1.בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שאירעו לתובע, כתוצאה מאירוע שנגרם,לטענתו,מחמת ביצוע עולת הרשלנות, עוולת התקיפה ועוולת הפרת חובה חקוקה. המדובר באירוע מיום 7.1.12 במהלכו התיז הנתבע 1 (להלן: "הנתבע"),על התובע, חומצה שקופה (להלן: "האירוע"). הנתבע היה בזמנים הרלוונטיים עובד הנתבעת 2 (להלן: "העיריה", או "הנתבעת").לטענת התובע, במסגרת עבודתו אצל הנתבעת, הייתה לנתבע נגישות לחומרים מסוכנים, בין היתר, במחסן הנתבעת והוא נטל את החומצה( שלא הייתה מסומנת ושהתיז לעבר התובע), ממחסן הנתבעת.
התובע טען כי בנסיבות העניין יש לחייב את הנתבעים בנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהאירוע וזאת לאור החלת הכלל "הדבר מדבר בעדו", וכן כי בהתאם לסעיף 38 לפקודת הנזיקין ,על הנתבעים חלה חובת הראיה שלא התרשלו לגבי החומצה שהינה בגדר דבר מסוכן. התובע טען כי הנתבע ביצע כלפיו עוולה של תקיפה וכי 2 הנתבעים אחראים בגין עוולת הרשלנות והפרת חובה חקוקה.
כתוצאה מהאירוע אושפז התובע בבי"ח זיו בצפת ולאחר מכן בבי"ח הדסה בירושלים ואולם, לא היה מנוס מהוצאת העין. התובע צירף חוות דעת של מומחה בתחום העיניים מטעמו, דר' אבידר אריה(להלן: "מומחה התובע"),לפיה נותרה לו נכות צמיתה בגין איבוד ראיה בעין ושינוי במבנה העפעפיים בשיעור משוקלל של 40%. יצוין כי התובע טען גם לנזק נפשי כתוצאה מהאירוע, אולם, לא צירף חוות דעת בתחום הנפשי. התובע טען כי יש לפצותו בגין ראשי הנזק של כאב וסבל, הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד, עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, הוצאות נסיעה וניידות לעבר ולעתיד ואובדן שירותי אב לעבר.
2.הנתבע 1 טען בכתב הגנתו כי בין הצדדים היה קשר חברי במשך שנים עובר לאירוע, בין היתר
נוכח העובדה כי שניהם נכי צה"ל (הנתבע הודה כי יש לו נכות נפשית).הנתבע הכחיש את הנטען בכתב התביעה ביחס לאירוע קודם לגביו נטען בכתב התביעה כי הנתבע נכנס ללא רשות, דרך החלון לבית התובע. לעניין האירוע טען הנתבע כי לאחר שסייע לתובע למלא סולר לרכבו, התעקש התובע למלא לנתבע בקבוק סולר לתנור והנתבע נגש לרכבו שהיה רכב הנתבעת והוציא בקבוק מתא המטען. לטענת הנתבע, תכולת תא המטען הייתה עמוסה בבקבוקים וחומרי ניקיון ששימשו אותו במסגרת עבודתו אצל הנתבעת והוא לא הבחין בריח של חומצה מהבקבוק ולא ידע כי יש בבקבוק חומר מזיק. לטענת הנתבע המדובר בבקבוק שמולא במחסני הנתבעת, 3 שבועות קודם לאירוע, לאחר שקיבל הוראה מראש העיריה לנקות בית בו התרחש רצח. הנתבע טען כי מעולם לא קיבל מהנתבעת הכשרה, או הדרכה, או הכוונה, ביחס לסימון והחסנת חומרים. כן הוכחשו נזקי התובע ונטען כי הם מוגזמים ומופרזים.
3.הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי דין התביעה כנגדה להידחות. לטענת הנתבעת, לא התרשלה ולא הפרה חובה חוקית כלשהיא והאירוע נגרם בגין רשלנותו הבלעדית ו/או התורמת של הנתבע. הנתבעת הכחישה את טענות התובע והנתבע ואף היא טענה כי התובע אינו זכאי לנזקים הנתבעים. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת של דר' היימס (להלן: "מומחה הנתבעים"),על פיה נותרה לתובע נכות לצמיתות בגין עקירת עין שמאל בשיעור 35%.
4.מטעם התובע, העיד התובע וכן הוגשה הכרעת הדין בת"פ 36015-02-13 במסגרתו הורשע הנתבע בהתאם להודאתו בכתב האישום המתוקן בעבירה של מעשי פזיזות ורשלנות לפי סעיף 338(9) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין" ו"פסק הדין הפלילי", בהתאמה). מטעם הנתבע העיד הנתבע וכן מר תמם דניאל שהיה בזמנים הרלוונטיים מנהל מחלקת תברואה בעיריה (להלן:"תמם"), מר שרון לביא –ממונה בטיחות בעיריה (להלן:"לביא") ומר גור אריה אריה, מנהל מוקד 106 בעיריה (להלן: "אריה"). נתבעת 2 לא העידה עדים מטעמה.
עוד יצוין כי הצדדים הגיעו להסכמה שלאור הפער הקטן בין חוות הדעת שהגישו הצדדים, לא ימונה מומחה רפואי מטעם ביה"מ וכל צד יוכל לפנות בשאלות הבהרה למומחה של הצד האחר.
דיון:
5.אחריות הנתבע-בעניין אחריות הנתבע אינני מוצאת להתעמק בכל עילות התביעה הנטענות, שכן לאור פסק הדין הפלילי אין ספק שהתובע ביצע עוולה של רשלנות. המדובר בפסק דין פלילי חלוט (שכן לא הוגש עליו ערעור). בהתאם לסעיף 42א(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971 (להלן: "הפקודה"), הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי המרשיע נאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם.
בהתאם לסעיף 42ג' לפקודה, משהוגש פס"ד פלילי עפ"י סעיף 42א(א), לא רשאי הנתבע להביא ראיה לסתרו, אלא ברשות ביהמ"ש מטעמים שירשמו וכדי למנוע עיוות דין.
הנתבע לא הגיש במקרה דנן, בקשה להבאת ראיות לסתור את פסה"ד ולפיכך, למעט לעניין אשם תורם ,הוכרעה שאלת האחריות והכרעת הדין הפלילית מהווה ראיה לחבות הנתבע. ראה בעניין זה בספרו של קדמי "על הראיות" כרך שלישי בעמ' 1564:
"לפסק הדין הפלילי כשלעצמו משקל סגולי "מיוחד", שהרי מדובר בפסק דין שקבילותו כראיה נובעת מן הרעיון שחקירה ודרישה שנעשתה על ידי שופט פלילי ראויה לעמוד בחזקת אמת; והכלל הוא שמשקלו בדרך כלל יהא רב ולא בנקל יהפוך השופט האזרחי מסקנותיו על פיהן, אם לא נתגלתה והובאה לפניו ראיה חדשה בין ברשות ובין בזכות".
יודגש כי, משלא התבקשה רשות להביא ראיות לסתור את ממצאי פסק הדין, הפך מעמדו הראייתי של פסה"ד מראיה לכאורה, לראיה יחידה שהיא כמעט מכרעת:
"מקום שהיריב חייב ברשות להבאת ראיות לסתור תוכנו של פסק דין פלילי כאמור – מוגבר למעשה כוחו הראייתי של פסק הדין הפלילי; שהרי אם לא ניתנת רשות הוא נותר בלתי נסתר ולמעשה כמעט מכריע".
לאור האמור אפרט להלן את ממצאי פסה"ד הפלילי אשר הינם בגדר ראייה יחידה שלא נסתרה לחבות הנתבע: בהתאם להכרעת הדין הורשע הנתבע בעובדות כתב האישום המתוקן בהן הודה שהינם בתמצית כדלקמן: ביום 7.1.12 שוחח הנאשם בטלפון עם התובע שהיה באותה עת חברו והשניים קבעו להיפגש באזור פתוח בצפת. במהלך השיחה ציין הנתבע באזני התובע כי הוא זקוק לנפט לחימום ביתי והתובע אמר כי יש לו ברכבו ג'ריקן עם בנזין והציע לתת לנתבע בנזין לשימושו וביקש שיביא לשם כך בקבוק ריק. התובע פתח את תא המטען של הרכב, הוציא מתוכו את הבקבוק ופתח אותו על מנת לשפוך את תכנו ולמלא בו בנזין. התובע שעמד ליד הנתבע הריח את ריח החומצה שנדף מהבקבוק, התריע את הנתבע שיש בבקבוק חומצה וביקש ממנו להיזהר ואולם, הנתבע ביטל את דברי התובע ואמר לו שהבקבוק מכיל מים. התובע שב והזהיר את הנתבע כי הבקבוק שבידיו מכיל חומצה, אולם הנתבע התעלם מאזהרת התובע, עמד על כך שמדובר בבקבוק מים והתיז על התובע חומצה מהבקבוק הפתוח. החומצה פגעה בפניו של התובע, בעינו ,בצוארו ובגבו.
מאחר שהנתבע הורשע בעובדות שפורטו לעיל ומאחר שלא ביקש ולא קיבל רשות להבאת ראיות לסתור את פסק הדין, יש להתעלם מטענות הנתבע בסעיף 17 לתצהירו או בעדותו וכן מסעיף 14 בסיכומיו, כאילו החומצה הותזה אל עבר פני התובע לאור סיבוב הפקק לפתיחת הבקבוק שהיה סגור בחזקה. כאמור, הנתבע הודה והורשע בכך שהוא עצמו התיז את החומצה על התובע וכן כי התובע התריע בפני הנתבע פעמיים כי מדובר בחומצה ואולם הנתבע התעלם מאזהרתו.
באופן דומה אין לקבל את טענת התובע בסעיפים 21-22 לתצהירו ובסעיפים 17-19 לסיכומיו, כאילו לא יכול היה להבחין בריח החומצה שכן כאמור, התובע הודה והורשע בעובדות על פיהן התובע התריע בפניו פעמיים כי יש בבקבוק חומצה והתובע ביטל את דבריו.
בעניין זה ולמעלה מן הצורך (שכן כאמור הנתבע הודה והורשע בעובדות אלו), ראה גם עדות התובע שאישר כי אמר לנתבע: "תזהר זו חומצה" אני בטוח שהוא שמע את זה" עמ' 11 שורה 32, וכן בעמ' 14 שורה 19:"אמרתי לו שיש ריח מוזר מהבקבוק..." וכן ראה בעמ' 17 שורות 1-3,8-9 וכן ביחס לעובדה שהנתבע התיז ולא שהחומר "ניתז" או "השפריץ":"ש:אתה מתאר כי הנתבע 1 לחץ על הבקבוק? ת: כן וזה פגע בי" עמ' 17 שורות 12-13.
לאור עובדות אלו הנתבע הורשע בעבירה ע"פ סעיף 338(9) לחוק העונשין במעשי פזיזות ורשלנות בכך שהחזיק חומר מרעיל ומסוכן באופן רשלני וכן השתמש בו באופן רשלני, שיש בו כדי לסכן אדם ולגרום לו לחבלה. וראה בסעיף 338 לחוק העונשין:
"(א) העושה אחת מאלה בדרך נמהרת או רשלנית שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו חבלה, דינו - מאסר שלוש שנים:
...
9) משתמש בחומר מרעיל או מסוכן או מחזיק בו או מפקירו, או מפקיר מיכל שהוחזק בו חומר כאמור ויש בו כדי להרעיל או לסכן."
בע"פ 7193/04 ולדימיר יקירביץ נ. מדינת ישראל, נקבע, כי היסוד העובדתי בעבירה לפי סעיף זה מכיל שלושה רכיבים:
רכיב ראשון דן בסוג הפעילות בו עשויה להתרחש התנהגות הנחשבת לעבירה, כאשר על המעשה המדובר להיכלל באחת מ- 9 החלופות של סעיפי המשנה של הסעיף.
הרכיב השני דורש שהמעשה, כאמור, יעשה "בדרך נמהרת או רשלנית" ומשמעו שהייתה חריגה מסטנדרט ההתנהגות הסבירה, כאשר בהרשעה בפלילים מידת הסטיה מנורמת ההתנהגות הסבירה חמורה מהנדרשת לגיבוש עוולת הרשלנות האזרחית. הרכיב השלישי דורש שהמעשה יכיל תוצאה פוטנציאלית "שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו חבלה".
הנה כי כן, מאחר שהנתבע הורשע בכך שהתנהג בדרך נמהרת ורשלנית וחרג מסטנדרט ההתנהגות הסבירה בהחזקתו ובשימושו בחומר המסוכן ומשהרשעה זו הינה אף ביחס לרמת רשלנות החמורה מרמת הרשלנות שיש להוכיחה בהליך אזרחי ומשמדובר בפסק דין המהווה ע"פ סעיף 42 א(א) לפקודת הראיות ראיה כמעט מכרעת, ברי כי הנתבע ביצע גם את עוולת הרשלנות ע"פ פקודת הנזיקין. למעלה מן הצורך אוסיף כי לאור העובדות בהן הודה והורשע הנתבע ובהתאם לעדויות שנשמעו בפני, אין ספק שהתקיימו יסודות עוולת הרשלנות: הנתבע הפר את חובת הזהירות כלפי הנתבע בכך שהחזיק ברכב חומר מסוכן (הרי לפי גרסת הנתבע עצמו ,החומר ניתן לו כדי לנקות זירת רצח ולכן מיד בסיום העבודה היה צריך לזרקו, או לסמנו, לבל יטעה וישכח כי מדובר בחומר מסוכן) ובכך שהתיז לעבר התובע חומר שהוזהר לגביו ע"י התובע כי הינו חומצה, או מסוכן. הנתבע היה חייב לצפות כי התזת חומר כאמור עלולה לגרום לחבלות לתובע ואין ספק מהמסמכים הרפואיים וחוות הדעת שהגישו הצדדים כי הנזק לעין התובע נגרם כתוצאה מרשלנות זו של הנתבע.
6.אמנם, למרות ממצאי פסה"ד הפלילי, רשאי היה הנתבע להביא ראיות לעניין רשלנות תורמת של התובע שכן הגישה הרווחת בפסיקה היא כי, רשלנות תורמת אינה עומדת בסתירה להרשעה בפלילים (ע"א 895/80 פד"י לז' 2 119 וכן בספרו של קדמי בעמ' 1568-1567).
דא עקא, הנתבע לא הוכיח ברמה הנדרשת רשלנות תורמת מצד התובע. לא מצאתי בעובדה שהתובע נעתר לבקשת הנתבע למלא בבקבוק עבורו בנזין משום רשלנות תורמת ולא מצאתי כל מעשה שעשה התובע אשר תרם להתרחשות האירוע. נהפוך הוא, התובע אף הזהיר את הנתבע כי המדובר בחומצה והנתבע לא שעה לאזהרותיו.
למעשה, הטענה היחידה שהועלתה לעניין אשם תורם הינה כי התובע גרם לשיהוי בהגעתו לטיפול בבי"ח וכאילו התובע הוא שבחר לנסוע לאחר האירוע לביתו ולא לבי"ח. הטענה בעניין זה הינה כי אילו היה התובע מקבל טיפול רפואי מידי, היה ניתן להציל את העין. אלא שטענה מסוג זה היא טענה שברפואה אשר בהעדר חוות דעת רפואית תומכת, אין לקבלה. משמונחות בפני 2 חוות דעת על פיהן העין נעקרה ממקומה עקב כוויה כימית וללא חוות דעת רפואית כאילו יש משמעות לזמן שחלף עד לטיפול וכאילו טיפול מיידי היה מונע או מפחית את הנזק, לא רשאי ביה"מ לקבוע ממצא שברפואה כאילו טיפול מהיר יותר היה מאפשר את הצלת העין למרות הכוויה.
יחד עם זאת אציין כבר עתה כי לא הוכח ברמה הנדרשת כי היה מדובר במעשה שנעשה בכוונה מתוך רצון לפגוע בתובע: התובע עצמו סיפר על החיבור ויחסיהם הטובים שלו ושל הנתבע וכי לא ידע על שום טינה של הנתבע כלפיו (עמ' 11 שורות 8-16). התובע העיד כי עובר לאירוע רק דיברו ולא רבו, או הלכו מכות וכי אינו יכול לאשר כי מדובר במעשה שנעשה בכוונה (עמ' 25-27).
רמיזות ב"כ הנתבעת בדבר רומן שהיה כביכול בין הנתבע לאשת התובע נותרו בגדר רכילות, הוכחשו הן ע"י התובע והן ע"י הנתבע ולא הוצגה כל ראיה על פיה ניתן לקבוע כי יש ממש בטענה, או כאילו בשל כך, התיז הנתבע בכוונה על התובע את החומצה.
7.אחריות הנתבעת-בטרם תיבחן מהבחינה המשפטית שאלת אחריותה של הנתבעת, יש לקבע את העובדות שהוכחו בעניין. אינני מקבלת את טענות הנתבעת בסיכומיה, כאילו לא הוכח שהבקבוק הכיל חומר שמקורו מהנתבעת. אם לא די בכך,הרי כפי שיפורט, החומר נמצא ברכבה של הנתבעת וגם בשל כך, יש להכיר באחריותה. הנתבעת לא טרחה להעיד כל עד מטעמה וזאת למרות טענות הנתבע ואף טענות התובע, ביחס לכך שהמדובר לכאורה בבקבוק, שהיה שייך לנתבעת. אציין כי בכל מקרה, אין חולק כי הרכב ממנו הוצא הבקבוק היה רכב העבודה של הנתבעת אשר בהתאם להצהרת הנתבע שלא נסתרה (סעיף 15) "שימש עוד 3 עובדי תחזוקה וניקיון בו זמנית". ע"פ תצהיר הנתבע תא המטען של הרכב היה מלא בבקבוקים וחומרי ניקיון לצורך העבודה היומיומית. עוד טען הנתבע כי הבקבוק הספציפי מולא במחסן הנתבעת עת התבקש כשבוע לפני האירוע, ע"י ראש העיריה לנקות בית בו התרחש רצח. הנתבע טען בתצהירו כי מדובר היה בבקבוק מים מינרליים עליו לא הייתה כל מדבקה, או סימון, לחומר מסוכן. וראה בעמ' 22 לפרוטוקול:
"ת.הייתה קריאה מראש העיר, היה מקרה ברחוב החרמון שמישהו רצח את אשתו ונתנו לנו חומר ניקיון כדי לנקות את מקום האירוע ונתנו לי את החומר והלכתי לנקות שם, לא ידעתי איזה חומר יש שם.
ש.אתה ניקית את הבית בחומר שהיה בבקבוק?
ת.כן, מילאו לנו בקבוקים בחומר מהמחסן של העירייה והלכנו לנקות את הבית, מי שמילא לנו את הבקבוקים זה טמסות.
ש.אלו היו בקבוקים של קולה?
ת.בקבוקים של מים מינרלים".
גם התובע טען כי, כחבר של הנתבע התלווה אליו בעבר למחסן העיריה בו ראה חומרי ניקיון בהם חומצה (עמ' 11 שורה 1-6):אני ראיתי כל מיני ג'ריקנים של בנזין, סולר, חומצה..." (עמ' 16 שורה 31).אמנם אין המדובר בידיעה אישית של התובע שכן הודה כי לא ראה בוודאות שהחומר הוצא מהמחסן, אבל הוסיף: "אני כמעט בטוח שזה משם". וראה בעדות תמם אשר השיב כי כלל אינו יודע מה הם החומרים המצויים במחסן הנתבעת וכי יכול להיות שהיו שם גם חומרים (עמ' 36 שורות 1-2).
התובע העיד כי על הבקבוק לא היה שום סימון: "בקבוק שתיה רגיל, לא היה עליו כל שום סימון לרעל או חומצה" (עמ' 13 שורה 32). מעדותו של הנתבע בפני הסתבר כי אכן הגיוני שיהיו ברכב חומרי ניקיון שכן: "אנחנו אחראים על כל הניקיון באזור שלנו" (עמ' 21 שורה 30). וכי במחסן העיריה יש חומרי ניקיון אשר ניתנים לעובדים לצורך ביצוע עבודתם (עמ' 22 שורה 6).בניגוד לנטען בסיכומי הנתבעת, הנתבע העיד מפורשות כי החומרים נמסרים לעובדים ע"י מנהל המחסן בשם טמסות וכי את החומר נשוא התביעה קיבל מאותו טמסות: "יש אחראי של העיריה בשם משה טמסות. אנחנו מקבלים את החומר ממנו" ובהמשך אישר הנתבע כי אותו טמסות נתן לו את החומר בנסיבות כדלקמן :" הייתה קריאה מראש העיר, היה מקרה ברחוב החרמון שמישהו רצח את אשתו ונתנו לנו חומר ניקיון כדי לנקות את מקום האירוע ונתנו לי את החומר והלכתי לנקות שם, לא ידעתי איזה חומר יש שם... מילאו לנו בקבוקים בחומר מהמחסן של העירייה והלכנו לנקות את הבית, מי שמילא לנו את הבקבוקים זה טמסות" עמ' 22 שורות 14-25. ובהמשך: "כשקיבלתי את החומר לא היה לו סימן, לא אמרו לי שצריך להחזיר אותו. לא ידעתי איזה חומר יש בבקבוקים...אם אני לא משתמש בהכל הוא נשאר באוטו. כל החומר תמיד באוטו של העבודה". כלומר,החומר הועבר לנתבע ללא כל סימון ולאחר מכן אף הושאר ברכב הנתבעת ללא פיקוח או הוראה להחזירו למחסני הנתבעת מייד בתום השימוש בו לצרכי העבודה. בעניין זה אישר תמם כי לא היו כללי בטיחות כתובים לגבי חומרי הניקיון והטיפול בהם ולא סייג דבריו ביחס לחומרים מסוכנים במיוחד כגון החומצה נשוא האירוע(עמ' 36 שורות 2-3).
יצויין כי תמם-מנהל מחלקת תברואה! אף לא ידע כלל אם ברכב נמצאים חומרים,אם לאו (עמ' 31 שורות 15-16).
אינני מקבלת את טענת ב"כ הנתבעת בחקירתו את הנתבע, כאילו היה על הנתבע להזמין להעיד את אותו טמסית או את אותם 3 עובדים שהשתמשו עימו ברכב.עדות הנתבע לא נסתרה ונמצאה, בעניין זה, מהימנה וסבירה. המדובר בעובדים של הנתבעת ומשמדובר בעובד אשר תפקידו בתחום הניקיון ולצורך כך נמסר לו רכב המשמש עובדים נוספים, הרי ככל שהנתבעת רצתה לסתור את טענת הנתבע, היה עליה להזמין את עובדיה שלה: בראש ובראשונה את אותו טמסית וכן את 3 העובדים שהשתמשו אף הם ברכב: אברהם, אמיר, ג'אן(עמ' 26 שורה 19) ואף את ראש העיריה, שלטענת הנתבע, נתן לו שבוע קודם הוראה לנקות זירת רצח (באשר אכן סביר כי לצורך כך יימסרו חומרי ניקיון חריפים כגון חומצה). הנתבעת בחרה שלא להעיד איש מעובדיה ויש בכך כדי לעמוד כנגד גרסתה. לעניין אי העדת עד רלוונטי כמעוררת חשד כי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה, ראה ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ. פרץ רוזנברג ואח' פ"ד מ"ז (2) 605, וכן ע"א 548/78 אלמונית ואח' נ. פלוני פ"ד ל"ח (1) 736). אציין כי העובדה שהנתבע הוא שזימן חלק מעובדי הנתבעת, יש אף בה, כדי לעמוד כנגד גרסת הנתבעת אשר היא זו כאמור,שהייתה אמורה לעמוד על העדת עובדיה לסתירת עדויות הנתבע והתובע. אציין כי גם תמם אישר כי :"למחסן האישי של המחלקה שלי אחראי תמסות משה" (עמ' 30 שורות 25-26). תמם אמנם טען כי במחסן שלו לא החזיק חומצה ואולם ביחס לשאלה האם היו חומרי ניקיון במחסן העיריה השיב:" לא יודע" (עמ' 31 שורות 15-16). ובהמשך אישר כי הנתבע יכול היה להכנס למחסן שלו לבד ואישר כי אינו יודע אם באותו מחסן היו חומרי ניקוי, אם לאו (עמ' 35 שורת 29-32) כשתמם נשאל מה יש בתוך הרכבים טען כי אינו יכול לדעת מה העובד עושה ואולם, אין לקבל תשובה זו: משמדובר ברכב של העיריה המשמש מס' עובדים לצרכי העבודה (לא רכב ליסינג הצמוד כרכב אישי לעובד ספציפי),, אחראית העיריה לוודא שלא יהיו ברכב דברים מסוכנים אשר יכולים לסכן את עובדיה. תמם טען כי ביום הרצח לא היה בצפת ואישר כי : "יש מקרים שראש העיר נותן הוראות למנהל" (עמ' 35 שורות 12-14). תשובה זו תומכת בטענת הנתבע כי כשבוע לפני האירוע,קיבל מראש העיר הוראה לנקות זירת רצח. שהרי בהתאם לעדות תמם, הוא לא היה באותו יום ואכן יש מקרים שראש העיר נותן הוראות באופן ישיר.
לאור כל האמור,גרסת הנתבע נמצאה בעיני סבירה ומשהנתבעת לא הציגה כל עדות או ראיה לסתרה,יש לקבלה.
בצד האמור אציין כי טענת הנתבע, כאילו לא קיבל הדרכות, או הנחיות ע"י הנתבעת, נסתרה מעדותו של לביא וכן מטופסי הרישום להדרכות-נ/2 . הנתבע לא טען כי לא עבר הדרכות בסמוך לאירוע, אלא כי מעולם לא קיבל הדרכות. העובדה שמנ/2 עולה כי הנתבע כן השתתף בהדרכות, בין היתר, לעניין חומרים מסוכנים, מצביעה על חוסר מהימנותה של טענתו בעניין. גם אם אכן אין ראיה שבשנתיים האחרונות בסמוך לאירוע, עבר הנתבע הדרכה וההדרכות שעבר הינן משנת 2009 ,2010, הרי טענתו כי הנתבעת לא העניקה לו הדרכה כלל, נסתרה. גם אם לפי מכתבו של לביא נ/1 מיום 29.11.12, לא כל העובדים מגיעים להדרכות בטיחות,הוכח כי אלו אכן ניתנות ע"י הנתבעת והנתבע אף עבר כאמור,הדרכות אלו בשנים 2009-2010. לביא אמנם העיד שלא ראה חומרים מסוכנים במחסנים בהם ביקר וכי כיום בכל מקרה על מוצרים יש מדבקות תווית עם אזהרות. אולם בהמשך אישר:"ש: אתה אמרת שבדקת את כל המחסנים שהיו בעיריה, ומסרת שחומרים מסוכנים אתה מצאת במחסן מרכזי אחד ושם הם מאוחסנים (ההדגשה שלי ר.א.).
ת.נכון." עמ' 41 שורות 23-25
בהמשך אישר לביא כי קיים רישום מדויק של מה שמצוי במחסנים:
"ש.כשאתה עושה ביקורת במחסנים יש לך רישום של איזה מחסנים בדקת וממה הממצאים.
ת.כן.
ש.הדוחות מועברים לגורם כלשהו בעיריה.
ת.כן, יו"ר וועדת הבטיחות, הוא דואג להעביר הלאה תלוי מה הממצאים ומי הרלוונטי. מנכ"ל, מנהל אגף"
הנה כי כן,לפי עדות זו, הנתבעת יכולה הייתה להציג גם את דוחות הביקורת הרלוונטיים לשנת 2012 ,על מנת לסתור את טענת הנתבע והתובע כי המדובר בחומר שהיה במחסן. אולם, גם בעניין זה בחרה הנתבעת שלא להציג כל ראיה ובדומה לאי העדת עובדיה, הרי גם אי הצגת הדוחות, עומדת כגדה, שכן חזקה הראייתית בדבר הימנעות צד מהבאת ראיה רלוונטית, קובעת, כי אם בעל דין נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שבהישג ידו, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היא הייתה פועלת נגדו, ויש בהימנעותו כדי לאשש את גרסת הצד שכנגד."מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר – ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו (602ז')". ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ מ"ד (4) 595.
לאור כל האמור שוכנעתי ברמה הנדרשת בהליך האזרחי- 51% , כי יש להעדיף את עדות הנתבע. עדות הנתבע בעניין זה הייתה סבירה נוכח מהות עבודתו אצל הנתבעת ואף נתמכה בעדות התובע ובכך שהנתבעת בחרה שלא להעיד עדים או להציג ראיות שיכולה הייתה להציג. לפיכך, העובדות על פיהן יש לבחון את אחריות הנתבעת, הן כאלו על פיהן מדובר בחומר שנמסר או נלקח, ע"י הנתבע, ממחסן העיריה לצורך עבודת ניקיון חריגה שבוצעה כשבוע לפני האירוע וכי מדובר בחומר שהועבר לבקבוק שתיה שלא נשא עליו כל סימון או אזהרה. בכל מקרה וכפי שצוין לעיל, מדובר היה בבקבוק שנמצא ברכב העיריה בו עשו שימוש מס' מעובדיה.
8.גם אם הנתבעת העבירה הדרכות בענייני בטיחות, לרבות לעניין חומרים מסוכנים, לעובדיה וגם אם הנתבע נכח בהדרכות אלו (לפחות בשנים 2009-2010),עדיין קיימת לנתבעת אחריות בגין מסירת חומר מסוכן לא מסומן בבקבוק, אשר אין עליו כל אזהרה לנתבע. אציין כי גם אם לא הייתי מקבלת את גרסת הנתבע בעניין, הרי עצם הימצאותו של החומר כשהוא בבקבוק שתיה לא מסומן ברכב העיריה בו משתמשים כמה מעובדיה, יש בה כדי להקים אחריות לנתבעת (אם כי כפי שיפורט, ברמת חלוקת האחריות והאשמה המוסרית, ברי כי אחריותו של הנתבע גבוהה בהרבה מזו של הנתבעת).
אציין כי המדובר באחריות הנתבעת הנובעת מרשלנותה הישירה ולא מעצם היותה מעבידת הנתבע שהרי בעניין זה צודקת הנתבעת בטענתה כי לא נתקיימו תנאי סעיף 13 לפקודה הקובעים אחריות מעביד במקרה שהרשה או אשרר את המעשה, או אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו. ברי כי הנתבעת לא אישרה את אירוע ההתזה וכי הוא אף לא נעשה במסגרת, או במהלך עבודתו של הנתבע, אלא מחוץ לשעות העבודה במהלך פגישה אישית בינו לבין התובע. גם את הטענה כאילו מחמת נכות נפשית של הנתבע הייתה בעיה כלשהיא להעסיקו, אינני מקבלת. לא הוכח כי לנתבעת היה מידע קונקרטי כלשהוא לגבי הנתבע. גם אם הנתבע בעל נכות בתחום הנפשי,אין המדובר בהעסקה בתפקיד בו נדרש לשאת נשק וכיוב,אלא כעובד ניקיון. תמם העיד כי הנתבע היה:" אחד העובדים החרוצים והמצטינים שיש בעיריה... עובד חרוץ שהחזיק את הרובע שלו בצורה משביעת רצון,חרוץ ולא היו לנו תלונות כנגדו"עמ' 32 שורות 5-12).
יחד עם זאת מצאתי כאמור כי גם לנתבעת אחריות לנזקים שנגרמו לנתבע וזאת מכוח רשלנותה: ע"פ סעיף 38 לפקודה : "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר – על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה". אין ספק כי במקרה דנן, החומצה הינה בגדר חומר מסוכן ובהתאם לגרסת הנתבע אשר לאור כל המפורט, מצאתי כאמור לאמצה, החומר היה של הנתבעת ונמסר לו מהנתבעת. לפיכך, על הנתבעת היה מוטל נטל ההוכחה להוכיח את העדר רשלנותה בנסיבות. גם אם אתייחס רק להימצאות החומר המסוכן בבקבוק שתיה בלתי מסומן ברכב הנתבעת, עדיין מדובר ברכב של הנתבעת, אשר גם אם נמצא בשימוש עובדיה ,הרי גם הנתבעת הינה בגדר "תופסת הרכב". הנתבעת לא הוכיחה כי לא התרשלה וכי החומר היה מסומן באופן שהנתבע, או שאר המשתמשים ברכב , היו אמורים להיות מודעים לסכנה שבו ולהיזהר מפניו.
ודוק, אין המדובר ברכב אישי, כגון רכב ליסינג שמקום עבודה מעניק לעובד לשימושו האישי. המדובר היה ברכב עיריה ששימש מס עובדים בעת עבודתם ולצרכי העבודה אצל הנתבעת.
ככל שהנתבעת ביקשה להרים את נטל ההוכחה בעניין, הייתה צריכה להוכיח כי החומר נמסר בבקבוק אחר והועבר רק בסמוך לאירוע לאותו בקבוק לא מסומן ע"י מי מעובדיה ללא ידיעתה, או שהייתה פתקית אזהרה על הבקבוק והיא הוסרה ע"י הנתבע, או שהנתבע קיבל הוראה להחזיר את החומר מיד בתום העבודה למחסן ולא עשה כן. משבחרה הנתבעת לא להעיד את אותו תמסות, או את 3 העובדים האחרים שהשתמשו ברכב, ברי כי לא הרימה את נטל ההוכחה שהיה מוטל עליה.
למעלה מן הצורך אוסיף כי גם אלמלא הסעיף הספציפי שבנידון,שוכנעתי כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה, סטתה מסטנדרט התנהגות סביר וכי קיים קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין קרות הנזק (ראה יסודות עוולת הנזיקין בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 112) (להלן: "פס"ד ועקנין").מעבידה סבירה המעסיקה עובדי ניקיון, צריכה הייתה לצפות כי חומר מסוכן בלתי מסומן הנמסר, או אפילו רק נמצא ברכב עובדיה בבקבוק שתיה ללא כל סימון, עשוי לגרום לנזק מחמת שתייתו, או קיום מגע בינו, לבין עובדיה, או מי הנמצא עימם.
על הנתבעת היה לצפות כי מסירת חומר מסוכן כשאינו מסומן וללא הוראה שיש להשיבו מידית למחסניה בתום העבודה עימו,עלולה לסכן את עובדיה או את הבאים עם עובדיה במגע. גם את הסכנה שבעצם הימצאות חומר מסוכן בלתי מסומן ברכב הנתבעת היה על הנתבעת לצפות: הרכב משמש מס' עובדים והוא זירת עבודתם. ברי כי אם החומר המסוכן היה נמצא במשרדיה וגם אם העובד היה מגיע למשרדים מחוץ לשעות העבודה ,עדיין כבעלת ומחזיקת המשרד, הייתה הנתבעת צריכה לצפות את הסכנה שבהימצאות חומרים מסוכנים בתחומה. גם רכב הנתבעת בו עושים מס' עובדים שימוש הינו בגדר תחום הנתבעת.
9.התנהגותו של הנתבע,אשר הוא זה שהתיז ברשלנות ובפזיזות את החומר כלפי התובע (וכפי שיפורט,עליו מוטלת רוב האחריות להתרחשות האירוע),לא ניתקה את הקשר הסיבתי בין הנתבעת לנזק שנגרם. הבסיס להטלת אחריות ולאי ניתוק הקשר הסיבתי בין התרשלות המזיק למעשי אחר נבחן ע"פ סעיף 64(ב) לפקודה בשאלה האם אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק.
בהתאם לפסיקה, סעיף 64 לפקודת הנזיקין קובע שאדם ייחשב כגורם לנזק באשמו אם הוא "הסיבה או אחת הסיבות לנזק". הוראה זו פורשה בפסיקה ככוללת בחובה את הדרישה לקיומו של קשר סיבתי עובדתי וקשר סיבתי משפטי. דרישת הקשר הסיבתי העובדתי היא, כי הפרתה חובת הזהירות מהווה גורם אשר בלעדיו אין, כלומר שללא הפרת החובה לא היה הנזק נגרם; וכל גורם שדי היה בו כדי לגרום לנזק ייחשב כגורם עובדתי לנזק (ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה. במקרה דנן,אי סימון החומצה כחומר מסוכן ואי מתן הוראה להשיבו מייד בגמר השימוש למחסן הנתבעת ולא להותירו ברכב היוו חלק מהסיבות לנזק שכן אילו היה מסומן,היה הנתבע יודע להיזהר ולא מתיז אותו אל עבר התובע וכך גם אילו היה מוחזר למחסו ולא נותר ברכב.
אשר לקיומו של קשר סיבתי משפטי, המבחנים שנקבעו בפסיקה הינם: מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר. כאשר שלושתם מבחנים אפשריים, והם משקפים שיקולי מדיניות (פס"ד ועקנין).
על-פי מבחן השכל הישר - הקשר הסיבתי יישלל רק מקום שבתהליך הגרימה מעורבים גורמים בלתי צפויים, כגון מאורעות טבע בלתי רגילים או מעשה רצוני של אחר, אשר אירעו לאחר ביצוע הפעולה הרשלנית;
על-פי מבחן הסיכון – קשר סיבתי משפטי מתקיים כאשר הנזק נמצא במתחם הסיכון שיצרה התנהגות המעוול;
ואילו על-פי מבחן הצפיות - נדרש כי המעוול יצפה את התרחשות הנזק כתוצאה ממעשהו. לעניין זה די כי המעוול יצפה את סוג הנזק, קרי את תהליך הגרימה על תוצאותיו האפשריות. במקרה דנן, מתקיים הקשר הסיבתי המשפטי שכן הסיכון לפגיעה גופנית בתובע הינו מסוג הסיכונים שהיו יכולים וצריכים להיות צפויים ע"י הנתבעת והנזק שנגרם לתובע מצוי במתחם הסיכונים שיצר המחדל שבהימצאות חומר מסוכן בלתי מסומן בבקבוק מי שתיה ברכבה של הנתבעת המשמש את עובדיה.
בהתאם לפסיקה קשר סיבתי מתנתק ע"י מעשי אחר רק מקום שפעולת אותו אחר המתערב הייתה כאמור כזו שלא ניתן לצפותה (ראה : ע"פ 402/75 אלגביש נ' מדינת ישראל פ"ד ל(2) 561, 575-576; ע"א 350/77 כיתן בע"מ נ' וייס, פ"ד לג(2) 785, 802-801)) (ע"א 7008/09 אל רחים נ' אל קאדר . וראה ע"א 5850/10,6981/10 חברת דפרון בע"מ ואח' נ. עזבון המנוח יבגיני גולובין:
"הטעם לבכורתו של מבחן הצפיות, מקורו במקרים שבהם חובת הזהירות של האחד, תפקידה להגן מפני אשמו של האחר, אף אם עולה הוא לרמה של כוונה (ע"א 2472/90 מלמד נ' ליבוביץ', פ"ד מו(5) 447, 452; ע"א 6649/96 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' גלעד, פ"ד נג(3) 529, 545; ראו גם ע"א 7021/99 עיזבון ויצמן נ' סלע, פ"ד נו(1) 834,833, לעמדתו של הנשיא (כתארו אז) ברק, בתגובה לחוות דעתו של השופט טירקל)" מאחר שמדובר היה במעשה פזיזות ורשלנות במהלכו התיז הנתבע את החומר על התובע, הרי אילו היה החומר מסומן, היה הנתבע נזהר, לא ממשיך להחזיק אותו ברכב, לא מתיז אותו לכוון פניו של התובע ואף יתכן כי התובע היה ממהר ומתרחק מהנתבע.כמו כן, ברי כי אילו היה הנתבע מקבל הוראה להחזיר את החומר למחסן הנתבעת מייד בסיום העבודה,לא היה נמצא החומר ברכב ולא היה מתאפשר לנתבע להתיזו לכוון התובע. המדובר בסיכון מהסוג שעל הנתבעת היה לצפות שהרי הצפיות מתייחסת לכלליות הליך גרימת הנזק ולא לסוג הספציפי של הנזק שנגרם.
10.חלוקת האחריות בין הנתבע לנתבעת- הדין ביחס למס' מעוולים קבוע בסעיף 84(ב) לפקודת הנזיקין:"במעוולים יחד, כל מעוול זכאי להשתתפות מהמעוולים האחרים "על פי הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו של האדם לנזק"
בהתאם להלכה הפסוקה,חלוקת האחריות בין מס' מעוולים תיעשה על בסיס האשמה המוסרית של כל אחד מן האחראים באופן יחסי (ע"א 4530/91 רשות הנמלים נ' צים, בפיסקה 32 לפסה"ד). במקרה דנן,אחריות הנתבעת אינה אחריות שילוחית למעשי הנתבע כעובד שלה,אלא אחריות עצמאית שלה בגין התרשלותה כמפורט לעיל. יחד עם זאת אין ספק שהאחריות המוסרית העיקרית מוטלת על הנתבע, אשר למרות אזהרות התובע (ראה עובדות כתב האישום בהן הודה והורשע הנתבע וכן עדות התובע בענין אשר שלא נסתרה),התיז מהבקבוק אל עבר התובע.בעניין זה צודקת הנתבעת בטענתה כי הנתבע ידע שברכב יש בקבוקים המכילים חומרי ניקוי ואף הוזהר ע"י התובע מפני הריח מהבקבוק. ייתכן שלולא הפרת חובת הזהירות בכך שהבקבוק לא סומן והתאפשר להותירו ברכב, היה המעשה נמנע, אולם עדיין עיקר האחריות מבחינה מוסרית הינה על הנתבע שעשה את המעשה ובפזיזות (דרגה החמורה בהרבה מרשלנות גרידא), התיז את החומר אל עבר התובע.
לאחר ששקלתי את כל הראיות שבפני הגעתי למסקנה כי חלוקה הוגנת בין הנתבעת לנתבע בנסיבות,הינה כזו שהנתבע אחראי בשיעור של 75% לנזק ואילו הנתבעת אחראית בשיעור של 25% בלבד.
11.הנזק- כתוצאה מהאירוע נפגע התובע כאמור בעינו הימנית,אושפז בבי"ח זיו מיום 7.1.12 -16.1.12 ולאחר מכן הועבר להמשך טיפול בבי"ח הדסה, שם לאחר שהסתבר כי לא ניתן להציל את העין הוא נותח,העין נעקרה ובמקומה הושמה עין תותבת. עיון בחוות הדעת שהגישו הצדדים מעלה כי הן מומחה התובע והן מומחה הנתבעת העניקו לתובע 30% נכות ע"פ סעיף 52 (1) 10 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), 1956 (להלן: "התקנות") וכן 5% לפי סעיף 53 (1) לתקנות,אלא שמומחה התובע העניק 10% נוספים ע"פ סעיף 72(2) לתקנות.אלא שסעיף 72 מתייחס לליקויי שמיעה ולא ראיתי קשר לפגיעה שבנידון. יתכן שמדובר בטעות ברישום מס' הסעיף, אך מכל מקום ,מששני המומחים לא נחקרו ומשהנטל מוטל על התובע ואף לאור הטעות כאמור,לא מצאתי כי ניתן להעדיף את חוות דעת מומחה התובע ואני קובעת כי נכותו הצמיתה של התובע כתוצאה מהאירוע הינה בהתאם לחוות דעת מומחה הנתבעת ועומדת על 35%. עוד יצויין כי טענות התובע לנזק נפשי הינן טענות שברפואה ובהעדר חוות דעת רפואית הנדרשת ע"פ הדין כדי להוכיח טענה מסוג זה,אין להביאה בחשבון.
כאב וסבל- על פי ההלכה, פיצוי בגין כאב וסבל בתביעות נזיקין שאינן לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, איננו מוגבל לסכום הקבוע בתקנות לעניין תאונות דרכים. באשר לראש זה נקבע, כי: "... שיעור הנזק הלא ממוני צריך להיקבע בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה הקונקרטי, בכאבים ובסבל של התובע במקרה הנדון..." (ע"א 398/99 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' דיין, פ"ד נה(1) 765, 768 .
הסכום בתביעות אלו, נקבע לגופו, בהתייחס לאופי הפגיעה, לנתונים הסוביקטיביים של הנפגע, ימי אשפוז, הליך שיקומו ,גילו של הנפגע, מידת הכאב והסבל שחווה בעת הפגיעה ולאחריה, אורך תקופת האשפוז ואופי הטיפול הרפואי שנכפה עליו, וכן מידת השפעתה של הפגיעה על מהלך חייו (ע"א 2055/99 פלוני נ' הרב זאב, פ"ד נה(5) 241, 274 (2001)).
כתוצאה מהאירוע וכעולה מהמסמכים הרפואיים, התובע סבל מכאבים עזים וצריבה קשה, נאלץ לעבור ניתוח במסגרתו נעקרה העין והושתלה תותבת ואף ייאלץ לעבור טיפולים נוספים (כגון לתיקון בעוות בעפעף, ראה בחוות דעת מומחה הנתבעת).אין ספק כי המדובר באירוע חמור ביותר אשר השפיע על התובע והותיר בו נכות שתלווה אותו כל ימי חייו.
לאחר שהבאתי בחשבון את כלל הנתונים הרלוונטיים, הגעתי למסקנה כי פיצוי בסכום של 200,000 ₪ יהיה סביר בנסיבות.
12.הפסדי שכר לעבר או לעתיד-התובע לא טען בכתב התביעה, או בתצהירו להפסדי שכר בעבר או לעתיד, שכן גם עובר לתאונה לא עבד כלל והתפרנס מקצבת נכות ממשרד הביטחון בגין נכות קודמת בשיעור 55% מחמת פגיעה קודמת ברגלו. לאור האמור צודקת הנתבעת בטענתה בסיכומיה כי התובע אינו רשאי להרחיב את החזית ולטעון בסיכומיו לראש נזק שככל לא טען לו. אילו היה התובע מעלה טענה בעניין, יכלו הנתבעים לחקרו ולהציג ראיות לסתירתה. ההלכה הפסוקה, על פיה צד אינו רשאי להרחיב את הדיון לשאלות שלא הוגדרו בכתב הטענות, אלא באישורו של בית המשפט נועדה למניעת עיוות דין העלול להיגרם לצד שכנגד הערוך לטעון אך בסוגיות שפורטו בכתב הטענות והוא אינו צופה את האפשרות שיועלו טענות חדשות שכלפיהן לא ניתנה לו הזדמנות לטעון. ראו ע"א 8566/06 אמריקר שירותי ניהול וייעוץ (1987) בע"מ נ' מליבו – ישראל בע"מ [פורסם בנבו]:
"... כלל ידוע שבית המשפט לא ייתן פסק דין על סמך עילה שונה מזו שנטענה בכתב התביעה, אלא אם קיימת הסכמה לכך מצד בעלי הדין ...כפי שציין בית משפט זה: "האיסור "להרחיב חזית" עיקרו בכך שבעל-דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתבי-הטענות, אלא אם כן נענה בית-המשפט לבקשתו לתקן את כתבי-טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא" (ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח(2) 145,151 (2003)).
למעלה מן הצורך (שכן מדובר בהרחבת חזית ממנה יש להתעלם), אוסיף כי התובע הודה בחקירתו כי אין לו כל הכשרה מקצועית, כי עובר לתאונה לא עבד וכי קצבת הנכות אותה קיבל עובר לאירוע ניתנת לו גם כיום ואף גדלה מחמת פגיעות נוספות שלא קשורות לאירוע. לאור נכויותיו הנוספות של התובע, אשר במהותן הינן תפקודיות (נכות ברגל וכן פריצות דיסק),אין ספק שגם אלמלא האירוע וכפי שנהג התובע במשך כל השנים שקדמו לאירוע, לא היה התובע עובד וממשיך להסתפק בקצבה הגבוהה(!) אותה הינו מקבל מימלא. לאור האמור אין לקבל את הטענה לפגיעה כלשהיא בכושר השתכרותו של התובע-כושר שמימלא לא היה קיים כבר עובר לאירוע ולא הוכח ואף בכלל לא נטען בתצהיר, או בתביעה, כי הופחת בעקבותיו.
13.הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לטיפולים הרפואיים בעבר ובעתיד-התובע לא צירף קבלות המשקפות את סכום ההוצאות להן טען. אפילו לגבי עלות התותבת ואף שהתובע צירף מסמך לעניין עלות בסך 9,742 ₪,הרי התובע הודה בתצהירו כי קיבל השתתפות של 75% (סעיף 43 לתצהיר).-התובע טען בתצהירו כי בעתיד ייאלץ להחליף את עינו התותבת אחת לשלוש שנים בעלות של 10,000 ₪ וכי צפוי כי השתתפות קופ"ח בעבר, לא תינתן גם בעתיד . יחד עם זאת טענה זו, לעניין הצורך בהחלפת התותבת ותדירות ההחלפה, לא נתמכה בכל מסמך, או חוות דעת רפואית (מומחה התובע לא התייחס לעניין. גם הטענה כי קופ"ח לא תשתתף בעלות כבעבר, לא הוכחה. בהתאם לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד- 1994 (להלן: "חוק הבריאות"), קיימת זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות, כמשמעותם בסעיף 3 לחוק האמור. שירותי הבריאות יינתנו על פי סל שירותי הבריאות, בתחומים המוגדרים בחוק (ס' 6 לחוק). התובע לא הוכיח, כי הטיפולים הרפואיים להם נזקק, או יזדקק, אינם נכללים בסל שירותי הבריאות.
לפיכך ובהעדר ראיה ספציפית להוצאות רפואיות נוספות להן נזקק, או יזקק התובע בעתיד, אני מעמידה את הפיצוי בראש נזק זה לעבר ולעתיד בהתחשב במסמכים הרפואיים שהומצאו בפני ולאחר שהבאתי בחשבון על דרך האומדן גם את עלות הנסיעות לבדיקות הרפואיות נשוא המסמכים הרפואיים שהגיש התובע ולטיפולים הרפואיים הנוספים להם יזדקק בעתיד ע"ס גלובלי של 15,000 ₪.
14.עזרת צד ג' ואבדן שירותי אב- אין ספק שביחס לעבר זכאי התובע לפיצוי בגין עזרת בני משפחתו. התובע היה מאושפז תקופה ממושכת ולאור הפגיעה החמורה,ברי כי בחודשים שלאחר התאונה נזקק לעזרת בני משפחה,עזרה החורגת מהנהוג בין בני משפחה. הלכה פסוקה היא, כי כאשר בן משפחה מטפל בנפגע ומשקיע 'מאמץ יוצא דופן וחריג' מעבר למקובל בין בני משפחה, יהיה זכאי הנפגע לפיצוי בגין אותה עזרה, גם אם אין הוא משלם עבורה (ע"א 121/85 ליאור נ' פרי, פסקה 9; ע"א 357/80 נעים נ' ברדה פ"ד לו(3) 762, 792-791)" (ע"א 1164/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בן חיון. אני מעריכה עזרה זאת לעבר בסכום גלובלי של 20,000 ₪.
יחד עם זאת,ביחס לעתיד,לא מצאתי כי התובע הוכיח שהוא זכאי לפיצוי בראש נזק זה. מצבו של התובע התייצב ולא הוכח כי כיום הינו מוגבל בפעולותיו היומיומיות והתיפקודיות בגין אבדן העין דווקא. זאת ועוד, מעבר לאבדן העין,סובל התובע מימלא מפגיעה אורתופדית חמורה בגינה הוענקו לו 55% נכות שאינם קשורים לאירוע. המדובר לפי עדות התובע בנכויות בגין פגיעה ברגל ובגב לרבות פריצות דיסק-פגיעות שהינן תיפקודיות במהותן. לפיכך, ככל שהתובע נזקק כיום, או יזדקק בעתיד, לעזרה או יהיה מוגבל בעבודות הבית,הרי הסיבה לכך הינן נכויות אורתופדיות אלו והנתבע לא הוכיח שהסיבה לכך היא אבדן העין.
התובע טען בסיכומיו (ראה סעיף 40), כי הינו סובל מדיכאון קשה,חוסר תיפקוד,התקפי זעם בלתי מוסברים שמשמעותם אבדן שירותי אב. יחד עם זאת,התובע לא צירף חוות דעת פסיכאטרית מטעמו. טענתו להשפעה על מצבו הנפשי כתוצאה מהאירוע, הינה טענה שברפואה וללא חוות דעת רפואית אין להביאה בחשבון ולא ניתן לקבוע כי מצבו הנפשי הנטען,אם וככל שחמור כנטען,קשור סיבתית לאירוע דווקא.
גם טענת התובע כי הינו מוגבל בנהיגה לא הוכחה והתובע הודה כי למרות נכותו הוא נוהג ברכב הפרטי (עמ' 15 שורות 28-29) ואין לו הגבלות ממשרד הרישוי (עמ' 21 שורה 6). טענתו כי בלילה הינו מוגבל בנהיגה ונאלץ להיעזר באחרים, לא נתמכה בכל עדות מטעם אותם אחרים שנוהגים עבור הנתבע לטענתו.
15.לאור כל האמור, זכאי התובע לפיצוי העומד ע"ס 235,000 ₪ (200,000 ש"ח-כאב וסבל, 15,000 ₪-הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לטיפולים הרפואיים,20,000 ₪-עזרת צד ג' לעבר). לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 20%,החזר אגרה משוערכת וכן את הוצאות התובע לצורך תשלום למומחה מטעמו.
בהתאם לאמור בסעיף 10 לעיל, אני מחייבת את הנתבע 1 לשלם לתובע 75% מסך הסכומים כאמור. אני מחייבת את הנתבעת 2 לשלם לתובע 25% מסך הסכומים כאמור.
ניתן היום, ז' תשרי ז' תשרי תשע"ז, 09 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.
