המנוח, ס' א' ז"ל, נהרג בתאונת דרכים ביום 29.4.08, בשעות הערב. בעת מותו היה התובע כבן 4 שנים, ולאחר שהחלים ממחלת הסרטן בה לקה. תאונת הדרכים התרחשה ביציאה מתחנת הדלק של "פז" בישוב "רהט".
המנוח נפגע ממשאית. הוויכוח אשר התנהל היה איזו משאית פגעה במנוח לאחר ששתי משאיות, האחת בה נהג הנתבע מס' 1 והשנייה בה נהג הנתבע מס' 3 היו במקום התאונה.
פרקליטות מחוז הדרום החליטה שלא להגיש כתב אישום מאחר וחקירת המשטרה לא העלתה תשתית ראייתית מספיקה לצורך הגשת כתב אישום.
כתב התביעה המקורי הוגש כנגד נתבעים 1 ו- 2 בלבד.
הנתבעים מס' 1 ו- 2 טענו בין השאר כי הנתבע מס' 3 אשר נהג על משאית מסוג דאף שמספרה היה 2482715 הוא זה אשר פגע במנוח. נתבעים מס' 3 ו- 4 צורפו כנתבעים לאחר שמיעת ראיות התביעה וחלק מראיות ההגנה.
עוד יש לציין כי ההליכים המקדמיים בתיק זה נמשכו זמן רב היות ותחילה לא היתה הסכמה כי אכן המנוח נהרג בתאונת דרכים. "קרנית" צורפה מחמת הזהירות כנתבעת נוספת, ונמחקה עפ"י פסק הדין מיום 1.5.13 בו למעשה נדחתה התביעה כנגדה.
קושי נוסף בניהול התיק היה, היות כל העדים, ובכלל זה התובעים, אנשי משטרה, עד הראייה והנהגים עצמם תושבי הדרום, שעה שהתביעה הוגשה משום מה בבית המשפט בחיפה. עובדה זו יצרה קושי בהזמנת עדים ואיתורם, במיוחד הנתבע מס' 1.
מאחר ובסופו של דבר אין מחלוקת כי המנוח נהרג בתאונת דרכים, הרי אין צורך לדון בשאלה זו יותר. למען הזהירות והסר ספק, ברור הן מחומר הראיות, דהיינו עדותו של העד עא' א', וחקירת המשטרה הכוללת את הדו"ח הפתולוגי מיום 18.5.04 כי המנוח נהרג בתאונת דרכים.
השאלה אשר במחלוקת בה יש להכריע היא אכן איזה משני כלי הרכב אשר נמצאו בזירת התאונה אשם בפגיעה במנוח.
לטענת ב"כ התובעים, הוכח על סמך עדותו של רס"מ שי ביטון, אשר היה בוחן המשטרה אשר טיפל בתיק, והן על סמך עדותו של העד עא' א', ועל סמך שאר הראיות ובעיקר הסרטונים אשר צולמו מתחנת הדלק, דהיינו – זירת האירוע, והוצגו בבית המשפט, כי אחד משני כלי הרכב הנ"ל מעורב בתאונת הדרכים בה נהרג המנוח, ועל בית המשפט להחליט מי הוא הרכב האחראי למותו של המנוח.
ב"כ התובעים לא נקטה עמדה בסיכומיה לעניין זה.
ב"כ הנתבעים 1 ו- 2 מבקש לקבוע כי לא הנתבע מס' 1 הוא אשר פגע במנוח אלא הנתבע מס' 3.
ב"כ הנתבעים 1 ו- 2 מסתמך על כך כי התיק כנגד הנתבע מס' 1 נסגר במשטרה מחמת חוסר אשמה ולא מחמת העדר "ראיות מספיקות", שכן המשטרה בחקירתה מלכתחילה לא בדקה כלל את האפשרות כי הנתבע מס' 3 הוא זה אשר פגע במנוח, ואף לא בדקה את משאיתו, כשם שבדקה את המשאית של הנתבע מס' 1 ועל סמך זה קבעה כי לא הוא אשר פגע במנוח.
לטעמו של ב"כ הנתבעים 1 ו- 2, עדותו של העד עא' א' היא בעייתית ומלאה סתירות ואי אפשר לסמוך עליה לצורך קביעת נסיבות התאונה. עדותו של מר עא' א' היתה כי המנוח נפגע מצידי העגלה ולא כי המשאית או העגלה הנגררת עלו עליו, אלא כי הוא נפגע ונזרק הצידה. יש בכך לסתור את המסקנות של הפתולוג אשר קבע כי ממצאי הנתיחה מתיישבים עם לחיצת הגב עם שני מישורים נוקשים ולדעת ב"כ הנתבעים 1 ו- 2 המסקנה היא כי המנוח נדרס ע"י משקל כבד.
בנוסף, על חולצתו של המנוח נמצאו עקבות צמיג, ואף עובדה זו איננה תומכת בגרסת מר עא' א' אלא במסקנותיו של הפתולוג.
לא זו בלבד אלא שמסתבר כי במשטרה מסר העד את עדותו רק 5 ימים לאחר האירוע. לגרסתו הוא סיפר על כך רק לאביו, ואילו האב טען במשטרה, כי רק ביום התייצבותו במשטרה שמע לראשונה כי בנו היה עד לתאונה, וגם זאת שמע מאחיו ולא מבנו.
אין זה מתקבל על הדעת כי במשך 5 ימים מר ע' א' לא סיפר על כך כי היה עד לתאונה בה נהרג בן דודו.
נתון נוסף אשר יש לקחת בחשבון הוא כי הנתבע מס' 3 הוא מכר של משפחת המנוח ולא מן הנמנע כי עובדה זו השפיעה על מר עא' א' להפנות את הזרקורים על הנתבע מס' 1. מה עוד, מר עא' א' העיד כי הנתבע מס' 1 נסע במהירות ואנו יודעים בבהירות כי הוא נסע מאוד לאט ומי שנסע מהר היה דווקא הנתבע מס' 3, כפי שגם אישר בוחן התנועה.
אין כל הסבר מדוע במשטרה לא מסר מר עא' א' כי הנתבע מס' 3 נסע אחורנית לאחר שראה את המנוח. יתר על כן, משאיתו של הנתבע מס' 1 עברה בדיקה מדוקדקת של המחלקה לזיהוי פלילי של המשטרה, ובכלל זה ערכה מיוחדת לזיהוי חומרים החשודים כדם ולא נמצא כל ממצא הקשור לכך, כולל בדיקת צמיגי המשאית אשר לא הותירו ספק כי הצמיגים של משאיתו של הנתבע מס' 1 לא פגעו במנוח.
לעומת זאת, רפ"ק ירון שור קבע, כי נמצאו עקבות של צמיג הנראים שונים מהצמיגים אשר נבדקו. על גבי חולצת המנוח נמצאו עקבות קלושים של צמיג מדגם אותו לא הצליח לזהות, ומכל מקום רפ"ק שור קבע בוודאות כי הצמיגים אשר נבדקו לא יכלו להותיר את העקבות אשר כפי שנראו בעת השחזור ועל גבי החולצה, דהיינו – המסקנה הברורה היא כי המנוח לא נפגע ממשאיתו של הנתבע מס' 1.
מכיוון שאיש לא ביקש לחקור את המומחים ואת אנשי המשטרה הרי יש לקבוע כי מסקנותיהם מקובלות ונכונות.
במקום התאונה נמצא כתם דם בכביש עם הטבעת צמיג עליו. מכיוון שבין מועד אירוע התאונה, ועד למועד בו המשטרה סגרה את הזירה עם סרט אדום, אף רכב לא עבר במקום הרי ההטבעה צריכה להיות רק של אחת משתי המשאיות המעורבות. מכיוון שנקבע פוזיטיבית, כי משאיתו של הנתבע מס' 1 לא פגעה במנוח, הרי המסקנה שצריכה להיות היא כי משאיתו של הנתבע מס' 3 היא זו אשר פגעה במנוח.
ב"כ הנתבעים 1 ו- 2 ער לכך כי בסרטון נראה כי עגלת המשאית של הנתבע מס' 1 "קופצת" ולכן מנסים לטעון כי זו ראייה כי משאיתו היא זו אשר פגעה במנוח. ההסבר אשר נתן הנתבע מס' 1, דהיינו – תלולית בכביש, מתקבל על הדעת, ובנוסף להכחשתו הכללית של הנתבע מס' 1 במשך כל הדיונים כי הוא לא פגע במנוח ולא עלה עליו, שולל מכל וכל את האפשרות כי אכן המנוח נפגע ע"י משאיתו של הנתבע מס' 1. מדובר בהשערה בלבד שהיא חסרת בסיס.
לעומת עדותו הנחרצת של הנתבע מס' 1, יש לבדוק את עדותו של הנתבע מס' 3 והתנהגותו המחשידה כפי שהוא עצמו העיד, דהיינו – כי עוד לפני שהמשטרה הגיעה, והיא הגיעה כעבור 10 דקות, ביקש מבעל התחנה לראות את סרטי הצילום, כי פחד שיגידו כי הוא דרס את הילד. אין הסבר לכך כי הרי לפי עדותו הוא עצר 10 מטר לפני המנוח ואם זה נכון מה היה לו לפחד? מדוע אמר כי: "אני רציתי לדאוג לעצמי, כדי שההורים שלו לא יגידו שאני דרסתי אותו, אני לא רציתי שיגידו שאני דרסתי וברחתי". ? זו התנהגות מחשידה אשר איננה מאפיינת אדם חף מפשע שאיננו מעורב באירוע, אלא להפך. עד אז איש עוד לא האשים אותו ואף לא רמז לכך. יתר על כן, הוא עזב את זירת האירוע ולא מסר שום פרט למשטרה, ובכלל זה לא הביא לידיעתם שקיימים סרטי מצלמות האבטחה.
ראיות נוספות המצביעות לדעת ב"כ הנתבעים 1 ו- 2 על אשמתו של הנתבע מס' 3 היא השוואה בין סקיצה אשר סימנה את גבולות הגזרה של מצלמות האבטחה (נ/3), והעובדה, כי העד מר עא' א', העיד כי המנוח נפגע בסיבוב, ואכן כתמי דם נמצאים אף הם בסיבוב.
ישנם שני מקומות של כתמי דם, כאשר אחרי כתמי הדם הראשונים, לאחר 3.5 מ' ישנם כתמי דם נוספים, והבוחן מר ביטון, העיד כי לדעתו הפגיעה היתה לפני, והילד פשוט נגרר עם המשאית קדימה. בהינתן כיוון תנועת המשאית, הרי כתמי הדם הקרובים ביותר לסיבוב, הם הראשונים, והם מסמנים קרוב לוודאי את מקום הפגיעה. אומנם ייתכן כי לאחר שהמנוח נלקח ע"י אמו ניגר הדם במקום נוסף, אך אין בכך כל היגיון שהיא תישא אותו חזרה, הפוך מכיוון הכביש הראשי.
המסקנה צריכה להיות כי הנתבע מס' 3 נסע במהירות, הופתע לראות את המנוח שהיה באמצע הכביש ופגע בו.
בסרטון נראה כי אכן עצירתו של הנתבע מס' 3 היתה לא נינוחה ואיננה שגרתית, לא ייתכן שהנתבע מס' 3 ראה את המנוח ממרחק 10 מ' ואכן ייתכן כי הוא זה אשר פגע במנוח.
לא למותר לציין, כתב ב"כ הנתבעים 1 ו- 2, כי הנחת העבודה של המשטרה היתה כי הנתבע מס' 1 הוא זה שפגע במנוח ועל כן גם לא בדקו את המשאית של הנתבע מס' 3 וכל כיווני החקירה היו מכוונים אל הנתבע מס' 1.
אי לכך יש לקבוע, לדעת ב"כ הנתבעים 1 ו- 2, כי הנתבע מס' 1 לא גרם למותו של המנוח.
סיכומי הנתבעת מס' 4
לדעת ב"כ הנתבעת מס' 4 ברור כי המנוח נפגע ע"י הנתבע מס' 1. אלמלא כן, הרי יש לדחות את התביעה, שכן אין שמץ ראייה למעורבותו של הנתבע מס' 3, וייתכן כי המנוח נפגע ע"י רכב שלישי כלשהוא, ומכיוון ש"קרנית" יצאה מהתיק בהליך לא סביר, יש לדחות את התביעה.
לטעמו של ב"כ הנתבעת מס' 4, ברור על סמך עדותו של העד מר עא' א', גם מהודעתו במשטרה (ת/2), וגם כפי שהעיד בבית המשפט, וגם כפי ששחזר את התאונה, שהרי המשאית של הנתבע מס' 1, היא הגורם לתאונה בה מצא המנוח את מותו. העד העיד וחזר והעיד כי המשאית פגעה בו אך לא דרסה אותו, המנוח נפגע מהנגרר – העגלה ונזרק הצידה.
יש לדחות את הסבריו של ב"כ הנתבע מס' 1 לפיו הדו"ח הפתולוגי אינו עולה בקנה אחד עם עדותו של מר עא' א', אדרבא בדיוק ההפך – המונח "חבלה קהה בגב" מתיישבת עם עדותו של מר עא' א', ומהי הכוונה לביטוי "מחיצת הגב בין שני מישורים נוקשים" אין איש יודע, שכן כותב הדו"ח הפתלוגי לא הוזמן לבית המשפט.
יתר על כן, מר עא' א' העיד, כי בין העגלה למשאית יש גם גלגל רזרבי וגם ארגז כלים ואף מומחה לא העיד בבית המשפט כביכול פגיעה מארגז כלים או גלגל רזרבי של משאית כה כבדה אינו יכול ליצור תמונה של "לחיצת גב", ובוודאי שאיש לא קבע כי גופו של המנוח לא יכול היה להלחץ כתוצאה מהפגיעה בחיבור בין העגלה למשאית.
על מנת לסתור את עדותו של מר עא', המתיישבת עם המסקנות של הדו"ח הפתולוגי, היה צריך להביא חוות דעת מומחה, או להזמין את עורך הדו"ח, ומשלא עשו כן ברור כי מדובר בתיאוריה מופרכת.
בנוסף, לא נמצאו סימנים של צמיג על החולצה אלא סימנים קלושים בלבד. סימנים קלושים אין בהם משום ראייה של ממש כביכול צמיג כלשהו עלה על המנוח.
גם ראייה כזו איננה יכולה לסתור את עדותו של העד מר עא'.
יש לשלול את הטענות כלפי עדותו של מר עא' א', כי רק כעבור 5 ימים פנה למשטרה. הוא עצמו העיד כי כבר ביום התאונה פנה למשטרה, ועדות זו לא נסתרה, וגם החוקר שי ביטון לא נשאל ולו שאלה אחת בכיוון זה.
הטענה כי ילד בן 12 שראה קרוב משפחתו בן 4 נדרס אל מול עיניו, צריך לרוץ למשטרה היא טענה לא ראויה, וברור כי צריך לאפשר לו מספר ימים להירגע. מובן מאליו שכעבור מספר ימים כבר ידע את שמות הנהגים המעורבים, ואין בכך להצביע על כך כי הודרך לטעון את הטענות כלפי הנתבע מס' 1.
אין כל תשתית ראייתית לטענה כי הופעל עליו לחץ כלשהו להעיד כנגד הנתבע מס' 1. מדובר בטענה חמורה, למעשה האשמה בהסתה למסירת עדות שקר, וזאת ללא ראייה ולו הקלושה שבראיות.
יש לקבל את עדותו של העד מר עא' א' במלואה, ולקבוע כי המשאית של הנתבע מס' 1 היא אשר פגעה במנוח.
עדותו איננה כלל זקוקה לסיוע, אך קיימות מספר ראיות המשמשות סיוע.
הראייה הראשונה היא – סרטון ממצלמות תחנת הדלק בו נראית עגלת המשאית של הנתבע מס' 1 "קופצת". יש לדחות את הטענה של הנתבע מס' 1, כביכול הקפיצה היא בגלל יישור העגלה בעיקול. הסבר זה נתן הנתבע מס' 1 גם במשטרה וגם בבית המשפט אך הוא נוגד לחלוטין את הנראה בקלטת.
יתר על כן, בהמשך הסרט רואים כי המשאית פונה שמאלה, ואז בתחילת הפנייה אכן הנגרר קופץ אבל לפני כן אין שום קפיצה של הנגרר.
הנתבע מס' 1 גם מאשר כי הנגרר קופץ או כאשר מתיישר או כאשר עולה על משהו. הקפיצה הנראית בסרט היא למעשה ללא הסבר ולכן היא נראית כרגע בו נפגע המנוח.
ראייה מסייעת נוספת היא העובדה שנערכה "סולחה" בין המשפחה של הנתבע מס' 1 למשפחת המנוח, כפי שהעיד אביו, מר ע' א'. מי שהגיע ממשפחת המנוח הוא השיח' והדודים ולא הנתבע עצמו, היות וההורים ביקשו שלא יבוא. האב העיד, כי הנהג בעצמו הודה באחריותו והנתבע מס' 1 בבית המשפט לא נשאל ולו שאלה אחת בלבד בעניין זה.
בהעדר כל הסבר אחר, מדוע נשלח השיח' של השבט והדודים, על מנת לערוך סולחה אם לא היה הנתבע מס' 1 הנהג הפוגע? יש לראות בהתנהלות זו הודאה כי אכן הנתבע מס' 1 הוא שפגע במנוח.
החלטת המשטרה לסגור את התיק מחוסר אשמה איננה ראייה ויש לדחות הטענות בעניין זה.
פסק דין של זיכוי אינו ראייה בכלל, ואינו קביל. על אחת כמה וכמה החלטת משטרה לסגור את תיק.
בנוסף טען ב"כ הנתבעת מס' 4, יש לציין כי בדיקת הצמיגים של המשטרה נעשתה שבוע לאחר האירוע. מר ביטון העיד כי הוא בטוח שהצמיגים לא הוחלפו במשך אותו שבוע, היות והוא ראה אותם והם צולמו. עדות זו אינה נכונה, לא ייתכן כי מר ביטון זוכר פעולות כאלה אשר נערכו 5-6 שנים קודם לכן. מר ביטון כנראה התבלבל היות והמזכר אשר ערך ביום 29.4.08 בו ציין כי צילם צמיגי משאית, היתה זו המשאית של הנתבע מס' 3, ולא של הנתבע מס' 1. מכיוון שכך הרי בהחלט יכול היה הנתבע מס' 1 להחליף את הצמיגים במשך שבוע שלם עד הבדיקה.
שום דבר לא נשלל בחקירת המשטרה, ובכלל זה כי סימני הצמיגים על גבי החולצה היו של משאית הנתבע מס' 1. למרבה הצער לדעתו של ב"כ הנתבעת מס' 4 נעשתה חקירה רשלנית.
לגבי מעורבותו של הנתבע מס' 3 הרי גם המשטרה לא העלתה בדעתה כי הוא זה שפגע במנוח, ולא היה כל מקום לצרף אותו להליך בשלב זה. אין כל ראייה שהיא, וגם אם התנהלותו של הנתבע מס' 3 מחשידה, בעיני ב"כ הנתבע מס' 1, אין בכך ולא כלום.
הנתבע מס' 3 העיד כי הוא נשאר לבד בזירת האירוע, המשאית של הנתבע מס' 1 יצאה מהמקום, בני המשפחה של המנוח התאספו כאשר הילד שוכב פצוע קשה ומדמם, וברור כי הוא נלחץ מהאפשרות שמישהו יחשוב שהוא זה אשר פגע בילד, הוא היה האדם היחיד שנשאר בזירה וכמובן שישנה אפשרות שיחשדו בו שהוא פגע בילד. מכיוון שהוא יודע שיש סרטי אבטחה הרי קיווה שאם יראו את הסרטים יראו כי הוא אכן לא פגע במנוח, והמעשה שלו לצפות בסרטי האבטחה, לאחר שפינו את המנוח, היה מעשה נבון ונכון.
אין כל חשד בכך שהנתבע מס' 3 עזב את המקום ולא פנה למשטרה. אדרבא, יש לציין את התנהגותו המחשידה של הנתבע מס' 1 אשר חזר למקום התאונה, למרות שכביכול לדבריו לא היה מעורב בה.
אין מקום לקבל את טענות הנתבעים 1 ו- 2 לעניין הסימנים בזירה וסרטי האבטחה והשילוב ביניהם, אילו היה דבר מה בכך, היה על הנתבעים 1 ו- 2 להביא מומחה לצורך כך. מומחה כזה לא הובא.
מר ביטון אשר הוצגה בפניו תיאוריה מופרכת של ב"כ הנתבעים 1 ו- 2 לא היה מוכן לקבל זאת, כעולה מעדותו עמ' 35, משורה 23 ועד עמ' 36 שורה 10.
כך גם לגבי ניתוח מיקום כתמי הדם, כעולה שוב מעדותו של מר ביטון.
המסקנה היא כי לא ניתן לבסס עליהם ממצא כלשהוא.
סיכומי ב"כ הנתבעים 1 ו- 2 מבוססים על המילה "אולי" וכמובן שמדובר בהשערות דמיוניות ללא כל בסיס ואין לקבלם.
אין זה גם נכון כי משאיתו של הנתבע מס' 3 לא נבדקה כלל כעולה מהמזכר מיום 29.4.08, שתי המשאיות הובאו ונערכו בדיקות מקיפות, גם למשאית של הנתבע מס' 3 והיא זו שגם צולמה, ואילו צמיגי המשאית של הנתבע מס' 1 לא צולמו באותו יום וזה מעשה כישלונה הגדול של המשטרה בפרשה זו.
הנזק
ב"כ התובעים סבורה כי הפיצוי המגיע לתובעים מסתכם ב- 617,104 ₪, כאשר ההפסד העיקרי הוא הפסד השתכרות עפ"י הלכות "רים אבו חנא" ו"דוד פינץ'" כאשר יש לחשב את ההפסד מגיל 18. בהתאמה גם אובדן התנאים הסוציאליים. יש לפסוק פיצוי בגין הוצאות קבורה ואבל, ויש לקבל את עדותו של אבי המנוח כי ההוצאות הסתכמו בכ- 10,000 ₪, ועפ"י ההלכה ניתן לפסוק זאת עפ"י האומדנה גם כאשר אין קבלות.
ב"כ התובעים הפנתה לפסקי דין שם פסקו הוצאות קבורה ואבל על סך 15,000 – 25,000 ₪.
ב"כ הנתבעים 1 ו- 2 סבור כי יש לחשב את הפסד ההשתכרות החל מגיל 21 היות וסביר להניח שהמנוח היה משרת בצה"ל כמו כל בני משפחתו, כפי שהעיד אביו. בנוסף, טען כי הפסדי התנאים הסוציאליים נכללים בתוך 30% כפי שנקבע בהלכת פינץ'.
לעניין הוצאות אבל וקבורה סבור ב"כ הנתבעים 1 ו- 2 כי אין לפסוק כל סכום, בהעדר הוכחה כי אכן הוצאו סכומים כלשהם בגין כך.
ב"כ הנתבעת מס' 4 הצטרף בסיכומיו לטיעוני ב"כ הנתבעים 1 ו- 2 לעניין הנזק.
דיון והכרעה
לאחר שקראתי ועיינתי בחומר הראיות, בטענות ב"כ הצדדים ובסיכומיהם הנני מוצאת לנכון לקבוע כי המנוח נפגע אכן בתאונת דרכים ביום 29.4.08 והפגיעה בו נגרמה ע"י משאיתו של הנתבע מס' 1 ועל כן, הנתבעת מס' 2 היא זו החייבת בפיצוי התובעים.
אני מקבלת את עדותו של העד מר עא' א' (להלן: "עא'"), שהיתה עדות ברורה, עקבית וללא סתירות היורדות לשורשו של עניין, עדותו עלתה בקנה אחד עם הודעתו במשטרה, אשר נמסרה מספר שנים קודם לכן. אין לצפות מנער בן 16.5 שהעיד על אירוע מזעזע, כאשר היה בן 12 שנים, בו נפגע ילד בן 4 שהוא בן משפחתו, שכל מילה ומילה תהיה מדויקת. אדרבא אילו הדברים היו העתק עם הדברים במשטרה הדבר אולי היה מעורר חשד. התרשמתי מכנות עדותו והנני קובעת כי אכן, כפי שראה ולא חזר בו מאמירתו זו ועמד עליה, המנוח נפגע מהעגלה או הנגרר של המשאית ונזרק ולא נדרס במובן זה שלא עלו עליו גלגלי המשאית. עא' העיד בעזרת מתורגמן, מר נאסר נאסר, ועדותו היתה כדלקמן:
"הרכב יצא מתחנת הדלק, מסוג משאית. בכביש שיחקו שני ילדים. הוא נסע בכביש והוא דיבר בפלאפון. הילד היה בצד הכביש ואז העגלה של הרכב פגעה בילד. הילד נפל ובא אבו חמד והתחיל לצעוק, אבו חמד נמצא בחוץ. הנהג המשיך בנסיעה ולא עצר למרות שצעקו לו. אחד בשם אבו חמד צעק לו שיעצור והוא המשיך בנסיעה. אמא של הילד לקחה אותו, הרימה אותו, אח"כ האח הבכור שלו הרים אותו ומשם לקח אותו בכביש לכיוון האמבולנס. אח"כ באה המשטרה. אני עמדתי על האבנים המשתלבות של הכביש על המדרכה. אני הכרתי את הילד. הם בני דודים שלי.
אמא הייתה בבית שלה. אבו חמד צעק וצרח, היא יצאה אליו ואז היא לקחת את הבן שלה."
(ישיבה מיום 20.3.12, עמ' 17, שורות 4-17).
עא' העיד בבית המשפט כי לא אמר במשטרה שהמשאית של הנתבע מס' 3 חזרה ברוורס.
יש לציין כי אביו של מר עא' א' לא נחקר בבית המשפט אלא הדברים נלקחים מהודעתו במשטרה בלבד, וכמובן בהעדר חקירה אין לראיה זו כל משקל. מה עוד שכאמור מצאתי כי עדותו של עא' מהימנה ונכונה, והוא לא חזר בו מגרסתו כי המנוח נפגע מהעגלה ולא נדרס.
ניתן להבין מדוע המשטרה התקשתה להגיש המלצה להגשת כתב אישום וזאת לאור הממצאים אשר מצאו החוקרים השונים, כמתואר לעיל, אשר יצרו מבוכה ובלבול.
הגשת כתב אישום מתאפשרת רק לאחר שחומר הראיות מצביע בבירור על אשמה לכאורה כלשהיא הנתמכת בראיות ברף גבוה בהרבה מזה הנדרש במשפט אזרחי.
מר ביטון הסביר את הקושי בגיבוש תשתית ראיות כי למעשה היו בפניהם עדויות סותרות – עדותו של עא' אשר לדעת המשטרה לא עלתה בקנה אחד עם המסקנות של ד"ר קונסטנטין זייצב אשר ערך את הדו"ח הפתלוגי, והסימנים הקלושים של צמיג על החולצה.
ובנוסף לאור הממצא, כי החוקר פקד ירון שור מצא כי ישנם סימנים קלושים של צמיג על החולצה מחד, ומאידך – היתה הבדיקה של צמיגי המשאית של הנתבע מס' 1 אשר לא העלתה כל ממצא מחשיד, ולא היתה על כך כל אינדיקציה להאשים את הנתבע מס' 3, מצאה המשטרה עצמה במבוי סתום ולכן לא הגישה כתב אישום נגד איש.
המצב שונה לחלוטין כאשר מדובר במשפט אזרחי כאשר הרף הנדרש כדי הטיית מאזן ההסתברות הוא 51% בלבד.
יש לציין כי ב"כ התובעים עצמה לא "בחרה" מי הוא הגורם שיש לקבוע שפגע במנוח ו"השאירה" זאת לבית המשפט.
הן עפ"י גרסת העד עא' אותה מצאתי כאמור מהימנה, עקבית וללא סתירות והן עפ"י הסרטונים מתחנת הדלק, ברי למדי כי לא עבר כל רכב אחר במקום, פרט לשתי המשאיות. בנוסף, מהסרטון אשר הוקרן בבית המשפט שתי המשאיות אשר נסעו אחת אחרי השנייה, כאשר הנתבע מס' 1 נוסע לפני הנתבע מס' 3 נסעו במהירות דומה, שתיהן לא נסעו מהר.
על כן היתה הצדקה למחיקתה של "קרנית" בשלב שלאחר שמיעת חלק מהראיות מכתב התביעה.
הנתבע מס' 3 העיד תחילה כעד מטעם התביעה. גם עדותו היתה עקבית וללא סתירות. הנתבע מס' 3 ראה את המנוח מוטל על הכביש, עצר את המשאית, ירד ממנה והחל לצעוק לנתבע מס' 1, אשר כנראה לא שמע וגם לא הרגיש בפגיעה כפי שהעיד מר ביטון ונסע מן המקום.
אני מקבלת את טענותיו של ב"כ הנתבעת מס' 4 כי השערות ב"כ הנתבעת מס' 2 והגרסה כביכול הנתבע מס' 3 הוא הנהג הפוגע, מבוססת על המילה "אולי" ללא שמץ של ראייה. אני מקבלת את הטענה כי אכן בנוסף לעדותו של מר עא' א' ישנן ראיות המשמשות לחיזוק והן פגישת הפיוס (אבי התובע השתמש במילה "הודנה" ולא "סולחה") אשר נערכה בין משפחת המנוח למשפחת הנתבע מס' 1, ודבריו של אבי המנוח כי אכן המשפחה והנהג עצמו הודו כי הוא זה הפוגע, גרסה אשר לא נסתרה ולא נחקרה כלל וכן קפיצת המשאית של הנתבע מס' 1 כפי שנראית בסרטון 1 בדיסק 2.
מסקנות הדו"ח הפתולוגי היו כדלקמן:
"על סמך תוצאות נתיחה בגופתו של ס' א' שנת לידה 2004, הנני מחווה דעתי כי מותו נגרם מנזקים חמורים ללב ולריאה הימנית עם שברים בצלעות ובעצם השכם הימנית עם איבוד דם פנימי, בעקבות חבלה קהה בגוו.
בנוסף נמצא "כיס דם" ברקמות רכות של גב ובמותן, פצעי שפשוף ודימומים תת עוריים במותן, פצעי שפשוף ודימום תת עוריים בראש ובצוואר, דימומים תת עוריים ופצעי שפשוף בגפיים בתחתוניים.
על פי הנסיבות היה מעורב בתאונת רכב וממצאי הנתיחה מתיישבים עם לחיצת הגוו בין שני מישורים נוקשים".
אני מקבלת את הטענה כי המונחים המופיעים בדו"ח הפתולוגי מחזקים את ההנחה ואת עדותו של מר עא' א' כי המשאית לא עלתה על המנוח אלא הוא נפגע מן העגלה במקום החיבור שם נמצא הגלגל הרזרבי וארגז הכלים.
בנוסף יש לציין כי אמירה מדויקת זו של מקום הפגיעה מחזקת את עדותו של עא' אשר ידע לתאר היטב את שתי המשאיות ולהבדיל ביניהן, כאשר על משאית הנתבע מס' 1 ישנו כיתוב בעברית.
אי לכך, הנני קובעת כי הנתבע מס' 1 הוא אשר פגע במנוח ועל הנתבעת מס' 2 לפצות את התובעים.
אני מקבלת את עדותו של הנתבע מס' 1 כי לא הרגיש בפגיעה ולכן עזב את המקום.
לא סביר בעיניי כי אדם כמו הנתבע מס' 1 שהוא חובש ופרמדיק, היה עוזב לו הרגיש בדבר מה. גרסתו זו גם מתחזקת ע"י עדותו של מר ביטון לעניין זה.
הפיצוי
אני מקבלת את טענת ב"כ התובעים כי יש לקבוע את הפיצוי עפ"י ההלכות אשר נפסקו בע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח ואח' נ' רים אבו חנא ואח', ובע"א 10990/05 דוד פינץ' ואח' נ' הראל חברה לביטוח.
אין לדעת אם אכן המנוח היה משרת בצבא אם לאו, במיוחד לאור העובדה כי היה חולה במחלת הלימפומה במהלך חייו הקצרים, ואם כי החלים ממנה אין וודאות מוחלטת כי אכן היה משרת בצבא, למרות העובדה כי בני משפחתו שירתו בצבא.
נכון בעיניי לקבוע כי הגיל ממנו יש לחשב את הפסד ההשתכרות הוא מגיל 18, כטענת ב"כ התובע.
יחד עם זאת, כפי שציין ב"כ הנתבעים 1 ו- 2 מתוך אותם 30% אשר נקבעו בהלכת פינץ' מגולמים גם הפסדי התנאים הסוציאליים.
לא היתה מחלוקת לעניין גובה הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני.
אני מקבלת את עדותו של אבי המנוח כי הוצאות הקבורה והאבל הסתכמו ב- 10,000 ₪. לא למותר להדגיש שוב את הממד הטראגי מאוד של האירוע, מותו של כל ילד הוא טרגדיה, אך ילד הנחלץ ממחלת הסרטן ומוצא את מותו מתאונה הרי הטרגדיה כפולה ומכופלת.
סיכומו של דבר
אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 572,337 ₪.
לסכום זה תתווספנה הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בשיעור 13%.
התביעה כנגד נתבעים 3 ו- 4 נדחית.
נתתי דעתי לבקשתה של "קרנית" לחיוב בהוצאות. אכן הוצאו הוצאות רבות ע"י "קרנית" במהלך המשפט ובכלל זה בדיקת מוצגי המשטרה ושכ"ט עו"ד.
יחד עם זאת, למשפחת המנוח לא היתה אפשרות שלא להגיש תביעה כנגד "קרנית" ,משהמשטרה עצמה לא הצליחה לגבש דעה מי אחראי לפגיעה במנוח. במשטר המשפטי אשר יצר חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1965, צעד זה של התובעים בשלב בו ביקשו לצרף את "קרנית" היה נכון, ועל כן אינני מוצאת מקום לחייב את התובעים בהוצאותיה.
כך גם לגבי הנתבעים 3 ו- 4. ברוח הנימוקים דלעיל אינני מחייבת את התובעים בהוצאות הנתבעים 3 ו- 4.
ניתן היום, כ"ט חשוון תשע"ה, 22 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.
