ת"א 60051-05-12 פלוני נ' מדינת ישראל

לפניי תביעה כספית בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע ז"ל (להלן – המנוח) עקב תאונה מיום 27.10.11.

התביעה הוגשה על ידי המנוח אשר הלך לבית עולמו בעיצומו של ההליך. כתב התביעה אמנם לא תוקן באופן רשמי, אם כי הוגש צו ירושה מיום 13.7.16, אשר אינו נתון במחלוקת ולפיו יורשי המנוח הינם:

שםת"זקרבההחלק

XXXXXXבת זוג2/4

XXXXXXבת1/4

XXXXXXבת1/4

תמצית העובדות וטענות הצדדים

1. המנוח יליד 14.11.43, הלך לבית עולמו ביום 2.3.16.

2. המנוח חלה בסרטן. כחלק מתהליך הטיפול ביצע סדרת הקרנות בבית החולים רמב"ם בחיפה אליהן הגיע בליווי רעייתו, א.. ביום 27.10.11 עבר המנוח הקרנה כחלק מסדר הטיפולים וכאשר קם ממיטת הטיפולים נפל ונגרם לו שבר במפרק ירך שמאל (להלן –התאונה).

3. המנוח הועבר למחלקה האורטופדית בבית החולים, שם אובחן שבר אינטר-טרוכנטרי (Intertrochanetric) בירך שמאל. המנוח נותח ביום 30.10.11 ובוצע שיחזור סגור של השבר וקיבוע פנימי על ידי מסמר (PFN). מהלך הניתוח והשיקום הוגדר כתקין.

4. ביום 7.11.11 שוחרר המנוח מן המחלקה האורטופדית להמשך טיפול. תחילה, המנוח אושפז בבית החולים האיטלקי בחיפה עד ליום 20.11.11. משם עבר לבית חולים פלימן, לצורך ביצוע פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק, עד ליום 4.12.11. לאחר מכן עבר לבית האבות הסיעודי "לב הכרמל" וביום 11.12.11 הועבר למעון הורים סיעודי ווינדזור, שם שהה עד מועד פטירתו (ראו תצהיר אשת המנוח, הגב' א. ב. (להלן – א.) בס' 21-14).

5. במועד התאונה היה המנוח בן 67 וסבל מליקויים רפואיים רבים, לרבות סרטן העור, בגינו קיבל את הטיפולים; סכיזופרניה – עבר אשפוז בשנת 1992 ומטופל תרופתית מאז; פוליציטמיה ורה (Polycythemia Vera) – מחלת דם הגורמת לייצור עודף של תאי דם אדומים (עמ' 7 לפרוט' בש' 6-1). אובחנה בשנת 1987; דמנציה (Dementia); אי ספיקת כליות כרונית(רקע לא ידוע) – אובחן בשנת 2007; יתר לחץ דם והיפרלפידמיה.

   על פי מסמכי האשפוז, המנוח היה מטופל בכ-8 תרופות אותן נטל באופן קבוע במועד התאונה.

6. לעמדת התביעה, בית החולים והעובדים מטעמו התרשלו בטיפול במנוח, לא השגיחו עליו כנדרש בעת ביצוע ההקרנה ולאחריה ולא ביצעו הדרכה מסודרת כנדרש באופן שהוביל להתרחשות התאונה והנזק הניכר בעקבותיה.

7. הנתבעת סבורה כי לא נפל כל דופי בהתנהלותה, כי במהלך ביצוע ההקרנה נהג צוות בית החולים בהתאם לנהלים, היתה השגחה ראויה והתאונה הינה פועל יוצא של מצבו הרפואי הרעוע של המנוח בשל מחלות שונות, ללא כל קשר למחלה בגינה טופל.

8. המנוח נבדק על ידי מספר רופאים אשר ערכו חוות דעת בעניינו במסגרת הליך זה.

9. במישור האורטופדי, ד"ר קליגמן, המומחה מטעם התביעה, בדק את המנוח ביום 5.4.12. להערכתו, המנוח נותר מוגבל בצורה ניכרת עקב השבר בירך שנגרם בתאונה ונכותו הרפואית בגין כך הועמדה על 30% לצמיתות.

10. ד"ר טנצמן, המומחה מטעם הנתבעת, בדק את המנוח ביום 19.10.12 בבית אבות וינדזור וערך את חוות דעתו ביום 28.10.12. להערכתו, נמצאה מגבלת תנועה קלה בחלק מטווחי הירך ולכן הנכות הרפואית הינה בשיעור 10% בלבד תוך קביעה כי עיקר המוגבלות ממנה סבל המנוח הינה פועל יוצא של מכלול מחלותיו ללא קשר לתאונה.

11. במישור הנוירולוגי נבדק המנוח על ידי פרופ' וולר מטעם הנתבעת. מומחה זה ערך את חוות דעתו ביום 5.1.13 וסבר כי לא נגרם חסר נוירולוגי בגפה שמאלית עקב התאונה.

12. נוכח הפערים בין חוות הדעת, מונה פרופ' רוזן כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי. המומחה בדק את המנוח בבית האבות ביום 30.9.13 ומצא כי שיעור נכותו הצמיתה של המנוח בגין השבר בירך הינו בשיעור 20% בגין הגבלת תנועות מפרק הירך.

13. המומחים הרפואיים לא נדרשו להיחקר בגין חוות הדעת שמסרו.

     מסכת הראיות

     

14. מטעם התביעה הוגש תצהירם של המנוח, רעייתו א., שכניו לבניין המגורים – מר ב.פ. , גב' כ. מ.  וכן הוגש תצהיר של חתנו, מר ע. א.. כל העדים, למעט המנוח, שנפטר בטרם עת, והגב' כ., נחקרו בגין עדותם.

15. מטעם הנתבעת, הוגש תצהירם של מר מוטי פ., טכנאי הרנטגן שטיפל במנוח ביום התאונה, ד"ר פאדי מזיז מהמחלקה האונקולוגית וד"ר גבי נירנברג מהמחלקה האורטופדית. מר פ. הינו היחיד שנדרש לחקירה נגדית.

     

    נסיבות התרחשות התאונה וסוגיית האחריות

     

16. לאור חומר הראיות נראה כי התאונה נגרמה עקב רשלנות מצד הנתבעת.

17. אין חולק כי ביום התאונה הגיע המנוח לביצוע הקרנות במחלקה האונקולוגית של בית החולים. מדובר היה בטיפול שלישי מתוך סדרה של 15 טיפולים (עמ' 5 לפרוטוקול בש' 24).

    שני טיפולי הקרנות קודמים בוצעו בנוהל דומה, כלומר המנוח הגיע לבית החולים מלווה ברעייתו, עצמאי בניידות, נכנס לחדר הטיפולים לבדו ורעייתו המתינה בחוץ שיסיים.

18. מר פ., טכנאי הרנטגן, בעל וותק של 17 שנים בתחום והינו היחיד שנמצא עם המנוח בחדר הטיפולים בעת התרחשות התאונה. הטכנאי הסביר כי המנוח הגיע לטיפול בשל נגע בעור באזור הרקה הימנית. הטכנאי הודה כי לא הכיר את המנוח ואף לא את ההיסטוריה הרפואית שלו. לא היה לו כל מידע חריג בעניינו של המנוח ובאופן רגיל הינו מקבל רק מידע שרלבנטי לטיפול אותו הוא נדרש להעניק (עמ' 12 ש' 32 ועמ' 13 ש' 2,6). עוד התברר מדבריו כי בבית החולים קיימים 4 צוותים מטפלים במכון ההקרנות וכי לגבי חולה שמתייצב לטיפול בפעם הראשונה אזי "..בפעם הראשונה הוא יקבל את מלוא היחס...וזה ארוך יותר בטפול הראשון כאשר אנו לומדים את החולה. כל חולה הוא עולם ומלואו" (ראו שם, ש' 14-15).

    לא הוסבר האם המנוח טופל באופן קבוע אצל הטכנאי. אולם מעדותו של האחרון יש להניח כי לא כך היה שכן מר פ. הודה כי לא הכיר אותו עובר למועד הטיפול בו התרחשה התאונה ולאור דבריו בעניין התדרוך אשר מתבצע בעת קבלת טיפול לראשונה, יש להניח כי המנוח לא טופל על ידו עובר לתאונה.

19. בעת הטיפול, הטכנאי צפה במנוח מעבר לחלון זכוכית ממנו מופעל המאיץ לצורך ביצוע ההקרנה. הטכנאי תיאר את התאונה בתצהירו –

    "4. בסיומו של הטיפול הקרינתי, נכנסתי לחדר בו בוצע הטיפול, שחררתי את המסכה מפניו של המנוח ועזרתי לו לקום משולחן הטיפולים. שאלתי ל., והאם הוא מרגיש בטוב והמנוח ענה 'הכל בסדר'.

    5. לאחר שהמנוח עמד על רגליו, הסתובבתי עם גבי אליו בכדי להחזיר את המסכה למקומה, שמעתי רעש, הסתובבתי וראיתי את המנוח במצב חצי שרוע מנסה לקום, כנראה לאחר שמעד. רצתי לקראתו, הרמתי אותו והושבתי על כסא.

    6. לאחר הנפילה, קראתי לאחות ע. ו., אשר העניקה עזרה לתובע ע"י חיטוי הדם מאזור הלחי. השכבנו את המנוח על אלונקה והעברנו אותו יחדיו לחדר האחות. האחות ע. ו. קראה לד"ר פאדי מזיד להמשך טיפול..." 

    תיאור זה מבוסס על תוכן הדיווח שמסר מוטי מיד לאחר התאונה ומצורף לתצהירו.

    תיאור זה מתאים גם לתיאור בסעיף 6 לתצהיר המנוח –

    "...הורידו אותי משולחן ההקרנות ואמרו לי לקום ולצאת לבדי מהחדר, תוך שהאחראי סובב אליי את גבו."

    קיימת סתירה מסוימת לעניין עדותה של א., אשר טוענת כי נכנסה ומצאה את המנוח על הרצפה, בעוד מעדותו של הטכנאי עולה כי סייע למנוח לשבת עוד לפני שנכנסה לחדר, אולם אין לכך משמעות מעשית לענייננו.

    יש לקבל במלואה את גרסתו של הטכנאי . מדובר בעד היחיד שהיה נוכח בחדר ביחד עם המנוח. גרסתו תואמת את עדות המנוח בתצהירו וקיים דיווח מפורט שמילא הטכנאי אודות נסיבות התרחשות התאונה וזאת סמוך לאחר התרחשותה. בנוסף, מדובר באדם אשר עדותו נחזתה בעיניי אמינה ומהימנה, ישירה ופשוטה.

     

    כלומר, הטכנאי מודה כי לאחר שסייע למנוח להתרומם ממיטת הטיפולים והסיר מפניו את המסכה, הפנה אליו את גבו על מנת להחזיר את המסכה למקומה. הטכנאי הודה בעדותו כי מאחר שלא היה ידוע לו על קיומו של סיכון מיוחד במצבו הרפואי של המנוח, לא ראה צורך להמשיך לטפל במנוח או ללוות אותו.

    ראו לעניין זה בעמ' 12 לפרוטוקול בש' 32-28 –

    "ש.אם יש מישהו עם מוגבלות הוא הולך למקום אחר?

    ת.לא. זה תלוי מה אופי הקרינה ומה אופי הטפול שצריך והאם המטופל הוא עצמאי או תלותי. אם הוא תלותי עושים את הפעולות הנדרשות בחדר ועוזרים לו לצאת בתום הטיפול. אם אני רואה שהוא עצמאי והוא מגיע ומתהלך והכל בסדר אנו מלווים אותו ורק בודקים, אנו לא מכניסים כיסא גלגלים. את המטופל הזו לא הכרתי."

    וכן בעמ' 15 לפרוטוקול בש' 12-6 –

    "ש.אחרי המקרה עדכנו את הנהלים של הבטיחות באיזה שהוא אופן.

    ת.אנו מקבלים עדכונים כל הזמן ואיני זוכר לומר אם היה משהו שנוגע דווקא כתוצאה מהמקרה הזה.

    ש.לפחות שאתה מוריד חולה אחרי הקרנות אתה מלווה אותו מחוץ לחדר?

    ת.אני עושה את זה 70 פעם ביום. חולה שאינו עצמאי זוכה מאיתנו כצוות למלוא הסיוע וההגנה והבטיחות. חולה עצמאי שאנו רואים שהוא עצמאי ומטפלים בכאלה יום יום אנו מכירים את ההתנהלות היומיות שלהם ..."

    לאור האמור, הוכח כי המנוח הגיע לטיפול שלישי, אל טכנאי אשר לא הכיר אותו או את עברו הרפואי. המנוח הגיע לטיפול באופן עצמאי, סיים את הטיפול, קם ממיטת הטיפולים בסיוע הטכנאי ונעמד, אלא שכאשר הטכנאי הסתובב אליו בגבו, נפל ונחבל.

    האם יש בהתנהלות זו משום התרשלות מצד הצוות המטפל?

20. על פי דיני הנזיקין הקלאסיים, עוולת הרשלנות מבוססת על היסודות הבאים (ראו ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש , לז (1) 113, 134-123 (1993) (להלן – הלכת ועקנין) וכן ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו, 15.7.13), בס' 10 (להלן - עניין פלוני)):

    • קיומה של חובת זהירות – על הניזוק להוכיח קיומה של חובת זהירות כללית-מושגית ביחסים שבין הצדדים והן חובת זהירות קונקרטית בנסיבות המקרה הנדון.

    • הפרה של חובת הזהירות החלה על המזיק.

    • נזק.

    • קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות על ידי המזיק לבין הנזק שנגרם לניזוק.

21. בשנים האחרונות עולים קולות בפסיקת בתי המשפט לשינוי בתפיסת דיני הנזיקין הקלאסיים ולהעדפת שיטה אשר "מדלגת" על הצורך בביסוסה של חובת זהירות וניגשת ישר לקביעה האם התנהלות נתבע מהווה התרשלות (ראו עניין פלוני בס' 13-12 ות"א (מח'-ת"א) 1215/08 עזבון המנוח יום טוב דואק ז"ל נ' כל-בו חצי חינם בע"מ (פורסם במאגרים, 29.8.13)).

    לכאורה, בע"א 3521/11 וגנר נ' עבדי (פורסם במאגרים, 22.6.2014) (להלן – עניין וגנר), דחה בית המשפט העליון בדעת רוב את השימוש במודל החדש (ראו גם ת"א (מח'-נצ') 38330-04-13 ש.מ. חסון - בניה מים וביוב בע"מ נ' מנהל מקרקעי ישראל (פורסם בנבו, 01.05.2016) בס' 91).

22. דומה כי מדובר בוויכוח שהינו סמנטי בעיקרו. בסעיף 14 לעניין פלוני סייג כב' השופט עמית את תחולת המודל החדש, לעניינים הנמצאים בליבת הפרקטיקה הנזיקית –

    14.בעוד שעל פי המודל המסורתי סדר הדברים הוא תמיד "חובה תחילה", הרי שהמודל המוצע של "התרשלות תחילה", לא יחול בכל מקרה ומקרה, אך יחול במרבית המקרים הנידונים באופן שכיח בבתי המשפט והמשתייכים ל"ליבת דיני הנזיקין" (גלעד, גבולות האחריות עמ' 469). הכוונה לאותם נזקים פיזיים של ניזוקים ישירים המהווים את חלק הארי של תביעות הנזיקין הנידונות בבתי המשפט, שלגביהם כבר התפתחה מעין חזקת חובה בפסיקה. לכן, אין טעם לחזור ולהידרש מבראשית לשאלת חובת הזהירות של מעביד-עובד, רופא-חולה, מורה-תלמיד, נותן שירות-לקוח, בעלים ומחזיק במקרקעין וכיו"ב. במקרים מעין אלה, המהווים את מרבית תביעות הנזיקין המתנהלות בבתי המשפט, נתחיל בבחינת ההתרשלות, לאחר מכן בקשר הסיבתי, ובסוף הדרך נבחן אם קיימים שיקולי מדיניות בגינם יש לשלול את החובה (מה שחריג כשלעצמו בסיטואציות הנמצאות בליבת דיני הנזיקין)..."

23. כלומר, כב' השופט עמית צמצם את השימוש במודל זה למקרים בהם ממילא קיומה של חובת זהירות מושגית, כבר הוגדרה והונמקה שוב ושוב בפסיקה עד שאין עוד צורך להוכיחה. כך, שמבחינה פרקטית ההבדל בין השיטות הוא שהמודל החדש מאחד את הבחינה של קיומה של חובת זהירות קונקרטית ביחד עם יסוד ה-"הפרה".

24. מן הכלל אל הפרט. דומני כי זהו אחד מאותם מקרים בהם שאלת החבות, הן המושגית והן הקונקרטית, ברורה למדי. אין צורך להכביר מילים ביחס לאחריות בית החולים כמחזיק מקרקעין, כלפי המבקרים בו. בנוסף, ברי כי קיימת חובת זהירות מושגית של המוסד הרפואי כלפי מטופליו, במיוחד כאשר המטופל סובל מחולשה או מליקוי אשר יוצרים סיכון מוגבר (ת"א (מח'-י-ם) 1549/96 יצחק לוי נ' הסתדרות מדיצינית הדסה (פורסם בדינים, 11.01.98 בס' 5).

25. לצורך בחינת שאלת ההתרשלות נחזור לנסיבות התרחשות התאונה. כאמור, הוכח כי המנוח הגיע לטיפול שלישי בסדרת הקרנות אותן עבר לטיפול בנגע שנגרם עקב סרטן עור באזור הפנים. המנוח טופל על ידי טכנאי שאינו מכיר את הגיליון הרפואי בעניינו ומכיוון שהתייצב באופן עצמאי לא נחזה כאדם הזקוק לתמיכה מיוחדת. לכן, לאחר שירד ממיטת הטיפולים ועמד על רגליו, התפנה הטכנאי לטפל בהחזרת הציוד למקומו, או אז אירעה הנפילה.

26. נשאלת השאלה האם העובדה שהטכנאי לא הכיר את הגיליון הרפואי של המנוח ולא סייע למנוח לצאת את חדר הטיפולים להשגחת רעייתו הממתינה בחוץ מהווה משום התרשלות.

    התשובה לכך מורכבת, אך בנסיבות המקרה מובילה למסקנה כי חוסר הזהירות מגיע לכדי התרשלות בשל מספר שיקולים.

27. מורכבות התשובה נובעת בעיקר מטעמים שבמדיניות שיפוטית ראויה. לאור העומס הרב ממנו סובלים בתי החולים בארץ ככלל, והמחלקות האונקולוגיות בפרט, על בית המשפט להיזהר "מלהציב רף גבוה ובלתי סביר, שהצוות המטפל יתקשה לעמוד בו, שהרי בשים לב לעומס בבתי החולים (ובוודאי במחלקות הפנימיות), אין זה סביר להטיל על הצוות המטפל מטלות כבדות, שאינן ניתנות להשגה, ולא ניתן לצפות להשגחה "צמודה" לכל חולה ובמשך כל שעות המשמרת." (ראו ע"א 28696-06-15 מ"צ נ' מדינת ישראל (לא פורסם – בדלתיים סגורות, 18.4.16), בפס' מד).

28. במקרה זה הוכח כי הטכנאי המטפל, המעיד על עצמו בעל וותק של 17 שנים בתחום, לא היה מודע להיסטוריה הרפואית של המנוח עובר לביצוע הטיפול ולמעשה קיבל אותו לטיפול בפעם הראשונה. מכיוון שהמנוח נחזה אדם עצמאי, לא סבר הטכנאי כי יש צורך בליווי צמוד או נקיטת זהירות מיוחדת. המנוח אמנם היה עצמאי בבואו לטיפולים אולם יש לזכור כי מדובר באדם כבן 67 בעת התאונה אשר סבל מבעיות רפואיות רבות, מלבד מחלת הסרטן בה טופל. על פי החומר הרפואי נטל לא פחות מאשר שמונה סוגים שונים של תרופות וניכר כי בעיות רפואיות שונות הובילו לכך שהפסיק לעבוד כבר בגיל 49. יתרה מכך. חשיבות נתוניו האישיים של המנוח הובהרה בעדות הטכנאי עצמו אשר העיד כי בטיפול הראשון לכל אדם מתנהלת מעין שיחת היכרות במהלכה מתוודע המטפל לנתונים האישיים של החולה שבפניו שהרי בצדק אמר כי 'כל חולה הוא עולם ומלואו'.

29. במקרה זה, נראה כי שיחה קצרה וגביית אנמנזה בעל פה לפני תחילת הטיפול, בין באמצעות הטכנאי ובין באמצעות איש צוות אחר, יכולה היתה לספק מידע ראשוני אשר יבהיר את הסיכון העודף הטמון במצבו הרפואי של המנוח.

30. בנסיבות שהוכחו בפניי, דומני כי קביעת סטנדרט התנהלות לפיו הטיפול בחולה קודם לסידורי העזרים בחדר הטיפולים נחזה כעניין פשוט ומובן מאליו ולכן חיוב הנתבעת ברשלנות בגין מקרה זה לא תיצור רף בלתי סביר כמצופה מצוות רפואי בנסיבות אלו.

31. נימוק נוסף טמון בטיבו של האמצעי הפשוט הנחוץ על מנת לצמצם את היקף הסיכון.

32. הטכנאי ציין כי כאשר למטופל מתלווה בן משפחה, הוא בד"כ נכנס לחדר לאחר הטיפול על מנת לסייע למטופל וללוות אותו מחוץ לחדר (עמ' 12 לפרוטוקול בש' 25-20) –

    "ש.כאשר אתה אומר מושיטים לו יד כלומר עוזרים לצאת מהחדר.

    ת.בדר"כ המטופלים שלי מגיעים עצמאית. כלומר אין להם מחלות רקע או דברים הדורשים טיפול צמוד, בדר"כ בן המשפחה מלווה לחדר וחוסך לצוות המטפל את הפעולה הזו והוא נמצא בחוץ וברגע שמסיימים, את הטיפול, במידה ויש מלווה למטופל המלווה נכנס איתנו אם נדרש, לרוב אנו מבקשים, עוזר לנו, אם נדרש ומשחררים ויוצאים ביחד איתו ומוודאים שהכל בסדר."

33. במקרה זה ניתן היה למנוע את התאונה, או לפחות לצמצם את השלכותיה, באמצעות השגחה קצרה ועקבית על המנוח עד שייצא מחדר הטיפולים בבטחה. לכל הפחות ניתן היה לזמן את רעייתו בתום הטיפול על מנת שתלווה אותו מחוץ לחדר הטיפולים, כפי שהטכנאי עצמו העיד כי מקובל לעשות במקרים אלה.

    לא ברור מה הדחיפות שמצא הטכנאי בביצוע פעולת החזרת מסכת הטיפול למקומה במקום להשגיח על המנוח אשר עדיין נמצא בחדר ולא הובאה כל סיבה נראית לעין שמנעה הכנת החדר וסידור הציוד למקום לאחר שהמטופל עוזב את המקום.

    זאת ועוד. ד"ר פאדי מזיד, אשר בדק את המנוח לאחר נפילתו הצהיר כי נפילתו נגרמה עקב שינוי בלחץ הדם כתוצאה ממעבר משכיבה לישיבה/עמידה (ס' 5 לתצהיר ד"ר מזיד). הטכנאי טען בחקירתו כי הוא אינו מודע למצב זה (ראו עמ' 14 לפרוט' בש' 9-5). בנוסף, הטכנאי העיד בעמ' 14 בש' 4-1 –

    "ש.אתה קבלת הנחייה שאדם שעובר טיפול קרינתי חשוף לתת ל"ד, אורטוסקטי?

    ת.אני לא יודע על זה. זה לא קשור ללבל שלי אלא ללבל הרפואי. במידה ואם יש דברים שאני צריך לדעת עליהם מעבר לאספקט הטיפולי שלי אני מקבל הנחיות ספציפיות, רופא מגיע אלי לחדר ומסביר לי על הדברים."

    שוב, מדובר במצב בו הטכנאי לא היה מודע לגורמי הסיכון הקיימים בעצם הקמת המנוח, כמפורט בתצהירו של ד"ר מזיד וממילא לא קיבל מידע בדבר הליקויים הרפואיים הרבים מהם סבל המנוח והתרופות הרבות אותן נטל בקביעות.

34. לפיכך, הצוות הרפואי התרשל הן בשלב המקדמי של אי-ידוע הטכנאי בדבר גורמי הסיכון הכלליים והספציפיים של המנוח אשר היו רלוונטיים לטיפול ועשויים היו להגביר את יכולתו של הטכנאי לנקוט אמצעים לצמצום הסיכון, והן בשלב המתקדם של הטיפול, עת בחר הטכנאי להשלים את הסידור של העזרים במקום לדאוג כי המטופל ייצא בבטחה אל מחוץ לחדר הטיפולים.

35. הוכח כי קיים קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין הפגיעה שנגרמה למנוח, בדמות השבר במפרק הירך, לבין ההתרשלות ולכן אין מקום להרחיב את הדיון במישור זה.

36. בטרם סיום יש להבהיר כי לאור מצבו הרפואי הכללי של המנוח ולאור העובדה שהיה מיד לאחר טיפול הקרנה, אין לייחס לו אשם תורם כלשהו.

     

    חישוב הנזק

     

37. בענייננו, עיקר רכיבי הנזק מתייחסים לנושא ההוצאות, עזרת צד שלישי ונזק לא ממוני.

    אין חולק כי המנוח יצא לפנסיה כבר בשנת 1992, בהיותו כבן 49, ועל רקע סיבות רפואיות ולכן אין צורך לבחון גריעה מכושר השתכרות.

     

    נכות רפואית ותפקודית

38. בהתאם לחוות דעתו של ד"ר מרדכי קליגמן, אובחנה הגבלה ניכרת בתנועת ירך שמאל, דלדול בהיקף שריר ארבעת הראשים וקיצור של 1 ס"מ באורך הגפה (הכל בהשוואה לרגל ימין). מצילום הרנטגן עולה כי השבר התאחה ללא נזק לראש הפמור (עצם הירך). ד"ר קליגמן קבע כי המנוח "מוגבל בצורה ניכרת בניידות ומרותק למיטתו וזקוק לעזרה בהליכה קצרת מרחק. בהתחשב בתפקודו המלא טרם התאונה הנידונה, הרי מדובר בפגיעה תפקודית קשה שנגרמה כתוצאה מהתאונה הנידונה". ד"ר קליגמן קבע שיעור נכות של 30% על פי פריט 35(1)(ד) או פריט 48(1) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן – תקנות הנכות). ככל הנראה הכוונה היא לפריט 48(1)(ז) אשר מעניק את שיעור הנכות האמור עקב "הגבלה בינונית בכל התנועות".

39. כאמור, מטעם הנתבעת הוגשו שתי חוות דעת רפואיות – בתחום האורטופדי, ד"ר טנצמן מצא מגבלת תנועה קלה בחלק מטווחי התנועה של פרק הירך (תנועות סיבוב) עם קיצור של הגפה ב-1 ס"מ, שנקבע כי אין לו משמעות קלינית. את ההבדלים מקביעותיו של ד"ר קליגמן מנמק ד"ר טנצמן בזמן שחלף בין הבדיקות. ד"ר טנצמן קבע שיעור נכות של 10% לפי פריט 35(1)(ב) לתקנות הנכות, שהינו "סעיף סל" וקבע כי המנוח נזקק להשגחה צמודה עקב מחלות הרקע שלו ולא עקב השבר בירך. בתחום הנוירולוגי, ד"ר וולר קבע כי לא נגרם חסר נוירולוגי בגפה שמאלית עקב התאונה וכי התאונה לא החמירה מצב נוירולוגי קודם. בחודש מרץ 2011 אובחן המנוח כסובל מדמנציה ובעקבות בדיקה מחודש ספטמבר 2011, נמצא כי זקוק לעזרה והשגחה בכל שעות היום. להערכתו, ההפרעות בהליכה ובשליטה על סוגרים מקורן במצבו הנוירולוגי המתואר ולא בתאונה. על בסיס הדמנציה ויתר מחלותיו, העריך ד"ר וולר את תוחלת חיי המנוח בכחמש שנים מיום אבחון הדמנציה (בחודש מרץ 2011).

40. בחוות דעתו של המומחה שמונה מטעם בית המשפט, פרופ' רוזן , נמצאה הגבלה בטווח תנועות מפרק ירך שמאל במספר מישורי תנועה עם עדות לדלדול מהותי בהיקף שרירי הירך והשוק וקיצור של 1.5 ס"מ באורך הגפה. פרופ' רוזן מציין כי אין עדות לחבלה או מגבלה קודמת בירך שמאל ולכן יש לייחס את מלוא המגבלות שנמצאו לתאונה. פרופ' רוזן העמיד את שיעור הנכות שנגרם למנוח על שיעור של 20%, לפי הפירוט הבא –

    • 20% לפי פריט 48(1)(ו) לתקנות הנכות בגין הגבלת תנועות מפרק הירך;

    • 0% לפי פריט 47(5)(א) לתקנות הנכות בגין קיצור גפה עד ל-2 ס"מ;

    • 0% לפי פריט 75(1)(א) בגין הצלקת הניתוחית.

      לא מצאתי בטיעוני מי מהצדדים נימוק ראוי המצדיק סטייה מהמלצות המומחה מטעם בית המשפט, אשר בדק את המנוח אחרון בזמן, לאחר תקופה לא מבוטלת של טיפול ושיקום ודומה כי ממצאיו המעמידים את נכותו של המנוח עקב התאונה בשיעור 20% הינם תואמים ביותר את מצבו הרפואי של המנוח, תוך הערכה נכונה של מצבו התפקודי בהתאם.

41. לעניין ההיבט התפקודי, הוכח כי עובר לתאונה התגורר המנוח ביחד עם רעייתו בדירה הנמצאת בקומה רביעית. משפחתו ושכניו מתארים אותו כאדם פעיל אשר התנייד בחופשיות, ביצע סידורים יומיומיים בכוחות עצמו, נהג ברכב, עלה וירד את מדרגות הבית ללא קושי. (ראו לעניין זה את תצהירו של חתנו א. בס' 6-5 וכן עדותו בעמ' 10 לפרוטוקול ש' 32 עד עמ' 11 ש' 24).

    מר א., שכנו לבניין, סיפר בעמ' 10 לפרוטוקול בש' 21-11 –

    "ש.באיזה תכיפות ראית את המנוח?

    ת.4 5 פעמים בשבוע לפחות. הוא היה העיניים של הבניין.

    ש.מה אתה יודע על המחלות והתפקוד שלו בבית?

    ת.אני לא ידעתי שיש לו סרטן אפילו.

    ש.ואתה לא יודע על זה שבביקורים אצל רופאים כל השנה שקדמה לנפילה שלו אשתו התלוננה שהוא לא מתפקד?

    ת.לא. הוא היה משקה את העציצים והיה מטפל בכלבים למטה, והיה עוזר לי לעלות את הסולם.

    ש.מתי בפעם האחרונה הוא עזר לך עם הסולם?

    ת.סולם זה לעיתים יותר רחוקות אבל אוכל לכלבים ולחתולים ולהשקות את העציצים כמעט עד שהוא הפסיק להגיע לבניין."

42. הנתבעת ביקשה להוכיח כי מצבו של המנוח לפני התאונה לא היה טוב כמתואר ובעניין זה נחקרו העדים מטעם התביעה לעומק. אולם, כל הראיות והמסמכים אליהם מפנה הנתבעת עוסקים במצבו הקוגניטיבי-נפשי של המנוח ולא במצבו הפיזי (עמ' 7 לפרוט' בש' 26-7). אמנם הוכח כי מצבו המנטלי של המנוח לא היה כשורה, לאור קיומן של הפרעות כגון סכיזופרניה ודמנציה, אולם אלו לא העיבו על יכולת הניידות שלו. ראו לעניין זה את עדות א. בחקירתה בעמ' 7 לפרוטוקול ש' 30 – עמ' 8 בש' 9 –

    "ש.בעלך עבר תאונה ונפל בסוף 10/11 כתוצאה מכך ספרת לנו עכשיו ואמרו לך שהוא לא יוכל לחזור הביתה. מביה"ח רמב"ם אמרו לך שבעלך לא היה בריא אלא חולה שממילא חודשים ספורים לפני התאונה הזו כבר ראו שהוא צריך עזרה בגלל סיבות אחרות שלא קשורות לעניין הפיזי, מפנה למסמך ממרץ 2011.

    ת.זה לא הפריע לי בכלל שהוא לא היה בסדר. הוא כמו ילד היה. הוא נהג עד הרגע האחרון. בנובמבר הפסקנו לו את הרישיון. כמובן ישבתי על ידו.

    ש.הוא ישן יותר מידי, אוהב לאכול שוקולד ולא מקפיד על הגיינה אישית. את לא יכולה להגיד שהוא סופרמן ופתאום נפל.

    ת.זה לא הפריע לחיי הנישואין. קבלתי את זה באהבה. זה לא היה חריג שהפריע. כאשר היתה דמנציה הוא היה הולך לקנות עיתון ותופס שיחה עם כל השכנים ברחוב. זה דברים השייכים למחלה. אז הייתי הולכת ומחפשת אותו. זה לא מה שגורם לי להוציא אותו מהבית בגיל כל כך צעיר. נסענו לחו"ל לבתי. נסענו לבקר את הבת הזו, כל שבוע ביום שישי נסענו אליה והוא נהג חצי מהדרך הוא נהג וחצי מהדרך אני. הלכנו להליכות ברגל."

43. הגם שלא היה מוגבל בביצוע פעולות פיזיות, אזי מחקירתה של א. עולה בבירור כי תהליך ההתדרדרות של המנוח בפן הקוגניטיבי היה מהיר וגם לפני התאונה נזקק להשגחה. עם זאת, נראה כי היתה לו ניידות מלאה באופן שאיפשר לא. לטפל בו ויכול כי אלמלא התאונה, יכולה היתה להמשיך לעשות כן עוד זמן מה.

44. לאחר התאונה לא שב המנוח להתגורר בביתו ולאחר סיום תקופות האשפוז לצורך הניתוח והשיקום, הועבר לשהות קבע במוסד סיעודי 'וינדזור' שם התגורר עד פטירתו.

    מן המסמכים הרפואיים עולה מגבלת ניידות חמורה שהחלה לאחר התאונה.

    בסיכום האשפוז מטעם בית החולים נכתב כי המנוח מוגבל בנהיגה, נדרש המשך שיקום וטיפול פיזיותרפיה של הליכה בסיוע קביים / הליכון והוא זקוק לניוד באמבולנס.

    בסיכום האשפוז בבית החולים האיטלקי מיום 20.11.11 נכתב –

    "...עבר טיפול שיקומי התהלך בעזרת הליכון רגיל עם השגת פיזיוטראפט כ 3 מטר .שיתוף פעולה חלקית . מהלך הטיפול ללא סיבוכים. יש לציין שיפור חלקי במצבו ללא כאבים. החולה מופנה לאשפוז בבית חולים פלימן לשיקום אורטופדי לפי תיאום." גם שם צוין כי נדרש ניוד באמבולנס.

    במסמכי השחרור מבית החולים פלימן צוין כי המנוח מוגבל בתנועתיות ונעזר בהליכון גלגלים. עוד צוין כך –

    "התקבל לשיקום לאחר ניתוח ירך שמאל היום הינו מתהלך עם הליכון גלגלים ומעברים עם עזרה קלה עזרה חלקית פלג גוף תחתון ברחצה והלבשה..."

    במסמך הסיכום מטעם ריפוי בעיסוק נרשם כי יש לבצע התאמת תנאי דיור. בסיכום הפיזיותרפיה הובהר כי המנוח לא היה מסוגל להתנייד ללא עזרים ועזרה.

    כמו כן, נרשם כי למנוח שליטה חלקית בלבד על הסוגרים.

    בסיכום אבחון שבוצע ביום 23.1.12 מטעם חברת נעם שיא. סיעוד ותמיכה לגיל הזהב בע"מ, הובהר כי אינו מתמצא בזמן וחלקית במקום, סובל מדמנציה ומרותק לכסא גלגלים. עוד צוין כי

    "...זקוק לעזרה בביצוע מעברים, זקוק לעזרה ברחצה והלבשה, אי שליטה על סוגרים..."

45. ד"ר וולר מייחס את ההפרעה בהליכה ושליטה על סוגרים אצל המנוח לדמנציה ולנזק המוחי שנגרם לו, ללא קשר לתאונה. אף שבעיותיו הרפואיות של המנוח היו קשות ובהחלט סביר להניח כי עם הזמן היו מחמירות וגורמות למוגבלות הולכת וגוברת, אזי אין ספק כי התאונה היא שהובילה להידרדרות משמעותית במצבו, הרעוע ממילא, שכן הסבה לו מוגבלות תפקודית ניכרת אשר נובעת מחוסר תפקוד פיזי, נוסף לקוגניטיבי.

46. בהחלט ייתכן כי השפעת התאונה על המנוח היתה חמורה יותר עקב מצב רפואי קיים, ללא כל קשר לתאונה, אולם מדובר ביישום של עקרון "הגולגולת הדקה" (ד"נ 12/63 מואיס ליאון נ' משולם רינגר, פ"ד יח(4), 701, 706-710 (1964)). הרי המזיק אינו 'בוחר' את הניזוק. המנוח נפגע בתאונה עקב רשלנות הנתבעת והוא זה שנאלץ לחיות עם תוצאות התאונה ועם הגבלת התנועה הברורה שנוצרה בעקבותיה.

47. ברור מן הראיות שהוצגו בפניי כי התאונה הפכה את המנוח מאדם המתנייד באופן חופשי ועצמאי לאדם הנזקק לעזרי הליכה ולעזרה בפעילות יום יומית כגון הלבשה. גם הדיווח על הפרעה בשליטה בסוגרים החלה זמן קצר לאחר האשפוז בגין התאונה ואף אם יש ממש בהסבריו של פרופ' וולר בנוגע לקשר בין השליטה בסוגרים למצב הקוגניטיבי המתדרדר, אזי לא הובאה כל ראיה לבעיה במישור זה עובר לתאונה ולכן ניתן לייחס גם נזק זה כפועל יוצא של התאונה.

     

    הוצאות בגין עזרת צד ג' – תשלום עבור מוסד סיעודי 

     

48. לאור האמור, הצורך בהעברת המנוח למוסד סיעודי נבע באופן ישיר מהנזק שנגרם לו בתאונה. זאת, בין אם בשל הנזק האורטופדי שנוצר עקב התאונה ובין אם בשל הנזק הקוגניטיבי שהוחש וגרם להתדרדרות מצב קיים. המנוח שהה במוסד זה במשך 51 חודשים בסך הכל, החל מחודש דצמבר 2011 ועד לפטירתו בחודש מרץ 2016.

49. בשים לב למעבר החד אליו נזקק המנוח כפועל יוצא מהפגיעה בתאונה, היינו ממגורים בבית עם רעייתו למוסד סיעודי כשהוא מוגבל באופן משמעותי מבחינת תפקוד פיזי, ראוי לקבוע כי המנוח זכאי לפיצוי מלא בגין עלות המוסד הסיעודי במשך כשנה וחצי לאחר התאונה.

    הוכח כי המנוח הועבר למוסד לראשונה ביום 11.12.11 וכי עלות המוסד הסיעודי בתקופה זו עמדה על סך 8,000 ₪ לחודש ( ראו הטבלה ת/2 וחשבוניות עבור תשלומים שצורפו לתצהיר ת/1).

    אמנם, הוכח כי המנוח זכה להשתתפות בשיעור 5,500 ₪ בגין כך אולם זאת מביטוח סיעודי שערך לעצמו בחברת 'דקלה' ואינו מהווה סכום הניתן לקיזוז בנסיבות (ראו סעיף 86 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]).

    לפיכך, יש לזקוף למנוח פיצוי מלא בגין תקופה זו בסך 144,000 ₪.

50. משלב זה ואילך, יש לכמת את שיעור 'התרומה' של התאונה למצבו של המנוח קודם לכן ולהידרדרות המצופה במצבו הפיזי והקוגניטיבי אף אלמלא התאונה. דהיינו, יש לתת את הדעת לקביעה לפיה התאונה הסבה למנוח נכות רפואית ותפקודית בשיעור 20% ובהתאם למדד זה, בנוסף לשיקולים שונים, יש להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה עד למועד פטירתו.

    במסגרת השיקולים לקביעה זו ניתן משקל לגילו הצעיר יחסית של המנוח בעת התאונה (67). ניתן משקל לעובדה שניכר מהמסמכים הרפואיים כי חלה הידרדרות מהירה במצבו הכללי וכי יש להניח כי בנסיבות אלו, בשים לב לאבחנה המדויקת של פרופ' וולר במישור תוחלת החיים הצפויה, מצבו הקוגניטיבי של המנוח צפוי היה להתדרדר באופן המחייב השגחה צמודה אף מטעמי גיל ומצב רפואי קודם, אף ללא קשר לתאונה. כמו כן, ניתן משקל לטיבה של הפגיעה האורטופדית, אשר השפעתה על המנוח היתה מיידית ומורכבת, חייבה מעבר למוסד סיעודי ובוודאי היוותה תמריץ שלילי למצבו הרפואי הבעייתי ממילא.

51. נוכח מכלול השיקולים דלעיל, בחלוף התקופה הראשונה כאמור, לא ניתן לייחס את מלוא נזקיו של המנוח לתאונה בלבד. יש להניח כי התאונה אמנם זירזה את מצבו הנזקק אולם מאחר ואין בידנו לדעת מה היה עולה בגורלו אלמלא ניזוק, יש לייחס לתאונה תרומה של 20% למצבו החל מהחודש ה-19 לאשפוז ואילך. נוכח הסכומים ששולמו למוסד הסיעודי מחודש יוני 2013 ועד חודש מרץ 2016, הרי הפיצוי המגיע למנוח בגין תקופה זו עומד על סך 62,164 ₪.

52. סך הפיצוי למנוח בגין רכיב העזרה לצד ג' יעמוד על סך 207,000 ₪ (במעוגל).

     

    הוצאות אחרות

     

53. לתצהירי העדים מטעם התביעה צורפו אישורים בגין הוצאות שונות בהם נשאו המנוח וא. לאחר התאונה. יש לבחון את טיב ההוצאות ואת הקשר שלהן לתאונה.

54. החשבוניות מטעם מומחית לפסיכיאטריה ופסיכותרפיה, ד"ר עדינה נעון, בסך כולל של 4,300 ₪ וכן חשבונית מטעם מומחה בפסיכיאטריה ופסיכוגריאטריה, ד"ר ברגמן יוסף, בסך 100 ₪. לא הובהר מהו הטיפול בגינו בוצע התשלום ולא הוכח מה הקשר בין הטיפול הנטען לתאונה. מאחר שמצבו הנפשי, המנטלי והנוירולוגי של המנוח אינו קשור לתאונה, לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין הוצאות אלו לתאונה.

55. הוצגו אישורים בגין רכישת תרופות בסך 854 ₪. לא נמסר מידע כלשהו על התרופות המצוינות באישורים אלה, כך שלא ניתן לקשור בינן לבין הנזק שנגרם בתאונה. לאור העובדה שהמנוח לא היה אדם בריא והיה מטופל בתרופות רבות עוד לפני התאונה, אין לייחס כל הוצאה על תרופות לאחר התאונה כקשורה לתאונה דווקא. הנטל על התביעה להראות כי הוצאה מסוימת קשורה לליקויים שנגרמו בתאונה דווקא.

56. באופן דומה, צורפו חשבוניות של פוטו אלמוג בגין צילומים ושיגור פקסים בסך 730 ₪. בשתיים מן החשבוניות (חשבוניות מס' 10828 ו-10831) מצוין במפורש כי מדובר על מסמכים רפואיים. ניתן להניח כי כל ההוצאות הללו מתייחסות למסמכים רפואיים ובהינתן העובדה שההתנהלות עקב התאונה חייבה תקשורת והמצאת מסמכים לגורמים שונים, ניתן לייחס מחצית הסכום לתאונה.

57. בנוסף, צורפו קבלות של המוסד הסיעודי אשר קיבל התייחסות נפרדת וכן חשבוניות בגין תשלום עבור העתק צילומי רנטגן מטעם בית החולים בסך 100 ש"ח ועבור עלות חוות דעתו של ד"ר קליגמן בסך 4,500 ₪ , לגביהן ניתן לקבוע כי מדובר בהוצאות רפואיות שנגרמו עקב התאונה.

58. כמו כן צורפו קבלות של עמותת יד שרה בסך של 2,640 ₪ בגין נסיעות מן המוסד הסיעודי בו שהה המנוח לטיפולים רפואיים וכן קבלות שונות עבור נסיעה במוניות בסך 190 ₪. מאחר שהקושי בניידות הינו תולדה של התאונה, הרי שהוצאות אלה מקיימות קשר סיבתי לתאונה.

59. על פי סעיף 34 לתצהירה של א., היא הוציאה הוצאות נוספות שלא נשמרו אישורי תשלום בגינן. מאחר ומדובר בנזק מיוחד אותו יש להוכיח ומאחר ועיקר ההוצאות שהוכחו מתייחסות לעלות נסיעות, יש להעמיד את סכום הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 3,000 ₪, כאשר התייחסות לנושא ההוצאות המשפטיות ועלות חוות הדעת הרפואיות תינתן במסגרת פסיקת ההוצאות.

    נזק לא ממוני 

60. בהתאם לשיעור הנכות וטיב הפגיעה, ימי האשפוז (כולל תקופת השיקום), השינוי המיידי שהסבה הפגיעה מהתאונה על אורחות חייו של המנוח ובניכוי גיל יועמד סכום הפיצוי על סך 65,000 ₪.

     

    סוף דבר

     

61. הנתבעת תשלם לעזבון המנוח, באמצעות יורשיו על פי דין בהתאם לצו הירושה שהוצג, סכום של 275,000 ₪.

62. בנוסף, תישא הנתבעת בתשלום הוצאות משפט בסך 5,500 ₪ (עבור חוות דעת ד"ר קליגמן והוצאות עדים), שכר טרחת עו"ד בסך 55,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין ובתוספת מלוא האגרה נשוא הליך זה.

63. הסכומים ישולמו ליורשים, באמצעות ב"כ, תוך 30 יום מהיום שלאחר מועד זה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

     

     

    ניתן היום, כ"ה כסלו תשע"ז, 25 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.