ת"א 60073-04 עזבון המנוחה ג.מ.ג ז"ל ואח' נ' ב.צ.ח ואח'

תביעה ישנה זו עוסקת באירוע טראגי בו מצאו את מותם שבעה בני-אדם ובהם הילדה ג.מ.ג שהיתה כבת חמש במותה (המנוחה). המנוחה התגוררה עם הוריה בדירה שכורה בבניין בן שתי קומות שנמצא בשכונת התקווה בתל-אביב. ב-30/6/03 ארע פיצוץ עז שגרם לקריסת הבניין ולמותם של חלק מדייריו. משטרת ישראל קבעה כי הפיצוץ ארע כתוצאה מדליפת גז באחת הדירות.

הורי המנוחה טוענים כי המבנה לא היה קורס אלמלא היה בנוי בצורה רשלנית ופגומה ולא תוחזק ולכן תבעו את הנתבע 1, שירש חלק מהמבנה מהוריו, ואת העירייה בטענה שלא פיקחה על המבנה. טענה נוספת כלפי העיריה היא כי איבדה את תיק הבניין (שנמסר לבית המשפט במסגרת תביעה אחרת ולא הוחזר) וכך גרמה נזק ראייתי.

לאחר שמיעת העדויות, בחינת הראיות ושקילת טענותיהם כבדות המשקל של ב"כ הצדדים מצאתי כי התובעים לא הוכיחו תביעתם. קריסת הבניין בפיצוץ אינה מחייבת את המסקנה כי הנתבעים התרשלו, ובהעדר ראיות או חוות-דעת מתאימה לא הורם נטל ההוכחה המוטל על התובעים. לשלמות התמונה אעיר כי חקירת המשטרה בגין האירוע הסתיימה ללא הגשת כתבי אישום וכי תביעות אזרחיות אחרות שהוגשו בגין האירוע נדחו בהסכמה.

עובדות

1. התובעים: המנוחה, ילידת 1998, נולדה בישראל להורים ממוצא פיליפיני. המנוחה התגוררה עם הוריה בדירה שכורה בבניין שהיה ברחוב *** (הבניין).

    

    

2. הבניין: הבניין היה מבנה בן שתי קומות שהוקם סמוך לקום המדינה או אף לפני כן. הבניין היה שייך להורי הנתבע ובמהלך שנות ה-90 העבירו לו ההורים חלק מהזכויות בבניין. בקומה הראשונה היו שתי דירות ומכולת שבהמשך הוסבה לדירה. בקומה השנייה התגוררה אחותו של הנתבע, גב' א.חא.ח ז"ל.

3. דירת התובעים: התובעים התגוררו באחת הדירות שבקומה הראשונה. דירה זו לא הייתה בבעלות הנתבע. היא נמכרה ב-1991 למר ד.א שמכר אותה ב-1992 לגב' א.ת. גב' ת' היא שהשכירה את הדירה לתובעים.

4. הדירה הנוספת: הדירה הנוספת בקומה הייתה שייכת לנתבע והושכרה.

5. דירת ס': בקומה הראשונה הייתה, כאמור, גם מכולת שהושכרה. ב-2002 שיפץ הנתבע את המכולת והסב אותה לדירה מגורים. ב-7/5/2002 אישרה העיריה את שינוי סיווג המכולת לצורך גביית ארנונה מ"מחסן כללי" ל"דירת מגורים" (נספח ז' לנספחי הנתבע), והנתבע השכיר אותה (נספחים ו', ז', ו-ח'). ב-11/2/03, מספר חודשים לפני התאונה, נמכרה הדירה לבני הזוג י' ור.ס ז"ל (נספח ה' למוצגי הנתבע). בני הזוג ס' עברו להתגורר בדירה אך עד לפיצוץ לא הושלמה העברת הבעלות והדירה הייתה רשומה עדיין על שם הנתבע.

6. הפיצוץ: ב-30/6/03 בשעה 4:30 לערך, ארע פיצוץ עז שגרם לקריסת הבניין ולפגיעה במבנים סמוכים. באירוע זה מצאו את מותם שבעה בני אדם: המנוחה, בני הזוג ס', גב' א.חא.ח, אחות הנתבע, ו' וא' שהתגוררו בדירה הנוספת, וגב' כ.כ שגרה בבניין סמוך.

7. על-פי ממצא המשטרה הפיצוץ נגרם כתוצאה מדליפת גז שמקורה בדירת ס'. כאמור לעיל, חקירת המשטרה הסתיימה ללא הגשת כתבי אישום.

   טענות הצדדים

8. טענתם המרכזית של התובעים היא כי מבנה תקין לא אמור לקרוס בצורה כזו ומכאן שקריסת המבנה מעידה על רשלנות הנתבעים. הנתבע אחראי בהיותו בעליו של המבנה ורשלנותו בכך שלא הקפיד על תקינותו ומשום שביצע שיפוץ בדירת ס' שפגע בכושר עמידת המבנה; העירייה התרשלה משום שלא פיקחה על המבנה ולא זיהתה כי מדובר במבנה מסוכן. טענה נוספת כנגד העירייה היא על שלא שמרה את תיק הבניין, דבר שגרם לנזק ראייתי חמור ומנע מהתובעים להוכיח שמדובר במבנה מסוכן. בתמיכה לטענה זו הציגו התובעים חוו"ד של המהנדס דוד מלכה שעוסקת בחשיבותו ובתפקידו של תיק בניין. בנוגע לנזק טוענים התובעים כי הואיל והמנוחה נולדה בישראל סביר כי הייתה מקבלת רישיון ישיבת קבע בישראל, ולכן יש לחשב את הפסדיה ב"שנים האבודות" בהתאם לבסיסי החישוב המקובלים בישראל.

    

9. הנתבעים טוענים שהתובעים לא הוכיחו תביעתם במספר מישורים. ראשית, לא הוכח שהמנוחה נפטרה מקריסת המבנה ולא מדליפת הגז. שנית, אין ראיה שתתמוך בטענת התובעים לגבי חולשת המבנה או לכך שמצבו תרם לממדי הקריסה. שלישית, גם אם מדובר במבנה חלש אין ראיה לכך שהתרשלו ושהיו יכולים לגלות את סימני החולשה לפני הפיצוץ. הנתבע מוסיף וטוען כי לא ביצע כל שינוי מבני במבנה וכי בעת שמכר את דירת ס' כלל לא היה בה גז, ומכאן שזה הותקן ע"י בני הזוג המנוחים לאחר המכירה ואין לו אחריות לכך. ואילו העירייה טוענת כי אין באפשרותה לפקח על כל מבנה ומבנה בעיר וכי אין להטיל עליה את האחריות לאבדן תיק הבניין שכן זה הוזמן בצו בית-משפט במסגרת תביעה אחרת ולא הוחזר. לטענתה יש בידיה ממלא-מקום אלקטרוני של תיק הבניין משנת 1990 ואילך וזה אינו מעיד על ליקוי כלשהו.

   הראיות

10. הראיות לגבי סיבת הפיצוץ נלקחו מתיק המשטרה, ובהן תמונות, שרטוטים, דו"ח אירוע (ת/1) וחוות דעת של חוקר המז"פ מ-9/7/03 (נ/1). כמו כן הוצגו ראיות מתיק הבניין האלקטרוני הקיים בעיריית תל-אביב וצילומי אוויר של הבניין מ-1974 ואילך. בבית-המשפט העידו אימה של המנוחה (התובעת 2); המהנדס משה מלכה שנתן לתובעים חוו"ד בנוגע לחשיבותו של תיק בניין; סנ"צ רן שלף, ראש היחידה לחקירת הצתות במז"פ, שחקר את התאונה); סמ"ר אביב פורת שרשם את דו"ח האירוע אך העיד כי אין באפשרותו לתרום לחקר האמת; הנתבע; מר יחזקאל ברקוביץ' ששימש כמהנדס העיר בעיריית תל-אביב-יפה; מר מיכאל גפני, מנהל מחלקת בקרה ותיעוד במנהל ההנדסה בעירייה; ומר אריה זוהר, משנה למזכיר הממשלה, שהעיד על הנהלים הנוגעים למתן אישורי שהייה לילדי תושבים זרים שנולדו בישראל.

    סיבת הפיצוץ

11. הראיה המרכזית היא חוות-דעתו של סנ"צ שלף שהגיע למקום בשעה 7:00, כשעתיים וחצי אחרי הפיצוץ ומצא כי "בזירה נגרם פיצוץ נפחי בעוצמה רבה. כתוצאה ממנו קרס גג המבנה, הקירות קרסו ושבעה אנשים נהרגו". חוות הדעת מתארת את הזירה בפרוטרוט, מציינת את כיווני נפילת הקירות ואת הקירות שנותרו עומדים (צורף שרטוט), ומונה את המוצגים שנמצאו, ובכללם כיריים גז שאחד מברזיהם פתוח (תמונות 10-11). על-יסוד הממצאים הוסקו המסקנות הבאות:

    "א. הפיצוץ אירע כתוצאה מפיצוץ נפחי שנגרם עקב דליפת גז.

    ב. נראה כי מוקד הפיצוץ (נקודת הייזום) בתוך המבנה בצדו הדרומי מערבי בקומה הראשונה (דירת ס' – ר.ח.).

    ג. העדר סימני פיח או חום יכול להעיד על ריכוז גז בתחום הנפיצות התחתון.

    ד. אפשרי כי דליפת גז מברז גז במצב "פתוח" של כיריים שנמצאו בצד הדרום מערבים תגרום לפיצוץ.

12. סנ"צ שלף נחקר ארוכות. מעדותו עלה כי ארע פיצוץ "חד ומהיר" (31,26) שגרם ל"גל הדף" (31,29) שלא ניתן למדוד את עוצמו (32, 9). פיצוץ זה אופייני ל"פיצוץ נפחי" שהוא "פיצוץ שנגרם כתוצאה מכך שנגרמה דליפה של גז לתוך חלל וניצוץ גרם להפעלת התערובת הזו וליצירת האפקט של הגל הדף" (33, 22). החוקר סבור כי מקור הפיצוץ בכיריים שנמצאו בדירת ס' (32, 22; 33, 7) שאחד מברזיהם היה פתוח (33 ,16; 42, 26). צורת ההדף וכיווני נפילת הקירות מדירת ס' והחוצה מחזקת את המסקנה שמקור הפיצוץ בדירה זו (32, 31; והשרטוט שצורף לחוו"ד). כך גם העובדה שגופת גב' ס' נמצאה במיטתה ואילו גופתו של מר ס' נמצאה במרכז הבית. מכאן מסיק החוקר כי "[]הגבר לא היה במיטתו בשעה ארבע וחצי וזה מסתדר עם העובדה שדליפת גז בדירתו ביחד עם העובדה שהוא יצר ניצוץ בבית למשל הדלקת אור, גרמו להפעלת תערובת הגז שגרמה לקריסה" (39, 29). החוקר אישר כי דליפת גז מכיריים עשויה למלא את חלל דירת ס' בגז במספר שעות (34, 5; ועמ' 35) וכי פעמים רבות הדיירים עצמם אינם חשים את דליפת הגז (34, 13). המומחה הדגיש כי "האפקט של הפיצוץ במקרה הזה הוא חד הפיצוץ הזה נגרם תוך חלקית שניה, אין לו המשך אין לו בערה והעוצמה שלו מאוד גבוהה" (36, 14). והבהיר כי העובדה שבלוני הגז נמצאו שלמים וריקים מעידה שלא התפוצצו ואינה מעידה על תקלה שכן הצנרת נקרעה בפיצוץ (43, 25).

13. עדותו של סנ"צ שלף היתה ברורה, התבססה על הממצאים בזירה ומסקנותיו סבירות ומנומקות. נסיונו הרב בחקר שריפות אינו שנוי במחלוקת. מסקנותיו מעוגנות בעובדות כולל הכיריים ובלוני הגז שנמצאו וכיוון נפילת הקירות. לפיכך, ובאין כל ראיה שתסתור את מסקנותיו, מצאתי לקבל את ממצאיו ולקבוע כי התרחיש הסביר ביותר לפיצוץ הוא זה: אחד מברזי הכיריים בדירת ס' הושאר פתוח, כנראה בטעות, דבר שגרם לדליפת גז. במהלך הלילה התמלא חלל הדירה בגז. בשעה 4:30 לערך התעורר מר ס', יצא ממיטתו לסלון והדליק נורה או גפרור שגרמו לניצוץ. כתוצאה מכך ארע פיצוץ הגז שנצבר בדירה. הפיצוץ גרם לגל הדף חזק שהביא לקריסת הקירות.

14. תרחיש זה אינו קושר את הפיצוץ לכשל במערכת הגז או לרשלנות של הנתבעים, ולפיכך אינו מצביע על אחריות של מי מהנתבעים לפיצוץ עצמו.

    האם קריסת המבנה מעידה על רשלנות (הדבר מדבר בעד עצמו)?

15. טענתם העיקרית של התובעים היא, כאמור, שקריסת המבנה מלמדת על רשלנות הנתבעים. הראיה לטענה זו היא עדותו של סנ"ץ שלף לפיה "במהלך 25 שנות ניסיון שלי נתקלתי בעשרות מקרים של פיצוצי גז ופיצוצי בנזין, ארוע מהסוג הזה לא נתקלתי של קריסה טוטאלית של מבנה לא נתקלתי מעולם. זה אומר שפיצוצי גז הם בעוצמה גדולה והם גורמים בדרך כלל להעפה של קירות של דלתות אבל לעולם לא של מעטפת המבנה. בדרך כלל עמודי התמך והקירות נשארים על כנם, בדרך כלל קירות עפים פנימיים, חיצוניים, דלתות עפות חלונות עפים, המשמעות כאן בארוע הזה היתה קריסה טוטאלית של המבנה ומבחינתי זה ארוע קיצוני שונה ממה שראיתי עד כה" (37, 9). לדעתו היקף הקריסה אינו תלוי בעוצמת הפיצוץ אלא "באיכות המבנה" (עמ' 44, 20).

16. התובעים סבורים כי עדות זו מוכיחה קיומו של כשל מבני וכי הנתבעים התרשלו משום שלא דאגו לחוזקו של המבנה ולא זיהו כי מדובר במבנה מסוכן. אלא שטענתם לא הוכחה כדבעי. התובעים מבקשים כי בית-המשפט יניח הנחות רבות שאף אחת מהן לא גובתה בראיות. כל שידוע לנו הוא שהבניין קרס, וגם אם נניח שהקריסה קשורה למאפייני הבנייה הדבר אינו מוכיח רשלנות. מדובר במבנה ישן והתקנים הישראלים בנוגע לעמידות מבנים השתנו עם השנים. סביר בהחלט כי בניה ישנה עמידה פחות מבניה מודרנית, אולם מכאן לא ניתן ללמוד שכל מבנה ישן הוא בהכרח מבנה מסוכן או לא תקין או שיש חובה לחזקו ולהתאימו לסטנדרט החדש (הדבר עולה היום, למשל, במסגרת הדיון בתמ"א 38). התובעים לא הוכיחו שבבניין היו פגמים או ליקויים שחייבו תיקון. הם לא הביאו ראיה לכך שהבניין נבנה באופן מנוגד לדין או בצורה החורגת מסטנדרט בניה מקובל. והם לא הצביעו על נורמה שהופרה או על מקור חוקי שמחייב מי מהנתבעים לחזק את המבנה.

17. עדותו של סנ"צ שלף אינה יכולה למלא את החלל הראייתי שכן הוא הבהיר ש"אני לא מומחה למבנים ... []אני לא יכול להסביר מדוע המבנה הזה קרס ומדוע מבנים אחרים שעברו פיצוץ דומה לא קרסו" (37, 18). לכן גם לא השיב על שאלות שנגעו לבניין עצמו (37). סנ"צ שלף אמר אמנם שמדובר בקריסה חריגה בהיקפה, אך לא פירט מהם המבנים שהיוו בסיס להשוואה, מתי נבנו, מה היו נסיבות הפיצוץ וכמה מבנים דומים חקר (45). מדובר אפוא באמירה כללית, וגם אם נקבל את הנחתו הסבירה כי לחוזק הבניין יש השפעה על היקף הקריסה לא ניתן ללמוד מכך שהבניין עצמו נבנה בניגוד לדין. החוקר הבהיר היטב כי הוא עצמו אינו יכול לקבוע קביעה שכזאת, וכי הדבר חורג מתחום מומחיותו. ממילא לא העיד על סטנדרט הבניה הראוי, על עמידות קירות בפיצוצים או על כל נושא אחר הקשור בבניין ובהתאמתו לדין.

18. התובעים הגישו חוות-דעת של המהנדס דוד מלכה שעוסקת בחשיבותו של "תיק בניין". חוות הדעת אינה מתייחסת לנסיבות המקרה, לבניין נושא התביעה או לסיבות קריסתו. המומחה גם אינו מחווה דעה בנוגע לנורמות הבניה הנדרשות, אינו מפרט מהו חוזק קירות בהתאם לתקנים, אינו מציין מהי העמידות הצפויה של קירות במצבי פיצוץ ואינו משווה בין מבנים חדשים וישנים. בחוות דעתו אין התייחסות לחובות הנוגעות למבנים ישנים ואין כל טענה כי קיימת חובה לחזקם. למעשה, חוות הדעת אינה מתיימרת לקבוע התרשלות והמסקנה היחידה היא ש"בהעדר תיק בניין לא ניתן לחקור בצורה ראויה ולהגיע למסקנות בשאלה אם קריסת הבניין היתה חייבת להיות עקב הפיצוץ או באם היתה התרשלות..." (סעיף ג(2)). אלא שמחקירת המומחה עלה כי הוא כלל לא ניסה לבחון את הראיות שנאספו על ידי המשטרה, לא עיין בתמונות שצולמו ושהדגימו את המבנה ההרוס (עמ' 22) ולא בחן את המסמכים שכן נאספו בתיק הבניין החילופי שבעירייה מ-1990 (17).

     

     

19. כשהוצגו למומחה התמונות הצליח המומחה, בעיון ראשוני ביותר, להגיע למסקנה כי ניתן לראות "[]תקרה, להערכתי שעשויה מבטון, ויכול להיות שהתקרה הזו נשענת על קירות לבנים" (22, 19). התרשמות זו תואמת גם את תיאורו של סנ"ץ סלף לפיה במקרים אחרים "הקירות עפו" אך המבנה התקרה נותרה על העמודים, והיא מובילה למסקנה כי יתכן שמדובר במבנה ישן שבו הונחה התקרה על לבנים ולא על עמודים, ולכן כשארע פיצוץ קרסו הקירות והתקרה נפלה. אלא שהמומחה כלל לא ניסה להגיע למסקנה שכזו – או לכל מסקנה אחרת – וממילא לא חיווה דעתו בנוגע לסוג בנייה זה ולא טען כי אינה תקינה או רשלנית. הוא לא התייחס לאפשרות כי כך נבנו בניינים בעבר ולא טען כי היה מקום לחזק את המבנה בעמודים או בתמיכה אחרת שאולי היתה מחזיקה את התקרה ומונעת קריסה. נמצא כי עדותו של המהנדס מלכה אינה מתייחסת לאירוע או לבניין הספציפי ואפילו לא לבניינים ולחובות בניה כלליות. אין בה דבר למעט פירות תוכנו של תיק בניין ולכן היא אינה מבססת רשלנות כלשהי או חריגה מסטנדרט זהירות מקובל. עדותו רלבנטית לטענת היפוך נטל הראיה והנזק הראייתי הנובע מאבדן תיק הבניין. הא-ותו-לא.

20. התובעת 2, אימה של המנוחה, הכירה את הבניין והתגוררה בו. היא לא טענה כי במבנה ניבעו סדקים או כי ראתה ליקויים כלשהם שיעידו שהמבנה היה מסוכן באופן שחייב את תחזוקתו. לא הובאו עדים אחרים – שוכרי דירות, שכנים או גב' ת' – שיעידו על מצבו התחזוקתי של הבניין, על ליקויים שניבעו בו, על בעיות בבניה או על סימן מתריע כלשהו. לא הובאו גם עדים מקצועיים שיעידו על חוזק הקירות הנדרש על-פי דין, על מאפייני בניה בבניינים דומים, על סטנדרט הבניה המקובל, על חובה להתאמת הבניין לתקן כלשהו או על כל עניין הנוגע לתביעה עצמה.

21. למעשה העד היחיד שהעיד על הבניין עצמו היה הנתבע שטען כי לא היו סימנים מקדימים שיעידו על מסוכנות. ברי כי מדובר בבעל דין שיש לו אינטרס ויש לבחון את עדותו בזהירות, ברם מדובר בנתבע ועדותו לא נסתרה כהוא זה.

22. המסקנה היא כי התובעים לא הוכיחו שעצם קריסת המבנה מחייבת רשלנות. לא הוכיחו כי בבניין עצמו נפלו ליקויים שחייבו תיקון. ולא הביאו עדים שיעידו על הבניין או על סיכון כלשהו שנגלה בו. לכל היותר – כמסקנה אפשרית מדברי המהנדס מלכה וסנ"צ שלף – ניתן לומר שיתכן ומדובר בבניין ישן שבו הונחה התקרה על לבנים ולא על עמודים, ולכן כשארע פיצוץ קרסו הקירות והתקרה נפלה. אלא שלא נאמר דבר על סוג בניה זה, לא הוכח כי הוא חורג מסטנדרט הבניה המקובל למבנים ישנים או כי היה מקום לחזק את המבנה ולהוסיף לו עמודים ולא עלה בידי התובעים להצביע על נורמה כלשהי שהופרה. לפיכך אין בעצם קריסת המבנה ללמד על רשלנות של הנתבעים.

     

     

    אחריות הנתבע

23. התובעים טוענים כי אחריות הנתבע נובעת מהיותו "בעליו" של הבניין ונוכח חובתו, כבעלים, לתחזק את הבניין ולמנוע סיכונים. טענה נוספת נוגעת לעובדה שגרם להחלשת הבניין בעת שיפוץ דירת ס' או בהתקנת מערכת הגז שלא כדין. מצאתי לדחות את הטענות.

24. ראשית, לא ניתן לראות בנתבע "בעליו" של הבניין. הוכח כי במועד התאונה שתיים מהדירות – דירת ת' ודירת ס' – נמכרו ולא היו בשליטתו. דירת ס' הייתה רשומה אמנם על שמו אולם הוכח כי בנ"ז ס' התגוררו בה וטענתו כי לאחר שנכנסו לגור בדירה לא היתה לו שליטה בה למרות שנותרה רשומה על שמו – סבירה, ולא ניתן לחייבו בגין ליקויים אפשריים שנפלו בדירות שאינן בשליטתו.

25. שנית, כפי שפורט בהרחבה לא הוכח שהבניין קרס בשל פגם תחזוקתי ולא הובאה ראיה לקיומם של פגמים או ליקויים שחייבו את הנתבע לבצע בדיקות או תיקונים יזומים. לא הובאה נורמה שמחייבת תיקון המבנה הישן וחיזוקו כדי שיעמוד בפיצוצי גז. הואיל והנתבע לא היה בעליו של כל הבניין לא הוכח כי היה יכול לבצע את השינויים הנדרשים שכן בבניין היו בעלי דירות נוספים.

26. שלישית, לא הוכח כי הנתבע ביצע שינויים שהחלישו את הבניין. אין ראיה לביצוע שינויים מאז קיבל לידיו את הבעלות כ-13 שנים לפני הפיצוץ, וצילומי האוויר של הבניין מלמדים כי לא בוצעו שינוי חיצוני או תוספת בניה מ-1974 ועד לפיצוץ. השינוי היחיד עליו ידוע הוא שיפוץ דירת ס', כשנה לפני הפיצוץ, אך שיפוץ פנימי אינו מחייב היתר בניה (סעיף 145(א)(1) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965) ואין ראיה כי נעשו בו שינויים שפגמו במבנה או שחייבו היתר. הנתבע הכחיש כי שונו הקירות (7, 16) וטען כי ביצע שינויים קוסמטיים בלבד, ובלשונו: "הבאתי שם תריסולניק, הוא עשה דלתות, חלונות החלפתי דלתות עשיתי הדבקה ריצוף, אני מדבר עכשיו על המחסן שהיה דירה, עשיתי שם חלונות חדשים, תריסים, ריצוף, ברזים, רמונט, זה מה שעשיתי" (עמ' 6, 10). ברי שיש לבחון את עדות הנתבע בזהירות בהיותו בעל אינטרס, ברם באין כל ראיה או עד שיסתרו את דבריו, ובשים לב לנטל ההוכחה במשפט האזרחי, יש לקבל את גרסתו.

27. המסקנה העולה מכל אלה היא שהתובעים לא הוכיחו שהנתבע התרשל.

    אחריות העירייה וחזקת הנזק הראייתי

28. התובעים טוענים כי העירייה אחראית לפקח על המבנים שבתחומה והתרשלה בפיקוח על הבניין. לטענתם חובת העירייה לבצע סקר מבנים מסוכנים שאם היה מבוצע היה מלמד כי מדובר במבנה מסוכן שיש לחזקו. התובעים מוסיפים וטוענים כי העירייה גרמה להם נזק ראייתי משום שאיבדה את תיק הבניין – שעל חשיבותו עמד, כאמור, המהנדס מלכה. תיק הבניין היה עשוי לכלול פרטים ומידע שהיו מצביעים על חולשת הבניין ועל התרשלות העירייה בפיקוח עליו, ואבדנו שלל מהתובעים את האפשרות להוכיח רשלנות. בנסיבות אלו, כך סוברים התובעים, לכל הפחות יש להעביר את נטל ההוכחה לכתפי העירייה.

    טענות התובעים כנגד העירייה נדחות.

29. אחריות בנזיקין נקבעת על-יסוד אשם, חובות זהירות, צפיות, יכולת מניעה ושיקולי מדיניות שיפוטית, וכל אחד ממבחנים אלה מוביל לדחיית התביעה כנגד העירייה. אין אמנם חולק על חובת הזהירות המושגית של הערייה לדאוג לביטחון התושבים ואף לפקח, במקרים המתאימים, על מבנים מסוכנים בתחומה, אך במקרה הנוכחי לא קמה לעירייה חובה קונקרטית שכן לא ניתן לומר כי היתה יכולה לצפות את הנזק והיא אינה מונע הנזק היעיל. האחריות למבנים פרטיים מוטלת, בראש ובראשונה, על בעלי הבתים והדיירים ולא על העירייה. הם שמכירים את הבתים. הם האחראים על תחזוקתם. הם שנתקלים מדי יום בליקויים ויכולים לצפות אותם. הם מונע הנזק היעיל. הם בעלי האחריות החוקית על הבניין שבחזקתם. אחריות העירייה היא משנית לאחריותם של בעלי הבתים, ואין זה סביר לדרוש ממנה לבדוק כל מבנה ומבנה שבתחום שיפוטה ולבחון את מצבו, את חוזק קירותיו, את מאפייני בנייתו ואת עמידותו בפיצוצים או באסונות אפשריים אחרים. חזקה כי שטח השיפוט של הנתבעת מכיל כמות גדולה מאוד של מבנים בבעלות פרטית, חלק ניכר מהם ישנים, ובדיקתם תחייב את העירייה בהוצאה גבוהה ביותר על חשבון הקופה הציבורית. במקרה הנוכחי נטען אמנם, ע"י הנתבע, כי נציגי העירייה ביקרו במבנה פעמיים לצורך אישור שינוי הסיווג בדירת ס'. אלא שביקורים אלה לא תועדו בכתובים, וגם אם התקיימו, אין בכך כדי ללמד כי הפקחים היו יכולים לראות סימנים מחשידים כלשהם במבנה, ואין כל טענה כי היה עליהם לבדוק את מאפייני הבניה, את חוזקת הקירות וכן הלאה.

30. אכן, קיימים גם מקרים בהם נדרשת העירייה לפעול לאיתור סיכונים, ואף נקבע בחוק העזר העיריה מוטלת עליה גם החובה לבצע סקר מבנים מסוכנים ולאתרם (סעיף 2(ב) לחוק עזר לתל-אביב-יפו (מבנים מסוכנים), תשס"ב-2001) – שלא בוצע. אולם אין באי-ביצוע הסקר כדי לייצר אחריות אוטומטית לכלל המבנים בשטח השיפוט או כדי להעמיד כל מבנה בחזקת "מבנה מסוכן". במקרה הנוכחי טוענים התובעים כי הבניין היה מבנה מסוכן בשל גילו, אולם לא כל מבנה ישן הוא בהכרח מבנה מסוכן והתובעים לא הביאו אפילו ראשית ראיה לכך שמדובר במבנה שהיו סימנים כי הוא מסוכן או סימנים המעידים על חשש ליציבותו או חשש לקריסה, כמו, למשל, סדקים. בהקשר זה נזכור כי ממילא קריסת המבנה נגרמה כתוצאה מהפיצוץ הגז – שהוא אירוע חריג שהעירייה אינה יכולה לצפות – ולא כתוצאה ממסוכנות כלשהי של המבנה.

     

     

     

31. טענה אחרונה – ועיקרית – כלפי העירייה נוגעת לנזק הראייתי שנגרם לתובעים כתוצאה מאבדנו של תיק הבניין. אין צורך להרחיב בנוגע לדוקטרינת הנזק הראייתי שאומצה בפסיקה (אם כי באופן חלקי, שכן לא הוכר נזק ראייתי כראש נזק עצמאי). לצורך העניין אניח כי תיק הבניין עשוי היה לכלול ראיות מהותיות שהיו מסייעות לתובעים להוכיח כי העירייה התרשלה בפיקוח על הבניין. אדגיש – התיק עשוי היה לכלול מידע ואין ודאות כי בפועל אכן כלל מידע שכזה או כי מידע זה היה מסייע לתובעים. עם זאת, דומה שדי באובדן פוטנציאל ראייתי זה כדי לומר כי נגרם נזק ראייתי. אלא שבכך אין די, שכן נוכח השלכותיה המהותיות של הדוקטרינה והעובדה שהעברת הנטל חורצת, על-פי-רוב את גורל התיק לחובת הנתבע (ע"א 8279/02 גולן נ' עזבון אלברט, בפסקה 16 [14/12/06]) נקבע בפסיקה כי יש להפעיל את הדוקטרינה בזהירות וגובשו שורת תנאים מגבילים להחלת הדוקטריה ולהיפוך נטל ההוכחה. לפירוט התנאים ועיגונם בפסיקה ראו בהחבה ספרו של כב' השופט ד"ר גיא שני, חזקות הרשלנות – העברת נטל ההוכחה בדיני נזיקין, תשע"ב-2011, מעמ' 391.

32. בענייננו נמצא כי שני תנאים מרכזיים אינם מתקיימים. ראשית, הוכח כי תיק הבניין לא אבד בשל אשמת העירייה או רשלנותה העירייה אלא הוזמן בצו בית-משפט ולא הוחזר לידיה (ת.א. 39116/89). במקום שבו התובע נחשף לנזק ראייתי אך האשמה אינה מונחת לפתחו של הנתבע הפתרון של העברת הנטל אינו מתאים, שכן אין הצדקה להעניש את הנתבע בגין חטאו של אחר (שני, 292). ושנית – וכאן עיקר – התובעים כלל לא ניסו להוכיח את תביעתם ולא הראו כי אבדן תיק הבניין גרם לעמימות ראייתית שמנעה מהם להוכיח את הנזק. הדברים פורטו למעלה בהרחבה – התובעים שהתגוררו בבניין לא טענו כי נפלו בו ליקויים ולא הביאו עדים שיעידו על המבנה טרם קריסתו. התובעים או המומחה מטעמם לא בדקו את הממצאים שנאספו על ידי המשטרה, את המסמכים שנאספו בתיק הבניין החילופי של העירייה או כל מסמך אחר. בפועל די היה למומחה התובעים בעיון קצר בתמונות תוך כדי חקירתו כדי להעריך שמדובר בתקרה שהונחה על קירות ולא על עמודים (דבר שתאם, כאמור, את עדותו של נצ"מ שלף). המומחה לא חיווה דעתו בנוגע לבנייה זו, לא ציין אם היא תקינה או אינה תקינה, לא השווה את המבנה למבנים אחרים, לא התייחס לנורמות וסלטנדרטים הנדרשים למבנים בכלל ולמבנים ישנים בפרט, לא פירט דבר בנוגע לסוג בניה שעשוי היה למנוע את קריסת המבנה, לא ציין מהו חוזק קירות נדרש על פי דין ולא התייחס לכל פרט רלוונטי אחר שיכול היה להוות ולוּ ראשית ראיה לקיומה של רשלנות. העברת נטל השכנוע היא, כאמור, חריג שיופעל רק במקרים בהם יש קושי ממשי להוכיח את היסוד החסר, ובמקום שבו התובע יכול היה להוכיח תביעתו בראיות חלופיות לא תופעל חזקת הנזק הראייתי (שני, שם). במקרה הנוכחי התובעים נסמכו על החזקה הראייתית ולא עשו שימוש בראיות ובכלים הראייתיים שניתנו להם כדי להוכיח את תביעתם. בנסיבות אלו, ומבלי שהגישו גם חוות-דעת מתאימה, לא ניתן להטיל על העירייה אחריות למותה של המנוחה רק מפני שאיבדה את תיק הבניין.

     

     

    סוף דבר

33. האירוע נושא תביעה זו הוא ארוע עצוב. קשה לקבל את מותה של ילדה קטנה וקשה עוד יותר לקבל מותם של שבעה בני אדם. הטבע האנושי מחפש אשמים ואחראים. אולם לא לכל נזק יש מזיק שאחראי לו. הפיצוץ שגרם לקריסת המבנה הגיע מדירתם של בני הזוג ס' ז"ל שקיפחו חייהם ונגרם, ככל הנראה, בשל טעות אנוש של השארת ברז כיריים פתוח. הבניין היה בניין ישן ולכן הנזק גדול. אולם לא הוכח כי הנתבעים התרשלו או כי פעולותיהם או מחדליהם גרמו לאירוע הטרגי. אני ער, כמובן, לקושי הרב להוכחת חלק מן העובדות בדיעבד אולם בסופו של יום אנו נסמכים על חקירת המשטרה ועל הראיות שלפנינו. אלו לא מצביעות על רשלנות. התובעים מבקשים אמנם כי נניח קיומה של רשלנות מעצם הפיצוץ וקריסת הבנין ומאבדנו של תיק הבניין, אולם אין בשתי חזקות ראייתיות אלו כדי להקים אחריות ולחייב את הנתבעים בפיצוי בגין מותה של המנוחה, בוודאי מקום בו התובעים לא עשו די כדי להוכיח את תביעתם.

34. התביעה נדחית. התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות בסך 10,000 ₪ כל אחד מהם. שיעור הסכום הנמוך ביחס להיקף ההליכים בתיק נקבע גם בשים לב לנסיבות העניין ולזהותם של ההורים.

     

    ניתן היום, י"ד סיוון תשע"ה, 01 יוני 2015, בהעדר הצדדים.