אוחנה ואח' נ' אמבולנס אלפא בע"מ ואח'

צד שלישי                 איילון חברה לביטוח בע"מ

                                עו"ד נעמה זיידל

פסק דין

בחודש יולי 2020 חלתה התובעת 1 בנגיף הקורונה ונדרשה להתפנות למלונית שהופעלה על ידי המדינה לתקופה בה נדרשה להימצא בבידוד. הנתבעת 1 סיפקה שירותי פינוי באמבולנס מכח התקשרות עם המדינה. התובעת 1 המתינה לאיסופה כשהיא לבושה במכנסיים קצרים וגופיה. עת הגיע נהג הנתבעת 1 לאסוף אותה, מסר לה כי לא תוכל לעלות לאמבולנס הפינוי לנוכח סירובו של הנתבע 2, וזאת מפאת לבושה ש"אינו צנוע"/"חשוף" לטעמו. לאחר שלא עלה בידי התובעת 1 לשכנע את נהג הנתבעת לאפשר לה להצטרף לנסיעה היא דרשה לשוחח עם מנהלו. לאחר חילופי דברים בינה לבין מנהלו של הנהג נמסר לתובעת 1, שאם לא תחליף את בגדיה יהיה עליה להמתין להסעה אחרת.

משלא היו ברשות התובעת בגדים שיענו על הדרישה שהוצבה בפניה, עלייתה לאמבולנס נמנעה והיא נאלצה לשוב לביתה ולהמתין להסעה אחרת.

בנסיבות אלה עותרת התובעת 1 לפסוק לה פיצוי בסך 186,910 ₪ בגין הפליה אסורה, עוולה מנהלית וחוקתית, הטרדה מינית ורשלנות.

העובדות שאינן במחלוקת

1. נכון למועד האירוע, יולי 2020, הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") הפעילה מערך הסעות לפינוי חולי קורונה מאומתים למלוניות שהופעלו על ידי פיקוד העורף (להלן: "המלונית"). הפינוי נעשה באמבולנס (להלן: "האמבולנס"/"הרכב"), בהתאם להתקשרות של הנתבעת עם המדינה לספק שירותי הסעה לחולים מאומתים.

    

2. במהלך חודש יולי 2020 אובחנה התובעת 1 (להלן: "התובעת") כחולה בנגיף הקורונה. בהתייעצות עם רופא המשפחה שלה הוחלט להעבירה לשהות במלונית עד להחלמתה.

    

3. ביום 21.07.20 תואם אצל הנתבעת פינויים של שלושה חולי קורונה באותה הסעה:

   • החולה הראשונה (אישה)- פינוי מאשדוד למלונית קורונה במלון דן שבירושלים;

   • החולה השני – הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") - גבר חרדי מאשדוד למלונית קורונה במלון יערים שבירושלים;

   • החולה השלישית- התובעת - פינוי מאשקלון למלונית קורונה במלון שערי ירושלים.

      

4. פינוי התובעת תואם לשעה 18:00 לערך והודעה על כך נמסרה לה כחצי שעה לפני כן. נהג האמבולנס של הנתבעת (להלן: "הנהג"/"נהג הנתבעת") אסף את שני החולים הראשונים טרם ההגעה לאסוף את התובעת.

    

5. התובעת ירדה מביתה עם מזוודתה כשהיא לבושה במכנסיים קצרים וגופיה. נהג הנתבעת מסר לתובעת, כי הנתבע מתנגד להצטרפותה לנסיעה בשל לבושה ה"חשוף"/ ה"לא צנוע". לאחר דין ודברים בין הנהג לתובעת, ומשלא עלה בידה לשכנעו להעלותה לרכב שוחחו השניים עם מנהלו של הנהג (להלן: "המנהל"/"מנהל הנתבעת"), אשר החליט כי אם התובעת לא תסכים להחליף בגדים, אזי היא תיאלץ לשוב לביתה ולתאם לה הסעה אחרת על ידי פיקוד העורף. הנהג המשיך בנסיעה עם הנתבע והנוסעת הנוספת שהיו כבר באמבולנס והתובעת שבה לביתה ותיאמה לעצמה הסעה אחרת בהמשך הערב.

    

6. לנתבעת 1 פוליסת אחריות מקצועית (להלן: "הפוליסה") אצל צד שלישי (להלן: "חב' איילון").

    

7. תחילה הוגשה התביעה כנגד הנתבעת שטענה בכתב הגנתה, כי עשתה כן עקב אולטימטום שהציב לה הנתבע, לבל תצרף את הנתבעת לנסיעה מפאת לבושה ה"לא צנוע". כתב התביעה תוקן באופן שהנתבע צורף לכתב התביעה.

    

   טענות הצדדים בתמצית

8. לטענת התובעת, נהג הנתבעת קיבל החלטה שלא להעלותה לרכב ההסעה בטענה שהנתבע מסרב לכך עקב לבושה ה"חשוף". מנהל הנתבעת גיבה החלטה זו ולא נתן כל פתרון אחר, ואף דחה הצעות שהיא הציעה, כך שהיא נאלצה לשוב לביתה חרף מצבה הרפואי.

   התובעות עתרו לסעדים על בסיס מספר עילות:

   • לפי חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א-2000 (להלן: "החוק לאיסור הפליה")- בסירוב עובדי הנתבעת לאפשר לתובעת לעלות לאמבולנס ולהסיעה למלונית, בשל היותה אישה ובשל לבושה הם הפלו אותה מחמת מינה. התניית נסיעתה של התובעת בכך שתחליף בגדיה מהווה הפליה אסורה. התובעת עתרה לפיצוי בסך של 66,328 ₪ לפי סעיף 5 לחוק איסור הפליה הקובע פיצוי ללא הוכחת נזק.

   • עוולה מינהלית וחוקתית- הנתבעת היא חברה קבלנית שהמדינה התקשרה עמה על מנת שתספק שירות חיוני במצב חירום. משכך מחויבת הנתבעת לנהוג בשווין גם מכח כללי המשפט המנהלי, כפי שהם חלים על המדינה ואורגניה. נטען, כי מקום בו גרמה רשות מינהלית לפרט לנזק קמה חבות לפיצוי.

   • לפי החוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח- 1998 (להלן: "החוק למניעת הטרדה מינית")- התייחסות נהג האמבולנס והנתבע לאופן לבושה של התובעת כ"חשוף" או "לא צנוע", מהווה הטרדה מינית. עצם הצבת תנאי לבוש המופנים לנשים שלבושות בצורה "חשופה" או "מינית" היא בגדר התייחסות מבזה. התובעת עתרה לפיצוי בסך של 120,582 ₪ לפי סעיף 6 לחוק למניעת הטרדה מינית.

   • רשלנות לפי פקודת הנזיקין- הנתבעת ועובדיה חבים בחובת זהירות מוגברת כלפי התובעת. הנתבעת התרשלה בכך שחרגה מסטנדרט ההתנהגות המצופה מנותן שירות בכלל ונותן שירות רפואי בפרט. הנתבעת אף התרשלה בהכשרת עובדיה שהשפילו את התובעת והפלו אותה.

9. כן עותרות התובעות למתן צו קבוע שיורה לנתבעת לפרסם הבהרה כתובה ולהעביר הדרכות לעובדיה, כי חל איסור על מניעת שירות מחמת מין ו/או לבוש, וכי התנהגות כמו זו בה נקטו כלפי התובעת מהווה הפליה והטרדה מינית, האסורות על פי דין.

10. בין הנתבעים מחלוקת האם הנהג והמנהל מטעם הנתבעת החליטו שלא להסיע את התובעת בשל סירובו של הנתבע או שמא החלטתם לא קשורה אליו.

    הנתבעת טענה, כי לנוכח סירוב הנתבע, שהתובעת תסע עימו ברכב בשל לבושה ה"חשוף" ומאחר שהתובעת סירבה להחליף בגדים, לא ניתן היה להשאיר את הנתבע, חולה מאומת לקורונה, במרחב הציבורי ולכן התקבלה החלטה, כי הנתבע ימשיך בנסיעה והתובעת תשוב לביתה ותמתין להסעה אחרת.

    הנתבע מצידו טען, כי החלטת הנתבעת לא התקבלה בקשר אליו, שכן לא הייתה לו כל התייחסות ללבושה של התובעת. כל טענותיו התמצו בחששו מריבוי נוסעים חולים ברכב והנחתו שהדבר עשוי להחמיר את מצבו הרפואי. הדברים שייחסה לו הנתבעת הם על רקע היותו אדם בעל חזות חרדית מבלי שהנהג או מנהלו טרחו כלל לפנות אליו ולברר עימו את הסיבה שביקש הסעה ללא נוסעים נוספים, לרבות התובעת.

     

11. הנתבעת שלחה הודעה לצד שלישי כנגד חב' איילון ובה עתרה לקבלת שיפוי ככל שהתביעה כנגדה תתקבל, וזאת מכח פוליסת ביטוח אחריות מקצועית בה בוטחה.

    בין הנתבעת לחב' איילון מחלוקת האם נסיבות האירוע מכוסות בפוליסה.

    לטענת חב' איילון, נסיבות של פגיעה בכבודה של התובעת, השפלתה, הפלייתה והטרדתה המינית, אינן מכוסות בפוליסה. לשיטת חב' איילון, בהתאם לסייגים בפוליסה, זו אינה חלה על אירוע הנובע מפעולה בזדון או מנזק בכוונה תחילה של המבוטח, כל פעילות, התנהגות או הטרדה מינית וכל הפרה מכוונת של החוק.

    לטענת הנתבעת מדובר בהחלטה בעניין רפואי במסגרתה הוחלט, כי אין להשאיר חולה מאומת- הנתבע- מחוץ לביתו ולכן הוחלט שהוא ימשיך בנסיעה למלונית והתובעת שמתגוררת בסמוך תמתין בביתה להסעה אחרת ולכן על חב' איילון לשאת בכל סכום שייפסק כנגד הנתבעת, ככל שתתקבל התביעה.

     

    דיון והכרעה

12. ביחס לדברים שנאמרו לתובעת על ידי עובדי הנתבעת אין מחלוקת של ממש, כך שבמישור העובדתי המחלוקת היא בין הנתבעת לנתבע בשאלה האם עובדי הנתבעת אמרו את הדברים לנוכח דרישה שהציב הנתבע. משכך, תחילה יש לקבוע ממצאים עובדתיים וכן האם אלה מקימים עלה לפיצוי ולאחר מכן להידרש לשאלת גובה הפיצוי וקיומו/העדרו של כיסוי ביטוחי.

     

13. אקדים אחרית לראשית ואומר, כי לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בכתבי הטענות על נספחיהם וראיותיהם, שמעתי את העדויות ונתתי דעתי לסיכומיהם שוכנעתי, כי דין התביעה כנגד הנתבעת להתקבל וכך גם דין ההודעה לחב' איילון. דין התביעה כנגד הנתבע להידחות.

    הדברים שהשמיעו הנהג ומנהלו מהווים הטרדה מינית והפליה אסורה. הדברים לא נאמרו עקב דרישה של הנתבע. בנסיבותיו של האירוע, זכאית התובעת לפיצוי מאת הנתבעת.

    ביחס למחלוקת שבין הנתבעת לחב' איילון, מצאתי לקבוע, כי האמירות והמעשים של עובדי הנתבעת לא בוצעו בנסיבות העולות כדי זדון או מעשה מכוון שיש בו להחריג האירוע מפוליסת הביטוח בה בוטחה הנתבעת בחב' איילון ולכן דין ההודעה להתקבל.

14. בכתב הגנתה טענה הנתבעת, כי הנתבע הציב אולטימטום, כי לא ימשיך בנסיעה אם התובעת תצטרף, וזאת בשל לבושה שאינו "צנוע". בנסיבות אלה, הגישה התובעת בקשה לתיקון כתב התביעה וצירופו כנתבע נוסף, אשר נוכח טענות הנתבע היה מעוול יחד עמה או סייע/שידל אותה ולכן התיר בית המשפט לתובעת את תיקון כתב התביעה. הנתבעת לא הגישה הודעה כנגד הנתבע. התובעת טענה, כי ביקשה את צירופו כנתבע לאחר שפרטיו נמסרו לה על ידי הנתבעת. בנסיבות אלה, מקובלת עלי עמדת התובעות, כי צירוף הנתבע לכתב התביעה אינו בבחינת הודאת התובעת במעשים שביצע הנתבע, אלא מכח טענות הנתבעת שיש לו חלק בשרשרת שהובילה לאותם מעשים בגינם הוגשה התביעה.

15. מטעם התובעות הוגש תצהיר התובעת; מטעם הנתבעת הוגשו תצהיריהם של מר ליאוניד קושניר (מנהלת הנתבעת) ומר לובן אלכסנדר (נהג האמבולנס); מטעם הנתבע הוגש תצהיר הנתבע ומטעם חב' איילון הוגש תצהירו של מר תמיר הרצנו. המצהירים העידו בפניי.

     

16. עדות התובעת ועדותו של הנתבע היו קוהרנטיות ומשתלבות האחת בשנייה ומספקות תמונה מלאה אודות התנהלות הנהג והמנהל מטעם הנתבעת. ממכלול העדויות ניתן לקבוע, כי נהג הנתבעת סירב להעלות את התובעת לאמבולנס לאחר שהסיק, כי הנתבע בהיותו אדם חרדי לא יסכים שאישה בלבוש "חשוף" תצטרף לנסיעה, וזאת מבלי לברר עמו את הדברים.

    התובעת סירבה להשלים עם ההחלטה ופנתה למנהלו של הנהג שאף הוא עמד על הדרישה שזו תחליף בגדים, התנה זאת בעלייתה לאמבולנס מבלי להציע כל פתרון שיאפשר לתובעת להצטרף לנסיעה.

    הסקת מסקנת עובדי הנתבעת הייתה אפוא שגויה שכן מהעדויות עלה, כי הנתבע סירב שנוסע נוסף יעלה לאמבולנס מפאת חששו, המוטעה, כי נוכחות חולים נוספים עשויה להחמיר את מצבו הרפואי ולא בקשר ללבושה של התובעת.

     

    נסיבות האירוע ועל מי מוטלת האחריות

17. התובעת חזרה בעדותה על האמור בתצהירה וגרסתה לא נסדקה לגבי נסיבות האירוע כמפורט בכתב התביעה ובתצהירה, כי מחמת היותה לבושה במכנסיים קצרים ובגופיה סירבו הנהג והמנהל מטעם הנתבעת להעלותה לרכב ההסעה למלונית בטענה שהנתבע מתנגד לכך מפאת לבושה ה"חשוף".

     

18. לטענת הנתבעת הדברים שנאמרו והפעולות שבוצעו על ידי הנהג והמנהל מטעמה נעשו עקב דרישה שהציב הנתבע, אך לא מצאתי בסיס לטענה זו. עובדי הנתבעת נהגו כך תוך שייחסו לנתבע דברים על בסיס חזותו החרדית בלבד או בפרשנות שגויה של דרישתו הכללית שלא לצרף נוסעים נוספים שהינם חולים מחשש בעלמא שהדבר יחמיר את מצבו הרפואי, אף שגם הוא עצמו היה חולה מאומת לקורונה.

     

19. הגב' אוחנה חן, התובעת, מסרה בעדותה בפניי, כי השיח בינה לבין הנהג התנהל מחוץ לאמבולנס, ברחוב "אני אמרתי שאני לא מוכנה להישאר שם, ואחרי שהצעתי דברים כמו לכסות את עצמי עם שקית זבל, או ללבוש מדים כמו של הנהג של האמבולנס, וגם לזה אני מקבלת 'אם את לבושה חשוף, את לא תעלי, אלא אם כן תחליפי בגדים', אחרי שאני מסבירה המון פעמים בהמון צורות שאין לי יותר בגדים במקום, כי עברתי לגור שם ממש יומיים לפני שחליתי... אז אחרי שאני מסבירה ונותנת את כל ההצעות האלה, תסכים איתי שלשבת מכוסה בשקית זבל זה לא משהו שהוא ראוי, אני עוד מקבלת 'אם את לבושה חשוף, זה מה יש, אל תעלי', כן, זה הגיע לצעקות" (פרוטוקול 3.4.24 עמ' 19 שורות 14- 24; עמ' 22 שורות 4 - 8). התובעת הוסיפה, כי רוב השיח והצעקות היה בשיחה הטלפונית עם מנהל הנתבעת ולא מול הנהג. לדבריה, השיח נמשך כרבע שעה לעיני העוברים והשבים (עמ' 22 שורות 17 – 18, עמ' 23 שורה 7). התובעת חזרה על גרסתה מספר פעמים במהלך חקירתה הנגדית (עמ' 31 שורה 15, 36; עמ' 32) וציינה, כי מי שמנע ממנה לעלות לאמבולנס היה הנהג ולא הנתבע, וכי לא היה לה כל שיח עם הנתבע והנהג הוא שלא אפשר לה להיכנס לאמבולנס מחמת לבושה "הנהג אמר לי ,אוקי, זה לא, אי אפשר, את לא יכולה להיכנס, את לבושה חשוף, הוא לא מסכים', לא היה לי שיח עם הנתבע 2" (עמ' 26 שורות 22-23).

    התובעת אישרה, כי שמעה את הנתבע אומר את המילה "לא" בלבד ומעבר לכך לא היה לה כל שיח עימו אלא רק עם עובדי הנתבעת (עמ' 18 שורות 9 עד 18; עמ' 25 שורה 31 עד עמ' 25 שורה 14).

    התובעת אומתה עם גרסאות שמסרה בתקשורת בנוגע לאירוע בהן ייחסה את הסירוב להעלותה לאמבולנס לנתבע והסבירה שהדברים הם כפי שנמסרו לה על ידי הנהג ולא מפאת ששמעה זאת מהנתבע והסבריה לא נסתרו. התובעת הוסיפה וציינה, כי הנתבע לא יצא מהרכב, וכי למעט המילה "לא", שספק אם נאמרה בקשר אליה, לא ידוע לה על קשר של הנתבע לסירוב עובדי הנתבעת להעלותה לאמבולנס (עמ' 29, שורות 9 - 31). התובעת לא ידעה לומר מה באמת קרה בין הנהג לבין הנתבע, שכן לא הייתה עדה לכך (עמ' 30, שורות 1 - 3).

     

20. מר משה לנצ'בסקי, הנתבע, מסר בעדותו בפניי, כי אמר לנהג הנתבעת שביקש מפיקוד העורף לנסוע לבד והם הסכימו ולכן לא היה מוכן שיסעו עמו אנשים נוספים (עמ' 107 שורות 18 – 19). הנתבע ציין, כי זוגתו סבלה מבעיה רפואית והוא חשש לשלומה ולכן ביקש להתפנות למלונית קורונה. כאשר הגיע לאמבולנס ראה אישה שיושבת בתוכו. למורת רוחו ונוכח מאמצי השכנוע של הנהג הוא עלה לאמבולנס. הנתבע פירט בעדותו את חששו מנגיף הקורונה. למרות שהיה חולה מאומת, הוא חשש מנוכחות חולים אחרים לצידו ובהתאם בהגיעו למלונית התעקש לישון בחדר לבדו. לדבריו, אביו הפציר בו שלא לנסוע למלונית, אך הוא חשש פן ידביק את רעייתו ולכן התפנה למלונית. הוא לא ידע שהם בדרך לאסוף חולה נוספת ואם היה יודע זאת לא היה מסכים מלכתחילה לעלות כלל לרכב. כאשר הגיעו לכתובתה של התובעת הוא היה בטוח שהם הגיעו למלונית. הוא לא שוחח כלל עם התובעת ולא אמר לאיש דבר על לבושה. הוא ישב באמבולנס והאזין לדרשות בטלפון הנייד, הדלת נפתחה ואז הנהג שאל אותו אם הוא מוכן שתעלה עוד נוסעת והוא מצידו שב וטען שהובטח לו על ידי פיקוד העורף שיסע לבדו בהסעה. הוא לא העיר דבר לגבי לבושה של התובעת וממילא כלל לא ראה אותה.

    אין לו ראיה שאנשי פיקוד העורף הבטיחו לו שיסע לבד, כי לא חשב שיש צורך להקליט את השיחה. ברשותו טלפון "כשר", והשיחות מול פיקוד העורף היו ממכשיר זה. העד הוסיף, כי "הוא [הנהג- אס"ח] הגיע, אני, חיכינו, אני חשבתי שעוד שניה מורידים אותי, הדלת נפתחת, אני חשבתי שהוא מוריד את המזוודות, פתאום המזוודה עולה, אני מסתובב ורואה מזוודה והנהג שואל אותי..." (עמ' 13, שורות 31 – 33). בהמשך ציין כי שמע צעקות, אולם שם אוזניות ולא התעניין בוויכוח (עמ' 124, שורות 13 – 14). העד זוכר שכאשר נשאל על ידי הנהג, השיב לו שהוא "מוכן לחכות עם האמבולנס פה עד שיעבור עוד אמבולנס, אני מוכן שיתנו לי איזה מקום פרטי או איזה גינה באזור שומם, משהו, להיות באיזה מקום לבד ושיקחו אותה... אני אמרתי מה אני מוכן... אני מתכוון להגיד שלא היה לי עניין שדווקא אני עכשיו אמהר למלונית..." (עמ' 124 שורה 30 עד עמ' 125 שורה 4).

     

21. גרסתו של הנתבע משתלבת בגרסת התובעת ומשלימה אותה באופן שהנתבע לא התייחס לאופן לבושה של התובעת, אלא שבאופן שגוי סבר שנוכחות של חולים נוספים ברכב הפינוי עשויה להחמיר את מצבו הרפואי ולכן ביקש שלא לצרף נוסעים נוספים. אף שהנהג שכנע את הנתבע לנסוע עם האישה שכבר נכחה ברכב, הוא לא עשה מאמץ דומה ביחס לתובעת לנוכח ההנחה שזה קשור בלבושה של התובעת.

     

22. מר אלכסנדר לובן, חובש ונהג האמבולנס, עובד הנתבעת, עמד בחקירתו הנגדית על גרסתו, כי נוכח התנגדותו של הנתבע והנחיות שקיבל ממנהלו, לא נותרה בידו כל ברירה אלא, למנוע את כניסת התובעת לרכב ולהמשיך בנסיעה עם הנתבע והנוסעת האחרת.

    לטענתו, כאשר האמבולנס הגיע לכתובתה של התובעת אמר לו הנתבע "אם היא נוסעת... איך היא לבושה, אני לא מוכן להמשיך את הנסיעה" (עמ' 38 שורות 11 – 12). יחד עם זאת, בהמשך חקירתו הנגדית הבהיר העד, כי הוא לא ממש זוכר אם הנתבע אמר משהו אם לאו בנוגע ללבושה של התובעת והוסיף "אני לא יודע, אני לא זוכר אם הוא אמר משהו, לא אמר. אני זוכר שהוא אמר שהוא לא מוכן ויצאתי... ואז הוא יצא מהדלת האחורית מהאמבולנס והתחיל לצעוק שהוא לא ממשיך" (עמ' 39 שורות 22 – 24). התובעת והנתבע לא אישרו שהנתבע ירד מהרכב וצעק. העד לא זוכר שדרש מהתובעת להחליף בגדים, אלא התקשר למנהלו לצורך קבלת הנחיות (עמ' 39 שורות 33 – 35). למנהלו הוא מסר שיש חולה שלא מוכן להמשיך בנסיעה "בגלל שהיא נראית ככה, לבושה, שלא מוכן שהוא דתי וזה" (עמ' 40 שורה 5). העד הסביר שהיה לו חשוב להמשיך את הנסיעה, הוא היה לבוש במיגון מלא, בהתאם להנחיות באותה תקופה היה חם (חודש יולי), כאשר באותם ימים הייתה הנחיה שלא להפעיל מזגנים ברכב.

    לדבריו, "אני לא התעסקתי בלבוש, לי לא אכפת לי איך מי נראה, מה נראה, איש, אישה" (עמ' 40 שורות 31 – 32). הוא התקשר למנהלו לקבל הנחיות לאחר שהנתבע ירד מהאמבולנס ומשלא נעתר לבקשתו לשוב לרכב, וזאת בניגוד לגרסת התובעת והנתבע לפיהן הלה לא יצא מהאמבולנס (עמ' 41 שורות 14 - 33; עמ' 42). העד עמד על כך שהנתבע סירב, שהתובעת תעלה לאמבולנס ואף סירב להחליף מקומות ישיבה (עמ' 43 שורות 9 - 12). העד ציין בחקירתו, כי לא עמד על מצבם הרפואי של החולים, וכי תפקידו היה להסיעם מביתם למלוניות הקורונה והוא פעל על פי הנחיות מנהלו. העד לא זכר לומר אם היה שיח בין התובעת לנתבע (עמ' 46 שורות 4-5). לדבריו, הוא זוכר את התנגדות הנתבע "אני זוכר שהגעתי למקום ישר הוא אמר שאם היא עולה אני לא ממשיך, אני שורף את הנסיעה" (עמ' 46 שורות 14 – 15). בהמשך הוסיף שהנתבע ציין בפניו "איך היא נראית, איך היא לבושה, אני לא מוכן, אני שורף את הנסיעה" (עמ' 46 שורה 16), וכי "'היא לבושה חשוף, זהו אני לא ממשיך, אני שורף, אני יוצא', התחיל לצעוק, התחיל, אם אני לא טועה להתקשר למישהו..." (עמ' 46 שורות 22 – 25). העד לא ידע להסביר מדוע התעמת עם התובעת ולא הבהיר לנתבע שדרישתו אינה לגיטימית ולא תענה בחיוב. לדבריו, הוא לא דיבר עם התובעת או עם הנתבע והתקשר לקבל הנחיות ממנהלו, שהנחה אותו להמשיך בנסיעה עם הנתבע, ללא התובעת "אותו פיניתי באותו הרגע, כי הוא מאשדוד והיא מאשקלון. הבית שלה זה 20 מטר, הבית שלו זה 27 ק"מ" (עמ' 65 שורות 18-19).

    העד לא זכר אם הייתה באמבולנס חליפת מיגון שניתן היה לתת לתובעת וממילא לא חשב להציע זאת.

     

23. ניכר בעדותו של מר לובן, כי הוא ניסה להרחיק עצמו מהאירוע, על ידי כך שהשליך האחריות על הנתבע ומנהלו. לשאלות רבות כלל לא ניתן מענה ממשי תוך שהוא מציין, כי מאז האירוע חלפו 4 שנים והוא לא זוכר את פרטיו, בכלל זה, הוא לא זכר את השיח עם הנתבע, הוא לא זכר שדרש מהתובעת להחליף בגדים, הוא לא זכר אם התובעת והנתבע שוחחו ביניהם אם לאו. התרשמתי, כי העד לא מייחס חשיבות לאירוע, וכי מנקודת מבטו הוא חובש ולכן כלשונו "חושב על דברים אחרים יותר חשובים לי" (עמ' 28 שורה 33). לגישתו של מר לובן, הוא התקשר למנהלו לקבלת הנחיות ובכך למעשה הסיר מעצמו את האחריות לפתרון הבעיה שנוצרה בשטח. ניכר, כי על שאלות שפחות היה לעד נוח להשיב עליהן מסר, כי אינו זוכר ובד בבד השיב על שאלות שהתיישבו עם גרסתו לפיה פעל כפי שפעל בשל דרישת הנתבע וההנחיות מצד מנהלו.

     

24. העד לובן אישר שהייתה נוסעת נוספת באמבולנס בעת שהנתבע הצטרף לנסיעה. העד אישר את גרסת הנתבע, כי זה התלונן על נוכחותה של הנוסעת האחרת, "עשה פוזות, פרצוף, אבל ישב ממש ממש מאחורה והסתובב עם הפנים ככה" בכיוון אחר מאותה נוסעת (עמ' 55 שורות 12 – 13). יש בדברים אלה לחזק את גרסת הנתבע, כי ציפה להסעה ללא חולים נוספים ולכן ככל שהביע את מורת רוחו ביחס לתובעת היה הדבר בגלל עצם הצטרפותה לנסיעה ולא בקשר ללבושה.

    העד לובן אישר את דברי הנתבע, כי זה לא היה שבע רצון מנוכחות הנוסעת האחרת בעת שהגיע לרכב ואולם נוכח שכנועיו התרצה והמשיך בנסיעה. הנתבע הביע את מורת רוחו גם מהצטרפות התובעת- חולה נוספת- לנסיעה, אך הנהג הניח שזה קשור ללבושה ולכן כלל לא נעשתה פניה לנתבע לשכנעו שאין ממה לחשוש שהרי הוא בעצמו חולה מאומת.

25. מר ליאוניד קושניר, מנהל הנתבעת, מסר בעדותו בפניי, כי הבין מהנהג שהנתבע לא מוכן לנסוע ביחד עם התובעת בגלל לבושה והוסיף "אז אמרתי 'אולי תשימי עליך משהו, או שתחליפי משהו', כאילו לטובתה" (עמ' 67 שורות 19- 20). הוא שוחח עם הנהג, כשהשיחה מתקיימת באמצעות רמקול בטלפון הנייד ובה נמסר לו שהתובעת לבושה באופן "חשוף" ולכן העד הציע לה להחליף בגדים. לטענתו, החלפת הבגדים לא הייתה תנאי לכניסת התובעת לאמבולנס, אלא ניסיון למצוא פתרון שיאפשר להמשיך בנסיעה עם כלל החולים הרשומים לאותה הסעה. העד אישר שלא ניסה לשוחח עם הנתבע ופנה רק אל התובעת. הוא הבין שהנתבע יצא מהאמבולנס או פתח את הדלת במטרה לצאת ממנו. העד עמד על כך שהסיבה שנענה לדרישת הנתבע היא הריחוק ממקום מגוריו ללא קשר ללבושה של התובעת. העד ציין, כי השתדל לעשות את הדבר הנכון בנסיבות המורכבות שהוצגו בפניו, כך שהתובעת שנמצאת ליד ביתה תמתין לרכב פינוי אחר והנתבע שגר רחוק ימשיך בנסיעה למלונית ולא ימתין במרחב הציבורי בניגוד להנחיות הקורונה האוסרות על חולים לבוא במגע עם הציבור.

    בעניין הצעת התובעת להתכסות בשקית זבל, על מנת להצטרף לנסיעה, טען העד כי הדבר לא ידוע לו והוא לא שמע על כך.

     

26. לא מצאתי, כי העד לובן נקט בכל פעולה לפתרון הבעיה, למעט שיחת הטלפון למנהלו, וגם זאת לנוכח דרישתה של התובעת בניסיונה להביא לשינוי ההחלטה. לו היה העד עושה פעולה בסיסית ופשוטה כל כך ופונה לנתבע היה מגלה את סיבת סירובו- חששו המוטעה, כי נוכחות של חולה קורונה נוסף ברכב עשויה להחמיר את מצבו הרפואי, והיה עולה בידו לשכנעו להמשיך בנסיעה, כפי ששכנע אותו ביחס לנוסעת הראשונה.

    למרבה הצער, גם פנייתה של התובעת למר קושניר לא הואילה והיא לא זכתה לכל מענה ראוי.

     

27. עדותו של מר קושניר שופכת אור על ייחסם המזלזל והמקומם של עובדי הנתבעת בתובעת לנוכח הטענה הלא ראויה ללבוש "חשוף". בעוד בפני התובעת הוצבה דרישה בלתי מתפשרת להחלפת בגדים, הרי שעובדי הנתבעת כלל לא טרחו לפנות לנתבע בשום צורה ושיח, לא כדי לשכנעו ולא נקטו בשום אמצעי כנגדו, ככל שאכן היה מסרב שהתובעת תצטרף לנסיעה בשל לבוש "לא צנוע". מדובר בגישה בלתי נסבלת המטילה את האחריות על התובעת, אף בדיעבד, ללא כל ביקורת עצמית ולקיחת אחריות מצד עובדי הנתבעת.

    כך לדברי מר קושניר "אם היא לא הייתה לובשת חשוף, לא הייתה את הבעיה הזאת בכלל" (עמ' 78 שורה 14) ואת סירוב התובעת להחליף בגדים סיכם במילים "לעשות פרנציפ" (עמ' 105 שורות 35-36), זאת תוך התעלמות מדבריה שאין לה בגדים ארוכים במזוודתה או בביתה בכלל.

    לדבריו הנהג מסר לו שהתובעת לובשת גופיה והדגים "מחשוף פתוח עד אזור החזה" והוסיף, כי אינו סבור שבשתי מזוודות שהיו ברשות התובעת לא היה בגד שאינו "חשוף", ולו גופיה רגילה ולא "חשופה" כמו זו שלבשה (עמ' 104 שורות 25-29).

    על האפשרות לפנות למשטרה נוכח סירוב הנתבע להמשיך בנסיעה הסביר "כל הסיטואציה הזאת לי לא הייתה נראית קיצונית עד כדי שאני אזמין משטרה" (עמ' 72 שורות 11-12), וכי לקרוא למשטרה "זה מסורבל" (עמ' 79 שורות 18-19) ולכן היה קל יותר לבוא בדרישות לא לגיטימיות כלפי התובעת להחליף בגדים ואף לסרב להעלותה לרכב מאשר לפנות לנתבע או חלילה להפעיל את המשטרה, כפי שנדרש כלפי מי שמפר את הנחיות הקורונה.

28. מצאתי לקבל את גרסת התובעת שלא נסתרה ושנמצא לה גיבוי בעדות הנתבע וזאת בניגוד לגרסת נהג הנתבעת שהייתה רווית אי דיוקים והרבה לציין בה, כי אינו זוכר. בתמצית מדובר באירוע בו חולת קורונה עם תסמיני מחלה פעילים סורבה לעלות לאמבולנס מחמת לבושה ה"חשוף".

    לא מצאתי כל בסיס להנחה השגויה של הנהג ובעקבותיה של מנהלו, כי סיבת סירובו של הנתבע הייתה קשורה בלבוש התובעת, אלא חששו השגוי, כי נוכחות חולים נוספים באמבולנס תחמיר את מצבו הרפואי. לא התקיים כל שיח בין הנתבע לתובעת או המנהל. היחיד שלכאורה שוחח עם הנתבע הוא הנהג, אך לא מצאתי להעדיף את עדותו, לפיה הנתבע הציב דרישה שהתובעת לא תצטרף לנסיעה בשל לבושה, על פני גרסת הנתבע והתובעת. העובדה שהנהג ומנהלו כלל לא ניסו לברר את הדברים עם הנתבע, וככל שדרישתו קשורה בלבוש התובעת, אזי לשכנעו לחזור בו מהדרישה מלמדת, ששגו ופעלו בתוך הנחה מוטעית ולא כי הדברים נאמרו על ידי הנתבע. לא הוכח שבשלב זה, שבו יוחסו לנתבע הדברים, הנתבע ראה כלל את התובעת וכיצד היא לבושה.

     

29. התובעת והנתבע הכחישו שהנתבע ירד מהאמבולנס. גרסת הנהג לא הייתה עקבית. בתצהיר טען שלמיטב זכרונו הנתבע ירד או אמר שירד אם התובעת תעלה לרכב, וכי עמד על סירובו להימצא באמבולנס יחד עם התובעת (סעיף 9 לתצהיר הנהג) ובעדותו בפניי מסר שהנתבע "ירד. הוא עמד ככה ליד האמבולנס, אם אני לא טועה" (עמ' 56 שורה 28).

    בנסיבות אלה, לא עלה בידי הנתבעת להוכיח, כי הנתבע ירד מהרכב, וכי עשה כן עקב סירובו לנסוע יחד עם התובעת מפאת לבושה ה"חשוף". בנסיבות אלה, לא הוכחה כל תרומה או סיוע מצד הנתבע לאמירות ולמעשים מצד עובדי הנתבעת כלפי התובעת.

    אף אם הנתבע היה יורד מהרכב, עובדי הנתבעת יכלו לנקוט בשלל פעולות לטפל באירוע, אך אלו לא נקטו באף אחת מהן והלכו על האפשרות הקלה מבחינתם- והקשה מאוד מבחינת התובעת- השפלתה וביזויה של התובעת תוך התייחסות חוזרת ללבושה ה"חשוף", מבלי שהנתבע הציב דרישה שכזו.

    לו סברו עובדי הנתבעת שהנתבע מסכן את שלום הציבור בסירובו להמשיך בנסיעה, בוודאי אם אכן יצא מהאמבולנס, היה עליהם להזמין משטרה באופן מידי כדי למנוע את הסיכון לבריאות הציבור.

     

30. לתובעת לא הוצעה כל חלופה למעט הדרישה שתחליף בגדים, לא נעשתה כל פניה לנתבע לברר עמו את הדרישה ללבוש "צנוע" או להבהיר לו שהדרישה אינה לגיטימית ולא תענה. עובדי הנתבעת לא ניסו לפנות למשטרה ולא ניסו לסדר מקומות ישיבה באופן שונה.

    יתרה מכך, אף לאחר שהתובעת הבהירה, שאין ברשותה בגדים אחרים, כי עברה דירה לאחרונה, וכי כל בגדיה הם בגדי קיץ קצרים, לא חשבו הנהג ו/או המנהל לפנות לנתבע להסביר לו את המצב, שאז גם היו מגלים את טעותם, והעדיפו לכפות על התובעת להמתין להסעה אחרת.

    בנסיבות אלה, עובדי הנתבעת יצרו סיטואציה בה לא היה לתובעת כל סיכוי לשכנעם לאפשר לה לעלות לאמבולנס והכל בשל התייחסות ללבושה והצבת קוד לבוש באופן פסול.

     

31. הנוסעת השנייה שהייתה באמבולנס לא הובאה לעדות וכל צד ביקש לזקוף זאת לחובת הצד האחר.

    מר קושניר הסביר, כי הוא ניסה לאתר אותה, אולם בהעדר שיתוף פעולה מצידה לא ניתן היה להביאה לעדות (עמ' 99 שורות 5 - 8). לא הוצגה כל ראיה לכך וממילא לא הוגשה על ידי הנתבעת בקשה לזימונה באמצעות בית המשפט בנימוק זה.

     

32. הנתבעת בסיכומיה טענה שיש לזקוף את אי הבאת העדה לחובת הנתבע וכפועל יוצא מכך לקבוע, כי עלה בידה להוכיח שהנתבע התנגד לעליית התובעת לאמבולנס בשל לבושה והציב אולטימטום זה בפני הנתבעת. דין טענת הנתבעת להידחות.

    ראשית, לא עלה בידי הנתבעת להוכיח שהנתבע הציב האולטימטום הנטען. הוכח, שלא הייתה דרישה מצד הנתבע הקשורה בלבוש של התובעת.

    שנית, אף אם היה מוכח אותו אולטימטום הקשור בלבושה של התובעת, היה על הנתבעת לדחות בתוקף את דרישת הנתבע ולא להיענות לה. אף במצב בו עובדי הנתבעת נעתרו לדרישתו של אחר, ולא נתנו שירות, לא יכולה לעמוד להם הגנה מעצם ההיענות לדרישה פסולה שנעשית בניגוד לדין. לכל היותר, מדובר במי שיכולה להיות לו תרומה לפגיעה בתובעת באופן שמקים חבות גם כלפי הנתבע, אך לא כך הדברים במקרה שבפניי.

     

33. על פי ההלכה הפסוקה אי הבאת עד רלוונטי מקימה חזקה, כי אילו הושמעה העדות היה בכך לחזק את גרסת הצד שכנגד (ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ (8.1.90), עמ' 244) ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ (14.11.90), עמ' 603).

    הנתבעת ידעה היטב שגרסת התובעת והנתבע היא, כי הנתבע לא הביע כל התנגדות שהתובעת תעלה לאמבלונס מפאת לבושה, ובכל זאת לא הובאה לעדות אותה נוסעת- עדה נייטרלית- כדי לתמוך בגרסת הנתבעת, כי הנתבע אכן סירב לנסוע עם התובעת באותו רכב בשל לבושה ובהמשך, כי אף יצא מהרכב וצעק שלא ישוב אליו אם התובעת תצטרף לנסיעה. מדובר בנוסעת שישבה ליד הנתבע ויכלה להעיד על כל מה שנאמר על ידו וכמובן לשפוך אור בשאלה האם הנתבע יצא מהרכב אם לאו ומדוע.

    הנוסעת הנוספת הופיעה ברשימת עדי הנתבעת, אך בפועל לא הוגש תצהיר על ידה והיא לא זומנה להעיד מטעם הנתבעת. הימנעות הנתבעת מהבאת הנוסעת הנוספת לעדות תיזקף לחובתה ויש בה לחזק את גרסת התובעת והנתבע, כי הנתבע כלל לא התייחס ללבושה של התובעת ולא יצא מהרכב בשל כך.

     

34. הנתבעת בסיכומיה ביקשה לזקוף לחובת התובעת את אי הבאת שכניה שהיו עדים לאירוע, אך לא מצאתי לעשות כן. התובעת מסרה, כי עברה להתגורר במקום בסמוך למועד בו חלתה בקורונה ולכן לא הכירה את שכניה ואינה יודעת מי מהם היה עד לאירוע. גרסה זו של התובעת לא נסתרה ולכן בנסיבות אלה, אין לצפות כי תפנה באופן יזום לכל שכן ושכן על מנת לברר מי היה עד לאירוע ובכך להעצים ולידע את שכניה בנסיבות האירוע, שגם ככה גרמו לה לתחושות קשות.

     

35. נוכח כל האמור לעיל, הוכח כי עובדי הנתבעת סירבו להסיע את התובעת באמבולנס לצורך פינוי למלונית קורונה. הוכח כי הם עשו כן לנוכח דרישה שהוצבה בפניה להחליף את בגדיה, מכנס קצר וגופיה, לבגדים "צנועים", בטענה שהנתבע הציב דרישה זו כתנאי להצטרפותה להסעה, אף שלא הייתה דרישה שכזו מצד הנתבע. מאחר שלא היו בידי התובעת בגדים כדרישת עובדי הנתבעת, ותחנוניה לאפשר לה להצטרף לנסיעה לא נענו, היא נאלצה לשוב לביתה ולהמתין להסעה שתואמה לשעה מאוחרת יותר באותו יום.

    עובדי הנתבעת לא ניסו לברר עם הנתבע לפשר דרישתו ולא ניסו להניעו מכך (שאז היו מגלים את טעותם) ולא הציעו כל חלופה שתאפשר לתובעת להצטרף לנסיעה. יחסם של עובדי הנתבעת לתובעת היה מזלזל ומשפיל בעת האירוע, כפי שאלה עולים מהסבריהם בעדותם בפניי.

     

    האם קמה לתובעת זכות לפיצוי

     

36. לטענת התובעות הצבת דרישה כלפי אישה לתקן צניעות לא כתוב ושרירותי מהווה הפליה. משכך די היה בקיומה של החזקה בסעיף 3 לחוק איסור הפליה כדי להעביר את הנטל אל הנתבעת. מעבר לצורך, נהג הנתבעת הודה שהדרישה לסטנדרט לבוש "צנוע" הופנתה לתובעת בלבד, בטענה שהנתבע, אדם חרדי, דורש זאת כתנאי להצטרפותה להסעה.

     

37. סעיף 2 לחוק איסור הפליה מגדיר מהו שירות:

    "'שירות ציבורי" – שירותי תחבורה, תקשורת, אנרגיה, חינוך, תרבות, בידור, תיירות ושירותים פיננסיים, המיועדים לשימוש הציבור;

    …

    "שירותי תחבורה" – אוטובוסים, רכבות, תובלה אווירית, אניות, שירותי הסעה והשכרת רכב".

     

38. סעיף 3 לחוק איסור הפליה קובע כך:

    " (א) מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, גיל, מעמד אישי, הורות או לבישת מדי כוחות הביטחון וההצלה או ענידת סמליהם.

    ...

    • לענין חוק זה, אחת היא אם העיסוק נעשה למטרת רווח או שלא למטרת רווח ואם נגבה או לא נגבה תשלום תמורת הספקת המוצר או השירות הציבורי, הפעלת המקום הציבורי, מתן הכניסה למקום הציבורי או מתן השירות במקום הציבורי.

      ...

      (ג1) לעניין סעיף זה, רואים כהפליה גם קביעת תנאים שלא ממין העניין."

       

39. הנתבעת טענה, כי ברע"א 9128/17 מרכז רפואי צאנז בית חולים לניאדו נ' פלונית (18.7.22) (להלן: "עניין לניאדו") נקבע שחוק איסור הפליה לא חל על שירותי רפואה. משכך, ביקשה הנתבעת לדחות את טענת התובעת, כי מדובר בחברת הסעים ולא בשירות רפואי.

    לטענת הנתבעת, המדינה קיבלה החלטה לפנות את החולים באמבולנס ולא במונית או אוטובוס ולכן מדובר בשירות רפואי. לשיטת הנתבעת הפינוי נעשה באמבולנס על מנת שינתן מענה רפואי במידת הצורך וכדי לוודא פינוי מהיר. מדובר בהסעה רפואית ולא הסעה רגילה.

     

40. לטענת התובעות, הנתבעת לא הציגה כל ראיה הסותרת את הגדרתה כ"חברת הסעים" (נספח 1 לתצהיר התובעת). משכך, ביקשו התובעות לקבוע, כי יש לראות באמבולנס כ"מקום ציבורי", וכי הנתבעת קבעה "תנאים שלא ממין העניין" בדרישתה שהתובעת תחליף לבגדים "צנועים".

    התובעת ביקשה להתעלם מטענות הנתבעת ביחס לנהלי פינוי באמבולנס, עומסים בתקופת הקורונה וכו' משלא הוצגו הנחיות ונתונים בנושא. חזקה שהנתבעת לא הציגה את ההנחיות בנוגע לפינוי חולים או את הסכם ההתקשרות שלה עם המדינה, כי היה בכך להוכיח שהפרה אותם.

     

41. במחלוקת שבין הצדדים דעתי כדעת התובעות. אמנם אין מדובר בשירות הרגיל הניתן על ידי אמבולנס לצורך פינוי לקבלת טיפול רפואי. ברור גם, כי פינוי של חולים מאומתים לא נעשה בהסעה מסוג אחר, אלא באמבולנס בשל האפשרות למתן מענה רפואי במקרה הצורך ומתוך הנחה שגם הליכי הפינוי יעשו על ידי צוות בעל הכשרה רפואית. אלא שבמהות עסקינן בשירותי הסעה ולא הוצגה כל ראיה אחרת, כי הנתבעת התקשרה עם המדינה בשירות שהוגדר אחרת מזה הנטען על ידי התובעת. גם נהג הנתבעת הודה שמדובר היה בשירותי הסעה ולא בצורך רפואי ולכן יש לקבל את עמדת התובעות שהשירות שניתן על ידי הנתבעת נכנס בגדרי חוק איסור הפליה.

     

42. בעניין לניאדו נקבע שאין תחולה לחוק איסור הפליה כאשר מדובר במדיניות של בית חולים, הנעוצה בטעמים דתיים- הלכתיים, המונעת קבלת טיפול רפואי, אלא בהתאם להוראות חוק זכויות החולה, תשנ"ו- 1996.

    איני סבורה, כי עניין לניאדו יש בו לסייע לנתבעת בטענותיה בתיק זה, שכן ההחלטה למנוע את שירותי ההסעה מהתובעת לא נבעו ממדיניות הנוגעת לאופן הפעלת שירותי ההסעה אצל הנתבעת, אלא דרישה שהתובעת תחליף את בגדיה לבגדים "צנועים", כי עובדיה סברו שכך דורש הנתבע.

    לו היה מדובר בשיקולים רפואיים גרידא, בהם היה צורך להעדיף את פינוי הנתבע על פני התובעת, אזי היה ממש בטענות הנתבעת. אלא שבענייננו, עסקינן בהחלטה שהתקבלה ללא קשר למצבם הרפואי של התובעת או הנתבע לנוכח הדרישה הפסולה שהתובעת תחליף בגדים, וכי בסירובה לעשות כן, העדיפו עובדי הנתבעת להסיע את הנתבע ולא את התובעת. כאמור, הנתבע לא הציב כל דרישה שהתובעת תחליף את בגדיה ולכן ההנחה המוטעית תחתיה פעלו עובדי הנתבעת אינה עולה כדי החלטה רפואית שאינה חוסה תחת חוק איסור הפליה.

43. מסקנות הנהג והמנהל מטעם הנתבעת לפיהן הנתבע מתנגד לנסיעתה של התובעת ברכב בשל לבושה ה"חשוף", אף שהנתבע לא העלה טיעון זה, היו הבסיס לאי מתן השירות לתובעת. אף אם הנתבע היה מעלה טיעון זה, לא היה מקום שעובדי הנתבעת יענו לדרישה פסולה זו. משכך, עובדי הנתבעת העלו כלפי התובעת דרישה אסורה לפיה עליה להחליף את בגדיה מפאת לבוש "חשוף", סירבו לסגת מהדרישה, לא ניסו לתת כל מענה לתובעת והותירו אותה, כשהיא חולה, לשוב לביתה ולתאם בכוחות עצמה הסעה חלופית. בכך הפלתה הנתבעת את התובעת ומנעה ממנה קבלת שירות בניגוד לחוק.

     

44. סעיף 4 לחוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח 1998 קובע ש"הטרדה מינית היא כל אחד ממעשים אלה:

    (5) התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו...".

     

45. מהראיות בפניי עלה שתפקידה של הנתבעת הוא לאמת את זהותו של החולה ולהסיעו למלונית הקורונה שנקבעה על ידי פיקוד העורף ולא לברר את מצבם הרפואי של מקבלי השירות.

    אלא שבפועל עובדי הנתבעת קיימו שיח ממושך עם התובעת סביב לבושה ה"חשוף", בשיחה שחלק ממנה בוצע באמצעות הרמקול בטלפון הנייד כשכל העוברים והשבים חשופים לה, כשחלק מהזמן השיח היה קולני מצד המעורבים בה. ההתייחסות ללבושה של התובעת הייתה משפילה ומבזה. בנסיבות אלה, עולה התייחסות עובדי הנתבעת לתובעת כדי הטרדה מינית כהטרדתה בסעיף 4 לחוק למניעת הטרדה מינית.

    משכך, ההתייחסות ללבושה "החשוף" של התובעת הוא בגדר התייחסות מבזה למיניותה כאישה. הדרישה מהתובעת להחליף בגדים הייתה משפילה ואף מהווה הטרדה מינית.

     

46. נוכח כל האמור לעיל אני קובעת, כי הוכח שהנתבעת נהגה כלפי התובעת בהפליה אסורה ופסולה על רקע מינה ולבושה ומנעה ממנה קבלת שירות חיוני- הסעת חולה מאומת למלונית קורונה, וכי התבטאויות עובדי הנתבעת ביחס ללבושה של התובעת עולים כדי הטרדה מינית.

     

47. לנוכח קביעותיי לעיל, כי הנתבעת הפרה את הוראות חוק איסור הפליה ואת הוראות החוק למניעת הטרדה מינית לא מצאתי צורך לדון גם בעוולת הרשלנות לפי פקודת הנזיקין ובעוולה המנהלית-חוקתית.

     

    שיעור הפיצוי

48. התובעת עתרה לפסוק לה פיצוי בגין שני ראשי נזק, הראשון לפי החוק לאיסור הפליה בגין הדרתה מקבלת שירות חיוני והשני לפי החוק למניעת הטרדה מינית בגין ביזויה והשפלתה על בסיס מינה ומיניותה.

    התובעת ביקשה לפסוק לה פיצוי בהתאם לסכום המקסימלי שנקבע בחוק; בהתאם לסעיף 5(א) לחוק איסור הפליה בסך של 66,328 ₪ ובהתאם לסעיף 6(ב) לחוק למניעת הטרדה מינית בסך 120,582 ₪.

     

49. סעיף 5(ב) לחוק איסור הפליה, קובע "בית המשפט רשאי לפסוק בשל עוולה לפי חוק זה פיצוי שלא יעלה על 50,000 ש"ח, בלא הוכחת נזק; סכום זה יעודכן ב-16 בכל חודש, בהתאם לשיעור שינוי המדד החדש לעומת המדד הבסיסי...".

     

50. סעיף 6(ב) לחוק למניעת הטרדה מינית קובע, כי "בית המשפט רשאי לפסוק בשל הטרדה מינית או בשל התנכלות פיצוי שלא יעלה על סך 120,000 שקלים חדשים, ובשל הטרדה מינית או בשל התנכלות שבוצעו מתוך מניע של גזענות או עוינות כלפי ציבור כאמור בסעיף 144ו' לחוק העונשין – כפל הסכום האמור, ללא הוכחת נזק ...".

     

51. הנתבעת בסיכומיה הסבירה, כי "הגם שברור היה, כי דרישת הנתבע 2 אינה סבירה, לא כל – שכן ראויה, הרי גם, כי דובר בסיטואציה חריגה (לשון המעטה), שהיה צורך חשוב ומיידי לפתור במטרה למנוע סיכון להידבקות ולפגיעה בחיי אדם" (סעיף 12 לסיכומים). אלא שהנתבעת היא שיצרה את אותה סיטואציה חריגה. לו טרחו עובדי הנתבעת לברר עם הנתבע את פשר התנגדותו, היו מגלים שהדבר לא קשור בלבוש התובעת והיה עולה בידיהם לשכנעו, כי כשם שהתרצה לנסוע עם הנוסעת הנוספת, נוכחות התובעת לא תעלה ולא תוריד, שכן מדובר בחולים מאומתים כולם. אף אם לא היה מתרצה הנתבע להמשיך בנסיעה המשותפת עם התובעת, הרי שלא נעשה כל ניסיון להבהיר לו, כי יציאתו מהאמבולנס למרחב הציבורי מהווה הפרת של הנחיות הקורונה לפיהן עליו להימצא בבידוד על כל המשתמע מכך, וכי הוא חשוף להשלכות של ההפרה, לרבות הזמנת משטרה למקום. הנתבעת בסיכומיה הדגישה עד כמה הימים היו ימים קשים מבחינת היקף המחלה (הן החולים והן הנפטרים מהמחלה), אך עובדיה נקטו בשלוות נפש לא ברורה אל מול ההתנהלות שייחסו לנתבע. לפי עובדי הנתבעת, הנתבע הציב אולטימטום, כי לא ייסע יחד עם התובעת ואולם לא נעשה כל ניסיון מצידם להעמידו במקומו בשום היבט, לא בהסברים ולא באפשרות של סיוע במשטרת ישראל במידת הצורך לנוכח הפרת הנחיות הקורונה.

     

    בהקשר זה אין בידי לקבל את טענות הנתבעת בסיכומיה, כי כל אחת מן האפשרויות שעמדו לרשותה (הזמנת משטרה או הודעה לנתבע שתוזמן משטרה ככלי לשינוי החלטתו, העלאת התובעת לאמבולנס והמתנה במקום עד להגעת אמבולנס נוסף) הייתה גרועה מהחלופה להמשיך בנסיעה ללא התובעת. עובדי הנתבעת כלל לא שקלו חלופות אלה בזמן אמת ולכן מדובר בהערכות בדיעבד. עובדי הנתבעת לא הציבו את הנתבע בפני עובדה מוגמרת שגם התובעת מצטרפת לנסיעה, כלל לא דיברו אל ליבו שאז היו מגלים שהוא מסרב מטעמים רפואיים חסרי משמעות, של היתכנות להחמרה במצבו הרפואי בשל חשיפה לחולה מאומת נוסף.

    ניסיון הנתבעת בסיכומיה להציג את הנתבע כמי שהיה עשוי לברוח מהרכב אם התובעת הייתה עולה עליו נטענה בעלמא וללא כל ביסוס. אף אם היה הנתבע יוצא מהרכב, לא ברור שלא היה חוזר אליו, אם היו מובהרות לו המשמעויות, לרבות ההשלכות של הגעת שוטרים למקום לטיפול בהפרת הנחיות הקורונה.

     

52. הפליה היא אסורה גם בהינתן שלא היה ביסודה כוונה להפלות ולכן התקבלה התביעה כנגד הנתבעת (בג"ץ 453/94 שדולת הנשים בישראל נ' ממשלת ישראל, עמ' 524), אך יהיה בכך להשפיע על מערכת היחסים שבין הנתבעת לחב' איילון. במבחן התוצאה מעשיהם של עובדי הנתבעת מהווים הפליה אסורה והטרדה מינית, ואין זה משנה ששגו לחשוב שזו דרישתו של הנתבע. בין שהנתבע דרש זאת או לא, היה אסור להם בתכלית האיסור להציב לתובעת דרישות לבוש, כפי שעשו. העובדה שהדבר נעשה בשל טעות בדרישה שייחסו לנתבע אינה מעלה או מורידה לקיומה של הפליה אסורה או הטרדה מינית במעשים.

     

53. בפסיקת הפיצויים יש לתת משקל לנסיבות האירוע. מחד עסקינן במניעת שירות חירום- הסעה רפואית באמבולנס של חולה מאומתת לקורונה למלונית קורונה שהופעלה על ידי המדינה ונועדה לתת מענה כולל לחולים. מדובר בבחורה צעירה המתגוררת בגפה, שנזקקה לסיוע ולכן הוחלט שתעבור למלונית קורונה.

    הנהג הציב עובדה בפני התובעת, כי לא תוכל לעלות להסעה באופן בו היא לבושה- מכנסיים קצרים וגופיה. פניות התובעת לא הואילו ולכן פנתה למנהלו של הנהג שגיבה את ההחלטה ועמד על כך שהתובעת תחליף בגדיה או שלא תצטרף לנסיעה.

    אין חולק שהוויכוח בין התובעת לנהג ומנהלו היה קולני ויש לקבל את טענות התובעת, כי הדבר נעשה ברחוב לעיני העוברים והשבים, לרבות שכניה, תוך העצמת השפלה וביזויה ברבים.

    מדובר באירוע בו מצאה עצמה התובעת מנהלת עימות קולני כשהיא במצב רפואי מורכב ובהמשך נאלצת לשוב לביתה ולהמתין מספר שעות עד להגעת הסעה אחרת.

    הנתבעת לא התנצלה על התנהלותה, אף לא בדיעבד.

     

54. בפסיקת הפיצויים בגין הפליה אסורה והטרדה מינית יש להתאים את הפיצוי, כך שיסייע במיגור תופעות פסולות אלה. על הפיצוי לייצר הרתעה אפקטיבית מפני הדרה בקבלת שירות והטרדה מינית.

    בענייננו, הפער בין התגובה החמורה כלפי התובעת והסלחנות בה נהגו עובדי הנתבעת לנוכח "דרישה" בלתי חוקית שהוצבה בפניהם היא כאמור מקוממת ובלתי נסבלת. הדברים חמורים שבעתיים לנוכח העובדה שמדובר בדרישה שנוצרה יש מאין לנוכח טעות של הנהג שלא תוקנה על ידי מנהלו, כך שעובדי הנתבעת יצרו אירוע, לא עצרו בשום שלב לבחון את הדברים או לנקוט באמצעים שעמדו לרשותם ויכלו למנוע או להקטין את הפגיעה בתובעת.

    מנגד, לא מדובר בעובדי הנתבעת אשר פעלו ממקום של ניצול מיני ו/או התייחסות לתובעת כאובייקט מיני שנועד לסיפוק יצרו של מי מהם, אלא הטרדה מינית המבוססת על יחס מבזה, מביש ומשפיל של התובעת עקב לבושה- מכנסיים קצרים וגופיה.

    כאמור, התנהלות עובדי הנתבעת לא מבטאת את עמדתם האישית ביחס לנשים בכלל ולתובעת בפרט, אלא פרשנות שגויה שלהם והיענות לא מתקבלת על הדעת לדרישה שייחסו לנתבע.

     

55. הנתבעת טענה, כי הסעדים הנתבעים, הן מכח חוק איסור הפליה והן החוק למניעת הטרדה מינית הם בגין אותה מסכת עובדתית ולכן מדובר בכפל פיצוי בגין אותה עוולה ובתמיכה לכך הפנתה לת"א 5901-09 יעקובוביץ ואח' נ' יד השמונה ואח' (3.9.12) לערעור בע"א 5116-11-22 יד השמונה נ' יעקובוביץ ואח' (17.6.14) ולתא"מ 35061-07-16 זילברג נ' טריפל סי (4.8.17).

    מקובלת עלי עמדת הנתבעת, כי יש לפסוק לתובעת פיצוי בגין אחד החוקים. גם בהינתן שאירוע מצמיח פיצוי מכח מספר דברי חקיקה, אין משמעות הדבר, כי הנפגע זכאי לפיצוי בגין כל אחד מהם.

    בנסיבותיו של תיק זה אני סבורה שיש לפסוק לתובעת פיצוי בהתאם לחוק למניעת הטרדה מינית, שכן במהותו האירוע היה פגיעה בזכות התובעת לכבוד ולפרטיות, בשל ההתייחסות ללבושה "החשוף" ולא בהתאם לחוק איסור הפליה.

     

56. הנתבעת טענה, כי גם אם יש מקום לחייבה בפיצוי כלשהו, הרי שזה יהיה בהתאם לתרומה המזערית והשולית לעוגמת הנפש שנגרמה לתובעת, ואשר ממילא נעשתה בתום לב. אין בידי לקבל טענה זו. הפיצוי בחוק הוא ללא הוכחת נזק, מתוך הנחה שנגרמה עוגמת נפש במעשה של הטרדה מינית, אך ישנו קושי בהוכחתו של שיעור הנזק. התובעת, אף שהותירה עלי רושם של בחורה חזקה, דעתנית, העומדת על זכויותיה, הקושי לספר על חלקים מהאירוע ניכר בה במהלך עדותה, גם בחלוף כמעט ארבע שנים.

    כאמור, בפסיקת הפיצויים יש גם אלמנט חינוכי לציבור הרחב במיגור התופעה של הטרדה מינית.

     

57. משהוכח, כי עובדי הנתבעת התייחסו באופן מבזה ומשפיל לתובעת על רקע לבושה "החשוף" ואף מנעו ממנה קבלת שירות- פינוי למלונית קורונה באמבולנס של הנתבעת- אני מקבלת את התביעה ומעמידה את הפיצוי לתובעת על הסכום המקסימלי הקבוע בחוק בסך של 120,582 ₪.

     

     

     

    הבקשה לצו עשה כנגד הנתבעת

58. התובעות עתרו ליתן צו עשה המורה לנתבעת לפרסם הבהרה כתובה ולהעביר הדרכות לעובדיה, כי חל איסור על מניעת שירות מחמת מין ו/או לבוש, וכי התנהגות כמו זו בה כשלו עובדיה מהווה הפליה והטרדה מינית האסורות על פי דין.

     

59. הנתבעת טענה, כי ככל שתתקבל התביעה די בפסק הדין על מנת שיופקו הלקחים אצל הנתבעת ואין צורך במתן צו זה.

     

60. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, שוכנעתי כי בנסיבותיו של תיק זה אין מקום למתן הצו. אכן קבעתי, כי התובעת הופלתה בקבלת שירות על רקע מיניותה ולבושה וקמה לה הזכות לפיצוי. יחד עם זאת, אין מדובר בעובדי נתבעת שבחרו שלא לתת שירות לנתבעת, כי החזיקו בעמדות להפלית אישה או הטרדתה המינית. עובדי הנתבעת כשלו בכך משום שטעו לחשוב שהנתבע מסרב שהתובעת תיכנס לרכב ההסעה בשל לבוש לא צנוע מצידה. משכך, ייתכן שלו חידדה הנתבעת בקרב עובדיה את הנהלים, היה עולה בידם לתת מענה הולם לתובעת, או ליתר דיוק לברר את הדברים לאשורם, שאז היו מגלים ששגו בהנחות על פיהן פעלו.

    מעדויות עובדי הנתבעת לא התרשמתי שהתנהלותם מבטאת את תפיסת עולמם, כך שלא ביקשו לכפות את אמונתם ואורחות חייהם על התובעת. אין כל אינדיקציה כי זו תפיסת הארגון אצל הנתבעת.

    הרושם מעובדי הנתבעת הוא שהם הקלו ראש בטיפול באירוע, וזאת על רקע תקופה מורכבת של התגברות בתחלואת הקורונה ותחילת פינוי חולים מאומתים למלוניות קורונה שהפעיל פיקוד העורף.

    הגם שלא ניתן לשלול, כי הדרכות מתאימות היו מונעות את האירוע, לא שוכנעתי כי מתן הצו נדרש ואני משוכנעת שפסק הדין יילמד אצל הנתבעת ויופקו הלקחים למניעת הישנות אירוע דומה.

     

61. נוכח האמור, די באמור בפסק הדין על מנת שלקחים יופקו ואין זה המקרה למתן הצו המבוקש.

     

    שאלת הכיסוי הביטוחי

62. יובהר כבר עתה, כי טענות הנתבעת שנדחו ביחס לתביעת התובעת עומדות לה במערכת היחסים שבינה לבין חב' איילון ביחס לתחולתה של הפוליסה בגין האירוע. כלומר, אמנם הנהג ומנהלו מיקדו את יהבם בתובעת, אותה ניסו לשכנע להחליף בגדים ובכך כשלו, אך את שאלת הכיסוי הביטוחי יש לבחון נוכח כישלונם זה.

     

63. הנתבעת טענה בסיכומיה, כי בנימוקי הדחיה של חב' איילון מיום 18.3.22 לא נכלל הנימוק של הפליה ולכן היא מנועה מלהעלות טענה זו.

    עוד טענה הנתבעת, כי אף אם ייקבע שהיא ביצעה את המיוחס לה בכתב התביעה, הרי שלא מתקיימת ההחרגה בפוליסת הביטוח הדורשת שהמעשה יבוצע "בכוונה לגרום נזק", שכן עובדי הנתבעת לא התכוונו להטריד מינית את התובעת, אלא לכל היותר כשלו בכך שנעתרו לדרישתו של אחר או שגו בכך שסברו שזו הדרישה של הנתבע.

    לפיכך ביקשה הנתבעת לקבוע, כי החלטת המנהל מטעמה שהנתבע ימשיך בנסיעה ואילו התובעת תשוב לביתה ותמתין להסעה אחרת לא חוסה תחת ההחרגה שבסעיף 4(ב) בפוליסה, מאחר שבוצעה בתום לב ולא מתוך כוונה או זדון.

     

64. חב' איילון טענה, כי במכתב הדרישה הובהר לנתבעת, כי היא תקבל הגנה משפטית בהליך זה, בתנאי שהכיסוי הביטוחי יהיה בגין רשלנות, ככל שכך יקבע בית המשפט. במקרה של קביעה שיפוטית, כי הנתבעת התרשלה, יהיה עליה לשלם השתתפות עצמית בלבד. במידה ותקבע אחריות בעילה אחרת יהיה על הנתבעת לשאת במלוא החיוב שייפסק כנגדה וכן בהוצאות הגנה, שכן במקרה כזה אין כיסוי ביטוחי. הנתבעת מסיבותיה בחרה לנהל את הגנתה שלא באמצעות חב' איילון.

     

65. לשיטת חב' איילון, אמנם הנהג סירב להעלות את התובעת לאמבולנס, אך מרגע שהנושא הועבר לטיפולו של המנהל וזה הותיר את ההחלטה על כנה, הרי שהמעשה עבר למישור המנהלתי/ניהולי והחלטות מסוג זה לא מכוסות בפוליסה, בין שמדובר באי ידיעת החוק או טעות בשיקול הדעת.

     

66. הנתבעת בתשובה טענה, כי התביעה היא גם בעילת הרשלנות וממילא גם הטענה להפליה אסורה או הטרדה מינית אינן עוסקות בפעולות מכוונות מצד עובדי הנתבעת אלא בפעולות שאלה תוצאותיהן. חב' איילון שהציעה ייצוג משפטי מותנה הייתה מעניקה ייצוג משפטי הכבול באינטרסים שלה- לקבוע שאין כיסוי ביטוחי ולכן אין לצפות מהנתבעת שתיעתר להצעה זו. הראיה שחב' איילון טוענת בסיכומיה להעדר כיסוי ביטוחי גם במקרה של רשלנות.

     

67. בפרק ההחרגות קובע סעיף 4(ב) כי הפוליסה לא תחול במקרה של "כל פעילות, התנהגות או הטרדה מינית, בין אם במסווה של טיפול או לא".

     

68. מר תמיר הרצנו, נציג חב' איילון, מסר ביחס לפוליסה, כי מעשה של הטרדה מינית אינו מכוסה בפוליסה (עמ' 132 שורות 31 – 35).

    לדבריו, החלטה ניהולית לא מכוסה בפוליסה, אך אישר שאין הגדרה של החלטה ניהולית בפוליסה. העד הסביר, כי לשיטתו ההחלטה למנוע מהתובעת לעלות לאמבולנס הייתה החלטה מינהלית שנבעה מחמת לבושה של התובעת ולא בשל כל צורך רפואי ולכן הפוליסה לא חלה (עמ' 135 שורה 14). הפוליסה נועדה לכיסוי רשלנות רפואית. לדבריו, ככל שיקבע, כי מדובר בהחלטה רפואית, כלומר שהנתבעת ביכרה להסיע את הנתבע מחמת ריחוק ממקום מגוריו ועל מנת שלא יסתובב חולה קורונה ברחוב ולהשיב את התובעת לביתה שהינו קרוב, אזי יש כיסוי בפוליסה (עמ' 138 שורה 15).

     

69. במחלוקת שבין הצדדים שוכנעתי שיש לקבל את עמדת הנתבעת ולחייב את חב' איילון בחיובים שהוטלו על הנתבעת. ראשית, ההחלטה התקבלה על ידי הנהג ולא המנהל עצמו. שנית, הפניה למנהל נעשתה על רקע דרישתה של התובעת, כדי לנסות לשכנעו לשנות את ההחלטה ולהתיר לה לעלות לאמבולנס.

    אף לשיטתה של חב' איילון, החלטות הנהג מכוסות בפוליסת הביטוח.

    בנסיבות אלה, לא מדובר בהחלטה שהתקבלה על ידי המנהל כגורם מקצועי, אלא בפניה של התובעת אליו כדי לשנות את החלטת הנהג, שלא צלחה. אף אם בכך אישרר המנהל את החלטת הנהג, הרי שקביעה כי אישרור החלטת הנהג על ידי המנהל היא החלטה מנהלית המוחרגת מהכיסוי הביטוחי היא מלאכותית וחוטאת למטרת רכישת פוליסת ביטוח. אין מדובר בעניין שהובא לפתחו של המנהל והלה קיבל את ההחלטה, אלא בפניה שנעשתה אליו כדי לשנות החלטה שקיבל הנהג, אשר המנהל לא מצא לנכון לשנותה והתוצאה הייתה שהוא הנחה את הנהג לנסוע עם הנתבע והנוסעת האחרת ולהותיר את התובעת לשוב לביתה.

70. הגם שעדות נהג הנתבעת הייתה רווית חורים וסתירות, לא ניתן להתעלם מעדות המנהל לפיה קיבל החלטה מינהלית – רפואית שלא להשאיר חולה מאומת המתגורר באשדוד באזור אשקלון כאשר התובעת המתגוררת באשקלון יכולה לעלות לביתה, וזאת כאשר הפינוי לא היה למטרת קבלת טיפול רפואי אלא למטרת שינוע לצורך בידוד החולים מיתר האוכלוסייה.

    ככלל חולה מאומת אמור היה באותם ימים להימצא בבידוד, למעט מי שהוסע לקבלת טיפול רפואי או פונה למלונית קורונה, כמו בענייננו. משכך יציאת התובעת והנתבע מביתם הייתה לשם נסיעה זו בלבד ולא לצרכים אחרים, כך שנאסר עליהם להימצא מחוץ לביתם שלא לצורך זה.

     

71. כאמור, מצופה היה מהנהג ומנהלו למצוא פתרון אחר או להבהיר לנתבע שכל הרשומים לאותה נסיעה יוסעו למלוניות. ויחד עם זאת, בהינתן ההנחה השגויה בה פעלו הנהג ומנהלו שלא ניתן להסיע את התובעת והנתבע יחד, הרי שההחלטה שהתקבלה הייתה תוך התייחסות להנחיות הקורונה לאותה העת, כי חולה מאומת ימצא בבידוד מיתר האוכלוסייה. בנסיבות אלה, אף לשיטת נציג חב' איילון יש לראות בכך שיקול מעין רפואי החוסה תחת הפוליסה.

    הנהג ומנהלו פעלו בתוך מסד עובדתי שגוי לפיו הנתבע מתנגד להצטרפות התובעת לנסיעה בשל לבושה "החשוף", כך שמדובר במחדל או ברשלנות ולא במעשה מכוון כפי שקובע סעיף 4(ב) לפוליסה בעניין ההחרגות. כלומר, הנהג ומנהלו לא ביקשו למנוע את כניסת התובעת לאמבולנס בשל תפיסות אישיות בהן החזיקו בקשר ללבושה, אלא בשל הנחה שגויה שלהם לפיה הנתבע מסרב שתצרף לנסיעה בשל לבושה והבנתם, השגויה שוב, כי בשל כך סירב הנתבע להמשיך בנסיעה ואף ביקש לצאת מהרכב, בתקופה בה על חולים מאומתים לקורונה להימצא בבידוד.

    חרף מחדליהם של עובדי הנתבעת ביחס לתובעת והעדר כל הגנה להתנהלותם, הרי שלעניין פוליסת הביטוח, שוכנעתי כי ההחלטה להותיר את הנתבע בתוך רכב ההסעה ולסרב להעלות את התובעת הייתה תוך התייחסות להנחיות הקורונה, דהיינו מחמת ריחוק ממקום מגורי הנתבע ועל מנת שלא להותירו מחוץ לאמבולנס, זאת כאשר ביתה של התובעת נמצא בסמוך.

     

72. הנתבעת טענה, כי בהגדרת מקרה ביטוח בפוליסה נקבע "למעט מעשה או מחדל של המבוטח תוך הפרה ביודעין של הדין, אי עמידה או סטיה ביודעין..." ומכאן שכוונת מנסח הפוליסה (חב' איילון) הייתה להחריג מקרים שנעשו במכוון ולא בתום לב ו/או ברשלנות ואין לקבל את עמדתה להבחנה בין רשלנות רפואית לבין רשלנות מנהלית.

    יש ממש בטענה זו של הנתבעת. אחריותה של הנתבעת בתביעה זו היא מכח זה שעובדיה לא טרחו כלל לבדוק עם הנתבע ופעלו מתוך הנחה שזה יתנגד או מתנגד שהתובעת תעלה לאמבולנס בשל לבושה "החשוף", והם פעלו במצב דברים זה, בניגוד לחוק. שכן אף אם היה הנתבע מציב דרישה שכזו חל עליהם בתכלית האיסור להיענות לה. משכך, יצרו עובדי הנתבעת מצג עובדתי שגוי, אותו ייחסו לנתבע, ובמסגרתו פעלו. משכך יש לראות במעשיהם כמעשה רשלני מבחינת פוליסת הביטוח ולכן יש כיסוי ביטוחי בנסיבות האירוע.

    לא נעלם מעיני, כי הנהג ומנהלו לא עמדו על מצבם הרפואי של התובעת והנתבע עובר לקבלת החלטה זו. בשים לב לכך שההחלטה התקבלה בצל הנחיות הקורונה ובהינתן המסד העובדתי השגוי שעל בסיסו התקבלה ההחלטה, ברור הוא שאין מדובר במעשה מכוון שבוצע על ידי עובדי התובעת, כפי שקובע סעיף 4(ב) לפוליסה לצורך הקביעה שנסיבות האירוע מוחרגות מהפוליסה.

    מבחינה זו, לא ניתן לשלול את עמדת הנתבעת, כי יש לראות במנהל הנתבעת כמי ששקל שיקול רפואי של הימנעות מהותרת חולה קורונה במרחב הציבורי, כאשר בית התובעת מצוי בסמוך, אף אם הפינוי נועד לצורך בידוד מהאוכלוסייה ולא לצורך קבלת טיפול רפואי.

     

73. סיכומם של דברים, ההחלטה את מי להסיע לא מנותקת מעצם השגיאה הראשונה של עובדי הנתבעת וקיומן של הנחיות הקורונה. במצב דברים זה ההחלטה להסיע את הנתבע ולא התובעת בשל הנחיות הקורונה אינה חסרת בסיס. הנתבע אמנם לא ירד מהאמבולנס ולא סיכן איש, אך עובדי הנתבעת פעלו בתוך הנחה שגויה זו לפיה הנתבע ירד או החל לרדת מהאמבולנס או לכל הפחות סברו שהוא לא ימשיך בנסיעה ובכך יפר את הנחיות הקורונה.

     

74. בבחינת התנהלות עובדי הנתבעת בקשר לתנאי הפוליסה כן מצאתי לתת משקל לעובדה שמדובר בחודשים הראשונים של הקורונה, של התפשטות המגיפה שתוצאותיה היו קשות וגבו חיי אדם ותחילת הפעלת מלוניות הקורונה והעובדה שהנתבעת החלה להפעיל את שירות ההסעות כשבועיים עובר לאירוע בתיק זה.

    הנהג ומנהלו כשלו בקבלת ההחלטה, אך ביריבות שבין הנתבעת לחב' איילון יש לתת משקל לרקע להחלטה ולכך שזו מתקבלת בנסיבות של טעות מצידם.

    נוכח כל האמור, החלטת הנהג ומנהלו חוסה תחת הפוליסה שרכשה הנתבעת אצל חב' איילון ולכן על חב' איילון לשפותה בגין החיובים שיושתו בתיק זה.

     

75. נוכח כל האמור, דין ההודעה לחב' איילון להתקבל.

     

    שאלת ההוצאות

76. תקנות 151 עד 157 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018 עוסקות בפסיקת הוצאות משפט. תקנה 151 שעניינה "תכלית ההוצאות" קובעת את הפרמטרים בהם יש להתחשב ואת האיזונים שיש לערוך בפסיקת ההוצאות. תקנה 152 קובעת, כי על ההוצאות להיות סבירות והוגנות.

     

77. משהתקבלה התביעה כנגד הנתבעת, עליה לשאת בהוצאות התובעת. לא הוגשו אסמכתאות בעניין זה ולכן הנתבעת תישא בהוצאות התובעת בגין שכר טרחת עו"ד בסך של 14,228 ₪.

     

78. משנדחתה התביעה כנגד הנתבע, על התובעות לשאת בהוצאות הנתבע. לא הוגשו אסמכתאות בעניין ולכן התובעות יישאו בהוצאות הנתבע בגין שכר טרחת עו"ד בסך של 14,228 ₪.

     

79. משהתקבלה ההודעה לחב' איילון, על חב' איילון לשאת בהוצאות שהוטלו על הנתבעת בהליך זה וכן בהוצאותיה כשולחת ההודעה בגין שכר טרחת עו"ד בסך 14,288 ₪.

     

    סוף דבר

80. נהג הנתבעת מנע את הסעתה של התובעת למלונית קורונה של פיקוד העורף בהיותה חולה מאומתת לקורונה בטענה ללבוש "לא צנוע" או "חשוף" של התובעת. התובעת סירבה להשלים עם ההחלטה ושוחחה עם מנהלו של הנהג, אך גם זה לא הואיל וההחלטה נותרה על כנה, תוך ששבו ודרשו מהתובעת להחליף לבגדים "צנועים", שלא היו לה בנמצא. משכך הנתבעת מנעה מהתובעת את שירותי הפינוי למלונית בשל דרישה ללבוש, בניגוד לחוק, ובכך השפילה וביזתה את התובעת על רקע מינה ומיניותה. בכך הפלתה הנתבעת את התובעת במתן שירות והתייחסות עובדיה לאופן לבושה עולה כדי הטרדה מינית ולכן עליה לפצותה.

    התובעת זכאית לפיצוי מכח סעיף 5(ב) לחוק איסור הפליה ומכח סעיף 6(ב) לחוק למניעת הטרדה מינית, אך אינה זכאית לכפל פיצוי מכח שני החוקים. בנסיבותיו של תיק זה מצאתי, כי הפגיעה עיקרה הטרדה מינית ולכן יש לפצות את התובעת בסכום המקסימלי הקבוע בחוק למניעת הטרדה מינית.

     

81. קבעתי, כי דרישת הנתבע שלא להוסיף נוסעת נוספת ברכב לא הייתה קשורה בלבושה של התובעת, אלא חששו השגוי שנוכחות חולה מאומתת נוספת במחיצתו תחמיר את מצבו הרפואי.

     

82. עוד קבעתי, כי החלטת הנתבעת להסיע את הנתבע ולא את התובעת נעשתה ברשלנות, מפאת שעובדיה סברו בשוגג שזו דרישתו של הנתבע ולא מאחר שהם עצמם החזיקו בעמדות לפיהן היא אינה זכאית לקבל השירות מפאת לבוש "לא צנוע"/"חשוף".

    בהינתן הטעות של עובדי הנתבעת, כי בנסיבות שנוצרו לא ניתן להסיע את התובעת והנתבע יחד, אזי ההחלטה להורות לתובעת לשוב לביתה ולהמתין להסעה אחרת ולהמשיך בנסיעה עם הנתבע שמתגורר באשדוד הייתה בהתאם להנחיות הקורונה שחייבו הימצאות חולה מאומתת בבידוד מחשש לסיכון בריאות הציבור. בנסיבות אלה, מעשיהם של עובדי הנתבעת נעשו ברשלנות ולא במכוון או בזדון ולכן טענות חב' איילון להיעדר כיסוי ביטוחי נדחית.

     

83. סיכומים של דברים:

    • אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 120,582 ₪ בצירוף ריבית שיקלית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. כן תישא הנתבעת בתשלום אגרת בית משפט בסך 4,942 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך 14,228 ₪, שניהם בצירוף ריבית שקלית מועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

       

    • אני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבע ומחייבת את התובעות לשלם לנתבע שכר טרחת עו"ד בסך 14,228 ₪, בצירוף ריבית שקלית ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

       

    • אני מקבלת את ההודעה לחב' איילון ומחייבת את חב' איילון לשלם לנתבעת את החיובים שהוטלו עליה בסעיף א' לעיל.

      משהתקבלה ההודעה לחב' איילון, אני מחייבת את חב' איילון לשלם לנתבעת אף שכר טרחת עו"ד בסך של 14,228 ₪ בצירוף אגרת בית משפט בסך 4,944 ₪ בגין ההודעה, שניהם בצירוף ריבית שקלית ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

    • חב' איילון יכולה לשאת בתשלומים ישירות לתובעת 1 ובכך למנוע תקלות/עיכובים בתשלום הסכומים שנפסקו.

       

      זכות ערעור כחוק.

       

      המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

       

      ניתן היום, ב' שבט תשפ"ה, 31 ינואר 2025, בהעדר הצדדים.