ציטיאד ואח' נ' ש. דורפברגר בע"מ ואח'

מבוא

1. בפניי תביעה כספית על סך של 297,705 ₪ שהוגשה על ידי התובעים כנגד הנתבעים על רקע הפרה נטענת של הסכם "תמ"א 38" שנחתם בין הצדדים ביום 5.2.2014 (להלן: ההסכם) ונזקים נטענים שנגרמו לדירת התובעים כתוצאה מעבודות הבניה שבוצעו במסגרת הפרוייקט.

2. התובעים, זוג בשנות השבעים לחייהם, הינם בעלי הזכויות בדירת מגורים המצויה ברחוב רות 5א בשכונת כרמליה בחיפה, הידועה כגוש 10764, חלקה 111, תת חלקה 11, לה צמודים חניה ומחסן (להלן: הדירה). הדירה נמצאת בבניין העורפי (הקרוי בניין ב') מבּין שני בניינים הרשומים שניהם כבית משותף אחד, כאשר בכל בניין שש דירות (להלן: הבניין).

3. נתבעת מס' 1 הינה חברה קבלנית העוסקת בייזום פרוייקטים, וביניהם פרוייקטים לחיזוק מבנים מפני רעידות אדמה בהתאם לתכנית מתאר ארצית, הידועים כפרוייקטי "תמ"א 38" (להלן: החברה או הנתבעת).

4. נתבע מס' 2 (להלן: הנתבע) הינו אחד מבעלי החברה, ונתבע מכוח מתן ערבות אישית במסגרת ההסכם שנחתם בין הצדדים.

   העובדות שאינן במחלוקת ועיקרי ההסכם 

5. בתחילת שנת 2014 (למועד המדוייק אתייחס בהמשך) נחתם הסכם בין ששת בעלי הדירות בבניין ב' לבין הנתבעת, בו הוסכם על ביצוע פרוייקט חיזוק מבנים לשני הבניינים (במקביל נחתם הסכם דומה עם ששת בעלי הדירות בבניין א').

6. במסגרת ההסכם התחייבו דיירי הבניין, ביניהם התובעים, להעביר לידי הנתבעת את מלוא זכויות הבניה ברכוש המשותף, וזאת בתמורה למה שהוגדר בסעיף 1 להסכם כ"עבודות הבעלים": עבודות לשיפור וחיזוק הבניין, ובכלל זה הכנת תכניות וטיפול בכל הקשור והכרוך בקבלת היתר בניה לביצוען; בניית ממ"ד בשטח של 12 מ"ר בכל אחת מדירותיהם של דיירי הבניין (להלן: דירות הבעלים); הרחבת כל אחת מדירות הבעלים בשטח של לפחות 25 מ"ר; בנית מרפסת זיזית בכל אחת מדירות הבעלים בשטח של לפחות 12 מ"ר; התקנת מעלית והקמת גינה; שיפוץ חיצוני ופנימי של הבניין, לרבות חיפוי מחדש של הקירות החיצוניים של הבניין באבן. הנתבעת, מנגד, תהיה רשאית לבנות ארבע יחידות דיור נוספות שיועברו לבעלותה, אותן תוכל למכור בשוק החופשי (להלן: דירות היזם).

7. בנוסף התחייבה הנתבעת בהסכם לבצע עבודות פיתוח הכוללות חניה לכל דירה מדירות הבעלים ומדירות היזם, מתקן אשפה ומתקן גז; אלו נכללו אף הן במסגרת עבודות הבעלים.

8. סעיף 5 להסכם הסדיר את לוח הזמנים לביצוע עבודות הבעלים: תחילתן בתוך 45 יום ממועד קבלת היתר הבניה - עניין שנקבע בהסכם כתנאי מתלה - וסיומן בתוך 18 חדשים לאחר מכן. בסעיף 9 להסכם נקבע המועד להשלמת הפרוייקט כולו, להצגת טופס 4 ולחיבור המעלית לחשמל, וזאת בתוך 5 חדשים ממועד סיום עבודות הבעלים.

9. בסעיף 7.27 התחייבה הנתבעת, כי במקרה של עבודה במקביל על דירות הבעלים ועל דירות היזם במנגנון שנקבע בהסכם, העבודות בדירות הבעלים תושלמנה לפני שתסתיימנה העבודות בדירות היזם.

10. בסעיף 15.1 חוייבה הנתבעת להפקיד ערבות ביצוע בנקאית צמודה למדד תשומות הבניה ע"ס 150,000 ₪ בידי נציג הבעלים. נקבע כי הערבות תפחת לסך של 100,000 ₪ לאחר תום עבודות הבעלים, ותושב לקבלן לאחר השלמת עבודות הבעלים וקבלת טופס 4 לדירות היזם, ככל ולא מומשה.

11. בסעיף 15.2 נקבעה ערבותו האישית של הנתבע לכל התחייבויות הנתבעת בהסכם, עד לסך של 240,000 ₪.

12. סעיף 17 קובע מה ייחשב הפרה יסודית של ההסכם: איחור של למעלה מ - 45 יום בהתחלת הפרוייקט; הפסקה רציפה של למעלה מ - 30 יום בעבודות הבעלים; ואיחור של למעלה מ - 60 יום במסירת עבודות הבעלים, כאשר נקבע כי במקרה כזה יהיו בעלי הדירות זכאים לפיצוי כספי של 5,000 ₪ עבור כל חודש איחור עד תום הפרוייקט.

13. בד בבד חתמו הצדדים על נספח ג' - נספח טכני להסכם (להלן: הנספח הטכני), אשר עיגן את התחייבויות הנתבעת לבצע תוספות בניה ולטפל במעטפת החיצונית של הבניין, להקים מעלית ולובי וגינה בשטח המשותף ולהחליף את תשתיות המים והביוב.

14. בסעיף 1 בפרק "תנאים כלכליים נוספים" בנספח הטכני התחייבה הנתבעת לשלם לבעלי הדירות דמי שכירות בסך של 3,300 ₪ מידי חודש בחודשו לדיירים שייצאו מדירתם בזמן הפרוייקט וכדי שלא ייאלצו לשאת מכיסם הפרטי בהוצאות דיור חלופי; זאת "לכל תקופת הפרוייקט" (להלן: דמי השכירות).

15. בנוסף, התחייבה הנתבעת להקצות חניה תקנית מקורה אחת לכל דייר, ואילו לבעלי הדירות הקיימות התחייבה להקצות חניה נוספת או לחילופין ליתן להם פיצוי בסך של 50,000 ₪.

16. אין חולק כי אישור האכלוס (טופס 4) התקבל ביום 3.8.2020.

    הליכים קודמים: בקשה לעיכוב הליכים ובקשה לסעדים זמניים 

17. התביעה המקורית הוגשה בחודש דצמבר 2018, על סך של 297,705 ₪. בתמצית נטען בה, כי הנתבעים הפרו את ההסכם בין הצדדים, גרמו לדירת התובעים במהלך ביצוע העבודות נזקים כבדים, לא עמדו בלוח הזמנים שנקבע בהסכם ועד למועד הגשת התביעה טרם מסרו לידיהם את הדירה כשהיא ראויה למגורים; חרף זאת, טענו התובעים, חדלו הנתבעים מלשלם להם את דמי השכירות החדשיים להם התחייבו בהסכם.

18. לכתב התביעה צורפה חוות דעת מומחה מטעם התובעים, אינג' עמית זיו, שהעריך את שווי הנזקים שנגרמו לדירת התובעים בסך של 159,705 ₪.

19. בנוסף על סכום זה תבעו התובעים פיצוי של 90,000 ₪ - 5,000 ₪ לכל אחד מ - 16 חדשי האיחור במסירת הדירה, נכון למועד הגשת התביעה; כן פיצוי בסך של 33,000 ₪ - 3,300 ₪ עבור דמי השכירות החדשיים אותם הפסיקה הנתבעת לשלם ביום 1.3.2018 באופן חד צדדי, לכל אחד מ - 10 החדשים שחלפו ממועד זה ועד למועד הגשת התביעה; ופיצוי בסך של 15,000 ₪ בגין עגמת נפש, סך הכל - 297,705 ₪.

20. בד בבד עם כתב התביעה הוגשה בקשה למתן סעדים זמניים, במסגרתה עתרו התובעים לחייב את הנתבעים לשלם להם דמי שכירות חודשיים ממועד מתן הצו ועד להשלמת הפרוייקט, ובנוסף לחייבם בהפקדת ערבות בנקאית אוטונומית, המצאת פוליסת ביטוח, המצאת תכניות מכר, מינוי מפקח על הפרויקט והקצאת שתי חניות או לחילופין חניה ופיצוי כספי בסך 50,000 ₪.

21. בתגובתם לבקשה טענו הנתבעים כי יש להורות על עיכוב הליכים בתיק, שכן לשיטתם כל מחלוקת צריכה להיות מוכרעת במסגרת בוררות, זאת מכוח סעיף 18 להסכם, המורה כי כל מחלוקת שתתגלע בין הצדדים בנוגע לפרויקט עצמו תידון במסגרת הליך הבוררות. בקשה זו נדחתה על ידי כב' השופט יואב פרידמן, שדן בשעתו בתיק, ואשר קבע כי מדובר במחלוקת משפטית גרידא שאין דינה להתברר במסגרת הליך בוררות, כאמור בסעיף 18.3 להסכם.

22. ביום 28.2.2019 הגישו הנתבעים כתב ההגנה, בו כפרו בכל טענות התובעים, ובתמצית טענו, כי התובעים מחוייבים לקבל לידיהם את הדירה, הגם שטרם ניתן לה טופס 4, שכן התמלאו התנאים שבהסכם לקבלתה. בנוסף, לכתב ההגנה צורפה חוות דעת מומחה מטעם הנתבעים, המהנדס דניאל וינד, אשר העריך את שווי הנזקים הנטענים בסך של 12,180 ₪ בצירוף מע"מ.

23. ביום 27.5.2019 התקיים בפני כב' השופט פרידמן דיון בבקשה למתן הסעדים הזמניים. במסגרת הדיון עמדו התובעת והנתבע לחקירה על תצהיריהם; בנוסף נחקר מר אהרון דרעי, נציג חברת חשמל (להלן: מר דרעי), על תעודת עובד ציבור שהגיש ביום 16.4.2019.

24. למחרת הדיון, ביום 28.5.2019, ערך כב' השופט פרידמן סיור בבניין ותיעד אותו בכתב. בפרוטוקול הביקור ציין כי מדרגות הגישה לבניין ב' חסומות על ידי פיגומים; אמנם, ציין, פיגומים אלו שייכים לבניין א' - הבניין השני שאינו בגדר המחלוקת, אלא שהפיגומים מוצבים על גבי המדרגות המובילות לבניין ב', כך שלמעשה הם חוסמים את הגישה אליו. ביחס לחניות ציין כב' השופט פרידמן כי ישנן 6 חניות שתוקצינה לששת הדיירים, וישנה חניה נוספת (בין הקיר לעמוד) שיכולה להיות מוקצית לתובעים כחניה נוספת, כמתחייב מכוח נספח ג'. צויין כי טרם בוצע פיתוח הגינות, המהווה אף הוא חלק מהעבודות הבעלים אותם התחייבה הנתבעת לבצע במסגרת ההסכם. באשר לחיבור לתשתיות, ציין כב' השופט פרידמן כי ישנו חיבור גז לכל דייר שמבקש להתחבר, אולם הנתבעים לא התחייבו לחיבור גז עפ"י ההסכם. צויין כי ישנם מוני חשמל פרטיים בקומת החניון ומונים של חברת חשמל, אשר נמצאים בסמוך וממתינים לחיבור על ידי חברת חשמל. עוד צויין כי גם חיבורי המים הינם זמניים ולא קבועים. למעשה, כך עולה מהפרוטוקול, אספקת המים והחשמל לשש הדירות בבניין נשוא התביעה מתבצעת בחיבורים זמניים, בלתי מאושרים, שביצעה הנתבעת (על חשבונה) לתשתיות המים והחשמל של בניין א'. בנוסף צויין, כי המעלית הותקנה אמנם, אולם אינה מחוברת לחשמל.

    ביחס לדירת התובעים ציין כב' השופט פרידמן, כי חסרים בה חלונות, כי חלק מהחלונות הנמצאים שבורים, כי הדירה אינה מחוברת לתשתיות מים, חשמל וגז וכי האסלות מטונפות.

25. ביום 23.7.2019 ניתנה החלטתו של כב' השופט פרידמן בבקשה למתן סעדים זמניים (להלן: ההחלטה בסעד הזמני).

26. לעניין המחלוקת בין הצדדים ביחס למשמעותו של המונח "לכל תקופת הפרוייקט", ביחס לחובתה של הנתבעת לשלם לדיירים דמי שכירות, קבע כב' השופט פרידמן, כי "למצער, באין הגדרה ברורה וחד משמעית [של המונח האמור - ט.מ.], אין לומר כי תמה חובת התשלום וכי יש להשקיף על הפרויקט כמי שהסתיים, כל עוד לא תמו העבודות בדירת המבקשים, וכל עוד לא תמו עבודות בבניין המאפשרות להם מגורים בדירתם. לכל הפחות אין להשקיף על העבודות בדירה כמי שתמו, כל עוד לא חוברה כדין חיבור של קבע לתשתיות - וחיבור כזה מניח כתנאי הכרחי מתן טופס 4. לכן ברור שעבודה על דירה אינה מסתיימת בטרם מתן טופס 4." (עמ' 12 להחלטה).

27. בהתאם הורה כב' השופט פרידמן לנתבעים:

    • לשלם לתובעים דמי שכירות חודשיים בסך של 3,300 ₪ מחודש ינואר 2019 (מועד הגשת התביעה המקורית) ועד לקבלת טופס 4 וחיבור דירת התובעים לתשתיות מים וחשמל עפ"י אישור חברת חשמל ותאגיד המים;

    • למסור להם אישור בדבר התקנת שני חלונות חדשים תחת אלו שנשברו או הוסרו;

    • למסור לנציג הדיירים ערבות ביצוע על סך של 150,000 ₪, בה יירשמו כלל בעלי הדירות כמוטבים;

    • להמציא פוליסת ביטוח ותכניות, הן לידי התובעים והן לתיק בית המשפט.

28. אשר להקצאת שתי חניות לתובעים מכוח סעיף 19 לנספח ג' להסכם, או לחילופין פיצוי בסך 50,000 ₪ עבור חניה שניה, קבע כב' השופט פרידמן כי סוגיה זו דינה להתברר במסגרת ההליך העיקרי.

29. עתירת התובעים למינוי מפקח ולחיוב הנתבעים בתשלום שכרו בסך 5,000 ₪ נדחתה.

30. על החלטתו זו של כב' השופט פרידמן בסעד הזמני הגישו הנתבעים בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה (רע"א 7438-10-19). בהסכמת הצדדים, שקיבלו את הצעתו של כב' השופט דאוד מאזן שדן בבקשה, נמחקה בקשת רשות הערעור, בכפוף למתן ערבות צד ג' (בתה של התובעים) להחזר דמי השכירות אותם חוייבו הנתבעים לשלם בהתאם להחלטה בסעד הזמני, אם ייקבע בתביעה העיקרית כי המילים "תום תקופת הפרוייקט" לא התייחסה למועד מתן טופס 4.

31. בהתאם להחלטה בסעד הזמני הודיעו הנתבעים ביום 29.8.2019 כי מסרו ערבות בנקאית ע"ס 150,000 ₪ לידי נציג הדיירים.

32. במהלך הדיון שהתקיים ביום 10.6.2020 מינה כב' השופט פרידמן את מר מנחם המר כמומחה מטעם בית המשפט בכדי לאמוד את היקף הנזקים, אם וככל שנגרמו לדירת התובעים על ידי הנתבעים, במהלך ביצוע העבודות במסגרת הפרויקט. התיק נקבע לשמיעת הוכחות, תוך קביעה כי התצהירים שהוגשו במסגרת הבקשה למתן סעד זמני ישמשו כעדויות בהליך העיקרי, עם מתן אפשרות להשלמת עדויות.

33. ביום 6.9.2020 הוגשה חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, מר מנחם המר, אשר העריך את הנזקים שנגרמו לדירת התובעים בסך של 4,446 ₪.

34. ביום 11.1.2021 הגישו התובעים בקשה לשינוי רכיבי התביעה על דרך של הגשת כתב תביעה מתוקן, במסגרתה עתרו לכימות הנזקים באופן שונה, תוך הותרת סכום התביעה על כנו, וכדלקמן: הנזקים לדירה על פי חוות דעתו של מומחה בית המשפט, בסך של 4,446 ₪; פיצוי בגין האיחור במסירת הדירה ב - 36 חדשים לפי 5,000 ₪ לחודש, עד למועד קבלת טופס 4, סך הכל 180,000 ₪; פיצוי נוסף בגין האיחור במסירת הדירה ממועד קבלת טופס 4 ועד למועד הגשת הבקשה לשינוי רכיבי התביעה - סך הכל 5 חדשים, לפי 5,000 ₪ לחודש ובסך הכל 25,000 ₪; לגבי הפיצוי עבור דמי השכירות (33,000 ₪) ועגמת הנפש (15,000 ₪) לא נתבקש שינוי; סך הכל - 257,446 ₪; ואילו את ההפרש בין הסכום האמור ובין סכום התביעה המקורי, בסך של 40,259 ₪, ביקשו לפסוק להם כפיצוי נוסף בגין האיחור במסירה, ממועד הגשת הבקשה ועד למועד מתן פסק הדין; כך שסכום התביעה המקורי נותר על כנו.

35. כב' השופט פרידמן נעתר לבקשה, ובהתאם הוגש ביום 18.2.2021 כתב תביעה מתוקן. כתב הגנה מתוקן לא הוגש.

36. בחודש מרס 2022, עם מינויו של כב' השופט פרידמן לבית המשפט המחוזי, עבר תיק זה להידון בפניי.

37. ביום 20.6.2022 התקיימה בפני ישיבת הוכחות בה העידו התובעת, הנתבע ומר דרעי, נציג חברת חשמל, אשר העיד גם בדיון בבקשה לסעד הזמני. בהמשך הגישו הצדדים את סיכומיהם בכתב.

38. לאחר הגשת הסיכומים ובטרם נכתב פסק הדין הודיעו הצדדים כי הגיעו לידי הסדר פשרה בכל הקשור לחניה שהיוותה חלק מהמחלוקת בין הצדדים (כאמור, במסגרת ההסכם התחייבה הנתבעת להקצות לבעלי הדירות הקיימות חניה נוספת או לחילופין ליתן להם פיצוי בסך של 50,000 ₪). הסדר זה קיבל תוקף של פסק דין חלקי. בהתאם, לא אדרש לעניין החניה במסגרת פסק דין זה.

    תמצית טענות התובעים

39. לטענת התובעים, הנתבעים הפרו את ההסכם ביניהם, עת איחרו באופן משמעותי במסירת עבודות הבעלים ובהמצאת טופס 4. לטענתם, סעיף 17.3 להסכם קובע כי בגין כל חודש איחור במסירת החזקה בעבודות הבעלים מעבר ל - 60 יום תהיה כל דירה זכאית לפיצוי של 5,000 ₪ בגין כל חודש של איחור במסירה. בכתב התביעה טענו כי מדובר באיחור של 36 חודשים, כך שבגין רכיב זה נטען כי על הנתבעים לפצות אותם בסך של 180,000 ₪.

40. נטען, כי היתר הבניה אושר על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה כבר ביום 26.10.2015, כך שעל הנתבעים היה להתחיל את עבודות הבעלים ביום 10.12.2015 לכל המאוחר (45 יום מיום קבלת היתר הבניה), ולסיימן ביום 10.6.2017 (18 חודשים לאחר מכן). טופס 4 אמור היה להתקבל כבר ביום 10.11.2017; אולם בפועל, טוענים התובעים, נכון למועד הגשת התביעה המקורית (דצמבר 2018), לא סיימה הנתבעת את עבודות הבעלים.

41. בסיכומיהם טוענים התובעים, כי גם אם נניח כי היתר הבניה לא ניתן ביום 26.10.2015, כטענת הנתבעים, אלא מאוחר יותר, אין זה מעלה או מוריד מטענתם לעניין איחור במסירת עבודות הבעלים; שכן , סעיף 9.1(ד) להסכם קובע כי עבודות הבניה יחלו תוך 45 יום ממועד קבלת היתר הבניה ו/או ממועד תשלום אגרות הבניה, לפי המוקדם; 45 יום מתשלום אגרות הבניה הוא 15.12.2016, כך שבמקרה זה היה על הנתבעים לסיים את העבודות עד ליום 15.6.2018.

42. התובעים הבהירו בכתב התביעה, כי אמנם אין מחלוקת שהנתבעת נשאה בתשלום דמי השכירות החדשיים החל מיום 1.10.2016, אלא שהיא הפסיקה לשלמו ביום 1.3.2018, ללא כל הודעה מוקדמת. לעמדת התובעים, רק ביום 25.9.2018, בעקבות פנייתם אליה, טענה הנתבעת כי לשיטתה סיימה את העבודות להן הייתה מחויבת בדירתם. טוענים התובעים, כי חרף הצהרת הנתבעת כי הדירה היתה מוכנה למסירה בחודש מרס 2018, בפועל הדירה לא הייתה ראויה למגורים, ולראיה, הנתבעת המשיכה לבצע עבודות בבניין גם לאחר חודש מרס 2018, ואילו המעלית לא פעלה כלל. טוענים איפוא התובעים, כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום דמי השכירות החדשיים החל מהמועד בו הפסיקה לשלם בחודש מרס 2018, ועד למועד הגשת התביעה המקורית בחודש דצמבר 2018.

43. למעלה מכך טוענים התובעים, כי דירתם לא הייתה מוכנה גם בחודש יולי 2018, כפי שעולה גם מהודעת דוא"ל שנשלחה על ידי הנתבע לתובע ביום 15.7.2018, בה כתב כי הדירה אינה יכולה להיות מאוכלסת משום שחברת חשמל ניתקה את הבניין (מוצג 7 למוצגי התובעים). יש בכך, טוענים התובעים, כדי לתמוך בפרשנותם להסכם, לפיה על הנתבעת היה לשלם דמי שכירות עד לתום הפרוייקט, משמע, עד אשר הדירה תהיה ראויה למגורים, לרבות חיבור כדין לתשתיות המים והחשמל, כאשר אין מחלוקת כי במועד המסירה הנטען - 1.3.2018, הדירה לא הייתה מחוברת לחשמל.

44. עוד טענו התובעים כי הנתבעים גרמו לדירתם נזקים, כגון עקירת חלונות בקיר המערבי והותרת הדירה חשופה לפגעי טבע, אסלות מטונפות, זאת כיוון שעובדי הנתבעת השתמשו בהן בשעה שהדירה כלל לא הייתה מחוברת לתשתית מים, ונזקים שנגרמו לפנים הדירה, אשר הוערכו כאמור על ידי המומחה מטעמם בסך של 159,705 ₪. לטענת התובעים בכתב התביעה, הם פנו לנתבעים והודיעו להם על הנזקים הנטענים, אולם כלל טענותיהם נפלו על אזנים ערלות.

    כאמור, לאחר הגשת חוות דעתו של מומחה בית המשפט ביקשו התובעים לתקן את כתב התביעה, תוך אימוץ חוות דעתו של המומחה וללא תיקון של סכום התביעה.

45. מעבר לכך טענו התובעים, כי הנתבעים לא הציגו בפניהם ערבויות ובטחונות כנדרש מכוח סעיף 15 להסכם.

46. ביחס לחניות טענו התובעים, כי יש להורות על אכיפת ההסכם בנוגע לסוגיה זו ולהורות לנתבעים להקצות להם חניה נוספת, או לחילופין, לשלם להם פיצוי בסך 50,000 ₪. כאמור, משהגיעו הצדדים להסכם פשרה בסוגיה זו, לא אדרש לה.

47. לבסוף עותרים התובעים לפיצוי בגין עגמת נפש בסך של 15,000 ₪, שנגרמה להם כתוצאה מה"סחבת" בעבודות הבעלים ועד מתן טופס 4, וכן בגין תביעת לשון הרע שהגישו הנתבעים כנגדם.

    תמצית טענות הנתבעים

48. בכתב ההגנה נטען, כי התובעים חתמו על ההסכם ביום 5.3.2014 ולא כפי שנטען על ידי התובעים ביום 5.2.2014; לטענת הנתבעים, ביום 5.2.2014 חתמו יתר בעלי הדירות, בעוד שהתובעים חתמו על ההסכם כחודש לאחר מכן, לאחר שהסירו את התנגדותם לביצוע הפרוייקט.

49. ביחס לנזקים הנטענים בדירת התובעים טוענים הנתבעים, כי מדובר בדירה ישנה ומוזנחת, שלא שופצה מעולם; מה עוד שהתובעים, כך נטען, בחרו במתכוון להשאיר בדירה חלק מן הריהוט גם בתקופה בה ידעו כי הדירה עתידה לעבור שיפוץ, והותירו את דירתם פתוחה ולא נעולה; כך שאם נגרמו לדירתם נזקים, אין להם אלא להלין עצמם. עוד טענו הנתבעים, כי במהלך ביצוע העבודות שופצו ארבע דירות בבניין על ידי קבלנים חיצוניים, כך שאם שנגרמו לתובעים נזקים, עליהם להפנות טענותיהם לאותם קבלנים. לעניין הנזקים הנטענים נטען כי מדובר בנזקים מנופחים וחסרי כל אחיזה במציאות, כפי שעולה מחוות הדעת שצורפה לכתב הגנתם, שם הוערך שווי העבודות הטעונות ביצוע בסך של כ - 12,000 ₪ בלבד.

50. בסיכומיהם סמכו הנתבעים את ידיהם על חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, אשר כאמור העריך את הנזקים שנגרמו לדירת התובעים בסך של 4,446 ₪. לטענתם, חוות דעתו של מומחה בית המשפט מחזקת למעשה את עמדתם, לפיה טענות התובעים במישור זה מופרכות ומוגזמות ואינן משקפות את היקף הנזק האמיתי, אם נגרם. בגין התנהלות זו של התובעים, המהווה לשיטתם חוסר תום לב משווע, עותרים הנתבעים לחייבם בהוצאות.

51. ביחס ללוח זמנים לו התחייבו לשם ביצוע העבודות טענו הנתבעים כי היתר הבניה ניתן רק ביום 14.3.2017. עם זאת, טענו כי החלו את העבודות בבניין כבר בחודש אוקטובר 2016, כאשר במהלך העבודות ביצעו ארבעה בעלי דירות ביצעו שיפוץ בדירתם, מה שהביא לעיכוב בלוח הזמנים. בכל מקרה, טוענים הנתבעים, לא נגרם איחור במסירת עבודות הבעלים, שכן היתר הבניה ניתן (לשיטתם) ביום 14.3.2017 והאגרות שולמו ביום 31.10.2016, כך שעל הנתבעת היה לסיים את עבודות הבעלים עד ליום 28.10.2018, קרי, 18 חדשים ממועד מתן היתר הבניה, ואת הפרוייקט כולו בתוך חמישה חודשים לאחר מכן, קרי, עד ליום 28.3.2019; כיוון שבסעיף 9.2 להסכם נקבע כי איחור של עד שלושה חודשים לא יהווה הפרת הסכם על ידי הנתבעת, הרי שלמעשה יכולה היתה לסיים את הפרוייקט עד ליום 28.6.2019.

52. נטען, כי אין להתעלם מאירועים שעיכבו את סיום הפרויקט, כמו ניתוק הבניין מחשמל על ידי חברת חשמל, עיכוב אשר אין להביאו במניין הימים וכן שיפוצים שערכו חלק מהדיירים בדירותיהם.

53. לעמדת הנתבעים, ביום 31.12.2017 הם הודיעו לנציג הדיירים בכתב כי הצדדים הגיעו להסכמה לפיה ביום 1.3.2018 ימסרו הדירות לבעלי הזכויות ותשלום דמי השכירות יופסק. בהתאם לכך, כל הדיירים, למעט התובעים, שבו לדירותיהם, ובהתאמה הופסק תשלום דמי השכירות.

54. מכאן טוענים הנתבעים, כי יש לדחות את טענות התובעים ביחס לרכיב זה של התביעה ולהורות להם להשיב את התשלומים ששולמו קודם למתן ההחלטה בבקשה לסעדים זמניים.

55. בסיכומיהם מציינים הנתבעים, כי התובעים הגישו את כתב תביעתם (המקורי) כשנה לאחר הודעת הנתבעים כי הדירות מוכנות למסירה וכארבעה חודשים לאחר הגשת תביעת הנתבעים כנגד התובעים בגין לשון הרע, מה שמצביע על חוסר תום לב מצד התובעים ומפריך את טענותיהם.

56. באשר להתחייבותם לתשלום דמי השכירות, ראשית נטען כי יתר הדיירים אשר התקשרו עמם בהסכם קיבלו את דירתם בחזרה בסמוך למועד בו הוסכם על הפסקת תשלום דמי השכירות, ולא הופנתה כלפי הנתבעים כל טענה שהיא מטעם יתר הדיירים, למעט התובעים, מה שמלמד על כך שתביעת התובעים הינה חסרת כל בסיס וכל מטרתה לסחוט את הנתבעים ולהתעשר על חשבונם שלא כדין.

57. לגופו של עניין טוענים הנתבעים בהקשר זה כי מלשון הנספח הטכני עולה כי הם התחייבו לעמוד בתשלום דמי השכירות לכל תקופת הפרוייקט, משמע, סיום העבודות בדירות הבעלים, לרבות בדירת התובעים. הפרשנות שאותה התובעים מנסים לייחס להסכם מחטיאה, לטענת הנתבעים, את כוונת הצדדים ומרוקנת את הסעיף מתוכן. בעניין זה מפנים הנתבעים לסעיף 6.16 להסכם, הקובע כי בעלי הזכויות בדירות מודעים לאי הנוחות ולמטרד שצפויים להם במהלך ביצוע הפרוייקט, וטוענים כי סעיף זה תומך בפרשנות לפיה ההתחייבות לתשלום דמי השכירות הייתה עד לסיום העבודות בדירות הבעלים, ואלו, כאמור, הסתיימו לשיטתם ביום 1.3.2018. לפיכך, בסיכומיהם טענו כי אין לאמץ את הפרשנות שניתנה במסגרת ההחלטה לסעדים זמניים.

58. בסיכומיהם עותרים הנתבעים למחיקת נספחים 6-3 שצורפו לסיכומי התובעים וכן מספר סעיפים בסיכומיהם, מאחר שלשיטתם מדובר בטענות ובראיות שהועלו והובאו לראשונה במסגרת הסיכומים, מה שמהווה הרחבת חזית אסורה.

59. גם באשר לטענת התובעים בדבר איחור במסירת עבודות הבעלים טוענים הנתבעים כי מדובר בהרחבת חזית, שכן לדבריהם טענות אלו באשר למספר מועדים אפשריים לסיום עבודות הבעלים ולסיום הפרוייקט לא הועלו לראשונה במסגרת כתב התביעה המתוקן.

60. לעניין החניות, הנתבעים אינם חולקים על כך שעליהם להקצות לתובעים חניה נוספת או לחילופין לפצות אותם בסך של 50,000 ₪, כאמור, לאור הסכם הפשרה בסוגיה זו, לא אדרש לעניין.

     

     

     

     

    דיון והכרעה

61. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת ראיותיהם, מצאתי כי דין התביעה להתקבל ברובה. להלן טעמיי.

    הרחבת החזית הנטענת

62. עיון בסיכומי הצדדים מעלה, כי כל טענותיהם של הנתבעים לגבי טענות שעלו לראשונה במסגרת סיכומי התובעים, ולגבי נספחים שצורפו להם לראשונה ולא הוגשו כראיות במסגרת מוצגי התובעים, נוגעות כולן לנושא החניה. כאמור, בסוגיה זו הגיעו הצדדים לידי הסכמות; לפיכך, והגם שאכן יש ממש בטענות הנתבעים, ומדובר בהרחבת חזית אסורה ובצירוף ראיות שלא הוגשו כדין, לא אדרש לטענות הנתבעים בהקשר זה.

    גדר המחלוקת בין הצדדים

63. המחלוקת בין הצדדים הינה מחלוקת משולבת, המערבת בתוכה מחלוקת פרשנית ומחלוקת עובדתית.

64. המחלוקת הפרשנית מתמקדת בעיקר במשמעותם של שני מונחים בהסכם: המונח "סיום עבודות הבעלים", הוא המועד שאיחור בו מקנה את הזכות לפיצוי המוסכם של 5,000 ₪ לחודש עד לתום הפרוייקט; והמונח "תום הפרוייקט", הוא המועד שעד לתחולתו חלה על הנתבעת החובה לשלם לדיירים דמי שכירות וכן את הפיצוי החדשי המוסכם בגין איחור במסירת עבודות הבעלים.

65. המחלוקת עובדתית נסבה על מועדיהן של אבני הדרך השונות בלוח הזמנים לביצוע הפרוייקט; למעשה חלוקים הצדדים על כל אחת כמעט מאבני הדרך הללו, החל במועד החתימה על ההסכם, עבור דרך מועד מתן היתר הבניה ותחילת עבודות הבעלים וכלה במועד מסירת עבודות הבעלים ותום הפרוייקט. כאמור, המועד היחיד עליו מסכימים הצדדים הוא מועד מתן אישור האכלוס (טופס 4) - ביום 3.8.2020.

    לוח הזמנים לביצוע הפרוייקט

66. אפתח במחלוקת העובדתית, באשר ללוח הזמנים לביצוע הפרוייקט. זה נקבע, כאמור, בסעיף 9 להסכם, אשר מפאת חשיבותו, יובא להלן במלואו:

    "9. לוח זמנים לביצוע הפרויקט ומסירת העבודות: 

    1. היזם מתחייב לבצע את התחייבויותיו על פי הסכם זה בהתאם ללוח הזמנים הבא:

       • להגיש לחתימת הבעלים בקשה לקבלת היתר בניה על פי התכניות תוך 60 יום ממועד חתימת הסכם זה ולהגיש את הבקשה לרשויות התכנון תוך 10 ימים לאחר קבלת התכנית חתומה על ידי הבעלים.

       • לקיים את כל התנאים אשר יידרשו על ידי הוועדה המקומית לשם קבלת היתר בניה תוך 3 חודשים ממועד קבלתם והוא מתחייב לטפל בכל הנדרש לקבלת היתר בניה.

       • לקבל היתר בניה לפרויקט תוך 12 חודשים ממועד חתימת הסכם זה. במניין תקופה זו לא יימנו תקופות בהן תהיינה תלויות ועומדות התנגדויות לקבלת היתר בניה, לרבות עררים ו/או הליכים משפטיים אחרים.

       • להתחיל בביצוע הפרויקט תוך 45 ימים ממועד קבלת היתר בניה כדין לפרויקט ו/או ממועד תשלום אגרות הבניה, לפי המוקדם (להלן: "מועד תחילת הבניה"). הודעה על תחילת העבודות תימסר לבעלים שבוע לפחות לפני תחילתן של העבודות.

       • היזם מתחייב לבצע את הפרויקט ברציפות ולסיים את עבודות הבעלים בתוך 18 חודשים ממועד תחילת הבניה. עוד מוסכם כי בתוך 5 חודשים מהשלמת ביצוע עבודות הבעלים, תדאג החברה להשלים ולסיים את כל הפרויקט, לקבל ולהציג טופס 4 לבניין כולו וכן לחבר את המעלית לחיבור חשמל קבוע וכן לדאוג לקבלת האישורים הדרושים להפעלת המערכות כפי הצורך.

         1. מוסכם על הצדדים כי איחור שאינו עולה על 45 ימים מכל סיבה שהיא, בהתחלת ביצוע הפרויקט ואיחור שאינו עולה על 3 חודשים מכל סיבה שהיא, בסיום ביצוע הפרויקט, לא יהווה הפרה של הסכם זה על ידי היזם. כמו כן, מוסכם כי איחור בסיום הפרויקט בשל שינוים בעבודות הבעלים שהתבקשו על ידי כל הבעלים ו/או הנציגות, בכתב ו/או עיכוב הנובע ממעשה ו/או ממחדל שנגרמו על ידי הבעלים, למשך תקופת העיכוב, לא יהווה הפרה של ההסכם על ידי היזם.

         2. העבודות תבוצענה על ידי היזם באופן רציף תוף הקפדה על הקטנת המטרד ואי הנוחות לבעלים כתוצאה מהעבודות.

         3. סיום העבודות משמע - הודעת החברה כי השלימה את ביצוע עבודות הבעלים ועבודות הפיתוח המוסכמות בחוזה, וכן חיבור דירות הבעלים אל חדרי הממ"ד, אל החדרים הנוספים שייבנו ואל המרפסות, אך למעט קבלת טופס 4. מוסכם כי בתוך 5 חודשים מהודעת החברה על השלמת ביצוע עבודות הבעלים, תסיים החברה את כל העבודות בבניין ותשלים את הפרויקט. החברה תציג לבעלים, בתוך 5 חודשים מהודעתה כאמור, טופס 4 שהונפק על ידי עיריית חיפה ותדאג להפעלת המעלית, כאשר כל המערכות תקינות ופועלות כראוי ומאושרות על ידי הרשויות השונות (חב' חשמל, עיריית חיפה, חב' הגז וכדו'). בהודעתה כאמור, ייקבע מועד מסירה רשמי.

         4. היזם מתחייב התחייבות יסודית כי לא ימסור החזקה בדירות היזם למי מרוכשי הדירות ממנו, טרם השלמת עבודות הבעלים.

         5. מובהר, כי החברה מחוייבת לפעול בשקידה ראויה ובמקצועיות. עיכובים שאינם בשליטת החברה הנובעים בשל התנגדויות ו/או בשל עיכובים הנעוצים בעירייה/ וועדה/ קונסטרוקטור עירוני/ הליכים משפטיים - לא יבואו במניין הימים."

67. נבחן להלן את המחלוקת לגבי כל אחת מאבני הדרך בלוח הזמנים לביצוע הפרוייקט.

    מועד החתימה על ההסכם

68. התובעים הציגו הסכם שבכותרתו נכתב כי נחתם ביום 5 בפברואר 2014 וטענו כי זהו מועד חתימת ההסכם. הנתבעים טענו מנגד, כי ההסכם נחתם חודש מאוחר יותר, ביום 5.3.2014, זאת רק לאחר שהתובעים הסירו את התנגדותם לפרוייקט. כך גם העיד הנתבע (עמ' 56 לתמלול, ש' 29-28). תובעת מס' 1 (להלן: התובעת) הסבירה שהיא אינה מתמצאת בעניין וכי במועד זה היתה טרודה בבריאותו של בעלה התובע (עמ' 16, ש' 37 - עמ' 17, ש' 10; עמ' 18, ש' 24; עמ' 20, ש' 21 - עמ' 21, ש' 13).

69. אל מול העדר גרסה בעניין זה מצדה של התובעת, מצאתי לקבל את עדותו של הנתבע בעניין זה; זאת ועוד, גרסת הנתבעים נתמכת באימותי החתימה של כל הדיירים (למעט התובעים) בסוף ההסכם, על ידי עו"ד משה כהן, ולפיהם ההסכם נחתם על ידי הדיירים ביום 5.3.2014; מדובר בעותק הסכם שהוגש כמוצג מטעם התובעים עצמם, ועל כן אין לי אלא לקבוע כי ההסכם נחתם ביום 5.3.2014.

    מועד מתן היתר הבניה

70. מלשון סעיף 9 עולה כי כתנאי ראשון להתחלת עבודות הבעלים היה על הנתבעת לקבל היתר בניה מהוועדה המקומית לתכנון ובניה. בסעיף 9.1(ג) להסכם התחייבה הנתבעת לקבל את היתר הבנייה בתוך 12 חדשים ממועד חתימת ההסכם.

71. אלא שהצדדים חלוקים גם ביחס למועד קבלת היתר הבניה: לטענת התובעים, היתר הבניה אושר ע"י הוועדה המקומית לתכנון ובניה עוד ביום 26.10.2015; מכאן שעבודות הבעלים, כפי שהוגדרו בהסכם, היו אמורות להתחיל, לכל המאוחר, ביום 10.12.2015 ולהסתיים ביום 10.6.2017. טופס 4 אמור היה להתקבל ביום 10.11.2017, בעוד שבפועל ניתן רק ביום 3.8.2020.

72. מנגד טוענים הנתבעים, כי היתר הבניה ניתן ביום 14.03.2017, זאת לאחר שהתכנית שצורפה להסכם שונתה על ידי העירייה, כך שלשיטת הנתבעים מתחיל לוח הזמנים להימנות מיום 14.3.2017.

73. אין בידי לקבל לא את עמדת התובעים ולא את עמדת הנתבעים בעניין זה.

74. מעיון בהיתר בניה (מוצג 4 לתיק מוצגי התובעים) עולה כי מתנוססים עליו שלושה תאריכים: הראשון - 26.10.2015, המופיע בכותרת ההיתר, בה נכתב: "על פי אישור הועדה המקומית האמורה: ועדת משנה של הועדה המקומית [ההמשך מוסתר על ידי סמל העיר חיפה] מסמך: 41 בתאריך: 26/10/15"; כאמור, לטענת התובעים, זהו היום בו ניתן ההיתר.

    השני - 2.11.2016, תאריך המופיע מעל למלבן המיועד להטבעת חותמת הועדה המקומית בצידו השמאלי התחתון של ההיתר, ומימינו כיתוב המוסתר בחלקו על ידי סמל העיר חיפה המוטבע על המסמך.

    והשלישי - 14.3.2017, תאריך שנכתב בכתב יד בצדו הימני התחתון של ההיתר, ליד חתימת יד של מ' פרי, שחתם בשם נעם דביר, עוזר מהנדס העיר, מתחת לחותמתו של דביר. זהו מועד מתן ההיתר לשיטתם של הנתבעים.

75. הנתבע נשאל לעניין זה במסגרת חקירתו הנגדית והסביר, כי התאריך המופיע בכותרת ההיתר - 26.10.2015, הוא המועד בו התכנסה הוועדה המקומית, שנתנה באותו המועד היתר מותנה, הכפוף למילוי תנאים כאלו ואחרים על ידי הנתבעת (עמ' 60, ש' 1 ואילך).

76. עיון בהיתר שהוצג מלמד, כי הוא אכן מפנה ל"תנאים המצורפים בדף", כגון שימור עצים, שתילת עצים, התקנת משטח בטון בתנאים המפורטים בחלקו התחתון של ההיתר (חלקו מוסתר על ידי סמל העיר חיפה). בנוסף צורפו שני עמודים של תנאים מפורטים נוספים (כך על פי נספחי ההיתר שצורפו על ידי התובעים עצמם). הדבר מתיישב עם הסברו האמור של הנתבע. אין זה סביר בעיניי כלל וכלל, אם כן, כי ההיתר ניתן ביום 26.10.2015, שעה שנדרשה שורה ארוכה של פעולות שיש לבצע כתנאי לנתינתו.

77. דומני כי יש לקבוע, כי ההיתר ניתן ביום 2.11.2016. ראש וראשון, עיון זהיר (על ידי הגדלת הרזולוציה) בכיתוב הנראה חלקית מתחת למילה "חיפה" שהוטבעה על גבי ההיתר, בצידו הימני של התאריך 2/11/2016, מלמד כי כפי הנראה נכתב שם: "תאריך נתינת ההיתר".

78. קביעה זו מתיישבת עם העובדה שאגרות הבניה שולמו - כך על פי נספחי ההיתר - ביום 31.10.2016, יומיים קודם לכן, כאשר סביר ביותר להניח כי ההיתר ניתן ימים ספורים לאחר תשלום האגרות.

79. בנוסף מתיישבת קביעה זו עם טענת הנתבעים, לפיה העבודות המשמעותיות החלו בפועל בחודש אוקטובר 2016 (עדותו של הנתבע בדיון בסעד הזמני מיום 27.5.2019, עמ' 42, ש' 35 ואילך); עניין זה אושר גם על ידי התובעת עצמה, כאשר העידה כי יצאו מהבית בסביבות חודש אוגוסט 2016, והעבודות החלו זמן קצר לאחר מכן (עמ' 50, ש' 23 ואילך). אכן, נסיון החיים מלמד שאין בהכרח תאימות בין מועד מתן ההיתר ובין מועד התחלת העבודות, וכי לעתים אלו מתחילות בפועל אף זמן קצר טרם מתן ההיתר; ודוקו: זמן קצר, ולא כחמישה-ששה חדשים, כעולה מגרסת הנתבעים באשר למועד מתן ההיתר; מקובלת עליי בעניין זה טענת התובעים בסעיף 28.3 לסיכומיהם, לפיה אין זה סביר שהועדה המקומית היתה מאפשרת ביצוע העבודות חדשים ארוכים בטרם ניתן ההיתר.

80. מהו התאריך הנוסף - 14.3.2017 שהוסף בכתב יד מתחת לחותמתו של נעם דביר, לא הובהר; אף לא אחד מהצדדים ביקש לזמן לעדות את נעם דביר, את מ' פרי, החתום בשמו על ההיתר, או כל נציג אחר מטעם הועדה המקומית, שישפוך אור על המחלוקת האמורה. בראש ובראשונה היתה חובת הזימון מוטלת על התובעים, לתמיכה בטענתם לפיה ההיתר הוצא ביום 26.10.2015, במסגרת חובתם הכללית לעמוד בנטל הוכחת כל מרכיבי התביעה; אולם גם הנתבעים לא טרחו לזמן נציג מנציגי הועדה על מנת לתמוך בטענתם לפיה ההיתר ניתן ביום 14.3.2017. הימנעות זו של שני הצדדים מזימונו של עד רלוונטי תיזקף לחובתם.

81. במצב דברים זה ולאור האמור לעיל אני קובעת כי ההיתר ניתן ביום 2.11.2016.

82. אכן, בחקירתה הנגדית אישרה התובעת כי התאריך 14.3.2017 הוא תאריך מתן ההיתר (עמ' 22, ש' 27 ואילך); אולם לא מצאתי לנכון ליתן לעדות זו משקל, שכן עדותה של התובעת בנקודה זו (ולא רק שם) היתה מבולבלת והיה קושי רב לבסס עליה מימצא כלשהו; התרשמתי כי היא אישרה כי זהו התאריך הכתוב בחלקו הימני התחתון של ההיתר, אך לא כי זהו תאריך מתן ההיתר.

83. ואולם: למעשה אין נפקא מינא האם ההיתר ניתן ביום 2.11.2016 או ביום 14.3.2017, שכן סעיף 9.1(ד) להסכם קובע כי מועד תחילת הבניה, כהגדרתו בסעיף זה, הוא מועד קבלת היתר הבניה ו/או מועד תשלום אגרות הבניה, לפי המוקדם; בכל מקרה, אם כך, גם לשיטתם של הנתבעים, לפיה ההיתר ניתן ביום 14.3.2017, המועד הקובע הוא מועד התשלום שהינו מוקדם יותר, קרי, 31.10.2016.

84. מכל האמור לעיל אני קובעת כי מועד תחילת הבניה הוא 31.10.2016.

85. מקביעה זו נובעות שתי מסקנות: הראשונה - כי ההיתר ניתן באיחור של כשנה ושמונה חדשים מהמועד לו התחייבה הנתבעת בהסכם, שהוא תוך 12 חדשים ממועד חתימתו. כיוון שההסכם נחתם, לפי קביעתי לעיל, ביום 5.3.2014, היתה הנתבעת אמורה לקבל את ההיתר עד ליום 5.3.2015; בפועל ניתן ההיתר ביום 1.11.2016, שנה ושמונה חדשים מאוחר יותר.

86. המסקנה השניה הנובעת מן האמור לעיל היא, כי היה על הנתבעת להתחיל את עבודות הבעלים תוך 45 ימים לאחר מתן ההיתר, קרי, עד ליום 16.12.2016 לכל המאוחר, ולסיים את העבודות תוך 18 חודשים, קרי, עד ליום 16.6.2018.

    מועד סיום עבודות הבעלים

87. "סיום העבודות" הוגדר בסעיף 9.4 רישא להסכם כך: הודעת הנתבעת כי השלימה את ביצוע עבודות הבעלים ועבודות הפיתוח המוסכמות, וכן חיבור דירות הבעלים אל חדרי הממ"ד, החדרים הנוספים והמרפסות, אך למעט קבלת טופס 4.

88. לטענת התובעים, הנתבעת מעולם לא מסרה הודעה על השלמת ביצוע העבודות כנדרש בהסכם, ומכאן שלמעשה טרם הגיע מועד סיום העבודות; לחלופין הם טוענים, כי מועד סיום העבודות הוא מועד מתן טופס 4, קרי, 3.8.2020.

89. מנגד טוענים הנתבעים, כי מועד סיום עבודות הבעלים הוא 1.3.2018; במועד זה היו הדיירים יכולים לקבל לידיהם בחזרה את דירתם, וכולם - למעט התובעים - עשו כן (בין בעצמם ובין על ידי שוכרים מטעמם). בהתאם, טענו הנתבעים, במועד זה הופסק תשלום דמי השכירות, אשר נועד להשתלם לתקופה בה ייאלצו הדיירים לעזוב את הבניין.

90. אין בידי לקבל את טענת התובעים לפיה הנתבעת מעולם לא מסרה הודעה על השלמת העבודות. ההסכם אינו קובע את דרך מתן ההודעה, האם בכתב או בעל-פה. הנתבע אישר בעדותו כי לא נמסרה הודעה בכתב, אולם נמסרה הודעה בעל-פה "בשטח" (עמ' 66, ש' 27 ואילך). עדותו בעניין זה לא נסתרה.

91. בנוסף, מצאתי כי ניתן לראות בהודעת הדוא"ל ששלח מר אלון רביד, נציג הדיירים (להלן: רביד), לכלל הדיירים ביום 31.12.17 (מוצג 5 לתיק מוצגי התובעים), בה ציין רביד כי נפגש עם הנתבע בנוגע להתקדמות הפרויקט והאחרון מסר כי הדירות יימסרו לבעלים ביום 1.3.18, משום מתן הודעה מצדה של הנתבעת על סיום העבודות; אציין, כי שלא כנטען על ידי הנתבעים, אין הודעה זו כוללת התייחסות כלשהי לעניין דמי השכירות, קל וחומר הודעת הנתבעת על הפסקת תשלומם.

92. ואולם, אין בידי לקבל בשום פנים ואופן את טענת הנתבעים, לפיה הסתיימו עבודות הבעלים ביום 1.3.2018, ודומה כי הנתבעים עצמם אינם מאמינים בטענה זו.

93. אקדים ואציין, כי עדותו של הנתבע בעניין זה היתה מגמתית ומתחמקת, ובמספר עניינים אף היוותה עדות בעל פה כנגד מסמך בכתב.

94. בהודעת הדוא"ל מיום 31.12.2017 העביר רביד לדיירים את העדכון שקיבל מהנתבע, ולפיו במועד המסירה המתוכנן, 1.3.2018, לא יהיו פיגומים, הגישה לבניין תהיה בטוחה ונקיה, הלובי יהיה מרוצף, תהיה אספקת מים, גז ותשתית טלפוניה וכבלים, תהיה אספקת חשמל עם מונים זמניים, המעלית והאינטרקום יפעלו, החניון יהיה מוכן וכדומה. מכאן עולה, שלפי גישתה של הנתבעת עצמה, אלו הם התנאים אשר קיומם נדרש על מנת למסור את הדירות לבעלים כשהן ראויות למגורים.

95. אלא שמתברר כי תנאים אלו לא קוימו ביום 1.3.2018 כמבוטח: מהמשך תכתובת הדוא"ל בין רביד ובין הדיירים (מוצג 6 למוצגי התובעים) עולה, כי ביום 18.5.2018 התקיימה פגישה בין הנתבע לבין בעלי הדירות, בהם גם התובעים. בסיכום הפגישה צויין, כי המועד המוערך למסירת הבניין לבעלים הוא בעוד חודש ימים (קרי, אמצע יוני 2018), כאשר "במועד זה הבניין יהיה ראוי למגורים ודירות שיסיימו שיפוץ יהיו ראויות לאכלוס"; צויין כי הסרת הפיגומים צפויה בשבוע הבא (משמע, הם טרם הוסרו), הלובי יושלם (משמע, הוא טרם רוצף במלואו), המעלית תפעל (משמע, היא עדיין אינה פועלת), תהיה אספקת מים וחשמל ממונים זמניים (משמע, הדירות טרם חוברו למים ולחשמל), החניון יהיה מוכן (משמע, הוא טרם הושלם), וכן הלאה. מסיכום פגישה זה עולה בבירור, כי כל מה שהתחייבה הנתבעת להשלים עד ליום 1.3.2018, על מנת שניתן יהיה למסור לדיירים דירות ראויות למגורים, לא הושלם בפועל נכון ליום 18.5.2018, חדשיים וחצי מאוחר יותר, ואף לא היה צפוי להיות מושלם לכל הפחות במהלך חודש נוסף.

96. כאשר עומת עם תכתובת דוא"ל זו ניסה הנתבע להתנער מסיכום הפגישה בטענה כי לא הוא ערך אותו (עמ' 72, ש' 25 ואילך); אלא שדין נסיון זה להידחות מכל וכל: בהודעת הדוא"ל ששלח רביד לנתבע ביום 21.5.2018, אליה צורף סיכום הפגישה, הוא ביקש ממנו: "תוכל בבקשה לעבור עליו לפני שאני שולח לכולם ולוודא שהתוכן והנוסח מקובל עליך ומשקף נכון את מה שנאמר בפגישה". בתשובה כתב הנתבע (רק ביום 27.5.2018 ולאחר פנייה נוספת של רביד): "קיבלתי את סיכום הפגישה ואני מאשר אותו עם מספר דגשים". ברי כי יש להעדיף ראיה כתובה זו על פני עדותו של הנתבע בעניין זה בבית המשפט.

97. עוד ניסה הנתבע להסביר בעדותו, כי סיכום הפגישה נוגע למסירת הבניין ולא למסירת הדירות; אלא שהדבר סותר את האמור במפורש בסיכום הפגישה - אשר אושר כאמור על ידי הנתבע - ולפיו מועד מסירת הבניין כולל גם את הדירות שיהיו אז "ראויות לאכלוס". גם בעניין זה עדותו של הנתבע הינה עדות שבעל-פה כנגד מסמך בכתב, וברי כי יש להעדיף את תוכנו של האחרון.

98. לשאלה הפשוטה, האם נכון למועד פגישה זו היו עדיין פיגומים בבניין נתן הנתבע שוב ושוב תשובות עמומות ומתחמקות (גם בתשובה לשאלות בית המשפט עצמו), ולבסוף השיב שאינו זוכר (עמ' 73, ש' 10 - עמ' 74, ש' 12); יוזכר, כי במועד הביקור שקיים כב' השופט פרידמן בבניין ביום 28.5.2019, שנה בדיוק לאחר מועד פגישת הבעלים עם הנתבע, עדיין היו במקום פיגומים שחסמו את הכניסה לבניין. הנתבע אישר זאת בעדותו (עמ' 74, ש' 37 ואילך) [אם כי באותה נשימה טען שהתובעים היו יכולים להיכנס לדירתם דרך חניון הבניין (עמ' 75, ש' 16 ואילך)]. תמוהה, איפוא, עדותו המתחמקת של הנתבע בעניין זה והימנעותו מלאשר מניה וביה כי במועד הפגישה מיום 18.5.2018 עדיין היו מוצבים פיגומים בבניין.

99. אשר לחיבור לחשמל: כאמור, במועד ביקורו של כב' השופט פרידמן ביום 28.5.2019 עדיין לא היו הדירות מחוברות חיבורי קבע לתשתיות המים והחשמל, ואלו סופקו לדירות בחיבורים זמניים שביצעה הנתבעת לתשתיות המים והחשמל של בניין א'; גם המעלית לא היתה מחוברת עדיין לחשמל. מכאן עולה, בהכרח, כי הדירות לא היו מחוברות חיבורי קבע למים ולחשמל לא ביום 1.3.2018 ואף לא במהלך חודש יוני 2018, כפי שהתחייבה הנתבעת.

100. זאת ועוד: גם מתעודת עובד הציבור של נציג חברת החשמל, מר דרעי, ומעדותו בדיון בסעד הזמני (דיון מיום 27.5.19, עמ' 5, ש' 9 ואילך) עולה, כי במועד המיועד למסירת הדירות על פי הודעת הנתבעת, קרי, 1.3.2018, לא היה הבניין מחובר לחשמל על ידי חברת החשמל. מתעודת עובד הציבור ונספחיה עולה, כי ביום 12.4.2017 פגעו עובדים מטעם הנתבעים בכבל חשמל בעת עבודות חציבה בגג הבניין; חברת החשמל תיקנה את הפגיעה וחייבה בגין כך את הנתבעת בסך של כ - 1,600 ₪; הסכום שולם והחיבור הושב. ואולם ביום 16.5.2017 ביקשה הנתבעת עצמה מחברת החשמל לפרק את כל חיבורי החשמל שבמבנה, לקראת ביצוע עבודות התמ"א. החיבורים פורקו ביום 24.5.2017. ממכתבה מיום 5.2.2019 של נציגת נציבות תלונות הציבור בחברת החשמל עולה, כי עד למועד אותו מכתב לא מסרה הנתבעת לחברת החשמל טופס 4 ולא פתחה בקשה להזמנת בדיקה לקראת חיבור הדירות מחדש לרשת החשמל. לא ניתן איפוא לחלוק על כך, שבמועד מסירת העבודות, לשיטתם של הנתבעים, קרי, 1.3.2018, ואף לא במהלך חודש יוני 2018, לא היה הבניין מחובר חיבור קבע מאושר לחשמל.

101. בנוסף, אין ממש בטענת הנתבעים לפיה חברת החשמל היא זו שניתקה את החשמל, כביכול ביוזמתה וללא מעורבותה של הנתבעת, ובנסיונם להשית עליה את האחריות לניתוק זה: הנתבעת היא זו שביקשה את הניתוק, כנדרש וכראוי לצורך ביצוע העבודות, והיא זו שלא פעלה (נכון ליום 5.2.2019) לחידוש החיבור, בהתאם לנהלי חברת החשמל - הזמנת בדיקה והצגת טופס 4.

102. חיזוק נוסף ניתן למצוא בתכתובת הדוא"ל בין הנתבע ובין תובע מס' 2 (להלן: התובע) מיום 15.7.2018, חודש ימים לאחר המועד הצפוי למסירת הדירות על פי סיכום הפגישה מיום 18.5.2018 (מוצג 7 למוצגי התובעים). הנתבע כתב לתובע: "אני לא מבין לאן אתה חותר, הרי אתה יודע שהדירה שלך לא יכולה להיות מאוכלסת כי חברת חשמל ניתקה את הבניין. ביום שאסנת השתוללה ברחוב אני הסברתי לכם (מעבר לפעמים הקודמות) שחברת חשמל ניתקה לפני זמן רב את החשמל לכל הדירות ואין לכם שום אפשרות להזין את הדירה בחשמל עד טופס 4." על כך השיב לו התובע: "מעולם לא אמרת לנו בדבר ניתוק החשמל. ראה הוואטסאפים שלך שבהם אתה אומר שנוכל להיכנס תוך כמה ימים." אכן, יש בהודעת דוא"ל זו מודה הנתבע כי לא ניתן להתגורר בדירה שאינה מחוברת לחשמל, וכי חיבור הדירה לחשמל אפשרי רק לאחר קבלת טופס 4.

103. בהקשר זה אציין, כי אין בידי לקבל את טענת הנתבעת לפיה הוחזר החשמל לבניין ביום 28.7.2019, טרם מתן טופס 4. לא מצאתי כי אישור חברת החשמל מיום 6.11.2019, לפיו ביום 28.7.2019 הותקן מונה בדירתה של התובעת, סותר את הטענה לפיה הבניין חובר לרשת החשמל רק לאחר הצגת טופס 4 בפני חברת החשמל: ב"כ הנתבעים עימת אמנם את דרעי עם אישור זה וביקש כי יסביר כיצד ניתן אישור על התקנת מונה, כלומר - לשיטת ב"כ הנתבעים - כיצד חובר הבניין שוב לחשמל בטרם ניתן טופס 4; במעמד החקירה הנגדית לא ידע אמנם דרעי למסור תשובה על כך ללא בדיקה (עמ' 11, ש' 5 ואילך); ואולם במסגרת חקירתו על ידי ב"כ התובעים מיד לאחר מכן אישר דרעי, כי התקנתו של מונה אין בהכרח פירושה כי הבניין חובר לרשת החשמל (עמ' 15, ש' 34 ואילך). בהקשר זה אציין, כי בפרוטוקול ביקורו של כב' השופט פרידמן במקום ביום 28.5.2019 צויין כי ישנם מוני חשמל פרטיים בקומת החניון ומונים של חברת חשמל, אשר נמצאים בסמוך וממתינים לחיבור על ידי חברת חשמל; משמע, גם אם התקינה חברת החשמל מונים פרטיים, אלו טרם חוברו לרשת החשמל, משטרם הוצג לה טופס 4, בהתאם לנהליה.

104. אוסיף, כי טענתם של הנתבעים לפיה ביום 1.3.2018 חזרו כל הדיירים - למעט התובעים - לדירותיהם (בין הם עצמם ובין שוכרים מטעמם), ובמקביל הפסיקה הנתבעת לשלם להם את דמי השכירות החדשיים, טענה זו לא רק שאינה מתיישבת עם תכתובת הדוא"ל שהובאה לעיל, ולפיה לכל הפחות בחודש יוני 2018 טרם שב איש לדירות, היא גם לא הוכחה: הנתבעים לא הביאו כעדים מטעמם אף לא אחד מהדיירים האחרים על מנת שיתמוך בטענה זו. בנוסף, ומשאין גם לדעת מהם השיקולים או האילוצים שהניעו כל אחד מהדיירים האחרים לשוב לדירות במועד כזה או אחר, לא ניתן ללמוד מכך דבר לעניין מועד סיום עבודות הבעלים.

105. זאת ועוד, טענה זו אף אינה מתיישבת עם העולה מסיכום הפגישה מיום 18.5.2018, בו הוגדר נושא תשלום שכר הדירה מחודש מרס 2018 ועד למסירת הבניין כאחד מ"הנושאים הפתוחים", כאשר סוכם כי הנתבע ישקול את הדברים ויחזור עם תשובה "בימים הקרובים". מתכתובת הדוא"ל מיום 28.5.2018 שבין רביד ובין שי, אחד הדיירים, בהמשך לפגישה זו (מוצג 6 למוצגי התובעים) עולה, כי עמדתו של הנתבע טרם נמסרה; שי כתב: "לגבי שכ"ד ומסירת הבניין, אני חושב שצריך יותר להצמד ולנסות להבין את תשובתו [של הנתבע - ט.מ.]. סה"כ הענות שלו במייל זה מקדמת כל עוד לא הוכחשה." ניתן להסיק, איפוא, כי גם אם הפסיקה הנתבעת לשלם את דמי השכירות החדשיים לכלל הדיירים, הדבר לא נעשה על דעתם או בהסכמתם. מה עלה בגורל כל אחד ואחד מהם, לא הובהר, ואין הדבר נדרש לצורך הכרעה בהליך זה; עם זאת, כאמור, יש לקבוע כי טענת הנתבעים לפיה כל הדיירים האחרים חזרו לדירות ביום 1.3.2018, איננה נכונה; כפועל יוצא יש לקבוע כי גם טענת הנתבעים לפיה כל מטרתם של התובעים - שהם היחידים שלא חזרו לדירות ביום 1.3.2018 - היא לסחוט את הנתבעים ולהתעשר על חשבונם, משוללת יסוד.

106. אוסיף, כי אין ממש בטענת הנתבעים, לפיה עצם העובדה שהמעלית הותקנה משמע שעבודות הבעלים הסתיימו, זאת משום שהגדרת "עבודות הבעלים" בסעיף 2 להסכם כוללת, בין היתר, "התקנת מעלית" (סעיף ה' להגדרת המונח); ראשית יש לזכור, כי נכון למועד ביקורו של מומחה התובעים אינג' עמית זיו בדירה ביום 21.11.2018 המעלית כלל לא הותקנה; ואילו במועד ביקורו של כב' השופט פרידמן מיום 27.5.2019 היא אמנם הותקנה, אך לא פעלה. מכל מקום, סעיף 9.1(ה) להסכם קובע כי סיום הפרוייקט משמעו, בין השאר, חיבור המעלית לחיבור חשמל קבוע; מכאן שלא ניתן לראות בעצם התקנתה משום אינדיקציה לכך שעבודות הבעלים הסתיימו, כטענת הנתבעים.

107. על תמיהות בית המשפט בעניין זה השיב הנתבע (עמ' 67, ש' 6 ואילך) כי -

     "כל מה שכתוב כאן [בהגדרת "סיום העבודות" בסעיף 9.4 להסכם - ט.מ.] היה. המעלית הותקנה והיא הייתה בתור פיר בטון גם, שגם הוא היה גמור...

     כב' השופטת: אבל לא היה לה חשמל.

     ת. לא היה חשמל, לא. לא קראת הפעלה, נכון? [כלומר, לשון הסעיף אינה דורשת כי המעלית תפעל - ט.מ.]

     [...]

     ת. בואו נבין חברים. המעלית על כל מרכיביה, לרבות פיר בטון שלה שהיא יושבת בתוכו הושלמה, על חשמל זמני היא גם נסעה. אבל, אסור להסיע אדם במעלית ללא אישור מכון תקנים, ואת זה לא יכולנו לקבל בלי חשמל קבוע מחברת חשמל. ז"א, מה שקראת בסעיף הזה בוצע במלואו.

     כב' השופטת: אני רוצה רגע לשאול שאלה - מה אתם התכוונתם בסעיף הזה, שאתם מפסיקים לשלם שכירות במועד שבו אתם השלמתם את הדירות, לטענתכם, הדירות מושלמות, עבודות הבעלים הושלמו לגמרי...

     ת. נכון .

     כב' השופטת: אבל אי אפשר להיכנס לגור בהן...

     ת. למה?

     כב' השופטת: כי אין מעלית, אין חשמל, כי אין מים וכו' וכו', אבל אתם מבחינתכם "אנחנו סיימנו את עבודות הבעלים, ומבחינתי אתה יכול להיכנס לדירה" [...] הוא יכול להיכנס לדירה, אבל הוא לא יכול לחיות שם.

     ת. לכאורה, זה נכון. אבל..."

     [...]

     כב' השופטת: [...] נגיד שהדירה של הגב' ציטיאד היתה מושלמת [...] אפשר לגור, אפשר להיכנס אליה, רק למעט שאין שם חשמל ומעלית?"

108. תשובותיו של הנתבע לשאלות אלו היו מתחמקות, מתפתלות ורחוקות מלהיות מספקות. אין צורך להכביר מילים על כך שאין אפשרות להתגורר בדירה שאיננה מחוברת לחשמל (והרי גם הנתבע הסכים לכך בדוא"ל שלו לתובע מיום 15.7.2018), ונסיונותיו של הנתבע לתלות את האחריות לכך שהתובעים לא נכנסו לדירה במצבו הרפואי של התובע או בכשלון נסיונותיהם להשכירה או למכרה לא היה במקומם ודינם להידחות.

109. מכל האמור לעיל עולה, כי על אף התחייבויותיה של הנתבעת - אשר היא עצמה, כאמור, ראתה בקיום הדרישות שפורטו בהודעת הדוא"ל של רביד מיום 31.12.2017 ובסיכום פגישת הבעלים עם הנתבע מיום 18.5.2018 כתנאי לראות את הבניין ואת הדירות כראויים למגורים - הדירות לא נמסרו כשהן ראויות למגורים לא ביום 1.3.2018 (כפי שהובטח בהודעת הדוא"ל של רביד); לא בחודש יוני 2018 (כפי שהובטח בפגישת הבעלים עם הנתבע), ואף לא כשנה לאחר מכן, בסוף חודש מאי 2019, במועד ביקורו של כב' השופט פרידמן בבניין. מכאן שיש לדחות מכל וכל את טענתה של הנתבעת לפיה מועד סיום עבודות הבעלים חל ביום 1.3.2018.

     מועד סיום עבודות הבעלים אל מול מועד תום הפרוייקט

110. מהו היחס שבין מועד סיום עבודות הבעלים ובין מועד תום הפרוייקט? ההסכם מבחין בין שני המונחים: כאמור, בסעיף 2 להסכם הוגדר "הפרוייקט" ככולל שני מרכיבים: עבודות הבעלים ובניית דירות היזם. סעיפים 9.1 ו - 9.4 קובעים כי סיום הפרוייקט יהיה בתוך חמישה חדשים ממועד סיום עבודות הבעלים. מועד סיום עבודות הבעלים רלוונטי לעניין הפיצוי המוסכם, כאשר סעיף 17.3 להסכם קובע כי איחור במסירת עבודות הבעלים מעבר ל - 60 יום מקנה לבעלים זכות לקבלת פיצוי מוסכם של 5,000 ₪ לחודש, עד למועד תום הפרוייקט; ואילו מועד תום הפרוייקט רלוונטי הן לעניין מועד תום תשלום הפיצוי המוסכם בגין האיחור במסירת עבודות הבעלים, והן לעניין מועד תום תשלום דמי השכירות (על פי הנספח הטכני).

111. אכן, אין בהסכם הגדרה ברורה באשר ליחס שבין מועד סיום עבודות הבעלים ובין מועד קבלת טופס 4, והאם מסירת עבודות הבעלים מותנית בהצגת טופס 4, לא לעניין תשלום דמי השכירות ולא לעניין תשלום הפיצוי המוסכם בגין האיחור במסירה.

112. לטענת הנתבעים, אין ולא יכולה להיות חפיפה בין מועד סיום עבודות הבעלים ובין מועד קבלת טופס 4, ואין האחד מותנה בשני; וזאת לאור לשון הסיפא לסעיף 9.4 להסכם, הקובעת, כי סיום עבודות הבעלים אינו מותנה בקבלת טופס 4; נקבע שם (כפי שנקבע גם בסעיף 9.1(ה) להסכם) כי בתוך 5 חדשים ממתן הודעת הנתבעת על סיום עבודות הבעלים יהיה עליה להשלים את כל הפרוייקט, לדאוג להפעלת המעלית ולהציג טופס 4.

113. מאידך טוענים התובעים, כי הצגת טופס 4 הינה תנאי למסירת דירה, ומסירה ללא טופס 4 איננה מסירה; כך על פי פסיקת בתי המשפט (ע"א (מח' חי') 8541-01-19 לוי נ' בוארון [27.10.2010], להלן: עניין לוי נ' בוארון), לפיה הוראה בהסכם לפיה מסירת הדירה תיעשה גם טרם קבלת טופס 4 נוגדת את הוראות הדין והתקנות המחייבות קבלת טופס זה טרם חיבור לתשתיות והתאמת הדירה לשימוש, ועל כן הוראה כזו בהסכם היא פסולה; כך גם על פי החלטתו מיום 23.7.2019 של כב' השופט פרידמן בסעד הזמני, בה קבע כי לצורך חובת תשלום דמי השכירות, העבודות בדירת התובעים יחשבו כאילו הסתיימו רק לאחר מתן טופס 4 וחיבורה כדין לתשתיות המים והחשמל.

114. אקדים ואומר: קביעותיו של כב' השופט פרידמן במסגרת הדיון בסעד הזמני אינן מהוות מעשה בית דין בתביעה העיקרית; כך על פי ההלכה הפסוקה לפיה החלטת ביניים אינה יוצרת מעשה בית דין (ע"א 3604/02 אוקו נ' שמי, פ"ד נו(4) 505 [2002]; רע"א 4472/10 Proneuron Biotechnologies ,Inc. נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ [6.10.2010]), ולפיה מימצאים עובדתיים שנקבעו לצורך החלטה בסעד הזמני אינם מחייבים בבוא בית המשפט ליתן פסק דין סופי בתובענה.

115. יחד עם זאת, ובכל הכבוד, אני מצרפת בעניין זה את דעתי לדעתו של כב' השופט פרידמן.

116. כאמור, הפרוייקט כולל הן את העבודות בדירות הבעלים והן את בניית דירות היזם; סיום הפרוייקט, על פי הסיפא לסעיף 9.4, משמעו סיום כל העבודות בבניין (הן עבודות הבעלים והן דירות היזם), הפעלת המעלית, חיבור כל התשתיות בחיבור קבע המאושר על ידי הגורמים המוסמכים והצגת טופס 4. האם נובע מכך כי סיום עבודות הבעלים, על פי הרישא לסעיף 9.4, כולל חיבור מחדש של כל התשתיות בחיבור קבע מאושר גם בדירות אלו, תשתיות שנותקו לצורך ביצוע העבודות, או שמא חיבור זמני, לאו דווקא מאושר, אך המאפשר מגורים בדירה, וזאת עד להשלמת הפרוייקט כולו וקבלת טופס 4?

117. בעניין זה טוענים הנתבעים, כי סיום עבודות הבעלים משמעו גם חיבור זמני המאפשר מגורים בדירה; פרשנות אחרת מתעלמת, לשיטתם, מכך שביצוע הפרוייקט הצריך פירוק של התשתיות הקיימות בבניין והוצאת הדיירים אל מחוצה לו עד להתקנת תשתיות חדשות.

118. עיון בהסכם מלמד, כי אין בו קביעה פוזיטיבית לפיה הפרוייקט כרוך בהוצאת הדיירים מדירותיהם; אין גם קביעה הפוכה: בסעיף 7.17 להסכם נקבע, כי הבעלים ו/או מי מטעמם עשויים להמשיך ולהתגורר בדירותיהם במהלך ביצוע הבניה; בסעיף 6.16 אישרו הבעלים כי ידוע להם כי צפויים להם אי נוחות ומטרד במשך כל תקופת הבניה, וכי הם לא יהיו זכאים לכל פיצוי או תשלום בגין כך. האם ניתן ללמוד מסעיפים אלו, כפי שמבקשים הנתבעים ללמוד, כי חובת תשלום דמי השכירות חלה רק לתקופה המוגבלת והמסויימת בה תבצע הנתבעת את העבודות בדירות כל אחד מהבעלים, תקופה בה ייאלץ כל דייר לצאת מדירתו? לטעמי, התשובה לכך שלילית. אין בהסכם כל קביעה מפורשת כזו; אדרבא, לשונו של ההסכם בעניין זה (הגם שמדובר בנספח הטכני ולא בהסכם העיקרי) ברורה, ועל פיה חובת תשלום דמי השכירות היא "לכל תקופת הפרוייקט"; "הפרוייקט" כולל, כאמור, הן את עבודות הבעלים והן את בניית דירות היזם, לרבות הצגת טופס 4 (סעיף 9.4). על פניו אין לשון זו דורשת פרשנות, ודאי לא כזו שהצדדים לא העלו על דעתם בעת חתימת ההסכם, כטענת הנתבעים, טענה שנטענה בעלמא ולא הוכחה.

119. סבורתני כי התשובה לא תשתנה גם אם נאמר כי הנספח הטכני, בהיותו נספח, אינו בו כדי לקבוע מסמרות באשר להסכם העיקרי (ואינני אומרת זאת); אכן, ההסכם העיקרי שותק בעניין השאלה האם ישולמו דמי השכירות עד למועד בו יתאפשרו מגורים בדירה גם ללא קבלת טופס 4; בנסיבות אלו, עלינו להידרש לכללי פרשנות ההסכם.

120. סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים) מורה, כי חוזה מתפרש על פי אומד דעתם של הצדדים. ההתחקות אחר אומד דעת הצדדים מצריכה פרשנות תכליתית באופן המייחס משקל לתכלית החוזה, להיגיון העומד מאחורי ההתקשרות ולמטרה שביקשו הצדדים להגשים באמצעות החוזה (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום [1995] (להלן: הלכת אפרופים). כאשר לשון ההסכם ברורה וחד משמעית, אזי היא משקפת את אומד דעת הצדדים ולפיכך יש להעניק לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם; ואולם, במקרים בהם לשון ההסכם אינה ברורה דיה, אזי יש צורך לבחון את הנסיבות החיצוניות להסכם על מנת ללמוד על אומד דעתם של הצדדים לו ולהסתייע בהן לצורך פרשנות ההסכם. בהלכת אפרופים נקבע, כי בבואו של בית המשפט לפרש חוזה או כל התחייבות משפטית אחרת, עליו להתחקות אחר אומד דעתם הסובייקטיבית של הצדדים ואחר "המטרות, היעדים, האינטרסים והתכניות אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים", זאת על מנת לממש את רצונם המשותף של הצדדים בעת עריכת ההסכם. גם התנהגות הצדדים להסכם לאחר כריתתו מהווה כלי פרשני רב משמעות, אשר יש בו כדי להעיד על כוונת הצדדים בשעת ההתקשרות ועל האופן שבו הצדדים עצמם הבינו את החוזה [ע"א 376/76 פקיד השומה ירושלים נ' אריזדה, פ"ד לא(1), 441,436 [1976]; רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ ואח' [26.2.2012]).

121. בענייננו, הנסיבות החיצוניות האופפות את ההסכם, כמו גם התנהלות הצדדים לאחר מועד כריתת ההסכם, במיוחד כעולה מתכתובת הדוא"ל בין הצדדים לאחר ה - 1.3.2018, כל אלו מצביעות ומעידות על כוונת הצדדים - הן הדיירים והן הנתבעת - בשלב הטרום-חוזי ובמועד כריתת ההסכם, לפיה סיום עבודות הבעלים משמעו קבלת דירה משופצת לאחר הוספת כלל התוספות אותם התחייבה הנתבעת להוסיף (ממ"ד מרפסת ותוספת שטח), כשהיא מחוברת חיבור קבע לתשתיות מים וחשמל, וכן בניין מוכן ומשופץ, לרבות מעלית תקינה ועובדת, עם גישה מסודרת לבניין, ללא פיגומים המקשים על הגישה אליו. כל פרשנות אחרת של "סיום עבודות הבעלים", לפיה משמעו של מונח זה הינו קבלת דירה ללא חיבורי קבע מאושרים של מים וחשמל וללא מעלית תקינה ועובדת, הינה בלתי סבירה ואינה מתיישבת עם השכל הישר; פרשנות כזו אינה יכולה להתיישב עם כוונתם הסבירה של הצדדים בשלב הטרום-חוזי, במיוחד ביחס לתובעים, שהינם אנשים מבוגרים.

122. תנאי מוקדם לחיבור קבע של הדירות לתשתיות מים וחשמל ולמעלית עובדת הוא קבלת טופס 4; אין בידי לקבל, לפיכך, את טענת הנתבעים, לפיה מסירת דירה ובה חיבורים זמניים למים ולחשמל (המוזנים מחיבורים ארעיים לבניין א'), במקום חיבורי קבע המאושרים על ידי הגורמים המוסמכים הרלוונטים, כאשר המעלית איננה עובדת ובטרם קבלת טופס 4, הינה "מסירה" של דירות הבעלים. קביעה לפיה מסירת דירה עם חיבורים ארעיים בלתי מאושרים לתשתיות מים וחשמל, בניגוד לדיני התכנון והבניה, הינה "מסירה", אף אם הדיירים הסכימו לכך, איננה מתיישבת עם תכליתם החקיקתית של דיני התכנון והבניה ומנוגדת למדיניות משפטית ראויה.

123. אכן, בעניין לוי נ' בוארון קבע בית המשפט המחוזי בחיפה כי טופס 4 הוא אישור הניתן על ידי הועדה המקומית לתכנון ולבניה, כתנאי הנדרש על פי סעיף 157(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 ועל פי תקנה 5 לתקנות התכנון והבניה (אישורים למתן שירותי חשמל, מים וטלפון, תשמ"א-1981; לצורך קבלת הטופס נדרש מורשה ההיתר להצהיר, כי המבנה לא רק נבנה בהתאם להיתר, אלא כי הוא ראוי לשימוש, לרבות אישור כי חיבור החשמל נעשה כדין והינו חיבור תקני וחוקי. בהתאם נפסק שם כי טופס 4 - "הוא איפוא הצהרה של מוסדות התכנון [...] כי הבניה הושלמה באופן המאפשר איכלוס ושימוש כאשר מדובר במבנה המיועד למגורים, ובהעדרו של טופס כזה יש משום אזהרה הן לבונה והן לרוכש זכות השימוש במושכר, עלול להיווצר סיכון ממשי באופן חיבורו של המבנה לחשמל, מים ולטלפון, ועד להוצאת אישור כאמור חל למעשה איסור לחיבורו של המבנה לתשתיות הבסיסיות הנדרשות לצורך שימוש ראוי במבנה. מדובר איפוא בהוראה קוגנטית שאין להתנות עליה." (עניין לוי נ' בוארון, פסקה 18; בקשת רשות ערעור על פסק הדין נדחתה - רע"א 8725/10 לוי נ' בוארון [25.5.2011]).

124. עולה, איפוא, כי גם לו היה ההסכם כולל הוראה לפיה סיום עבודות הבעלים, לעניין מועד הפסקת תשלום דמי השכירות, משמעו אפשרות פיזית להתגורר בדירה, כאשר היא מחוברת חלקית בלבד ובאופן ארעי ובלתי מאושר לתשתיות, וגם ללא טופס 4 - וכאמור, הוא אינו כולל הוראה כזו - הרי שלאור ההלכה הפסוקה בעניין לוי נ' בוארון, הוראה כזו תהא פסולה, שכן הינה מתנה על הוראה קוגנטית.

125. מכל המקובץ לעיל יש לקבוע, אם כן, כי מועד מסירת עבודות הבעלים, לצורך קביעת חובת תשלום דמי השכירות, הינו מועד קבלת טופס 4, קרי, 3.8.2020.

     סיכום ביניים

126. מקביעותיי לעיל נובעות המסקנות הבאות:

     א.הנתבעת איחרה בשנה ושמונה חדשים בקבלת היתר הבניה: כאמור, זה התקבל ביום 31.10.2016 במקום ביום 5.3.2015, 12 חדשים ממועד חתימת ההסכם;

     ב.הנתבעת איחרה בשנתיים, חדשיים ושבועיים בסיום העבודות: אלו היו אמורות להסתיים תוך 18 חדשים ממועד מתן ההיתר, כלומר, עד ליום 16.6.2018; בפועל הן הסתיימו ביום 3.8.2020, מועד קבלת טופס 4. סך הכל מדובר ב - 806 יום שהם 26.8 חדשים.

     הפחתות מתקופת האיחור

127. הנתבעים טענו, כי אין להתעלם מכך שנגרמו עיכובים מצד בעלי הדירות וכן עיכובים נוספים שלא היו בשליטת הנתבעים, לרבות ניתוק הבניין מחשמל על ידי חברת החשמל ואי חיבורו מחדש ללא כל סיבה. אין בידי לקבל טענות אלו.

128. סעיף 9.2 להסכם קובע, כי איחור בתחילת ביצוע הפרוייקט או בסיומו בשל שינויים בעבודות הבעלים שהתבקשו, לא יהווה הפרה של ההסכם על ידי היזם. סעיף 17.4 להסכם קובע, כי עיכובים שאינם בשליטת החברה, הנובעים מהתנגדויות או עיכובים הנעוצים בעיריה, בועדה המקומית או הליכים משפטיים לא יבואו במניין הימים לחישוב הפיצוי בגין איחור במסירת עבודות הבעלים.

129. ראשית, לעניין השינויים בעבודות הבעלים; טענות הנתבעים בעניין זה נטענו באופן כללי וסתמי, ובשפה רפה. לא הובאה להן ולו ראשית ראיה. אינני מוצאת לפיכך לקבוע כי יש להפחית מתקופת הפיצוי בגין גורם זה.

130. שנית, לעניין ניתוק הבניין מהחשמל: מוטב היה לולא היתה טענה זו מועלית. כאמור, תעודת עובד הציבור של חברת החשמל ונספחיה מלמדים כי החשמל לבניין נותק לבקשתה של הנתבעת עצמה, ולא חודש משום מחדלה להזמין בדיקה ולהציג טופס 4; זאת בנוסף על קביעתי לעיל, כי האישור על התקנת המונה בדירת התובעים אינו מעיד על חיבור הבניין לחשמל, כפי שאישר מר דרעי בעדותו.

131. שלישית, לעניין העיכובים בהתנהלות העיריה והועדה המקומית, ובעיקר לעניין הוצאת היתר הבניה: כאמור, ההיתר ניתן באיחור של שנה ושמונה חדשים מעבר לשנה בה הוקצב בהסכם לקבלתו. לא זו אף זו, הגם שבהסכם נקבע כי על הנתבעת לדאוג לקיום התנאים הנדרשים להוצאת ההיתר, לפי דרישת הועדה, בתוך 3 חדשים (סעיף 9.1(ב) להסכם), בפועל ארך הדבר למעלה משנה (התנאים לקבלת ההיתר נקבעו ביום 26.10.2015, ההיתר ניתן ביום 2.11.2016).

      

      

132. בחקירתו הנגדית נשאל הנתבע ביחס לאיחור בקיום התנאים למתן ההיתר והסביר:

     "אז אני מסביר, הדיירים חותמים על סקיצה שעל בסיסה נקבע לוח זמנים. בפועל, לצערי, עיריית חיפה לא נתנה היתר תוך 12 חודשים והלכה ודרשה הרים וגבעות לשינויים בחניות, ובקירוי, ובגישה והדבר הזה ..." (עמ' 58, ש' 6-4);

     ובהמשך:

     "בואו, תבינו משהו... צריך להבין פה שני דברים - א, התכנית שיצאנו איתה לדרך בחוזה, כן? אתה יכול להראות גם את התכנית, לא רק את הסעיף, היא שונה בתכלית והרבה יותר מצומצמת ממה שבסוף העירייה דרשה מאיתנו. זה א'. ב', לדיירים יש חוזה בהסכם של תחנת יציאה בלי שום דרישה לפיצוי מהם, יכלו הדיירים לבוא אליי ולהגיד לי "חביבי, אתה לא עמדת בהתחייבות שלך ולפי סעיף זה וזה אתה מקבל היום צו סילוק. אף אחד מ - 12 הדיירים לא בא ואמר את זה, לא מששת הדיירים שלהם ולא גם בבית העליון, ולכן לא הייתה אף טענה, מכיוון שהם ידעו את הויה דולורוזה שעשינו בעירייה כדי להוציא להם את ההיתר." (עמ' 58, ש' 33-23).

133. מאידך, בהמשך עדותו ובמענה לשאלות בית המשפט טען הנתבע, כי לא היתה כל בעיה לקבל את האישורים הנדרשים מהגופים השונים (מהנדס קונסטרוקציה, כיבוי אש וכדומה), וכלשונו - הדבר יכול להיעשות "בקלי קלות" (עמ' 61, ש' 23); ואולם, לדבריו - "אבל בעיריית חיפה יש סחבת שהחבר הזה מכיר אותה היטב וכולנו מכירים אותה..." (שם, ש' 24 ואילך ושוב בעמ' 63, ש' 28 ואילך); הסבר מניח את הדעת לכך שעבר פרק זמן של כשנה לקיום התנאים שהציבה העיריה למתן ההיתר לא סיפק הנתבע.

134. אין חולק, כי הנתבעת הינה חברה מנוסה בפרוייקטים מסוג זה ואין זה פרוייקט התמ"א הראשון שעשתה; כך שבוודאי היתה מעורה היטב בכל התהליך הנדרש לשם קבלת היתר בניה, לרבות "הסחבת", כלשונו של הנתבע, בעיריית חיפה ש"כולנו מכירים אותה"; מצופה היה, איפוא, מהנתבעת שלא תתחייב לכך שהיתר הבניה יוּצא תוך 12 חדשים, פרק זמן בלתי ריאלי בעליל; קל וחומר לאור הסברו של הנתבע, לפיו בשנת 2014 היה עדיין כל נושא תמ"א 38 בחיתוליו, ולכן לא ידעה העירייה כיצד לטפל בו (עמ' 62, ש' 3 ואילך). דווקא משום כך לא היה מקום כי הנתבעת תתחייב לפרק זמן של 12 חדשים לקבלת ההיתר. הנתבעת, כיזם ותיק ומנוסה, היתה צריכה לצפות כי התהליך לקבלת היתר הבניה מעיריית חיפה יארך למעלה משנה, ולתת לכך ביטוי מתאים במסגרת ההסכם; שהרי לוח הזמנים מתחיל להימנות ממועד קבלת היתר הבניה, ואם זה ניתן באיחור, חל עיכוב בלוח הזמנים כולו.

135. לא בכדי, העיד הנתבע, הלקח שנלמד מעניינם של התובעים הוא כי בהסכמים החדשים עליהם חותמת הנתבעת אין היא מתחייבת למועד קבלת ההיתר, אלא קובעת כי אם לא יתקבל ההיתר תוך 24 חדשים (ובחלק מההסכמים - 36 חדשים), רשאים הדיירים לבטל את ההסכם (עמ' 64, ש' 7 ואילך).

136. מכל האמור לעיל, וכיוון שהנתבעת ידעה ולכל הפחות צריכה היתה לדעת, כי פרק הזמן לקבלת ההיתר כפי שנקבע בהסכם, קרי, שנה אחת, הינו פרק זמן בלתי ריאלי כלל, היא לא תוכל להסתמך על חריגה מפרק זמן זה לצורך הפחתת התקופה הרלוונטית לחישוב הפיצויים בגין האיחור בסיום ביצוע הפרוייקט.

     הפיצוי בגין האיחור במסירת עבודות הבעלים

137. כאמור, מדובר ב - 26.8 חדשים. בהתאם לסעיף 17.3 להסכם, במקרה של איחור מעל לחדשיים, ישולם פיצוי עבור כל חודש מחדשי האיחור.

138. הפיצוי החדשי הינו 5,000 ₪, ומשוערך להיום ממועד חתימת ההסכם: 5,470 ₪. סכום זה במכפלת 26.8 חדשים מביא לסך של 146,596 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה (מיום 3.8.2020 ועד היום) - 148,866 ₪.

     תשלום דמי השכירות

139. כאמור, קבעתי כי חובת דמי השכירות חלה עד למועד מתן טופס 4.

140. בהחלטתו בסעד הזמני קבע כב' השופט פרידמן כי על הנתבעת להמשיך ולשלם לתובעים את דמי השכירות החדשיים ממועד הגשת התביעה (28.12.2018) ועד למועד מתן טופס 4, אשר במועד מתן ההחלטה טרם ניתן.

141. לאור קביעתי לעיל, יש להורות על תשלום דמי השכירות לחדשים מרס-דצמבר 2018, סך הכל עשרה חדשים.

142. הפיצוי החדשי הינו 3,300 ₪, ומשוערך להיום ממועד חתימת ההסכם: 3,610 ₪. סכום זה במכפלת 10 חדשים מביא לסך של 36,100 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה (מיום 28.12.2018 ועד היום) - 36,586 ₪.

     הנזקים לדירת התובעים 

143. כאמור, מומחה בית המשפט העריך את שווי הנזקים על סך של 4,446 ₪. התובעים אימצו למעשה קביעה זו בכתב התביעה המתוקן.

144. אף הנתבעים לא העלו בסיכומיהם השגות כנגד חוות הדעת, לא לעניין שיעור הערכת הנזקים בה ולא לעניין אחריותם לליקויים שמצא המומחה ולחובתם לשאת בעלויות תיקונם.

145. לא מצאתי לנכון להורות לנתבעת להשלים את העבודות ולבצע את התיקונים, זאת נוכח חוסר האמון המוחלט בין הצדדים; התובעים עצמם לא ביקשו זאת.

146. מכאן שאני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעים את עלות התיקונים בסך של 4,446 ₪, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד חוות הדעת (24.8.2020) - 4,983 ₪.

     החניות 

147. כאמור, בעניין זה הגיעו הצדדים לידי הסדר פשרה לאחר הגשת הסיכומים, ועל כן אינני נדרשת לדון בו.

     עגמת נפש

148. התובעים עותרים לפיצוי בסך 15,000 ₪ בגין עגמת נפש. לעניין זה מסתמכים התובעים על סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות).

149. מנגד טוענים הנתבעים, כי משעה שנקבע בהסכם פיצוי מוסכם, הרי שפסיקת פיצוי נוסף בגין נזק בלתי ממוני הינה כפל פיצוי; בכך הם מסתמכים על סעיף 15(ב) לחוק התרופות. כן הם מפנים לפסקי דין ששללו אפשרות לפסיקת פיצוי בגין עגמת נפש בגין איחור במסירת דירה לפי חוק המכר (דירות), תשל"ג-1973.

150. אין בידי לקבל טענה זו. ההסכם בין הצדדים אינו קובע שיעור פיצוי מוסכם למקרה של הפרתו; במקרה של הפרה הוא קובע זכות ביטול, אך לא פיצוי מוסכם. הפיצוי המוסכם נקבע רק לעניין האיחור במסירת עבודות הבעלים. כיוון שטענות התובעים נוגעות להפרות נוספות של ההסכם, כגון אי תשלום דמי השכירות, אינני מוצאת כי סעיף 15(ב) לחוק התרופות חל במקרה דנא, ועל כן אין נשללת מהתובעים הזכות לתבוע, במקרה דנא, פיצוי בגין נזק בלתי ממוני.

151. אכן, הדין הישראלי מכיר בפיצוי בגין עגמת נפש ומעניק לבית המשפט שיקול דעת רחב באשר לשיעור הפיצוי. עם זאת, הפסיקה קבעה כי על הטוען לנזק שאינו ממוני הנטל להוכיח הן את הנזק והן את הקשר הסיבתי (ע"א 3437/93אגד, אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' אדלר, [18.5.1998]).

152. במקרה דנא סבורתני כי התובעים עמדו בנטל הנדרש. התנהלות הנתבעת היתה לקויה מלכתחילה ולכל אורך הדרך. דומה כי אין ולו מועד אחד מבין אבני הדרך בלוח הזמנים לביצוע הפרוייקט בו עמדה הנתבעת: לא באשר למילוי תנאי ההיתר, לא באשר למועד קבלת ההיתר, לא באשר למועד מסירת עבודות הבעלים וסיום הפרוייקט כולו, כאשר אלו נדחו פעם אחר פעם, תוך הפרת התחייבויותיה של הנתבעת שוב ושוב; התובעים, כמו שאר הדיירים, נאלצו לפנות שוב ושוב אל הנתבעת ולא זכו למענה ראוי. כבר ציינתי לעיל, כי אפילו על פנייתו מיום 21.5.2018 של רביד לנתבע לאישור סיכום הפגישה טרח הנתבע להשיב רק ביום 27.5.2018, ואף זאת לאחר תזכורת מצדו של רביד. התנהלות נקודתית זו מלמדת על התנהלותם הכללית של הנתבעים. בסופו של דבר קיבלו התובעים את דירתם באיחור של למעלה משנתיים. בדומה הפסיקה הנתבעת את תשלום דמי השכירות באופן חד צדדי וללא כל הצדקה, כאשר היא עצמה ידעה היטב כי ביום 1.3.2018 לא הושלמו עבודות הבעלים והדירות אינן ראויות עדיין למגורים. עבודות אלו הושלמו חדשים ארוכים לאחר מכן, ובכל זאת אילצה הנתבעת את התובעים לכתת את רגליהם לבית המשפט, להגיש תביעה ולעתור גם לסעד זמני. לאור כל אלו, לא יכולה להיות מחלוקת בדבר עגמת הנפש הרבה שנגרמה לתובעים, במיוחד נוכח גילם ומצבם הבריאותי.

153. לאור כל האמור לעיל, וכיוון שהתובעים העמידו את סכום הפיצוי בגין מרכיב זה על 15,000 ₪, אני פוסקת להם סכום זה במלואו.

     סוף דבר

154. לאור האמור לעיל, אני פוסקת לתובעים את הסכומים הבאים:

     פיצוי בגין האיחור במסירה:148,866₪

     תשלום דמי שכירות:36,586₪

     פיצוי עבור הנזקים לדירה:4,983₪

     עגמת נפש:15,000₪

     סך הכל:205,435₪

155. בנוסף אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעים שכר טרחת עורך דין בסך כולל של 30,000 ₪.

156. לעניין ההוצאות: לטענת הנתבעים אין לפסוק לתובעים את הוצאות בדבר חוות הדעת המופרכת והמופרזת, לטענתם, של מומחה התובעים. ואולם, עיון בחוות דעתו של מומחה בית המשפט מעלה, כי מרבית הליקויים שפורטו בחוות דעתו של מומחה התובעים תוקנו בינתיים על ידי הנתבעת; מכאן, שהפער הניכר בין עלות התיקונים על פי מומחה התובעים ובין עלות זו על פי מומחה בית המשפט אינו נובע מהפרזה או הגזמה, אלא פשיטא, משום שהליקויים תוקנו בחלקם. מכאן שאין מקום לסנקציה הנדרשת מצדם של הנתבעים שלא לפסוק לתובעים את שכר המומחה מטעמם כלל. מנגד, כיוון שמומחה בית המשפט קבע כי חוות הדעת הוגשה טרם זמנה, מצאתי לנכון לפסוק לתובעים שכר חלקי, אותו אני מעריכה (בהעדר קבלות עבור שכר הטרחה ששולם בפועל) על 3,000 ₪.

157. מעבר לכך ישיבו הנתבעים לתובעים את אגרת המשפט ואת חלקם בשכרו של מומחה בית המשפט, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד כל תשלום ועד היום.

158. הסכומים ישולמו לתובעים יחד ולחוד; בתשלום עד לסך של 240,000 ₪ (גובה ערבותו האישית של הנתבע לחיובי הנתבעת) יישאו הנתבעים יחד ולחוד.

159. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

160. הערבות שהפקידה בתם של התובעים בידי הנתבעים (ככל שהופקדה כזו בפועל) תושב לידיה בתוך 30 יום.

      

     המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

      

      

     ניתן היום, ט' ניסן תשפ"ג, 31 מרץ 2023, בהעדר הצדדים.