמו חלק מהתרופות האנטי-דיכאוניות. חשבנו שהתרופה הזו לא עושה כלום ולכן הפסקנו אותה."
אך כאשר נשאל כמה זמן קיבל המנוח את הסרוקסט על מנת לדעת כי היא אינה משפיעה עליו השיב: "אני לא יודע כמה זמן הוא קיבל אותה." (ראה עמ' 64 לפרוטוקול).
תשובה זו אינה מתיישבת עם הרשומות. שהרי לפחות על פי הרשומה אצל הנתבעת המנוח טופל בסרוקסט רק מרגע שהגיע לבית החולים. לא מצאתי רישום כי ביקשו וקיבלו מידע מהמשפחה או כי ידעו שהמנוח טופל על ידי ד"ר אבני בתרופות או כי היו מיודעים לכך שהמנוח התאשפז באיכילוב ליממה ושוחרר עם התוויה לטיפול תרופתי. לא מצאתי כל רישום האם המנוח נטל טיפול באופן שוטף מאז ועד לאשפוזו נשוא התביעה.
תשובה זו גם אינה מתיישבת עם דבריו קודם שלפיהם סרוקסט דורשת שימוש ממושך יותר כדי להביא להשפעה ואילו המנוח טופל בה בסך הכול מאז שהגיע לבית החולים. בהעדר מידע כי כבר טופל בתרופה זו עובר להגעתו לאשפוז, ממילא לא ניתן לומר שהצוות סבר שאותה תרופה "לא עושה לו כלום".
בהמשך נשאל ד"ר אברמוביץ' לגבי המינון של התרופות אותן קיבל המנוח בעת שחרורו לביתו והשיב:
"ש. אתה מסכים איתי שהוא שוחרר הביתה בעצם בלי טיפול.
ת. אני ממש לא מסכים. הוא שוחרר הביתה כחלק מתוכנית טיפול והוא קיבל טיפול הרגעתי בכדורי ריספרדל.
ש. אני אומרת לך שטיפול ב- 1 מ"ג ריספרדל זה טיפול במינון נמוך ביותר שאפילו לילדים לא נותנים.
ת. בוודאי. לו הייתי חושב שהמטופל במצב פסיכוטי אז המינון בוודאי לא מתאים, אבל מאחר וחשבתי שהוא לא במצב כזה, אז בוודאי שאני לא אתן לו טיפול גבוה כטיפול אנטי- פסיכוטי.
ש. מה נתתם לו נוגד דיכאון.
ת. לא נתנו לו טיפול נוגד דיכאון כי עוד לא הגענו לאבחנה. אנחנו לא נותנים לא (צ"ל: לו – ח.ו.ו) תרופות אם אין אבחנה." (ראה עמ' 64- 65 לפרוטוקול).
68.אין בידי לקבל את הסבריו של ד"ר אברמוביץ' כי לא נתנו למנוח טיפול נוגד דיכאון משום שעדיין לא הגיעו לאבחנה ברורה:
ראשית, אם לא הגיעו לאבחנה ברורה, הרי שבנתונים שהיו בידיהם לא היה מקום לשחררו לביתו.
שנית, תשובה זו אינה יכולה להתקבל לאור העובדה כי המנוח אושפז בכפייה בגלל דיכאון מאג'ורי ובמשך חודשיים שקדמו לאשפוזו, הוא, הוריו וחבריו מתלוננים כי הוא נמצא בדיכאון. לכן כיצד יכול ד"ר אברמוביץ' לטעון כי אין אבחנה של דיכאון ולו ראשונית.
שלישית, עדותו של ד"ר אברמוביץ' לא מתיישבת עם ההיגיון:
"ש. מה האבחנה של מצבו של המנוח.
ת. זו בדיוק הבעיה שלא הגענו למסקנה אבחנתית. הייתה לנו אבחנה מבדלת שעברה בין מצב דכאוני לבין פרודרום של סכיזופרניה.
ש. איפה זה מצוי בתיק הרפואי אותה אבחנה מבדלת?
ת. אני חושב שזה מצוי בסיכום האשפוז.
ש. סיכום האשפוז נכתב בדיעבד.
ת. בוודאי. זה התבסס על הרשומות ועל מה ששוחחנו בשיחות הבוקר.
ש. אני אומרת לך שאין שום דבר בתיק הרפואי שמזכיר את המילה סכיזופרניה וגם לא אבחנה מבדלת.
ת. אני מסכים." (ראה עמ' 62 לפרוטוקול).
רביעית, אף ד"ר ברש אישר בחקירתו כי האבחנה של המנוח הייתה דיכאון מאג'ורי ואישר כי "הדיכאון לא עובר תוך יום ולא תוך יומיים ואפילו לא תוך חודש." (ראו עמ' 74 לפרוטוקול).
69.לסיכום אני קובעת כי ההחלטה לשנות למנוח את הטיפול התרופתי התקבלה ללא שהופעל שיקול דעת סביר ונכוןגם אם היה מקום לשנות את הטיפול התרופתי מכל סיבה שהיא כמו לראות את המטופל במצב של עירנות ולא רדום או כי חששו שהסרוקסט נתן תופעות לוואי - בכל מקרה שינוי תרופתי בטרם יכולה להיות לו השפעה הייתה צריכה למנוע את שחרורו לביתו.
ההחלטה לשחרר את המנוח מהמחלקה הפתוחה לביתו:
70.כאמור ביום 11.1.12 בשעות הבוקר אישר ד"ר אברמוביץ', להעביר את המנוח מהמחלקה הסגורה למחלקה הפתוחה.
71.לאחר שהמנוח חתם על טופס הסכמה לאשפוז, הוא הועבר למחלקה הפתוחה.
72.מרגע העברת המנוח למחלקה הפתוחה ועד לרגע שחרורו לחופשה בביתו ביום 13.1.12 הוא לא נבדק על ידי רופאים (ראה עמ' 38 -39 למוצגי התובעים).
73.על מה שקרה עם המנוח מרגע כניסתו למחלקה הפתוחה ועד לרגע שחרורו לביתו ניתן ללמוד אך ורק מתוך הגיליון הסיעודי, ממנו עולה כי המנוח תועד על ידי אחים ואחיות פעמיים ביום ופעם אחת בלילה. עיקר התיעוד מגלה כי המנוח אינו מתקשר עם אף אחד, נראה חסר מצב רוח, עצוב ומבקש להשתחרר לביתו. לאור דלות התיעוד ראיתי להביאו במלואו:
ביום 11.1.12 בשעה 14:12 ציינה האחות מירה זילברמן כי המנוח קיבל ביקור מאימו והיה אדיש כלפיה ובשעה 18:16 נרשם מפי האחות תקוה בן עזרא כי: "במשך המשמרת המנוח לא נראה מתקשר עם המטופלים ביחידה הפתוחה, נראה שקוע בעולמו הפנימי, נראה חסר מצב רוח, עצוב, מתלונן על שעמום, קיבל ביקור מחבר אכל אוכל ביתי, בשיחה עימו מביע את רצונו להשתחרר וללכת לאשפוז יום, לדעתו המקום לא מתאים לו ומסגרת זו "הורגת".".
ביום 12.1.12 נרשם כי המנוח ישן במהלך הלילה. בשעה 13:04 ציינה האחות דגנית יגר כי המנוח "שקט מאוד. אפקט עצוב. מדבר בלחש. לדבריו הוא לא מתאים להיות במחלקה ולכן לא מתקשר עם אף אחד... מדווח שמעוניין להמשיך אשפוז באשפוז יום." בשעה 20:27 כתבה האחות לודמילה אברמוב כי המנוח "מכונס בעצמו, נראה במצב רוח ירוד, לא מתקשר כלל עם הסובבים אותו. קיבל ביקור מהוריו, ישבו זמן מה בחדרו. בהמשך קיבל ביקור מחברתו, נראה מרוצה בבואה, ישבו בלובי זמן ממושך. בשיחה מדווח על בדידות וחוסר התאמה למקום. לדבריו בשבוע הבא הוא עובר לאשפוז יום.".
ביום 13.1.12 בלילה צויין כי המנוח "ישן לסירוגין ומרבה לעשן". (ראה עמ' 45 למוצגי התובעים).
74.ביום 13.1.12 בשעה 10:38 רשם ד"ר נמרוד פיק בגיליון הרפואי כי התקיימה שיחה בין הוריו של המנוח, המנוח, לבין ד"ר יקירביץ ולאחר שהמנוח אמר כי היה שמח לצאת לשישי שבת לחופשה בביתו והוריו הודיעו כי גם הם מעוניינים בכך, הוחלט על הוצאתו לחופשה בביתו. (ראה עמ' 38 למוצגי התובעים).
75.מקובלת עליי טענת התובעים כי החלטת הנתבעת להוציא את המנוח לחופשה בביתו ביום 13.1.12, אינה עומדת בכל סטנדרט רפואי וזאת ממספר טעמים:
76.ראשית, ביום 9.1.12 מגיע לנתבעת חולה חדש אשר יוצאת לגביו הוראת אשפוז בכפייה לפיה: "מדובר בגבר השרוי כעת במצב דכאוני מגורי פסיכוטי המתבטא ב- מחשבות נהליסטיות, חוסר תיקווה, מחשבות אשמה, אנהדוניה, אפקט דיספורי, דיסימוליטי לגבי אובדנות אך בבית מסתובב וממלמל לעצמו מגלה מחשבות אובדניות פעילות לקפוץ מהגג, הצהיר על כך גם בפני חברים..." (ראה עמ' 53 למוצגי התובעים), והוא מתאשפז במחלקה הסגורה.
ביום 11.1.12, מתקבלת לגבי המנוח החלטה להעבירו מהמחלקה הסגורה למחלקה הפתוחה (כאשר כפי שקבעתי לעיל מדובר בהחלטה שאינה מתיישבת עם הסבירות).
בהמשך היום, ולאחר שהמנוח כבר הועבר למחלקה הפתוחה, פוגשת ד"ר מרום את אימו של המנוח ומקבלת ממנה אינפורמציה נוספת לגביו.
חרף המידע הרלוונטי לעניינינו, אותו קבלה ד"ר מרום מאימו של המנוח, בנוגע לחברתו של המנוח, לחבריו ששמרו עליו בתקופה האחרונה ולטיפול אצל ד"ר אבני, לא מצאה לדבר עם מי מהם (ראו עדותה בעמ' 4 לפרוטוקול).
לא יכולה להיות כל מחלוקת כי שיחה עם מי מאותם גורמים הייתה יכולה ללמד בצורה יותר מעמיקה וברורה אודות מצבו הנפשי של המנוח.
בהמשך, ביום 13.1.12 בשעות הבוקר, המנוח שוחרר לביתו מבלי שנקבעה לגביו כל אבחנה, מבלי שנצפה שיפור כלשהו במצבו וללא כל טיפול תרופתי מספק (כפי שנקבע לעיל).
77.מתוך התיעוד הרפואי אשר פורט לעיל, ולא בכדי בהרחבה, עולה כי מרגע העברתו של המנוח למחלקה הפתוחה ועד לרגע ההחלטה לשחררו לחופשה בביתו, המנוח לא נבדק על ידי רופאים. מתוך הרישומים של האחים והאחיות עולה תמונה עגומה של בחור בודד, שקט, אשר לא מרבה ליצור קשר עם הסובבים אותו ולמעשה, כפי שאף אישר מומחה הנתבעת, מצוי בדיכאון. לא נצפה כל שיפור במצבו מרגע הגעתו ועד לשחרורו.
78.שנית, ד"ר יקירביץ היתה הרופאה אשר קיבלה את ההחלטה לשחרר את המנוח לביתו ביום 13.1.12. ד"ר יקירביץ לא הייתה הרופאה המטפלת של המנוח (ראו עמ' 52 לפרוטוקול) ומתוך עדותה עלה כי לא הייתה בקיאה כלל בכל הקורה את המנוח.
כך למשל העידה ד"ר יקירביץ כי לא קראה בזמן אמת את המכתבים של האם ושל החבר ר.נ מיום 9.1.12, שנמסרו ביום הגעתו של המנוח למיון אצל הנתבעת, בהם תיארו את מצבו הנפשי הקשה של המנוח ואף פירטו את כוונת המנוח לשים קץ לחייו.
כך גם העידה כי לא קראה בזמן אמת את התיעוד שערכה ד"ר מרום בעת שיחתה עם אימו של המנוח ביום 11.1.12 (ראו עמ' 50 לפרוטוקול).
בהמשך העידה כי אף לא הייתה מודעת לכך שהמנוח היה ביום 8.1.12 באשפוז יום אצל ד"ר רוזנצוויג ונקבע לו טיפול ליום 9.1.12 אליו הוא לא הגיע (ראו עמ' 54 לפרוטוקול).
עוד העידה כי לא ידעה באיזה תנאים גר המנוח ובאיזו קומה (ראה עמ' 54 לפרוטוקול).
79.נשאלת השאלה מדוע ד"ר יקירביץ שלא הייתה הרופאה המטפלת במנוח ולא הכירה את המנוח ואת התיק הרפואי, מקבלת החלטה הרת גורל?
על כך השיבה ד"ר יקירביץ לשאלת בית המשפט:
"ש. לשאלת בית המשפט – אם ביום שישי ישנו צוות מצומצם בלבד מדוע את הערכה לגבי שחרור מטופלים לסוף שבוע לא עושים ביום חמישי כשהצוות המלא נמצא.
ת. זה מה שאנחנו עושים, אבל ביום שישי אנחנו בודקים מקרים דחופים. הוא היה מקרה דחוף, כי הוא ביקש לצאת לחופש, זה לא היה מתוכנן ולכן אני בדקתי אותו." (ראה עמ' 52 לפרוטוקול).
80.ד"ר יקירביץ התבקשה להסביר את שיקול הדעת שלה כאשר החליטה לשחרר את המנוח לביתו והשיבה:
"ש. כשאשרת לו לצאת ב- 13.12.12 התרשמת שהוא רגוע והתרופות בסדר.
ת. התרשמתי ששהות שלו במחלקה בסוף שבוע תעשה יותר נזק. לגבי הטיפול התרופתי הוא היה יותר רגוע, לא במידה ניכרת, אבל הוא היה קצת יותר רגוע. הסבל שלו מזה שהוא היה במחלקה היה מאוד גדול.
...
...
ש. הוא מגיע אלי לאחר שהוא ישן מעט בלילה והתרשמתי שהוא רגוע ואפשר לשחרר אותו לחופשה.
ת. השיקול הוא קצת שונה. צריכים להבין שמה שקורה בסוף שבוע זה הרבה בדידות, זה הרבה התקפות של אנשים אחרים, חולים, כמו תביא סיגריה, אין מטפלים וצוות סיעודי מאוד מצומצם. במובן זה הנוכחות שלו עם המשפחה ובת הזוג נראתה לי הרבה יותר סבירה." (ראה עמ' 51 לפרוטוקול).
81.מתוך תשובתה עולה הבעייתיות בקבלת ההחלטה לשחרר את המנוח הביתה לסוף השבוע.
הגם שאין חולק שבסוף השבוע אין לצפות לטיפול אינטנסיבי במאושפזים שנותרים במחלקה בשל צמצום בכוח אדם, הרי שלא נשקלה כלל העובדה שהמנוח הגיע לאשפוז רק לפני מספר ימים והטיפול התרופתי שניתן לו, כפי שנקבע לעיל, לא היה מספק ומכל מקום טרם יכול החל להראות השפעה כלשהי.
82.החלטת ד"ר יקירביץ ניתנה כאמור מבלי שעיקר המידע לגבי המנוח היה בפניה. הוא ניתן על סמך דבריו של המנוח עצמו והבטחתו כי ישמור על עצמו. לא ראיתי ברישומים כי נעשה בירור לגבי מסוכנותו, מדוע כל כך מהר עבר למחלקה הפתוחה? האם בהעברתו למחלקה הפתוחה לא היה די בשלב זה כדי ליצור את אותה ברית טיפולית? שהרי בחלק מן המקרים האשפוז בא בעקבות הימצאותו של אדם במצב שהוא נעדר יכולת לקבל עבור עצמו החלטות מושכלות.
בהעדר אינפורמציה מספקת על המנוח, לא נשקלה כלל האפשרות שהמנוח מניפולטיבי ובעצם טרם ניתן לסמוך על מילותיו. עצם העובדה שהמנוח לא רצה להימצא במחלקה הוא ברור. אך אם הגיע לשם ואף התקבלה החלטה לאשפזו בכפיה, משמע מצבו היה כזה שחייב המשך שמירה עליו.
-
שלישית, ד"ר ברש אישר בחקירתו כי האבחנה של המנוח הייתה דיכאון מאג'ורי. בהמשך, כאשר התייחס לתרופות אותן קיבל אישר כי : "... אפילו אם היה יוצא עם תרופה נוגדת דיכאון היא הייתה עדיין רחוקה מתחילת ההשפעה שלה." (ראה עמ' 74 לפרוטוקול).
מכאן עולה כי במקרה דנן, כאשר מדובר בבחור עם אבחנה, ולו ראשונית, של דיכאון מאג'ורי וכאשר מתוך הרישומים עולה כי יש לו כוונות קונקרטיות לקפוץ מהגג, הוא מתגורר עם הוריו בקומה התשיעית ואינו מאוזן תרופתית, הרי שההחלטה לשחררו לחופשה בביתו לאחר תקופה כה קצרה, לא עומדת בשיקולי הסבירות במקרה זה. כל שהיה נגרם למנוח לו היה נותר במחלקה הפתוחה בסוף השבוע היה אותו מצב רוח קשה עמו הגיע. לא הובאה כל אינדיקציה כי מצבו היה מחמיר או כי היה נגרם נזק של ממש להמשך הטיפול. שהרי אם לאחר מספר ימים נוספים היה הטיפול התרופתי מתחיל להשפיע, יש להניח שמצבו של המנוח היה משתפר וניתן היה להסביר לו שהיה מסוכן להיעתר לבקשותיו בסמוך לאשפוזו. לו היה מצבו מתחיל להשתפר ניתן היה להתחיל לדבר על בניית הברית הטיפולית למולו. אך לא בשלב שבו הוא עדיין לא מאוזן ולא מסוגל לקבל החלטות אחראיות לגבי עצמו.
-
רביעית, כפי שעולה מהתיעוד הרפואי, ד"ר פיק היה הרופא אשר ערך את הרישום הרפואי ביום 13.1.12. ד"ר פיק לא זומן להעיד על ידי הנתבעת בטענה כי הוא נמצא בחו"ל. מדובר בעד מהותי ורלוונטי אשר יש לאי העדתו על ידי הנתבעת כדי לפעול לחובתה. לא ניתן לקבל את ההסבר כי העד נמצא בחו"ל שכן גם חברו של המנוח, מר ב.ג העיד באמצעות וידאו קונפרנס כאשר הוא בחו"ל.
-
חמישית, הנתבעת טוענת כי ההחלטה לשחרר את המנוח לביתו התקבלה לאור בקשתם ואפילו דרישתם של הוריו של המנוח.
אין בידי לקבל טענה זו של הנתבעת.
מתוך עיון בסיכום האשפוז אשר נכתב בדיעבד עולה כי: "... ביום החמישי לאשפוזו הגיעו הוריו למחלקה וביקשו להוציאו לחופשת סוף שבוע. א' נבדק שוב ע"י צוות המחלקה, שלל בתוקף כוונות לפגוע בעצמו ואופשרה לו חופשה תוך שהוסבר לבני משפחתו שמדובר בשלבים ראשונים של הערכה וטיפול, שלא ניתן לשלול מסוכנות לעצמו ולפיכך ולאור דרישתם יהיה עליהם להשגיח עליו השגחה צמודה." (ראה עמ' 42 לראיות התובעים).
אולם מנגד מתוך עיון ברשומות הרפואיות שנכתבו בזמן אמת לא ניתן לראות כי הייתה דרישה של ההורים לשחרר את המנוח לחופשה בביתו.
-
אימו של המנוח העידה בתצהירה כיצד הייתה מופתעת כאשר שמעה על ההחלטה לשחרר את המנוח לחופשה, אולם כאשר הודיעו לה שאין כל בעיה היא קיבלה זאת בהכנעה : "א' ביקש להשתחרר הביתה וביום שישי 13.1.12... א' התקשר אלינו ואמר שהרבה יוצאים לחופש ושמותר לו גם ואנחנו ישר הגענו לבאר יעקב. נכנסנו לשוחח עם הרופאה ואני שאלתי אותה אם באמת א' הולך הביתה כי הוא מבקש להשתחרר היא ישר ענתה לי "כן למה לא". הייתי בטוחה שהיא לא תאפשר את זה ושזו רק דרך של א' להגיד שהוא משתחרר כדי שנגיע ונוציא אותו משם אבל להפתעתי הרופאה כלל לא ראתה בעיה בשחרור שלו למרות מצבו הנפשי הקשה. התשובה של הרופאה ועצם השחרור שלו הפתיע אותי מאוד. אני רציתי לדבר עם הרופאה על א' ועל זה שאיים להתאבד אם לא ישחררו אותו, אבל לא יכולתי בגלל שא' היה בחדר והרופאה מיהרה... זה היה נראה לי מוזר מאוד שמשחררים את א' במצב שלו אבל שוב אני סמכתי עליהם והאמנתי להם..." (ראה סעיפים 34 – 38 לתצהיר האם).
-
גם בחקירתה חזרה על דבריה והעידה:
"אתה מפנה אותי לעמ' 38 לרישום מ- 13.1.12 שנרשם על ידי ד"ר פיק
ששם נרשם שהמנוח אמר שהיה שמח לצאת לשישי – שבת וגם אנחנו מעוניינים ושואל אותי איך זה מתיישב עם מה שאמרתי בתצהירי שאנחנו הופתענו כשאמרו לנו שמוכנים לשחרר אותו לשישי- שבת, אני משיבה לך שאם הרופא אומר שאפשר לשחרר והמנוח רצה להשתחרר אז מה אני יכולה לעשות ... השיחה עם הרופאה התחילה כך. אני אמרתי לה שהוא רוצה להשתחרר לשישי – שבת, האם הוא יכול? היא ישר אמרה כן, אפילו לא חשבה דקה. אמרה כן למה לא? ואחר כך המשיך מה שכתוב . אחרי זה היא התחילה לדבר איתו." (ראה עמ' 37 לפרוטוקול).
ובהמשך,
"אתה מפנה אותי לחוות הדעת של ד"ר ברש (עמ' 3 לחוות הדעת) שבה הוא מציין מפי בפסקה שלישית מה היה באותו יום של השחרור ואומר שמה שמתאר ד"ר ברש זה בעצם מה שהיה, היינו שאני שאלתי את הרופאים אם אפשר לשחרר אותו הביתה כי זה מה שהוא רוצה, אבל בליבי פנימה לא רציתי את זה, אני משיבה לך המנוח רצה לצאת הביתה ואני שאלתי אם זה אפשרי. לא היה יותר מזה. לא אמרתי שאני מתנגדת. (ראה עמ' 38 לפרוטוקול).
-
גם אביו של המנוח העיד בתצהירו כי ביום 13.1.12 התקשר המנוח לאשתו ואמר לה שמסכימים לשחרר אותו. לכן הם נסעו מיד מביתם לבאר יעקב על מנת לבדוק שבאמת מותר לו לצאת לחופשה בבית. הוא העיד כי אשתו נכנסה לשיחה קצרה עם הרופאה אשר אמרה לה שאין כל בעיה לשחררו. הוא העיד כי אף אחד לא אמר להם לשמור על המנוח. בהמשך העיד כי כאשר שאל את המנוח איך זה יכול להיות שמשחררים אותו אז הוא ענה לו : "אם מישהו רוצה לצאת לשישי שבת כדי להתקלח ולהתרענן אז נותנים לו..." (ראה סעיפים 22- 25 לתצהיר האב).
בחקירתו חזר על דבריו והעיד:
"אתה מפנה אותי לסעיפים 22- 24 לתצהירי ושואל אותי אם גם אנחנו אמרנו לרופאים שאנחנו מעוניינים שהמנוח יצא הביתה, אני משיב לך חס וחלילה. זה ממש לא נכון. בדרך הביתה שאלתי את המנוח איך זה קרה שהוא יצא כל כך מוקדם.
אתה שואל אם אני זוכר פגישה עם ד"ר פיק וד"ר יקירביץ ואני ואשתי, אני משיב לך שאני לא ראיתי אף רופא. הייתי רק הנהג שלהם." (ראה עמ' 40 לפרוטוקול).
עדותם של הוריו של המנוח הייתה אמינה, סדורה ועקבית ומצאתי ליתן לה משקל מלא. מנגד לא כך התרשמתי מעדותם של עדי הנתבעת.
-
ד"ר יקירביץ העידה בתצהירה כי: "ביום 13.1.12 ..., בדקתי את המנוח ושוחחתי איתו ועם הוריו. המנוח הביע את רצונו לצאת הביתה לסוף השבוע, וההורים הודיעו שאף הם מעוניינים בכך..." (ראה סעיף 20 לתצהיר). "מעוניינים" ולא "דורשים".
בעדותה נשאלה ד"ר יקירביץ האם דיברה עם שני ההורים של המנוח והשיבה: "אני זוכרת שהיו הורים. את האימא אני זוכרת.". (ראה עמ' 51 לפרוטוקול). מכאן שזה גם לא הוריו אלא רק הורה אחד.
-
בחקירתה סיפרה כי ההורים לא רק ביקשו שהמנוח יצא לחופש אלא הם גם דרשו זאת והתעקשו שכך יהיה. אולם בהמשך הסבירה כי הסיבה לשחרור נבעה מכך שהיא האמינה כי אם יצרו עם המנוח קשר בטוח יותר, אז הוא יהיה נכון להמשיך בטיפול:
"ש. אני אומרת לך שבית החולים טוען שההורים לא רק ביקשו שהוא יצא לחופשה אלא דרשו זאת והתעקשו על זה.
ת. כן.
ש. מי התעקש מההורים האב או האם?
ת. אני זוכרת יותר את השיחה עם האימא. הם היו לא שבעי רצון מהתנאים במחלקה ורצו לקחת אותו הביתה.
ש. הוא ילד בן 23 וההורים כבר לא אפוטרופסים ורק 4 ימים קודם האמא התחננה שנעזור לו ושנאשפז אותו וכשהיא מגלה שלא מתכוונים לאשפז אותו היא מביאה את החבר, ר.נ שהעיד ש- 20 דקות הוא ניסה לשכנע במיון שיאשפזו אותו. איך זה מסתדר עם הדרישה הנטענת של ההורים לקחת אותו הביתה.
לשאלת בית המשפט- אולי בעצם כאשר ישבנו לכתוב את התחקיר קצת האדרנו את הסיטואציה שהייתה ביום שישי ולא הייתה דרישה של ההורים, אלא שהיה להם קשה לעמוד מול הבקשה של הבן שלהם.
ת. הדבר היחידי שיש לנו לתת למטופל זה קשר ותקווה שהוא יקבל טיפול. אני חושבת שאם לא היינו קצת מקלים על הסבל שלו במחלקה, ההתנגדות שלו הייתה גוברת.
...
... מה שהאמנו שאם ניצור איתו קשר בטוח יותר אז הוא יהיה יותר נכון להמשיך בטיפול וגם הוא ירצה להמשיך בטיפול."(ראו עמ' 53- 54 לפרוטוקול).
סתירה זו בעדותה של ד"ר יקירביץ אשר לפתע שינתה את עדותה וציינה כי ההחלטה לשחררו לביתו נבעה מהסבל הקשה שבו היה מצוי המנוח ולא בגלל דרישה כזו או אחרת של הוריו יש בה כדי להשליך על מהימנות העדה.
-
כפי שכבר ציינתי לעיל הטענה לרצון ליצור ברית טיפולית כבר בשלב מוקדם של האשפוז עלתה לראשונה לאחר הגשת התביעה. היא לא מופיעה בשום מקום ברישומים מזמן אמת. גם לא שוכנעתי כי בשלב זה שבו היה מצוי המנוח ניתן לדבר על ברית טיפולית. אשפוז פסיכיאטרי הוא דבר לא נעים תמיד, גם לאנשים שבאים לאשפוז מיוזמתם. חזקה על הגורמים המטפלים במחלקות האלה שהם שומעים כל יום בקשות לשחרור ואינם נעמדים דום ונענים לכל בקשה (ראו למשל דבריה של ד"ר מרום למנוח ביום 10.1.12). בקשות מסוג זה צריכות לעבור דיון בעובדות והפעלת שיקול דעת.
-
לאור כל הנימוקים שפורטו לעיל, אני סבורה כי גם ההחלטה להורות על שחרורו של המנוח מהמחלקה הפתוחה לביתו, מבלי שהוא תחת כיסוי תרופתי מספק, הייתה החלטה שהתקבלה מבלי שהופעל שיקול דעת ונערך דיון רציני בנתונים והיא אינה עומדת בסטנדרט התנהלות סביר של הגורמים המטפלים.
-
בהקשר זה אין לי אלא להפנות לעניין עזבון המנוחה שם מתייחסים השופטים לקיומה של חובת הזהירות מצד בית חולים פסיכיאטרי וקובעים כי:
-
"פשיטא הוא, כי בית חולים פסיכיאטרי, ככל גורם רפואי, חייב לטפל בחוליו במיומנות ובסבירות – בהתאם למקובלות הקיימות ברפואת נפש... משפטנו מכיר בקדושת החיים כערך עליון מקדמת דנא ...; וכפועל יוצא מכך, הוא מטיל על בתי חולים ורופאים פסיכיאטריים, לצד חובותיהם המוסריות שאינן עומדות לדיון לפנינו, את החובה המשפטית לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי למנוע את התאבדות המטופל הלוקה בנפשו או, למצער, למזער את הסיכון להתאבדות הנשקף ממנו. חובה זו איננה חובה מוחלטת, שכן אין ביכולתו של שום רופא ושום בית חולים פסיכיאטרי לסכל לחלוטין את מימוש הדחף להתאבד שקיים אצל מטופל הלוקה בנפשו. לצד ההכרה בחוסר אפשרות מעשית למנוע התאבדויות כאלה, משפטנו קבע כי מניעתן היא בגדר מטרה חשובה-עד-מאד, אם לא מטרת-על, שלשם קידומה חייבים בתי החולים והרופאים הפסיכיאטריים לנקוט בכל האמצעים הרפואיים והלוגיסטיים אשר עומדים לרשותם – בגבולות של סבירות, של הגיון ושל השכל הישר...בהקשר זה, כמו בהקשרים אחרים של דיני הנזיקין, חובת זהירות משמעה חובה לא להתרשל ... קביעת תוכנה של חובה כאמור איננה דבר פשוט. חובת זהירות איננה דורשת מאלו שכפופים לה למנוע כל סיכון אפשרי לקרות הנזק אשר נשקף לזולת. "התרשלות" – משמעה חשיפת הזולת לסיכון בלתי סביר של קרות הנזק ..." (ראה סעיפים 25-27 לפסק דינו של כבוד השופט שטיין).
-
"בית החולים חב בחובת זהירות כלפי מטופליו; בתוך כך, מחובתו לקחת בחשבון את האפשרות כי מתמודדי הנפש אשר חוסים בצל- קורתו, עשויים לנסות לשלוח יד בנפשם. עליו לנקוט אם כל, באמצעים סבירים, על מנת למנוע התרחשותו של נזק כאמור..." (ראה סעיף 5 לפסק דינו של כב' השופט סולברג).
-
לאור קביעותיי שלעיל ומשמצאתי כי הצוות הרפואי של הנתבעת התרשל בקבלת ההחלטות בנוגע למנוח, הרי שקמה לנתבעת אחריות לנזקי התובעים. משההתרשלות הביאה לנזק הרי שנמצא קשר סיבתי לנזק והוכחה עוולת הרשלנות.
נזקי התובעים
תביעת העיזבון
הפסדי השתכרות
-
המנוח סיים בית ספר תיכון עם תעודת בגרות מלאה במקצועות פיזיקה, כימיה ומדעי המחשב. חברתו וחבריו העידו בפניי כי המנוח היה בחור מוכשר ביותר ולצד כשרונו היה ערכי מאד וקשוב לסביבתו. מבחינה חברתית היה מוקף בהמון חברים שהלכו איתו כברת דרך ושמרו על קשרים חזקים מאד לאורך שנים. הדבר בא לידי ביטוי בהתארגנות חבריו ליצור מעין קומונה בביתו של אחד מהם כאשר נודע להם שהמנוח במצוקה. זאת כדי לשמור עליו וכדי לנסות להוציאו מהמצב בו נמצא. מאמץ זה של אנשים צעירים בתחילת הדרך מלמד על סוג הקשר שלהם למנוח וגם על היותו אהוב מאד על ידי חבריו.
-
המנוח התגייס לצה"ל ליחידת מודיעין מסווגת של חיל האוויר ושוחרר לאחר שירות צבאי מלא.
-
לאחר השחרור טסו המנוח וחברתו הגב' ע.מ להודו וטיילו שם במשך חצי שנה.
-
עם חזרתו של המנוח ארצה בחודש ינואר 2011, הוא החל לעבוד בחנות "למטייל" במשרה מלאה ובמקביל נרשם ללימודי הנדסה באוניברסיטת תל אביב.
-
בחודש אוקטובר 2011 החל המנוח ללמוד לתואר הנדסת מכונות באוניברסיטת תל אביב, לאחר שקיבל ציון גבוה מאוד במבחן הפסיכומטרי.
-
כשבוע לאחר תחילת הלימודים, הפסיק המנוח את לימודיו.
-
לטענת התובעים, חרף העובדה כי המנוח טרם החל לעבוד באופן קבוע, ניתן להתרשם כי המנוח היה בחור חכם, מוכשר, בעל כישורים רבים אשר למד באחד מהתיכונים היוקרתיים ביותר, אשר היווה מקפצה לחיים. לטענתם ציוני תעודת הבגרות, תוצאת המבחן הפסיכומטרי והקבלה לתואר, מעידים כאלף עדים על פוטנציאל השתכרותו. התובעים מבקשים להעמיד את פוטנציאל השתכרותו של המנוח לכל הפחות על שילוש השכר הממוצע במשק.
-
הנתבעת מתנגדת לדרישת התובעים. לטענתה התובעים עורכים חישוב על פי שכר מהנדס, כאשר על פי הראיות, המנוח החל את לימודיו, אך הפסיק מכיוון שהתקשה בהם וכנראה הגיע למסקנה כי תחום זה אינו מתאים לו.
עוד טענה הנתבעת כי לא הוכח כי המנוח שונה מכל צעיר אחר שטרם החל בקריירה המקצועית.
בנוסף טענה הנתבעת כי ניסיונם של התובעים לסמוך טענתם על ע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור, ניתן ביום 5.9.00 (להלן: "עניין אקסלרד"), שם נפסק לצעיר שטרם מימש את פוטנציאל השתכרותו כפל השכר, אין בה כדי להועיל שכן בנסיבות שם דובר בתובע אשר הייתה לגביו קביעה עובדתית לפיה הוא מחונן.
לטענת הנתבעת יש להעמיד את בסיס השכר של המנוח על השכר הממוצע במשק.
-
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושמעתי את העדויות אני סבורה כי לא עלה בידי התובעים להוכיח כי יש מקום לסטות מההלכה שנקבעה על ידי כבוד השופט ריבלין בעניין ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא ואח', מיום 27.9.05 (להלן: "הלכת רים אבו חנא").
-
אין לי ספק כי המנוח היה מלח הארץ. חכם, כשרוני ומוקף בחברים טובים. יחד עם זאת אין בנתונים כמו תוצאת הפסיכומטרי ובית הספר התיכון שבו למד כדי ללמד אודות פוטנציאל השתכרות.
-
מדובר במנוח אשר טרם סלל את דרכו המקצועית ואף טרם בחר במקצוע אותו הוא מעוניין ללמוד ובמצב דברים זה הרי שיש לסמוך על החזקה שנקבעה בהלכת רים אבו חנא. מתוך העדויות של חבריו ואביו עלתה תמונה כי ייתכן שהמנוח היה מוצא לו עיסוק חברתי יותר מזה שהחל ללמוד בשל אופיו.(למשל לימודי אקולוגיה כפי עדות האב בעמ' 39 לפרוטוקול). בעיסוקים אלו אין וודאות כי שיעור ההשתכרות הוא גבוה מן השכר הממוצע במשק.
-
השכר הממוצע במשק נכון ליום זה עומד על סך של 11,800 ₪ במעוגל. חישוב הפסדיו של המנוח ברכיב זה, לעבר ולעתיד, לאור הקבוע בע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, ניתן ביום 11.4.06 עומד על סך של 1,366,500 ₪ במעוגל.
קיצור תוחלת חיים וכאב וסבל למנוח
-
לטענת התובעים המנוח היה איש צעיר ופעיל ואלמלא רשלנותה של הנתבעת באבחון ובטיפול בו, הוא היה צפוי להמשיך לחיות עוד שנים רבות בבריאות מלאה.
לטענתם יש לפסוק פיצוי הן על הנזק האובייקטיבי (עצם קיצור תוחלת החיים) והן על הסובייקטיבי (הידיעה והחשש על המשהו הרע והגדול שקורה לו).
לטענתם בהתחשב בגילו הצעיר של המנוח במועד פטירתו והסבל הרב שעבר עד למועד הפטירה, יש להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 1,200,000 ₪.
-
לטענת הנתבעת יש להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה בסך של 300,000 ₪, כפי שנקבע בעניין ת.א 56730-08-16 עזבון המנוחה פלונית נ' מדינת ישראל המרכז לבריאות הנפש "מעלה הכרמל", ניתן ביום 8.8.18 מפי כבוד השופט רניאל.
-
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובפסיקה אליה הפנו הצדדים, מצאתי לפסוק פיצוי בסך של - 600,000 ש"ח.
-
איני סבורה שניתן ללמוד מעיזבון המנוחה לענייננו מאחר ובמקרה שם היה מדובר במנוחה שהייתה מוכרת לאורך שנים כחולה שדרשה טיפולים לאורך השנים וניסיון ההתאבדות לא היה ראשון. ואילו במקרה שבפניי מדובר בצעיר שחווה אפיזודה דיכאונית ראשונה וניתן להניח שעם טיפול ראוי היה חוזר למעגל החיים ולתפקוד.
-
אין מחלוקת כי מדובר במנוח צעיר כבן 23 שנים בלבד במותו . יחד עם זאת, מותו של המנוח היה מידי ואין לפסוק לחובתה של הנתבעת את התקופה הקשה שבה היה מצוי המנוח עובר לאירוע.
הוצאות קבורה ומצבה
-
משלא הובאו קבלות על הוצאות אלו ראיתי להעמיד את הפיצוי על דרך האומדנא בסך של - 15,000 ₪.
-
סה"כ תביעת העיזבון עומדת על - 1,981,500 ₪.
תביעת התובעים 2 – 3 מכוח הלכת אלסוחה
-
לטענת התובעים עקב האירועים נשוא התביעה, השתנו חייהם והם הפכו ממשפחה "רגילה" למשפחה שעצב ודיכאון השתלטו על חייהם. לטענתם, בעניינם מתקיימים כל ארבעת התנאים שנקבעו בהלכת אלסוחה והם עותרים לפיצוי בסך של 300,000 ₪ עבור כל אחד מהם.
-
לטענת הנתבעת בענייננו לא מתקיימת הלכת אלסוחה ולכן אין מקום לפסוק פיצוי. לחילופין מסכימה הנתבעת לפסוק פיצוי בראש נזק זה בסך של 50,000 ₪.
-
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחוות הדעת מטעמם, אני סבורה כי בעניינה של אם המנוח לא הוכח כי מתקיימת הלכת אלסוחה שכן נכותה הנפשית הועמדה על ידי המומחים בשיעור של 10% בלבד. נכות זו אינה מקיימת את התנאי הרביעי של הלכת אלסוחה. עם כל העצב והקושי הצליחה האם לגייס כוחות ושבה לעבוד. על ההבדל בין העצב הגדול בשל האובדן לעומת הפגיעה הנפשית שנדרשת לצורך החלת הלכת אלסוחה אין לי אלא להפנות לדבריו של הנשיא שמגר באותה פרשה:
"מבלי לקבוע מסמרות בעניין, נראה לי כי ישנם טעמים כבדי-משקל לצמצום הנזקים בני הפיצוי לתגובות נפשיות מהותיות (במובחן מתגובות אנושיות שליליות אשר מי שחש אותן מסוגל להתמודד ולהתגבר עליהן בכוחות עצמו), למשל, מחלת נפש כפשוטה (פסיכוזיס) ומקרים ברורים וקשים, ואף משמעותיים מבחינת משכם, של פגיעות נפשיות רציניות (נוירוזיס), גם אם אינן עולות כדי מחלת נפש. שאלה זו תחזור בוודאי ותתברר בבתי המשפט מעניין לעניין, בשים לב לנסיבותיו ולעדויות מומחים רפואיים אשר יובאו לעניין זה. אולם ברור, כי מקרים שאינם בגדר פסיכוזיס מוכרת יכולים לשמש יסוד לתביעה רק במקרים ברורים וקשים."
-
לעומת זאת, בנוגע לאביו של המנוח, אני סבורה כי הלכת אלסוחה מתקיימת שכן נכותו הנפשית הועמדה בשיעור גבוה יותר ואף ניתן היה להתרשם מהחומר הרפואי שצורף כי נגרם לו נזק נפשי של ממש.
-
כאמור, אי אפשר לתאר את הכאב והסבל אותו חווים הורים אשר נאלצים לקבור את בנם, אולם בהתאם לדרישות הפסיקה הרי שאמו של המנוח אינה עומדת בגדר הקריטריונים.
-
בנסיבות העניין ראיתי להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה בסך של 200,000 ₪.
הוצאות כלליות
-
לטענת התובעים הם נאלצו לשהות לצידו של המנוח לאורך האירועים נשוא התביעה, ובכלל זה ליוו אותו לטיפולים, אישפוזים וביקורות החל מתחילת האירועים ועד למותו. בכך לטענתם היטיבו את נזקו ונגרמו להם נזקים והוצאות רבות.
עוד טענו התובעים כי לאחר מותו של המנוח נגרמו להם הוצאות קבורה, לוויה ומצבה וקיום ימי זיכרון.
התובעים מעמידים נזקם זה בסך של 40,000 ₪.
-
לטענת הנתבעת אין מקום לפסוק להורים פיצוי בגין התקופה בה שהו לצידו של המנוח. כך גם טענו כי בהתאם לסעיף 81 (2) לפקודת הנזיקין אין מקום לפסוק פיצוי בגין הוצאות אבל וכי הוצאות הקבורה מכוסות על ידי הביטוח הלאומי.
לטענת הנתבעת יש לפסוק פיצוי בסך של 10,000 ₪ בגין המצבה.
-
מקובלת עליי טענת הנתבעת כי אין לפסוק לתובעים פיצוי בגין התקופה שבה שהו לצידו של המנוח עובר למותו. הוצאות אלו לא נגרמו בשל אשמה של הנתבעת אלא בשל מצבו של המנוח כבר בשלב שקודם לאירועים בבית החולים. כך גם מקובלת עליי טענתה כי לא ניתן לפסוק פיצוי בגין הוצאות אבל וימי זיכרון. הוצאות הקבורה נפסקו במסגרת תביעת העיזבון.
סוף דבר
-
הנתבעת תשלם לתובעים את נזקיהם תוצאת רשלנותה בסך של 2,181,500 ₪.
-
כמו כן תישא הנתבעת בהוצאות המשפט על פי קבלות שיוצגו כשהן נושאות הפרשי הצמדה וריבית ממועד הוצאתן.
-
באשר לבקשת התובעים לפסוק להם הוצאות בגין ניהול ההודעה לצד ג' שנשלחה נגדם ואשר רק לקראת סוף שמיעת הראיות ביקשה הנתבעת למחוק את ההודעה, מצאתי כי יש טעם לבקשה.
אני מעמידה את ההוצאות שתשלם הנתבעת בגין הצורך לנהל את ההודעה לצד ג' על סך 20,000 ₪.
-
כן תישא הנתבעת בשכ"ט עו"ד בשיעור 23.4% מסכום הפיצוי שנפסק.
-
המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, ז' אדר ב' תשפ"ב, 10 מרץ 2022, בהעדר הצדדים.
