ת"א 7272-05-11 ע' נ' מ' ואח'

רקע 

1. הנתבעים, ק' ור' מ' (להלן, יחדיו: "בני הזוג מ'", ובנפרד "מר מ'" ו"גברת מ'", בהתאמה) הם הבעלים של בית מגורים, המצוי על גבי חלקה 35 בגוש 3699 ברחובות, המשמש למגוריהם ולמגורי בני משפחתם (להלן: "בית המגורים").

    

2. בית המגורים משועבד במשכנתא ראשונה בסך 1.2 מיליון ש"ח לטובת בנק הפועלים (להלן: "המשכנתא הראשונה"). במסגרת תיק הוצל"פ 01-21250-40-1 ניתן ביום 8.12.2010 צו למימוש המשכנתא הראשונה בעקבות אי פירעון החוב המובטח באמצעותה לבנק הפועלים. באותה החלטה מונה עו"ד אברהם גולדברג לשמש ככונס נכסים לצורך מימוש המשכנתא הראשונה (להלן: "כונס הנכסים"). התובע אינו חולק על כך שזכויותיו של בנק הפועלים מכוח המשכנתא הראשונה עדיפות על זכויותיו, וכונס הנכסים הודיע בדיון שהתקיים ביום 17.10.2012 כי אין הוא מעוניין להצטרף להליך (וזאת תוך שמירת זכותו להצטרף להליך בשלב מאוחר יותר, עניין שלא התבקש).

    

3. ההליך שלפניי, כפי שהוגדר בכתב התביעה המתוקן, הוא בקשה מצד התובע לאכיפת התחייבות לרישום משכנתא שניה ביחס לבית המגורים, ומתן הוראות למימוש המשכנתא האמורה. לכאורה, המדובר בעניין פשוט, שכן ההתחייבות האמורה מוסדרת בשני הסכמים בכתב, אשר ביחס למוקדם מביניהם אף נרשמה במרשם המקרקעין, על פי בקשה עליה חתומים בני הזוג מ', הערת אזהרה לטובת התובע. ואולם, במהלך הדיונים בתיק מצאו הצדדים לנכון לפרוש לפני בית המשפט את מכלול מערכת היחסים המורכבת ביניהם. ספק בעיני אם הדבר נדרש לצורך הכרעה בתובענה, ואולם מאחר שהצדדים הקדישו לכך מאמצים מרובים, והיות שהתמונה העובדתית התבהרה במהלך הדיונים, אציג את תמציתה להלן.

    

4. מר מ' הוא המקים ובעל המניות היחיד של חברה בשם סי.אם.אם. יצרני חומרים מורכבים בע"מ (להלן: "החברה"). תחום עיסוקה של החברה מוגדר בתקנונה כ"מוצרים מורכבים ופלסטיקה לתעופה". החברה נוסדה ב- 1998, והצליחה במהלך השנים לרכוש לעצמה מוניטין ולקוחות בתחום פעילותה. מחזור פעילות החברה עמד בתקופה בה עסקינן על כ- 12 מיליון ש"ח (פרוטוקול 1.10.2014, עמוד 72 שורה 11)

    

5. במהלך המחצית השנייה של שנת 2009 נקלעה החברה לקשיים כספים, אשר הקשו על פעילותה. בצר לו פנה מר מ' לערך באוקטובר 2009 לתובע, אליהו עמר (להלן: "מר עמר") בבקשת סיוע. פניה זו נעשתה על רקע קרבת המשפחה בין השניים (מר עמר נשוי לאחותה של גברת מ'), ולאור ההיכרות ארוכת השנים בין השניים (מר עמר העיד כי "אשתו היא אחות של אשתי ואני חנכתי אותו כל השנים". פרוטוקול 16.9.2014, עמוד 37 שורה 9; בני הזוג מ' הצהירו כי מר עמר נתפס על ידם "כדמות "אבהית" שתמיד ניתן להסתייע בה בכל עת, להיוועץ בו ולסמוך עליו "בעיניים עצומות"". פסקה 18 לתצהיר הנתבעים). בעקבות הפנייה החל מר עמר, יחד עם שותפו העסקי, מייק בר הוד (להלן: "מר בר הוד") לבחון אפשרות להשקיע בחברה.

    

6. בדיקותיהם של מר עמר ומר בר הוד בדבר אפשרות ההשקעה בחברה כללו הסתייעות במומחים שונים. בין היתר נעזרו ביועץ העסקי, משה גולן, באיש הכספים, בן ציון נובוגרוצקי (להלן: "מר נובוגרוצקי") ובעורך הדין גיורא רובננקו (להלן: "עו"ד רובננקו"). הבדיקות הביאו את השניים למסקנה כי לחברה פוטנציאל כלכלי, אם תנוהל בצורה נכונה. לפיכך ניהלו הצדדים משא ומתן לגיבוש חוזה השותפות בין הצדדים, ובמקביל החלו מר עמר ומר בר הוד, בסיוע מר נובוגרוצקי, להיות מעורבים יותר ויותר בניהול החברה ובהכנת תוכניות להבראתה (יצוין כי החל משלב מסוים שימש מר נובוגרוצקי, שהוא איש הכספים של מר עמר, כמנהל הכספים של החברה, וזאת כנגד משכורת ששולמה לו על ידי החברה).

    

7. מאחר שמצבה הכספי של החברה הלך והתדרדר הסכים מר עמר החל ממרץ 2010 להעביר לחברה כספים עוד בטרם סוכם סופית האם ובאילו תנאים יצטרפו הוא ומר בר הוד כשותפים בבעלות בחברה. בעקבות הסכמה זו העביר מר עמר לחשבון החברה בחודשים מרץ – מאי 2010 את הסכומים המפורטים בטבלה הבאה:

    

   תאריך	סכום העברה
   17.3.2010	300,000 ש"ח
   22.3.2010	400,000 ש"ח
   14.4.2010	46,000 ש"ח
   29.4.2010	45,000 ש"ח
   3.5.2010	45,000 ש"ח
   11.5.2010	34,000 ש"ח
   סה"כ	870,000 ש"ח

    

    

    

    

    

    

    

    

    

    

   (העברות אלו מתועדות בתדפיס התנועות החודשי של חשבון הבנק של החברה, אשר הוגש על ידי הנתבעים, וסומן כ- נ/1).

    

   בנוסף מסר מר עמר למר אבי פרץ, מנהל התפעול של החברה, סכום של 20,000 ש"ח ביום 28.5.2010 על מנת שישתמש בו לצורך תשלום משכורות לעובדים (ראו ת/8).

    

   עולה מהאמור כי מר עמר העביר לחברה בחודשים מרץ – מאי 2010 סכום כולל של 890,000 ש"ח.

    

8. להבהרת התמונה אוסיף שלוש הערות הנוגעות להעברות הכספים:

   ראשית, אין חולק כי כל ההעברות הללו בוצעו לחברה, רובן ככולן על פי בקשתו של מר מ' (הסכום היחיד שלא התבקש על ידו היה 20,000 ש"ח שנמסרו למר אבי פרץ, ואולם אין חולק כי סכום זה שימש לתשלום משכורות לעובדים בחברה, קרי לפירעון חובות החברה לעובדיה).

   שנית, הנתבעים טענו כי כנגד הפקדות אלו בוצעו משיכות מהחברה לטובת מר עמר. עניין זה הוכחש נמרצות על ידי מר עמר, ולא הוצגו לפניי כל ראיות המעידות על משיכות שכאלה. לפיכך אין לי אלא לדחות טענות אלו, ולקבוע כי לא בוצעו משיכות כלשהן מהחברה לטובת מר עמר.

   שלישית, כל הסכומים האמורים שולמו על ידי מר עמר בלבד, בין אם מחשבון הבנק שלו ובין אם ממזומנים שהיו ברשותו. מר בר הוד, שלפי עדותו היה אמור להשתתף בהשקעה (ככל שתסוכם) שווה בשווה עם מר עמר, לא נשא עדיין בתשלום הכספים הללו. מאחר ששאלת ההתחשבנות בין מר בר הוד לבין מר עמר אינה נושא המצוי לפניי, אינני נדרש לשאלה אם ביחסים ביניהם זכאי מר עמר להשתתפות בגין ההוצאות אלו ממר בר הוד. לצורך הדיון ניתן על כן להתייחס למר עמר, התובע, כגורם אשר לו עומדת זכות התביעה ביחס להשבת הכספים הללו מהחברה ומבני הזוג מ'.

9. הזרמת הכספים לחברה הוסדרה בתחילה בסיכום דברים שנערך בין מר עמר לבין מר מ', ללא סיוע של עורך דין (נספח 15 לתצהירי הנתבעים. להלן: "סיכום הדברים"). סיכום הדברים אינו מתוארך, ואולם לפי תצהירו של מר מ' הוא ממרץ 2010. להלן נוסח סיכום הדברים במלואו:

   "סיכום דברים בין אלי עמר לק' מ' (CMM)

   הוסכם כי עד לחתימת הסכם שותפות לאחר בדיקות של רואה החשבון ושל שותף מס' 2, מייק בר הוד, ומאחר וחברת CMM זקוקה דחוף למ', עמר אלי יעמיד לרשותה בבנק הפועלים, סניף יבנה, סך של 500,000 ש"ח (חמש מאות אלף ש"ח) ובתמורה ק' ימסור 2 שיקים של חברת CMM, ע"ס 250,000 ש"ח כל אחד.

   חתימת ק' על מסמך זה תחשב כערבות אישית לפרעון השיקים.

   כמו כן, ימסר שיק נוסף ע"ס 100,000 ש"ח לכיסוי הוצאות עבור בדיקות ע"י מומחים כפי שנעשו".

    

10. כעולה מהטבלה שבסעיף 7 לעיל, הזרמת הכספים על ידי מר עמר עלתה כבר במהלך חודש מרץ 2010 על ההיקף שנקבע בסיכום הדברים, ועל כן נזקקו הצדדים להסדר משפטי אחר על מנת להסדירה. ביום 6.4.2010, או בסמוך לכך, פנה מר עמר לעורכת דין מאיה הרצברג אלון (להלן: "עו"ד הרצברג"), אשר ייצגה אותו בעבר בעניינים שונים, וביקש ממנה להכין הסכם שיסדיר את יחסי הצדדים. עו"ד הרצברג עשתה כפי שהתבקשה, ובו ביום נחתם ההסכם הראשון, המהווה סלע מחלוקת בתיק זה (להלן: "ההסכם הראשון").

     

11. ההסכם הראשון הוא מסמך קצר, הכולל שני עמודים, אשר נחתם על ידי מר עמר מצד אחד ובני הזוג מ' מהצד השני. במבוא להסכם מובהר כי מר עמר בוחן שותפות עסקית עם "צד ב'" (קרי, בני הזוג מ'), ואולם מאחר ש"צד ב' נקלע לקשיים בתזרים, אשר מצריכים מ' כספי חיצוני לעסקיו" הסכים מר עמר "להלוות לצד ב' סכומי כסף כנגד קבלת בטחונות מתאימים". הבטוחה שסוכמה היא בית המגורים, וההסכם הראשון מיועד להסדיר את "החזר ההלוואה ורישום המשכנתא להבטחתה". בגוף ההסכם מצוין כי מר עמר נתן "לצד ב'" במהלך חודש מרץ 2010 הלוואה בסך כולל של מיליון ש"ח (700 אלף ש"ח בהעברה לחשבון ועוד 300,000 ש"ח במזומן). ככל שהשותפות העסקית תצא לפועל ההלוואה הזו תחשב כהשקעה, ואם מר עמר יבחר שלא להכנס לשותפות היא תוחזר על ידי "צד ב'" בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית בתוך 6 חודשים מיום חתימת ההסכם הראשון. להבטחת החזר ההלוואה תרשם משכנתא שנייה על הזכויות בבית המגורים (בהסכם הראשון יש טעות סופר בעניין זהות הצד המתחייב וזהות הצד הזכאי מכוח התחייבות זו). אם לא תוחזר ההלוואה במועד, יהיה מר עמר "רשאי לפעול למימוש המשכנתא לסילוק חובו של צד ב' בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק וכן הוצאותיו למימוש המשכנתא ובכפוף לסילוק חוב המשכנתא הראשונה הרובצת על הזכויות בבית".

     

12. במקביל לחתימת ההסכם הראשון הוחתמו בני הזוג מ' על ידי עו"ד הרצברג על שטרי משכנתא. לפי עדותה של עו"ד הרצברג, שהייתה אמינה עלי, היא הסבירה לבני הזוג מ' את המשמעויות של החתימה על ההסכם הראשון ועל שטר המשכנתא.

     

13. למחרת ניסתה עו"ד הרצברג, באמצעות עורך דין ממשרדה, לרשום את שטר המשכנתא, אולם נמסר לה כי לשם כך יש צורך בהסכמת הבנק לזכותו רשומה המשכנתא הראשונה (בנק הפועלים). לאור זאת הציעה עו"ד הרצברג כי בשלב ראשון תרשם הערת אזהרה ביחס להתחייבות לתת משכנתא לטובת מר מ', וכי לאחר מכן יפעלו הצדדים לקבלת הסכמת הבנק לרישום המשכנתא השנייה. לפי עדויותיהם של מר עמר ועו"ד הרצברג, הבטיח מר מ' לפעול להשגת הסכמת בנק הפועלים לרישום המשכנתא השנייה (ואולם בפועל לא הושגה הסכמה זו עד למועד הגשת התובענה).

     

    בהתאם להצעתה של עו"ד הרצברג, ולאחר שבני הזוג מ' חתמו לפניה ביום 7.4.2010 על בקשה לרישום הערת אזהרה (ת/12), נרשמה ביום 10.4.2010 הערת אזהרה לטובת מר עמר ביחס למשכנתא השניה.

     

14. המשא ומתן ביחס לכניסת מר עמר ומר בר הוד כשותפים בבעלות בחברה נמשך, ובמהלך חודש מאי 2010 אף הוכנה על ידי עו"ד רובננקו, טיוטה של "הסכם להשקעה ולהקצאת מניות", שביחס אליו נוהל משא ומתן מול בא כוחו של מר מ', עו"ד (רו"ח) שוקי רגב (ראו ת/5). ואולם בסופו של דבר הסכם זה לא נחתם.

     

15. הסיבה לכך שלא נחתם הסכם המסדיר את כניסתם של מר עמר ומר בר הוד כשותפים בחברה היא שמר מ' החליט בסופו של דבר שאין הוא רוצה בהם כשותפים, וכי הוא מעדיף לקדם מהלך לצירופם של שותפים אחרים בחברה, מר בנצי דיאמנט ומר מוטי טויטו (להלן: "המשקיעים דיאמנט-טויטו").

     

16. בין הצדדים קיימים חילוקי דעות מסוימים בשאלה מה הביא לכך שמר מ' החליט להעדיף את המשקיעים דיאמנט-טויטו על פני האפשרות של הכנסת מר עמר ומר בר הוד כשותפים בחברה. מר מ' טען כי הדבר נבע מכך שבמהלך החודשים האחרונים, בהם מר עמר ומר בר הוד החלו להיות מעורבים בעסקי החברה, "מבחינתי נוצר משבר אמון ביני לבין אלי עמר, היות וכך לא היה ניתן לנתב את יחסינו לכיוון של שותפות אמיתי והייתי חייב למצוא פתרון לכוחנות ולדורסנות שלו. הוא חתר תחתי בחברה. נוצר מצב שלא שלטתי במנהלים הבכירים בחברה, ובסופו של יום בעצם נוצר מצב שהוא מידר אותי מהחברה שלי... נוצר משבר אמון בינינו" (פרוטוקול 24.11.2014, עמוד 117 שורה 27 – עמוד 118 שורה 12). מר עמר טען כי הדבר נבע מכך שהבדיקות שביצעו בחברה העלו שמצב החברה גרוע בהרבה מזה שהוצג, וכי מר מ' ביצע בתחום הכספים תרגילים לא כשרים (קבלת הלוואות פקטורינג מהבנק כנגד חשבוניות מפוברקות, שהתייחסו לעבודות שטרם בוצעו על ידי החברה). לאור זאת, דרשו ממר מ' להגדיל את החלק שיינתן להם בחברה לכדי 66% ממנה, ותבעו להגביל את זכות החתימה שלו בחשבון הבנק שלה (כך שיוכל לחייב את החברה רק בהסכמת אחד מהם). ספק בעיני אם יש סתירה עובדתית של ממש בין הגרסאות, ודומה שמדובר יותר בנקודת השקפה. מכל מקום, לו נדרשתי להכריע בעניין, הייתי מקבל את גרסת התובע כי הדרישה להגדלת החלק שיקבלו הוא ומר בר הוד בחברה, כמו גם לשינוי זכויות החתימה, נבעה מהעובדות שהתבררו להם על התנהלות החברה. גרסה זו נתמכת בעדויותיהם האמינות הן של התובע ושל מר בר הוד, והן בעדויות האמינות של אנשי המקצוע מטעמם (ובמיוחד עדותו של מר נובוגרוצקי), והיא עדיפה בעיני על עדותו הבלתי אמינה של מר מ', שלא נתמכה בעדויות עדים נוספים.

     

17. בין כך ובין כך, תוצאת הדברים הייתה שבתחילת יוני 2010 (ככל הנראה ב- 6.6.2010) הודיע מר מ' למר עמר ולמר בר הוד כי אין הוא מעוניין להיכנס לשותפות בחברה עימם, וכי הוא מבקש להכניס תחתם את המשקיעים דיאמנט-טויטו. בשלב זה התברר עוד כי המשקיעים דיאמנט-טויטו, ובנק הפועלים, בו התנהל חשבון החברה, דורשים, כתנאי לכניסת המשקיעים החדשים, כי ייחתם הסכם המסדיר את היחסים עם מר עמר ומר בר הוד. הסיבה לדרישה זו הייתה שמר עמר העביר כאמור כספים לחשבון החברה, ומול הבנק נוהל משא ומתן אשר נגע לכניסתם של מר עמר ומר בר הוד כשותפים. במצב דברים זה רצו הן המשקיעים דיאמנט-טויטו והן הבנק להסדיר את זכויות מר עמר ומר בר הוד בעניין החברה קודם שהם מתקדמים במשא ומתן עם מר מ' (ראו עדותו של מר מ', פרוטוקול 24.11.2014, עמוד 119 שורות 11 – 14).

18. מר עמר ומר בר הוד הסכימו לוותר על רצונם להיכנס כשותפים בחברה, ולחתום על הסכם המסדיר את יחסיהם עם החברה ובני הזוג מ', ופותח את הדרך להכנסת המשקיעים דיאמנט-טויטו כשותפים בבעלות בחברה. ואכן, כבר למחרת היום, ב- 7.6.2010, נחתם בין החברה ובני הזוג מ' לבין מר עמר ומר בר הוד ההסכם השני מכוחו הוגשה התביעה שלפניי, הסכם שכותרתו "הסכם לפרעון הלוואה ומשכון" (להלן: "ההסכם השני").

     

19. ההסכם השני, אשר נוסח על ידי עו"ד רובננקו (או עורך דין ממשרדו) גם הוא הסכם קצר, הכולל שלושה עמודים בלבד. במבוא להסכם נאמר כי "החייב" (קרי, החברה ובני הזוג מ', יחד ולחוד) מאשרים שהם חייבים "לנושה" (קרי, מר עמר ומר בר הוד, יחד ולחוד) סכום של מיליון ש"ח בגין "הלוואת מ' והוצאות שהוציא", וכי הם מסכימים שלהבטחת השבת חוב זה ירשמו "משכנתא ו/או משכון ... ו/או הערת אזהרה" על בית המגורים. בגוף ההסכם נאמר שהחברה ומר מ', יחד ולחוד, מתחייבים לשלם את החוב של מיליון ש"ח בעשרה תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 15.7.2010 (מועד זה תוקן בכתב יד). החברה ובני הזוג מ' יהיו ערבים לתשלום השיקים הללו. היה והם לא ישולמו, או אם יתרחש אחד האירועים המנויים בסעיף 11 להסכם, תעמוד יתרת החוב לפרעון מיידי, והנושה יוכל לממש את בית המגורים לצורך היפרעות. בעקבות זאת נמסרו למר עמר ולפקודתו 10 שיקים של החברה על סך 100 אלף ש"ח כל אחד, אשר הראשון בהם הוא ל- 15.7.2010, והאחרים ל- 9 חודשים עוקבים לאחר מכן.

     

20. השיקים שנמסרו למר עמר לא נפרעו. ביום 1.7.2010 הודיע מר מ', כמנכ"ל החברה, למר עמר כי "אין כל ראיה להצדקת 1,000,000 ש"ח של צ'קים שנמסרו לך", וכי העניין נמצא בבדיקה של הנהלת החשבונות. עוד הובהר כי החברה "נמצאת בקשיים ולא תוכל לפרוע חובותיה". בו ביום גם ניתנה הנחיה לבנק הפועלים לבטל את שני השיקים הראשונים. בעקבות זאת הוגשה ביום 10.7.2010 בקשה על ידי מר עמר, באמצעות עו"ד רובננקו, לפירוק החברה. בעקבות בקשה זו נכנסה החברה להליכי פירוק (פר"ק (מחוזי ב"ש) 29193-07-10), במסגרתם הוגשה על ידי מר עמר תביעת חוב נגד החברה (להלן: "תביעת החוב בהליכי הפירוק").

     

21. בנוסף להליכים נגד החברה פתח מר עמר גם בהליכי גבייה נגד בני הזוג מ'. ב- 3 וב- 4 מאי 2011 הוגשו על ידי מר עמר שני הליכים במקביל: הראשון, הוא התיק שלפניי, בו מתבקש כאמור (לאחר תיקון התביעה) כי תיאכף ההתחייבות לרישום משכנתא שניה, ויינתן צו למימושה. השני, תא"ק (רחובות) 8826-05-11, היא תביעה כספית בסדר דין מקוצר לתשלום סכום של 1,204,052 ש"ח (להלן: "התביעה הכספית"). בני הזוג מ' לא ביקשו רשות להתגונן מפני התביעה הכספית, ועל כן ניתן בה ביום 24.2.2012 פסק דין. ב- 22.4.2012 הוגשה בקשה לביטול פסק הדין. בקשה זו טרם הוכרעה, כאשר ביום 7.12.2015 ניתנה על ידי הרשם הבכיר איתי רגב החלטה על עיכוב הליכים בתביעה הכספית עד למתן הכרעה בתיק שלפניי (על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, אשר נמחקה ביום 8.3.2016 ע"י השופטת מיכל עמית-אניסמן, בכובעה כרשמת, בשל אי הפקדת ערבון. ראו רע"א (מרכז) 67592-12-15).

     

22. בין לבין הוגשה ביום 9.1.2012 בקשה על ידי מר מ' למתן צו כינוס ולהכרזתו כפושט רגל (פש"ר 17018-01-12). ביום 26.6.2012 ניתן במסגרת בקשה זו צו לכינוס נכסי החייב ולעיכוב הליכים, ולאורו הורתי ביום 17.10.2012 על עיכוב ההליכים בתיק זה עד שתינתן החלטה של בית המשפט של פשיטת רגל בעניין בקשה שיגיש מר עמר לאפשר לו לנהל הליכים נגד מר מ'. בקשה כזו אכן הוגשה, וביום 30.8.2013 ניתנה על ידי השופט יחזקאל קינר מבית משפט זה החלטה מנומקת המאשרת את המשך ניהול ההליך שלפניי. לאור החלטה זו חודשו ההליכים בתיק זה. יצוין כי ביום 23.11.2014 בוטל הליך הפש"ר על ידי השופט אבי פורג עקב ניצולו לרעה על ידי החייב. על החלטה זו, הוגש ערעור לבית המשפט העליון, שנדחה בפסק דין מיום 12.11.2015.

     

23. ביום 17.1.2016 הגיש מר מ' בקשה נוספת למתן צו כינוס ולהכרזתו כפושט רגל (פש"ר 30441-01-16). בעקבות זאת ניתן ביום 27.1.2016 צו כינוס לנכסי החייב ולעיכוב הליכים, ולאורו הוריתי ביום 2.5.2016 שוב על עיכוב ההליכים בתיק שלפניי. ביום 19.5.2016 ניתנה על ידי השופט אבי פורג החלטה המאשרת את המשך ההליכים בתיק זה.

     

24. אם לא די בסבך הדיוני שתואר לעיל, הרי שביום 21.5.2015 הגיש בנק הפועלים בקשה להצטרף כצד להליך. בקשה זו הוגשה לא מכוח מעמדו של בנק הפועלים כבעל משכנתא ראשונה על בית המגורים, אלא מכוח עיקול זמני שהוטל לטובת בנק הפועלים על בית המגורים בתא"ק (מחוזי ת"א) 1737-07-12, בגין חוב לא מובטח של החברה לו ערב מר מ', ובגין חוב אישי בלתי מובטח של מר מ' בחשבון העו"ש. ביום 14.6.2015, לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, הוריתי על צירוף בנק הפועלים כנתבע פורמאלי לתיק. בעקבות צירוף זה ניתנה לבנק הפועלים אפשרות להגיש את טיעוניו, ולתובע אפשרות להשיב עליהם.

     

    דיון והכרעה

     

25. בניגוד למסכת העובדתית והדיונית, שכפי שניתן להתרשם היא מורכבת וסבוכה, ההכרעה המשפטית בתיק זה פשוטה להפליא. בני הזוג מ' חתמו על שני הסכמים בהם התחייבו לשעבד את בית המגורים שלהם במשכנתא שניה לטובת מר עמר. בשני ההסכמים נאמר כי שעבוד זה הוא כנגד חוב של מיליון ש"ח, בו הודו בני הזוג מ' באותם הסכמים. במצב דברים זה, יש להורות על אכיפת ההתחייבות, אלא אם קיימת עילה משפטית המצדיקה שלא לעשות כן. עילה כזו, כפי שיובהר בקצרה להלן, לא הוצגה, לא על ידי בני הזוג מ' ולא על ידי בנק הפועלים. לפיכך אין כל הצדקה שלא להעניק לתובע את הסעדים המבוקשים על ידו.

    1. טענות בני הזוג מ' 

26. בני הזוג מ' העלו מספר טענות נגד ההסכמים: ראשית, נטען כי הם הוטעו על ידי מר עמר לחשוב שמתן המשכנתא השנייה נועד להגן עליהם ולא עליו; שנית, הם טענו כי הסכום של מיליון ש"ח הנקוב בהסכמים הינו סכום מופרז, ועולה על הסכומים להם זכאי מר עמר; שלישית, הם טענו כי החוב שלהבטחתו ניתנה הבטוחה הוא חוב של החברה בלבד, ולמצער כי הפך לחוב כזה משהפך מר עמר, הלכה למעשה, לשותף בניהול עסקי החברה; רביעית, הם טענו כי נאלצו לחתום על ההסכמים מחמת לחץ שהפעיל עליהם מר עמר, ולחילופין מחמת המצב הכלכלי בו הייתה החברה שרויה. לפיכך דין ההסכמים להתבטל מחמת כפיה, ולחילופין עושק; חמישית, נטען על ידי גב' מ' כי לא הבינה כלל את מהות העסקה, ולא הבינה כי היא מסכנת את בית מגוריה להבטחת חובות שהם של החברה. להלן אבהיר מדוע אין ממש באף אחת מהטענות הללו.

    א. טענת ההטעיה 

27. טענת ההטעיה נסמכת על כך שלדבריי בני הזוג מ' עובר לכריתת ההסכם הראשון הסביר להם מר עמר כי מטרת יצירת המשכנתא השנייה היא להגן על ביתם מפני הנושים. לצורך הדיון בטענה זו מוכן אני להניח כי מר עמר אכן הסביר לבני הזוג כי ההחלטה לתת לו משכנתא שניה עשויה לסייע להם, שכן הוא, כקרוב משפחה, ירצה לסייע להם בהגנה על בית מגוריהם (ראו בעניין זה דבריו בפרוטוקול 1.10.2014, שורות 6-5: "אין לי לרגע ספק שזה יגן עליהם מהאנשים האחרים. יגן על הכסף שלי ויגן עליהם מאנשים אחרים"). ואולם גם כך, אין לראות כיצד עניין זה משליך על תוקף ההסכם הראשון, ולא כל שכן על תוקף ההסכם השני. ראשית, בני הזוג מ' בוודאי הבינו כי שעבוד ביתם במשכנתא למר עמר נותן לו כוח להיפרע ממנו. זו המשמעות הפשוטה של משכנתא, ובמועד בו נחתם ההסכם הראשון בני הזוג מ' לא רק שמשכנו כבר את בית המגורים במשכנתא הראשונה, אלא היו מצויים בהליכי מימוש של בית המגורים בעקבות פעולות מימוש בהם נקט הבנק; שנית, עו"ד הרצברג העידה כי הסבירה לבני הזוג מ' את משמעות ההסכם הראשון ושטר המשכנתא. עדותה של עו"ד הרצברג הייתה מהימנה בעיני, ואני מוצא לנכון לתת בה אמון גם בעניין זה; שלישית, לא הונח כל בסיס ראייתי לטענה כי מר עמר התחייב שלא לממש את המשכנתא השנייה. ודוק, יתכן שבני הזוג מ' הניחו כי מר עמר, כקרוב משפחה, ימנע מלממש את המשכנתא השנייה, ואולם בכך לקחו סיכון מודע, וכידוע נטילת סיכון אינה בגדר טעות; רביעית, נותן אני אמון בעדותו של מר עמר כי בעת חתימת ההסכם הראשון רצה לסייע לבני הזוג מ'. הסכסוך בין הצדדים החל רק בשלב מאוחר יותר, והחריף כשמר מ' החליט להעדיף את המשקיעים דיאמנט-טויטו על פני מר עמר. מכאן שאין בסיס לסברה כי בעת כריתת ההסכם הראשון יצר מר עמר מצג שקרי בפני בני הזוג מ' בדבר כוונותיו; ולבסוף, לטענת ההטעיה אין כל מקום ביחס לחתימה על ההסכם השני, שכן בשלב זה כבר הייתה המחלוקת בין הצדדים ידועה, ואם בני הזוג מ' חתמו על ההסכם השני, הרי שבוודאי לא עשו כן מתוך מחשבה שמר עמר ימנע ממימוש הבטוחה אם לא יעמדו בהחזר החוב (אלא מתוך תקווה שלא יגיעו לכך, אלא יצליחו לפרוע את החוב לאחר שהמשקיעים דיאמנט-טויטו יהפכו לשותפים בחברה).

    ב. הטענה שהחוב אינו מגיע למיליון ש"ח

28. טענה זו ראוי לדחות כבר מהטעם שבני הזוג מ' הודו בגובה החוב בשני ההסכמים, ואין הצדקה שלא לקבל הודאה זו כמחייבת כלפיהם. מעבר לכך, הוכח לפניי כי מר עמר העביר לחברה סכום של 890,000 ש"ח במהלך מרץ-מאי 2010, ובנוסף נשא בהוצאות בגין בדיקת אפשרות הכניסה לחברה בסכום של עשרות אלפי ש"ח (עלות היועץ העסקי, מר גולן, עמדה על 17,400 ש"ח ועלות שכ"ט עו"ד רובננקו על 59,743.5 ש"ח). בשים לב לכך שבין הצדדים הוסכם כבר בחודש מרץ 2010 שהחוב יכלול גם את עלויות בדיקת המומחים, בסכום מוערך של כמאה אלף ש"ח (ראו סיכום הדברים), ולריבית שיש לשלם על ההלוואה, הרי שהעמדת החוב על מיליון ש"ח, הנפרעים בעשרה תשלומים חודשיים ללא תוספת הצמדה וריבית, היא סבירה והוגנת.

    ג. הטענה שהחוב הוא של החברה

29. אין חולק כי החברה היא שקיבלה את הכסף, והיא בגדר החייב העיקרי. ואולם, כבר בעת העמדת הכספים היה ברור כי מר מ' נוטל על עצמו ערבות אישית להתחייבות החברה ביחס לכספים הללו (ראו סיכום הדברים), ומשסוכם על שעבוד בית המגורים במשכנתא שניה, הסכימו בני הזוג מ' לשעבד נכס זה כערובה לחוב של החברה כלפי מר עמר. ודוק, מר עמר העיד, ועדותו הייתה אמינה בעיני גם בעניין זה, כי כוונתו הייתה ש- "במידה ואנחנו נכנסים לשותפות אז הכסף הופך להיות להשקעה וק' [מר מ'] אישי לא חייב לי כלום" (פרוטוקול 1.10.2014, עמוד 83 שורות 29 – 30). ואולם, בסופו של דבר לא השתכללה שותפות בין מר מ' לבין מר עמר, וזאת לאור החלטתו של מר עמר להעדיף את המשקיעים דיאמנט-טויטו. במצב דברים זה, לא ניתן לומר כי החברה היא הגורם היחידי הנושא באחריות לפירעון החוב. החוב הוא אומנם חוב של החברה, ואולם מר מ' ערב לו באופן אישי, ושני בני הזוג מ' ערבים בנכסיהם (באמצעות בית המגורים) לפירעונו. ואכן בהסכם השני הובהר וחודד עניין זה, ובני הזוג מ' קיבלו והסכימו.

    ד. הטענה לכפיה ועושק

30. גם לטענות אלו אין כל בסיס בעובדות המקרה שלפניי, לא ביחס להסכם הראשון ולא ביחס להסכם השני. ביחס להסכם הראשון, הרי שמצבה הכספי הקשה של החברה בוודאי אינו באשמתו של מר עמר, כך שלטענת כפיה אין בסיס, ואילו ביחס לטענת העושק לא מתקיימים אפילו באופן מינימאלי לא היסוד של מצוקה ולא היסוד שתנאי ההסכם הראשון גרועים מתנאי השוק (לניתוח הדרישות של עילת העושק ראו פסק דיני בת.א. (מרכז) 33199-11-11 קועטה נ' בראל (ניתן ב- 18.4.2016). ביחס להסכם השני, הרי שספק אם הלחץ הופעל על ידי מר עמר, וגם אם נניח כך, הרי שהוא היה לחץ כלכלי לגיטימי לקבל חזרה את השקעתו לאחר שמר מ' החליט שאינו רוצה בו כשותף בחברה. גם טענה לעושק אינה יכולה לעמוד, שכן הלחץ להשלים את העסקה עם המשקיעים דיאמנט-טויטו לא יכול להיחשב למצב מצוקה, ומכל מקום תנאי ההסכם סבירים והוגנים.

     

    ה.  הטענה לפגם ברצונה של גברת מ'

31. טענתה של גברת מ' היא שפעלה בהתאם להנחיות בעלה, ומבלי להבין את משמעות המסמכים עליהם היא חותמת. לא ניתן לקבל טענה זו, לא מהבחינה העובדתית ולא מהבחינה המשפטית. מהבחינה העובדתית, לא השתכנעתי כי גברת מ' לא הבינה את המסמכים עליהם היא חותמת. המדובר במסמכים קצרים, שהוסברו לגברת מ' על ידי עורכת דין הרצברג. בנסיבות העניין, ובשים לב לכך שבית המגורים היה מצוי כבר אז בהליכי מימוש בגין המשכנתא הראשונה, יש להניח כי גם גברת מ' הבינה את משמעותם. מהבחינה המשפטית, על מנת שטענה מסוג זה, הידועה כ"לא נעשה דבר" תתקבל נדרש פגם קיצוני ברצון, ואין די בכך שבת זוג נותנת אמון בבעלה, ומוכנה לחתום על מסמכים המסכנים את בית המגורים לטובת עסקיו (השוו ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, פ"ד נד(2) 559 (2000); ע"א 36/99 יפה נ' עיזבון המנוחה חנה גלזר ז"ל, פ"ד נה(3) 272 (2001) ואבחנו מע"א 8163/05 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית (ניתן ב- 6.8.2007)).

    2. טענות בנק הפועלים

32. בנק הפועלים, אשר צורף בשלב מאוחר להליך, טען כי מן הראיות עולה כי ההסכם הראשון וההסכם השני הם חוזים למראית עין, ולמצער חוזים פסולים שנועדו להבריח נכסים מנושים. העובדות שהוצגו לפניי במסגרת הליך זה אינן תומכות בטענות אלו. המשכנתא השנייה על בית המגורים הייתה בטוחה שמר עמר נטל למקרה שכוונתו להשקיע בחברה לא תמומש, והוא יהיה זכאי להשבה של הכספים הללו. יתכן מאד כי כשנטל בטוחה זו רצה להאמין שלא יזדקק לה, ואולי אף האמין כי בכל מקרה טוב לבני הזוג מ' שהוא ולא זר יהיה זה הנושה בהם. ואולם, משהוכח כי מר עמר העמיד סכומי כסף ממשיים כנגד החוב המובטח בבטוחה זו, אין לומר כי המדובר בעסקה למראית עין או בניסיון להברחת נכסים. כך בוודאי כאשר הליכי פשיטת הרגל נפתחו רק למעלה משנה וחצי לאחר מועד העמדת הכספים, ואף הם בוטלו בסופו של דבר (והשוו סעיף 98 לפקודת פשיטת רגל המאפשר לבטל שעבוד כאשר בקשת פשיטת הרגל הוגשה בתוך שלושה חודשים מיום יצירת השעבוד, ואף זאת רק כאשר על סמך אותה בקשה הוכרז האדם פושט רגל). למעלה מהדרוש אציין כי גם אם הייתי סבור שניתן לעשות שימוש בתקנת הציבור לפסול הסכמים הנוגעים להעדפות מרמה (לעניין זה ראו דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים כרך ג', עמודים 543 – 545 (תשס"ד)) לא הייתי סבור שניתן לעשות כן במקרה שלפניי.

     

33. די באמור לעיל כדי להביא לקבלת התובענה. ודוק, לנתבעים טענות רבות נוספות נגד התובע, ואולם אין בהן כדי לשלול את זכותו מכוח שני ההסכמים כי המשכנתא תירשם על שמו, וכי יינתן צו המורה על מימושה.

     

34. לעניין דרך המימוש, הרי שבשים לב לכך שכבר הוחל בהליכי מימוש המשכנתא הראשונה, סבורני כי אך נכון הוא שכונס הנכסים אשר מונה לעניין זה, עו"ד אברהם גולדברג, הוא שיטפל גם במימוש המשכנתא השנייה, וכי יעשה זאת בהתאם להוראות שיינתנו לו על ידי רשויות ההוצאה לפועל ובית המשפט של פשיטת רגל.

     

    סוף דבר 

     

35. לאור כל האמור לעיל, הריני להורות לרשם המקרקעין לרשום משכנתא שניה על בית המגורים לטובת מר עמר. הסכום המובטח במשכנתא יהיה מיליון ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק מיום 15.7.2010 ועד למועד גביית החוב ובתוספת הוצאות הליך זה, כאמור בפסקה 38 להלן.

     

36. התובע יהיה רשאי להעביר בקשה לחתימת פסיקתא.

     

37. כן הריני למנות את עו"ד אברהם גולדברג ככונס נכסים לצורך מימוש המשכנתא השנייה. עו"ד גולדברג יפעל במילוי תפקידו בהתאם להוראות רשויות ההוצאה לפועל ובית המשפט של פשיטת רגל.

     

38. הנתבעים יישאו בהוצאות התובע במסגרת הליכים אלו בסכום של 60 אלף ש"ח בתוספת מע"מ. בקביעת סכום זה הבאתי בחשבון את העובדה שהתנהלות הנתבעים הביאה להארכה ולסיבוך ההליכים שלא לצורך, וגרמה להוצאות מיותרות לתובע. הוצאות אלו יובטחו באמצעות המשכנתא השנייה (וראו סעיף 7(א) לחוק המשכון, תשכ"ז – 1967).

     

39. המזכירות תעביר עותק של החלטה זו לעו"ד אברהם גולדברג באמצעות פקס 6132604 – 03.

     

    ניתן היום, י"ד אייר תשע"ו, 22 מאי 2016, בהעדר הצדדים.

     

    פרופ' עופר גרוסקופף, שופט