1.ביום 26.10.10 נפגעה התובעת בתאונה בעת שהיתה בדרכה לעבודתה. לטענתה, היא נחבלה בראשה ממראת הצד של אוטובוס שהגיע לתחנת האוטובוס בה עמדה. האוטובוס היה נהוג בידי הנתבע מס' 1 ומבוטח בביטוח חובה כדין על ידי הנתבעת מס' 2.
2.התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, ולתובעת נקבעה נכות צמיתה בשיעור של 30% עקב מצבה הנפשי כתוצאה מהתאונה.
3.התובעת טוענת כי הנתבעים חייבים לפצותה על נזקיה מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים).
4.הנתבעים מכחישים את חבותם. לטענתם, התובעת לא הוכיחה כי נפגעה מהאוטובוס בנסיבות הנטענות והמהוות תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים.
הצדדים חלוקים גם בשאלת גובה הנזק. ברקע, בין היתר, טענת הנתבעים כי אין לקבל את קביעת המוסד לביטוח לאומי באשר לנכותה של התובעת ובקשותיהם להבאת ראיות לסתור את קביעתו שנדחו בהחלטת השופטת בן שמן מיום 30.4.14 ובהחלטתי מיום 14.3.16.
5.במסגרת שמיעת הראיות העידו בפניי, מטעם התובעת, התובעת עצמה ובעלה ל' (להלן: ל'). מטעם הנתבעים העידו נהג האוטובוס, הנתבע מס' 1 (להלן: הנתבע), וחוקר פרטי מר אמנון שינברגר.
החבות
6.כך תיארה התובעת את התאונה בתצהיר עדותה הראשית: "בבוקר יום 26.10.10, המתנתי בתחנת אוטובוס בדרך המכבים בראשון לציון, בדרכי לעבודה. בעודי עומדת בתחנה, הגיח לפתע האוטובוס לעברי במהירות ופגע עם המראה הימנית הקדמית בעוצמה, בראשי ובפניי, ואני נזרקתי כמה מטרים באוויר על המדרכה. שכבתי על המדרכה בהכרה מלאה, ראיתי את בעלי תוקף את נהג האוטובוס צועק עליו שכמעט הרג אותי, אנשים צורחים סביבי לא הבנתי מה קורה בכלל" (ר' סעיף 4 לתצהיר).
ל', בעלה, סיפר בתצהיר עדותו הראשית: עמדתי ושוחחתי בטלפון הנייד, ואז ראיתי את האוטובוס מתקרב לתחנה. פתאום מ' נעלמה משדה הראיה שלי לחלוטין, וחשבתי, מה היא עלתה לאוטובוס בלעדיי? פתאום שמעתי צרחות והמולה, וראיתי את מ' זרוקה על המדרכה. הייתי בסערת רגשות, התעמתתי עם נהג האוטובוס שכמעט הרג אותה – היא הייתה במרחק של כמה סנטימטרים מידית הברזל של המראה, וזה שהיא חיה זה פשוט נס" (ר' סעיף 2 לתצהיר).
7.כאמור, הנתבעים טוענים כי התובעת לא הוכיחה את גרסתה. לטענתם, בחקירתה הנגדית הודתה התובעת כי למעשה היא אינה יודעת ממה נפגעה, כעולה מחקירתה בעמודים 36-37 לפרוטוקול:
"ש.את אומרת בתצהירך, שעפת באוויר.
ת.אני לא אמרתי את זה. אנשים מסביבי אמרו את זה.
ש.אני מפנה אותך לסעיף 4 לתצהירך שעליו את חתמת. "ואני נזרקתי... על המדרכה". אז עפת כמה מטרים באוויר ?
ת.זה מה שאנשים מסביבי אמרו לי. גם לא ראיתי את המראה לכיוון שלי.
ש.אם כך את לא יודעת אם זה נכון או לא נכון ?
ת.זה מה שאנשים אמרו לי ואני מסתמכת על זה. אני לא יודעת כמה מטרים עפתי. אני לא זוכרת מה שעברתי עם המראה . זה היה בום.
ש.אז את לא זוכרת את המקרה ?
ת.מה ז"א לא זוכרת. אנשים אמרו לי שהמראה פגעה בי. אני קיבלתי מכה אבל אני לא יודעת ממה, אנשים אמרו לי שזה מהמראה".
הנה כי כן, טוענים הנתבעים, התובעת הודתה כי היא אינה יודעת ממה נפגעה; בעלה ל' אישר כבר בתצהיר עדותו הראשית כי לא היה עד ראיה לפגיעה עצמה אלא ראה אותה שרועה על הרצפה; ועדי ראיה אחרים שראו את התאונה עצמה לפי הנטען לא הובאו לעדות מטעם התובעת. לפיכך, וכשברקע הכחשת הנתבע כי פגע בתובעת, מתחייבת המסקנה כי התובעת לא הוכיחה את גרסתה לפיה נפגעה מהאוטובוס ובנסיבות המהוות תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים.
התובעת מצידה עומדת על גרסתה וטוענת כי הרימה את הנטל להוכיחה.
8.לאחר בחינה ושקילה של הראיות הגעתי למסקנה כי הוכחה גרסת התובעת בדבר נסיבות התאונה, ואפרט.
אכן, בחקירתה הנגדית העידה התובעת כי על כך שנפגעה ממראת האוטובוס היא למדה מעוברי האורח שעמדו לידה בתחנה, וכך גם על העובדה שעפה כמה מטרים באוויר. עם זאת, אין בכך כדי להפריך את גרסתה.
אקדים ואציין כי התובעת הותירה עלי רושם מהימן. עדותה היתה עקבית, כנה, ונטולת התחמקויות והתחכמויות. בניגוד לטענת הנתבעים, הדברים שסיפרה בחקירתה לא פגעו באמינותה אלא להיפך. היא סיפרה אותם מיוזמתה, לתומה, ועל מנת לדייק בתיאור העובדות עליהן נשאלה. הדברים לא פורטו אמנם בתצהירה, אך ברור היה מעדותה שלא כוונת הסתרה עמדה בבסיס העניין, אלא העובדה שהיא עצמה לא ערכה את ההבחנה בין מה שקלטה בחושיה שלה ובין מה שהושלם לה בו במקום ובזמן אמת מפי מי שנכח והיה עד ישיר לאירועים. הדברים ניכרים גם מתשובתה לשאלת ב"כ הנתבעים: "מה ז"א לא זוכרת, אנשים אמרו לי שהמראה פגעה בי" (עמ' 37 לפרוטוקול).
לגופם של דברים מצאתי כי מכלול הראיות, ובכלל זה הראיות הנסיבתיות שהוכחו, תומך בגרסת התובעת:
ראשית הוכח כי האוטובוס הגיע לתחנה והתקרב אליה ומיד עם הגעתו נחבלה התובעת בראשה ממשהו, כפי שתיארה בעדותה: "אני קיבלתי מכה..." "זה היה בום" (עמ' 36-37 לפרוטוקול). ל' העיד כי הוא ראה את האוטובוס מתקרב לתחנה ומיד לאחר מכן נעלמה התובעת משדה הראיה שלו. או אז הבחין בהמולה וראה אותה 'זרוקה על המדרכה'. ל' לא נחקר על האמור בתצהירו, עדותו לא נסתרה, ואיני מקבלת את ניסיון הנתבעים להיכנס לדקדוקי דקדוקים באשר למה שהם מכנים הפרשנות לתצהירו. עדותו ברורה - מדובר באירוע קצר ומהיר שהתרחש מרגע הגעתו של האוטובוס לתחנה. יתרה מכך, לו נדרשה פרשנות לדבריו ניתן היה לחקור אותו בחקירה נגדית, אך הנתבעים בחרו שלא לחקרו על כך. עוד אוסיף כי גם ל' הותיר עלי רושם מהימן.
שנית, הנתבע אישר בעדותו כי מראת הצד מורכבת בצדו הימני של האוטובוס כך שכשהאוטובוס קרוב לשפת המדרכה בולטת המראה אל תוך מרחב המדרכה באופן שעלול לפגוע במי שעומד עליה. הנתבע נשאל: "באופן כללי, אם אני עומד כעת בקצה המדרכה ואתה מגיע לאט, חוקי והכל בסדר, ואתה נוסע בצמוד למדרכה, כללי, יכול להיות שהבן אדם שעומד, בגלל שהזרוע יוצאת החוצה, הוא יכול שהוא יפגע מהמראה?" והשיב: "כן. ואנחנו לוקחים את זה בחשבון" (עמ' 47-48 לפרוטוקול).
עוד אישר הנתבע כי הנהגים מונחים להיצמד ככל שניתן לשפת המדרכה בעת שהם עוצרים בתחנות ההסעה על מנת להקל על הנוסעים את העליה לאוטובוס (עמ' 46 לפרוטוקול).
הוכח אפוא כי ככלל נצמדים האוטובוסים אל שפת המדרכה ליד התחנה, וכי במקרה כזה בולטת מראת הצד אל תוך מתחם המדרכה. נראה גם כי אין חולק (ובכל מקרה לא נטען אחרת) שמראת הצד ממוקמת בגובה שעלול לפגוע בראשו של אדם שעומד על המדרכה.
שלישית הוכח כי עדי ראיה למקרה אמרו לתובעת, בו במקום ותוך כדי התגלגלות האירוע, כי היא נפגעה ממראת הצד של האוטובוס. כך עולה מעדות התובעת וכך עולה גם מעדות הנתבע עצמו אשר סיפר כי עוד כשעמד בתחנה פנה אליו אדם שטען שאשתו נפגעה מהמראה של האוטובוס (סעיף 6 לתצהיר עדותו הראשית). מכך, לא יכול להיות ספק שאין המדובר בגרסה שהומצאה בשלב מאוחר יותר לצורך המשפט וגם לא בהשערה שהועלתה על יסוד ניתוח מאוחר של העובדות, אלא במה שנמסר לתובעת במהלך האירוע ממש. אף שהעדות על דברי העדים היא בגדר עדות שמיעה לגבי תוכנם, הרי שלעצם האמירה במקום ובזמן שנאמרה יש משקל משל עצמו, והוא מהווה חיזוק לגרסת התובעת.
זה המקום להתייחס לטענת הנתבעים כי התובעת נמנעה מהבאת עדי הראיה לעדות. התובעת הסבירה כי באותו יום (ובשונה מבדרך-כלל) היא נסעה יחד עם בעלה והם עצרו בתחנה שאינה התחנה הקבועה שלה ולפיכך היא לא הכירה מי מהנוסעים האחרים שהמתינו עמם. בנוסף העידה כי לא חשבה באותו רגע על הצורך בעדים "הראש שלי לא היה במקום באותו רגע. רציתי ללכת לעבודה. בכלל לא חשבתי ללכת לביה"ח. הלכתי לעבודה, רציתי ללכת לעבוד" (עמ' 35 לפרוטוקול). ואכן, התובעת נסעה לעבודתה במונית שירות ורק לאחר שהגיעה למקום העבודה וכאביה החמירו היא פנתה למוקד של קופת חולים לקבלת טיפול. הדברים הגיוניים ביותר ויש בהם הסבר משכנע מדוע לא הובא מי מהנוסעים שהיה עד לתאונה לעדות על ידה. על כן, לא מדובר בהימנעות מהבאת ראיה שיש בה כדי להחליש את גרסת התובעת.
רביעית, בבדיקת התובעת במוקד קופת חולים מספר שעות לאחר התאונה נמצאה רגישות במישוש באזור קרקפת מימין (ר' עמוד 12 למוצגי התובעת) ללא סימנים חיצוניים אחרים. ממצא זה מחזק גם הוא את גרסת התובעת על חבלה בראש מעצם כמו מראת הצד של האוטובוס.
9.אשר לעדות הנתבע. זה הכחיש כי פגע בתובעת עם מראת האוטובוס, אלא שגרסתו פחות מתיישבת עם הראיות, ועדותו היתה לא משכנעת באופן שמחזק דווקא את גרסת התובעת. בנקודה זו אציין כי בניגוד לנטען לא ניתן לומר שהנתבע הוא נטול אינטרס. הנתבע אישר כי ככל שנהג מעורב בתאונה באשמתו הוא עלול להיות צפוי להליך משמעתי ב"אגד" שבעקבותיו הוא עלול להיענש בדרך זו או אחרת לרבות בדרך של הטלת קנס או חיוב כספי אחר (עמ' 42-42 לפרוטוקול). הוא גם אישר שהוא עצמו נקנס בעבר בעקבות אירוע בו פגע במראת מכונית חונה שנצמד אליה יתר על המידה (עמ' 42 לפרוטוקול). זאת, נוסף על הרצון הטבעי של אדם שלא לראות עצמו אחראי לפגיעה בגופו של אדם אחר.
כפי שציינתי, עדות הנתבע לא היתה משכנעת וגם התנהגותו בזמן אמת כפי שהוא עצמו תיאר אותה, תמוהה משהו. אני נכונה להניח, לאור נסיבות התאונה - פגיעה עם מראת הצד בתחנה עמוסת נוסעים - כי אין זה בלתי סביר שהנתבע לא הרגיש שפגע בתובעת. אלא שמכאן והלאה עצם עיניו בפני האפשרות שכך אכן קרה וזאת מתוך רצון להרחיק עצמו מהמקרה ומאחריות לפגיעה. כך ניתן להסביר גם את התנהגותו באירוע עצמו. לפי עדותו, לאחר של' פנה אליו וטען כי פגע בתובעת הוא הביט וראה שזרוע המראה לא התקפלה, התובעת שעמדה ליד בעלה נראתה לו בסדר, הוא הכחיש כי פגע בה, מסר את פרטיו והמשיך בנסיעה (ר' עמ' 52-53 לפרוטוקול). תמוה כי הנתבע לא ירד מהאוטובוס, לא החליף מילה עם התובעת עצמה ("מה יש לי לדבר איתה?" שאל בעמ' 56 לפרוטוקול), ולא ניסה אפילו לבדוק שמא פגע בה מבלי משים. כאמור, ההסבר להתנהגות זו נעוץ, לטעמי ועל פי התרשמותי מהנתבע ומעדותו, ברצון להרחיק עצמו מאחריות לפגיעה בתובעת, בוודאי בנסיבות בהן עלולות להיות לאותה אחריות גם השלכות מעשיות כספיות ואחרות.
יוער כי לא מצאתי בסיס לטענה כי העובדה שזרוע המראה לא התקפלה מלמדת שלא ארעה כל פגיעה (וזאת מבלי לקבוע האם אכן הוכח במידה משכנעת כי הזרוע לא התקפלה). הנתבעים לא הניחו תשתית כלשהי להוכחת הטענה ובכלל זה הנתונים באשר לעוצמת המכה הנדרשת לקיפול הזרוע, זווית הפגיעה וכיוצ"ב שאלות שעיקרן שאלות שבמומחיות. כשם שניתן לקבל כסבירה את ההנחה שפגיעה בעוצמה רבה תוביל לקיפול הזרוע, כך ניתן להניח באותה מידה של סבירות שמכה קלה יחסית, במהירות נמוכה, ומזווית מסוימת לא תגרום לקיפולה.
10.לסיכום נקודה זו -
העובדה שהתובעת נחבלה בראשה מיד עם הגעתו של האוטובוס לתחנה;
העובדה כי מראת הצד באוטובוס בולטת לתוך מרחב המדרכה כשהאוטובוס נצמד לשפת המדרכה;
העובדה כי נהגי האוטובוס מונחים להיצמד למדרכה על מנת להקל על הנוסעים לעלות לאוטובוס וכך נהג גם הנתבע;
העובדה שעדי ראיה שעמדו בתחנה מסרו לתובעת כי נפגעה ממראת האוטובוס, וזאת בו במקום ובזמן אמת;
העובדה כי בבדיקת התובעת בקופת חולים נמצא ממצא המצביע על חבלה בראש שמתיישבת עם תיאור התאונה;
העדר ראיה כלשהי על גורם אחר שאפשר שפגע בראשה של התובעת בנסיבות שתוארו;
ומהימנותם של התובעת ושל ל' -
כל אלה שכנעוני כי האפשרות המסתברת ביותר העולה ממכלול הראיות היא כי התובעת נפגעה ממראת הצד הימני של האוטובוס.
עדות הנתבע, לא זו בלבד שלא הפריכה את גרסת התובעת אלא שבהיותה בלתי משכנעת היה בה אף כדי לחזק אותה. עם זאת, כפי שכבר ציינתי, איני שוללת את האפשרות שהנתבע לא הרגיש שפגע בתובעת (ומכאן ואילך סירב לקבל כל תרחיש אחר כאפשרי).
על כן, אני מקבלת את גרסת התובעת, וקובעת כי היא נפגעה בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים, וכי הנתבעת מס' 2 חייבת לפצותה על נזקיה בעקבות התאונה.
נזקי התובעת
הפגיעה והנכות הרפואית
11.ביום התאונה נבדקה התובעת במוקד קופת חולים עקב כאבי ראש, סחרחורות ובחילות. למחרת נבדקה בחדר המיון עקב תלונות על החמרה בכאבי הראש מלווים בהקאות (ר' סע' 5-7 לתצהיר התובעת ואישורים רפואיים עמ' 12 ועמ' 14-16 למוצגיה).
התובעת המשיכה לסבול מכאבי ראש ובתוך זמן קצר החלה לסבול מחרדות וממצוקה נפשית. כחודש לאחר התאונה הופנתה לפסיכולוג עקב תלונות על מצוקה נפשית ואבחנה של חרדה קשה (ר' סע' 10-11 לתצהיר התובעת והפניה רפואית - עמ' 26 למוצגיה).
בסופו של יום נותרה התובעת עם נכות נפשית, כפי שיפורט להלן.
12.כאמור, התאונה הוכרה כתאונת עבודה והתובעת נבדקה על ידי ועדות רפואיות שליד המוסד לביטוח לאומי. בסופם של ההליכים קבעה הועדה הרפואית לעררים מיום 13.11.12 כי לתובעת "סימנים פוסטראומטיים עם סימנים קליניים בחומרה בינונית, קיים צורך בטיפול תרופתי קבוע, קיימת הפרעה ניכרת בתפקוד הנפשי והחברתי והגבלה ניכרת בכושר העבודה" בגינם נקבעה לה נכות צמיתה בשיעור של 30% לפי סעיף ליקוי 34(ב)(4) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (ר' דו"ח הועדה הרפואית נ/9).
כמו כן נקבעו לתובעת נכויות זמניות כדלקמן: 60% מיום 9.12.10 ועד יום 31.1.11, 50% מיום 1.2.11 ועד ליום 31.3.11 40% מיום 1.4.11 ועד ליום 30.6.11, 30% מיום 1.7.11 עד ליום 31.10.12 אז התייצבה נכותה.
אין חולק כי קביעת המוסד לביטוח לאומי באשר לנכותה של התובעת מחייבת בתביעה דנן בהתאם להוראות סעיף 6ב' לחוק הפיצויים.
13.להשלמת התמונה אציין כי פעמיים עתרה הנתבעת להבאת ראיות לסתור את קביעת המוסד באשר לנכותה של התובעת. בפעם הראשונה עתרה לכך בשלב מוקדם של ההליך, ובקשתה נדחתה בהחלטת השופטת בן-שמן מיום 30.4.14. פעם נוספת ביקשה הנתבעת לסתור את קביעת המוסד לאחר שמיעת הראיות. בקשתה זו נדחתה על ידי בהחלטתי מיום 14.3.16.
לפיכך, קביעת המוסד עומדת בעינה ומחייבת – לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 30% עקב מצבה הנפשי כמפורט לעיל.
הנכות התפקודית והשפעת הנכות על כושר ההשתכרות
14.הצדדים חלוקים באשר לשיעור נכותה התפקודית של התובעת וכן באשר למידת השפעת הנכות על כושרה לעבוד ולהשתכר.
התובעת טוענת כי מצבה הנפשי הקשה פגע ופוגע בתפקודה הכללי, וכן נפגע, ובשיעור ניכר, כושר השתכרותה. היא אמנם שבה לעבודה והתמידה בה עוד כשנתיים ימים, אך זאת במאמץ רב וכשהיא מטופלת בתרופות, ולמרות זאת חלה ירידה ממשית בתפקודה. יתרה מכך, צפוי היה לה קידום בעבודה והיא אף יועדה לצאת לקורס כחלק מתהליך הקידום, אך עקב מצבה וחרדותיה היא מיאנה לצאת לקורס, מה שהוסיף לחוסר שביעות הרצון מתפקודה והוביל בסופו של דבר לפיטוריה. מאז פיטוריה לא הצליחה התובעת להשתלב בעבודה.
אף שהלכה למעשה נכותה התפקודית היא מלאה, לטענתה, מציעה התובעת בסיכומיה להעמידה על 60% לצורך חישוב הפגיעה בשכרה ובכושר השתכרותה.
מנגד, הנתבעת טוענת כי נכותה התפקודית של התובעת נמוכה באופן משמעותי מנכותה הרפואית. לטענתה, התובעת שבה לעבודה סדירה לאחר התאונה ושכרה לא זו בלבד שלא ירד אלא אף עלה, ופיטוריה לאחר כשנתיים אינם קשורים כלל לתאונה. בנוסף, התובעת לא פנתה לשיקום ולא עשתה ניסיון אמיתי למצוא עבודה ומכאן שהעובדה שאינה עובדת אינה קשורה למצבה הרפואי. זאת ועוד, נטען, העובדה שהתובעת אינה נוטלת תרופות בשנתיים האחרונות והראיות על תפקודה המלא בבית ובמישור החברתי, גם הן תומכות בטענה כי לנכותה אין השפעה של ממש על תפקודה.
15.אתייחס תחילה לטענות בדבר תפקודה הכללי של התובעת, ובמיוחד תפקודה בתחום החברתי והאישי.
כפי שכבר ציינתי, לאחר שמיעת הראיות הגישה הנתבעת בקשה להבאת ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי באשר לשיעור נכותה של התובעת. בין היתר טענה הנתבעת כי הוכח בראיות שתפקודה של התובעת תקין, הן במישור החברתי והן במישור האישי, וזאת בשונה מתמונת המצב שעמדה בפני הועדה הרפואית עת קבעה את נכותה.
בהחלטתי מיום 14.3.16 דחיתי את הטענות, ואין לי אלא לחזור על הדברים שציינתי בעניין זה: "אין בטענות אלה דבר. התובעת בחורה צעירה, בת 27 שנים במועד התאונה. ממועד התאונה חלפו למעלה מחמש שנים. הפעילות החברתית ה'ענפה' לה טוענת הנתבעת מסתכמת במספר מפגשים בבית קפה עם ארבע חברותיה הקרובות, השתתפות בארבע חתונות של בני משפחה וחברים, והעובדה שלתובעת יש דף פייסבוק.
עוד טוענת הנתבעת, כי התובעת אישרה בחקירתה כי לכבוד אותם אירועים היא סידרה את שערה, התאפרה והתלבשה יפה, ואם לא די בכך אפילו רקדה בחתונות. לא זו אף זו, הוכח כי התובעת נוהגת לצבוע את שערה במספרה מידי חודש.
לא אכביר מילים שכן לטעמי חלק מטענות הנתבעת מוטב היה שלא יועלה כלל. אסכם רק כי דבר מתוך העובדות שהועלו בחקירת התובעת אינו כזה שמשמיט את המצע העובדתי אליו התייחסה הועדה הרפואית לעררים כשקבעה את נכותה ואת הבסיס לקביעותיה, או מצביע על שיפור משמעותי במצבה.
יתרה מכך, התמונה העולה מהעובדות שהוכחו בחקירה הנגדית באשר לחיי החברה של התובעת, לא רק שאינה סותרת את האופן בו היא תיארה את מצבה אלא לא מן הנמנע שהיא אף מחזקת אותה".
בכל הקשור לתפקודה בבית, התובעת אישרה בחקירתה כי היא מלווה את שני ילדיה לבית הספר וממנו, וכי היא מטפלת בהם בבית עד הגיע בעלה מן העבודה בשעות הערב. בכך, טענה הנתבעת, הוכח תפקודה התקין שאינו מתיישב עם הנכות שנקבעה לה.
התובעת נחקרה ארוכות, גם בנושא זה, וכך בין היתר העידה:
"ש.בביטוח לאומי אמרת שאת לא עושה כלום בבית ושאת לא מתפקדת ?
ת.נכון. אני לא מתפקדת.
ש.אבל כעת אמרת שלפחות 3 פעמים בשבוע את נמצאת עם הילדים מהצהרים עד הערב לבד, מחממת להם אוכל
ת.כן, אני מתנהגת כמו רובוט.
ש.למה למל"ל מסרת גרסאות לא נכונות ? למה אמרת להם שקר ?
ת.אני לא שיקרתי. יש ימים שאני מרגישה יותר טוב ויש ימים שאני מרגישה פחות טוב ויש ימים שאני יכולה לתפקד יותר טוב ופחות טוב. אף אחד לא יכול להבין מה עובר עלי וגם אתה לא. אף אחד . אתה לא יודע מה עובר עלי. יש ימים שאני יכולה לתפקד ויש ימים שאני לא יכולה לתפקד.
ש.לא מתפקדת ? אני הראיתי לך תמונות שבהן את רוקדת בחתונה.
ת.אתה יודע מה ? איך אני בפנים? בפנים אני מתה" (עמ' 31-32 לפרוטוקול).
עוד הסבירה התובעת בעדותה כי היא נעזרת באמה המתגוררת בסמוך, בעבר נעזרה בה יותר עד שהאם חלתה ומאז היא מסייעת פחות. כמו כן היא נעזרת בבעלה לביצוע עבודות הבית.
כפי שציינתי בהחלטה, העובדה כי התובעת מצליחה לשהות עם ילדיה (בגילאי בית הספר) בבית ללא עזרת אדם נוסף, ואפילו להגיש להם ארוחה, אינה מלמדת דבר מה משמעותי על תפקודה ואין בה כדי לסתור את הקביעה שקיימת הפרעה ניכרת בתפקודה. לכך יש להוסיף את התרשמותי כי עדותה בעניין זה, לרבות העדות שהובאה לעיל, היתה עדות כנה ומהימנה.
וגם זאת הוספתי בהחלטתי, כי התובעת העידה בפניי ונחקרה ארוכות בחקירה נגדית והתרשמתי כי עדותה היתה כנה ומהימנה. התרשמתי גם ממצוקה נפשית אמיתית שמתיישבת עם קביעות הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי.
על כן, איני מקבלת את טענת הנתבעת כי לנכותה הרפואית של התובעת אין השפעה על תפקודה או כי השפעתה מזערית.
16.אשר להשפעת הנכות על כושרה של התובעת לעבוד ולהשתכר. כחודש וחצי לאחר התאונה שבה התובעת לעבודתה, ומהנתונים העולים מהמוצגים שהוגשו במסגרת ראיות הצדדים נראה, לכאורה, כי עד לפיטוריה בשנת 2013 לא נגרע שכרה באופן משמעותי.
בהחלטה בבקשת הנתבעת להבאת ראיות לסתור התייחסתי גם לשאלת היקף עבודתה ושכרה של התובעת לאחר שובה לעבודה וציינתי כי: "מהראיות שהובאו בפניי לא ניתן לקבוע שהיקף עבודתה של התובעת לאחר התאונה היה זהה לזה שקדם לה. מניתוח כל תלושי השכר וטופסי 106 שהוגשו על ידי הצדדים קשה לחלץ מסקנות ברורות ויתכן שלא ניתן יהיה להגיע למסקנות ברורות בהעדר הסברים מצד המעביד. נראה כי זו גם הסיבה לכך שהנתבעת מנתחת את הנתונים ומגיעה למסקנה כי לא חלה ירידה בשכר, ואילו המוסד לביטוח לאומי בדק את נתוני ההשתכרות והגיע למסקנה כי חלה ירידה של 22% בשכר (ר' מסמך חישוב הירידה בהכנסות לעניין תקנה 15 שצורף לתגובת התובעת). יצוין כי בעדותה הסבירה התובעת בין היתר כי ככל שהשכר עלה הוא עלה בעקבות מענקים וללא קשר לעבודתה, וגם נתון זה (שגם לו נמצאו תימוכין בתלושי השכר) מקשה על חילוץ הנתונים המדויקים. התובעת גם חזרה והעידה, כפי שגם פירטה בתצהירה, שלאחר התאונה היה לה יום פנוי בשבוע (עמ' 22 לפרוטוקול)".
אכן, לא ניתן לקבוע ממצאים מדויקים באשר לשינויים בשכרה של התובעת בתקופה זו והגורמים להם (ועובדה זו תפעל לחובתה בבואי להעריך את הפסדיה לאותה תקופה, שהרי עליה הנטל להוכיח את נזקיה), אך ניתן לקבוע כי היא צמצמה במקצת את היקף עבודתה ובתקופה מסוימת הפחיתה יום עבודה.
זאת ועוד, שוכנעתי מעדות התובעת שנתמכה בראיות, שתפקודה בעבודה לאחר התאונה היה ירוד ולא דמה לתפקודה עובר לתאונה. הירידה בתפקוד וגילויה היו הדרגתיים עד שבסופם פוטרה. גם בנקודה זו אין לי אלא לחזור על שצוין בהחלטתי כי: "ממסמכי השימוע המצויים בתיקה האישי אצל מעסיקהּ (ר' עמ' 27-30 למוצגי הנתבעת) עולה כי לאחר התאונה חלה ירידה של ממש בתפקודה של התובעת בעבודה ובאיכות עבודתה, ירידה שהובילה בסופו של יום לפיטוריה. האמור במסמכים אלה תומך בתיאור התובעת את תפקודה הירוד בעבודה לאחר התאונה בסעיפים 23-28 לתצהיר עדותה הראשית, שלא נסתר".
אוסיף כי העובדה שבתיקה האישי של התובעת (שמסמכים מתוכו הוגשו מטעם הנתבעים) לא נמצאה ראיה לחוסר שביעות רצון דומה מעבודתה בארבע השנים שקדמו לתאונה, תומכת גם היא במסקנה זו.
מאז פיטוריה התובעת אינה עובדת. בתצהירה הסבירה כי עקב מצבה הנפשי היא אינה מסוגלת לעבוד יום מלא כבעבר, אין לה ריכוז ואין לה סבלנות. אף שנרשמה בלשכת התעסוקה לא נמצאה לה עבודה. גם בחיפוש עצמאי ההיצע לעבודה במשרה חלקית היה רק בעבודות במוקדי שירות ומכירות והיא אינה מסוגלת לעמוד במתח הנפשי ובלחץ הכרוכים בעבודה מסוג זה (סעיף 29 לתצהירה).
אף שמצאתי כי מצבה הנפשי בעקבות התאונה תרם תרומה ממשית לירידה בתפקודה בשנתיים שלאחר התאונה, ירידה שהובילה לפיטוריה, איני מקבלת כי מאז נעדרת התובעת כושר עבודה באופן מוחלט או בשיעור הגבוה משיעור נכותה הרפואית. יש לזכור כי בחלק לא מבוטל מהתקופה בה חזרה לעבודה ועד לפיטוריה היה מצבה של התובעת קשה יותר ועל כך יעידו שיעורי הנכויות הזמניות שנקבעו לה עד להתייצבות מצבה בשלהי אותה תקופה. על כן, גם אם קשה היה לעצור את התהליך שהוביל לפיטוריה מבזק, הרי שמשהתייצבה נכותה אין הצדקה לכך שהתובעת לא השתלבה בעבודה התואמת את מצבה. העובדה שבפועל התובעת אינה עובדת מזה מספר שנים אין בה כדי להוות ראיה לכך שהגורם הבלעדי למצב זה הוא נכותה הרפואית, מה גם שלא שוכנעתי שהיא עושה מאמץ מספק למציאת עבודה (ר' עדותה בעמ' 28 לפרוטוקול).
17.לסיכום נקודה זו, על פי האמור בסעיף הליקוי 34(ב)(4) לתקנות הביטוח הלאומי, שיעור הנכות שנקבע לתובעת, 30%, משקף הגבלה ניכרת בכושר העבודה, ודומני שבמקרה זה נכון להעריך כך גם את שיעור השפעת הנכות על כושר השתכרותה.
שכר התובעת
18.התובעת ילידת 1983, עבדה משנת 2006 כנציגת שירות טכני בחברת 'בזק'.
שכרה עובר לתאונה, בשנת 2010, עמד על סך של 4,604 ₪ בממוצע לחודש. זאת, על פי נתוני שכר שנתיים כעולה מדו"ח רציפות בעבודה שהגישה הנתבעת (מוצג ג' למוצגיה). הסתמכות התובעת על השכר בשלושת החודשים שקדמו לתאונה מדויקת פחות (כך למשל בחודש אוקטובר שולם לתובעת מענק בסכום של 2,500 ₪ שלא שולם בחודשים האחרים ולכן ברור שאינו חלק מהתשלום החודשי הקבוע), אף שהפערים אינם גבוהים.
בהצמדה להיום עומד השכר על סך של 4,836 ₪.
התובעת מבקשת להעריך את הפסדיה ונזקיה בעבר ובעתיד לפי השתכרותה זו (לא כולל תוספת הטבות סוציאליות אותן תבעה בנפרד), וכך יעשה.
לאור ממצאי וקביעותי אדון להלן בכל אחד מראשי הנזק כפי שנתבעו.
הפסדי שכר לעבר
19.לאחר התאונה שהתה התובעת באי כושר מלא ונעדרה מהעבודה במשך 43 ימים. עם זאת, מתלושי השכר לחודשים 10-12/2010 עולה כי שולם לה שכר מלא בתקופת ההיעדרות (ודמי הפגיעה שולמו למעביד, כעולה מאישור המוסד לביטוח לאומי). לא נטען ולא הוכח הפסד אחר (כגון תשלום על חשבון ימי חופשה או ימי מחלה שניתנים לפדיון או כיוצ"ב). על כן, לא ייפסק פיצוי לתקופה זו (ומן הצד השני לא ינוכה תשלום דמי הפגיעה ששולם כאמור למעביד).
20.ממועד שובה של התובעת לעבודה ועד לפיטוריה בחודש 2/13 - התובעת טוענת כי נגרם לה הפסד והיא מבססת את חישוביה על קביעת ועדת הרשות של המוסד לביטוח לאומי אשר מצאה, במועד בדיקתה, ירידה בשיעור של 22% בשכר.
הנתבעת מתבססת על נתוני השכר ומצביעה כי אין ירידה בשכרה השנתי של התובעת ובשנת 2001 שכרה אף עלה ביחס לשכר בשנת 2010.
התובעת הסבירה כי העליות בשכר נבעו מגורמים כלליים שאינם קשורים בעבודתה כגון: עדכון שכר המינימום, תשלום מענק מכוח הסכם עבודה שנחתם בשנת 2010 ותוספת ותק שהוספה גם היא בשנת 2011 מכוח הסכם עבודה שנחתם בשנת 2010. מאידך, היקף משרתה ירד ובעקבות כך פחת גם שכרה, ועל יסוד אלה ניתן לקבוע כי היתה ירידה בשכר ויש לקבל את קביעת ועדת הרשות לעניין היקף הירידה (22%), ולפסוק לה פיצוי בסכום של כ- 28,000 ₪.
כפי שכבר ציינתי, קיבלתי את עדות התובעת לפיה היא צמצמה במקצת את היקף עבודתה ובתקופה מסוימת הפחיתה יום עבודה. נוסף על כך, בתלושי שכר ובטופסי 106 שהוגשו ניתן למצוא תימוכין לטענותיה כי לפחות חלק מהעליות בשכר היו כלליות והיו מוענקות לה ממילא וללא קשר לעבודתה ולתפקודה (ר' תשלום מענק מכוח הסכם עבודה המופיע בתלוש ינואר 2011, ור' תוספת "ותק לשכר" בתלושים). כמו כן, למרות העולה מן התיק האישי (אליו הפנתה הנתבעת) כי השכר לשעה הועלה בחודש אוגוסט 2012, עיון בתלושי השכר לשנה זו מצביע על ירידה בשכר הכולל. עם זאת, לא ניתן לקבוע ממצאים מדויקים באשר לשינויים בשכרה של התובעת לאחר התאונה ולהפסד השכר שנגרם לה בתקופה זו עקב התאונה, וזאת בהעדר ראיות מספקות (כגון עדות או אישור המעביד בעניין זה).
לאור כל האמור, ראיתי לפסוק לתובעת פיצוי גלובאלי בסך של 10,000 ₪ על הפסדיה בתקופה זו.
21.לתקופה שמאז פיטוריה בחודש פברואר 2013 ועד היום - כפי שפרטתי בסעיף 16 לעיל קיבלתי את טענת התובעת על כך שתפקודה הירוד בעקבות מצבה הנפשי היה גורם משמעותי בפיטוריה. מאידך, לא שוכנעתי שמאז נמנעה מהתובעת, עקב נכותה, האפשרות לשוב למעגל העבודה בעבודה ובהיקף התואמים את מצבה. אף שלנכותה יש תרומה למצבה התעסוקתי, סביר שחברו לכך גורמים נוספים ובנוסף נראה כי התובעת לא עשתה מאמץ מספק למצוא עבודה גם אם בהיקף משרה חלקי (ר' עדותה בעמ' 28 לפרוטוקול).
על כן ראיתי לחשב את הפסדיה הנובעים מהתאונה בתקופה זו לפי שיעור השפעת הנכות על כושרה לעבוד ולהשתכר אותו העמדתי בגובה שיעור הנכות הרפואית, היינו 30%.
30% * 4,836 ₪ * 48 חודשים = 69,638 ₪, בהפחתת חלק יחסי (30%) של דמי האבטלה שקיבלה בשלושת החודשים שלאחר פיטוריה (על פי עדות התובעת בעמ' 12 לפרוטוקול) = 66,038 ₪. ובתוספת ריבית מאמצע התקופה- 67,382 ₪.
אובדן השתכרות בעתיד
22.כפי שקבעתי, ההפסד יחושב לפי נכות בשיעור 30% משכרה (4,836 ₪ בערכי היום) בהיוון עד גיל 67 (251.18), ובסה"כ – 364,412 ₪.
הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים
23.במסגרת צו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים תשי"ז-1957 שהוחל על כלל השכירים במשק מיום 1.1.08, הוחלו חובות ביטוח פנסיוני על שכר מבוטח, והמעבידים חויבו להפריש תשלומים לצורך זה בשיעורים ובתקופות שפורטו בצו. ואכן, בעבודתה בבזק הופרשו עבור התובעת תשלומים לקרן פנסיה. לפיכך, זכאית היא לפיצוי על הגריעה בשיעור הפרשות השכר הקבועות בצו להן הייתה זכאית אלמלא התאונה, ממעסיקתה, לפי הגריעה מכושר השתכרותה.
התובעת טוענת כי נוסף על משכורתה ומעבר להפרשה לקרן הפנסיה, היא זכתה להטבות נוספות: הפרשות מעביד לקרן השתלמות והפרשות מעביד לביטוח חיים. מתלושי השכר ומטופסי 106 ניתן לקבוע כי אכן הופרשו עבור התובעת כספים עבור קרן השתלמות והתובעת זכאית לפיצוי גם על הפגיעה בהטבה זו כפועל יוצא של הפגיעה בשכרה (לגבי ביטוח חיים, לא ברור אם מדובר בהפרשת מעביד). עם זאת, שווי ההטבה (וההפסד) נמוך במידת מה מהנטען בסיכומי התובעת שכן הסכום שהופרש נגזר משכר קובע נמוך מהשכר הכולל (ר' טופס 106) [בהערה אציין כי דרך נוספת להערכת נזק זה היא בדרך של הוספת שווי ההטבות לשכר הקובע לחישוב הפסדי השכר].
בהתחשב בכל האמור, אני פוסקת לתובעת סך של 74,000 ₪ בגין הגריעה בהפרשות לפנסיה ולקרן השתלמות.
עזרת הזולת
24.התובעת טוענת כי מאז התאונה היא מתקשה בביצוע המטלות הכרוכות במשק הבית ותחזוקתו. את העזרה בבית היא קיבלה בתקופה הסמוכה לתאונה מאמה וחמותה ז"ל. הואיל וחמותה נפטרה ואמה חלתה, את עיקר העזרה היא מקבלת כיום מבעלה שנטל הטיפול בבית נפל עליו והוא אף המפרנס היחידי בבית. גם בעלה, ל', תיאר תמונה דומה בתצהירו (ר' סע' 7 ו- 10-14 לתצהירו).
לטענת הנתבעת לפיה הראיות הצביעו על תפקודה התקין של התובעת התייחסתי בפירוט בסעיף 15 לעיל.
אוסיף, שאף שמגבלותיה של התובעת אינן מגבלות פיסיות מקובלת עלי הטענה כי נכות נפשית משמעותית יכולה גם היא לעתים ולתקופות ל'שתק' באופן שפוגע ביכולת התפקוד הכללי, כפי שתיארה התובעת בעדותה: "...אני מתנהגת כמו רובוט... יש ימים שאני מרגישה יותר טוב ויש ימים שאני מרגישה פחות טוב ויש ימים שאני יכולה לתפקד יותר טוב ופחות טוב. אף אחד לא יכול להבין מה עובר עלי וגם אתה לא. אף אחד. אתה לא יודע מה עובר עלי. יש ימים שאני יכולה לתפקד ויש ימים שאני לא יכולה לתפקד" (עמ' 31 לפרוטוקול). כפי שכבר ציינתי עדות התובעת היתה כנה ואמינה והתרשמתי כי מצוקתה אמיתית.
על כן, לאור שיעור הנכות הגבוה יחסית ולאור האמור לעיל ראיתי לפצות את התובעת על הצורך להסתייע מעת לעת ובתקופות קשות בעזרת הזולת לצורך ניהול משק בית והטיפול בילדים.
אני פוסקת אפוא לתובעת פיצוי גלובאלי בסכום של 80,000 ₪ בראש נזק זה של עזרת הזולת. הסכום, בערכי היום, כולל פיצוי לעבר ולעתיד וכולל עזרת מיטיבים.
הוצאות
25.התובעת מבקשת פיצוי על הוצאות רפואיות ובכללן השתתפות בטיפולים רפואיים, בדיקות ומשככי כאבים, וכן תרופות פסיכיאטריות וטיפולים פסיכולוגיים שאינם בסל הבריאות ושעד כה נמנעה מקבלתם עקב מצבה הכלכלי. עוד טוענת התובעת כי נגרמו ויגרמו לה הוצאות נסיעה לרבות הוצאות נסיעה מוגברות בגין הימנעותה מנסיעה בתחבורה ציבורית שלא לצורך הכרחי כגון עבודה.
לא הוכח בפניי כי התובעת תיזקק לטיפולים פסיכולוגיים, גם לא הוכח כי טיפולים כאלה, ככל שנדרשים, לא ימומנו על ידי המוסד לביטוח לאומי. התובעת העידה כי היתה בטיפול פסיכולוגי אחד בלבד משום שהרגישה שאין לה כימיה עם הפסיכולוגית ולא ראתה משהו שיכול לעזור לה (ר' עמ' 32 לפרוטוקול). לו נזקקה לטיפולים, סביר כי היתה מנסה לקבלם בדרך זו או אחרת לאורך השנים. בהעדר ראיה על צורך בטיפול קבוע ומסודר ולאור עדותה של התובעת עצמה, נראה כי אין מקום אלא לפיצוי גלובאלי בסכום מינימלי על האפשרות כי מעת לעת, בתקופות קשות, תפנה לקבלת טיפול או סדרה קצרה של טיפולים לחיזוק, וזאת נוכח שיעור נכותה הגבוה יחסית.
סביר בעיני שנגרמו ותגרמנה לתובעת הוצאות בגין רכישת תרופות מעבר למסופק במסגרת סל הבריאות ועל ידי המוסד לביטוח לאומי, השתתפות בטיפולים ובתרופות המסופקות על ידם, וכן הוצאות נסיעה לטיפולים. לא שוכנעתי כי תגרמנה הוצאות נסיעה מוגברות עקב הימנעות מנסיעה בתחבורה ציבורית, ודאי לא בהיקף משמעותי, שהרי כשמדובר בצורך חיוני, כגון נסיעה לעבודה, התובעת מתגברת על חרדותיה ועושה שימוש בתחבורה הציבורית (עמ' 25 לפרוטוקול).
לאור כל האמור, אני פוסקת לתובעת פיצוי בסך של 20,000 ₪ בגין הוצאותיה מכול סוג בעבר ולעתיד.
נזק לא ממוני
26.בהתאם לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו – 1976, אני פוסקת לתובעת פיצוי בסכום של 55,930 ₪ בראש נזק זה.
ניכויים
27.התאונה הוכרה כתאונת עבודה בהתאם לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה -1995, ויש לנכות את קצבאות המוסד לביטוח לאומי שהתובעת קיבלה ותקבל בעתיד בגין התאונה (למעט דמי פגיעה, ר' סעיף 19 לפסק הדין). על-פי חוות דעת אקטוארית שהגישה הנתבעת (בבקשה מס' 39), מסתכמים תגמולי המוסד בסכום של 464,535 ₪ נכון ליום 30.4.16.
סוף דבר
28.התביעה מתקבלת. אני פוסקת לתובעת פיצויים, כדלקמן:
הפסדי שכר בעבר-77,382 ₪
אובדן השתכרות בעתיד-364,412 ₪
הפסדי פנסיה וקרן השתלמות-74,000 ₪
עזרת הזולת-80,000 ₪
הוצאות-20,000 ₪
נזק לא ממוני- 55,930 ₪
סך הכול-671,724 ₪
מסכום זה יש לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי כאמור בסעיף 27 לעיל. מאחר וסך התגמולים על פי חוות הדעת נכון לחודש אפריל 2016, רשאית הנתבעת לעדכן, בתוך 20 יום מיום קבלת פסק הדין, את חוות הדעת ליום פסק הדין והסכום שיופחת הוא הסכום המעודכן. ככל שתתגלע מחלוקת בין הצדדים בנוגע לעדכון הסכום לניכוי יפנו הצדדים לבית המשפט.
לסכום המתקבל לאחר הניכוי יוסף שכר טרחת עורך-דין בשיעור של 15.21% מהסכום לתשלום, וכן ישלמו הנתבעים לתובעת את הוצאות המשפט.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, י"ז שבט תשע"ז, 13 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.
|
|
|
יעל אילני, שופטת
|