1.התובע נפגע בתאונת דרכים בעת שרכב על אופנוע. התאונה אינה מכוסה בביטוח החובה של האופנוע, משום שהתובע לא נכלל בין הנהגים שהיו רשאים לרכב עליו. לכן הוגשה התביעה שלפניי, על-פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), נגד נהג הרכב שהתנגש באופנוע (להלן: רכב הנתבעים), ונגד מבטחת הרכב.
2.התובע, יליד Z.Z.1993, נטל ביום 22.3.2020 את האופנוע של חֲבֵרוֺ ורכב עליו לצרכנייה. לדבריו, החבר התיר לו לעשות שימוש באופנוע, אך התריע בפניו כי הביטוח אינו חל עליו, ולכן הרכיבה היא "על אחריותו". במהלך נסיעתו התנגש התובע ברכב הנתבעים אשר יצא ממקום חניה. בשל האירוע הוגש כתב אישום נגד נהג הרכב, הנתבע 1, והלה הורשע על-פי הודאתו בעבירות של סיכון עוברי דרך בעת כניסה למסלול התנועה, נהיגה בחוסר זהירות, התנהגות הגורמת נזק וחבלה של ממש. להלן עובדות כתב האישום, שבהן הודה הנתבע:
1. בתאריך 22.3.20 בשעה 13:30 לערך נהג הנאשם רכב הונדה מספר 6480570 בהרצליה ברחוב וינגייט, כשרכבו חונה בסמוך לבית 50, במקביל למדרכה המערבית, עם חזית לכיוון דרום.
2. אותה שעה נהג [התובע – ג' ש'] אופנוע מספר 8689284 ברחוב וינגייט מצפון לדרום, משמאל לימין כיוון נסיעת הנאשם.
3. הנאשם נהג בחוסר זהירות בכך שלא נתן תשומת לב לדרך, לא הבחין מבעוד מועד (עד להתנגשות) באופנוע המעורב אשר היה קרוב אליו, יצא ממקום החניה בחדות שמאלה לכיוון דרום, נכנס לנתיב נסיעת אופנוע, חסם דרכו ושני כלי הרכב התנגשו.
3.אירוע התאונה תועד במצלמה שהייתה מותקנת ברכב אחֵר (להלן: רכב צד ג). בסרטון ניתן לראות כי האופנוע עקף את רכב צד ג משמאל, בזמן שרכב הנתבעים יצא ממקום חניה (במקביל למדרכה, מצד ימין לכיוון הנסיעה). כפי שצוין בכתב האישום, יציאתו של רכב הנתבעים ממקום החניה נעשתה "בחדות", תוך שהוא "נכנס לנתיב נסיעת האופנוע" ו"חסם את דרכו".
4.הממצאים שנקבעו בפסק הדין בהליך הפלילי – שהם למעשה עובדות כתב האישום – מהווים כידוע ראיה לכאורה בהליך האזרחי שלפניי (סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971), ולא הובאו ראיות לסתור (ראו גם רע"א 9759/16 אבו מור נ' רשות המיסים (7.4.2017)). יתר על כן, לאחר בחינת תיק המשטרה, שמיעת העדויות וצפייה בסרטון המתעד את התאונה, אין מקום לספק כי יש לייחס לנהג רכב הנתבעים אחריות נזיקית לקרות התאונה. עם זאת, כפי שנפסק לא אחת, בתביעה המוגשת מכוח פקודת הנזיקין, בשונה מתביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים), חשוף הנפגע-התובע לטענת אשם תורם; זאת, אף במקום שבו נוהל הליך פלילי נגד נהג הרכב הפוגע (ראו ע"א 2591/09 אלנסארה נ' שליסל (22.2.2011)). ואמנם, הנתבעים טוענים במקרה דנן כי קיימת רשלנות תורמת מצד התובע לאירוע התאונה. בהתייחס לטענה זו, אבקש להוסיף מספר נתונים העולים מחומר הראיות.
5.ראשית, צפייה בסרטון מעלה כי בעת היציאה ממקום החניה, אין איתות ברכב הנתבעים (אף שהנתבע טען בחקירתו במשטרה, וכן בתצהירו בהליך דנן, כי "הפעיל וינקר"; ראו גם עמוד 56 לפרוטוקול, שם הנתבע מאשר כי לפי הסרטון אין אורות איתות, אך עומד על טענתו כי הפעיל איתות). שנית, כשרכב הנתבעים התחיל לצאת מהחניה, המרחק בינו לבין רכב צד ג לא היה גדול במיוחד (ניתן להתרשם לפי המכוניות החונות מימין), אך גדול מספיק כדי שרכב צד ג יוכל להאט ולעצור את רכבו – כפי שאכן עשה – בלי להתנגש ברכב הנתבעים, ואף בלי להיזקק לבלימת חירום. שלישית, כשהאופנוע חלף על פני רכב צד ג שאותו עקף, רכב הנתבעים כבר היה בשלבי יציאה מהחניה, חציו בתוך נתיב נסיעת רכב צד ג. בשלב זה, למצער, רוכב האופנוע (התובע) יכול היה להבחין ברכב הנתבעים; רביעית, בשלב זה התובע עדיין לא האט את האופנוע (אין אורות בלימה). אורות הבלימה מופיעים רק בסמוך להתנגשות ברכב הנתבעים. חמישית, ברגע ההתנגשות, רכב הנתבעים לא נראה משתלב בזהירות בנתיב הנסיעה, אלא חזיתו ממוקמת בתחום נתיב הנסיעה הנגדי. הנתבע נשאל בחקירתו הנגדית אם התכוון לבצע פרסה, והשיב שאינו זוכר (עמודים 56-53 לפרוטוקול; השוו לדבריו בחקירתו במשטרה). לאור עדותו של הנתבע, ולאור הסרטון, אין לשלול כי הנתבע אכן התעתד לבצע פניית פרסה. כידוע, פנייה כזו מותר לבצע רק כשהיא אינה מפריעה לתנועה ואינה מסכנת עוברי דרך אחרים.
6.בהינתן כל האמור, סבורני כי תרומתו של הנתבע לתאונה, ומידת האשם המוסרי שדבק בהתנהגותו, עולות על אלה של התובע, אך בה-בעת יש לייחס לתובע אשם תורם ולהפחית את הפיצויים בהתאם (ראו והשוו רע"א 2809/18 קסברי נ' רוזן (26.11.2018)). יוטעם בהקשר זה, כי נהיגה ללא רישיון או ביטוח אינה מנביעה, כשלעצמה, אשם תורם לתאונה (שם, פס' 7 לפסק הדין). עוד יודגש, כי אין בחומר הראיות שלפניי בסיס לקבוע שהתובע רכב על האופנוע במהירות מעל המותר (ראו גם הודעת נהג רכב צד ג במשטרה), אך מהירותו הייתה גבוהה מזו של רכב צד ג. גם אם התובע האמין שרכב הנתבעים ישתלב בנתיב הנסיעה ולא יחסום את הדרך, עדיין היה על התובע לבצע את העקיפה ואת החזרה לנתיב בזהירות רבה יותר, תוך שימת לב לרכב הנתבעים שכבר היה בסטייה לתוך נתיב הנסיעה, ולהאט את נסיעתו בשלב מוקדם יותר. בנסיבות אלה, ולאחר עיון בחומר הראיות וצפייה מדוקדקת בסרטון, מצאתי להשית אשם תורם בשיעור של 25%.
7.עד כאן בנושא האחריות. ניגש כעת לשומת הנזק. בעקבות התאונה נגרמו לתובע שברים בירך ובכף רגל ימין (לגבי "שבר פיקה מינימלי" – ראו חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט). הוא אושפז מספר ימים, שבמהלכם עבר ניתוחים. לאחר שחרורו הוא התנייד בעזרת כיסא גלגלים ואחר כך קביים. כמו-כן נזקק לטיפולי פיזיותרפיה. המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, ד"ר אנקשטיין, קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור של 35.2% (20% בגין פגיעה קשה במפרק בכף רגל ימין; 10% בגין הגבלות תנועה בירך ימין; 10% בגין צלקות ניתוחיות). הצדדים הסכימו להעמיד את הנכות הנפשית על 10%, כך שהנכות הרפואית המשוקללת עומדת על 41.68% (וללא הצלקת – 35.2%). המומחים לא נחקרו על חוות הדעת.
8.כידוע, הנכות הרפואית היא מדד רלוונטי וחשוב בהערכת הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות (ראו ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(2) 792 (1995)). עם זאת, המבחן הוא לעולם אינדיבידואלי ומושתת על העיקרון של השבת המצב לקדמותו, המשמש אבן-הראשה בתורת הפיצויים בנזיקין. בהערכת הנכות התפקודית יש ליתן את הדעת לנתונים שונים ובהם מצבו האישי של הניזוק, גילו, משלח ידו, השכלתו, כישוריו, עיסוקו לפני התאונה ולאחריה, יכולתו לשוב למקצועו ולמקום עבודתו, אפשרויות תעסוקתיות הפתוחות בפניו במומו, וכן שיקולים נוספים (ראו למשל ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (11.1.2015)).
9.בעת התאונה התובע היה בן 26 שנים. הוא השלים 12 שנות לימוד, ללא בגרות מלאה (עמודים 16-15 לפרוטוקול). לדבריו, לפני התאונה הוא עבד בעבודות מזדמנות שונות, כגון מנהל בחנות חיות. עוד טוען התובע כי בחודשים שקדמו לתאונה הוא עבד בחברת "זירוז ניהול בע"מ" והשתכר סך של 10,000 ₪. לאחר התאונה – כך מוסיף התובע וטוען – הוא לא שב לעבודתו, ומאז ועד היום (כארבע שנים) הוא מצוי מחוץ לשוק העבודה. ד"ר אנקשטיין, המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, קבע כי התובע "אינו כשיר לעבודה המצריכה עמידה או הליכה ממושכת".
10.דו"ח רציפות הביטוח מצביע על כך שהתובע לא עבד מאז שסיים את שירותו הצבאי בשנת 2014, עד סוף שנת 2018 (התובע אישר זאת בעמוד 17 לפרוטוקול). התובע גם לא למד בתקופה זו, וכשנשאל בחקירה הנגדית "מה עשית במשך 4.5 שנים?", השיב "בבית, אחרי צבא כזה התאוששות" (עמוד 17 לפרוטוקול). בשלהי שנת 2018 החל התובע לעבוד בחנות חיות, והתמיד בכך עד אמצע שנת 2019. שכרו באותה תקופה היה נמוך משכר המינימום (כ-4300 ₪ לחודש). עוד עולה מדו"ח רציפות הביטוח כי התובע החל לעבוד בחברת "זירוז ניהול בע"מ" בחודש מרץ 2020, והמשיך להיות מדווח כעובד עד חודש ספטמבר 2020. שכרו לאורך כל התקופה הצטבר לסך של 85,000 ₪.
11.סוגיית עבודתו של התובע בחברת "זירוז ניהול בע"מ" העלתה כמה סימני שאלה. ראשית, התאונה התרחשה כאמור בתאריך 22.3.2020, והתובע היה לאחר מכן במצב של אי-כושר. לפיכך, נשאלה השאלה מדוע התובע רשום בדו"ח הרציפות כמי שעבד, וקיבל שכר נאה, מחודש מרץ עד חודש ספטמבר 2020. התובע הסביר בעדותו כי לאחר הפציעה המעסיק המשיך לתמוך בו (כלומר לשלם את שכרו), זאת במחשבה כי ישוב לעבוד במהרה – מחשבה שהתבדתה (עמודים 22-21 ו-24 לפרוטוקול). מר אליהו אמיתי, מנהל הכספים של המעסיק, העיד בבית המשפט והוסיף כי מדובר היה בתחילת תקופת הקורונה, והוחלט אז שלא להוציא את העובדים לחופשה ללא תשלום: "כמדיניות של החברה אף עובד בכל קבוצת ראלקו לא יצא. שימרנו את כל העובדים אחד-אחד, לא משנה אם הייתי צריך אותו או לא צריך אותו" (עמוד 38 לפרוטוקול).
12.גם אם נאמץ את הסברו של מר אמיתי לגבי תשלום השכר בחודשים שלאחר התאונה, הרי שקיימות תמיהות אחרות אשר לא קיבלו מענה מניח את הדעת. כך, התובע הגיש בהליך דנן תלוש אחד מחברת "זירוז ניהול בע"מ" – התלוש של חודש מרץ 2020 (החודש שבו אירעה התאונה). התלוש הודפס ביום 23.4.2020, והשכר הנקוב בו הוא 30,000 ₪ (ברוטו), עבור החודשים ינואר-מרץ. התובע התבקש בחקירתו הנגדית להסביר את פשרו של תלוש השכר. התובע העיד כי החל לעבוד בחברת "זירוז ניהול בע"מ" בעקבות שיחה עם חבר-מן-העבר, ירון שמו ("איש עסקים ענק"), שהוא בעל החברה (וחברות נוספות). לטענת התובע, הוא עבד בחברה כשלושה חודשים לפני התאונה, ותפקידו היה "להביא אישורים מהעירייה, להביא טפסים" בקשר לבניית בית מסוים (עמוד 21 לפרוטוקול).
13.תשובותיו של התובע בסוגיה זו לא הפיגו את העמימות ולא איינו את הספקות. כך למשל, התובע לא ידע להסביר מדוע בדו"ח רציפות הביטוח רשום שהחל לעבוד בחברה בחודש מרץ. הוא גם לא ידע להסביר מדוע יצא תלוש שכר רק בחודש מרץ, בהתייחס לתקופה של שלושה חודשים – מעין "תלוש רבע-שנתי". יתרה מכך, התיאור שמסר התובע לגבי הגדרת תפקידו בחברה – תפקיד שעבורו קיבל לפי הנטען 10,000 ₪ לחודש – נותר מעומעם בלשון המעטה (ראו עמודים 24-23 לפרוטוקול). גם מר אמיתי, שזומן כאמור להעיד מתוקף תפקידו כמנהל כספים, לא הכיר את הנתונים הקונקרטיים הנוגעים להעסקתו של התובע. הוא אף לא הנפיק בעצמו את תלושי השכר של התובע (לדבריו עשתה זאת חשבת השכר, שלא זומנה להעיד), ולא ידע – מידיעה אישית או מבדיקה פרטנית – להבהיר את סוגיית התלוש התלת-חודשי (ראו בין היתר תשובתו לשאלת בית המשפט בעמודים 45-44 לפרוטוקול).
14.בהביאי בחשבון את סימני השאלה שפורטו לעיל; את העובדה שהתובע עבד במשך תקופה קצרה ביותר בשנים שלאחר סיום שירותו הצבאי; וכן את העובדה שהתובע לא עבד כלל מאז התאונה – פרק זמן של כארבע שנים – זאת ללא הצדקה רפואית מבוררת, וללא אינדיקציה לכך שבמהלך התקופה הוא תר אחר מקום עבודה מתאים (התובע אף אינו טוען בתצהירו כי עשה ניסיון כלשהו להשתלב בשוק העבודה, בלימודים או בהכשרה מקצועית) – אין בידי לקבל את האופן שבו מבקש התובע לאמוד את הפיצוי בגין הפסד שכר בעבר (550,000 ₪, לפי הפסד חודשי של 10,000 ₪). בה-בעת, לא ראיתי לאמץ את עמדת הנתבעים, שלפיה התובע אינו זכאי לפיצוי כלשהו בראש נזק זה. בהביאי בחשבון את מכלול הנסיבות, מצאתי לפסוק לתובע, עבור הפסד השתכרות בעבר, פיצוי גלובלי בסך של 110,000 ₪ (כדי לסבר את האוזן, סכום זה מתקבל מחישוב המבוסס על בסיס שכר של 7,000 ₪ - בשים לב לכל האמור לעיל - ועל גריעה מיכולת ההשתכרות בשיעור של 35%, לפי הנכות הרפואית ללא רכיב הצלקת; תקופת ההפסד אינה כוללת את החודשים שבהם התובע קיבל שכר מחברת "זירוז ניהול בע"מ").
15.לגבי הפסד השתכרות בעתיד, טוען התובע כי יש לחשב את הפיצוי לפי בסיס השכר הממוצע במשק, שכן התאונה אירעה בתחילת דרכו המקצועית. חישוב לפי השכר הממוצע במשק, 35.2% גריעה מיכולת ההשתכרות (נכות רפואית ללא צלקת), עד גיל 67, יביאנו לתוצאה של כ-1,300,000 ₪. אלא שאיני סבור כי יש מקום לפסוק פיצוי אקטוארי מלא על-בסיס מדדים אלה. כפי שפורט לעיל, התובע נפגע בגיל 26 שנים, ודרכו המקצועית עד התאונה – ומאז התאונה – מעלה סימני שאלה שלא קיבלו מענה מניח את הדעת. לאחר ששקלתי את כל טענות הצדדים ובחנתי את העדויות ואת חומר הראיות, באתי לכלל מסקנה כי יש להעמיד את הפיצוי על סך של 910,000 ₪ (70% מהחישוב לעיל).
16.לסכום הפיצוי בראש הנזק של הפסד השתכרות, לעבר ולעתיד, יש להוסיף הפסדי פנסיה בשיעור של 12.5%, קרי: 127,500 ₪.
17.כעת לראש הנזק של עזרת הזולת. אין מחלוקת כי התובע לא העסיק עזרה בשכר (לטענתו, בשל חסרון כיס). לדבריו, מי שהושיט לו יד היה אחיו הבכור. לאחר שנתתי את דעתי לפגיעות שהוסבו לתובע בתאונה (אציין כי התובע הגיע לבדיקה אצל המומחה, וכן לדיון בבית המשפט, עם קב), לניתוחים ולתקופת השיקום; ולאחר ששמעתי את עדויותיהם של התובע ואחיו – נחה דעתי כי התובע אכן נזקק לעזרה החורגת מן הרגיל, ואני דוחה את טענת הנתבעים כי התובע "חזר לתפקוד מיד לאחר התאונה". עם זאת, הצורך בעזרה פחת לאורך הזמן במידה ניכרת, וכך עולה גם מעדותו של האח (עמודים 33-32 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, מצאתי כי קמה זכאות לתובע לפיצוי בגין עזרת הזולת, אך אין לחשב את הפיצוי לפי שעות סיוע קבועות מדי שבוע, לא כל שכן בהיקף הנטען בסיכומיו של התובע. במכלול הנתונים, ראיתי לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בגין עזרת הזולת, בעבר ובעתיד, בסך של 200,000 ₪.
18.התובע עותר לפסיקת פיצוי בגין הוצאות רפואיות והוצאות ניידות. התובע צירף קבלות וחשבוניות בסכום לא מבוטל, בין היתר בגין טיפולי פיזיותרפיה ורכישת תרופות וקנאביס רפואי (ברישיון; יצוין כי התובע העיד שמזה זמן רב אינו רוכש תכשיר זה). עוד יש להביא בחשבון שלתובע נקבעה נכות נפשית. בנוסף, לאור טיב הנכות וחומר הראיות שלפניי, הדעת נותנת כי היו לתובע, ויהיו לו גם בעתיד, הוצאות עודפות בגין ניידות (הן בשל הצורך להגיע לטיפולים רפואיים – וכאלה היו לא מעט – הן בשל מגבלות הניידות עקב התאונה; ראו גם למשל עדות האח בעמוד 32 לפרוטוקול). לאחר עיון בקבלות ובחשבוניות, ולאחר שנתתי את דעתי לכלל טיעוני הצדדים, מצאתי כי יש לפסוק לתובע, בגין הוצאות רפואיות והוצאות ניידות, פיצוי בסך של 20,000 ₪ לעבר, ופיצוי נוסף, גלובלי, בסך של 80,000 ₪ לעתיד.
19.נותר ראש הנזק הלא ממוני. הגם שהדבר עלול לעורר אי-נוחות, נפסק כי הפיצוי בראש נזק זה, בתביעה לפי פקודת הנזיקין, אינו כפוף לנוסחת החישוב החלה בתביעות לפי חוק הפיצויים (ראו עניין אלנסארה הנ"ל; ע"א 7099/16 פלוני נ' רוזנר (8.8.2019); ע"א 3080/22 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (7.6.2023)). בענייננו, לאחר שנתתי את דעתי למכלול הנסיבות כפי שפורטו לעיל, לשיעור הנכות וטיבה (נכות אורתופדית משמעותית ונכות נפשית), לטיפולים הרפואיים שהתובע נזקק להם (כולל בתחום הכאב), לגילו הצעיר ולכלל טיעוני הצדדים, ובמסגרת שיקול הדעת הנתון לבית המשפט ביחס לראש הנזק הלא ממוני, מצאתי להעמיד את הפיצוי בגין כאב וסבל על סך של 180,000 ₪.
20.סוף דבר: הפיצוי לתובע, לאחר ניכוי אשם תורם, יעמוד על הסך של 1,220,625 ₪. מסכום זה יש להפחית את הפיצוי ששולם לתובע על-פי גזר הדין בהליך הפלילי. כמו כן תישא הנתבעת בהוצאותיו של התובע – אגרת פתיחה כפי ששולמה, שכר העד כפי שנפסק, ושכ"ט מומחים (לפי קבלות). בנוסף, תישא הנתבעת בשכ"ט עורך-דין בשיעור 24% מהפיצוי שנפסק.
ניתן היום, י"ז סיוון תשפ"ד, 23 יוני 2024, בהעדר הצדדים.
