ברייטר נ' XXX בע"מ ואח'

נתבעות שכנגד:

1. אירה אירינה ברייטר

2.בלפר גלינה

1. לפני תביעה ותביעה שכנגד בגין הסכם זיכיון לחנות בגדים שנכרת בין הצדדים.

    

2. XXX בע"מ (להלן: "החברה") היא חברה שבבעלותה, לטענתה, השם המסחרי טופ קידס. מכוח זכויותיה אלה העניקה החברה לזכיינים שונים את הרשות להשתמש בשם טופ קידס לצורך ניהול חנויות לממכר בגדי ילדים.

    

3. החברה העניקה זיכיון לתובעת – הנתבעת שכנגד, אירה (אירינה) ברייטר (להלן: "התובעת" או "אירה") להפעלת חנות טופ קידס בקניון רמות בירושלים על פי חוזה זיכיון מיום 27.7.13 (להלן: "ההסכם").

    

4. הנתבעת שכנגד 2, הגב' בלפר גלינה (להלן: "בלפר" או "הערבה") חתמה כערבה להסכם.

5. הנתבע 2 , י.ש. (להלן: "הנתבע" או "י'") הוא בעל המניות ומנהלה של החברה. הנתבעת 3, ד.ש. (להלן: "הנתבעת" או "ד'"), היא אשתו של הנתבע, שלטענת התובעת, לקחה חלק בניהול החברה יחד עם בעלה.

    

6. התובעת טוענת כי הנתבע הציג את הרשת והמוניטין שלה והצלחתה, וכוונות לפתוח סניפים נוספים של הרשת בכל רחבי הארץ. כן הציג את הרשת כמונה מספר עובדים, חרף העובדה שבכל פעם שהתובעת נפגשה אתו במשרדי החברה, היה לבדו, ובכל פעם שהתקשרה לשירות לקוחות השיב בעצמו לטלפון בתירוצים שונים.

    

7. התובעת ביקשה, לטענתה, דו"ח רווח והפסד מהחנות שבקסטינה, אך הנתבע ניסה להתחמק, ובסופו של דבר הציג דו"ח רק לאחר חתימת החוזה, ללא אימות או אישור רו"ח.

    

8. התובעת ביקרה בסניפי הרשת בקסטינה ובאשדוד, אך הנתבעים לא גילו לה כי סניפים אלה מנוהלים על ידי גיסתו וחברו הקרוב של הנתבע.

    

9. הנתבע הוא שהציע לתובעת לפתוח את החנות בקניון רמות בירושלים, חרף התנגדותה ביחס לקניון המוצע, משום שקניון זה לא כל כך מוכר בירושלים, לא מגיעה אליו תחבורה ציבורית והוא ממוקם בשכונה חרדית שתושביה לא מתעניינים במותגים.

    

10. מייד עם פתיחת הסניף, סיפקו הנתבעים לתובעת סחורה בכמות גדולה. היה מדובר בסחורה ישנה, בסדרות לא שלמות, במותגים לא מוכרים לתובעת ובניגוד למוסכם. הנתבע טען שמדובר במותגים של ספקים שהוא מנסה לעבוד איתם.

     

11. התובעת התקשתה למכור את הסחורות שסופקו והנתבע ייעץ לה למכור את כל הסחורה בהנחה של 50%, היינו באותו מחיר שהתובעת שילמה עבור סחורות אלה.

     

12. במעמד החתימה על ההסכם הבטיחה החברה לעשות פרסום לחנות, אולם בפועל לא עשתה כן.

     

13. התובעת הודיעה לנתבע כי הסחורה שהוא מייבא, הוגו בוס, אינה נמכרת אצלה וביקשה להחזיר את הסחורה או להחליף אותה בסחורה אחרת, אך הנתבע סירב. לאחר שיחה זו סיפק הנתבע לתובעת סחורה נוספת של הוגו בוס בטענה שמדובר בקולקציה חדשה וכי התובעת תנסה אותה בחנות. הסחורה לא נמכרה כלל והתובעת פנתה פעם נוספת לנתבע וביקש להחזיר או להחליף את הסחורה ושוב נתקלה בסירוב.

     

14. התובעת טוענת כי הנתבעים הציפו את החנות בסחורות שהיא לא רצתה בהן, וללא תיאום איתה, בטענה כי החנויות האחרות מלאות בסחורה ואילו אצל התובעת אין מספיק סחורה.

     

15. הרשת לא תפקדה כמצפה, למשל כאשר התובעת נזקקה למידות שלא היו בחנות שלה והנתבע לא סיפק פתרון לוגיסטי להעברת הסחורות מסניף אחר.

     

16. עם תחילת הפעלת החנות התברר לתובעת כי העלויות והסכומים אותם הציג הנתבע אין בהם אמת וכי העלויות האמיתיות להקמת החנות גבוהות בהרבה. כן קיימות הוצאות רבות שהנתבע לא הזכיר.

     

17. התובעת טוענת כי הנתבעים הפרו את ההסכם, וכי היא עמדה במלוא התחייבויותיה כלפיהם. לטענתה, כתוצאה מהפרות ההסכם על ידי הנתבעים, נגרמו לתובעת הפסדים רבים, שבסופו של יום הביאו את התובעת לנקוט במהלך חד צדדי לשם מזעור נזקיה ועמידה על זכויותיה מול הנתבעים.

     

18. התובעת טוענת כי חלק גדול מהסחורה של הנתבעים עדיין מצויה בסניף התובעת, והנתבעים מוזמנים לקחת אותה חזרה, דבר שהיא ביקשה מהם לעשות סמוך אחר אספקת הסחורה.

     

19. הנתבעים לא נענו לבקשה ביודעם כי מדובר בסחורה ישנה שלא ניתן למכור אותה וכאשר כוונתם מלכתחילה הייתה להפטר מהסחורה הישנה שהייתה אצלם במלאי או בסניפים אחרים שנסגרו, תוך ניצול התובעת.

     

20. לצורך קיום התחייבויותיה העמידה התובעת ערובה או פיקדון כספי בסך כולל של 50,000 ₪ אשר הופקדו בידי הנתבע. במקום שהנתבע ישמור את הפיקדון לצורך מימוש התחייבות התובעת על פי החוזה, הוא פדה את הכסף כבר מהיום הראשון, בניגוד להתחייבויותיו.

     

21. מדובר בדפוס התנהגות חוזר של הנתבעים, שנהגו באותו אופן גם כלפי זכיינים אחרים של הרשת. בכל אחד מהמקרים הללו הנתבעים היו המרוויחים היחידים, הכל על גבם של הזכיינים השונים.

     

22. התובעת טוענת כי הפקידה, בנוסף לפיקדון בסך 50,000 ₪, ערבות בנקאית על סך 37,000 ₪ לקניון עבור הסכם השכירות. כמו כן מסרה ערבות עבור הספקים בהמחאה על סך 50,000 ₪ שהופקדה בידי הנתבע למטרה אחת ויחידה והיא הבטחת קיום התחייבויות התובעת כלפי הספקים השונים. הנתבעים ממשו את הערבות האמורה מייד עם תחילת ההתקשרות ובניגוד להסכם.

     

23. התובעת טוענת כי ההסכם הוא חוזה אחיד וכי תנאיו מקפחים. לטענתה קבע החוזה תנאים בלתי שוויוניים כאשר החברה שריינה עצמה מכל וכל באופן מרחיק לכת, החורג מהסביר, שיש בו יתרון בלתי הוגן לנתבעים והמקפח את התובעת, ומבלי שהוסברו לה ההשלכות והמשמעויות שבהסכם.

     

24. כן טוענת התובעת כי הנתבעים לא גילו לתובעת טרם חתימת ההסכם אודות מצבה האמתי של החברה. התובעת טוענת כי במהלך דיון ההוכחות יוגשו תצהירים או יזומנו זכיינים שונים שיעדיו על התנהלותם של הנתבעים וההטעיות שהטעו את הזכיינים, עדויות שיוכיחו דפוס התנהגות פסול ומתמשך של הנתבעים.

     

25. הנתבעים יצרו בחוסר תום לב בפני התובעת מצגי שווא שגרמו לה להאמין כי מדובר בהסכם לעסקה שתניב לה רווחים בטוחים, ושכנעו אותה כי זכיינים רבים נוספים מרוצים מהעסק, מצליחים ומרווחים, כאשר בפועל יתר הסניפים נוהלו על ידי מנהלי הנתבע או קרובי משפחתו, והזכיינים הקודמים של הרשת היו כולם ממורמרים וספגו הפסדים כספיים רבים שהובילו להתנתקות שלהם מהנתבעים וסגירת עסקם.

     

26. רק בדיעבד גילתה התובעת את שמה הרע של החברה בקרב הספקים שונים, כאשר נתקלה בקושי ברכישת סחורות משום שהספקים ידעו שהתובעת מפעילה חנות ברשת של הנתבעים.

     

27. התובעת טוענת לחוסר תום לב של י' ואשתו. כמו כן, לטענתה, יש להרים את מסך ההתאגדות של החברה, ולייחס את חובות החברה, לי' ולאשתו.

     

28. התובעת טוענת כי הנתבעים הפלו אותה ביחס לזכיינים אחרים.

     

29. לפיכך טוענת התובעת כי יש לבטל את ההסכם ולחייב את הנתבעים בהשבת כל ההוצאות והעלויות והתשלומים ששולמו להם במהלך כל תקופת ההתקשרות, ובנוסף לחייב אותם לפצות את התובעת בגין כל נזקיה (סעיף 126 לכתב התביעה).

     

30. התובעת טוענת כי על הנתבעים לפצות אותה בגין נזקים והפסדים כדלקמן:

    השבת דמי רצינות ודמי זיכיון חד פעמי בסך 59,000 ₪.

    השבת דמי זיכיון חודשיים בסך 31,860 ₪.

    השבת סכום הערבות שניתנה עבור ספקים בסך 50,000 ₪.

    ביטול הערבות שניתנה עבור הקניון על סך 37,000 ₪.

    פיצוי בגין עלויות הקמת החנות בסך 63,750 ₪.

    השבת שכ"ט עו"ד עבור החוזה בסך 5,900 ₪.

    השבת דמי תיווך לקניון בסך 13,000 ₪.

    פיצוי בגין תשלומי שכר דירה בסך 43,855 ₪.

    פיצוי בגין שכר עובדים בסך 36,900 ₪

    פיצוי בגין אובדן רווחים בסך 160,000 ₪.

     

31. לפיכך הגישה התובעת תביעה נגד החברה ונגד י' ו-ד', על סך של 464,265 ₪.

     

32. הנתבעים הגישו כתב הגנה (וכן תביעה נגדית). לטענתם, התובעת העלתה בכתב התביעה כל טענה אפשרית ולא אפשרית, בכדי ליצור מסך עשן, ולהציג את הנתבעים כחבורת נוכלים ומפרי הסכמים סדרתיים.

     

33. לטענתם ד' אינה מנהלת בחברה.

     

34. בשנת 2008 הקים י' עסק שעניינו יבוא ושיווק בגדי ילדים מותגים בחו"ל ושיווקם בישראל. לצורך כך השקיע שעות עבודה רבות וכן הזרים לחברה הלוואת בעלים בסך מיליון ₪, בנוסף להלוואות שהחברה קיבלה מבנקים שונים.

     

35. הנתבע יצר קשר עם ספקים ויצרנים בארץ ובחו"ל, בעלי שם עולמי וקיבל אישורים למכירת הסחורות לחברה ושיווקה בארץ.

     

36. במקביל החלו הנתבע והחברה לפעול להקמת רשת חנויות תחת המותג טופ קידס ונפתחו מספר חנויות :

    במתחם ביג בצומת קסטינה הוקמה חנות בחוד אוגוסט 2007 והופעלה על ידי ד' (ומשך כשנה הופעלה על ידי זכיינית חיצונית). החנות נסגרה באוגוסט 2013 עקב סיום תקופת השכירות מול הבעלים והעלאת דמי השכירות

    בקניון סיטי באשדוד נפתחה חנות במרץ 2011 ופועלת עד היום ומופעלת על ידי אחותה של ד'.

    בקניון עזריאלי בקרית אתא נפתחה חנות שהוקמה באוגוסט 2011 על ידי זכיינים ופועלת עד היום.

    באזורי חן בתל אביב נפתחה חנות שהוקמה באוגוסט 2011 ונסגרה באוגוסט 2012 עקב עלויות הפעלה (בעיקר דמי שכירות) גבוהים.

    בנתיבות נפתחה שהוקמה ביוני 2011 הופעלה על ידי זכיינית ונסגרה בפברואר 2013.

    ב"חונים קונים" בראשון לציון נפתחה שהופעלה על ידי זכיין מאוגוסט 2013 ועד מרץ 2014 (כנגד זכיין זה המיוצג אף הוא על ידי ב"כ התובעת, מתנהלות תביעות הדדיות בבית משפט השלום בתל אביב).

    בקריית גת נפתחה חנות שהופעלה על ידי זכיין החל מאוגוסט 2012 עד מרץ 2013 שאז הסתיים חוזה הזיכיון.

     

37. ההחלטה על החנות בקניון רמות התקבלה משום שהשוכר הקודם השקיע בה מאות אלפי ₪, בין היתר במדפים, דלפקים, עיצוב ועוד, כאשר התובעת לא נדרשה לשלם דמי פינוי, למעט סכום זניח של 7,000 ₪, וכאשר תנאי השכירות היו משופרים, בין היתר בכך שנדרש תשלום אך ורק כאחוז מהפידיון ללא התחייבות מינימום, בנוסף קיבלה התובעת חודש שכירות גרייס. לאור זאת הסכימה התובעת לחנות זו.

     

38. החברה שלחה לתובעת טיוטה של חוזה הזיכיון, התובעת בדקה אותו והעירה הערות ולאחר שהערות התובעת התקבלו, נחתם ההסכם ביום 27.7.14.

     

39. התובעת הפרה את ההסכם עם החברה, ובין היתר בוטלו וחוללו שיקים של התובעת בגין סחורה שסופקה בסך של 35,150 ₪.

     

40. התובעת ביצעה "עוקץ" כלפי החברה שכן יום לפני שהתובעת ביטלה את השיקים, היא משכה מהחברה סחורות של נייקי בשווי של 7,000 ש"ל (וכאמור, לא שילמה תמורתן).

     

41. בנוסף, בידי החברה 9 שיקים על סך 5,310 ₪ כל אחד, שהתובעת משכה בגין דמי מחזור (דמי זיכיון) חודשיים וזמני פירעונם 1.2.14 עד 1.9.14. התובעת הודיעה לחברה שאין בכוונתה לכבד שיקים אלה ואין בכוונתה לשלם את דמי המחזור האמורים, וכאמור, ביטלה את השיקים.

     

42. התובעת הפרה את ההסכם גם בכך שלא דיווחה על מחזורי מכירות מידי חודש בצירוף דו"ח מע"מ, לא שילמה לעירייה ארנונה מאז פתיחת החנות ומכרה סחורות מספקים לא מורשים בניגוד להסכם הזיכיון.

     

43. החברה פנתה לתובעת מספר פעמים בעל פה ובכתב על מנת שתחדל מההפרות אולם ללא הועיל.

     

44. הנתבעים והתובעת שכנגד (החברה) טוענים כי לתובעת חובות בסכום גבוה כלפי החברה.

     

45. לטענתם, במסגרת החוזה הוצהר כי החוזה ממצה את כל שהוסכם בין הצדדים, כי לא ניתנו הצהרות או מצגים או הבטחות בקשר לסיכויי ההצלחה של העסק, כי חתימתה של התובעת נעשתה לאחר שבדקה את כל הטעון בדיקה לגבי סיכויי הצלחת העסק וכי היא מודעת לכך שהצלחת העסק תלויה במאמציה וכי לא ניתנו לה תחזיות אודות צפי מכירות או הכנסות או רווחים.

     

46. אשר לסחורה, טוענים הנתבעים כי הזמנת הסחורות מהספקים בוצעה בתאום עם התובעת ולגבי סחורות שנרכשו על ידי החברה, התובעת הגיעה למשרדי החברה, בחרה אותם בעצמה והובילה אותה לחנות. זאת ועוד, כעולה מכרטסת החברה התובעת רכשה את רוב הסחורות מספקים אחרים ולא מהחברה. התובעת היא שביקשה סחורות נוספות מהחברה בטענה שהחנות ריקה, וזאת מספר ימים לפני שביטלה את השיקים. בנוסף טוענים הנתבעים כי הם לא כפו מעולם על התובעת את מחירי המכירה ללקוחות. החברה הציעה כי לרגל פתיחת החנות ייעשה מבצע שיווק לגבי סחורות מעונות קודמות שיימכר עד 50% מהמחיר לצרכן (וללא קשר למחיר העלות). מבצעים כאלה ידועים ומקובלים בענף.

     

47. החברה עזרה לתובעת בהקמת החנות, תוך הקניית דרכי פעולתה. החברה מימנה לתובעת את עלויות רכישת הסחורות בכך ששילמה מכיסה לספקים את עלויות הסחורה ופרסה את התשלום מול התובעת לחודשים רבים, ואחר כך עוד נענתה לבקשותיה לבצע "פריסה על פריסה". התובעת שכרה יועצים רבים שיעצו לרשת ולזכיינים ושילמה עלותם (יועץ מכירות וסידור סחורות, יועץ זכיינים, רו"ח גרפיקאית, יחסי ציבור).

     

48. הנתבעים טוענים כי על פי ההסכם כל עלויות הקמת החנות והפעלתה חלים על הזכיין ולכן אין להבין את טרוניית התובעת באשר לעלות הקמת הסניף. כמו כן התובעת לא מפרטת כיצד הגיעה לעלות הנטענת על ידיה בסך 63,750 ₪. בנוסף מדו"ח רווח והפסד שצירפה התובעת עולה שסכומי השקעתה היו נמוכים בהרבה. התובעת גם עותרת לפיצוי בגין סחורות שרכשה בטענה שמדובר בעלות הקמת החנות וזאת הגם שהיא לא שילמה עבור הסחורה, וכן תובעת החזר בגין חשבונית של חב' דיספלי המופנית לחברת מישייב גרופ.

     

49. לתובעת התחייבויות מול הבעלים של המושכר שבין היתר דרש כי תינתן לו ערבות בנקאית להבטחת החיובים על פי חוזה השכירות ובהתאם להוראות חוזה הזיכיון. בהתאם לכך מסרה התובעת ערבות זו. כאמור, התובעת גם לא שילמה ארנונה מאז פתיחת החנות.

     

50. עפ"י ההסכם חייב הזכיין למסור לחברה ערבות בנקאית בסך 50,000 ₪ להבטחת קיום התחייבויותיו. התובעת העדיפה משיקולי עלות לתת לחברה פיקדון כספי, אותו מסרה סמוך לחתימת החוזה. שיק זה נפרע ומשמש כפיקדון בידי החברה, כשהתובעת מעולם לא העלתה כל טענה בעניין זה, ולא ברורה הטענה כי החברה ממשה את הבטוחות שלא כמוסכם.

     

51. אשר לדמי המחזור, בניגוד לנטען על ידי התובעת היא שילמה דמי מחזור בסך 18,000 ש"ח בלבד.

     

52. הנתבעים טוענים כי טענתה של התובעת בדבר אובדן רווחים בסך 160,000 ש"ח – סתמיים.

     

53. הנתבעים טוענים כי התובעת דורשת השבה של סכומים הגם שהיא מעולם לא שלחה מכתב כלשהו בדבר ביטול ההסכם או אף התראה בטרם ביטולו או כל מכתב אחר בדבר הפרה נטענת של החוזה.

     

54. לבסוף טוענים התובעים שאין כל עילת תביעה אישית כנגד הנתבעים 2 ו- 3.

     

55. החברה הגישה תביעה שכנגד נגד התובעת ונגד הערבה, בה היא מגוללת אותה מסכת עובדתית המפורטת בכתב ההגנה.

     

56. במסגרת התביעה הנגדית עותרת החברה לחיוב התובעת בתשלום סך של 321,630 ₪ כדלקמן:

    סך של 35,150 ₪ בגין אי תשלום עבור סחורות.

    סך של 42,480 ₪ בגין אי תשלום דמי מחזור.

    סך של 94,000 ₪ חוב בגין סחורות עתידיות שהוזמנו מספקים וטרם סופקו.

    סך של 150,000 ₪ פיצויים מוסכמים.

     

57. אשר לרכיב התביעה האחרון טוענת החברה כי התובעת הפרה את ההסכם לפחות בחמש הפרות שונות ויסודיות והן: אי תשלום דמי זיכיון חודשיים; אי תשלום עבור סחורות; אי תשלום ארנונה לעירייה; מכירת סחורות של ספקים לא מורשים ולכן עליה לשלם גם את הפיצויים המוסכמים.

     

58. בכתב ההגנה לכתב התביעה הנגדית, חוזרת התובעת ומפרטת את טענותיה שלעיל.

     

59. הצדדים הגישו תצהירים בצירוף אסמכתאות.

     

60. ביום 26.1.17 הגישו הצדדים הודעה על הסכמה דיונים לפיה יגישו הצדדים סיכומים, כולל סיכומי תשובה על יסוד החומר שבתיק בית המשפט תוך ויתור על חקירת המצהירים, ובהתאם הוגשו על ידם סיכומים.

     

61. בחומר הראיות שהונח לפני, לא הוכיחה התובעת טענתה כי מדובר ברשת קיקיונית שכל סניפיה נסגרו לפני חתימת הסכם הזיכיון עם התובעת. הנתבעים פירטו בכתב ההגנה וכן בתצהירו של הנתבע את כל הסניפים, מתי נפתחו ומתי נסגרו, כמפורט לעיל. בנוסף הגישו תצהירו של חיים כהן אשר שימש זכיין בקרית גת והפעיל את החנות תחת הרשת בשנים 2012 – 2014. בתצהירו מעיד מר כהן כי אין לו שום טענות נגד הרשת או נגד החברה או נגד הנתבע וכי הם מילאו את כל התחייבויותיהם כלפיו וסיפקו לו סחורה תקינה וטובה כפי שהתחייבו. כן על פי תצהירו הוא קיבל סיוע מלא מהרשת לצורך פתיחת החנות והפעלתה, ומנגד הוא שילם לחברה דמי מחזור ומילא את כל יתר התחייבויותיו. עוד הוא מעיד בתצהירו כי החנות שלו נסגרה עקב חילוקי דעות בתוך משפחתו לגבי ניהול החנות ולכן החליט לסגור אותה ללא שום קשר לרשת.

     

62. אמנם התובעת הגישה את תצהירו של מישייב ודים, זכיין בלתי מרוצה של הרשת, שבינו לבין הנתבעים קיימים הלכים משפטיים, אולם בעדותו אין כדי להוכיח את טענתה האמורה של התובעת. תצהירו מכיל מצד אחד טענות חמורות של מרמה בוטה ומצד שני נטען בסעיף 15 לתצהיר: "אני לא אומר שמר י.ש. התכוון מלכתחילה להונות את הזכיינים אולם אני אומר כי מר י' כשל והתרשל וגרם לנו הזכיינים ולעצמו בדיעבד נזק גדול מאוד...". אין תמיכה ראייתית לטענות אלה, וכאמור הטענות בתצהיר עצמו סותרות האחת את רעותה. בנוסף, טוען המצהיר בעלמא להבטחות שונות שעה שבהסכם הזיכיון כתוב במפורש כי לא נעשו כל מצגים או הבטחות מעבר לאמור בהסכם עצמן.

     

63. משכך, אני דוחה את טענת התובעת לפיה מדובר ברשת קיקיונית וכן אני דוחה טענותיה לכל מצג, התחייבות או הבטחה שלא מצאו את ביטויים בהסכם.

     

64. אינני מקבלת את טענות התובעת בדבר מיקום החנות. אלו אכן התנגדה התובעת למיקום החנות, לא הייתה מתקשרת בחוזה ביחס אליה. טענותיה היום, בדבר האטרקטיביות במיקום החנות או היעדרה הינה חוכמה שבדיעבד כמו גם שיקולים לגבי כדאיות העסקה.

     

65. אין ספק כי מחיר הפינוי שנדרש (7,000 ₪) הוא מחיר אטרקטיבי, וכן אין ספק כי העובדה שהמקום עבר שיפוץ והתקנות הרלוונטיות לחנות של התובעת, היו בבחינת הטבה לשוכר פוטנציאלי המבקש לנהל במקום חנות בגדים, כפי שעשתה התובעת. כך או כך, כאמור, התקשרה התובעת בהסכם לשכירת המקום ובהסכם זיכיון לנהל במקום את החנות.

     

66. אכן, כטענת הנתבעים, התובעת העלתה טענות כרימון כנגד הנתבעת בכתב התביעה ועוד יותר בסיכומיה. טענות אלה הועלו בעלמא, בין היתר, לגבי הבטחות שקיבלה לטענתה, לגבי ההכנסות הצפויות. כאמור, אין יסוד לטענות אלה באשר עפ"י ההסכם, הרי שההסכם כולל את כל שהוסכם בין הצדדים, ומלבד האמור בו לא נעשו בין הצדדים מצגים או התחייבויות נוספים. אין גם יסוד לטענות התובעת לפיה חילטו הנתבעים את הערבויות או הפיקדונות מייד עם תחילת החוזה או בכלל, ומכל מקום לא הובאה לכך תשתית ראייתית כלשהי. כאשר יבוא ההסכם בין הצדדים על סיומו, התובעת תפנה את החנות, ודרכי הצדדים תפרדנה, מן הסתם יערכו הצדדים התחשבנות מלאה ובהתאם יוחזרו לתובעת הערבות עבור הספקים וזו שעבור המשכיר, או יתרתם. אשר לדמי הזיכיון, הרי שעפ"י ההסכם, אלה לא יוחזרו, ואין לקבל את טענתה של התובעת לאחר שהפעילה את הזיכיון משך תקופה. אין גם מקום לעתירת התובעת לשחרור הערבות שניתנה עבור הקניון. ערבות זו אמורה להישאר בתוקף עד לאחר שהתובעת תפנה את החנות, ותעשה התחשבנות עם המשכיר. הוצאות הקמת החנות (הוצאות שהתובעת לא הוכיחה את שיעורן) שכר טרחת עו"ד ששילמה, דמי תיווך ששילמה עבור החנות, שכר דירה לחנות, ושכר העובדים, הינן עתירות שאין להן כל יסוד לאחר שנדחו טענות התובעת בדבר הפרת הסכם הזיכיון ומצגי שווא. כל שכן שאין יסוד לעתירתה לאובדן רווחים.

     

67. אינני מקבלת את טענות התובעת כי החוזה הוא חוזה אחיד וכי חלקם הארי של תנאיו הם תנאים מקפחים. מדובר בהסכם זכיינות שכמותו יש רבים, והתובעת אף העירה הערותיה להסכם ובדקה את תנאיו בטרם התקשרה בו.

     

68. עפ"י הסכם הזיכיון התחייבה התובעת לשלם מידי חודש דמי זיכיון חודשיים בסך 4,500 ₪ בתוספת מע"מ או 5% מהפידיון לפי הגבוה (סעיף 5.1.1 להסכם). בנוסף, דמי הזיכיון יהיו צמודים למדד. ההסכם גם קבע כי במידה והתובעת לא תשלם את דמי הזיכיון או לא תגיש דו"ח מע"מ לגבי הפדיון, יראו את בסיס הפדיון כסכום המחזור החודשי הגבוה ביותר של התובעת בתוספת 50%. כן נקבע כי במקרה של אי תשלום תשלם התובעת ריבית פיגורים של ריבית חריגה על חשבונות חח"ד עסקיים בבנק הפועלים. בנוסף נקבע במפורש כי אי תשלום דמי מחזור במועד, תחשב להפרה יסודית של ההסכם. כאמור, בהתאם להסכם, דמי הזיכיון לא יוחזרו בכל מקרה.

     

69. אשר לחנות, הצהירה התובעת בהסכם כי ידוע לה שפורמלית מי שחתומה על חוזה השכירות היא החברה אך מהותית מי שחייב בכל החיובים על פי חוזה השכירות היא התובעת בלבד. כן הצהירה כי הפרת התחייבויותיה על פי הסכם השכירות תחשב כהפרה יסודית של הסכם הזיכיון.

     

70. אשר לסחורה, התובעת התחייבה כי במידה והחברה תזמין סחורות מהספקים עבור התובעת, מתחייבת התובעת לשלם עלות הסחורה לחברה.

     

71. התובעת התחייבה למכור בחנות אך ורק סחורות מספקים שאושרו על ידי החברה בכתב ומראש.

     

72. התובעת לא שילמה עבור סחורות שסופקו לה מהחברה, היינו סחורות שנרכשו על ידי החברה ונמסרו לתובעת. בגין חלק מהסחורות האמורות מסרה התובעת לנתבעת שיקים, אולם שיקים אלה בוטלו על ידי התובעת. בסעיף 6.1 לתצהירו מפרט הנתבע את השיקים, סכומיהם ומועדי הפירעון, ובסה"כ 35,150 ₪.

     

73. כמו כן בידי החברה 8 שיקים על סך 5,310 ₪ כל אחד, שמשכה התובעת עבור דמי מחזור חודשיים תקופה מה- 1.2.14 ועד 1.9.14 (נספח ז' לתצהירו של הנתבע). גם שיקים אלה בוטלו על ידי התובעת.

     

74. החברה טוענת כי התובעת לא דיווחה לה מידי חודש בחודשו מהו הפידיון החודשי ומהו מחזור מכירותיה. התובעת לא הציגה אסמכתא לסתור טענה זו.

     

75. כמו כן טוענת החברה כי התובעת לא שילמה ארנונה עבור החנות מאז פתיחתה. גם כאן התובעת לא הציגה אסמכתא כלשהי המצביעה על תשלומי ארנונה.

     

76. בעוד התובעת הציגה מכתבי התראה שכתבה לתובעת, הרי התובעת, אשר טוענת כי הנתבעים הוליכו אותה שולל וכי יש לבטל את ההסכם, לא הציגה מכתבים שכתבה בזמן אמת שבהם העלתה טענות אלה או ביקשה לבטל את ההסכם. נהפוך הוא, כאמור, התובעת משכה סחורה מאת החברה. בהקשר זה גם לא ברורות טענות התובעת על כך שנתנו לה סחורה שאינה לטעמה שהרי היא זו אשר בחרה את הסחורה שתועבר אל החנות. בנוסף, הנתבעת אף לא טענה כי היא החזירה סחורה לחברה או ניסתה להחזיר סחורה וכי הנתבעים הכשילו החזרת הסחורה. כל שכן שהתובעת לא הציגה ראיות על ניסיון להחזרת סחורה.

     

77. למעשה, טענות התובעת כלפי החברה הועלו בעלמא, ולכך הוסיפה התובעת טענות שהן בבחינת הרחבת חזית בסיכומיה, על כך שלחברה אין סימן מסחרי רשום וכדומה. לטענות אלה אין דבר וחצי דבר עם ההסכם שבין הצדדים ועם ההתחייבויות שיש לתובעת כלפי הנתבעת שעיקרן ביחס לסחורה ולפידיון, התחייבויות יסודיות של ההסכם שהתובעת הפרה.

     

78. לכל אלה יש להוסיף כי התובעת עצמה סברה כי עליה לשלם עבור הסחורות ועבור דמי הזיכיון שכן הוציאה שיקים בגין סכומים אלה, אלא שביטלה אותם ולפיכך הללו לא נפרעו. הפועל היוצא הוא כי התובעת רכשה מהחברה סחורה בשווי רב, החברה הנפיקה לתובעת חשבוניות מס על סכומים אלה, הנתבעת השתמשה בחשבוניות והתקזזה על המע"מ, וכן, מן הסתם, מכרה לפחות חלק מהסחורה, אולם לא שילמה תמורתה לחברה.

     

79. לאור האמור לעיל אני מקבלת את התביעה בגין אי תשלום עבור סחורות בסך 35,150 ₪ וכן בגין אי תשלום עבור דמי זיכיון בסך 42,480 ₪.

     

80. בנוסף זכאית החברה לפיצוי מוסכם בסך 150,000 ₪.

     

81. סעיף 17(ה)(7) להסכם קובע: "בהתחשב בקשיים שבקביעת גובה הנזק שיגרם לחברה, במקרה של הפרת חוזה זה ע"י המפעיל, וכן בתחשב בנזקים העלולים להיגרם לשמה הטוב של החברה ולמוניטין שבשם המסחרי, ובנוסף לכך – בהתחשב בהפסדים העלולים להיגרם לחברה כתוצאה מהצורך בטל חוזה זה ו/או את ההתקשרות עמו כתוצאה מהפרתו היסודית ע"י המפעיל, יהיה המפעיל חייב לשלם לחברה, בכל מקרה שלה פרה יסודית של חוזה זה ע"י המפעיל, פיצויים מוסכמים שהוערכו ונקבעו מראש ובמשותף ע"י שני הצדדים לחוזה זה, בסך של 150,000 ₪".

     

82. אי תשלום דמי זיכיון ואי תשלום עבור סחורה שסופקה מהוות הפרות יסודיות של ההסכם הן מכוח ההסכם והן מכוח הדין. מדובר בהפרות של לב ליבו של ההסכם. לאלה מצטרפת גם הפרה של חוזה השכירות ואי תשלום ארנונה.

     

83. עם זאת אינני מקבלת את התביעה בסך 94,000 ₪ חובות לספקים (סחורה עתידית). התובעת טרם קיבלה סחורה זו, ולא ברור על סמך מה נתבע רכיב תביעה זה. לאור טענות הצדדים בתובענה גם לא ברור מהו הצפי של היחסים העסקיים בין הצדדים.

     

84. לאור כל האמור לעיל התביעה שהגישה התובעת (ת.א. 60297-06-14) – נדחית.

     

85. התביעה הנגדית (ת.א. 32889-07-14) שהגישה החברה נגד התובעת, אירה ברייטנר ונגד הערבה, גלפר גלינה, מתקבלת בסך של 227,630 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

     

86. בנוסף ישלמו הנתבעות בתביעה הנגדית לחברה, הוצאות אגרה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום תשלום האגרה על ידי החברה ועד למועד התשלום על ידי הנתבעות בתביעה הנגדית, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 10% מסכום פסק הדין (ללא הוצאות) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

     

     

    ניתן היום, י"א תמוז תשע"ז, 05 יולי 2017, בהעדר הצדדים.