פלוני ואח' נ' חלדר ב.ג. בע"מ ואח'

תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע-1, לטענתו, באירוע המהווה תאונת עבודה. הנתבעות מעלות, בין היתר, טענה שה"תאונה" הינה בבחינת אירוע מכוון של התובע על מנת לזכות בתגמולי המוסד לביטוח לאומי ובפיצוי.

תמצית העובדות וטענות הצדדים

1. התובע-1 (להלן: "התובע"), יליד 1993, שמוצאו באריתריאה שוהה במדינת ישראל מאז יוני 2012. בתאריך 7/6/13, בעת עבודתו בשירותה של הנתבעת-1, על מכונה לגריסת עצים, נחתכה ידו הימנית ונקטעו 4 מאצבעות יד ימין שלו.

   אין מחלוקת שהנתבעת-1 הייתה מעבידת התובע והנתבעת-2 הייתה בעלת המקרקעין בהם התבצעה העבודה ולטענת התובעים והנתבעת-1, גם שותפה להפעלת המכונות. הנתבעות מכחישות התרחשותה של "תאונה" וטוענות שהתובע הכניס ידו למכונה במכוון על מנת לקבל פיצויים. לטענתן, אם לא כן, לא ניתן להסביר את העובדה שידו של התובע הגיעה לאיזור הסכינים של המכונה.

   לכתחילה נתבעה גם המדינה כמי שהייתה אחראית לבדוק ולוודא את בטיחות המפעל, ואולם לימים התביעה נגדה נמחקה כאשר הסתבר, בין היתר, כי לא הודע כלל על הקמת המפעל במקומו החדש וכי המפעל פעל ללא רשיון עסק.

   גם התביעה נגד הנתבעת-3 נמחקה, שעה שהובהר שבמועד האירוע לא היה כלל ביטוח למי מן הנתבעות.

2. האירוע הוגדר במוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. נכותו הצמיתה של התובע נקבעה בשיעור של 28%, הופעלה תקנה 15 במלואה, כך שנכותו של התובע על פי המוסד לביטוח לאומי עומדת על שיעור של 42% נכות לצמיתות. לתובע שולמו דמי פגיעה וכן משולמת לו קצבת נכות, בהתאם לאחוזי הנכות הצמיתה שנקבעו לו, בשיעור של כמליון ש"ח. הנתבע-2 - המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המוסד"), תובע מן הנתבעת-2 (שאינה המעביד), את שיבוב התגמולים ששילם לתובע.

3. הצדדים הסכימו שהנכות הרפואית שנקבעה במוסד לביטוח לאומי תחייב בגדר תביעה זו ואולם נותרו חלוקים בשאלת האחריות ובין היתר גם בשאלת חלוקת האחריות בין הנתבעות, האשם התורם שניתן לייחס לתובע וגובה הנזק.

4. בישיבת ההוכחות שהתקיימה בתיק העידו התובע, ומנהלי/בעלי המניות בנתבעות. הצדדים גם הגישו תיקי מוצגים ותמונות.

5. לנוכח גדר המחלוקת בין הצדדים, אדון תחילה בנסיבות התרחשות התאונה, שאלת האחריות, חלוקה בין הנתבעות, האשם התורם ובמידת הצורך גם בשיעור הנכות וגובה הנזק.

   "תאונה" מכוונת או תאונה עקב התרשלות?

6. הצדדים חלוקים בשאלה האם מדובר ב"תאונה" מכוונת או תאונה עקב התרשלות, כאשר טענת הנתבעות הינה שאין כל אפשרות וצורך של התובע להגיע עם היד לאיזור הסכינים במכונה, אלא אם רצה לעשות כן בכוונת מכוון.

   אסקור את העדויות ואדון במצב המשפטי ובשאלת האחריות.

   שאלת האחריות – הראיות שהובאו

7. התובע היה העד היחיד שראה וחווה את התאונה. מלבדו לא הובא כל עד אחר שנכח ברגע התרחשות התאונה וראה את אשר ארע. יחד עם זאת, זמן קצר קודם לתאונה הסריט אחד ממנהלי הנתבעת-1, את התובע במהלך עבודתו, סרט ממנו ניתן ללמוד על מהות העבודה שנדרש התובע לעשות, ועל התנאים במקום.

   אפרט בקצרה את העובדות שהסתברו לאחר שמיעת הראיות והעדים.

8. ממסכת הראיות עלה, שהתובע, החל עבודתו כעובד הנתבעת-1, יום לפני התאונה (ראו תלוש שכר שצורף לראיות הנתבעת-1, לפיו שולמו לתובע שני ימי עבודה).

9. ביום התאונה, עבד התובע החל מהשעה 17:00, לאחר מספר שעות עבודה, בערך בשעה 01:00 לפנות בוקר יצא להפסקה של כחצי שעה וחזר לעבודה, בערך בשעה 02:30 לפנות בוקר ארעה התאונה.

10. במסגרת עבודתו, נדרש התובע, להזין קורות עץ בשתי מכונות גריסה לייצור שבבי עץ. הזנת המכונות המוצבות זו בניצב לזו, נעשית לסירוגין, כאשר על התובע להקפיד על עבודה רציפה של המכונות.

    המכונות בנויות כך, שבחלק העליון שלהן, קיים מבנה להזנת העצים, שנראה כמו ארגז העשוי מברזל, בו אמורים להניח את קורות העץ (להלן: "מבנה ההזנה"), כאשר בערך במרכז המכונה, לערך בגובה ירכיו של התובע, מצויות סכינים חדות, שבולטות מספר מילימטרים ובעזרת תנועה לצדדים של מבנה ההזנה וחיכוך העצים בסכינים, נגרסים העצים לשבבי עץ.

    במבנה ההזנה ניתן למלא כמות לא מבוטלת של עצים וכאשר הוא מלא, סביר שלא תהא נגישות בין יד אדם לבין הסכינים.

    מבנה ההזנה גבוה יחסית ובמצב רגיל, ניתן להניח שלו נדרש גבר בגובה ממוצע לעמוד על הרצפה (במישור שעליו עומדת המכונה) ולהזין קורות עץ למכונה היה נדרש להרים את ידיו מעל גובה הכתפיים. על מנת להקל על העבודה ולזרזה, נבנתה במה עליה עמד התובע, אשר נדרש כאמור לקחת עצים מערימה שהייתה בסמוך אליו ולהזין את המכונות לסירוגין. כשהתובע עומד על הבמה, הזנת קורות העץ נוחה יותר ונעשית מתחת לגובה הכתפיים.

    בסרט נראה התובע מזין לסירוגין, כל אחת מן המכונות.

11. התובע לא ידע להסביר כיצד ארעה התאונה. בכתב התביעה נטען, שהתובע עסק בהכנסת עצים למגרסה ולפתע נתקעה ידו הימנית במגרסה ונקטעו אצבעותיו. התובע חזר על הדברים בתשובות לשאלון, כאשר פרט, כי נדרש להכניס עצים המיועדים לגריסה לתוך מכונת הגריסה, דרך פתח המיועד לכך וידו הימנית נתקעה במכונה והוא נפצע. התובע חזר על הדברים בתצהירו ואף צירף תמונה שלו מתוך הסרט, תוך שהוא מדגיש שלולא הבמה אין גישה לסכינים ואין אפשרות שהידיים יתפסו בין הקרשים. התובע נשאל בשאלון מה העומק בין פתח המכונה שם נדרשת להניח את העצים לבין הסכינים והשיב "אני לא יודע בדיוק. אני כמעריך כ- 60 ס"מ".

12. בעדותו טען התובע, כי רק נתנו לו את הכלים ולא הסבירו לו טוב. אמרו לו להכניס את הדברים וזהו. התובע אישר שהיה צריך להזין את העצים בדיוק כפי שנראה בסרט והשיב שאמרו להרים את העצים ולשים. התובע הסביר: "אני לוקח את העצים, שם לו (למבנה ההזנה – א' מ') אותם שם, אז המכונה היא טוענת אותם" (פרוטוקול מיום 5/3/18, עמ' 14 שורה 16). התובע הסביר עוד שהסבירו לו להניח את העצים ולא לזרוק, כך שלא יקפצו שבבים לכיוון העיניים שלו. התובע התקשה להעריך באיזה מרחק נמצאים הסכינים מפתח מבנה ההזנה. התובע נשאל אם היה כל הזמן צריך לדאוג שיהיו עצים בתוך מבנה ההזנה, והשיב תחילה שלא הסבירו לו טוב ולאחר מכן השיב "נכון, אמרו לי למלא את הזה, אבל היה לי המון עבודה באותו זמן, אז המשכתי לעבוד וזה מה שהיה" (עמ' 16, שורות 18-17). התובע נשאל על הצורך בבמה, ושהשיב שבלי הבמה לא יכל לעבוד "איך אני יכול לזרוק אותו לשם למעלה" – עמ' 18 שורה 3 ואילך), התובע גם השיב שלא הוא תכנן את הבמה ולא ניתן להזיז אותה.

13. עדי הנתבעות היו איתנים בדעתם, שאין אפשרות כי ידיו של העובד יגיעו אל המכונה, אלא אם הדבר נעשה במכוון.

14. מר בוריס, מבעלי המניות בנתבעת-1, פרט בתצהירו כי שותפו גריגורי, הדריך את התובע מה לעשות, כולל שלא צריך להכניס ידיים למכונה, דברים שתורגמו לתובע על ידי חברו בשפתו. התובע קיבל כפפות, אוזניות ומשקפי עבודה והחל לעבוד. גריגורי היה ליד התובע כמעט כל המשמרת ואף הסריט אותו. כאשר יצא מהאולם ארעה התאונה. בוריס הבהיר, כי התובע היה צריך להזין את פתח המכונה בלוחות עץ באופן שעליו להניח את העצים ולא להכניס, כאשר פעולה זו ניתנת לביצוע מרחוק ללא צורך לגעת במכונה ובוודאי ללא צורך להכניס את ידיו לתוך המכונה פנימה.

    בוריס הדגיש שכאשר פתח המכונה מוזן בעצים, לא ניתן בכלל מבחינה טכנית להכניס ידיים פנימה, שכן הסכינים נמצאות מתחת לעצים וכל נקודת גישה אחרת לסכינים מהצדדים או מלמטה מכוסה בהגנות שמונעות החדרה או הכנסה של ידיים, או כל דבר שיכול לגרום נזק לסכינים.

    העד תאר שלהבי הסכינים המשמשים לחיתוך הלוחות ממוקמים במרחק של בין 60-50 ס"מ, מפתח ההזנה של הלוחות.

    העד הוסיף עוד שעל המכונה קיימים איורים שמראים שאסור להכניס את הידיים (יש ציור של אצבעות כף יד חתוכות וסכינים).

    אשר לבמה שנבנתה, נטען שזו נועדה להקל על ביצוע הכנסת העצים לפתח ההזנה. מדובר בפתח בגובה 1.7 מטר מהרצפה ואדם ממוצע כדי להכניס עצים חייב להרים ידיו לגובה וזה לא בריא ולא בטיחותי ולכן חייב להיות מנגנון הגבהה. ללא מנגנון זה בלתי אפשרי לעבוד.

    בנסיבות אלה, נטען שאין ספק שהתובע גרם לתאונה במתכוון ובאופן יזום ומתוכנן מראש כדי לתבוע תגמולים מהמוסד לביטוח לאומי ומהם.

    העד הדגיש, שכפי שרואים בסרטון, מדובר בעבודה קלה ופשוטה של הנחת העצים בפתח המכונה, ואין שום צורך להכניס את היד לעומק המכונה לכיוון הסכינים – מה שמלמד שמדובר בתאונה מבויימת ומתוכננה בכוונת תחילה.

    עוד הוסיף העד כי בשנת 2011, היו בעלים של מכונות דוגמת המכונה הזו, ואז נפגע עובד שלהם מהמכונה ומשרד העבודה חקר את התאונה ולא מצא כל פגם או ליקוי במכונה או בשיטת העבודה.

15. בעדותו השיב העד כי גרגורי הוא זה שנתן את הוראות הבטיחות, אבל הוא ראה אותו מדבר עם התובע הרבה זמן לפני העבודה וגם בזמן העבודה.

    אשר למפסק של המכונה השיב שהוא נמצא בצד למטה וגם מאחור יש מפסק פטריה.

    העד טען שכאשר יש עצים במכונה אי אפשר לדחוף את היד רק מהצד והסביר כי היד לא יכולה להיפגע, שכן המכונה צריכה להיות כל הזמן מלאה.

16. העד גרגורי שגם הוא אחד מבעלי המניות בנתבעת-1, חזר על הדברים בתצהירו כמעט בנוסח זהה, לרבות על כך שהוא זה שהדריך את התובע שעליו רק להניח את לוחות העץ בפתח המכונה.

    בעדותו השיב גרגורי שהוא זה שקיבל את התובע וגם הדריך אותו ואף נתן לו הוראות בטיחות בעל פה. לדבריו, לא ידע שצריך לתת הוראות בטיחות בכתב ולא נתן הוראות בטיחות בכתב ואף לא תיעד בפנקס את מתן הוראות הבטיחות.

    אשר לתאונה הקודמת שארעה, השיב העד כי אין "קרימנל" וכי העובד הכניס את היד שלו מהצד. משהוצג לו דו"ח של משרד העבודה, בעקבות אותה תאונה, לפיו יש לנהל פנקס הדרכה ולתעד מי היה המדריך, השיב שאינו מכיר את זה וגם הוסיף והסביר שהמקום מאוד רחוק והעובדים היחידים שבאים הם אריתראים והם לא רוצים לחתום על שום דבר. הם מפחדים. העד השיב שעשה הדרכה לכל עובד אף שהוא לא ממונה בטיחות, שכן הוא מכיר את המכונות ואת העבודה ומה מותר לעשות.

    אשר לתאונה, העד חזר והסביר שהמרחק מפתח מיכל ההזנה של העצים לסכינים הוא מעל חצי מטר. העד הסביר שבכל ציר יש 6 סכינים, כאשר הסכינים בולטות מעבר לציר.

    כשב"כ התובע עימת את העד עם הטענה שאין קושי של היד להגיע לסכינים, העד הסביר שיש בעיה גדולה, כי יש מרחק עד לפתח ההזנה של המכונה. עוד הסביר העד שהארגז מלא בקרשים והסכינים למטה ואולם - "אם הארגז ריק ברור שהוא יכול" (שם, עמ' 48 שורות 8-7). העד הוסיף שזה תאורתי, שכן הוא עבד עם התובע כל הזמן ואם המכונה עובדת ריקה יהיה הפסד גדול, המכונה חייבת להיות כל הזמן מלאה בקרשים משום שהיא צורכת הרבה חשמל. העד הסביר שבעת התאונה יצא למספר דקות אבל כל הזמן דאג להביא לתובע קרשים.

    העד אישר, שבנו את הבמה כדי שזה יהיה יותר מהר, שהעובד יספיק להזין קרשים בשתי המכונות. ואף אישר שאסור לזרוק את הקרשים למכונה. העד נשאל בהנחה שלא הייתה במה, האם נכון שאין סיכוי שהתובע היה נפגע מהמכונה והשיב "יכול להיות" (שם, עמ' 51 שורה 31). העד חזר וטען כי האדם לא יכול לעבוד מהרצפה. פשוט בלתי אפשרי. העד נשאל אם אפשר היה לבנות את הבמה נמוכה יותר והשיב שאי אפשר להתאים את הבמה לעובד. העד אישר, כי המכונה הגיעה ללא במה, וכי אמורים היו לשים את הקרשים מלמעלה.

    אשר למפסק הקיים במכונה, העד אישר, כי בעת שהיד נפגעה התובע לא יכל להפסיק את פעולת המכונה, הוא היה צריך לרדת מהבמה ולהפסיק. העד הסביר שיש כפתור אחד שעוצר העגלה וכשהיא זזה ויש כפתור אחד שעוצר את הסכינים ויש כפתור שעוצר את הכל.

    העד השיב שאין במכונה חיישן שיתריע על כמות עץ נמוכה והסביר שזה לא ריאלי שיהיה חיישן כזה, בגלל כמות האבק הגדולה שיוצרת המכונה.

    העד השיב שלפני התובע, עבדו עובדים אחרים על שתי המכונות ואין בעיה לעשות כן וכן השיב שאין כל סיבה להכניס את היד כל כך עמוק.

    העד נשאל האם התובע ביקש לפגוע בעצמו והשיב: "אני חושב ככה. אני לא יכול להגיד אמת 100 אחוז, אני חושב" (עמ' 61 שורה 25).

17. גם העד יואב, אחד השותפים בנתבעת-2, פרט בתצהירו, כי ראה את המכונה ממנה טוען התובע שנפגע ולא ברור לו איך התובע נפגע. האפשרות היחידה שהוא יכול לחשוב עליה, היא שהתובע דחף את ידיו לתוך המכונה.

    שאלת האחריות – המצב המשפטי 

18. כפי שנפסק לא פעם, מעביד ומי שאחראי על בטיחות עובד על פי דין (להלן בפרק זה: "מעביד") חב בחובת זהירות מושגית כלפי עובדו. במובן זה, עליו ליצור מקום עבודה בטוח ולהנהיג שיטות עבודת בטוחות, וכן לספק חומרים ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים. חובה נוספת המוטלת עליו היא החובה לפקח באופן יעיל ורציף אחר נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים על ידי העובדים, להדריך את עובדיו ולהזהירם מפני סיכונים הכרוכים בביצוע העבודה. הכל במטרה לאכוף את נהלי הבטיחות (ע"א 9073/09 אסותא מרכזים רפואיים בע"מ נ' שרף (2011) בפסקה 9 והאסמכתאות שם).

    פקודת הבטיחות בעבודה, תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה) תשמ"ח - 1988 (להלן: "תקנות הבניה"), ותקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי) תשנ"ז-1997, מתייחסות לאמצעי הבטיחות בהם על המעביד לנקוט; תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכה לעובדים) תשנ"ט–1999 מבטאות את החובה למסור לעובד מידע עדכני בדבר הסיכונים הקיימים בתחנת העבודה ולהדריכו בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם.

    החובה היא חובה כללית וגורפת לנקוט כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שהעובדים יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים. המעביד אינו יוצא ידי חובתו אך מעצם אספקת האמצעים המגנים והעברת ההדרכה. עליו לפקח גם באופן יעיל על בצוע ומלוי כראוי של כל ההנחיות (ראו ע"א 663/88 שיריזיאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225; ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209; ע"א 5425/97 עיריית קרית מוצקין נ' דביר, פ"ד נג(3) 172; ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345; ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592).

    בהתאם לפסיקה, המעביד חייב להנחיל לעובדים נהלי עבודה ברורים לבטיחות וגהות. הוא אינו רשאי להניח, כי העובדים ינקטו מיוזמתם אמצעים למניעת תאונות: "מעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו" (ע"א 688/79 יזבק נ' קובטי, פ"ד לו(1) 785). המעביד חייב להגן על העובד גם מפני רשלנותו הוא וגם מפני טעויותיו (ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415). המעביד נדרש להביא בחשבון שהעובד עשוי להתרשל ולשגות ולכן עליו ליצור סביבת עבודה שתגן עליו ותקשה את התרשלותו.

    עם זאת, כמובן, לעיתים נותרות סכנות שאין אפשרות לסלקן, הנובעות מאופי העבודה כשלעצמה. קיימים גם סיכונים רגילים שיש להכיר בהם ולחיות איתם בחיי היום יום, אשר המעביד אינו נושא באחריות להם, שכן הוא אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון בעבודה וכנגד כל תאונה העלולה לקרות (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72). ההוראות הקבועות בחקיקה מהוות אמצעי עזר לבירור האמצעים שעל מעביד לנקוט כדי לצור עבור עובדיו הגנה סבירה מפני תאונות, אם כי לעיתים יידרש המעביד לנקוט סטנדרט זהירות גבוה אף יותר.

19. הנה כי כן, בהתאם לדין, קשה לחלוק כי למעביד, קיימת חובת זהירות מושגית ואף קונקרטית בנסיבות העניין כלפי התובע, אשר ביצע עבודה למול שתי מכונות, המצויידות בסכינים חדות, ומסוכנות. השאלה בה יש להכריע, הינה האם חובת הזהירות הופרה, האם כטענת הנתבעות מדובר ב"תאונה" מכוונת, או שמא הנתבעות או מי מהן, הפרו את חובת הזהירות כלפי התובע והעמידו אותו בסכנה?

    שאלת האחריות - דיון והכרעה

20. לאחר שבחנתי את נסיבות העניין, את מהימנות העדים שנשמעו לפני ואת מכלול הנסיבות הרלוונטיות, באתי לידי מסקנה, כי אין יסוד לטענה שהתאונה היא תאונה מכוונת מצד התובע, וכי בנסיבות שהוכחו הופרה חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובע.

21. הטענה שמדובר בתאונה מכוונת היא טענה קשה הדורשת קביעה שהתובע ביום השני לעבודתו, החליט לפגוע בעצמו, מתוך מטרה לזכות בפיצויים. טענה זו, מקוממת. לא התרשמתי שכאלו היו הנסיבות. נהפוך הוא. מן הסרט שתיעד את אופן העבודה של התובע זמן קצר לפני התאונה ומתנאי העבודה ניתן להתרשם, שהתובע נדרש לעבודה קשה ומפרכת, למול שתי מכונות גדולות לסירוגין, כאשר חובתו הייתה לדאוג שבכל עת פתח ההזנה יהיה מלא בקרשים.

    כמתואר לעיל, על מנת להקל על העבודה, נבנתה במה, המקלה על נגישות העובד למכונות, כמו גם לסכינים המסוכנות. עדי הנתבעת-1, הסבירו באופן מפורש כי הבמה נבנתה על מנת להקל על העבודה ולייעלה ולאפשר עבודה מול שתי מכונות במקביל. יכול שכך, אבל בדיוק אותה במה אפשרה נגישות לסכינים. מן העדויות שנשמעו, עלה שהתובע החל עבודתו בשעה 17:00 באותו היום, עד למועד התאונה עבד כ- 9 שעות עם הפסקה של חצי שעה בלבד, כאשר הוא נמצא בפיקוח מתמיד של העד גרגורי. מן הראיות עלה שהתובע נאלץ לעבוד בקצב גבוה שכן כפי שהעיד גרגורי, הורדת יעילות העבודה תגרום לנזקים כלכליים, המכונות חייבות להיות מלאות כל הזמן. שעה שגרגורי, הניח את התובע לנפשו לפרק זמן קצר, יכול בהחלט שהתובע הוריד את קצב העבודה המכונה התרוקנה, דבר שאפשר נגישות בין ידו של התובע לבין הסכינים. כפי שהבהיר העד גרגורי בעדותו, חרף מרחק הסכינים מפתח המכונה, ככל שאין עצים במכונה קיימת בהחלט נגישות לסכינים. לולא היה ניצב התובע על במה גבוהה יחסית ולולא היה נדרש לעבוד מול שתי מכונות במקביל, בהחלט אפשר שהתאונה הייתה נמנעת.

    מן העדויות השתמע שהבמה אינה חלק אינטגרלי מן המכונה, לא נטען ולבטח לא הוכח, שכחלק מהוראות היצרן, יש להגביה את המקום עליו עומד העובד ולאפשר נגישות למכונה. דווקא ניכר שנהפוך הוא. המכונה נבנתה כך, שתקשה הנגישות לסכינים המסוכנות. עדי הנתבעת-1, טענו שללא במה בלתי אפשרי לעבוד ואולם, הטענה לא הוכחה, בדרך כלשהי, בין באמצעות עד מומחה, הוראות מיצרן המכונה, הדגמה, או כל דרך אחרת. הנתבעת-1, גם לא הוכיחה שלא ניתן היה להסתפק בבמה נמוכה יותר, שאולי תקל על הנגישות למכונה ומאידך, תגן גם על העובד.

    יצויין, כי הצדדים ויתרו על זימונו של מפקח העבודה מטעם משרד העבודה לעדות, אך זה התייחס לדברים באחד מקדמי המשפט בתיק, שעה שמדינת ישראל עדיין הייתה צד בתיק. העד מסר באותו מועד, כי הגיע למקום רק בדיעבד, לאחר שהמכונות הוצאו מהמקום, ויכל להתרשם מתנאי העבודה רק מצפייה בסרט. העד הוסיף שאם היה רואה את הבמה כנראה שלא היה מגיב, שכן המכונה לא דורשת הכנסת יד. דא עקא, שהדברים נאמרו, שעה שהעד הגיע מטעם צד לתיק ולא הועברה מלוא גרסתו בשבט החקירה הנגדית, שכן המדינה התנגדה כי העד ישאל שאלות באותו מעמד. משכך, אני מתקשה ליתן משקל לעדות זו ולראות בה משום הכשרה של שיטת העבודה.

    התובע העיד, כי ניתנו לו הוראות שלא לזרוק את העצים למכונה אלא להניח על מנת שלא יקפצו שבבים לעבר עיניו. ואכן בסרט שהוקרן התובע נראה מניח את העצים בפתח המכונה תוך שהוא שם את ידיו על העצים. בהנחה שהמכונה התרוקנה, בהחלט אפשרי מגע בין ידיו של התובע לבין הסכינים.

    עוד ניתן לקבוע בהסתמך על העדויות שנשמעו, שהתובע לא קיבל הוראות בטיחות מספיקות. יכול שהוסברה לתובע העבודה, יכול שנאמר לו לא להכניס יד למכונה ואולם ספק אם הדבר הודגש והוסברו לתובע מלוא הסיכונים והמשמעויות. מכל מקום, מתן הוראות הבטיחות לא תועד כפי שהיה צריך להיעשות, על אף שבעבר ארעה תאונה אחרת ועל אף שהוער על כך, על ידי משרד העבודה.

    ניכר שהועדפה יעילות העבודה, על חשבון בטיחות העובד ובכך, ללא ספק הופרה כלפיו חובת הזהירות. משכך, נסיבות המקרה מקימות אחריות.

    הנתבעות טענו לקיומו של אשם תורם מכריע לתובע, אדון כעת בטענה זו.

    אשם תורם - האמנם?

22. בהתאם להוראות פקודת הנזיקין והפסיקה, האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בקביעת קיומו של אשם תורם יש לבחון תחילה אם בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר), שאם לא כן, תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית. כלומר, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם (ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (2/12/09); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003)).

    שעה שמדובר בניסיון לייחס אשם תורם לעובד, המגמה השלטת חזרה ונשנתה בפסיקה, ועל פיה כאשר המדובר בתאונת עבודה אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או תרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או העבודה שמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים ושהעובד יודרך כראוי כיצד לבצע את עבודתו. עם זאת, יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונה. כבר היו דברים מעולם, שחרף המגמה הבסיסית כפי שפורטה לעיל, הוטלה על העובד אחריות כבדה ואפילו כבדה מזו של המעביד (ראו: ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2) 592, בעמ' 603-304, ראו גם ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח (1), 72, עמ' 81; ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטג'י פרחן, פ"ד מא (4) 524, 527).

    טעמה של ההלכה ברור: למעביד שליטה על סוג העבודה ומהותה, על הציוד וכן על נוהלי העבודה והבטיחות. כמו כן, המעביד קובע איזו עבודה תוטל על פועל פלוני בהתבסס על כישוריו ונסיונו של זה. כן שולט הוא במתכונת ההדרכה של אותו פועל ומידתה. עובד העושה מלאכתו בגבולות אשר נתחמו על ידי המעביד. על כן, ההנחה המשפטית המקובלת היא שעובד נפגע כתוצאה מהתממשותו של סיכון שנוצר על ידי המעביד או על ידי אחר – כגון מזמין העבודה, בעל המקרקעין. אשם תורם יוטל על העובד במקרה שחרג מגבולות הסיכון שיצר המעביד.

    יודגש, כי הנטל להוכחת קיומו של אשם תורם מוטל על הנתבעות, קל וחומר כך הוא כאשר הנתבעות מבקשות לייחס לתובע אשם תורם בשיעור מכריע. הנתבעות בתיק זה בחרו לא לתחקר את האירוע החמור שארע, לא הודע עליו למשרד העבודה בזמן אמת ולא הובאו ראיות מהן ניתן להסיק שהתובע הפר הוראות ברורות שניתנו לו. הוראות הבטיחות שניתנו לתובע לא תועדו. מחדלן של הנתבעות מביא לכך, שלא ניתן לקבוע באיזה מידה היה התובע מודע למיקום הסכינים ולסכנה שבהכנסת ידיו למכונה. חשוב לזכור שהמדובר ביום העבודה השני של התובע בעבודה זו.

    למותר לציין, כי עובד המבצע עבודה, אינו נותן דעתו תמיד רק על בטחונו אישי, כמו כן, לא תמיד תנאי העבודה מאפשרים לו לשקול את הסיכונים, ומשכך לא כל טעות צריכה לעמוד כנגדו, שכן דרך כלל לא נצפה מעובד שיצא חוצץ נגד הוראות הממונים עליו. במקרה דנן, התובע העיד והדברים לא נסתרו, כי לא קיבל הנחיות בטיחות מספיקות ולא היה מודע לסכנה. חשוב להדגיש שהתובע לא דובר עברית והנחיות ככל שניתנו ניתנו באמצעות עובדים אחרים, מבלי שניתנו לו הנחיות בכתב בשפתו ויכול מבלי שניתן היה לוודא שהבין את מהות הסכנה ומשמעותה (ראו בעניין זה: ע"א 3719/01 עבדאללה נ' פקר פלדה בע"מ (31/10/02), ראה גם: ע"א 3769/97 דהן נ' דני, פ"ד נג(5) 581).

23. בנסיבות שתוארו, גם אם טעה התובע בכך שהכניס את ידו למכונה, כאשר ידע שקיימות שם סכינים, יש לראות בכך טעות שיש בה כדי להטיל עליו אשם תורם מינימלי. המעביד הוא זה שהעמיד את התובע לפני סיכונים מיותרים אשר לא היו אינהרנטיים לעבודתו ואשר ניתן היה למונעם באמצעים סבירים, של הקפדה על סביבת עבודה בטוחה, הסבר מפורט ומתועד על הסיכונים והעדר נגישות לסכינים. לעומת זאת, התובע לכל היותר טעה, אם בכלל, בכך שבמהלך עבודה אינטנסיבית, הכניס את ידו למכונה. ההשוואה בין "האשמה המוסרית" של המעביד הנובעת ממעשיו ומחדליו בכל הנוגע לאי נקיטת שיטות עבודה בטוחות למניעת הסיכון הנדון, לבין מחדלו של העובד-התובע, אשר בנסיבות האמורות לא נתן דעתו על מלוא המשמעות של מעשהו - מובילה למסקנה, כי גם אם טעה התובע, אשמתו המוסרית קטנה לעין ערוך מאשמת המעביד.

    בהקשר זה יפים הדברים שקבע בית המשפט העליון בפסק הדין בעניין ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה ואח', פ"ד מב(1) 415, בעמ' 424 -

    "עד שאנו באים לקבוע אשם תורם מצד העובד הנפגע ולכרסם כתוצאה מכך בפיצוי המגיע לו עקב הפגיעה שנפצע בגין אחריותו ורשלנותו של המעביד שלמענו עבד ובשירותו של זה נפגע - עלינו להביא בחשבון, שהעובד עלול בלהט עבודתו גם לטעות, אולם אין לראות בכך בהכרח רשלנות תורמת" (עמ' 425).

24. בנסיבות העניין, שעה שבכל זאת, ניתן להניח שהעובד אינו אדם חסר בינה ועליו להימנע מסיכונים מיותרים והיה על התובע לבצע את עבודתו תוך תשומת לב למעשיו, נכון להטיל בנסיבות המקרה דנן אשם תורם מינימלי בשיעור של 10%.

    משהוכרעה שאלת האחריות, יש להידרש לחלוקה בין הנתבעות אם בכלל.

    חלוקת האחריות בין הנתבעות – האמנם?

25. בסוגיה זו, נחלקו הצדדים, שעה שהן התובעים והן הנתבעת-1, העלו טענה בנוגע לכובד אחריותה של הנתבעת-2, נוכח הסולבנטיות שלה ושעה שהמוסד לביטוח לאומי יכול להיפרע רק מן הנתבעת-2 שאינה המעביד.

    סוגיית היחס בין הנתבעות, עברה התפתחות במהלך הדיון. כאשר רק במהלך העדויות נכונו עדי הנתבעת-1, לאשר כמעט במלואה את גרסת עדי הנתבעת-2. התובעים עצמם לא יכלו להוסיף הרבה מעבר אודות היחס בין החברות והם נבנים מעדויות מנהליהן ונסיבות העניין.

    לאחר שבחנתי את מהימנות העדויות, ניתן לקבוע בצורה ברורה, כי עדי הנתבעת-2, היו מהימנים יותר, והלכה למעשה עדי הנתבעת-1, אישרו לבסוף את גרסתם בנוגע ליחס בין החברות.

26. מתוך הראיות שנשמעו, עלה שהנתבעת-1, הייתה חברה פרטית שעסקה בין היתר בעבודות עץ וייצור שבבי עץ. בעלי המניות בנתבעת-2, היו בשותפות לגידולים חקלאיים ועופות במסגרת חברה אחרת. בשנת 2011, חברו בעלי המניות בנתבעת-1 ובעלי המניות בנתבעת-2 והוקמה הנתבעת-2, במטרה לייצר את שבבי העץ הדרושים ללולים, כאשר עדי הנתבעת-2, השקיעו את הכסף ובעלי המניות בנתבעת-1, הביאו המכונות. בעלי המניות בחברה הנתבעת-2 לאחר הקמתה, היו שני עדי הנתבעת-1, עדי הנתבעת-2, ואדם נוסף בשם נדב שגם הוא נזקק לשבבי העץ.

    לאחר ההקמה של הנתבעת-2, היחס בין החברות, היה כזה שבעלי המניות בנתבעת-1, קיבלו על עצמם להיות אחראית על ההתנהלות היומיומית של העסק, המפעל והמכונות. כאשר העסק הופעל לכתחילה במושב שדה עוזיה. בעלי המניות בנתבעת-2, העמידו את המימון והמבנה הדרוש.

    עדי הנתבעת-1, טענו שעוד במיקום הקודם של המפעל, בשדה עוזיה, כאשר הנתבעת-2 הייתה עדיין בבעלות משותפת, התרחשה בשנת 2011 תאונה, בה נחתכה ידו של פועל מהמכונה, באופן שונה מהאירוע שהתרחש כאן, ובעקבותיה הגיע משרד העבודה לביקור במקום. בביקור נכח אחד מעדי הנתבעת-1, שהיה באותה עת שותף בבעלות הנתבעת-2. לטענתם, בעקבות אותו ביקור, לא ננקטו נגדם צעדים כלשהם בעקבות הפציעה ואולם מדו"ח מפקח העבודה שצורף לראיות הנתבעת-1, עולה שניתנו מספר לא מבוטל של הערות על אופן תפקוד המקום ובין היתר נקבע כי יש להקפיד על ביצוע דרישות התקנות בנוגע להדרכת עובדים בדבר הסיכונים בתחנת העבודה. עדי הנתבעת-2, היו כמובן בעליה גם באותה תקופה, המכונות פעלו תחת הנתבעת-2 באותה תקופה ומכאן חזקה שהיו מודעים, לפציעה, לביקורת שנעשתה ולהערות שניתנו.

    בסוף שנת 2012, כאשר הסתבר, שאין די רווחים מהמיזם המשותף, הוחלט להפסיקו. בין בעלי המניות בנתבעת-1, ובין בעלי המניות בנתבעת-2, נחתם הסכם, על העברת המניות שלהם בנתבעת-2, לעד דוד ולטענת העדים דוד ויואב סוכם שמיד עם העברת המניות יוחזר אל הנתבעת-1 גם הציוד והמכונות שניתנו על ידם למיזם המשותף.

27. עדי הנתבעת-1 טענו בתצהיריהם, כי בזמנים הרלוונטיים לתאונה, לא היו הבעלים של המפעל ולכן לא היו צריכים לדווח על פתיחת מפעל או לקבל רשיון עסק וכל המכונות עליהם עבדו היו בבעלות, אחריות ותחזוקת חברת הנתבעת-2, על השטח שלה.

    טענה זו שלאחר ההסכם המכונות נותרו בבעלות הנתבעת-2, אינה בה ממש והיא מנוגדת למסמך בכתב – הוא ההסכם שנעשה בין הצדדים. בהסכם נקבע במפורש –

    "מיד עם קבלת אישור רשם החברות להעברת המניות יועבר לחזקתם של בוריס וגריגורי הציוד שהועבר על ידם לשימוש החברה".

    עוד נקבע בהסכם: "גריגורי ובוריס מצהירים בזה כי הם משחררים את צרויה ואוחיון וגם את החברה מכל התחייבות ו/או ערבות ו/או שעבוד, שנעשו על ידם לטובת גריגורי ו/או בוריס ו/או חברת חלדר ב.ג. בע"מ המצויה בשליטתם".

    בתאריך 5/3/13 – עוד לפני התאונה וללא קשר אליה הועברו המניות לעד דוד ולכאורה הופסק שיתוף הפעולה, כאשר כל צד משחרר את משנהו מהתחייבויותיו.

    דברי ההסכם, שנכתבו בזמן אמת, מהווים ראיה בכתב, העדיפה על כל עדות בעל-פה של עדי הנתבעת-1, ובהתאם לדברים אלה, ניתן לקבוע שבעת התאונה המכונות היו בבעלות הנתבעת-1, לאחר שהועברו לשליטתם לאחר קבלת אישור רשם החברות להעברת המניות.

28. חרף האמור, אין מחלוקת שמספר חודשים לאחר שהופסק המיזם המשותף, נשארה הנתבעת-1, לעבוד באותו השטח, כאשר בינתיים המפעל עבר למשק עמיעוז, כאשר השטח הינו בבעלות הנתבעת-2. הנתבעת-2, פעלה במקום בשעות הבוקר והנתבעת-1, בשעות אחר הצהריים והלילה.

    עדי הנתבעת-1, טענו בתצהירם ששתי החברות עבדו על אותן המכונות שהיו בבעלות ובהחזקת הנתבעת-2, אך דברים אלה אינם מתיישבים עם העובדות שהוכחו. בשלב ההוכחות הסתבר שהנתבעת-2, רכשה מכונה אחרת גדולה הרבה יותר ומתאימה לצרכיה יותר וכי הנתבעת-2, עבדה בשעות הבוקר על המכונה שלה ולא על מכונות הנתבעת-1. הסיבה שהיה צריך לעשות הפרדה בשעות העבודה, הינה שהשואב, היה משותף לכל המכונות, כך שלא ניתן היה להפעיל את כל המכונות יחד. בהקשר זה אני מעדיפה ללא כל היסוס את גרסת עדי הנתבעת-2, שכן גרסתם הייתה איתנה ומהימנה יותר, בעוד בגרסת עדי הנתבעת-1, נפלו סתירות והלכה למעשה הם חזרו בהם מתצהיריהם בהקשר זה ואישרו את טענות הנתבעת-2.

    באותם חודשים בהם נותרה הנתבעת-1, בשטח מפעל הנתבעת-2, נטען על ידי הנתבעת-2, כי סוכם שהיא תוותר שם בשכירות של 20,000 ₪ לחודש או שווי סכום זה באמצעות משטחי לייסטים עבור הלולים. מאחר שנהתבעת-1, לא עמדה בשכירות, הוחלט לפנותה מן המקום. הלכה למעשה, עלה מתוך העדויות שלאחר התאונה של התובע, עבדה הנתבעת-1, במקום עוד פרק זמן קצר ועזבה את המקום.

    עדי הנתבעת-1, טענו בלשון רפה, כי לאחר שעזבו את המקום, המכונות נותרו אצל הנתבעת-2, ואולם גם בהקשר זה אני מאמינה לעדי הנתבעת-2, כי המכונות נמכרו על ידי בעלי המניות בנתבעת-1.

29. לטענת הנתבעת-2, מייד עם חתימת ההסכם והעברת המניות, לא הייתה לה כל שליטה על עבודתה של הנתבעת-1, על העסק, על עבודת העובדים ולא היה לה כל קשר לחברה, אחריות לדיווח או לקבלת רשיון עסק.

    השאלה הטעונה הכרעה הינה בעיקרה האם ההפרדה שנעשתה בין החברות, עוד קודם לתאונה, מסירה אחריות לחלוטין מן הנתבעת-2, להתנהלותה ופעולותיה של הנתבעת-1.

    בהקשר זה אין מחלוקת שבעת הרלוונטית, כל עוד התקיים המיזם המשותף ואף לאחר מכן, לא היה למי מן החברות רישיון עסק. רק במהלך חודש אפריל 2015 זמן רב לאחר התאונה, החלה הנתבעת-2 לפעול לקבלת רשיון עסק לחברה של מחזור גזם עץ, שזו פעילות אחרת ממה שעשה המיזם המשותף, במכונות אחרות ותנאי עבודה אחרים.

    מנהלי הנתבעת-2, העידו שהתירו לנתבעת-1, לעבוד במקום מתוך רחמים ולא היה להם כל קשר לעבודתה.

30. מן האמור עד כאן עולה, שחלקה של הנתבעת-2, בעת הרלוונטית לתאונה, התמצה, בין היתר, במעורבות בעבר במיזם משותף, אשר בו עבדה המכונה הספציפית באותם תנאים, עם אותה במה; בבעלות על המקרקעין בו מוקמו המכונות בעת התאונה; במתן אכסניה לנתבעת-1 לעבוד במקום על המכונות שבבעלותה, תמורת דמי שכירות כפי שסוכם בין הצדדים או שווי כסף.

    הפעילות בוצעה, תוך ידיעה של כל המעורבים, כי לא קיים רישיון עסק במקום - הכל כאשר גם לנתבעת-2, כשלעצמה היה מפעל במקום שפעל ללא רשיון עסק.

    אין מחלוקת שהנתבעת-2, לא הייתה מעורבת באופן ישיר בהעסקת התובע או בתנאי עבודתו, ואולם עדיין יש לקבוע האם מתוקף מעמדה קיימת לה אחריות שעה שאחד מן העובדים נפגע בחצריה.

31. לאחר ששקלתי את הדברים, אני סבורה שיש להשיב על שאלה זו בחיוב. הנתבעת-2, אינה יכולה לצאת פטורה בלא כלום, שעה שבשטח שבבעלותה, פעל עסק בלא רשיון, בלא שנבדקו תנאי עבודתו ובטיחותו, תוך שהנתבעת-2, נהנית מתוצרי העבודה, שהרי היא אמורה לקבל דמי שכירות לא מבוטלים או שווי כסף.

    הנתבעת-2, כבעלת המקרקעין ובעלת השליטה על אופן השימוש בהם, בחרה לעשות בהם שימוש שיש בו משום הפרת חוק, שהרי שני העסקים פעלו ללא רשיון עסק, תוך מתן אכסניה לעסק, שמלכתחילה פעל באופן לא בטיחותי, דבר שהנתבעת-2, הייתה מודעת לו ואף נתנה לו יד בתקופה הקודמת של המיזם המשותף.

    כזכור, כבר בעסק הקודם המשותף, התרחשה תאונה, בעקבותיה היה ביקור של משרד העבודה וניתנו הערות בנוגע לאופן הפעלת העסק. הנתבעת-2, חייבת הייתה לדעת מכך ולהפנים את ההערות. חרף זאת, הנתבעת-2, אפשרה לנתבעת-1, להמשיך ולעבוד בשטחה באופן שמפר הוראות בטיחות ומסכן את עובדיה.

    לבעל מקרקעין, המשכן במקרקעין שבבעלותו בעל עסק אחר, קיימת חובה מינימלית לדאוג בין באמצעות הסכמים ובין בדרכים אחרות, שהעסק שפועל בחצריו יפעל כדין, עם רשיון עסק, בצורה בטיחותית ולא מסכנת. מתן אכסניה לעסק הפועל ללא רשיון שעלול לסכן את עובדיו, עלולה להקים אחריות, גם אם למשכיר לא הייתה מעורבות ישירה בהעסקת אותו עובד ובהתווית תנאי העבודה. במקרה דנן, שני העסקים עבדו באותו מתחם, הנתבעת-2, הייתה מודעת למהות העבודה, להעדרו של רשיון עסק ולתנאי העבודה ומכאן גם אחריותה כלפי התובע, שעה שזה נפגע במהלך עבודתו.

    כך לדוגמא, לו הייתה גורמת הנתבעת-1, בפעילותה לזיהום הסביבה, ללא ספק ניתן היה להטיל אחריות גם על הנתבעת-2, שנתנה לה האכסניה מבלי לדאוג, לבטיחות בפעילות בין באמצעות רשיון עסק, בין באמצעות הסכמים בין שתי החברות ובין באמצעות קיומו של ביטוח שיכסה נזקים ככל שיתרחשו כאלה.

    באופן דומה, לו היה נתקל התובע במפגע במקרקעין, נופל ונפגע, ללא ספק, ניתן היה להטיל אחריות גם על הנתבעת-2, כבעלת המקרקעין.

    כך גם כאשר התובע הועסק באופן המסכן אותו, כאשר הנתבעת-2, מודעת לאופן העסקה האמור, שכן כך פעלו במיזם המשותף בעבר, והיא לא מנעה ולא דאגה בצורה מינימלית ובסיסית שהעובדים שיעבדו במקום, יעבדו באופן בטוח ובלתי מסכן.

    על הנתבעת-2, מוטלת חובה כללית להבטיח את שלומו ובטחונו של אדם, שהיא צופה או צריכה לצפות שהוא עשוי להיות מושפע מן המתרחש בשטח שנמצא בבעלותה. כמובן, שהנתבעת-2, יכלה להקטין או להסיר את אחריותה לו הייתה מוודאת בדרך כלשהי, הסכמית, חוקית או אחרת, שהפעילות העסקית שמתבצעת בשטחה, הינה כדין ואינה מסכנת אדם אחר.

    על אף האמור, בנסיבות שהובררו, אין ספק, שמידת האחריות שניתן להטיל על הנתבעת-2, היא מינימלית ובטלה בשישים למול אחריות הנתבעת-1. אין ספק, שמי שהיה צריך בראש ובראשונה לדאוג לבטיחות תנאי העבודה היא הנתבעת-1, שהיא הייתה גם בעלת המומחיות בעבודה עם המכונות ומעסיקת התובע. בנסיבות העניין, אני סבורה שנכון להטיל על הנתבעת-2, אחריות בשיעור 10% בלבד.

32. משהוכרעה שאלת האחריות יש לדון בנזק בשיעור הנזק ואולם תחילה יש לבחון את מצבו הרפואי והתפקודי של התובע. ..01

    הנכות הרפואית והמצב התפקודי

33. לאחר התאונה הועבר התובע לבית החולים, שם אובחן שנקטעו ארבע מאצבעותיו. אף שהתובע הגיש חוות דעת רפואית, שאמדה את שיעור נכותו, הצדדים הסכימו לבסוף, כי הנכות הרפואית תהא כפי שקבע המוסד לביטוח לאומי.

34. במוסד לביטוח לאומי, תוארו מגבלות התובע כדלקמן – קטיעה של גליל אמצעי באצבעות 2,3,4,5, כאבים ומגבלות תנועה של האצבעות, חולשה לאורך כל היד, רגישות באזור הגדמים. בבדיקת הוועדה צוין, כי התחושה שמורה, וכי מבצע אגרוף בפוזיציה תקינה. בצילום מתאריך 28/11/13, נראתה קטיעה עד גובה חצי גליל אמצעי באצבע 5, אצבע 4 עד בסיס גליל אמצעי, אצבע 3 עד בסיס גליל אמצעי, אצבע 2 עד צוואר גליל אמצעי. לתובע נקבעו 8% נכות בגין אצבע 5, 8% נכות בגין אצבע 4, 10% נכות בגין אצבע 3 ו- 5% נכות בגין אצבע 2. כמו כן, הופעלה תקנה 15 במלואה. כך שהנכות הרפואית בשיעור של כ- 28% הועמדה על 42% נכות.

35. אשר למצבו התפקודי של התובע בעקבות התאונה – התובע טוען כי מאז התאונה הוא אינו מצליח למצוא עבודה התואמת את כישוריו ומשכך, נכותו התפקודית עולה בהרבה על נכותו הרפואית, ועומדת על כ- 70% נכות.

36. הנתבעות טוענות שהתובע לא עשה מאמץ להקטין את נזקיו ולהשתלב אפילו בעבודה פשוטה, עוד טוענות הנתבעות שבהתאם למסמך רפואי מתאריך 7/8/13, סמוך יחסית לאחר התאונה נקבע שמצבו של התובע סופי והוא הופנה לשיקום מקצועי. מני אז לא עשה התובע דבר כדי להשתלב בעבודה. הנתבעת-1, ביקשה להעמיד את נכותו התפקודית של התובע על שיעור של 15% בלבד. הנתבעת-2, הצטרפה לטענותיה של הנתבעת-1 בעניין הנכויות והנזק.

37. מהראיות שנשמעו עלה שהתובע נכנס לגבולות הארץ בחודש יוני 2012, שנה בערך לפני התאונה. עד למועד התאונה, לא מצא מקום עבודה קבוע, אלא עבד בעבודות יומיות, בחקלאות ובבניין. לתובע אין רשיון נהיגה באריתריאה או בארץ. חבר הציע לו את העבודה אצל הנתבעת-1, והוא הגיע והתחיל לעבוד.

    לאחר התאונה, טען התובע בעדותו שלא עבד מני אז התאונה, ואולם בתשובות לשאלון השיב, כי עבד עבודות זמניות בנקיון מדי פעם בשכר של 200 – 250 ₪. עוד עלה מן הראיות, שבשלב כלשהו הוכנס התובע למתקן חולות, ושוחרר ממנו כחודש לפני מתן עדותו שנמסרה במרץ 2018. לאחר שחרורו ממתקן חולות עבר התובע להתגורר אצל אחיו באופקים ולטענתו הוא אינו עובד. התובע העיד שהיו לו הצעות עבודה אבל כאשר רואים את מצב היד שלו ולא מקבלים אותו לעבודה. ניסה למצוא עבודה ואולם לא מצא. לדבריו: "אני לא ישבתי בשקט... אני מנסה לעשות, ללכת לעבוד, אבל לא מקבלים אותי. רואים אותי, עוד פעם אתה תקבל מכה, תעשה לנו נזק. לך, תחזור הביתה, זה מה שהם אומרים" (שם, עמ' 23, שורות 3-1).

    התובע נשאל מדוע לא הלך לביטוח לאומי בשביל אולי ללמוד משהו חדש, והשיב שהיה מבולבל ולא הבין בכלל.

    התובע הסביר שהוא יכול להזיז את היד אבל לא יכול לתפוס חטיף או שום דבר, התובע הדגים באולם שהוא יכול להרים שני קלסרים ואולם הסביר שלא מקבלים אותו לעבודה.

38. הלכה היא, כי הנכות התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3)792 [1995] (להלן: "עניין גירוגיסיאן"); ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ [1992]; ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [2010]).

39. נדמה שאין צורך להכביר מילים על כך שהנכות התפקודית שנגרמה לתובע הינה נכות משמעותית, שעולה על הנכות הרפואית. התובע נמצא בארץ זרה, לא דובר את השפה וקשת העבודות העיקריות המתאימות לו הן בעיקר עבודות כפיים.

    לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת מכלול הראיות שהובאו, אני קובעת כי נכותו התפקודית של התובע עומדת על שיעור של 40%, כאשר המשמעות של קביעה זו הינה שהנכות שנגרמה לתובע גרעה הימנו חלק ניכר מכושר עבודתו, שעה שמדובר בפגיעה ביד דומיננטית ובמי שאופק העבודות הפתוחות לפניו מלכתחילה מוגבל. יחד עם זאת, ללא ספק, התובע נותר בעל כושר עבודה ויכול היה למצוא אופק תעסוקתי ועבודה מתאימה בשים לב למגבלות ביד - דבר אשר כנראה לא נעשה לאורך השנים; בין משום שיעור התגמולים שהוא מקבל מן המוסד לביטוח לאומי; בין משום שהוא אכן עובד עבודות זמניות מדי פעם כפי שהשיב בשאלון ובין משום שחלק מן התקופה, שלא הוברר בדיוק מהו, שהה התובע במתקן חולות וממילא לא יכל לעבוד וזאת ללא קשר לתאונה. התובע שוחרר רק כחודש טרם מתן עדותו ויש להניח שלא הספיק להתאקלם בשוק העבודה מני אז.

    בקביעה זו, נתתי דעתי למעמדו של התובע, להשכלתו, לזרותו בארץ ומכאן למגבלות אינהרנטיות לגבי סוגים מסויימים של עבודות, כמו גם לעובדה שהיה עובד כפיים מלכתחילה ושזה האופק המתאים לתובע. כל זאת, ברוח הדברים שנאמרו בעניין גירוגיסיאן:

    "כדי לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות יש חשיבות גם למקצועו ולמקום עבודתו של התובע. נכות רפואית בשיעור מסויים יכולה להשפיע על יכולת התיפקוד של תובע פלוני בשיעור גדול יותר מאשר על תובע אלמוני, הן בהתחשב במקצועו, והן משום שלתובע האחד מובטח מקום עבודה בו יוכל להתמיד בעבודתו, על אף נכותו, ולתובע האחר - אין מובטח מקום עבודה. יש חשיבות למצב התעסוקה בשוק, וכן לגורמים נוספים אשר יכולים להשפיע על כושר השתכרותו של התובע בנכותו…. כך, למשל, במקרה של תובע שהוא פועל בניין ונגרמה לו נכות רפואית אורטופדית בשיעור 20% עקב פגיעה ברגלו. נכות רפואית זו יש בה לשקף נכות פונקציונלית לגבי כל אדם בשיעור דומה של 20% אך לגבי פועל בניין, אשר אינו מסוגל לטפס, בגלל נכותו, על סולם או להרים משאות, ונמנע ממנו להמשיך לעבוד כפועל בניין, יתכן ונכות זו תפגע בכושר השתכרותו בשיעור העולה על 20, לדוגמה, בשיעור 40".נ

    אומנם, המגבלות התפקודיות מהן סובל התובע, מגבילות אותו בסוג העבודות בהן הוא יכול לבחור ובסוג הכיוון התעסוקתי אליו הוא יכול לפנות - על אף האמור, מדובר בבחור צעיר, בעל יכולת להסתגל למצבו התפקודי, ועליו לפעול על מנת להקטין את הנזק.

    לאור מכלול הראיות והעדויות שהוצגו, ובשקלול טיב וטיבעה של הפגיעה, מצאתי, כאמור, לקבוע, כי שיעור השפעת נכותו על כושר תפקודו הכללי היא בשיעור של 40%.

    משקבעתי את הנכות התפקודית אפנה לכימות ראשי הנזק.

    ראשי הנזק

40. למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים

    התובע יליד: בהעדר תאריך מדויק יחושב לפי 1/1/93.

    מועד התאונה: 7/6/2013.

    גיל התובע בעת התאונה: כ- 20 שנים.

    גיל התובע כיום: כ- 26 וחצי.

    שיעור נכות רפואית: 28%. שיעור נכות תפקודית: 40%.

    הפסד שכר בעבר

41. לאחר התאונה כנטען על ידי התובע הוא לא חזר כלל לעבודה, ולפי התשובות לשאלון עבד בעבודות זמניות של נקיון בשכר של 200-250 ₪ לחודש.

42. התובע טען שבעת התאונה היה בשנתו הראשונה בישראל וכי לולא התאונה היה משביח את שכרו באופן ניכר שכן יכל לעבוד במשמרות. התובע מפנה לפסיקה לפיה יש לחשב את שכרו בהתאם לשיעור השכר במדינת ישראל, שכן אין אופק לעזיבתו את המדינה.

    אשר לעבר, מבקש התובע הפסד שכר מלא עד למועד פסק הדין, בהתאם לבסיס שכר של 6,702 ₪ (שיעור שכרו בתוספת 20%), מה שמגיע להפסד מלא של 294,888 ₪. התובע טוען כי עבד במשמרות ועל כן יש לחשב לו בסיס שכר גבוה יותר מזה שהיה צפוי לו.

43. לטענת הנתבעות, יש לחשב לתובע את הפסד שכרו בהתאם לשכר מינימום, לתקופת אי כושר של 3 חודשים ולאחר מכן 15% נכות עד למועד פסק הדין. הנתבעות אינן חולקות שיש לעשות את החישוב עד לגיל 67 בהתאם לשיעור השכר במדינת ישראל ולהוסיף פנסיה (ראו סיכומי הנתבעת-1, שבמסגרתם הפנתה לתחשיב מטעמם).

44. התובע לא הציג כל נתונים אודות השתכרותו קודם לתאונה. אצל הנתבעת-1 עבד התובע שתי משמרות בלבד של 8 שעות כל אחת, והרוויח 362 ₪. המוסד לביטוח לאומי חישב את בסיס השכר של התובע לפי 13,838 ₪ לרבעון – דהיינו – 4,612 ₪ לחודש ובהצמדה – 4,703 ₪. זה לטעמי ראוי שיהא בסיס השכר לעבר. בשים לב שהתובע לא עבד עבודה סדירה לפני התאונה, לא הראה כושר השתכרות ובשים לב שממילא העבודה אליה התקבל הייתה זמנית, שכן שהותה של הנתבעת-1, במקום היה זמני, אין מקום להניח העלאה בשכר בוודאי לא לתקופת העבר.

    הלכה למעשה, גם בסיס השכר הזה אינו ברור מאליו בשים לב שזה היה יומו השני לעבודה בלבד ואולם ההנחה היא שהתובע היה מצליח לעבוד ולהשתכר בעבודות שונות, לפחות כדי שיעור זה שמתיישב עם שכר מינימום בעת הרלוונטית.

45. המוסד לביטוח לאומי, הכיר לתובע בשלושה חודשי אי כושר ולאחר מכן, קבע את נכותו היציבה. יחד עם זאת, ניתן להניח שהשיקום מן הפגיעה הקשה והיכולת להסתדר עם עבודה מסויימת עתידים היו לקחת זמן רב יותר. בפועל התובע, לטענתו, מני אז התאונה לא עובד.

    כפי שציינתי לעיל, בסיכום ביקור רפואי שצורף לכתב התביעה, מתאריך 7/8/13, צוין כי הטווחים כמעט מלאים, אין נפיחות. הוער שהתובע אינו זקוק עדיין לריפוי בעיסוק. נקבע שמצבו סופי אבל צריך להפנותו לשיקום תעסוקתי. צוין שעדיין בחופשת מחלה שלושה חודשים והוסף כי אין להניח שיוכל לחזור לעבודת כפיים.

    בנסיבות העניין, בשים לב לפגיעה הקשה שספג התובע, הוגן לקבוע לפחות 6 חודשי אי כושר מלאים לתובע כתקופת שיקום והתארגנות ולאחר מכן לחשב את נכותו בהתאם לשיעור הנכות שנקבע, כאשר יש להתחשב בכך שלמשך תקופה שלא הובררה התובע היה במתקן חולות, כך שמילא לא יכל לעבוד.

    החישוב הוא לפיכך כדלקמן:

    7/6/13 – 7/12/13 – 6 חודשים הפסד מלא –

    4,703 * 6 = 28,218 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע התקופה – 29,067 ₪.

    מני אז 7/12/13 ועד לעת הזו חלפו – 65.5 חודשים – ואולם כאמור בחלק מן התקופה שהה התובע במתקן חולות וממילא לא יכל לעבוד, מה גם שניתן היה להתרשם מתשובותיו של התובע לשאלון, שהוא עובד מפעם לפעם, בעבודות זמניות כאלה ואחרות, דבר שניסה להצניע בעדותו. משכך לטעמי יש לחשב את הפיצוי כ- 70% מן הסכום האקטוארי –

    4,703 * 65.5 * 40% * 70% = 86,253 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע התקופה – 88,611 ₪.

    משכך, סך הפסדי העבר עומדים על – 29,067 + 88,611 = 117,678 ₪ לסכומים אלה יש להוסיף פנסיה בשיעור של 12% ומשכך הסכום עומד על – 131,800 ₪ (בעיגול).

    גריעה מכושר השתכרות

46. התובע טוען, להפסד לפי שיעור שכר של שכרו בעת התאונה בתוספת 20% לבסיס השכר בהתחשב בגילו הצעיר בעת התאונה ולפי נכות תפקודית בשיעור של 70% והפסד חודשי של 4,691 ₪ ושיעור היוון 2% ומגיע לפיצוי בשיעור של 1,622,853 ₪.

47. הנתבעות טוענות לחישוב הפיצוי לפי היוון 3% ובהתאם לניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי לפי שיעור היוון זה, וכן טוענות לפיצוי עד גיל 67 לפי נכות 15% ושכר של 4,300 ₪ ומגיעות לפיצוי של 186,862 ₪ לסכום זה מוסיפות פנסיה.

48. אשר לבסיס השכר לפיו יש לעשות את החישוב, לטעמי, ספק אם התובע היה יוצא מגדר העבודות הזמניות, לעבודה קבועה ומכניסה בשכר גבוה הרבה יותר משכר מינימום. חשוב לזכור שהוא שוחרר ממתקן חולות רק בחודש פברואר 2018. לתובע לא הייתה עבודה קבועה קודם לתאונה ולא לאחריה והוא לא הראה קודם לכן או לאחר מכן, יכולת השתלבות בעבודה והתלמדות מעבר לעבודות פשוטות כפי שעבד בפועל. גם בעבודה הנוכחית לא היה לתובע אופק שכן כאמור, העסק נסגר. בנסיבות העניין ובשים לב לשכר מינימום במשק נכון להיום ושכרו בעת התאונה, הוגן להעמיד את בסיס שכרו של התובע על שיעור של 5,600 ₪, שיעור המניח עלייה מסויימת בשכר (בשיעור של כ- 20%) והשתכרות בגבול השכר המינימום ומעט מעליו.

49. אשר למקדם ההיוון, נכון לעת הזו, המצב בפסיקה אינו ברור ויש טעמים לכאן ולכאן. כך לדוגמא, בת"א 53580-05-12 פלוני (קטין) ואח' נ' שירותי בריאות כללית (15/3/18), החליטה כב' השופטת טולקובסקי לערוך את החישוב לקטין בהתאם להיוון של 2% ואולם זאת בתיק בו נשמעו לפניה מומחים והוצג לה בסיס עובדתי המאפשר הכרעה מנומקת לגופו של עניין.

    כמו כן, המדינה הודיעה, כי היא נכונה להשתמש במדד היוון של 2% בתיקים בהם קיימת קצבה של המוסד לביטוח לאומי, שגם היא מחושבת לפי היוון של 2%, ואכן שורת ההיגיון היא, כי בתיקים כאלה כך ראוי לבצע את החישוב. בענייננו, התובע אמנם מקבל קצבה מן המוסד לביטוח לאומי, ואולם במקרה דנן, בתעודת עובד הציבור של הביטוח הלאומי צויין כי ההיון חושב ע"פ תקנות הביטוח הלאומי (היוון) (תיקון) התשע"ה – 30/7/2015 – בהתאם לתקנות אלה שיעור ההיוון עומד על 3%.

    כידוע, הנושא תלוי ועומד בבית המשפט העליון במסגרת ע"א 3751/17 ו- 4268/17 המאגר הישראלי לביטוח רכב נ' פלוני. בדיון שהתקיים בתאריך 12/2/18, לאחר דיון פרונטלי ממושך, הגשת כתבי טענות מפורטים וחוות דעת מטעם שני הצדדים, לא ראה בית המשפט העליון שיש לפניו די נתונים המאפשרים להגיע להכרעה והוקמה ועדה שבוחנת את הנושא נוכח השלכות הרוחב של שינוי שיעור ההיוון. באותו דיון, התבקש בית המשפט העליון ליתן צו ביניים עד למועד ההכרעה בהליך לפיו שיעור ההיוון יעמוד על 2% ואולם לא ראה לנכון לעשות כן. הוועדה שמסרה לאחרונה מסקנותיה, סברה ששיעור ההיוון אמור להיוותר על 3%.

    במקרה נוסף בע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל (12/3/18), לא ראה בית המשפט העליון להידרש לטענות בנושא ההיוון, כיוון שהנושא תלוי ועומד וטענות התובעת שמורות לה.

    לאחרונה, פסק השופט רון סוקול בת"א 60161-03-17 פלוני נ' כאן הבונים (25/9/18) כי כל עוד בית המשפט העליון לא אמר את דברו, אין מקום לשמוע ראיות בכל תיק בנוגע לשיעור ההיוון ויש לפעול על פי ההלכה הנוהגת של חישוב ריבית ההיוון בשיעור של 3%, וזאת גם בתיק בו יש קצבה של המוסד לביטוח לאומי, אשר גם אותה יש לחשב בהתאם להיוון כאמור. השופט סוקול חזר על הדברים בת"א 22084-11-12 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ ואח' (31/10/18), פיסקה 72 לפסק הדין.

    לעומת זאת, ישנם פסקי דין בבית המשפט המחוזי וגם בבית משפט השלום, המחשבים שיעור היוון לפי 2%, חלקם לאחר שמיעת ראיות בנושא וחלקם ללא שמיעת ראיות.

    המצב ללא ספק יוצר התלבטות ואכן כיום קיימת חוסר אחידות בפסיקת בתי משפט השלום ובתי משפט מחוזיים. נראה, כי בנסיבות שפורטו, כאשר בית המשפט העליון לא מצא לנכון לומר את דברו על כל המשמעויות הכרוכות בכך, בתיק כמו התיק דנן - שבו לא הונחה תשתית מספקת לעניין הוכחת שיעור ההיוון ושאין בו תגמולים שחושבו על פי שיעור היוון של 2% שיש לנכות (תגמולי התובע-2, חושבו לפי ריבית היוון של 3%) - נכון שבית משפט שלום יפעל בהתאם להלכה הקיימת שעדיין לא שונתה. כך במיוחד, כאשר באתי לידי מסקנה שהסכום הכולל שנפסק הוא סכום ראוי, המתיישב עם נזקיו של התובע ואינו מקפח אותו באופן כלשהו.

50. התובע בן 26 ונותרו לו עוד כ- 41 שנות עבודה. על אף שעתידו של התובע בארץ לא ברור, בעת האחרונה נוהגת הפסיקה לפסוק על פי השכר במדינה עד לגיל 67, יחד עם זאת, יש להתאים את הסכום הנפסק למצבו של התובע. כך לדוגמא – בת"א (מרכז) 9584-12-14 מ.ס. נ' יומטוב (12/1/17) קבע כב' השופט ויצמן פיצוי בשים לב לצורך להפחית סכום המגלם את החשש לגירוש מהארץ והאפשרות למצוא מקומות עבודה חלופיים בארץ מערבית. יצויין, כי נסיבות אותו מקרה שונות מענייננו, שם מדובר היה בעובד שעבד מספר שנים בארץ בשתי משרות קבועות יחסית ומשכורת מתגמלת, נשוי ועם שלושה ילדים קטינים.

    בנסיבות דנן, התובע רווק, לא הצליח להשתלב בעבודה קודם לתאונה או לאחריה. נוכח הצורך להתאים את הפיצוי למצבו של התובע, נכון לחשב את הפיצוי כפיצוי גלובלי בשיעור של כ- 70% מחישוב אקטוארי מלא.

    בהתאם לחישוב הנדרש אני מעמידה את הפיצוי של התובע לעתיד בשיעור של – 500,000 ₪.

    עזרת הזולת

51. כמפורט לעיל, התובע איבד ארבעה מאצבעותיו ביד ימין, בגבהים שונים. התובע טוען, לפיצוי בשיעור של 150,000 ₪, לעבר ולעתיד, כאשר הוא טוען שנעזר בחבריו לאחר התאונה ונעזר בהם גם היום, על אף שאין בידו קבלות.

    הנתבעות טוענות, לפיצוי בשיעור של 40,000 ₪ לעבר ולעתיד.

52. אין ספק שתפקוד היד של התובע נפגע, ולאיכול להיות ספק של ממש שהוא היה זקוק לעזרה רבה בעבר עד להחלמה וללא ספק לגבי חלק מן הפעולות זקוק לעזרה גם היום, הגם שיש לו יד נוספת בריאה והגם שיש לו תפקוד חלקי ביד הפגועה. התובע לא הביא ראיות על העזרה לה נזקק, ואולם בכך אין כדי לשלול הימנו את הפיצוי.

    כפי שנפסק לא פעם, הפיצוי בגין העזרה של צד שלישי נועד לשפות את הנפגע עבור עזרה הנחוצה לו לטיפול בעצמו, בגלל מומו ולשם ביצוע פעולותיו השגרתיות והיומיומיות. בפסיקה נקבע שכאשר בני משפחה מעניקים שירותים לנפגע ומשקיעים בכך "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, עומדת לניזוק זכות לתבוע פיצוי עבור שווי הטיפול גם אם הוא לא שילם עבורו (ראו רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (6/1/15), וע"א 1164/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני (4/8/05)).

    לעניין שיעורו של הפיצוי, יש לקבוע, שראוי להעמיד את הסכום על שיעור נאות (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’ (27/12/73)) ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ראה: ע"א 515/83 עגור נ' איזנברג ואח’ (26/2/85), וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה (14/8/90)) על בסיס הלכה זו, ובהעדר נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.

53. במקרה דנן, בשים לב לפגיעה הקשה בידו הדומיננטית של התובע, לעזרה שנזקק בעבר ולעזרה לה יזקק לאורך כל חייו, אני מעמידה את הפיצוי על שיעור גלובלי של 70,000 ₪.

    הוצאות רפואיות ואחרות

54. התובע טוען לפיצוי בגין הוצאות רפואיות בגין תרופות והוצאות נוספות בשיעור של 100,000 ₪. כמו כן, טוען להוצאות בגין נסיעות בשיעור של 50,000 ₪, עוד טוען להוצאות הטיפול בתביעה מול המוסד לביטוח לאומי בשיעור של 15,000 ₪ לפחות.

55. בהקשר לפסיקת הוצאות רפואיות ואחרות נפסק לא פעם, כי עיקרון העל העומד בבסיס תורת הפיצויים בנזיקין הינו העיקרון של השבת המצב לקדמותו, לפיו על המזיק ליתן לנפגע אותו סכום, אשר באמצעותו יועמד הנפגע, ככל האפשר, באותו מצב בו הוא היה נתון, אלמלא בוצע כלפיו מעשה הנזיקין (ראו, ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3), 762, 772-773 (1982)). בהינתן עיקרון זה, נפסק שנפגע זכאי לפיצויים בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעות שהוציא לאחר הפגיעה, הנחוצות באופן סביר לשם החזרת המצב לקדמותו. 

    אמנם, עסקינן ב'נזק מיוחד', הטעון פירוט והוכחה, הן בדבר הצורך בהוצאתו והן בדבר עלותו (ראו לדוגמא: ע"א 4986/91 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' נחום  (22/3/1994)), ברם, מקום שנמצא כי התובע נזקק לטיפולים ומעקב רפואיים ואף נזקק לטיפול תרופתי, נכון לפסוק הוצאות סבירות על דרך אומדנה ו"על הצד הנמוך והבטוח" - לשם שמירה על האיזון הראוי (ראה: למשל: ע"א 307/77, מור נ' עזבון המנוח שעיה בוץ (2/2/78); י. קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" מהדורה חמישית התשס"ג–2003, עמוד 682 ואילך; ע"א 77/67 מ"י נ' דהאן (27/7/1967); ת"א 394/98 אלטאוויל אמיר נ' נחמיאס (2/2/06); ת"א 1616/04 שרף נ' אסותא - מרכזים רפואיים בע"מ (23/8/09); ת"א 1515/96 יהושוע נ' הסתדרות (25/8/99)).

56. במקרה דנן, ניכר שהוצאותיו הרפואיות של התובע היו מוגבלות, שכן התובע קיבל את הטיפול הרפואי לו נזקק במוסדות הציבורים, מה גם שמדובר בתאונת עבודה והתובע זכאי להחזר בגין כל ההוצאות הנדרשות. יחד עם זאת, ללא ספק, נגרמו לתובע הוצאות בגינן לא קיבל החזר בין על נסיעות ובין על תרופות ומשחות, וכן שעה שמדובר באדם זר, יכול שניתן להתחשב גם בהוצאות שנגרמו לו עקב הסיוע לו נזקק בתיווך למול הרשויות לרבות המוסד לביטוח לאומי.

    בנסיבות העניין, אני מעמידה את הוצאותיו של התובע על סכום גלובלי של 15,000 ₪.

    נזק לא ממוני

57. התובע עתר לפיצוי בגין נזק לא ממוני בשיעור של 700,000 ₪, שכן מדובר לטעמו בפגיעה מכאיבה ביותר שגרמה לו לסבל ומוגבלות רבה, הכל כלפי אדם צעיר.

    הנתבעות טוענות לסכום של 100,000 ₪, כפל פיצוי שהיה נפסק לו היה מדובר בתאונת דרכים.

58. בעת שקילת הנזק הלא ממוני, ראוי לתת ביטוי לתהליך שעבר התובע לאחר התאונה, לכאבים הקשים שסבל, התקופות שבהן היה מחוסר עבודה והתסכול על כך שאינו יכול לעסוק בעבודה המתאימה לו, כאשר מדובר באדם זר במדינה.

59. בהתאם להנחיות בפסיקה בנוגע לפיצוי בגין נזק לא ממוני בתביעות נזיקין מסוג זה, ובשים לב לסבל שהיה מנת חלקו של התובע מאז התאונה ולנכות בגינה, אני מעמידה את הפיצוי בגין נזק לא ממוני על סך של 200,000 ₪.

    סיכום ביניים

60. אחר כל האמור לעיל, סה"כ נזקי התובע הם כדלקמן:

    הפסד שכר בעבר בתוספת פנסיה -	131,800 ₪
    גריעה כושר השתכרות בתוספת פנסיה -	500,000 ₪
    עזרת הזולת בעבר ובעתיד -	70,000 ₪
    הוצאות רפואיות ואחרות לעבר ולעתיד -	15,000 ₪
    נזק לא ממוני –	200,000 ₪
    סה"כ פיצוי	916,800 ₪
    אשם תורם – 10%	91,680 ₪ -
    סה"כ פיצוי בניכויי אשם תורם	825,120 ₪.

    ניכויים

61. אין חולק כי בגין התאונה קיבל התובע דמי פגיעה, מענק ומני אז מקבל קצבת נכות מן הביטוח הלאומי. בהתאם לחוות דעת אקטוארית שהגישו התובע-2, שיעור תגמולי המוסד לביטוח לאומי עומד על – 947,097 ₪, נכון ליום 20/8/17 (התגמולים חושבו על פי היוון 3%) – ובצירוף ריבית והצמדה – 984,153 ₪.

62. המסקנה היא שהתביעה נבלעת בתגמולי המוסד לביטוח לאומי.

63. בשים לב שהנתבעת-1, מהווה מעביד, והתביעה נבלעת, הנתבעת 1, פטורה מתשלום.

64. כפי שנפסק לעיל, על הנתבעת-2, לשלם 10% מסכום הפיצוי דהיינו –82,512 ₪. בהתאם להוראות סעיף 330 (א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 - סכום זה יתחלק בין התובע לבין המוסד לביטוח לאומי – כך שהתובע-1 יקבל 25% מהסכום – 20,628 ₪ והמוסד לביטוח לאומי יקבל 75% הימנו, דהיינו 64,134 ₪.

    סוף דבר

65. מדובר בתאונה מצערת שללא ספק ניתן וצריך היה למנוע. התובע מקבל בהתאם לדין תגמולים מן המוסד לביטוח לאומי, בסכום לא מבוטל התואם את מצבו וזאת למשך כל חייו. סכום זה יש לנכות מן הפיצוי שנפסק כאן ומשכך, הפיצוי שזוכה לו התובע במסגרת התביעה דנן, נמוך יחסית.

66. התוצאה לפיה הנתבעת-2, היא זו שצריכה לשאת בסופו של דבר בפיצוי לתובע ובשיבוב גם כלפי המוסד לביטוח לאומי, מעוררת חוסר נוחות ואולם נובעת מן הנסיבות בגדרן הנתבעת-1, הינה המעביד ומשדאגה לביטוח לתובע במוסד לביטוח לאומי, היא פטורה מתשלום עד לגובה התגמולים ששולמו, בהתאם לשיעור אחריותה.

    אציין, כי לא נעלמה הימני, מיהות בעלי המניות של הנתבעת-2. ניכר שמדובר באנשי עמל – מלח הארץ, שניסו לעשות לטובת עסקם ופעלו בתמימות מסויימת ומתוך רצון לסייע לנתבעת-1 לאחר הפירוד בין החברות. יכול ובעלי המניות בנתבעת-2 לא הפנימו את גודל האחריות במתן האכסניה לנתבעת-1 ואת הסיכון הטמון באופן הפעלת העסק ללא רשיון עסק, ללא בקרה וללא ביטוח מתאים. על אף ההבנה למצב אליו נקלעה הנתבעת-2 ולתחושה הקשה של בעלי המניות בה - בנסיבות שהוכחו, שעה שעובד נפגע באופן קשה כל כך ושעה שבאתי לכדי מסקנה שהופרו נורמות התנהלות סבירות, אין מנוס אלא לקבוע שקיימת גם לנתבעת-2 אחריות מסויימת שתרמה להתרחשות התאונה.

67. אחר כל האמור לעיל - התביעה נגד הנתבעת-1 נדחית. בנסיבות העניין אף שנגרמו לנתבעת-1, הוצאות כתוצאה מניהול ההליך, בשים לקביעה, כי התרשלה בצורה ניכרת ובשים לב למיהותו של התובע ומצבו אין צו להוצאות.

68. התביעה נגד הנתבעת-2, מתקבלת. הנתבעת-2, תשלם לתובע-1 סך של 20,628 ₪ ולתובע-2, סך של 64,134 ₪, הכל בתוספת שכר טרחה בשיעור 23.4% אחוז, אגרה כפי ששולמה ובנוסף החזר הוצאות לתובע-1 בשים לב לחלקה של הנתבעת-2, בסכום כולל של 2,000 ₪.

    הסכומים ישולמו בתוך 30 יום, ויישאו ריבית והצמדה עד מועד התשלום בפועל.

     

     

    זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

     

    ניתן היום, י"ח אייר תשע"ט, 23 מאי 2019, בהעדר הצדדים.