נ.ח. נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות

לפני תביעה בעילת רשלנות רפואית נגד בית החולים גליל מערבי בנהריה בגין נזק שנגרם לתובעת, לפי הטענה, במהלך ניתוח שנערך לה וטיפול לאחר הניתוח.

התובעת, ילידת 1972, נפלה בביתה ביום 6/7/06, נפגעה ונחבלה ביד ימין. היא פונתה לבית חולים גליל מערבי בנהריה, שם הודגם שבר תוך מפרקי במרפק. התובעת טופלה בגבס ושוחררה עם הנחייה לשוב לניתוח 3 ימים לאחר מכן. ביום 09/07/06 אושפזה התובעת וביום 10/07/06 עברה ניתוח שחזור פתוח עם קיבוע פנימי. בהמשך ביקרה במרפאות החוץ על בסיס חודשי. במהלך הביקורת בוצעו צילומי רנטגן ואובחנה הגבלה קשה בתנועות המרפק.

ביום 19/03/07 אושפזה התובעת שוב ועברה ניתוח נוסף להוצאת מתכות וברגים במרפק שהוצאו באופן חלקי.

לטענתה, הצוות הרפואי בבית החולים התרשל בבחירת סוג הניתוח ובביצועו ובמעקב שלאחריו ובכך פגע בסיכויי החלמתה והותיר אותה עם נכות רפואית ניכרת –אורתופדית ונפשית.

התובעת תמכה את תביעתה בחוו"ד האורטופד ד"ר צבי גורן. המומחה סבור כי מצפייה בצילומי הרנטגן העוקבים שבוצעו לאחר הניתוח ובהמשך כפי שמעידה בדיקת ה CT שבוצעה שנה לאחר מכן נראה כי הצוות הרפואי התרשל.

הצוות קיבע את התובעת בגבס לאחר הניתוח לתקופה ארוכה והדבר הוביל להידבקויות של המרפק שלא מאפשרות טווחי תנועה פונקציונאליים.

כ"כ הייתה חריגה של מתכת לתוך המרפק שהרסה את המרפק.

לדעתו, המנתח בחר אלתור לא מקובל שלא מאפשר שליטה טובה בקיבוע וביציבות המפרק. יתכן והיה מקום להעבירה לבי"ח אחר כגון רמב"ם שאינו בית חולים פריפרי.

המומחה קבע נכות בשיעור 30% בגין קישיון נוח של המרפק + 5% בגין צלקת מכערת ורגישה.

מתוך נכות זו יש לדעתו ליחס לרשלנות 20% מאחר וגם אם היה מבוצע הניתוח הראוי והנכון הייתה נותרת נכות.

התובעת אף צרפה הערכה פסיכיאטרית ד"ר בוניאק (לא ערוכה כחוות דעת כדין) לפיה התובעת סובלת לכאורה ממצב דכאוני קשה ומתמשך על רקע מספר מחלות גופניות ותסמונת של כאב כרוני, לא כשירה לעבודה מפרנסת ולא יכולה למצוא עבודה בשוק החופשי.

לטענת הנתבעת, התביעה הוגשה ב-07/13 בגין אירועים מ-03/06 בשיהוי רב ועל סף ההתיישנות.

לגופו של עניין, לא היה כל פגם בעבודת הצוות הרפואי שבדק וטיפל בתובעת ולא הייתה כל רשלנות בניתוח. ככל שנגרמה לתובעת נכות היא כתוצאה מהתאונה ונכות זו לא נגרמה ולא הוחמרה בביה"ח נהריה.

הנתבעת תמכה את הגנתה בחוות דעת האורטופד ד"ר מיכה רינות. המומחה קבע נכות בשיעור 21% (10% בגין בהגבלה בכיפוף המרפק + 12.5% בגין הגבלה ביישור המרפק), ברם הדגיש כי הנכות היא אך ורק תוצאה של התאונה. על פי קביעתו מדובר באחד השברים המסובכים ביותר הקיימים באורתופדיה והוא מותיר במרבית המוחלטת של המקרים הגבלה בתנועה ונכות הדומה לזו הקיימת היום ללא קשר לסוג הטיפול שניתן. השינויים הניווניים הפוסט-טראומתיים הנראים בבדיקות הדימות היום הינם תוצאה ישירה ובלעדית של שבר תוך מפרקי מרוסק עם נזק נרחב לסחוס הפרקי. תביעת רשלנות רפואית במקרה זה היא מקוממת במיוחד לאור העובדה שרופאי ביה"ח עשו כמיטב יכולתם לטפל בבעיה קשה שעמדה בפניהם ונהגו ע"פ הפרקטיקות הנכונות והמקובלות.

על פי חוות דעתו, הניתוח המומלץ בשבר מהסגו בו עסקינן הינו שחזור פתוח וקיבוע פנימי עם אוסטאוטומיה של עצם האולקרנון כפי שאכן בוצע במקרה זה. הניתוח בוצע בטכניקה הנכונה. בהתאם לצילומים בעת ולאחר הניתוח שחזור השבר נעשה בצורה אופטימלית תוך שהושגה עמדה טובה של כל החלקים. קיבוע השבר נעשה כראוי ללא ברגים או סיכות הבולטים לפרק. כיוון שהיה מדובר בחלקי עצם קטנים היו הרופאים חייבים להחדיר את הסיכות קרוב למשטח הפרקי תוך שנמנעו מלחדור לסחוס הפרקי.

התובעת נותחה בבית חולים בנהריה ע"י שלושה מומחים בתחום האורתופדי ולא היה כל צורך או יתרון בהעברתה לבי"ח אחר.

הנתבעת הגישה חוו"ד של הפסיכיאטר, ד"ר בן אפרים הגם שמצד התובעת לא הוגשה חוות דעת כדין. בהתאם לקביעת ד"ר בן אפרים, התובעת סובלת מהפרעת הסתגלות בשיעור 10%. 1/3 מתוך הנכות יש לייחס לבעיה במרפק ימין (שלגביה נטען כאמור על ידי הנתבעת שאין התרשלות).

מטעם בית המשפט מונה פרופ' משה רופמן לבחינת שאלת הרשלנות והנזק.

הוא סקר בחוות דעתו את הפגיעה, את ניתוח השחזור במרפק, המשך פזיותרפיה ולאחר כחצי שנה, ניתוח להוצאת בורג אחד מהמרפק.

במומחה קובע כי בעקבות החבלה והשבר מ-10/7/06 נותרה נכות אורתופדית המתבטאת בהגבלת תנועות במרפק ביישור ובכיפוף.

לדעתו כי אין מקום להצביע על קיום רשלנות בכל התהליך הטיפולי, הניתוחי, וגם בהמשך.

מדובר במקרה של שבר מרוסק, תוך מפרקי במרפק, בקצה ההומרוס. שבר שלפי הצילום הראשון מצביע על הרס המפרק ל"רסיסי עצם" ומצב זה פוגע קשות הן בשלמות פני המפרק והן בסחוס המפרקי.

אין ספק כי במקרה זה על המנתח לנסות ולשחזר את "רסיסי" המפרק בצורה הכי אופטימלית, תוך ידיעה שאין סיכוי להגיע ל 100% שחזור אנטומי. השחזור שמתקבל צריך להיות מקובע בדרך הכי טובה והכי מוכרת למנתח ובלבד שיגיע לשחזור וקיבוע אופטימליים.

על פי הצילומים העוקבים נראה כי מטרות אלו הושגו.

המומחה מבהיר כי הפגיעה הראשונית היינו השבר שנוצר בפציעה גרמה לפגיעה בסחוס המפרקי וזו הסיבה לתוצאה שהתקבלה במרפק, תוצאה שהותירה הגבלה קשה ביישור ובכיפוף.

לדעתו לא הייתה רשלנות, בניהול הטיפול במקרה זה ומראש היה ברור כי שבר כזה יותיר הגבלה בכל מקרה, כפי שגם ד"ר גורן, המומחה מטעם התובעת מציין בסיכום חוות דעתו.

המומחה מבהיר כי לא מוכר לו מהפרקטיקה ארוכת השנים שלו כי שבר מסוג זה לא הותיר נכות בכלל או נכות קלה בלבד ובשבר כה קשה סביר שאלו ההגבלות שנותרות.

המומחה קובע שנכותה האורתופדית של התובעת (מבלי שיש רשלנות) עומדת על 23%:

10% בגין הגבלה בכיפוף.

15% בגין הגבלה ביישור.

התובעת ביקשה לחקור את המומחה מטעם בית המשפט, ולבקשתה הוא נחקר בישיבה מיום 14.1.16. בחקירתו עמד המומחה על חוות דעתו ולא חזר בו במאום.

לאחר חקירתו ומשלא השלימה התובעת עם תשובותיו, הודיעה כי היא עומדת על תביעתה. בהתאם, נקבע התיק לתצהירי עדות ראשית והוכחות.

בהתאם, הוגש תצהיר התובעת עצמה ותצהיר בעלה והתובעת זימנה את ד"ר גורן ואת ד"ר בוניאק.

הנתבעת הגישה תצהיר ד"ר מיכאל עאסף שטיפל בתובעת והמומחה מטעמה נחקר אף הוא.

בנוסף הוגשו תיקי מוצגים מטעם הצדדים הכוללים את חוות הדעת ומסמכי מל"ל.

לאחר סיום שמיעת העדויות, הגישה התובעת בקשה לפסילת חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט. ביום 6/6/17 ולאחר שמצאתי שהבקשה לא מוצדקת מבחינת הדין ולגופה, ניתנה החלטה הדוחה את הבקשה. לאחר מכן הוגשו סיכומים מטעם הצדדים.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בחוות הדעת ובעדויות הצדדים ונתתי דעתי לטענותיהם, דין התביעה להידחות.

התובעת טוענת להתרשלות המתבטאת בעיקרים שלהלן:

האחד – נטען כי שיטת הניתוח שנבחרה לא התאימה להיקף הריסוק של המרפק. לטענתה היה על הנתבעת לבצע קיבוע על ידי הפלטה ולא בדרך שבוצעה בפועל. הכשל נבע מהערכה לא נכונה של מהות השבר עובר לפתיחת המרפק, ואם בנוסף לצילום הרנטגן היה מבוצע גם צילום סי.טי. היה מתגלה שמדובר בשבר רב רסיסים המחייב ניתוח בפלטה וברגים ייעודיים.

השני - בהתאם להחלטת הרופאים הושאר הגבס חיצוני לתקופה ארוכה מהמקובל וזאת בשל אי השגת יציבות במרפק הנובעת מהכשל הראשוני של שיטת קיבוע לא נכון. הקיבוע החיצוני הממושך גרם להידבקויות והגבלה קשה בתנועה.

השלישי – לפי הטענה היתה חריגה של מתכת לתוך המפרק, חריגה ניכרת מהסטנדרט הרפואי הסביר המעידה על רשלנות.

הרביעי – על מנת להגיע לרסיסי העצם בוצע חיתוך של עצם האולקרנון, ברם, האולקרנון הוחזר במנח שאינו אנטומי ובכך יש רשלנות.

החמישי – מדובר בניתוח מורכב, ברם בפועל הוא בוצע על ידי מתמחה באורתופדיה בשנה א' להתמחותו, דבר המהווה התרשלות כשלעצמה. ועוד נטען בהקשר זה כי לאור מורכבות השבר היה מקום להעביר מלכתחילה את התובעת לניתוח בבית חולים גדול, דוגמת בית חולים רמב"ם ולא לנתחה בבית חולים פריפרי בנהריה.

התובעת אף מלינה כי המומחה מטעם בית המשפט לא גילה כי בעבר ניהל את המחלקה האורתופדית בבית חולים נהריה, ועל כן נגועה חוות דעתו בהעדר אובייקטיביות.

לטענתה, המומחה מטעם בית המשפט לא הסתמך על ספרות רפואית בניגוד למומחה התובעת שהפנה למאמר.

עוד היא טוענת כי המומחה מטעם בית המשפט לא ביצע בעצמו ניתוח קיבוע בעזרת פלטה וברגים ועל כן אך טבעי הוא שלא היה בוחר לבצע את הניתוח בדרך זו בענייננו, ומכאן שאמירתו שלא היה בוחר בשיטה זו לא נובעת מהיותה שיטה לא טובה אלא, מבוססת כל כולה על חוסר ניסיונו בסוג זה של ניתוח.

התביעה שבפניי היא כאמור בעילת רשלנות רפואית.

מושכלות יסוד הן כי חובת הזהירות והצפיות מתייחסים למה שצריך היה לצפות רופא סביר ובמיומנות ופרקטיקה מקובלת. היינו, על הרופא לבסס את החלטותיו בדבר אופן בחירת סוג הניתוח, על הידע העדכני שנתמך בספרות מקצועית ובניסיון בהתאם לנורמות המקובלות בעולם הרפואה באותה עת.

מבחן הרופא הסביר אינו מבחן של חוכמה לאחר מעשה, אלא כאמור של הפרקטיקה המקובלת בזמן אמת. וראו בעניין זה ע"א 323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה (2) 142, 172.

הפסיקה אף הבהירה כי לא כל טעות של רופא הן בשיקול הדעת והן בביצוע מהווה רשלנות. בעניין זה נאמר בע"א 916/05 שרון קדר נ' פרופ' יובל הרישנו (מאגר נבו) (ניתן ב-29/11/07) : "יש לזכור כי לא בכל מחלה יש אשם. לא כל טעות מהווה רשלנות. יש להיזהר מלקבוע התרשלות במקרה בו נעשתה טעות בשיקול הדעת של הרופא, על מנת שלא ליצור רופאה הפועלת מתוך צורך להתגונן מפני תביעות. גישה זו אינה חדשה עמנו. היא חרשה תלמים בפסיקתו של בית-משפט זה בעבר... רופא שפעולותיו סבירות ומבוססות על הנורמות המקובלות בעולם הרפואה אינו יכול לחוב בגין פעולות אלו על יסוד דיני הרשלנות".

מתוך עדותו של הרופא שניתח ד"ר מיכאל עאסף עולה כי הסביר לתובעת את מטרת הניתוח ואת העובדה (שאין עליה מחלוקת) שהפרוגנוזה אינה טובה, וכי לא ניתן להגיע למצב אנטומי שהיה עובר לתאונה.

על פי עדותו, בניתוח בוצע שחזור פתוח עם קיבוע פנימי על ידי ברגים וסיכות מתכת. בצילום שנערך בביקורת בקופת חולים נמצא שלא היתה תזוזה בעמדת השברים והם נותרו מקובעים.

ב-22.7.06 הוצאו התפרים, וב-27.8.06 הגיעה התובעת לביקורת עם צילום שהראה חיבור תקין. הומלץ לתובעת על טיפול פיזיותרפי וב-197.9.06 נבדקה התובעת שוב במרפאה אורתופדית, אך לא נצפתה התקדמות התנועתיות.

ב-19.11.06 הגיעה שוב התובעת לביקורת ומהצילום שהביאה נראה שהשברים התחברו בחלקם הגדול, אך לא נצפתה הרחבה בתנועתיות והיא זומנה לניתוח לשחרור ההידבקויות והוצאת חוט המתכת. כן נצפו שינויים ניווניים שלאחר שבר תוך מפרקי עם סדירות של משטח המפרק.

בניתוח שבוצע לשחרור ההידבקויות הוצא חלק מהקיבוע ושוחררו ההידבקויות.

בניגוד לטענה לפיה היה זה משום חוסר אחריות ליתן למתמחה בשנה הראשונה לבצע ניתוח כה מורכב, מסתבר, שבניתוח היו שלושה רופאים, בהם הנתבע ושני רופאים בכירים ותיקים ומנוסים, ד"ר שחר וד"ר קאושנסקי.

אני דוחה את הטענה לפיה היה מקום להעביר את התובעת לבית חולים אחר. הטענה נטענה בעלמא ללא כל ביסוס עובדתי בדבר ניתוחים שאין לבצע בבית חולים נהריה ודאי לא בסיס אתי.

אני אף דוחה את הטענה לפיה היתה חובה לבצע את הניתוח בשיטת פלטה והברגים דווקא ולא בדרך שבוצעה. אכן בצילום הרנטגן שנערך עובר לניתוח הראשון, ראו הרופאים, כפי שהעיד ד"ר עאסף, ריסוק ולא תמיד אפשר לספור את מס' החלקים. על פי עדותו, זה לא משנה אם יש 4 או 5 חלקים, העיקר שיש מעורבות פרקית וריסוק. (עמ' 23 לפרו').

בהקשר זה אני אף דוחה את הטענה לפיה חובה היה לבצע גם בדיקת סי.טי בנוסף לבדיקת הרנטגן, עובר לניתוח.

ד"ר עאסף נחקר בעניין זה והשיב: "תמיד אפשר לעשות עוד בדיקות, השאלה מה זה תורם לנו? C T גם כרוך בקרינה. האם זה היה מוסיף לנו כן או לא? אנחנו יודעים שבשבר הזה כשרואים שבר כזה בצילום רנטגן, הולכים ישר לגישה פתוחה... במקרה הזה הספציפי הזה היה לנו מספיק מידע שקיבלנו מצילומי הרנטגן. היה תכנון ניתוחי שללכת בגישה אחורית ואנחנו יודעים שתמיד שיטת הקיבוע יכולה להשתנות ממנתח למנתח לפי הניסיון הקליני שלו ולפי התחושה בתוך הניתוח".

עדותו לא נסתרה ובפועל באמת ניתן היה לראות את מצב הריסוק לאשורו רק בפתיחת המפרק. לא ברור שבסי.טי. היתה מתקבלת תמונה מלאה טובה יותר, ובכל מקרה כפי שהבהיר ד"ר עאסף הדבר לא העלה ולא הוריד והדרך שנבחרה לקיבוע הפנימי היתה מוכרת בפרקטיקה ומבוססת ניסיון ולא היתה כל סיבה שלא לנקוט בה בהתאם לניסיון המומחים שהיו מעורבים באותו ניתוח.

ד"ר עאסף עומת עם מאמר שהציגה התובעת ולפיו במקרים של ריסוק לחלקים כה רבים עדיף להחליף את המפרק והשיב (כפי שגם השיב ד"ר רינות בחקירתו הנגדית באופן משכנע), כי עניין של החלפת מפרק הוא בעל השלכות לטווח ארוך, ולמיטב ידיעתו אין זה מקובל לבצע החלפת מפרק לאנשים צעירים בסיטואציה כזו, להבדיל מאנשים מבוגרים. (בענייננו כזכור התובעת היתה כבת 34 בעת הניתוח), ולכן החלפת מפרק היא אופציה פחות טובה בשים לב לכך שזה ניתוח שיהיה אולי צורך לחזור עליו בעתיד, והגישה המקובלת היא לנסות לקבע את המפרק תוך תקווה שניתן יהיה להגיע למנח אנטומי אופטימלי כפי שנעשה בפועל.

ד"ר עאסף נחקר מדוע לא מצא לקבע את השבר לפלטה והשיב: "זה מקובל כשיש לך שבר באמצע העצם, אתה צריך לשים ברגים מעבר לשבר, כדי שזה יתפוס. אבל אם השבר קרוב למפרק ונמוך, אזי, אין מקום לתפוס ברגים ואז האפקט של הפלטה יאבד" (עמ' 25 לפרו' ש' 21-23).

ד"ר עאסף העיד ולא נסתר בדבר שיטת הניתוח שנבחרה והכורח לבחור בה בנסיבות העניין.

ד"ר רינות, המומחה מטעם הנתבעת הסביר בחוות דעתו כי ביצוע אוסטאוטומיה (חיתוך) של האולקרנון על מנת להגיע למפרק השבור היא טכניקה מקובלת שמבוצעת באופן רוטיני. המומחה מטעם התובעת לא חלק ואף אישר כי הניתוח בדרך זו של שחזור פתוח וקיבוע פנימי עם אוסטאוטומיה של האולקרנון, כפי שבוצע כאן, היא אכן פרוצדורה מקובלת.

ד"ר רינות הסביר בחקירה נגדית ביחס לקיבוע הפנימי שנעשה עם מתכות כדלקמן: "אופן הביצוע או צורת הקיבוע הפנימית, מוכתבת ע"י אופי השבר ומיקומו. כלומר, כאשר מדובר בעצם העובדה, באמצע ההומרוס, נכון לשים פלטה עם ברגים בשני הצדדים שהם יקבעו את השבר, ואז התהליך הביולוגי של חיבור השבר קורה בעמדה שהושגה ע"י המקבע הפנימי ועם הפלטה עם הברגים. כאשר הכירורג נמצא בקצה, בסמוך למרפק ובתוך המרפק, הוא עומד בזמן הניתוח לפני מצב נתון, שעל פיו הוא צריך לשקול וליצור את הדרך הטובה ביותר על מנת לקבע את השבר. במקרה זה, בו אנו עוסקים השבר היה כל כך בקצה העצם, כל כך סמוך למפרק, לשטח המפרקי של המפרק, שלא היתה שום אפשרות ריאלית לשים פלטה עם ברגים מעבר לשבר. העיקרון של קיבוע עם פלטה הוא שצריך שתהיה עצם, הן לפני השבר והן אחרי השבר, על מנת לגשר ביניהם ע"י הפלטה, וברגים שיונחו בחלק המרוחק. במקרה שלפנינו, לא היה מקום בשום אופן לברגים בחלק המרוחק הקרוב למרפק, ולכן, לא ניתן היה בשום אופן לשים פלטה עם ברגים". (עמ' 16 לפרו' ש' 11-21).

עדותו היתה מהימנה הגיונית ומשכנעת ולא נסתרה.

העובדה שקיימות שיטות ניתוחיות נוספות, כפי שהוצע ע"י מומחה התובעת, לא הופכות את השיטה שנבחרה לשיטה לא מקובלת, והטענה לפיה קיבוע בפלטה וברגים היה מביא לתוצאה טובה יותר, היא טענה תאורטית שנטענת בדיעבד, כלל לא ברור שהיתה אפשרית בנסיבות השבר נשוא התביעה וממילא אין לדעת אם היתה מביאה לאיחוי טוב יותר.

נמצא אפוא כי רופאי בית החולים שבחרו בשיטת הניתוח שבוצעה בפועל, בחרו בדרך טיפול מקובלת, ופעלו כרופאים סבירים. אין לייחס לדרך זו חריגה מסטנדרט מקובל גם אם אולי באופן תאורטי ישנה דרך ניתוחית נוספת שלא הוכחה עדיפותה או אף היתכנותה בזמן אמת. ובכלל, גם אם הייתי סבורה כי נעשתה טעות באופן בחירת דרך הניתוח והניתוח עם פלטה עדיף, (ואינני סבורה כי כך הוכח) הרי שטעות אינה שקולה להתרשלות ואין ספק בלבי כי הצוות הרפואי לא חסך מאמץ לתת את הטיפול המיטבי בנסיבות העניין.

אשר למשך הזמן הארוך של הקיבוע החיצוני בגבס מסביר ד"ר רינות כי הגבס נועד כדי לשמר את השחזור הנכון שהושג בניתוח והוא מוסיף כי אי השגה של התנועתיות המוקדמת טבועה באופי השבר עצמו ולא בפרקטיקה הרפואית שננקטה. כל עוד לא הושגה היציבות הנדרשת, לא היה מנוס אלא להמשיך ולהשאיר את היד נתונה בגבס (ראה עמ' 17-18 לפרו').

כאמור מונה מומחה מטעם בית המשפט פרופ' רופמן שקבע כאמור כי הניתוח שבוצע בפועל תאם את הפרקטיקה הרפואית המוכרת והמקובלת באותו זמן והיה מתאים לנסיבות השבר תולדת אופי השבר וההגבלות שנותרות בתום ניתוח של שבר מסוג זה.

על פי ההלכה הפסוקה, הגם שבית המשפט הוא הפוסק האחרון, רק במקרים חריגים לא יאמץ בית המשפט את הקביעות המקצועיות של המומחה שמונה מטעמו.

על מנת שבית המשפט ידחה את חוות דעתו של מומחה מטעמו, יש להראות כי המומחה שגה שגיאה כה גסה במסקנותיו עד שבית המשפט, החסר את המומחיות בתחום בו מונה המומחה, יגיע למסקנה שחוות דעת זו מופרכת.

"משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן" (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי), [פורסם בנבו]. וראו גם ע"א 323/85 מדינת ישראל נ' מזרחי, פ"ד לט(4) 185, 190-189 (1985) וכן ע"א 605/88 תבורי-בית חרות למשקאות קלים בע"מ נ' מעיינות הגליל המערבי סוכנויות (1979) בע"מ, פ"ד מה(2) 1, 11 (1990).

בענייננו, חקירתו הארוכה של פרופ' רופמן לא הביאה לערעור קביעותיו. הטענה לחוסר אובייקטיביות בשל היותו של המומחה בעבר מנהל המחלקה בנהריה, מוטב היה לו לא נטענה שוב בסיכומים לאחר שהוברר כי ניהל את המחלקה לפני 30 שנים.

החקירות של שאר המומחים אף הן האירו את הסוגיה באופן שניתן היה להבין כי הרופאים לא התרשלו.

נוכח כל האמור, התובעת לא הוכיחה התרשלות באופן בחירת דרך הניתוח, לא במהלך ביצועו, ואף לא בטיפול שניתן לאחריו.

בהתאם אני קובעת כי הנכות שממנה סובלת התובעת היא פרי השבר ולא פרי ניתוח וטיפול רשלני ואין התובעת זכאית לפיצוי כלשהו.

גם הטענה בדבר פגיעה באוטונומיה נטענה בחצי פה, לא הוכחה כדבעי ע"י התובעת ואף הוזמה לאור עדות ד"ר עאסף.

אוסיף למעלה מן הצורך כי בעניין הנפשי לא הוכחה כל נכות ואף אילו היתה נקבעת נכות הרי שזו באה בשל הנכות האורתופדית שאינה פרי התרשלות בית החולים ועל כן אינה בת פיצוי.

בשים לב לכל האמור, לא הורם הנטל על ידי התובעת.

אשר על כן, אני דוחה את התביעה.

התובעת תישא בהוצאות מומחה הנתבעת ובחלק של המומחה מטעם בית המשפט בהם נשאה הנתבעת הכל לפי קבלות שיומצא לה, ובנוסף תישא בשכ"ט ב"כ הנתבעת בסך כולל של 8,000 ₪.

ניתן היום, ז' טבת תשע"ח, 25 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.