עירית תל-אביב-יפו נ' שקולניק ואח'

פסק דין זה עוסק בין היתר בהתיישנות חוב ארנונה של חברה בע"מ והתיישנות חובם של מי שעלול לחוב בחוב חברה כאמור מכח סעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), התשנ"ג-1992, והכל בנסיבות בהן נקטה הרשות המקומית בהליכי גבייה מנהליים במהלך התקופה למן היווצרות החוב לרבות לאחר התיישנות התביעה .

מבוא

1. לפניי תביעה שהוגשה על ידי עיריית תל אביב (להלן: "העירייה" או "התובעת") כנגד מר אברהם שקולניק (להלן: "שקולניק") ונגד חברת א.מ.ש פרסומים בע"מ (להלן: החברה החדשה) (להלן ייקראו גם: "הנתבעים") בגין חוב ארנונה של חברת שקולניק אברהם תקשורת בע"מ שהוצא נגדה צו פירוק ביום 28.9.2006 (להלן: "החברה החייבת").

2. החוב נשוא התביעה הצטבר בגין נכס ברח' יגאל אלון 92 בתל אביב בסיווג משרדים (להלן: "הנכס"),עבור התקופה שבין 1.4.2005 ועד ליום 1.6.2006.

3. סכום החוב הוא 143,198.10 ש"ח (תשלומי ארנונה, מים והוצאות אכיפה) (להלן: "החוב").

4. כנגד החברה החייבת הוגשה תביעת חוב ביום 7.1.2007 ולכן היא אינה בעלת דין בהליך זה. התביעה כנגד שקולניק הוגשה מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב, תשנ"ג – 1992 (להלן: "חוק ההסדרים") מאחר שהוא עונה על הגדרת בעל שליטה הקבועה בסעיף 119א(ד) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], מכוח היותו בעל 100% ממניות החברה החייבת בתקופת היווצרות החוב ולאחריה.

   התביעה כנגד החברה החדשה הוגשה מאחר שלטענת התובעת כל פעילות החברה החייבת, רכושה וכספיה הועברו ללא תמורה לידי החברה החדשה.

   דיון והכרעה

   טענת התיישנות

5. בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי התביעה התיישנה שכן עסקינן בחוב ארנונה שהצטבר בתקופה שבין יום 1.4.2005 ועד ליום 1.6.2006. אשר על כן, עילת התביעה קמה לכל המאוחר ביום 1.6.2006 .

   במניין תקופת ההתיישנות עולה כי כבר ביום 1.6.2013 בחלוף 7 שנים, התיישנה עילת התביעה. מאחר שהתביעה דנן הוגשה ביום 31.12.2015 טענו הנתבעים כי יש להורות על סילוק התביעה על הסף.

6. לעניין מניין הימים לצורך התיישנות טענה העירייה במסגרת כתב התביעה, כי במהלך השנים נקטה בהליכי גביה מנהליים כנגד החברה החייבת וכנגד שקולניק. לטענתה, הליכים אלו מעכבים הליכים את מרוץ ההתיישנות, לצד הטענה כי לא תוכל להישמע טענה מצד הנתבע בדבר ידיעתו לגבי קיומם של הליכי הגביה שכן קיימת חזקת מסירה לגבי הדרישות שנשלחו לכתובתו של הנתבע.

   בנוסף נטען כי שקולניק פנה מס' פעמים לעירייה במהלך השנים 2003-2005 לעירייה במטרה להגיע להסדר בנוגע לחוב הארנונה. פניות אלו מהוות לטענת העירייה הודאה בקיום זכות מצד הנתבע אשר מביאה להתחלת מרוץ ההתיישנות מיום ההודאה.

   לאחר שהוגש כתב ההגנה מטעם הנתבעים ניתנה לתובעת אפשרות להשלים טיעוניה באשר לשאלת ההתיישנות. במסגרת השלמת הטיעונים נטען על ידי התובעת שהנתבעים לא העלו את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה שכן טענה זו עלתה לראשונה במסגרת עתירה מנהלית שהוגשה על ידי הנתבעים בחודש ינואר 2015. זאת כאשר הליכי הגביה כנגד הנתבע ננקטו החל משנת 2006.

   עוד נטען כי במניין תקופת ההתיישנות אין למנות את התקופה בה התנהל הליך הפירוק של החברה החייבת שכן בתקופה זו לא הייתה התובעת רשאית לנקוט בהליכים כנגד החברה החייבת.

   טענה נוספת שהעלתה התובעת היא שאין למנות במסגרת תקופת ההתיישנות את משך הזמן בו התנהלו הליכי השגה וערר שהוגשו על ידי הנתבעים במהלך השנים 2008-2010 וכן במהלך שנת 2015.

   לבסוף נטען כי לתובעת נודע על העברת הפעילות מהחברה החייבת לחברה החדשה רק ביום 6.8.2009. לכן, מהמועד שנודע לתובעת אודות העובדות המקימות את עילת התובענה כנגד החברה החדשה ועד למועד הגשת התביעה לא חלפו 7 שנים. משכך טענה כי התביעה כנגדה החברה החדשה לא התיישנה.

7. נוכח תקופת היווצרות חוב הארנונה אין מנוס מלקבוע שבמועד הגשת התביעה כנגד הנתבעים התיישנה התביעה זאת משחלפו 7 שנים כפי שקובע סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות").

   מצאתי כי יש לדחות את טענת התובעת לפיה הנתבעים לא העלו את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה כפי שנקבע בסעיף 3 לחוק ההתיישנות וזאת שכן לשון הסעיף קובעת כך: "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה".

   במקרה שלפניי הועלתה טענת ההתיישנות על ידי הנתבעים כבר במסגרת סעיף 1 לכתב ההגנה כטענה מקדמית מכוחה יש להורות על סילוק התביעה על הסף. מכאן שדי בכך כדי לענות על הדרישה בסעיף 3 לחוק ההתיישנות לפיה יש לטעון טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה.

   התובעת הפנתה להליך קודם שהתנהל בין הצדדים במסגרת עתירה מנהלית שהגישו הנתבעים, אלא שלהליך הקודם אין רלוונטיות לצורך בחינת המועד בו העלו הנתבעים את הטענה שכן המבחן הוא ההליך המתברר לפניי וההזדמנות הראשונה היא לאחר הגשת התובענה בהליך דנן.

   יתרה מכך, בהחלטה שניתנה בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו שדן בעתירה המנהלית (עת"מ 10535-01-15 שקולניק נ' עיריית תל אביב –יפו, 29.11.2015) נקבע מפורשות כי אין באמור בהחלטת בית המשפט שם כדי לפגוע בטענה מטענות הצדדים, לרבות טענת ההתיישנות.

   ברור מכאן שלנתבעים עומדת הזכות לטעון להתיישנות התביעה. המועד בו הועלתה הטענה במסגרת כתב ההגנה היא ההזדמנות הראשונה לעשות זאת.

8. מכאן עולה כי נטל השכנוע רובץ על התובעת להוכיח שקמה עילה להפסקת מרוץ ההתיישנות בהתאם להוראות חוק ההתיישנות המקנה לתובעת זכות להגיש את התביעה דנן כנגד כל אחד מהנתבעים גם בחלוף 7 שנים מיום היווצרות עילת התביעה.

9. לטענת התובעת הודה שקולניק בקיומו של החוב בעת שהגיע למשרדי התובעת בין השנים 2003-2005 לצורך בחינת גיבוש הסדר לתשלום החוב, אלא שגם את תתקבל טענת התובעת לפיה פניותיו של שקולניק לעירייה מהוות הודאה בקיום זכות התובעת על פי הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, הרי שאת תקופת ההתיישנות יש למנות ממועד ההודאה בקיום הזכות. ברם, התביעה הוגשה בשנת 2015 ואילו ההודאה בקיום הזכות הייתה לכל היותר בשנת 2005, כך שממילא חלפה תקופת ההתיישנות בנסיבות אלו.

10. עוד נטען על ידי התובעת כי אין להביא במניין הימים את תקופת קיום הליכי פירוק שהתנהלו כנגד החברה החייבת וכן את תקופת הליכי ההשגה והערר שהוגשו בעניין החוב.

    טענות אלו של התובעת אינן עולות בקנה אחד עם הוראות חוק ההתיישנות המגדיר מקרים מסוימים בהם ייעצר מרוץ תקופת ההתיישנות. קיומם של הליכי פירוק, הליכי השגה על החוב והליכי ערר אינם באים בגדרם.

    כמו כן, מעיון בסיכומי התובעת עולה כי טענות אלו נזנחו בשלב הסיכומים. אשר על כן אין מקום לדון בטענות אלו.

     

    התיישנות שלא מדעת

11. טענה נוספת שהועלתה רק כנגד החברה החדשה היא מועד ידיעת העובדות המקימות את עילת התובענה כנגדה .בעניין זה טענה התובעת כי רק ביום 6.8.2009 נודע לתובעת לראשונה כי פעילות החברה החייבת הועברה לידי החברה החדשה .מכאן שזהו המועד שממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות. זאת מכוח סעיף 8 לחוק ההתיישנות שכותרתו "התיישנות שלא מדעת". להלן לשון הסעיף: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

    עילת התביעה של התובעת כנגד החברה החדשה היא בשל העברת פעילות החברה החייבת לחברה החדשה ובתוך כך העברת הרכוש והכספים.

    התובעת מבקשת לגבות את החוב מהחברה החדשה בהתאם לסמכות הנתונה לה על-פי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: חוק ההסדרים), בצירוף סעיף 119א לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: פקודת מס הכנסה).

    בסעיף 8(ג) בחוק ההסדרים, כי בהתקיים הנסיבות הקבועות בו, ניתן לחייב את בעלי השליטה בחברה לשאת בחובות הארנונה של החברה. זו לשון הוראת סעיף 8(ג), אשר נוספה לחוק ההסדרים בשנת 2004 (ס"ח תשס"ד מס' 1920 מיום 18.1.2004 עמ' 127):

    "על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים;

     

    'חוב ארנונה סופי' – חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור (לפי העניין (בסעיף זה – הליכי ערעור), ואם הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרת – לאחר מתן פסק דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד;

    'חברה פרטית' – כהגדרתה בחוק החברות, התשנ"ט-1999;

    'בעל שליטה' – כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה".

    עניינה של הוראת סעיף 119א הוא, "גביית מס בנסיבות מיוחדות". "הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה", שאליהן מפנה סעיף 8(ג) בחוק ההסדרים, הן אלו:

    (1) היה לחבר-בני-אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור.

    (2) היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו – החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר.

    (3) בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה.

12. השאלה שיש להכריע בה היא מהו המועד שממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות לעניין הגשת התביעה כנגד החברה החדשה. זאת לאור תכליתו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים שמכוחו מוגשת התביעה כנגד החברה החדשה שנועדה להקנות כלים לתובעת לגבות את חוב הארנונה מבעל השליטה בחברה החייבת גם במקרה שבו החברה החייבת הפסיקה את פעילותה והעבירה את הפעילות לחברה קשורה ונעשה ניסיון להבריח נכסים על ידי בעלי השליטה במטרה להתחמק מתשלום החוב הקיים. סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים קובע כי העיריה רשאית לגבות את חוב הארנונה רק בהתקיים הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס ההכנסה.

13. צו פירוק כנגד החברה החייבת ניתן כבר ביום 28.9.2006. התובעת אף הגישה תביעת חוב במסגרת הליכי הפירוק ביום 7.1.2007. כך שלכל היותר במועד הגשת תביעת החוב נודע לתובעת כי החברה החייבת התפרקה וממועד זה קמה לה הזכות לתבוע את בעלי השליטה מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים. פירוק החברה היא אחת מהנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א)(1) לפקודת מס הכנסה.

    טענת התובעת כי רק בעקבות פנייה של התובעת לשקולניק ביום 18.11.2008 בעניין כוונת התובעת לפעול כנגד בעלי השליטה לגביית החוב, המציא שקולניק לתובעת דו"חות כספיים ומסמכים נוספים אודות פעילות החברה החייבת עד למועד הפירוק, שהועברו לבחינתו של רו"ח חיצוני של העירייה.

    מתשובת התובעת לשקולניק מיום 11.8.2009 עולה כי בחינת המסמכים על ידי רו"ח העלתה כי לקוחה אחת של החברה החייבת התקשרה עם החברה החדשה. לגישת העירייה יש לראות בתקבולים מאותה לקוחה כהעברת נכסים בין החברה החייבת לחברה החדשה.

    סעיף 119א(א)(2) קובע כי העברת פעילות מהחברה החייבת לחברה אחרת גם היא תבוא בגדר המקרים שהם נסיבות מיוחדות, אלא שראיה בדבר התקשרות של לקוחה אחת בחלוף מס' שנים ממועד סיום פעילות החברה החייבת, אינה יכולה להיחשב כהוכחה להעברת פעילות בין החברות.

    ברע"א 3542/10 מדינת ישראל - אגף מכס ומע"מ נ' זייתון תעשיות שמנים בע"מ, 18.5.2014 (להלן: "עניין זייתון"), נזכרו מס' פרמטרים שיש בהם כדי להעיד על העברת פעילות בין חברות ובתוך כך: אופי הפעילות, שם המותג, ניהולה המעשי של החברה, מלאי וציוד טכני, עובדי החברה, מיקומה הפיזי של החברה ואף זהות הלקוחות. בעניין זייתון אמנם עסק בסעיף 106 לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975, אך לשון הסעיף ותכליתו דומה לסעיף הקבוע בפקודת מס הכנסה בעניין זה.

    הנטל להוכיח כי התקיימו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) בפקודת מס הכנסה כפי שקבוע בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, מוטל על התובעת.

    אציין כי חוות דעת מטעם משרד רו"ח רוזנבלום – הולצמן ומטעם משרד רו"ח ספורטה פן חן, אשר הוגשו כחלק מתצהירה של הגב' חגית שעבלי, המצהירה מטעם התובעת, על מנת להוכיח העברת נכסים בין החברה החייבת לחברה החדשה, נגרעו מתיק בית המשפט בהחלטה שניתנה בדיון מיום 1.2.2017 (עמ' 10-11 לפרוטוקול).

14. אין בידי לקבל את הטענה כי העובדות המהוות את עילת התביעה נודעו לתובעת רק ביום 6.8.2009, במועד שבו הומצא לידי התובעת דו"ח רו"ח חיצוני. זאת מאחר שהמועד שמקים את עילת התביעה כנגד בעל השליטה הוא מועד פירוק החברה החייבת.

    העובדה שהתובעת בחרה לפנות אל בעל השליטה בדרישה רק ביום 18.11.2008 ובעקבותיה הוגש דו"ח רו"ח ביום 6.8.2009, אינה עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות - "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן". לא מצאתי כל מניעה לכך שהתובעת הייתה פועלת למיצוי ההליכים כנגד בעל השליטה בסמוך למועד בו נודע לתובעת על פירוק החברה החייבת.

    לעניין זה יש להבחין בין המועד בו קמה העילה והזכות לתבוע לבין יכולת התובעת להגיש את התביעה והיערכות מקדימה עובר לפתיחת ההליך בבית המשפט.

    גם אם אניח שנדרשו לתובעת פעולות לצורך גיבוש התביעה ולשם כך פנתה לבעל השליטה לקבלת דו"חות כספיים שהועברו לאחר מכן לבחינתו של רו"ח חיצוני, הרי שגם אם נמנה את תקופת ההתיישנות ממועד מתן צו הפירוק, התיישנה התביעה רק ביום 28.9.2013.

    כלומר המועד שבו הומצא דו"ח רו"ח החיצוני לידי התובעת הוא בתוך תקופת ההתיישנות. נותרו לתובעת 4 שנים להגשת התביעה לפני שזו התיישנה אלא שכאמור גם במהלך תקופה זו לא פעלה התובעת להגשת התביעה.

    על כן אין מקום להחיל את סעיף 8 לחוק ההתיישנות ולהורות כי תקופת ההתיישנות תחל מהמועד שבו הומצא לידי התובעת דו"ח רו"ח חיצוני בדבר פעילות החברה החייבת.

     

    עצירת מרוץ ההתיישנות בשל נקיטת הליכים מנהליים

15. לטענת התובעת, במהלך השנים 2006 – 2015, ננקטו הליכי גביה מנהליים על ידי התובעת כנגד החברה החייבת וכנגד שקולניק. בהתאם לפסיקה, כך טוענת התובעת, מאפסים הליכי גביה את מרוץ תקופת ההתיישנות ויש למנותה רק ממועד ההליך המנהלי האחרון שבוצע.

    חלק גדול מהאסמכתאות שצורפו לתצהירי התובעת אינו רלוונטי שכן עסקינן בהליכי גביה מנהליים שננקטו כנגד החייבת במהלך השנים 2005-2006, עובר למתן צו הפירוק, שגם אם נמנה את תקופת ההתיישנות מההליך האחרון שבוצע הרי שחלפו למעלה מ – 7 שנים.

    בין ההליכים שננקטו על ידי התובעת 7 שנים קודם להגשת התביעה, נוכחתי ב- 2 דרישות תשלום שמוענו לחברה החייבת ולשקולניק בעקבות חשבון שנערך ביום 30.1.2009 וביום 3.11.2014 (ללא אסמכתא בדבר משלוח הדרישות). כמו כן צורפו צילומי מסך ממחשבי התובעת מהם עולה כי הוטלו עיקולים על חשבונותיו של שקולניק במהלך חודש דצמבר 2014.

16. לביסוס טענותיה בדבר איפוס מרוץ ההתיישנות בשל נקיטת הליכים מנהליים, הפנתה התובעת למס' פסקי דין שניתנו בערכאות השיפוטיות השונות ודנו בשאלה זו ובין היתר הפנתה לפסיקת בית המשפט העליון בעע"מ 8832/12 ‏עיריית חיפה נ' סלומון בע"מ, (15.4.2015).

17. עד לאחרונה נותרה השאלה בדבר השלכות ההליכים המנהליים על מרוץ ההתיישנות ללא תשובה ברורה בהלכה הפסוקה. ניתן היה לזהות חוסר אחידות בהכרעות הערכאות השיפוטיות במקרים שהובאו לפתחם של בתי המשפט.

    ביום 16.4.2018 נקבעה "הלכת פרידמן" (רע"א 4302/16 עיריית ירושלים נ' פרידמן צבי). בין היתר על רקע חוסר הבהירות בנושא תחולתם של דיני ההתיישנות בנוגע להליכים מנהליים שננקטים על ידי הרשויות.

    בית המשפט העליון ניתח את לשון ותכלית חוק ההתיישנות וקבע כי הליכי גבייה מנהליים לא יעצרו את מרוץ ההתיישנות בהליך אזרחי.

    כן דחה בית המשפט העליון את בקשת היועמ"ש לממשלה לקבוע כי ההלכה תחול באופן פרוספקטיבי בלבד, וקבע כי היא תחול גם באופן רטרוספקטיבי, למפרע, גם על מקרים שקדמו לפסיקת "הלכת פרידמן". משכך, יש להחיל את קביעת בית המשפט העליון גם בנסיבות המקרה שנדון בפניי ולקבוע כי הליכי הגביה המנהליים בהם נקטה התובעת כנגד החברה החייבת וכנגד שקולניק, אינם עוצרים את מרוץ ההתיישנות.

     

18. על פי "הלכת פרידמן" נעילת דלתות בית המשפט להגשת תביעה אזרחית בפני התובעת בשל התיישנות החוב אין משמעותה כי אין לתובעת אפשרות להמשיך לפעול במסגרת ההליכים המנהליים .פרק הזמן בו התנהל ההליך האזרחי לא יעמוד בהכרח לחובת הרשות.

    בשל כך יובהר כי מאחר שמסקנתי היא שהתובעת אינה רשאית לפעול במסגרת הליך אזרחי לגביית החוב בשל התיישנותו הרי שאיני נדרשת להכריע במסגרת פסק דין זה בנוגע לגובה החוב או באשר להתיישנות הנוגעת להליכים המנהליים לגביית החוב.

     

    טענות בדבר הברחת נכסים והעדפת נושים

19. חלק מטענות התובעת נוגע להתנהלות שקולניק שלפי גרסת התובעת הקים את החברה החדשה במטרה להתחמק מתשלום חובות לנושי החברה החייבת ולאחר פירוק החברה החייבת הועברה כל הפעילות והרכוש של החברה החייבת לחברה החדשה.

    כפי שהתברר במסגרת ההליך דנן, גם בדיקה שנערכה על ידי רו"ח חיצוני עבור התובעת גילתה שלמעט לקוחה אחת שקיבלה שירותים הן מהחברה החייבת והן מהחברה החדשה, לא נמצא אישור לכך שפעילות או רכוש הועברו מהחברה החייבת לחברה החדשה.

    שקולניק טען שמועצת הזיתים אכן הייתה לקוחה של החברה החייבת בשנת 2003, אך חלפו 5 שנים עד למועד בו נתנה החברה החדשה את שירותי הפרסום למועצת הזיתים בשלהי שנת 2008. כמו כן נטען כי במועד הפירוק לא היה בידי החברה החייבת נכסים למעט ריהוט משרדי חסר ערך, אשר חלקו גם עוקל על ידי התובעת במסגרת הליכי עיקול מיטלטלין.

20. לאור פסיקתי לעיל בדבר התיישנות החוב נשוא התביעה ומשנדחו כל טענות התובעת בדבר המועד ממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות, ומשנדחו הטענות בדבר עצירה או איפוס מרוץ תקופת ההתיישנות, אין מקום להידרש לטענות כנגד שקולניק או כנגד החברה חדשה. מעת שחובה של החברה החייבת התיישן הרי שאין מקום לדון בטענות כנגד הנתבעים ובכך לעקוף את דיני ההתיישנות החלים על החוב נשוא פסק דין זה.

21. מטעם זה גם אין מקום לדון בטענות בדבר אחריות הנתבעים לשאת בתשלום החוב בשל התנהלות בחוסר תום לב, רשלנות או בטענה לקיום היסודות הקבועים בדין להרמת מסך בין החברה החייבת לנתבעים. הבסיס לדיון בטענות אלו הוא עצם קיומו של חוב בר תביעה של החברה החייבת. משהתיישן החוב, הרי שנשמטה הקרקע לדיון בטענות הנוספות כנגד הנתבעים.

    סיכום

22. ממכלול הנימוקים דלעיל , אני קובעת כי החוב נשוא התביעה התיישן. אשר על כן אני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבעים !

23. הטענה לזכות התובעת להגיש את התביעה כנגד הנתבעים גם בחלוף תקופת ההתיישנות לאור קיומם של הליכי גביה מנהליים נשללה בעקבות "הלכת פרידמן" שנקבעה על ידי בית המשפט העליון רק לאחר תום שלב הגשת הסיכומים בתיק דנן. משכך, לא ניתן היה לקבוע מלכתחילה שהתביעה הייתה חסרת סיכוי. מסיבה זו איני מחייבת את התובעת בתשלום הוצאות הנתבעים, על אף דחיית התביעה שהוגשה נגדם.

24. המזכירות תמציא את פסק הדין בדואר רשום לבאי כוח הצדדים.

     

    ניתן היום, א' סיוון תשע"ח, 15 מאי 2018, בהעדר הצדדים.