רקע ועובדות
1. התובע הינו אזרח גרמניה, אשר הגיש תביעה זו להשבת תפוס, שהינו זהב שנתפס בעת הגעתו ארצה כתייר ביום 22.4.14 .
הצדדים הגיעו להסדר דיוני לפיו לא התקיים דיון הוכחות והגישו ביום 22.4.15 רשימת מוסכמות – פלוגתאות כדלקמן:
התובע הגיע לישראל ביום 22.4.14 ונתפס בנמל התעופה בן גוריון שברשותו 3 מטילי זהב במשקל כולל של כ- 8 ק"ג, שנצבעו בצבע אפור ועליהם הודבקו מבנים קטנים מפלסטיק, שנחזו להיות מזכרות לתיירים מברלין (להלן: "הטובין"). הטובין נתפסו ע"י בודקי המכס לפי אישור התפיסה ונשלחו לבדיקה במכון התקנים. שמאי הנתבעת העריך את הטובין בשווי 1,139,045 ₪ ביום התפיסה.
ביום 20.5.14 הגיש התובע בקשה להשבת תפוס בהתאם לס' 190(א) לפקודת המכס וביום 9.6.14 נשלחה אליו הודעת חילוט, לפיה, הטובין מחולטים כדין והינו רשאי להגיש תובענה לבימ"ש אזרחי תוך חודשיים מיום ההודעה.
ביום 22.5.14 הוגש נגד התובע כתב אישום בגין הברחת הטובין, מסירת הצהרה שאינה נכונה לפקיד מכס, הטעיית פקיד מכס ומסירת ידיעה לא נכונה עפ"י חוק מע"מ. ביום 26.6.14 הורשע התובע לאחר שהודה בעבירות המיוחסות לו ונידון ל- 40 ימי מאסר בפועל, 6 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 200,000 ₪ או 60 ימי מאסר תמורתו.
עפ"י הודעת עדכון של הנתבעת מיום 26.5.15, התובע היה במאסר מיום 26.6.14 – 21.7.14, לא שילם את הקנס שהוטל עליו ולא ריצה את 60 ימי המאסר תמורתו.
תמצית טענות התביעה:
2. התובע ריצה את עונשו ושב לגרמניה. לטענתו, שווי הזהב שנתפס הינו למעלה ממיליון ₪, וחל עליו רק תשלום מע"מ שהינו 205,028 ₪.
טוען התובע, שאין להטיל עליו, בנוסף לעונש הפלילי, עונש כספי שהינו פי 5 משווי המס שהיה עליו לשלם, והחלטת המשיבה אינה סבירה.
תמצית טענות ההגנה:
3. מטילי הזהב שנמצאו בכבודתו של התובע, היו במשקל של 8 ק"ג צבועים באפור, ועליהם הודבקו מבנים מפלסטיק שנחזו להיות מזכרות לתיירים מברלין. הטובין נתפסו והוערכו על ידי שמאי מטעם הנתבעת, וביום 9.6.14 הודע לתובע שהטובין מחולטים.
על פי סעיף 190 (א)לפקודת המכס, ככל שהאדם שאצלו נתפסו הטובין או בעל התפוס, לא מסרו לגובה המכס הודעה בכתב תוך חודש מיום התפיסה להשבת התפוס – רשאי גובה המכס למכרם או להשמידם.
סעיף 192 לפקודת המכס קובע, שפקיד המכס רשאי להגיש תובענה להחרמת טובין או לדרוש מהתובע להגיש תובענה להחזרת תפוס. אם לא עשה כן התובע תוך חודשיים מיום מתן ההודעה, יראו את התפוס כמוחרם ללא צורך בהליכים נוספים.
4. פעולת החילוט היא סנקציה אזרחית עונשית שמופעלת כאשר מתקיים אחד מהתנאים המנויים בסעיף 204 לפקודה, סנקציה זו אינה מוטלת לאחר בירור משפטי בו נמצא בעל הטובין אשם בעבירה, אלא היא מוטלת מכוח החוק במישור האזרחי-מנהלי ויש בה משום עונש לבעל הטובין. הסנקציה יכולה להיות בצורת קנס או חילוט והחרמה, ומטרתה להרתיע את בעלי הטובין שנעברה ביחס אליהם עבירה. דהיינו החילוט עצמו מהווה עונש לבעל הטובין וזו סנקציה אזרחית ששונה מסנקציה פלילית. הליך ההחרמה להבדיל מחילוט הוא פעולה משפטית שמתגבשת באמצעות קביעה שיפוטית או בהתקיים נסיבות על פי הפקודה. החילוט הוא שלב ביניים שזמן קיומו זהו שלב בו המחולטים מופקעים זמנית מהבעלים. בחלוף המועדים שבפקודה, או בהתקיים הליך שיפוטי, קיימות שתי אפשרויות- שהטובין יושבו לבעליהן או שיוחרמו. אם הם מוחרמים הבעלות עוברת לידי המדינה וההחרמה מפקיעה מידי הבעלים את הזכויות בהם (להבדיל מחילוט שזו הפקעה זמנית).
5. בעניינינו טוענת הנתבעת, הטובין חולטו בהתאם לסעיף 204 לפקודה, לאחר שהוברחו על ידי התובע שעבר במסלול הירוק ולא הצהיר עליהם. בכך הוא הצהיר שאין עימו טובין שחייבים במס. בפרוטוקול הדיון הפלילי הוא הודה במעשים המיוחסים לו ומכיוון שהוא הצהיר הצהרה כוזבת, קמה עילת תפיסה וחילוט הטובין, שנעשה כדין, מכוח סעיף 204(13)(14) לפקודה.
הטובין מוחרמים גם מכוח סעיף 230 לפקודת המכס בשל הרשעה פלילית וההחרמה מהווה אקט עונשי מכוח ההרשעה.
הנתבעת טוענת שתפיסת הטובין היא מידתית בהתאם להוראות פקודת המכס, החילוט מהווה סנקציה אזרחית על מעשה הברחה אסור שהתובע הודה במעשה .
דיון
6. עניינה של התביעה דנן הינה תביעת התובע שיושבו לו מטילי הזהב – הטובין שחולטו ע"י הנתבעת בהתאם להוראות ס' 204 לפק' המכס ולחילופין להורות לנתבעת למכור את הטובין ולהעביר לתובע חלק מדמי המכירה.
יש להכריע בשאלה, האם החלטת הנתבעת לחלט את הטובין המוברחים הניה מידתי וסבירה בנסיבות העניין.
ביום 26.6.14 הורשע התובע לאחר שהודה בעבירות המיוחסות לו ונידון ל- 40 ימי מאסר בפועל, 6 חודשי מאסר על תנאי, קנס 200,000 ₪ או 60 ימי מאסר תמורתו.
מטענות הנתבעת שלא נסתרו עולה, שהתובע לא מילא אחר מלוא הענוש שהוטל עליו, כיוון שהוא לא שילם את הקנס שהוטל עליו וריצה 26 ימי מאסר בלבד.
7. אין חולק בין הצדדים, שהתובע הצהיר הצהרה כוזבת והבריח את הטובין כדי להתחמק מתשלום מס (סעיף 10-12 לסיכומי התובעים). המחלוקת הינה, האם הסנקציה שהטילה הנתבעת בהחרמת הטובין הינה מידתית או שעליה להסתפק בסנקציה פחותה.
התובע אינו חולק על חוקיות פעולת המכס, בעצם חילוט הטובין שהוברחו וטוען (ס' 10 לסיכומיו), כי הנתבעת כרשות מנהלית רשאית לחלט ולהחרים טובין. אך לגרסתו, הנתבעת רשאית להסתפק בסנקציה פחותה. מידת הענישה לטענתו, נתונה לשיקול דעתה של הנתבעת ורמת הענישה תלויה בנסיבות ביצוע העבירה או הנסיבות האישיות. לטענתו, הוא לא עוסק בסחר בזהב אלא ניסה בפעולה חד פעמית להרוויח כסף. הוא השקיע סכום עתק, ריצה את עונשו, ונגרם לו נזק כבד.
8. לטענת התובע, סעיף 231 (א) לפקודת המכס מעניק לרשות המכס סמכות לכפר על עבירות על ידי תשלום כספי, המשקף את גובה ההנאה הכספית לה היה צפוי מבריח הטובין. לטענתו, בעניינו ננקטו הליכים חמורים ביותר: הגשת כתב אישום, ריצוי עונש והחרמה מלאה של הטובין.
טוען התובע, שסכום הכסף שבו נרכש הזהב מקורו בהלוואה ולכן הוא מבקש להתחשב בו ולהטיל סנקציה פחותה.
9. הפסיקה קבעה, שהחילוט מוטל מכוח חוק במשפט האזרחי מנהלי ויש בו עונש לבעל הטובין, אך הסנקציה עומדת במישור אחר ושונה מהסנקציה הפלילית. החילוט אינו מוטל לאחר בירור משפטי שבו בעל הטובין נמצא אשם בעבירה, אלא מוטל מכוח החוק במישור האזרחי מנהלי. החילוט הוא שלב ביניים שזמנו מוגבל, והטובין המחולטים מופקעים זמנית מבעליהם. הליך ההחרמה, להבדיל מחילוט, הוא פעולה משפטית המתגבשת באמצעות קביעה שיפוטית או בהתקיים נסיבות מיוחדות על פי הפקודה. ההחרמה מפקיעה את זכויות הבעלים באופן סופי, להבדיל מחילוט שמפקיע את זכויות הבעלים באופן זמני בלבד. (ע"א 545/96 SHERIDON EIXN LTD נ' רשות הנמלי והרכבות. עוד נקבע בפס"ד שרידן כי ההחרמה מהווה אקט עונשי שכן מקור כוחה הוא ההרשעה ושהפרוש הנכון של ס' 230 לפק' המכס הינו שהטובין יוחרמו רק כאשר אדם הורשע בעבירה עפ"י פק' המכס הינו גם הבעלים של הטובין.
10. בבג"ץ 335/82 יעקב למדן ואח' נ' מנהל אגף המכס והבלו, שם לא עסק ביהמ"ש במקרה של חילוט סופי, אלא בשלב של תפיסת הטובין, והתובעים פנו בבקשה להשבת הטובין עפ"י ס' 191 לפק' המכס, למסור את הטובין כנגד מתן ערבות. שם טענו העותרים כי את הרשות הנתונה למשיב בס' 191לפקודה יש לפרש כחובה, כל אימת שמוגשת למשיב בקשה על-פי סעיף זה. נקבע בפסק הדין:
"נראה לי, שבענייננו, לפי נוסח סעיף 191 לפקודה ומטרתו, אין לייחס למחוקק כוונה, שבכל עת שפונה אליו בעלים של טובין שנתפסו, חייב המשיב להיעתר לבקשה. ראשית, את כוונת המחוקק ניתן ללמוד לא רק מנוסח הסעיף 191 עצמו. בהערת השוליים של הסעיף נקבע במפורש:נ "מותר להחזיר תפוס אם ניתנה ערובה". משמע, שמותר למשיב להחזיר תפוס אם ניתנה ערובה, אך אין הוא חייב לנהוג כך.
שנית, כוונת המחוקק, כעולה מסעיפי החוק הנוגעים לעניין, אשר צוטטו לעיל, היא, שטובין, שביחס אליהם מתקיימות נסיבות, כמתואר באחת מפיסקאות המשנה של סעיף 204, ייחשבו כמחולטים, כשלב לפני היותם מוחרמים. הכוונה שבצד הוראה זו היא, שבעל הטובין יאבד בעלותו בהם ואת זכותו להשתמש בהם כבעלים. סעיף 191 פתח אמנם פתח למתן ערובה במקום טובין שנתפסו, אך הוראתו הינה בבחינת חריג למה שיחול במקרה הרגיל, ואין לייחס למחוקק, על-אף הלשון הברורה שנקט, שהתכוון לכך, שחריג זה יחול כל אימת שמוגשת בקשה לכך על-ידי בעל הטובין........."
"....... הרעיון שמאחורי חילוטם של טובין כולל אלמנט של הרתעה הן כלפי בעל טובין והן כלפי אחרים. על בעליהם של טובין לדעת - ועל-ידי כך להיות מורתעים שכל טובין, שנעברה בהם או ביחס אליהם עבירה, ודינם כמחולטים לפי סעיף 204 לפקודה, צפויים לתפיסה ולהחרמה. אלמנט הרתעתי זה יימצא מסוכל ולו בחלקו - אם יאופשר, כדבר שבשגרה, לכל בעל טובין שנתפסו להמירם בערבות מתאימה. זו מדיניות הנקוטה על-ידי המשיב בדרך כלל - מבלי שהעותרים הופלו בעניין זה לרעה - פרט למקרים חריגים, קלי ערך, אשר דוגמאות שלהם נתן המשיב בתצהיר שהוגש מטעמו....
.7הסאנקציה של חילוט על-פי סעיפים 188(א) ו- 204לפקודה אינה מוטלת לאחר בירור משפטי, בו נמצא בעל הטובין אשם בעבירה. סאנקציה זו מוטלת מכוח החוק במישור האזרחי-מינהלי, ואף כי לגבי בעל הטובין יש בה משום "עונש", עומדת היא במישור אחר, שונה מהסאנקציה הפלילית. לא אחת קובע המחוקק בחוקים פיסקאליים סאנקציה אזרחית, אשר יש לה קיום עצמאי ונפרד מההליכים הפליליים, שניתן לנקוט אותם על-פי אותם חוקים. סאנקציה כזו יכולה להיות בצורת תשלום קנס או חיוב בהפרשי הצמדה וריבית, אשר מוטלים על מי שלא מילא הוראות, המוטלות עליו על-פי החוק, ואלה מוטלים עליו, ללא צורך בהכרעה שיפוטית.....
יוצא, שהסאנקציה של חילוט הטובין על-פי סעיף 204 ותפיסתם על-פי סעיף 188(א) לפקודה אינה מותנית בקיום הליך פלילי נגד בעל הטובין, ועומדת היא במישור נפרד מהמישור של ההליך הפלילי.....
על בעליהם של טובין לדעת - ועל-ידי כך להיות מורתעים שכל טובין, שנעברה בהם או ביחס אליהם עבירה, ודינם כמחולטים לפי סעיף 204 לפקודה, צפויים לתפיסה ולהחרמה. אלמנט הרתעתי זה יימצא מסוכל ולו בחלקו - אם יאופשר, כדבר שבשגרה, לכל בעל טובין שנתפסו להמירם בערבות מתאימה. זו מדיניות הנקוטה על-ידי המשיב בדרך כלל - מבלי שהעותרים הופלו בעניין זה לרעה - פרט למקרים חריגים, קלי ערך, אשר דוגמאות שלהם נתן המשיב בתצהיר שהוגש מטעמו.
לכאורה, גם נוסח החוק מצביע על כך, שהכלל הוא, שהטובין יחולטו ויישארו תפוסים, עד שיוברר, אם דינם להיות מוחרמים אם לאו. מתן ערובה במקום הטובין התפוסים הינו חריג לכלל, וחריג זה יחול רק כשמתבקש לכך המשיב, והוא משתכנע, על-פי שיקול-דעתו, שיש מקום לחרוג מהכלל. ברור, שגם אם מדובר בחריג למצב הדברים הרגיל, כשמוגשת בקשה למשיב על-פי סעיף 191, עליו לשקלה לגופה, ופרט לשיקולים כלליים המדריכים אותו, עליו להתייחס גם לנסיבותיו המיוחדות של המקרה בבואו להחליט, אם יש מקום להיעתר לה אם לאו.
11. עוד נקבע שם כי כדי להרתיע מפני מעשי הברחה כמו אלה המיוחסים לעותרים, גישת המשיב היא, שאין להקל עם החשודים בהם, ויש לנקוט כלפיהם גישה מחמירה במיוחד; אם בנסיבות אלה לא ראה המשיב להשתמש בשיקול-דעת על-מנת להקל עם העותרים, אין לומר, ששקל באופן החורג משיקולים הצריכים לעניין או באופן כה בלתי סביר, המצדיק את התערבות בג"צ. כן נקבע שסאנקציה זו מוטלת מכוח החוק האזרחי-מנהלי, ואף כי לגבי בעל הטובין יש בה משום "עונש", עומדת היא במישור אחר מהסנקציה הפלילית.
12. במקרה דנן הזהב שהוברח ארצה ע"י התובע היה בסכומים גבוהים מאוד, למעלה ממיליון ₪, שהוברח תוך הצגתו כפריט לממכר מזכרות, מתוך כוונה להשתמט מתשלום המיסים. התובע הורשע בעבירות שביצע מתוך כוונה ברורה להתחמק מתשלום המיסים. ס' 230 לפקודת המכס קובע שמשהורשע התובע בהליך פלילי הטובין המוברחים עוברים לבעלות הנתבעת.
התובע מבקש להקל עליו ולהשיב לו חלק מהטובין או משווים לאחר מכירתם, אך לא הראה כל טעם להקל עליו ולהשיב לו חלק מהטובין, או להעביר אליו חלק מתמורת מכירתם.
התובע אף לא מילא את כל העונש שהוטל עליו בתיק הפלילי. בעניינינו, מדובר בהליך אזרחי, נפרד מההליך הפלילי, ולמנהל שיקולים בהחלטה על חילוט, שאינם קשורים לשיקולים החלים עפ"י ס' 231 לפקודת המכס, המאפשר לעברייני מס להימנע מהליך פלילי בגין עבירת מכס ע"י תשלום כופר.
13. השיקול המנהלי לחילוט הטובין לאחר הרשעת התובע, שונה משיקולי המנהל בהתאם לס' 231 לפק' המכס, המאפשר להימנע מהליך פלילי בגין עבירת מכס בגין תשלום כופר, טרם שהוגש כתב אישום וטרם שהנאשם הורשע.
החרמת הטובין נועדה גם להענשת התובע כמי שביודעין ובכוונה התחמק מתשלום מס, אך גם כגורם הרתעה ובמקרה דנן, התובע לא שילם את הקנס שנגזר עליו בהליך הפלילי. בנוסף, החילוט הינו בנוסף לכל עונש, כמפורט בס' 221 לפקודת המכס.
14. אמנם בסיכומיו טען התובע לראשונה, כי בישיבת גישור שהתקיימה עובר להליך הפלילי, בין התובע לפרקליט ממיסוי וכלכלה בפרקליטות, הוסכם שלמרות שבימ"ש יטיל עליו קנס, התובע יוכל לעזוב את הארץ מבלי לשלמו ויהיה עליו לשלמו רק אם יחליט לשוב ארצה. טענה זו שכאמור הועלתה לראשונה בסיכומי התובע, לא נטענה קודם לכן, ולא הובאה לכך כל ראיה.
כבר נקבע:
"מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר - ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו ". עא 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ מד(4) 595)
אני דוחה טענה זו של התובע.
15. אני מקבלת את גרסת הנתבעת, לפיה חומרת העבירה וממדיה מצדיקים את החרמתם מלוא הטובין, בין היתר כדי לשמש כהרתעה מפני הישנות הברחות.
לאור המפורט דין התביעה להידחות במלואה.
התובע ישלם לנתבעת הוצאות שכ"ט בסך 10,000 ₪.
ניתן היום, ה' אלול תשע"ה,20 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.
