ת"א 67874-12-20 'ש נ' ג'

לפני ביהמ"ש תביעת משכיר נגד שוכר בגין הסכם שכירות.

כתב התביעה

1. התובע הגיש ביום 29.12.20 כתב תביעה נגד הנתבע ובו ביקש לחייב אותו לשלם לו הסך של 243,594 ₪ בגין חוב שכר דירה ונזקים נטענים שונים.

    

   כתב ההגנה

2. הנתבע הגיש ביום 23.5.21 כתב הגנה בו דחה טענות התובע.

    

   הגשת ראיות

3. מכיוון שלא הוגשו בקשות מקדמיות עד המועד שנקבע לכך, ביהמ"ש נתן ביום 18.10.21 צו להגשת ראיות. התובע הגיש ראיותיו ביום 1.11.21 והנתבע ביום 12.12.21.

    

   הדיון הראשון

4. הדיון הראשון התקיים ביום 26.12.21. ביהמ"ש קבע מועד לשמיעת ראיות וקצב זמני החקירה.

    

   הגשת תצהיר מר ****

5. התובע הגיש ביום 4.1.22 תצהיר של אחיו מר צ' (להלן: "צ'") לפיו מוותר על כל טענה ביחס להסכם השכירות.

    

   הדיון השני

6. הדיון השני התקיים ביום 22.2.22. נחקרו מר י' והנתבע.

   הגשת סיכומים

7. תמליל הדיון התקבל ביום 10.3.22 וביום 14.3.22 ביהמ"ש נתן צו להגשת סיכומים. התובע הגיש סיכומיו ביום 31.3.22. הנתבע הגיש סיכומיו, בחריגה ממכסת העמודים שנקבעה, ביום 10.5.22 ולכן ביהמ"ש התיר לתובע להגיש סיכומי תשובה, אותם הגיש ביום 19.5.22.

    

   דיון והכרעה

8. על ביהמ"ש להכריע במספר מחלוקות בין המשכיר לשוכר בקשר להסכם השכירות בין הצדדים כפי שיפורט בהמשך.

    

9. להלן גרסאות הצדדים:

    

   טענות התובע

10. התובע טען בכתב התביעה כי הינו הבעלים ובעל החזקה בדירה ברחוב יאשה חפץ 8 בת"א וכי ביום 30.7.12 נחתם בינו ובין הנתבע הסכם שכירות בלתי מוגנת, על פיו הוא השכיר לו את הדירה לשכירות בלתי מוגנת לתקופה של 12 חודשים החל מיום 12.10.12 ועד ליום 12.10.13. תוקפו של הסכם השכירות הוארך 5 פעמים, על ידי חתימה של הצדדים על הסכם המאריך את תקופת השכירות בכל פעם למשך שנה נוספת. בהתאם להוראות הסכם הארכה האחרון שנחתם בין הצדדים, הוארכה תקופת השכירות עד ליום 12.10.18 בדמי שכירות חודשיים של 8,000 ₪.

     

    עוד טען, כי בשנת 2018 הוא התכוון למכור את הדירה, ולכן פנה אל הגב' סיגלית המשמשת כמתווכת דירות. הנתבע ביקש לרכוש את הדירה, ובין הצדדים התנהל מו"מ אשר לא העלה דבר. בהמשך פנה הנתבע אל המתווכת והודיע כי הוא מעוניין לרכוש את הדירה. המתווכת העבירה את המידע אליו והתנהלה חלופת מכתבים. הנתבע הודיע כי הוא נמצא בשלבי מו"מ למכירת דירתו שלו וכי חלק הארי של התמורה ישולם מתוך תמורת המכירה של דירתו.

     

    עוד טען, שלאחר שהצדדים הגיעו לטיוטה מוסכמת של המכר, לרבות תנאי התשלום, נקבע מועד לחתימה על ההסכם ליום 26.11.18. בהתאם, מכיוון שהוא מתגורר באיטליה, הוא הזמין כרטיס טיסה לצורך הגעה לארץ סמוך למועד שנקבע לחתימה על ההסכם. דא עקא, שלמרות הסיכומים בין הצדדים, ועל אף העובדה שמועד החתימה נקבע בהסכמה בין הצדדים, הנתבע הודיע מספר שעות לפני שעת החתימה, כי הוא נסוג מכוונתו לחתום על הסכם המכר, וזאת, מאחר שלטענתו הוא לא מכר את הדירה שלו.

     

    עוד טען, שטיסתו לארץ הייתה לשווא, שכן החתימה על ההסכם למכירת הדירה בוטלה על ידי הנתבע ברגע האחרון, והוא נאלץ לשוב לאיטליה כלעומת שבא. עוד טען, כי לנוכח העובדה כי הנתבע הכשיל את החתימה על הסכם המכר ברגע האחרון, והעובדה שסירב לפנות את הדירה, אף כי הסכם השכירות בא אל קיצו, הוא הגיש תביעת פינוי נגדו. לנוכח מחלוקת בפירושו של סעיף בהסכם השכירות, נכשלה תביעת הפינוי והנתבע נשאר בדירה למשך שנה נוספת. במהלך השנה נאלץ בא כוחו לפנות אל הנתבע פעמים רבות עקב סירובו לשלם את דמי השכירות במועד. לקראת סיום שנת השכירות, פנה בא כוחו אל הנתבע, והזכיר לו, כי עליו לפנות את הדירה עד ליום 12.10.19. משהנתבע לא נענה לדרישות הפינוי, הוא פתח נגדו בהליכי הוצאה לפועל לפינוי הדירה.

     

    עוד טען, כי על אף העובדה שלא הייתה יכולה להיות מחלוקת באשר לחובתו של הנתבע לפנות את הדירה עד ליום 12.10.19, הוא סירב לפנות את הדירה ואף הגיש ללשכת ההוצל"פ בקשה בטענת "פרעתי" ובקשה לעכב את הליכי הפינוי שננקטו אולם, ראש ההוצל"פ דחה הבקשה. עם קבלת ההחלטה הדוחה את הבקשה, בא כוחו פנה אל הנתבע וביקש לוודא שבכוונתו לכבד את החלטת ראש ההוצל"פ ולפנות את הדירה. הנתבע הבטיח לפנות את הדירה בהקדם, אולם למרות הבטחותיו החוזרות כי הדירה תפונה בהקדם, ולכל המאוחר עד סוף חודש ינואר 2020, הוא לא פינה את הדירה.

     

    עוד טען, כי ביום 19.1.20 ראש ההוצל"פ נתן החלטה לפיה הנתבע יפנה את הדירה בין הימים 5.2.20-18.2.20 למעט ימי שישי, שבת וחג, וכי הפינוי ייעשה באמצעות קבלן מורשה ובסיוע של משטרת ישראל, ככל והדבר יידרש. על אף הבטחות הנתבע, הוא לא פינה את הדירה, ולכן הוא נאלץ לפנות לקבלן פינוי ובהתאם להסכם היה עליו לשלם לקבלן סך של 13,000 ₪ בתוספת מע"מ עבור הפינוי. ביום 12.2.20 הגיע הקבלן לדירה על מנת לפנות את הנתבע מן הדירה., אולם, הנתבע פינה את הדירה ככל הנראה בסמוך להגעת הקבלן לדירה.

     

    התובע טען כי הנתבע מחויב בפיצוי בגין פינוי הדירה באיחור. הנתבע פינה את הדירה באיחור של 122 יום, ולפיכך, בהתאם להסכם עליו לשלם לתובע פיצוי בסך של 136,600 ₪. הנתבע שילם על חשבון הפיצוי האמור סך של 8,000 ₪, ולפיכך יש להפחית סכום זה מסכום הפיצוי ועל הנתבע לשלם פיצוי בסך 128,600 ₪. כמו כן, ביקש לחייב הנתבע לשלם החזר תשלום לקבלן המורשה סך של 14,000 ₪. עוד טען, כי עוד טרם פנה להוצל"פ, פנה אחיו, צ', אל הנתבע וביקש ממנו באופן מכובד לפנות את הדירה, שכן אימו שהינה אישה מבוגרת וחולת סרטן אמורה להיכנס לדירה ולהתגורר בה. אולם, הנתבע לא שעה לתחנוניו של צ'. משלא התפנתה הדירה נאלצה האם להתגורר אצל צ'. בנסיבות אלו נאלץ התובע להגיע שוב לארץ על מנת לסייע לאימו. כמו כן, הוא נאלץ לאחסן את חפציה של אימו במחסן עד שהדירה פונתה והיא יכולה היתה לעבור אליה עם חפציה.

     

    לטענת התובע, נגרמו הנזקים הבאים בגין כך:

    -עלות כרטיס טיסה – 841 ₪

    -עלות אחסנה של חפצי האם – 7,211 ₪.

     

    עוד טען, כי לאחר פינוי הדירה, התברר כי נגרמו לדירה נזקים רבים. הוא נאלץ לשפץ את הדירה, להחליף את מנעול דלת הכניסה ועוד. כל אלה מגיעים לסכום של 12,250 ₪.

     

    התובע טוען בנוסף, לנזקים שנגרמו לו עקב ביטול החתימה על הסכם המכר, כשלטענתו הנתבע התנהל בחוסר תום לב במהלך המו"מ לקראת החתימה על ההסכם ביניהם. הנתבע הציג בפניו ובפני בא כוחו מצג שווא, כאילו הוא מכר את דירתו וכי הוא עומד לחתום על ההסכם, בשעה לא הייתה לו כל כוונה לעשות כן בשלב ההוא. לכן, טען, על הנתבע לשלם לו פיצוי בהתאם לחוק החוזים תרופות בסך של 60,000 ₪. עוד טען, שעל הנתבע לשלם לו בגין החזר כרטיס הטיסה סך של 692 ₪, עת הגיע במיוחד על מנת לחתום על הסכם המכר.

    כמו כן, ביקש לחייב הנתבע בהחזר שכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪.

     

    התובע טען שסך כל נזקיו 243,594 ₪ .

     

    טענות הנתבע

11. הנתבע טען בכתב הגנתו כי יש להורות על סילוק התביעה על הסף שכן הוגשה ללא כלל בעלי הדין ההכרחיים. עוד טען, שהתובע הינו רק חלק מיחידי "המשכיר", כאשר המשכיר השני הינו צ', כשהם מנסחי הסכם השכירות, שבכלל נחתם על ידי ניסים ששון, כאשר על כל שאר הארכות השכירות חתום יצחק ששון, שגם בגינו לא הומצא ולא צורף ייפוי כוח בר תוקף בישראל כלשהו. עוד טען, שהתובע לא צירף נסח רישום של הדירה וגם לא ייפוי כוח נוטריוני, או קונסולרי, המסמיך מאן שהוא לפעול בשם כלל הבעלים של הדירה. כך, שבעת הזאת, הוא וביהמ"ש לא יכולים לדעת את זהותם המלאה של כלל בעלי הדין ההכרחיים. הנתבע עתר לעיכוב ההליכים בתיק דנא עד אשר יגלה התובע את כלל הצדדים הנדרשים לתובענה דנא ובירורה, על מלוא עילותיה, ויצרפם כתובעים. עוד טען, להעדר עילה שכן התובע אך אחד מתוך 2 משכירי הדירה, ולפיכך יש לדחות כבר על הסף מחצית מסכום ועילות התביעה.

     

    עוד טען, שנוכחותו של התובע בארץ לצרכי חתימה על ההסכם לא הייתה הכרחית, כפי שלא היה בארץ בחתימת 7 הסכמי השכירות אשר נחתמו כולם בשמו, כך יכול היה לחתום באמצעות ייפוי כוח נוטריוני ספציפי או כללי, או אחר. עוד טען, כי לתובע היה ידוע כי מכירת הדירה הותנתה במכירת דירתו וכי הוא לא הודיע מספר שעות לפני, אלא יומיים לפני.

     

    עוד טען, שכשהמו"מ למכר הדירה כשל סופית, ביום 5.9.19, עקב חוסר תום ליבו של התובע, הוא החל לחפש דירה חלופית ומצא דירה כאמור תוך זמן קצר לכניסה בתחילת פברואר 2020. בנסיבות אלה, הוא פינה את הדירה ביום 1.2.20 על חשבונו וביוזמתו וללא כל צורך בקבלן ו/או בהליכי פינוי. עוד טען, כי שילם לתובע את מלוא שכר הדירה עד לפינוי הדירה על ידו ביום 1.2.20.

     

    עוד טען, כי התובע לא היה צריך לשלם לכל קבלן פינוי שכן הוא מעולם לא סירב לפנות את הדירה. יתר על כן, טענתו זו של התובע הועלתה במסגרת תיק ההוצל"פ ונדחתה. עוד טען, כי לא ידע על קיומה של אימו של התובע עד לחודש ספטמבר 2019 אז הודיע צ' על נסיגתם מהמו"מ למכירת הדירה. עוד טען, שהטענה כי עליו לפצות את התובע בגין הנזקים שנגרמו לאימו היא לא פחות מהזויה וכך גם ביחס לטיסות לארץ לסייע לאימו. עוד טען, כי עם כניסת האם לדירה, היא ערכה שיפוץ כולל ומקיף בדירה אשר כלל כמעט בנייתה של הדירה מחדש.

     

    הטענות המקדמיות של הנתבע

12. כאמור לעיל, צ' הגיש תצהיר בו משך ידיו מהסכם השכירות ולכן אין חשש לסיכון כפול מבחינת הנתבע ככל שביהמ"ש יקבל התביעה נגדו. ביהמ"ש לא מצא ממש לגבי יתר הטענות המקדמיות. הנתבע התקשר עם התובע בהסכם שכירות ולכן מנוע כעת מהעלאת טענה לגבי זהות בעלי הנכס.

     

13. הנתבע טען בסיכומיו כי יש לדחות התביעה על הסף שכן התובע לא חתם על תצהיר. אולם, מרבית רכיבי התביעה מבוססים על מסמכים בכתב, לרבות הסכמי השכירות, פסק הדין בתביעת הפינוי והתכתבויות עם הנתבע. לכן, ביהמ"ש דוחה הטענה במתכונתה הגורפת.

     

    הטענה לזכאות לפיצוי בגין ניהול מו"מ בחוסר תום לב

14. התובע טען בכתב התביעה כי יש לחייב הנתבע לשלם לו פיצוי בסך של 60,000 ₪ בגין ניהול מו"מ שלא בתום לב לפי סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג 1973. בסיכומיו צמצם הסכום לסך של 52,000 ₪. לפני ביהמ"ש הוצגה טיוטא של ההסכם שלא נחתם. התובע טען כי ביום 5.11.18 בא כוחו התרה בנתבע בכתב כי אם החוזה לא ייחתם עד יום 12.11.18 יהיה עליו לפנות את הדירה. לפני ביהמ"ש הוצגה תשובת הנתבע בה כתב כלהלן:

    "אברהם שלום, אני מציע שמרשך ינוח, אני מכרתי את דירתי מפתח תקווה 38 בעקבות העסקה הזו".

15. מכיוון שהנתבע אישר בחקירתו כי הדירה לא נמכרה באותו מועד, מכאן שהיה מצג שווא של הנתבע שנועד לגרום לתובע "לנוח" ולהמשיך לקדם המו"מ על יסוד המידע לפיו כוונותיו של הנתבע רציניות ויש לו את ההון הדרוש לביצוע העסקה. כאשר הנתבע נחקר בעניין זה, לא היה לו הסבר מניח הדעת לסתירה בין הודעתו בכתב כי מכר את דירתו ובין העובדה כי הודעה זו לא הייתה נכונה. ביהמ"ש קובע כי מסירת מידע לא נכון בסוגיה מהותית, היא התנהגות בחוסר תום לב ולכן התובע זכאי לפיצוי בגין ניהול מו"מ בחוסר תום לב.

     

16. לא זו אף זו, התובע טען שהנתבע הודיע על ביטול החתימה על ההסכם ביום החתימה. הנתבע טען שביום 20.11.18 המו"מ בינו ובין הקונים ממנו עלה על שרטון וכי הוא הודיע מיד לתובע על ביטול העסקה בעל פה. אין לפני ביהמ"ש הודעה בכתב בדבר הפסקת המו"מ וביטול החתימה על ההסכם. הנתבע טען כי לא יודע אם הוא, או בא כוחו, עדכן את בא כוח התובע, עו"ד פסי. לפני ביהמ"ש מכתב בא כוחו של התובע לפיו נדהם ביום 26.11.18, הוא היום שנקבע לחתימה על ההסכם, לקבל הודעה על ביטול החתימה. פרט למכתב התראה לקונים בכח ממנו, הנתבע לא הגיש העתק טיוטת החוזה עליה הם היו אמורים לחתום. מכאן שהטענה של הנתבע לגבי מו"מ מתקדם עם קונים שעלה על שרטון בסמוך למועד חתימת ההסכם עם התובע לא הוכחה.

     

17. כאמור לעיל, התובע ביקש בסיכומיו לחייב הנתבע בפיצוי בסך של 52,000 ₪. אולם, התובע לא הוכיח את היקף הנזק שנגרם עקב ניהול המו"מ שלא בתום לב. כמו כן, התובע ביקש לחייב הנתבע בהחזר כרטיס טיסה לישראל לצורך חתימה על ההסכם בסך של 170 יורו 692 ₪. מרגע שנהג הנתבע בחוסר תום לב, אין לקבל טענתו שלא היה על התובע להגיע לחתימה על ההסכם, אלא להסתפק בחתימה באמצעות מיופה כח. לכן, ביהמ"ש מחייב את הנתבע לשלם לתובע הסך של 692 ₪.

     

18. התובע ביקש לחייב הנתבע בתשלום שכ"ט בא כוחו בסך של 5,000 בהתאם למסמך מיום 18.5.19. התובע לא הסביר כיצד המסמך קשור לעסקה משנת 2018 וגם לא העיד את עו"ד פסי לגבי החיוב שהוצג. אשר על כן, ביהמ"ש מחייב את הנתבע לשלם לתובע סכום פיצוי הכולל גם את כרטיס הטיסה ומלוא הוצאותיו לצורך ניהול המו"מ בסך כולל של 3,500 ₪.

     

    הטענה לזכאות להחזר הוצאות בגין הליך הוצל"פ לפינוי הנתבע מהדירה

19. התובע ביקש לחייב הנתבע בגין שכ"ט בא כוחו בהליך ההוצל"פ בסך של 20,000 ₪ וכן בגין התשלום לקבלן ההוצל"פ. ביהמ"ש דוחה הטענה בנימוק שהוצאות אלה היה על התובע לבקש מראש ההוצל"פ. אין מקום שבעל דין יבקש הוצאות בגין הליך אחד בהליך אחר.

     

    הטענה לזכאות לפיצוי מוסכם בגין אי פינוי במועד של הדירה

20. התובע ביקש בכתב התביעה לחייב התובע לשלם לו פיצוי מוסכם בגין התקופה בה המשיך להחזיק בדירה בחלוף המועד שנקבע ע"י ביהמ"ש בהליך הפינוי בסך של 136,600 ובניכוי הסך של 8,000 ₪ ששילם הנתבע, הסך של 128,600 ₪. כאמור לעיל, הנתבע טען שסוכם כי ימשיך להתגורר בדירה במסגרת מו"מ "מחודש" לרכישת הדירה.

     

21. ביהמ"ש קובע כי על הנתבע נטל הבאת הראיות והשכנוע לעניין טענתו שקיבל מהתובע הסכמה לארכה מעבר למועד שנקבע בפסק הדין בתביעה שהוגשה נגדו לפינוי מהדירה. הנתבע לא הציג טיוטא של הסכם מכר שעל בסיסו קיבל כביכול הארכה של הסכם השכירות. זאת, על אף שעל פי סעיף 8 לחוק המקרקעין התשכ"ט 1969, התחייבות לעסקה במקרקעין יש לעגן בכתב.

     

22. מעיון בראיות, עולה שהטענה למו"מ והסכמה להארכת מועד תקופת השכירות, מתבססת על גרסה בעל פה של הנתבע אותה העלה על הכתב לראשונה במכתב מיום 11.10.19, יום לפני מועד הפינוי, בו השיב למכתב התובע מיום 23.9.19 ולמכתב בדואר מקוון מיום 10.10.19. במכתב מיום 23.9.19 התובע שלח אל הנתבע באמצעות בא כוחו מכתב התראה לקראת פינוי המושכר.

     

23. הנתבע טען במכתב מיום 11.10.19 כי "במהלך החודשים מאי 2019 ואילך נוהל מו"מ מחודש לרכישת הדירה ביני ובין מר רוני ששון, במו"מ השתתפה גם המתווכת גב' סיגל לוי אשר הייתה נוכחת בלפחות פגישה אחת שהתקיימה ביננו". בהמשך הנתבע כותב כי במסגרת "המגעים סוכמו כל התנאים הדרוש/ים לרכישת הדירה וכריתת ההסכם לרבות, המחיר וזהות הנכס". עוד כתב שהדברים סוכמו ביום 20.8.10 עם המתווכת גב' כהן (כך במקור) והיא העבירה לו דרישות צ' לגבי תנאי התשלום ומועדם. הנתבע כתב שבמועד זה היה בדרכו לנמל התעופה ולכן הודיע לגב' כהן שתנאי התשלום הינם "דבר זניח" וכי "נגיע לעמק השווה ללא בעיה, אלא שזאת יעשה ללא לפני ה-5.9.19 המועד בו שבתי לישראל". בהמשך הנתבע כותב כי כאשר שב לישראל, צ' הודיע לו כי הוא נמלך בדעתו פעם נוספת וכי כעת אינו מעונין למכור הדירה. הנתבע דרש במכתב מהתובע לשלוח לו ללא דיחוי טיוטת הסכם. עוד טען שהוסכם כי הוא ימשיך לגור בדירה עד להעברת זכות הבעלות ברישום המקרקעין.

     

24. על פי גרסת הנתבע עצמו במכתבו בזמן אמת, יום לפני מועד הפינוי, עולה קושי שכן הוא מתאר סיכום בעל פה בלבד בחודש אוגוסט, כאשר כעורך דין, היה עליו לעמוד על חתימת הסכם בכתב, לרבות זיכרון דברים, שיעגן זכויותיו בכתב לתקופת המו"מ. ביהמ"ש קובע כי היה על הנתבע לעגן בכתב ההסכמה הנטענת של התובע להמשך מגוריו בדירה מעבר למועד שקבע ביהמ"ש בהליך הפינוי. זאת, בשים לב שהצדדים התעמתו עובר למתן ההסכמה הנטענת בבית המשפט לגבי מועד הפינוי וביהמ"ש בתביעת הפינוי אמר את דברו וקבע מועד מסוים לפינוי הדירה הוא יום 12.10.19.

     

25. כמו כן, מתברר שנושאים מרכזיים ומהותיים, אותם כינה הנתבע במכתבו "זניחים" לא סוכמו. גם כאשר הנתבע שב לישראל כחודש לפני מועד הפינוי, הוא לא מצא לתעד את המו"מ, או סיומו כביכול ע"י צ', בכתב, והעלה לראשונה דרישה בכתב לקבל טיוטא, יום לפני מועד הפינוי.

     

26. מכאן שגם מכתב הנתבע לא מבסס הטענה לקיום מו"מ ממשי ורציף שיצר הצדקה לציפייתו, כי הוסכם שלא יפנה הדירה במועד שקבע ביהמ"ש בתביעת הפינוי.

     

27. כמו כן, הנתבע לא העיד את צ' או המתווכת על מנת לתמוך בטענתו בדבר קיום מו"מ ממשי וכי הוסכם בעל פה על המשך מגוריו בדירה כל עוד מתנהל מו"מ. בהעדר ראיות בכתב או בעל פה של עד נוסף, פרט לנתבע, לקיום מו"מ ממשי למכירת הדירה, אין לקבוע שהוסכם במפורש או מכללא להאריך מועד החזקת הדירה ע"י הנתבע עד מיצוי המו"מ לרבות העמדת תקופה נוספת בתום המו"מ ככל שלא יעלה יפה, כעמדת הנתבע.

     

28. כמו כן, ביהמ"ש מביא בחשבון שראש ההוצל"פ העיר לנתבע בהחלטה בה דחה את בקשתו בטענת "פרעתי" כי לא העלה טענות עובדתיות בהזדמנות הראשונה.

     

29. הנתבע טען בסיכומיו כי בפסק הדין בתביעת הפינוי נקבע שהתובע התנהג בחוסר תום לב עת הגיש את תביעת הפינוי, ולכן על יסוד "מעשה דומה" יש לקבוע שגם בעניין המו"מ בשנת 2019 התובע לא התנהג בתום לב. אולם, ביהמ"ש בוחן כל אירוע לגופו. ביהמ"ש קבע שהנתבע ניהל המו"מ בשנת 2018 בחוסר תום לב, ודוחה הטענה של הנתבע כי התובע התנהל בחוסר תום לב במו"מ בשנת 2019 וזאת על פי הראיות שהוצגו לגבי כל מו"מ נטען בנפרד.

     

30. לגבי המו"מ בשנת 2018, כאמור לעיל, הוצגו ראיות חותכות בכתב לגבי התנהלות בחוסר תום של הנתבע ואילו לגבי המו"מ הנטען בשנת 2019, פרט למכתב בודד של הנתבע בו הוא מזכיר קיום מו"מ שלא כלל חלופת מסמכים בכתב, אין ראיה לקיום מו"מ ממשי. מו"מ למכר דירה שלא הוחלפו במסגרתו טיוטות ומסמכים בין הצדדים, אינו מו"מ ממשי, אלא שיח כללי בדבר האפשרות לנהל מו"מ ממשי. לכן, ביהמ"ש דוחה הסתמכות הנתבע על אותו שיח כללי, אותו הוא מכנה "מו"מ" כמצדיק סטיה מהוראת ביהמ"ש בהליך תביעת הפינוי, ולבטח לא הוכח קיום הסכמה שגוברת על הצורך לפנות הדירה עד המועד שקבע ביהמ"ש. מכאן שגם אם התנהל מו"מ למכירת הדירה, כטענת הנתבע, אין מדובר במו"מ ממשי שהצדיק ציפיית הנתבע להמשיך להחזיק בדירה ולא להיערך למסירת החזקה בה עד המועד שקבע ביהמ"ש בהליך הפינוי. לכן, ביהמ"ש דוחה טענת הנתבע כי הוסכם על שינוי מועד הפינוי שקבע ביהמ"ש בתביעת הפינוי.

     

31. בין הצדדים הייתה מחלוקת האם הנתבע פינה הדירה ביום 1.2.20 או ביום 7.2.20. בנסיבות העניין, כאשר ביהמ"ש קבע קודם לכן כי הנתבע לא פינה הנכס בהתאם לפסק הדין בהליך תביעת הפינוי, היה על הנתבע לתעד בכתב העברת החזקה לתובע ומשלא עשה כן, אין לקבל הנחתו שעל התובע היה לדעת כי פינה הדירה כבר ביום 1.2.20. לכן, ביהמ"ש קובע כי הנתבע פינה הדירה 118 יום לאחר מועד הפינוי שקבע ביהמ"ש בתביעת הפינוי.

     

32. לכן, ביהמ"ש מחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצוי מוסכם על פי סעיף 17.3 להסכם השכירות, בגין 14 הימים הראשונים הסך של 500 ₪ ליום ולאחר מכן הסך של 1,200 ₪ לכל יום, סה"כ הסך של 131,800 ₪ ובניכוי הסך של 8,000 ₪ הסך של הסך של 123,800 ₪.

     

33. עד התובע העיד תחילה שיש לנכות מסכום הפיצוי המוסכם הסך של 24,000 ₪, אך לאחר מכן תיקן עדותו ועמד על כך שהנתבע שילם על פי קבלה 162 עבור החודשים אוגוסט, ספטמבר ואוקטובר 2019 ולכן שילם על חשבון התקופה שלאחר מועד הפינוי הסך של 8,000 ₪ בלבד.

     

34. למעשה נותרה לעניין חישוב סכום הפיצוי, מחלוקת אחת לגבי הסכום ששולם על פי קבלות שהציג הנתבע בסך של 112,000 ₪. התובע טען ששיק בסך של 8,000 ₪ חולל. טענות התובע מבוססות על קבלות ודפי חשבון שהנתבע עצמו הגיש ולכן, ביהמ"ש מאמץ חישוב התובע.

     

35. הנתבע העלה לראשונה בסיכומיו טענה כי יש להפחית הפיצוי המוסכם. אולם, טענה זו היה עליו להעלות בכתב ההגנה. טענה להפחתת הפיצוי המוסכם בנימוק שאינו עומד ביחס סביר לנזק שניתן היה לראותו כתוצאה מסתברת של ההפרה, צריכה להיטען במפורש ע"י המפר ומקום בו לא הועלתה הטענה בכתבי הטענות אין להידרש לה והמפר יעמוד בפני תוצאה שהפיצוי המוסכם ייפסק במלואו (ראו; ע"א 630/84 בוקובזה נ' רוזליו, פ"ד לט(2) 585 (1985); ע"א 5559/91 ק. צ. מפעלי גז ואנרגיה (1982) בע"מ נ' מקסימה המרכז להפרדת אויר בע"מ (פורסם בנבו, 27.5.1993); ע"א 4553/06 מדינת ישראל, משרד הבינוי והשיכון נ' מי ערד חברה להנדסה פיתוח ובנין בע"מ (בפירוק) (פורסם בנבו, 14.10.2010)18); ת"א (מחוזי-ת"א) 7620-08-21 Shiji (Singaore) Pte Ltd נ' שלומית קוגלר (פורסם בנבו, 14.12.2021); ת"א (מחוזי-ת"א) 1207/07 אפקון בקרה ואוטומציה בע"מ נ' רשות שדות התעופה (פורסם בנבו, 15.10.2021) (פסקאות 271-273). למעלה מהדרוש יאמר שביהמ"ש לא מצא שיש מקום להפחית הפיצוי המוסכם בשים לב שהסכום כולל פיצוי בגין נזקים שונים שנבעו מאיחור בפינוי. כמו כן, הנתבע הינו עו"ד שאמור היה להביא בחשבון עת חתם על ההסכם משמעות חתימתו.

     

36. ביהמ"ש קובע כי הפיצוי המוסכם כולל את מלוא הנזקים הנטענים בגין עלות כרטיס טיסה – 841 ₪ ועלות אחסנה של חפצי האם בסך של 7,211 ₪ ולכן דוחה הטענה כי יש להוסיף סכומים אלה במצטבר.

     

    הטענה לזכאות לפיצוי בגין תיקונים לאחר פינוי הדירה

37. התובע טען לזכאות לפיצוי בסך של 12,000 ₪ בגין תיקונים שביצע לאחר פינוי הדירה, לא כולל סיוד. ביהמ"ש קובע כי טענה זו לא הוכחה כדבעי ולכן דוחה אותה. מכיוון שהתובע לא ביקש החזר בגין סיוד, אין לפסוק לטובתו סעד שלא ביקש.

     

    זכאות להוצאות

38. מכיוון שביהמ"ש קיבל התביעה, התובע זכאי לחיוב הנתבע בהוצאות. ביהמ"ש מביא בחשבון כי קיבל התביעה באופן חלקי ופסק סך של 127,300 ₪, כמחצית מסכום התביעה. בשים לב שהנתבע לא הקשה על ניהול ההליך, מחייב הנתבע לשלם לתובע מחצית מסכום האגרה ושכ"ט בא כוח התובע בסך של 17,500 ₪ בלבד.

     

    סוף דבר

39. ביהמ"ש מחייב את הנתבע לשלם לתובע הסך של 127,300 ₪, אשר יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין, ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

     

40. ביהמ"ש מחייב את הנתבע לשלם לתובע מחצית מסכום האגרה ששולמה. כמו כן, מחייב את הנתבע בשכ"ט עו"ד בסך של 17,500 ₪, כאשר סכומים אלו נושאים הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.

     

     

     

     

    ניתן היום, כ"ד אייר תשפ"ב, 25 מאי 2022, בהעדר הצדדים.