בר עמי (1990) בע"מ ואח' נ' י.א. דקור תעשיות 2013 בע"מ ואח'

• תיק זה הושב אליי על ידי בית המשפט המחוזי, לאחר שהוגש בו ערעור ע"י התובעת (להלן גם: בר עמי), וזאת על מנת שפסק הדין יושלם וינומק בשאלת האחריות האישית של הנתבע 2– מר יריב קרן.

• בקצרה, בר עמי היא חברה בע"מ העוסקת ביבוא ושיווק מוצרי קרמיקה וחיפוי והמפעילה קומפלקס תצוגה בירושלים, והשכירה אולם תצוגה לחברה שנקלעה להליכי פירוק. הנתבע 2 רכש את החברה המתפרקת באמצעות הנתבעת 1, חברת דקור תעשיות, וחוזה השכירות הישן המשיך לחול. לאחר זמן מה החלו הצדדים לדון בדבר תנאי שכירות חדשים, והתקבל הסכם שונה למשך ששה חודשים (יולי-דצמבר 2018). לקראת סוף התקופה, החל דין ודברים בנוגע להסכם שכירות חדש. התובעת טענה שהצדדים סיכמו את כל התנאים, אך לגרסתה קרן התחמק מחתימה על החוזה הסופי. בפסק דיני הקודם קיבלתי את דברי התובעת וקבעתי שנכרת חוזה מחייב בין הצדדים, באופן המחייב את הנתבעת 1 – שהיא הצד לחוזה שלא נחתם.

• באשר לנתבע 2, מר קרן, טוענת התובעת שבהתנהלותו בפניה במשא ומתן ליצירת החוזה הציג מצגים כוזבים לפיהם דקור תעשיות מעוניינת בהמשך שיתוף הפעולה, וזאת עשה על מנת להרוויח שהות לחסל את עסקי הנתבעת באין מפריע. לדברי התובעת, היא הסתמכה על מצגי שווא אלה ושינתה את מצבה לרעה (בין היתר לא התקדמה בכריתת חוזה עם צד שלישי), והדבר הביא לנזקים עצומים שנגרמו לה. על כן, עתרה התובעת בתביעתה להרמת מסך ההתאגדות בין הנתבע לנתבעת וכן להטלת אחריות אישית נזיקית על הנתבע 2 מכח היותו נושא משרה בחברה. בסיכומיה ציינה התובעת שמר קרן עוול כלפיה ברשלנות, בכך שחרג "חריגה קיצונית ובלתי סבירה, בלשון המעטה, מגדר פעילותו השגרתית של נושא משרה בתאגיד, הפועל במסגרת העסקים הרגילה והמקובלת". עוד נטען שקרן נטל סיכונים בלתי סבירים בניהול החברה בהתנהלותו מול התובעת והדבר לא עולה בקנה אחד עם התנהלות סבירה של מנהל חברה הפועל לטובתה. אשר להרמת מסך ההתאגדות טענה התובעת שהנתבע פעל באופן ישיר להונות את התובעת ולקפח אותה וכן, כאמור, שנטל סיכונים בלתי סבירים והמשיך להשתמש במושכר בלי לשלם דמי שכירות, וכל זאת בהתעלמות מאי יכולתה הכלכלית של החברה שבבעלותו לפדות את חובותיה כלפי התובעת.

• בנוגע לטענות אלה קבעתי שאין להידרש לכלי הדרמטי של הרמת מסך בעניינו של קרן, ושאין להטיל עליו אחריות אישית:

  "לא מצאתי עילה להרמת מסך בין דקור תעשיות לקרן. התובעת לא הוכיחה באופן מספק שנעשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, באופן המצדיק לחייב את קרן באופן אישי בגין התנהלות החברה. לא מצאתי שבהתנהלות הנתבעים היה פסול באופן המצדיק שימוש בכלי חריף זה.

  אשר להטלת אחריות אישית, התובעת לא הוכיחה עוולה כלשהי אותה ביצע הנתבע ועל כן לא ניתן להטיל עליו אחריות אישית. התובעת מכבירה בתיאורים איך הנתבע, "באופן אישי", גרם לה לנזק רב, אך הדבר לא יורד בפועל לרמת ההוכחה הנדרשת לצורך הטלת אחריות אישית. "

• התובעת הגישה ערעור על פסק הדין ובעיקר על קביעתי זו, ובפסק דינו מיום 31.3.22 החזיר, כאמור, בית המשפט המחוזי את התיק אליי על מנת שאוציא תחת ידי פסק דין משליםומנומק בנוגע לשאלת חבותו האישית של מר קרן.

הרמת מסך – המישור הנורמטיבי

סעיף 6(א) לחוק החברות, תשנ"ט-1999 קובע כך:

(א) (1)   בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

(א)   באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

(ב)   באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,

ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

(2)   לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.

ראשית יצויין שמדובר בכלי קיצוני ביותר שיש להפעילו רק במקרים חריגים: "ידוע, לחברה יש אישיות משפטית נפרדת מבעלי מניותיה. עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה הינו הבסיס לדיני החברות במשפט הישראלי ובכלל. בצידו של כלל זה קיים חריג – הקבוע בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות) – המאפשר במקרים מסוימים "להרים את מסך ההתאגדות" ולייחס חוב של חברה לבעל מניות בה. בפסיקה נקבע לא אחת כי הסעד של הרמת מסך הינו סעד קיצוני ומרחיק לכת, שיש לעשות בו שימוש זהיר ביותר במקרים חריגים ולא כדבר שבשגרה, כיוון שמשמעותו הינה ביטול האישיות המשפטית הנפרדת של החברה ושינוי בדיעבד של מערך היריבויות המשפטיות על ידי בית המשפט. קביעה זו קיבלה משנה תוקף לאחר שסעיף 6 לחוק החברות תוקן במסגרת תיקון מס' 3 לחוק החברות משנת 2005. במסגרת התיקון הצטמצמו במידה ניכרת המקרים שבהם רשאי בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות בין החברה לבין בעלי מניותיה [להרחבה בנקודה זו ראו למשל: ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי [פורסם בנבו] (1.8.2010) בפסקאות 84-74 לפסק דיני ובפסקה 8 לפסק דינו של השופט א' ריבלין והאסמכתאות המוזכרות שם (להלן: עניין נשאשיבי)]." (ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמואל שמעון (נבו 22.01.2015), להלן: עניין שמעון‏‏).

מצב קלאסי של "שימוש באישיות המשפטית הנפרדת" באופן פסול המצדיק הרמת מסך היא כאשר נראה שהשימוש בחברה – ובנפרדותה – הוא רק למטרות אישיות של בעלי המניות, עד שנראה שאין לחברה מעמד עצמאי ומנותק מהם. למשל, מקרה בו אדם יקים חברה אך ורק לצורך הברחת נכסים או התחמקות מנושים (ראו, למשל, ע"א (מחוזי ת"א) 65459-11-19 דולב מיכון משרדי בע"מ נ' מדיקום פתרונות משרדיים בע"מ (נבו 18.02.2020)).

לא נראה שהמקרה שלפנינו נופל לגדר המקרים הללו. הדבר גם לא נאמר ולא הוכח על ידי התובעת. להפך, התמונה שהוצגה בפניי היא שקרן גילה הזדמנות עסקית – דבר שאין בו כל פסול – ורכש חברה העומדת בפני פירוק, באמצעות חברה נוספת שבבעלותו, על מנת לשקם אותה ולהפוך אותה לרווחית ומצליחה. לאחר מכן, ביקשה החברה את שינוי החוזה על מנת לנסות ולהשתקם ממצבה הקשה, ואכן הוסכם על תנאי שכירות חדשים למשך 6 חודשים. לאחר מכן, בעת המשא ומתן לקראת חתימה על חוזה חדש התחמקה החברה שבבעלות קרן מחתימה עליו. בנוגע לכך קבעתי את אחריותה ואת חובה לתובעת. אמנם התנהלות זו לוקה בחסר, אך עליה החברה נתנה את הדין. לא הוכחה בפניי מטרה נסתרת של הנתבע, או רווח אישי שלו, בניהולו את התובעת ובייחוד בעשותו את המעשים המתוארים בכתב התביעה – מעשים אשר בגינם מצאתי את הנתבעת חייבת כלפי התובעת.

על כן, לא מצאתי שיש בהתנהלות זו פסול העולה כדי שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה. זאת, בהתאם למקרים בפסיקה שנראים חריגים, חמורים ובוטים הרבה יותר מהמקרה שבפנינו, בהם החברה היא אך אמצעי פיקטיבי ודרך להזרמת כספים לכיסם של בעלי המניות. על כן, אינני סבורה שהמקרה הנוכחי מצדיק את הרמת מסך ההתאגדות ואת חיובו של מר קרן בחובה של החברה.

אחריות אישית של מר קרן

דרך אחרת לחיוב קרן בגין מעשיו היא על ידי קביעת אחריותו האישית כלפי התובעת, מכח דיני הנזיקין או מכח דיני החוזים. "רובה המוחלט של הפסיקה שעסקה בשאלת הטלת אחריות אישית על אורגן בחברה פסעה "במסלול הנזיקי", דהיינו דנה בתביעות שבהן ביקשו התובעים לייחס חבות אישית לאורגן, נושא משרה או עובד של חברה בגין מעשים או מחדלים שממלאים אחר כל יסודותיה של עוולה נזיקית כזו או אחרת, ומשכך מקימים אחריות מכוח דיני הנזיקין. בהקשר זה קבע בית משפט זה לא אחת כי עצם העובדה שאדם פועל בכובעו כאורגן, נושא משרה או עובד של החברה אינה מקנה לו חסינות מפני חבות בנזיקין, ככל שמעשיו או מחדליו ממלאים אחר יסודותיה של עוולה נזיקית, אפילו אם הוא מבצע את העוולה לא למען עצמו אלא למען החברה" (עניין שמעון - ההדגשה אינה במקור).

התובעת ציינה בסיכומיה שמר קרן עוול כלפיה בעוולת הרשלנות. התובעת אף ציינה ש"פעולותיו של נושא משרה ייבחנו כפעולותיו של כל אדם פרטי אחר, והוא יחוב בנזיקין בהתאם לכללים הרגילים הקובעים חזות זו". בכך הצדק איתה.

אם כן, השאלה שיש לשאול היא האם התובעת הוכיחה את התקיימות כל יסודותיה של עוולת הרשלנות. אני סבורה שהתשובה לכך שלילית. גם אם נניח שהוכחה התרשלות של קרן ושקיים נזק – התובעת לא הצביעה על קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית של קרן כלפיה באופן המחייב הטלת אחריות אישית.

בתי המשפט זהירים מאד גם בהטלת אחריות אישית על נושאי המשרה בתאגיד. אין המשמעות שנושאי המשרה יצאו לרוב פטורים מהטלת אחריות אישית, מקום בו הוכח שהם עוולו באופן אישי כלפי הצד השלישי, אלא המשמעות היא שנדרשת בחינה זהירה של התקיימות כלל יסודותיה של העוולה הנזיקית. זאת, על מנת לוודא גם במקרים אלה שהאישיות המשפטית הנפרדת של החברה לא תיוותר, למעשה, מרוקנת מכל תוכן.

בע"א 4612/95 איתמר מתתיהו נ' שטיל יהודית, נא(4) 769 (1997) נדרש בית המשפט העליון לסוגיה סבוכה זו, וקבע את אמות המידה לבחינה. מפאת חשיבות הדברים, יובאו (כמעט) במלואם:

"חובת זהירות אישית של נושא המשרה אינה צומחת מעצם הכהונה בתפקיד. לכן, לא ניתן לעגן את חובת הזהירות של דירקטור בתאגיד כלפי צדדים שלישיים על חובתם הכללית של דירקטורים לפקח על פעולות התאגיד, ונדרשים נתונים נוספים המגבשים את חובת הזהירות האישית שלו...

במקרה שבפנינו, מתעוררת השאלה מתי תקום חובת זהירות של נושא משרה בתאגיד כלפי צד שלישי, במסגרת התקשרות חוזית של התאגיד עם אותו צד שלישי. המדובר בשאלה סבוכה, אשר עשויה לעורר שיקולי מדיניות הפועלים בכיוונים מנוגדים. מצד אחד, יש לכבד את הבחירה החוזית של הצדדים להתקשרות, אשר נושא המשרה אינו צד לה. הטלת אחריות על נושא המשרה על בסיס עוולת הרשלנות כל אימת שמתרחשת הפרה של ההתקשרות עלולה לסכל את הבחירה החוזית האמורה, ואינה מתיישבת עם העיקרון בדבר הפרדה בין אישיותו המשפטית של התאגיד לבין נושאי המשרה בו... מצד שני, במקרים מסויימים עשויים להתעורר שיקולי מדיניות הפועלים בכיוון של הטלת אחריות אישית - למשל, כאשר נושא המשרה הופקד באופן אישי על ידי התאגיד על הגנתו של אדם, ולאותו אדם נגרמו נזקי גוף (ראו פרשת frances הנ"ל).

במקרה העומד בפנינו לא מתעורר הצורך לפרוש במלואה את היריעה העניפה של הדינים אשר פותחו בשאלה זו. לצורך העניין שבפנינו, די שנעמוד על כך, שלצורך גיבושה של חובת זהירות אישית עצמאית של המנהל, נדרש לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשיגרתית של נושא משרה בחברה. מבלי למצות, עשויה להיות בהקשר זה משמעות לנתונים, כמו מומחיות אישית של המנהל בעניין נשוא ההתקשרות, עליה סמך הצד השני להתקשרות... חובות מקצועיות של המנהל, המבוססות על מיומנות מקצועית שלו - למשל, כרופא, עורך דין או מתכנן... או קיומם של יחסים מיוחדים בין המנהל לבין הצד השלישי, אשר הביאו לכך שהצד השלישי נתן במנהל המסויים את אמונו ובטחונו כי המנהל, באופן אישי, לוקח אחריות כלפי הצד השלישי... השאלה, על כן, היא האם הניחו המערערים תשתית עובדתית, ממנה ניתן להסיק כי פעילותם של המנהלים בהתקשרות האמורה חרגה מפעולתם השיגרתית כמנהלים בחברה, באופן שמטיל עליהם חובת זהירות אישית כלפי המערערים."

בענייננו, כאמור, לא הוכח שהתקיימו נסיבות מיוחדות שהביאו להטלת חובת זהירות של קרן כלפי התובעת. נכון הדבר, שקרן היה המנהל של החברה ומולו התרחשו כל ההתדיינויות, אך כפי שראינו לעיל – אין בכך די. לא הוכחה הסתמכות של בר עמי על מר קרן באופן מיוחד בגלל התחייבות אישית שלו או בגלל מומחיותו ולא הוצגו בפניי ראיות למערכת יחסים מיוחדת וקרובה במיוחד בין בר עמי לבין קרן. על כן, אני קובעת שלא קמה חובת זהירות של קרן כלפי החברה, המחייבת אותו באופן ישיר כלפיה, ועל כן – התובעת לא הוכיחה את התקיימות כל יסודותיה של עוולת הרשלנות. על כן, גם את טענה זו של התובעת אני דוחה.

למעלה מן הצורך, ומבלי שהדבר נטען בפניי, אבחן האם יש להטיל על קרן אחריות אישית כלפיה בר עמי מכח דיני החוזים. זאת, אף שהוא איננו צד לחוזה, מכח עקרון תום הלב החולש גם על מי שאיננו צד לחוזה אך היה מעורב במשא ומתן (וראו את עניין שמעון להרחבה). גם בעניין זה נקבע שלצורך הטלת אחריות אישית לא די בכך שהאורגן היה חלק במשא והמתן ויש להראות שרובץ לפתחו "אשם אישי" המצדיק הטלת אחריות גם על מי שאיננו צד לחוזה. בהמשך, הכירו בתי המשפט באפשרות להטיל על נושא משרה בחברה אחריות גם להפרת חוזה שכבר נכרת בין החברה ובין צד שלישי, מכח סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973.

היות וקבעתי שבענייננו נכרת חוזה בין הצדדים, השאלה תתמקד באחריות קרן מכח סעיף 39 לחוק החוזים: "...עם זאת הודגש שגם אם עקרונית ייתכנו מקרים שבהם ניתן להטיל חבות אישית חוזית על אורגן או נושא משרה בחברה בשל התנהגותו חסרת תום הלב שתרמה להפרת החוזה, עדיין אין בכך "כדי ליצור זהות בין סטנדרט ההתנהגות שבחריגה ממנו יש כדי להטיל חיוב חוזי על החברה לבין הסטנדרט שחריגה ממנו מצדיקה הטלת אחריות אישית על האורגן", וכי המבחן שנקבע בפסק הדין בעניין מכנס לעניין הפרת חובת תום הלב בשלב המשא ומתן לפי סעיף 12 לחוק החוזים, לפיו נדרש "להראות שעל המנהל רובץ אשם אישי (סובייקטיבי) למעשים או למחדלים..." על מנת לחייבו אישית, יפה גם לעניין הפרת חובת תום הלב בשלב קיום החוזה לפי סעיף 39 לחוק החוזים [עניין ברזני בפסקה 17 לפסק דינו של השופט א' גרוניס]. ועוד נקבע כי "את השימוש בהטלת חיוב חוזי על אורגנים או נושאי משרה בחברה בגין הפרת חוזה של החברה עצמה, יש לשמור למקרים חריגים ותוך הקפדה על העיקרון לפיו ככלל אין אורגן או נושא משרה בחברה נושא באחריות אישית בגין הפרת חוזה בין מאן דהו לבין החברה, כאשר האורגן או נושא המשרה אינו צד להתקשרות" [עניין נשאשיבי בפסקה 46 לפסק דיני]."" (עניין שמעון הנ"ל).

בפרשת שמעון נקבע שהטלת אחריות אישית חוזית על נושא משרה בחברה, בגין הפרת חוזה שנכרת בין החברה ובין צד שלישי – בלי שהאורגן הוא צד לחוזה עצמו – היא צעד חריג וקיצוני במיוחד, ועל כן על התובע "להוכיח כי מדובר במקרה חריג שמצדיק נקיטה בצעד שכזה, דהיינו מקרה שנופל בגדר אותם "מקרים נדירים דוגמת תרמית" או מקרה שבו רובץ על האורגן או נושא המשרה "אשם אישי (סובייקטיבי) למעשים או למחדלים". ויודגש שלא בכדי מדובר במשוכה משפטית לא קלה עבור התובע. כאמור, התובע התקשר בחוזה עם החברה ולא עם בעלי מניותיה או עם נושאי המשרה בה. אם טוען התובע שניתנה לו בשלב מאוחר יותר ולאחר כריתת החוזה עם החברה גם התחייבות אישית של בעל המניות או נושא המשרה לקיים את התחייבויות החברה בחוזה, הרי שכאמור לעיל נטל ההוכחה בעניין זה מוטל עליו [ראו פסקה 54 לעיל], ואם עמד התובע בנטל זה ואכן הוכיח התחייבות אישית של בעל המניות או נושא המשרה, הרי שממילא יחולו עליו במישרין כל ההתחייבויות החוזיות שמופיעות בחוזה וכן חובת תום הלב המעוגנת בחוק החוזים. אך אם לא הוכחה הטענה שבשלב מסוים התחייב בעל המניות או נושא המשרה באופן אישי לקיים את התחייבויות החברה בחוזה, הרי שנותרנו עם חוזה שהחברה – ורק החברה – היא צד לו, ואם החברה הפרה את החוזה הרי שכעיקרון התובע רשאי לתבוע אותה ורק אותה. על מנת בכל זאת לחייב גם את בעל המניות או נושא המשרה באחריות אישית להפרת החוזה על ידי החברה, על אף שלא התחייב בשום שלב ליטול על עצמו את התחייבויות החברה בחוזה, סבורני שיש לבחון האם מדובר במקרה חריג של חוסר תום לב סובייקטיבי, אשר יש בו סממנים של הטעיה או מרמה מצד בעל המניות או נושא המשרה.

בעניין שמעון נקבע שלא מתקיימת הצדקה להטלת אחריות אישית חוזית על נושאי המשרה, זאת על אף שנושאי המשרה הציגו מצג כלפי התובעים לפיו הם מטפלים בהפרות הנטענות ומביאים להסדרתן, ובפועל – לא עשו דבר לשם כך. השופט דנציגר קבע כי מקרה זה נופל לגדרי המקרים בהם יש לראות בחברה כאחראית להפרות הנטענות נגדה, אך לא מדובר במקרה של אשם חריג בעל סממנים של הטעיה או מרמה מצד נושאי המשרה.

בהתאם לסטנדרט מחמיר זה, נראה שגם בענייננו אין מקום להטיל על מר קרן אחריות אישית חוזית להפרת החוזה של החברה. נכון הדבר, שהוא פעל באופן שאינו משביע רצון, וזאת בלשון המעטה. אך מצויים אנו בגדרי דיני החברות ותחת אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. לא בנקל ניתן להטיל אחריות אישית על מי שפעלו בשם החברה מול התובעת. לא הוצגו בפניי ראיות להטעיה או מרמה מצד קרן העולות כדי "מקרה חריג של חוסר תום לב סובייקטיבי". כל שהוצג בפניי הוא שקרן הוא שפעל בשם החברה בעת המשא ומתן, ולאחר מכן – שהוא לא ענה לפניות אליו בעת הנסיונות להגיע לחתימת החוזה. בכך, כאמור, אין די כדי להטיל עליו אחריות אישית.

סוף דבר

התובעת בטענות הערעור טוענת, בין היתר, שדי בכך שקבעתי שדקור תעשיות (קרי – הנתבעת) פעלה בחוסר תום לב על מנת להטיל אחריות אישית גם על יריב קרן בגין פעולות אלה: "הגם שבית המשפט משתמש ברטוריקה ולפיה המשיבה היא זו שנהגה בחוסר תום לב, הרי שברור הוא שאת חוסר תום הלב יש ליחס לפעולות האורגן מטעם המשיבה, אדם בשר ודם, הוא המשיב, שהינו המביא והמוציא מטעמה של המשיבה ואין בלתו" (פסקה 17(ד) להודעת הערעור). גם בנוגע להרמת המסך, טוענת המערערת כי "שעה שבית המשפט הנכבד קמא קבע כי אותן פעולות, בחוסר תום לב, נועדו לחמוק מקיום החוזה, היינו – לחמוק מתשלום חוב דמי השכירות, וברור בעליל שאותן פעולות נעשו ע"י אדם – בשר ודם, הוא המשיב, הרי שדי בכך כדי לקיים את הרציונל שבדוקטרינת הרמת המסך ולחייב את המשיב בחובות המשיבה" (פסקה 44 להודעת הערעור).

אך, כפי שצויין לעיל, ההפך הוא הנכון: ההכרה המשפטית בחברה כאישיות משפטית נפרדת דווקא מביאה להפרדה כמעט מוחלטת בין הטלת אחריות על החברה שעוולה, לבין הטלת אחריות על האורגנים הפועלים מטעמה. זאת, למעט מקרים חריגים בהם יש הצדקה לראות בנושאי המשרה או בבעלי המניות אחראים גם באופן אישי, מכח הדוקטרינות השונות. כפי שפירטתי בהרחבה לעיל, המקרה שלפנינו אינו נופל בגדרי אותם מקרים.

צודקת המערערת בטענתה שהיא הציגה בפניי עדויות למכביר לפעולותיו של קרן כלפיה: מצגי השווא שהציג בפניה בדרך לכריתת החוזה, שלא הושלם; אמירתו שהביאה את בר עמי שלא להתקדם בהסכמים מול צדדים שלישיים, תחתיו; המשך ההחזקה והשימוש במושכר ללא תשלום, תוך השאת רווחי הנתבעת; העובדה שהחברה המשיכה למכור מטבחים למרות שיצרה מצג לפיו הפעילות שלה שותקה; הגברת החוב הנצבר של החברה שבבעלותו כלפי התובעת, ובהמשך – התנאת פינוי המושכר בקיזוז חובות הדדיים. עם זאת, אין בכך די. כפי שציינתי לעיל, התנאים לנקיטה באמצעים אלה כפי שפורטו בפסיקה הם מחמירים, והנטל על המבקש להשתמש בהם אינו קל. מדובר במשוכה שלטעמי התובעת לא צלחה. לא די להראות כיצד פעולות הנתבע לוקות בחוסר תום לב או אינן ראויות; יש להראות מדוע מעשים אלה לוקים באשם כה גדול עד שיש להטיל עליו אחריות מכח דוקטרינת הרמת המסך, תוך התעלמות מהאישיות המשפטית הנפרדת של החברה, או להראות התקיימותה של עוולה נזיקית – על כל יסודותיה, או להצביע על פסול חמור באופן המצדיק לראות בו אחראי להפרת חוזה שהוא איננו צד לו. את כל אלה לא עשתה התובעת.

כפי שכתבתי בפסק דיני הקודם, לא מצאתי שהוכחו בפניי די הצורך טענות התובעת באשר להטלת אחריות על מר קרן – לא באמצעות הכלי של הרמת מסך, לא באמצעות הטלת אחריות אישית מכח דיני הנזיקין, ולא באמצעות הטלת אחריות אישית מכח דיני החוזים.

ניתן היום, ט' ניסן תשפ"ב, 10 אפריל 2022, בהעדר הצדדים.