תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, בעילה של רשלנות רפואית.
אציין כי לאחר שהתנהל הליך הוכחות צומצמה המחלוקת לפגיעה באוטונומיה, בשל אי מתן הסכמה מדעת.
הצדדים ורקע עובדתי בתמצית
התובעת ילידת 1933, עיוורת בעין שמאל מלידה.
בהתאם לתיעוד הרפואי בתיק, בשנת 2007 התלוננה על ירידה בראיה בעין ימין עם הפרעה בשדות הראיה (בהתאם לממצאי המומחים הרפואיים מטעם הצדדים, כמפורט בחוות דעתם) ובחודש אוקטובר 2007 היא אובחנה כסובלת מגידול מוחי מסוג מנינגיומה במרכז בסיס הגולגולת האמצעי והקדמי, שצמחה בין שני עצבי הראיה בנפח גדול עם לחץ ניכר על עצבי הראיה ועל המוח. בהתאם למסמך רפואי מיום 6.1.2008 (נספח א' למוצג נ/7) נרשם כי התובעת זקוקה לניתוח קרניוטומיה.
המטרה מהניתוח הייתה להציל את הראיה בעין ימין, וזאת כעולה מעדותו של הרופא המנתח בעצמו – ד"ר סווירי.
ביום 14.1.2008 עברה התובעת את ניתוח הקרניוטומיה בבית החולים רמב"ם בחיפה (בית החולים או הנתבעת). יודגש, כי ענייננו בניתוח אלקטיבי.
בהתאם למסמך מיום 28.1.2008 (סיכום אשפוז המצורף לתצהירו של ד"ר סווירי, מוצג נ/13) לאחר הניתוח התובעת הייתה מסוגלת לזהות צללים. מול אור היא גם הייתה מסוגלת לספור אצבעות, ולא היו שיתוקים.
ביום 28.1.2008 התובעת הועברה להמשך שיקום בבית החולים פלימן, וביום 21.2.2008 הוחזרה לבית החולים, לאחר שחלה התדרדרות במצבה, לצורך ביצוע ניתוח השתלת מערכת דלף (שנט) לניקוז הנוזל המוחי שהצטבר בחדרי המוח. ניתוח שלאחריו התובעת הועברה להמשך טיפול בבית חולים גריאטרי סיעודי "מול הנוף" בירכא (להלן: צד ג' או בי"ח מול הנוף).
טענות הצדדים
כאמור, תחילה הטענה המרכזית בכתב התביעה הייתה לרשלנות רפואית. בעניין זה נטען, כי בית החולים התרשל בניתוח ועקב כך נגרמה לתובעת פגיעה קוגניטיבית קשה שהפכה אותה לסיעודית, ולמצער, זירזה את תהליך הפיכתה לסיעודית, וכן הפכה אותה לעיוורת באופן מלא. לטענתה, היה על הרופא המנתח לבצע כריתה חלקית של הגידול ולא בהיקף הנרחב שבוצע בפועל. להוכחת טענתה זו, צירפה התובעת את חוות דעתו של פרופ' אסא מאירסדורף (להלן: המומחה מטעם התובעת).
התובעת טענה, כי בעקבות התרשלות הנתבעת, היא סובלת מהפרעות נוירולוגיות ופסיכיאטריות, דמנציה והפרעות בכושר ההליכה. נכותה הרפואית והתפקודית היא למעלה מנכות מלאה, וזאת לפי מומחה התובעת. (אציין כי מומחה התובעת לא קבע מהם סעיפי הליקוי הרלבנטיים בעניינה של התובעת).
באשר לפגיעה באוטונומיה, התובעת טענה כי לא ניתנה הסכמתה מדעת לביצוע הניתוח והראיה לכך היא העדר הרישום במסמכים הרפואיים שנערכו במסגרת המעקב הרפואי לפני הניתוח, וכן טופס ההסכמה לניתוח שאין בו כל פירוט לגבי ההסברים שניתנו לה בטרם ההחלטה על הניתוח.
התובעת טענה, כי בית החולים, באמצעות הרופאים שטיפלו בתובעת, הפר את החובה המוטלת עליו, מכוח הוראת סעיף 13 בחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996 (להלן: החוק), להשיג את הסכמתה המלאה ומדעת לניתוח, ובכלל זה, הרופא המטפל לא התייחס לנושאי האבחנה, הסכות, תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה, הסיכויים של הטיפול המוצע, הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות וסיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי.
עוד טענה התובעת, כי הרופאים המטפלים הפרו את החובה למסור את כל המידע האמור בהקדם האפשרי. אף יתרה מכך, הסכמתה מדעת לביצוע הניתוח הנדון לא ניתנה בכתב, דבר המנוגד להוראת סעיף 14 בחוק.
מנגד, באשר לטענת ההתרשלות הרפואית
הנתבעת טענה, כי במצבה של התובעת הייתה חובה לבצע ניתוח ולא הייתה כל אלטרנטיבה אחרת לטיפול. עוד לטענתה, הניתוח שבוצע בפועל הוא הניתוח המתחייב בנסיבות התובעת והכריתה שבוצעה היוותה את המינימום ההכרחי שנדרש להפחתת הלחץ על מערכת הראייה בצורה חלקית. ביצוע ניתוח בהיקף מצומצם יותר, כנטען על ידי התובעת, היה עלול לסבך את התובעת לאחר הניתוח בהחמרה רצינית של הבצקת המוחית ממנה סבלה ממילא עוד מלפני הניתוח ובכך לסכן את חייה. ועוד, כריתה חלקית, כך לשיטת הנתבעת, לא הייתה מאפשרת לבצע את הפחתת הלחץ (דה-קומפרסיה) על מערכת הראייה. לעניין זה, הנתבעת הגישה את חוות דעתו של פרופ' (אמריטוס) ד"ר ריכנטל אליהו (להלן: מומחה הנתבעת).
מומחה הנתבעת העריך את נכותה של התובעת בשיעור של 50%, בהתאם לתקנה 34(ה) לתקנות המל"ל (שעניינה בקיומם של סימנים קליניים מובהקים וקבועים שאין בהם הפסקות המגבילות את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה באופן ניכר), ועוד 40% בגין ההפרעות בכושר הליכה, לפי תקנה 29(2)א' ל- ב' מותאם.
באשר לפגיעה באוטונומיה טענה הנתבעת, כי התובעת קיבלה הסברים מלאים מאת הרופאים, במסגרת הביקורים במרפאות החוץ, כי ניתן לה מלוא המידע הדרוש בדבר הסיכונים, והיא אף חתמה על טופס הסכמה לניתוח בפניי הרופא.
אלו היו בתמצית טענות הצדדים בתביעה.
אציין כי הנתבעת שלחה הודעת צד ג' כנגד ביה"ח מול הנוף, וטענה, כי הם אלה שהיו אחראים להידרדרות מצבה הרפואי של התובעת.
בעקבות צמצום המחלוקת כאמור, הודיעו הנתבעת וצד ג' כי הגיעו להסכמה, לפיה תידחה ההודעה כנגד צד ג' ללא צו להוצאות.
לאור וויתור התובעת על טענותיה כאמור, פשיטא כי דין טענותיה בעילת הרשלנות הרפואית להידחות.
דיון והכרעה
אקדים ואומר כי דין טענת התובעת לפגיעה באוטונומיה להתקבל. התובעת הצליחה להרים את נטל ההוכחה המוטל עליה ולהצביע על הפגמים שנפלו בתהליך קבלת הסכמתה לניתוח ועל הפגיעה ברצונה החופשי לבחור את הטיפול הרפואי שבוצע בה.
עוד אציין תחילה כי אין חולק בין הצדדים כי המידע, שהתברר שלא גולה לתובעת, הוא מידע הנכלל בהיקף חובת הגילוי המתחייבת בנסיבות העניין. ענייננו במידע הנוגע במישרין לצרכיה של התובעת והנדרש למען תגבש הסכמתה לטיפול. מומחי הנתבעת בעצמם והרופאים שהעידו מטעמה לא חלקו על החובה לגלות את המידע לתובעת.
טופס ההסכמה לניתוח:
מעיון בטופס ההסכמה לניתוח (נספח א' למוצג נ/12), שאין כל חולק כי התובעת חתומה עליו, עולה כי מדובר בטופס לאקוני, שמלבד הוספת שם הניתוח ופרטי התובעת (שם, מס' ת.ז, תאריך קבלה למחלקה, תאריך לידה, מס' טלפון ופרטים טכניים נוספים), אין בנמצא בו כל הסבר ואף לא תמצית לכל הסבר שנטען כי ניתן לתובעת.
יתרה מכך, נוסחו ותוכנו של הטופס אינם מתיישבים כלל עם ההסברים שנטען כי ניתנו לתובעת בטרם חתימתה עליו. עיינתי עיין היטב בטופס ולא מצאתי בו מילה, אף לא חצי מילה, לא בנושא הסיכונים הספציפיים הטמונים בניתוח, לא בקשר להשלכותיו על איכות חיי התובעת ולא בכל עניין אחר.
בשל חשיבות הדברים ראיתי לצטט את נוסחו של הטופס המדובר:
"לאחר שקיבלתי הסבר מפורט בעל פה מד"ר ... על הצורך בביצוע ניתוח craniotomy לרבות על התוצאות המקוות, על הסיכונים הסבירים ועל דרכי הטיפול החלופיות האפשריות בנסיבות המקרה, לרבות הסיכונים הכרוכים בכל אחד מהליכים אלה, והבדיקות והטיפולים הכרוכים בכך, אני נותן[/ת] הסכמתי לביצוע הניתוח כאמור לעיל בבית החולים (להלן: הניתוח העיקרי).
הוסבר לי ואני מבין/ה כי קיימת אפשרות שתוך מהלך הניתוח העיקרי יתברר שיש צורך להרחיב את היקפו, לשנותו או לנקוט בהליכים אחרים או נוספים לרבות פעולות כירורגיות נוספות שלא ניתן לצפותם כעת בוודאות או במלואם, אך משמעותם הובהרה לי, לפיכך אני מסכים/ה ...." (ההדגשות הן שלי נ.ע ואינן במקור).
לטעמי, טופס המנוסח בצורה הנ"ל, הוא טופס שאינו מקיים את דרישת הכתב הקבועה בחוק, שכן טופס מעין זה, לעולם אינו יכול ללמד על תוכנם ומהותם של ההסברים שניתנו "בעל פה". כשהמחוקק דרש הסכמת המנותח בכתב, הוא התכוון לכך כי אותו "כתב" ילמד מעצמו הוא, ולא בסיועה של עדות בעל פה, על תוכנה של ההסכמה. אחרת, מטרת החוק תסוכל, ודין תביעותיהם של מטופלים כדוגמת התובעת, שהפכו לדמנטים או שכשרותם להעיד נשללה מכל סיבה אחרת בשל הטיפול, נחרץ מראש לכישלון אך ורק על יסוד חתימתם על טופס המנוסח כאמור.
בנדון דנן, מצופה היה לראות בטופס ההסכמה ולו התייחסות בתמצית לסיכונים העיקריים והרלבנטיים למצבה של התובעת, ובפרט נושא העיוורון המלא לאחר הניתוח או נושא הפגיעה הקשה באיכות חייה. סיכונים אלה לא מצאו ביטויים בטופס ההסכמה לניתוח, הגם שלשיטת כל המומחים כאן, הם סיכונים שהיו ידועים מראש וניתן היה לצפות את התרחשותם אצל התובעת וברמת סבירות בלתי מבוטלת.
לא למותר לציין, כי הגידול ממנו סבלה התובעת היה "גדול מאוד שיוצר בצקת מוחית שמסכן חיים" (עמ' 34 לפרוטוקול ש' 28), וכי הניתוח להסרתו טמן בחובו סיכונים רבים, מעבר לאלו שפורטו לעיל, שהיו ידועים לרופאים המטפלים. בעניין זה הנתבעת לא חלקה על כך, כי לניתוח הנדון סיכונים רבים ומגוונים, ובכלל זה, אירוע מוחי על השלכותיו ובכלל זה הפרעות קוגניטיביות, מוחיות, שיתוקים ואפילפסיה; דימום; פגיעה בראייה והסיכוי הקיים בדרך כלל לפגיעה בראייתו של מי שמגיע עם ראיה שרידנית (כדוגמת התובעת) גם בניתוח (ראו: עדותו של ד"ר סווירי, עמ' 34 לפרוטוקול ש' 29-32).
בטופס ההסכמה לניתוח אין כל זכר לסיכונים אלה.
לאור האמור לעיל, נחה דעתי כי עלה בידי התובעת להרים את נטל הבאת הראיות ולהעבירו אל הנתבעת, כך שעליה לסתור את טענת התובעת ולהראות כי הסכמתה לניתוח כן ניתנה לאחר מתן ההסברים החיוניים הדרושים בעניינה.
בעניין זה אציין מיד, כי הנטל המוטל על בית החולים בלסתור את טענות התובעת, כבד הוא, ובנטל זה הוא לא עמד. כפי שאפרט להלן, הראיות שהוצגו מטעם בית החולים, התבססו בעיקר על עדויות הרופאים המטפלים, אשר העידו כי בטרם הניתוח, לתובעת ניתנו הסברים בעל פה.
בהינתן הטופס הלאקוני עליו חתומה התובעת, ובהתחשב במהותיות דרישת הכתב הקבועה בחוק, לא ניתן להסתפק בעדויותיהם של המנתח ד"ר גיל סווירי, ושל ד"ר גאורגי יסאיין, שהחתים את התובעת על טופס ההסכמה לניתוח. שכן, ענייננו בעדויות בעל פה שניתנו על סמך הזיכרון בלבד, כשד"ר יסאיין אף הודה, ובצדק, כי אינו זוכר את הדברים וכי עדותו נמסרה על סמך הרוטינה לפיה הוא נוהג בעבודתו (ראו: סעיפים 6 ו- 7 למוצג נ/12 וכן עמ' 31 לפרוטוקול ש' 28-29 וש' 31). כך אף, ד"ר סווירי לא זכר פרטים מלאים ומדויקים בנוגע לנסיבות החתמת התובעת על טופס ההסכמה לניתוח (ראו: עמ' 37 לפרוטוקול ש' 11-16).
אילו טופס ההסכמה לניתוח היה מכיל "תמצית" של עיקר הסיכונים, ולמצער, "תמצית" שני הסיכונים שהובאו לעיל, או אז תיתכן ההתחשבות בעדויות בעל פה שמטרתן להרחיב אודות ה"תמצית".
לאחר שבחנתי את עדותם של ד"ר גיל סווירי, וד"ר גאורגי יסאיין אשר העידו בפניי מטעם הנתבעת, לא שוכנעתי כלל כי לתובעת ניתן הסבר על הסיכונים כאמור ונחה דעתי כי התובעת הוכיחה את טענתה בעניין זה.
זאת ועוד: מתצהירי העדות הראשית של הרופאים הנ"ל לא ניתן היה כלל להבין מה ההסבר שניתן לתובעת, כך למשל בתצהירו של ד"ר סווירי נטען כי "הסברתי לה כי מדובר בניתוח גדול עם סיבוכים אפשריים" (סעיף 14 סיפא למוצג נ/13) ובתצהירו של ד"ר יסאיין נטען כי "הסברתי מה שעליה לדעת על הניתוח, על סיכוניו וסיכוייו" (סעיף 6 למוצג נ/12) – אך לא היה כל פירוט בנוגע לסיכונים שנטען כי הובאו בפני התובעת.
אכן, ד"ר סווירי במהלך חקירתו הנגדית יצק תוכן למהות ההסברים שניתנו לטענתו לתובעת. אך פירוט זה נפקד מתצהיר עדותו הראשית, מבלי שניתן לכך הסבר המניח את הדעת.
משכך, לא עלה בידי הנתבעת לסתור את טענות התובעת בדבר אי קבלת הסכמתה מדעת בשלב החתימה על טופס ההסכמה לניתוח.
האם ניתנה הסכמת התובעת מדעת קודם למועד חתימתה על טופס ההסכמה לניתוח?
טענת הנתבעת הייתה כי התובעת נתנה הסכמה מדעת בשלב הביקורים במרפאות החוץ, במהלכם הוסבר לה על התוצאות האפשריות של הניתוח. דין הטענה להידחות משום שהיא לא הוכחה.
כאמור, מטעם הנתבעת העידו ד"ר גיל סווירי, וד"ר גאורגי יסאיין. מטעם התובעת העיד בנה בעניין זה.
כאן המקום לציין כי התובעת עצמה לא העידה במשפטה. אך, במצבה הנוירולוגי והפיזי, כמשתקף מכלל חוות הדעת הרפואיות, דומה כי אין התובעת מסוגלת להעיד. כך, שאי הבאת עדותה לא תיזקף לרעתה.
על יסוד עדותו של הבן ניתן להיווכח, כי טרם הניתוח התובעת ביקרה שלוש פעמים במרפאות החוץ נוירוכירורגיה של בית החולים (להלן: מרפאות החוץ), כשהבן התלווה אליה אך לביקורים הראשון והשלישי, ואלה הם:
הביקור מיום 21.10.2007 אצל ד"ר שפירא (אקינפיאב) ולדימיר. לביקור זה התובעת הגיעה עם דיסק של בדיקת C.T, ובמסגרתו אובחן הגידול והיא הופנתה לבדיקת MRI והוזמנה לביקורת נוספת לאחר ששה שבועות על מנת לדון באופציות הטיפוליות לאחר שתבוצע בדיקת ה MRI.
הביקור מיום 6.1.2008, אצל ד"ר רקייר אנטולי . בביקור זה התחולל ויכוח בין התובעת ובנה, בנוכחות הרופא, משהביאה התובעת מסמכים לא נכונים (הביאה חשבון חשמל במקום תיעוד רפואי). הרופא התערב בוויכוח והעיר לבן כי אינו מדבר יפה לאמו, ובסיום הביקור הרופא מסר כי ישלח למס' הפקס, שנמסר לו על ידי הבן, הזמנה לניתוח.
אציין, כי בין הצדדים אין חולק כי במועד הביקור הראשון, מיום 21.10.2007, לא הוחלט על ניתוח, לא דובר על ניתוח ואף מוקדם היה לשוחח בעניין זה.
מכאן, סביר והגיוני כי לא תימצא כל התייחסות לניתוח באותו מסמך שיצא בגין ביקור זה. עוד סביר והגיוני כי באותו שלב לא ניתנו הסברים בעל פה בקשר לניתוח, משמוקדם היה לעשות כן.
לאחר הביקור השלישי, הביקור מיום 6.1.2008, נערך מסמך רפואי מצומצם ביותר בו נרשמו הדברים הבאים: "בת 47, מאבדת ראיה גם בען ימין בשנה האחרונה. ברקע יש hypertension עם נורמלול, אנמיה, זקוקה לניתוח" (ראו: מוצג א' לנספח נ/7 וכן עמ' 21 לפרוטוקול ש' 32-33).
ממסמך זה לא ניתן לדעת מה ההסבר שניתן לתובעת.
ד"ר סווירי, שטען כי היה נוכח בטיפול של ד"ר אנטולי, תיאר בחקירתו הנגדית מידע שכביכול ניתן לתובעת על ידו בעל פה במועד הביקור תהליך ארוך ומפורט סביב הניתוח, סיכוניו, סיכוייו, השלכותיו, הצורך בביצועו וכו', (ראו: עדותו של ד"ר סווירי, עמ' 34 לפרוטוקול ש' 21-32). אלא, שדבריו אינם מתועדים באותו מסמך. כך גם עצם השתתפותו של ד"ר סווירי באותו ביקור אינה נלמדת מהמסמך. ד"ר רקייר אנטולי, שבדק את התובעת באותו יום וערך את המסמך, מסר בחקירתו הנגדית כי אם ד"ר סווירי היה משתתף באותו ביקור הוא היה מציין זאת במסמך (עמ' 22 לפרוטוקול ש' 31-32 ועמ' 23 ש' 1-7).
מעיון באותו מסמך אף ניתן להיווכח כי ד"ר רקייר סקר בקצרה את מצבה של התובעת, את האבחנה ואת נזקקותה לניתוח (ראו: נספח א' למוצג נ/7). עדי הנתבעת בעצמם מסרו כי אף בשלב זה עוד לא התקבלה החלטה על ביצוע הניתוח, כי אם ניתנה המלצתם והערכתם בדבר היזקקותה לניתוח (ראו: עמ' 22 לפרוטוקול ש' 19, עמ' 34 ש' 3-11, ועמ' 35 ש' 15-17).
מכאן, אין בידי לקבל את טענת הנתבעת, כי הסכמת התובעת ניתנה בעת ביקוריה במרפאות החוץ.
אמנם, בנה של התובעת לא התלווה אליה לביקורה השני במרפאות החוץ ביום 20.11.2007, ואין ביכולתו להעיד על תוכנה של השיחה שהתקיימה באותו טיפול. אך אין בחסר זה כדי להיזקף לחובת התובעת. זאת, לאור עמדת הנתבעת הייתה כי נושא הניתוח עוד לא עלה באותו שלב, ומשכך לא נכנס למסלול "קבלת החלטה". אציין כי בעניין זה עמדת הנתבעת הייתה כי אף בביקור המאוחר יותר (מיום 6.1.2008) לא עלה הצורך בניתוח, ומכך ברי כי לא ניתן להיכנס לאותו מסלול בביקורים המוקדמים יותר.
בנסיבות, ובהעדר כל רישום בתיקה הרפואי של התובעת, דומה כי לא ניתן לבסס על יסוד עדויות הנתבעת ממצאים עובדתיים לפיהם נקטה היא הליך מלא ומפורט לצורך קבלת הסכמתה מדעת של התובעת לניתוח במסגרת ביקורי התובעת במרפאות החוץ.
בבחינת למעלה מן הצורך, ועל מנת להעמיד דברים על דיוקם, ראיתי להוסיף ולציין בפרק זה שתי הערות:
הערה ראשונה - לדעתי, הקפדה על מילוי טופס ההסכמה לטיפול/לניתוח היא דרך המלך לשם השגת ההסכמה מדעת. נזכיר, כי ענייננו בניתוח אלקטיבי ולא בניתוח חירום. כך, שנתונה, הן למטפלים והן למטופל, האפשרות לעמוד על בחינת סוג הטיפול על כל השלכותיו ולהשיג את ההסכמה הנדרשת במועד החתמת המטופל על טופס ההסכמה לניתוח.
דרך המלך אמרתי, שכן ענייננו במסמך בעל אופי משפטי והתייחסות הצדדים אליו תהיה בהתאם לאופיו. הדבר משליך במישרין על תוקף ההסכמה, על היקף המודעות ועל רצוניות הצדדים בעריכתו.
הערה שנייה - מן הראוי להבחין בין שני סוגים של מסמכים היוצאים תחת ידיהם של הרופאים המטפלים. הראשון – מסמכים רפואיים "טהורים" הנערכים לצורכי הטיפול עצמו והמתעדים את ההליך הטיפולי שבוצע. על סוג זה נמנים אף המסמכים הרפואיים הניתנים במסגרת ייעוץ רפואי והמלצה על טיפול רפואי. השני - מסמכים "משפטיים", "חוזיים" או "מעין חוזיים" המתעדים את הסכמת המטופל לביצוע הטיפול הרפואי ותהליך קבלת ההסכמה או תמציתו. אין כל רבב בכך, כי טופס ההסכמה לניתוח, נמנה על סוג זה של מסמכים.
קשה להלום קביעה לפיה מסמכים מהסוג הראשון צריכים לכלול התייחסות לנושא ההסכמה לטיפול, להסברים שניתנו, לפירוט הסיכונים או לכל מידע אחר החיוני לצורכי ההסכמה לביצועו.
מנגד, פשיטא כי מסמכים מהסוג השני, הם ורק הם, אמורים לכלול את ההסברים, ולפחות את תמציתם, הנדרשים לצורכי קבלת הסכמה מלאה ומדעת לטיפול הנדרש.
ודוק, לא מן הנמנע כי רופאים יבחרו להתייחס לנושא ההסכמה מדעת גם במסגרת המסמכים הטהורים. אך, מנהג זה אינו אמור לייתר את תהליך קבלת ההסכמה כדבעי על גבי הטופס המשפטי החוזי, ואף יש להיזהר מהפיכתם של המסמכים הרפואיים הטהורים למסמכים המבססים את תהליך קבלת הסכמתו מדעת של המטופל. שכן, אלה מסמכים "חד צדדיים" הנערכים אך ורק על ידי הצוות המטפל, ללא כל צורך בהחתמת המטופל עליהם ו/או קבלת אישורו לתוכנם.
בענייננו, לא ייתכן חולק כי סיכומי הביקורים במרפאות החוץ נמנים על הסוג הראשון, היינו מסמכים רפואיים "טהורים". מסמכים אלה אמורים לשקף את התלונות, האבחנות הרפואיות, הבדיקות הטעונות ביצוע וההמלצה על סוג הטיפול הרפואי הנדרש. מסמכים מסוג זה לכך הם נועדו ויש להיזהר מהפיכתם למסמך משפטי.
מכאן, העדר כל רישום, הנוגע לאלמנטים החיוניים לצורכי בחינת אופי ההסכמה, ממסמכי הביקורים במרפאות החוץ, אין בו, כשהוא לעצמו, כדי ללמד על העדרה של הסכמה מדעת. כך גם הימצאותם של רישומים כאמור באותם מסמכים אין בה, כשלעצמה, כדי ללמד על השגתה של הסכמה מדעת.
לא נעלמו מעיניי דבריו של כב' המשנה לנשיא (כתוארו אז) השופט ריבלין בפרשת ניסנבאום (ע"א 9636/10 אברהם ניסנבאום נ' ד"ר יצחק זיסמן ואח', 2.4.2012), בכל הנוגע לצורך בעריכת רישומים מספיקים בתיק הרפואי על ידי הרופאים הפוגשים את המטופלים במרפאות (פסקה 3 לפסק הדין). אך אין לשכוח, כי בקביעתו כאמור, כב' השופט ריבלין לא נדרש לסוגית ההבחנה בין סוגי המסמכים ולא נדרש לשאלת אופים ותוכנם של הרישומים הנדרשים בכל סוג מבין השניים כאמור. מה עוד, שהדברים נקבעו בעקבות העלאת טענות הרופא המטפל, כי ההסכמה מדעת ניתנה בעת ההפניה במרפאת קופת החולים.
מכל מקום, ויהיו פני הדברים אשר יהיו, טענת הנתבעת כי התובעת קיבלה הסברים מלאים במסגרת הביקורים במרפאות החוץ, נבחנה לגופה ונדחתה כמפורט לעיל.
גובה הפיצוי:
להערכת גובה הפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה, יש לעמוד על חומרת הפגיעה ועוצמתה.
חומרת הפגיעה באוטונומיה ועוצמתה נקבעות על פי סוג נושא הבחירה, היקף וטיב הפגיעה באוטונומיה ודרך הפגיעה באוטונומיה.
בנדון, נושא הבחירה הוא "טיפול רפואי", כשרצונה החופשי של התובעת להחליט על הטיפול שייעשה בגופה נפגע, וזאת בדרך של הפרת חובת הגילוי. הרופאים לא גילו בפני התובעת את הסיכונים הצפויים לה מהניתוח, את הפגיעה הקשה באיכות חייה, את האפשרות לזירוז עיוורונה באופן מלא ומוחלט. אין להכביר מילים גבי חשיבותו הרבה של מידע כגון דא בעניינה של התובעת.
בהקשר זה, בית המשפט העליון שב לאחרונה וחזר וקבע את הדברים הבאים:
"בנוגע לגובה סכום הפיצוי, קבע השופט ת' אור כי יש להתאים בין עוצמת הסיכון לחובת הגילוי וההיוועצות:
"בהערכת גובה הפיצוי בגין נזק זה, עשויה להיות חשיבות לחומרת ההפרה של החובה לקבל את הסכמתו המודעת של החולה בטרם ביצוע הטיפול בו. הימנעות ממסירת מידע משמעותי כלשהו על הפרוצדורה אותה מבקשים לבצע בחולה חמורה יותר, בדרך כלל, מאי מסירה של חלק מן האינפורמציה המהותית. באופן דומה, ככל שהסיכון אשר לא נמסר לחולה על דבר קיומו הוא חמור יותר מבחינת הפגיעה האפשרית בחולה, וככל שהסתברות התרחשותו גבוהה יותר, הרי שעוצמת הפגיעה באוטונומיה של החולה חמורה יותר. לשון אחר, ככל שחשיבותה של ההחלטה בה מדובר מבחינת החולה גדולה יותר, נישולו ממעורבות אפקטיבית בתהליך קבלת ההחלטה פוגע במידה רבה יותר בזכותו לאוטונומיה" (ע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים "כרמל" ....
נוכח הסיכונים הרבים שהיו כרוכים בלידה של האם – אשר נבעו מהיותה אם סכרתית, ממספר רב של לידות קודמות, שכללו אף עוברים מאקרוזומיים ומהערכות המשקל שנעשו במהלך ההריון – עולה כי מדובר היה בלידה בסיכון גבוה ובהתלבטות של ממש שנמנעה מהאם. אלה צריכים לבוא לידי ביטוי גם בסכום הפיצוי.."" (ראו: ע"א 169/15 פלונית,פלונית,פלוני נגד שירותי בריאות כללית-המרכז הרפואי סורוקה, (25/04/2017).
יתרה מכך, יש לתת את הדעת אף לכך, כי מדובר בסיכונים שאכן התממשו אצל התובעת. בהקשר זה אוסיף ואציין, כי לא עלה בידי הנתבעת לסתור את טענות התובעת בדבר הירידה באיכות חייה לאחר הניתוח, לעומת איכותם מלפני הניתוח וחרף בעיותיה הרפואיות שהיו קיימות.
פגיעה כאמור, שנגרמה לתובעת היא פגיעה ב"ליבת הזכות לאוטונומיה". לא זו אף זו, התובעת סבלה "נזק תוצאתי אמיתי". אמנם, התובעת הייתה מתעוורת בכל מקרה אם לא הייתה עוברת את הניתוח, ואכן התובעת הייתה מגיעה למצב סיעודי ממילא. אך הגעתה למצבים אלה בתכוף לאחר הניתוח טומנת בחובה תחושות שליליות של חרטה, ייסורים, מחשבות טורדניות והתעסקות עם השאלות "מה היה קורה אילו", "אולי הייתי ממשיכה לחיות באיכות חיים טובה יותר ולו לתקופה נוספת" ועוד כאלה סימני שאלה שסביר מאוד כי ליוו את התובעת בתקופה הראשונה שלאחר הניתוח.
אכן, התובעת לא העידה ולא ניתן היה לעמוד על תחושותיה היא. בנה של התובעת אף הוא לא מסר כל עדות בהקשר זה. התיעוד הרפואי הקיים בתיק וכלל חוות הדעת אין בהם כל התייחסות לתחושותיה של התובעת בעקבות ביצוע הניתוח ללא קבלת הסכמתה מדעת. מה גם, שעל פי התיעוד הרפואי הקיים דומה כי התובעת סובלת כיום מדמנציה ואינה מתקשרת באופן רציף.
עם זאת, הלכה היא כי אין בעובדה של אי הבאת ראיות מפורטות על הנזק שנגרם למטופל, כשהיא לעצמה, "כדי לשלול את זכותו של המטופל לפיצוי בגין הנזק הכללי של פגיעה באוטונומיה. זאת, הואיל וכאשר מדובר בנזק כללי, להבדיל מנזק ממון, עשוי בית המשפט לפסוק, בנסיבות המתאימות, פיצוי כספי מסויים גם בהעדר הוכחה מפורטת של נזק ממשי" (ראו: ע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נגד בית החולים "כרמל", 29.8.1992).
כמובן, ובצד בחינת דרך הפגיעה והיקפה, יש גם להיצמד ל"גישה המאוזנת" אליה אנו מחויבים ושלפיה יש "להימנע מפסיקת פיצויים שיעורים מופרזים", וזאת בשים לב ל"קשיים הטבועים בתהליך הערכת הנזק" [ראו: ע"א 8126/07 עזבון המנוחה ברוריה צבי ואח' נגד בית החולים ביקור חולים, (03/01/2010)].
בשקלול כל השיקולים שהובאו לעיל, אני מעריכה את הפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה בנסיבות דנן, בסך של 60,000 ₪.
בטרם חתימה
מודעת אני ל"גישה המצמצמת", הדוגלת בהימנעות בתי המשפט מלפסוק פיצויים בגין הפגיעה באוטונומיה בנוסף לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו עקב רשלנות בטיפול או עקב העדר הסכמה מדעת, והדוגלת אף בהימנעות מלהפריז "במתן משקל-יתר לערך האוטונומיה במצבים שאינם בליבת הפגיעה או שהנזק הכרוך בהם קטן יחסית לנזקים אחרים, כמו נזקי גוף של ממש" (ראו מאמרו של כב' השופט יצחק עמית – "סוס הפרא של הפגיעה באוטונומיה" ספר שטרסברג-כהן), שמעתה יש להניח כי תהפוך להיות עמדת הרוב בקרב שופטי בית המשפט העליון.
יש לציין בהקשר זה, כי המסקנה אליה הגעתי היא המסקנה המתחייבת אף בהתאם לאותה גישה. שכן, בנדון דנא לא עמדה לתובעת כל עילה בגין רשלנות רפואית ו/או סיבתיות ההחלטה. לא זו אף זו, בענייננו אין כל חולק סביב מהותיות המידע שלא גולה בפני התובעת. מהותיות הפגיעה אף היא ברף הגבוה. ועוד, קל לשער את היקפו של הנזק התוצאתי שנגרם לתובעת.
הערה נוספת: סבורני כי ניתן לרסן את "פראיות הסוס הדוהר" אף בלא היזקקות לגישה המצמצמת, שכן וכאמור, הפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה לעולם הוא פונקציה של "חומרת הפגיעה ועוצמתה" אשר נקבעות על פי היקף הפגיעה טיבה ודרך הפגיעה.
לסיכום
אני מקבלת את התביעה, במובן זה שאני קובעת כי לא ניתנה הסכמה מדעת של התובעת לניתוח, באופן המהווה פגיעה באוטונומיה שלה, ומכאן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 60,000 ₪.
בנסיבות ניהול התביעה, התובעת תישא בהוצאותיה היא, אם כי אני מחייבת את הנתבעת להוסיף על הסכום שנפסק סך של 10,500 ₪ בגין שכר טרחת עו"ד (הסכום כולל מע"מ כחוק).
הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הם הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
לאור הסכמת הצדדים, אני מורה על דחיית ההודעה כנגד צד ג', וזאת ללא צו להוצאות.
ניתן היום, ז' תשרי תשע"ח, 27 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.
