תביעה לנזקי גוף שנגרמו לתובע מגוף זר שהיה במוצר גרנולה שיצרה הנתבעת. פסק הדין עוסק בשאלת האחריות על היבטיה השונים ושאלת גובה הנזק.
רקע וטענות הצדדים
1.התובע יליד 1971 הגיש תביעה בה טען כי רכש מוצר גרנולה מחנות "טבע קסטל". ביום 3/6/2014 בעת שאכל את מוצר הגרנולה לפתע נגס בחתיכה קשה בלתי מזוהה אשר גרמה לשברים בשיניו. בעקבות כך פנה התובע לרופא שיניים אשר קבע כי נשברה שן טוחנת אחת ושן תותבת מחרסינה. התובע טופל על ידי רופא שיניים ועלות הטיפולים הסתכמה בסך של 11,850 ₪. התובע טוען כי פנה לנתבעת במכתב על מנת שזו תפצה אותו ובתשובה פיצתה אותו על ידי משלוח חבילת שי. דרישה נוספת לפיצוי כספי בעבור הטיפולים הרפואיים נשלחה על ידי התובע אך לא נענתה. התובע מבסס את עילת התביעה על חוק האחריות למוצרים פגומים, התש"מ – 1980 (להלן: החוק ) ועל עוולת הרשלנות הקבועה בפקודת הנזיקין.
2.הנתבעת בכתב הגנתה טענה כי הליכי היצור עוברים בדיקות קפדניות של בקרת איכות, הליכים אשר נועדו למנוע ומונעים בפועל קיומם של גופים זרים. טענת התובע כאילו היה במוצר של הנתבעת עצם לא מזוהה שגרם לנזק היא טענה שאין לה יסוד עובדתי וחרף העובדה כי הנתבעת מייצרת ומשווקת אלפי מוצרים שונים מדי חודש לא התרחש מעולם אירוע כמו זה המתואר על ידי התובע בכתב התביעה. הנתבעת מכחישה כי התובע רכש מוצר גרנולה ממנה וכי זה גרם לו לנזק כאשר היא טוענת שקל לצלם מוצר ממוצריה ולטעון כי התובע נפגע כתוצאה מאכילתו. בכל התיעוד הרפואי אין בסיס לקביעה כי קיים קשר סיבתי בין הגוף הזר לשבר בשיניים. ככל שהתובע נפגע מגוף זר כלשהו הרי שלא מדובר בגוף זר שמקורו במוצר. בנוסף ולחילופין ככל שהיה קיים במוצר גוף זר הוא לא היה קיים בו עת עזב את מפעלה אלא התווסף לאחר מכן. הנתבעת הכחישה לבסוף את נזקי התובע והקשר בינם לבין מוצר הגרנולה.
דיון והכרעה
3.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ושמעתי את העדים מטעמם, וכן עיינתי בשלל הראיות שהוגשו, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל. תחילה אדון בשאלת עצם קרות האירוע, לאחר מכן אתייחס לשאלת מקור הגוף הזר ממנו נפגע התובע, וכן בשאלת הקשר הסיבתי בין השימוש לבין השבר בשיניו של התובע. במסגרת שאלת האחריות אתייחס לשאלה האם לנתבעת עומדת הגנה כלשהי בפני התביעה ולבסוף אתייחס לשאלת גובה הנזק.
עוד אציין כי הגעתי למסקנה זו על סמך העילה לפי החוק ולכן מתייתר כל דיון נוסף בעוולת הרשלנות על פי פקודת הנזיקין.
האירוע
4.במסגרת זו, התובע העיד בפניי כי בחודש מאי רכש את מוצר הגרנולה בחנות "טבע קסטל" בתל אביב. ביום 3/6/14 התובע אכל את הגרנולה ופתאום הרגיש שנשברה לו שן. חלק מהגוף הזר נבלע על ידו וחלק הצליח להוציא, כאשר הבחין שמדובר בחתיכה קשה שאינה גרנולה. לצורך הוכחת טענתו, הגיש התובע כמוצג את האריזה וכן את הגוף הזר בשקית נפרדת שסומנו על ידי ת/1, ואכן על האריזה מודבקת מדבקה עליה נקוב מחירו של המוצר בסך של 20 ₪, כאשר על המדבקה מופיע הכיתוב "טבע קסטל". תאריך התפוגה של המוצר הוא ביום 13.11.14. לא נפל בעדותו של התובע פגם או סתירה כלשהם היורדים לשורשה של העדות. התובע העיד לפניי כי פנה בכתב לנתבעת, אך מכתבו הרשום חזר מאחר והכתובת שציין בו הייתה שגויה. לאחר מכן יצר קשר טלפוני עם הנתבעת שביקשה לעיין בצילומים של המוצר ושל הגוף הזר והוא נענה לבקשה זו ושלח את הפניה וצילומי הגוף הזר במייל. אמנם התובע לא הביא בפניי את הפנייה בכתב ששיגר לנתבעת, אך יחד עם זאת, על פי רישומי הנתבעת שהוגשו כמוצג נ/5, נרשמה על ידי נציגת הנתבעת אותה גרסה, דבר שמלמד על מהימנותו של התובע ועל עקביות עדותו. התובע העיד לפניי בצורה מסודרת, בהירה וקוהרנטית, ולכן אני נותן אמון מלא בגרסה שהשמיע והיא לא נסתרה על ידי ראיה כלשהי. עדותו של התובע הייתה עדות יחידה, יחד עם זאת בשל האמון המלא והמוחלט שאני נותן בעדותו – אני מקבל את גרסתו שהוא נפגע מגוף זר שהיה בגרנולה. ההלכה הפסוקה קבעה כי כאשר בית משפט נותן אמון מלא בעדות יחידה הדבר מהווה נימוק מספיק לצורך הסתמכות עליה (ראו: ע"א 231/72 עזבון המנוח שמעון אלמליח נ' ישראל זוטא ואח, פ"ד כז (1) 679 ).
עדותו של התובע נתמכת היטב בגרסה שמסר לנתבעת בעל פה בשיחה טלפונית ואשר את פרטיה תועדו ברשומה מטעם הנתבעת. הפסיקה יחס משקל ראייתי תומך לגרסאות שמועלות בהזדמנו הראשונה וזו ההזדמנות הראשונה בה פנה התובעת לנתבעת ומסר את גרסתו (לעניין גרסה ראשונה המועלית בתיעוד רפואי ראו: בע"א 8513 ,8388 /99 הסנה ואח' נ' מימי בן-ארי [פורסם בנבו]).
הנתבעת טענה בסיכומיה שייתכן שמקור הגוף הזר הוא מחלב השקדים שמהל התובע עם הגרנולה בטרם אכל או מאחד הפעמים שהוא פתח את קופסת הגרנולה על מנת לאכול הגוף הזר נפל לתוך הקופסה. אולם סברות אלו נותרו סברות שלא הוכחו, שכן הנתבעת לא מצאה לנכון לשאול את התובע בחקירה נגדית כל שאלה בנושא זה או לעמת אותו עם אפשרות זו. הוא לא נשאל כמה פעמים לפני כן הוא פתח את האריזה או כאשר הוא פתח בפעמים קודמות האם הוא סגר מיד את הקופסה או שהשאיר את הקופסה פתוחה או האם בחלב השקדים יש שבבים או חלקיים של שקדים ועוד כהנה וכהנה שאלות שיכולות לבסס סברות אלו. יתרה מכך, אין זה סביר שהגוף הזר שהוצג לפניי התעופף לו ונחת באותה קופסה באחת הפעמים בהן התובע פתח את האריזה. אילו למשל היה מדובר בזבוב או בחרק, הייתי מעלה על הדעת שאפשרות כזו היא בעלת סבירות יותר גבוהה, אך הסבירות של התרחיש שהציגה הנתבעת, היא סבירות נמוכה מאוד. אין זה דרכם של גופים זרים - כגון זה שהוצג לפני - להתעופף להם בחלל. מכל מקום, משלא נשאל התובע על כך, התסריטים שהציגה הנתבעת לא הוכחו כדבעי, ואני דוחה טענות אלו.
מוצר פגום
5.סעיף 3(א) לחוק קובע שמוצר פגום הוא בכל אחד מן המקרים הבאים: מחמת ליקוי בו הוא עלול לגרום נזק גוף; או בנסיבות העניין נדרשות אזהרות או הוראות טיפול ושימוש מטעמי בטיחות והן לא ניתנו או שאינן מתאימות בהתחשב בסכנה הכרוכה במוצר. סעיף 3(ב) קובע שחזקה על מוצר כי הוא פגום אם נסיבות המקרה מתיישבות יותר עם המסקנה שהיה פגום, מאשר עם המסקנה שהיה תקין. בענייננו, התובע טען בכתב תביעתו שמתקיימת החלופה הראשונה הקבועה בסעיף 3(א)(1). על כן, טיעוני התובע במסגרת הסיכומים לפיהם לא נרשמו על האריזה הוראות או אזהרות מתאימות מהווה הרחבת חזית ואתעלם מטענות אלו.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה שמדובר במוצר פגום בשים לב לכך שבמוצר נכלל גוף זר קשיח שאינו אמור להיות בו. ענין זה מקים את החזקה שמדובר במוצר פגום בהתאם לסעיף 3(ב) לחוק. הנתבע לא סתרה חזקה זו ואך היא מסכימה שבמידה והגוף הזר אכן השתרבב במוצר מדובר במוצר פגום זאת אני למד מעדות מנהל הנתבעת לפיה אישר - לאחר שעיין ובחן את הגוף הזר – שמדובר במשהו קשה והוא אינו אמור להיות בגרנולה (עמוד 11, שורה 12). לאור זאת, הנטל עובר אל הנתבעת להראות שחלה בענייננו אחת מן ההגנות הקבועות בסעיף 4 לחוק (ראו: רע"א 6230/14 אסלאן שיווק בע"מ נ' פוליסטארט [פורסם בנבו]). באותו עניין נפסק כי חוק האחריות למוצרים פגומים נועד להרחיב את אחריותם של מזיקים על ידי קביעת אחריות חמורה נוכח ההבנה שמעמדו של הצרכן נחות ממעמדות של היצרן. לכן מקום שהתובע הוכיח כי נפגע ממוצר פגום שיוצר על ידי הנתבע עובר הנטל לנתבע להראות שעומדת לו אחת מן ההגנות המנויות בסעיף 4 לחוק. בית משפט בעניין זה הקל עם התובעת כאשר קיבל את התביעה על אף שהתובעת לא הביאה את המוצר ממנו נפגעה כראיה ולא ניתן היה לבדוק אותו (בקבוק אקונומיקה שנפתח והתיז חומצה על התובעת) תוך שהוא הסתמך על ראיות נסיבתיות אחרות מהן הסיק כי מדובר במוצר פגום. בענייננו להבדיל הראיה המרכזית הובאה ומנהל הנתבעת מאשר כי הגוף הזר אינו אמור להיות מצוי בגרנולה.
ההגנות על פי החוק
6.סעיף 4 לחוק מפרט את ההגנות העומדות ליצרן במקרה של נזק שנגרם למוצר פגום. בענייננו, הנתבעת מבקשת להסתמך על ההגנה הקבועה בסעיף 4(א)(1), לפיה הפגם שגרם לנזק נוצר אחרי שהמוצר יצא משליטת היצרן. עוד קובע אותו סעיף כי במידה והיצרן הוכיח שהמוצר המסוים עבר בדיקות בטיחות סבירות לפני שיצא משליטתו, חזקה שהנזק נגרם לנפגע ע"י פגם שנוצר לאחר מכן. כפי שפירטתי לעיל, דחיתי את הטענות לפיהן הפגם נוצר במוצר בשל גוף זר שהתעופף לתוך המוצר בביתו של התובע, וכן דחיתי את הטענה שהפגם מקורו בחלב השקדים, ונותר לדון בשאלה האם הנתבעת הרימה את הנטל והעבירה אותו בחזרה אל שכמי התובע ע"י כך שתצביע שהיא מבצעת בדיקות בטיחות סבירות בעת שהמוצר נמצא בשליטתה.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בעניין זה, הגעתי למסקנה שהנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה, מכמה סיבות.
7.ראשית, הנתבעת הביאה כראיה מטעמה אישורים לפיהם המפעל נהנה מתקן "איזו" ומתקן "אס"פ". יחד עם זאת, האישורים שהובאו – נ/1 ו-נ/2, מתייחסים לשנים 2016 ו-2017 כאשר מנהל הנתבעת אישר בפניי שאישורים אלו מתחדשים מדי שנה, לאחר שנציגים הנותנים את האישורים האלה מבצעים בדיקות כל שנה. אישורים לשנת 2014 – המועד בו אירע המקרה ובו יוצרה האריזה ספציפית – לא הובאו. ב"כ הנתבעת ביקש במהלך שמיעת עדות המנהל לאפשר לו להביא אישורים אלו, אולם לא אפשרתי זאת, מאחר וסברתי כי מתן היתר כאמור יפגע בזכויות הדיוניות של התובע לנהל את המשפט. אישורים אלו לא גולו מן הסתם בגילוי מסמכים ואף לא ניתנה לצד שכנגד הזדמנות סבירה לעיין בהם. מתן היתר כאמור, אף יכול להוביל לפתיחת המשפט מחדש, לצורך בשמיעת עדות מנהל הנתבעת מחדש או עדים נוספים שהתובע ייתכן ויחפוץ להביא, ועל כן ומסיבה זו דחיתי את הבקשה להביא את אותם היתרים כראיה. בעניין זה טענה הנתבע שלא מתעורר חשש של פתיחת המשפט מחדש שכן אישורים לשנת 2016 ו- 2017 הוגשו ללא התנגדות. אולם לא ניתן ללמוד מהסכמת התובע להגשת אותם אישורים על הסכמה להגיש אישורים לשנת 2014 שכן ייתכן והסכמת התובע להגשת אישורים משנים מאוחרות יותר נבעה משיקולים טקטיים לפיהן האישורים המדוברים אינם רלוונטיים. היה מספיק זמן לנתבעת להתכונן למשפט כדבעי, ולהביא את האישורים הרלוונטיים מבעוד מועד. הצהרת בא כוח הנתבעת כי התקבלו האישורים בטלפון הנייד של מנהל הנתבעת לפני השמעת סיכומי הצדדים אינה מועילה שכן כיצד ניתן היה להגיש מסמכים אלו בצורה זו וכיצד ניתן לעמוד על האוטנטיות שלהם? לנתבעת הפתרונים. משלא עשתה כן אין לה להלין אלא על עצמה.
שנית, גם אם הייתי מתיר את הבאת אותם אישורים, חוששני שראיות אלה לא היו מועילות או מושיעות את הנתבעת. מנהל הנתבעת, בתשובה לשאלה שהפניתי אליו, מסר כי האישורים המדוברים הם אישורים אשר מאשרים שבמפעל הנתבעת יש תהליכי ייצור תקניים ומסודרים, הן מבחינה ניהולית והן מבחינה מהותית. כך לדוגמה, תקן "איזו" מאשר שסדר העבודה במפעל ותהליכי הייצור הם נכונים. לעומת זאת, תקן "אס"פ" מסתמך עליו משרד הבריאות, כאשר הרעיון הכללי הוא איתור נקודות כשל בתהליך הייצור (ראו: עמוד 9, שורות 24-32). הנתבעת הביאה במהלך ראיותיה דו"חות הנוגעים לתהליך הייצור הספציפי של אותה אריזה, שסומנו על ידי נ/3 ו-נ/4. מסמכים אלו רלוונטיים לאריזה הספציפית זאת לפי תאריכי התפוגה של המוצר הספציפי. אחד מהדו"חות הוא טופס מיון חומרי גלם, שעל פי הנחזה בו עובדת בשם ג'קלין מיינה ביום אחד (12.03.14) 40 ק"ג חומוס, 50 ק"ג דלעת, 90 ק"ג סויה עם מלח, 100 ק"ג אגוזי לוז בסה"כ 280 ק"ג חומרי גלם. עובדת אחרת בשם ענת מיינה 10 ק"ג תמרים. אולם, כששאלתי האם זה סביר או לא סביר שעובדת אחת תמיין ביום אחד לפחות את אותן כמויות (העובדת ג'קלין מיינה לפי אותו דו"ח 280 ק"ג חומר גלם כאשר אינני יודע אם באותו יום מיינה גם חומרים אחרים הכלולים בדו"חות אחרים בקשר למוצרים אחרים שלא הובאו לעיוני), והאם יש הוראות כתובות כמה כמות חומר גלם אמור למיין עובד ביום נתון, על מנת שיהיה תהליך בקרה ראוי וסביר לאיתור גופים זרים, השיב: "הנוהל לא אומר כמה אתה צריך לעשות. חס וחלילה. אין לנו דבר כזה" (עמוד 16, שורות 5-9). יוצא אפוא כי הנוהלים הכתובים שלגביהם ניתנו אישורי "איזו" ו"אס"פ", אינם רלוונטיים לענייננו לשאלה הספציפית המתעוררת, שכן אין נוהל מסודר וכתוב כמה עובדים יש להקצות לצורך ביצוע מסירה מסוימת. לא הובאו ראיות כלשהן אשר בכוחן לאפשר לבית המשפט לקבוע כדבעי האם הקצאת עובד אחד לצורך מיון 280 ק"ג חומר גלם למצער היא סבירה וראויה. ייתכן ונדרש מספר גדול יותר של עובדים וייתכן שמספיק עובד אחד. משלא הובאו נתונים הנתבעת לא הוכיחה כי האמצעים שנקטה היו סבירים.
8.שלישית, מנהל הנתבעת בעדותו חילק את בדיקת חומרי הגלם לשתי קטגוריות: קטגוריה אחת היא קטגוריית חומרי גלם לא מעובדים, שמיונם נעשה ע"י עובדי הנתבעת. קטגוריה שנייה היא חומרים מעובדים שמתקבלים מספקים אחרים. לגבי הקטגוריה הראשונה, העיד מנהל הנתבעת כי עבודת המיון נעשית ע"י עובדי הנתבעת כאשר בגין כל מיון ומיון ממלא אותו עובד דו"ח כדוגמת נ/3 ו-נ/4. לגבי הקטגוריה השנייה, מוודאת הנתבעת שהמפעל או העסק שממנו מתקבלים חומרי הגלם, נהנה מאותם אישורים, קרי "איזו ו"אס"פ". לגבי חומרי גלם מעובדים מסתמכת הנתבעת על אישורים אלו, אך יתרה מכך, היא מבצעת בדיקות אקראיות פעמיים או שלוש בשנה של אותם חומרים בעצמם, על מנת לוודא שאין בהם גופים זרים. יחד עם זאת, לא הובא לפניי אישורי "איזו" או "אס"פ" של הספקים שסיפקו את החומרים הרלוונטיים לאריזה נשוא כתב התביעה. יתרה מכך, הנתבעת לא הביאה את דו"חות הבדיקות האקראיות שנעשו לחומרי הגלם הרלוונטיים לגרנולה לשנת 2014. כשמנהל הנתבעת התבקש לספק סיבה לכך, מסר כי הבדיקות האקראיות שבוצעו לגבי אותה שנה, אינן מתייחסות לחומרי הגלם בכל הקשור לאריזה הספציפית נשוא התביעה, אלא לאריזות אחרות. אין בידי לקבל הסבר זה בכל הקשור למחדל של אי הבאת דוחו"ת אלו, שכן המצאת דו"חות אלו אינה נדרשות לצורך הוכחת קשר עם האריזה הספציפית, אלא הן נדרשות לצורך הוכחת הטענה הכללית לפיה הנתבעת מיישמת תהליכי בקרת יצור סבירים. משלא הובאו דו"חות אלו, יש בכך כדי להקים חזקה לפיה אילו הן הובאו, הם היו פועלים לחובת הנתבעת.
רביעית, הוכח שבמוצר הספציפי ישנם עוד חומרי גלם שלגביהם לא הובאו דו"חות מיון או אישורי ספקים על ניהול תקין. כך לדוגמה יש בגרנולה משמש, צימוקים, חמנייה ושומשום, לגביהם לא הובאו דו"חות כלשהם. טענת הנתבעת כי מדובר בחומרים מעובדים, לגביהם הסתפקה בהמצאת אישורי "איזו" ו"אס"פ" של הספקים, לא הוכחה כדבעי, כאמור לעיל.
חמישית, לא הובא לעדות מי מהעובדים שעסקו במיון חומרי הגלם, כגון ג'קלין או ענת, וכן לא הובא לעדות עובד האריזה יאיר ארז. עדותם של עדים אלו היא נחוצה על מנת לעמוד על טיבם של תהליכי המיון, ואף להאיר את עיני ביהמ"ש האם הכמויות שממיינים עובדים אלו מדי יום, הן כמויות סבירות המאפשרות בדיקות בקרה סבירות לאיתור גופים זרים או שמא דרוש כוח אדם נוסף. בנוסף, הנתבעת לא מצאה לנכון להביא לעדות את מהנדס המזון מטעמה, על אף שהוא עדיין עובד ברשותה. טענת הנתבעת בכתב הגנתה לפיה היא מעולם לא נתבעה נותרה בגדר טענה והיא לא הוכחה אף לא על ידי מנהל הנתבעת שלא התייחס לנושא זה בעדותו.
9.שישית, הנתבעת, לדעתי, בהתנהגותה הודתה באחריותה הודאה מחוץ לכותלי ביהמ"ש, כאשר מצאה לנכון בעקבות פניית התובע אליה, לשלוח לו שי מתנה בדמות מוצרי גרנולה אחרים. מנהל הנתבעת בעדותו ניסה להמעיט מעניין זה, כאשר טען שמדובר בהתנהלות שגרתית מול הלקוחות, אולם אין בידי לקבל טענה זו. הנתבעת לא מצאה לנכון להשיב לתובע בכתב ולהכחיש את אחריותה. ההלכה הפסוקה קבעה כי אי מתן תשובה לפנייה בכתב, מקום שיש לעשות כן, מהווה חיזוק לראיות הצד שכנגד (ראו: ע"א 74/89 חסינים חברה להחזקת נכסים בע"מ נ' נתן שפירא, פ"ד מו(1), 845).
בנוסף, הנתבעת לא מצאה לנכון לבדוק את הגוף הזר ע"י בדיקות משלה, לא לפני הגשת התביעה ולא לאחריה. התובע טען לפניי שהוא היה נכון למסור את הגוף הזר לבדיקה אך הדבר לא הסתייע בשל אילוצים של מהנדס המזון מטעם הנתבעת. מאידך, הנתבעת ברישומיה טענה שהתובע סירב להעמיד את הגוף הזר לבדיקה, אולם מדובר בעדות מפי השמועה כאשר היא לא מצאה לנכון להביא לעדות את עורכת הרשומה ואת מהנדס המזון. למען הסר ספק אני מעדיף את עדות התובע בעניין זה מסיבה פשוטה לפיה הנתבעת מלכתחילה התייחסה לפנית התובע כאל תביעת מרמה ללא כל יסוד סביר לסבור כך או ללא שהיה בידיה כל ראיה ולכן היחס שלה לתלונה היה יחס מזלזל. כך העיד מנהל הנתבעת כי הוא מיש ידע שמדובר בתביעת שווא (עמ' 16 ש' 19) זאת מבלי שטרח לשוחח עם התובע באופן אישי (שם).
כך או כך, הנתבעת לא מצאה לנכון לעמוד על בדיקת הגוף הזר לאחר הגשת התביעה, בהתאם לזכות המוקנית לה על פי התקנות. לאור זאת, התנהגותה הכוללת של הנתבעת, הבאה לידי ביטוי בהענקת שי, אי מתן תשובה לדרישה לפצות מקום שהיה עליה לעשות כן ואי בדיקת אותו גוף זר, מהווה הודאה מחוץ לכותלי ביהמ"ש, דבר המחזק את מסקנתי שיש להטיל אחריות על הנתבעת והיא לא נהנית מההגנות הקבועות בחוק.
קשר סיבתי
10.בעניין זה, הנתבעת טענה שלא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין הנזק שאירע לתובע בדמות שברים בשיניים לבין אותו גוף זר. לטענתה, התיעוד הרפואי וחוות הדעת שהביא התובע, אינם קובעים קשר סיבתי ולכן גם מטעם זה דין התביעה להידחות. אינני מסכים עם טענה זו, כפי שאפרט להלן.
ראשית, וכפי שקבעתי לעיל, אני נותן אמון מלא בעדות התובע. על פי עדותו ביום 3/6/14, אכל את הגרנולה ופתאום הרגיש שנשברה לו שן. חלק מאותו גוף זר נבלע על ידו וחלק האחר הצליח להוציא כאשר מצא שבין השיניים ישנה חתיכת קשה. די בנימוק זה על מנת לבסס קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין השימוש במוצר לבין השבר בשיניים. תימוכין לקביעה זו ניתן למצוא בעדותו של מנהל הנתבעת שהובאה לעיל, לפיה הגוף הזר הרלוונטי הוא גוף קשה שאינו אמור להיות באריזה, כרמז לכך שהדבר עלול לגרום לנזקי גוף כדוגמת הנזק שאירע לתובע.
שנית, גם המומחה מטעם התובע – שלא נחקר על חוות דעתו – סבר כי ידוע שנגיסה פתאומית על חפץ קשיח יכולה לשבור שן טבעית או כתר חרסינה. צירוף קביעה זו עם עדות התובע מבססת מעל מאזן הסתברויות את קיומו של קשר סיבתי, בין השימוש במוצר לשברים מהם סבל התובע.
גובה הנזק
11.נזקיו של התובע מתמצים בראשי הנזק של כאב וסבל והוצאות, לרבות הוצאות טיפול. בעניין כאב וסבל, בשים לב למהות הפציעות, אופי הטיפולים ומשכם, אני פוסק לתובע סך של 12,000 ₪ נכון למועד פסק הדין. בהקשר זה טען בא כוח הנתבעת שהפיצוי המקסימלי הקבוע בחוק עומד על סך של 50,000 ₪ בעוד שעל פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 הפיצוי המקסימלי הוא גבוה יותר. אולם שיערוך הסכום הקבוע בחוק למועד התאונה מתקבל הסך של 153,000 ₪ לכן אין שוני מהותי בין שני החוקים וההבדל הוא מינורי.
באשר להוצאות, התובע הביא תכנית טיפולים, כאשר סך כל הטיפולים הוערכו בסך של 11,850 ₪. התובע טען והוכיח שהוא שילם מחצית מעלות הטיפולים ואילו מחצית שנייה הוא נותר חייב לרופא המטפל. אינני מוצא לנכון לפקפק בעדות זו כפי שהנתבעת טענה בסיכומיה. לאור זאת, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 11,850 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 10.06.14 ועד היום. אין מקום לבצע היוון כפול כפי שהנתבעת טענה שכן לא מדובר בעלות טיפול רפואי עתידי.
בנוסף, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪.
מזכירות ביהמ"ש תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, כ"ג תמוז תשע"ז, 17 יולי 2017, בהעדר הצדדים.
